אור ברסלב
ארצות השלום תנובת הארץ

ארצות השלום· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

תנובת הארץ

לחם הארץ

דרוש ט.

ויצונו ה' אלהינו לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו - (דברים ו' כ"ד)

עת נראה, גליון גדול, כתוב משני עבריו בחרט אנוש, מעשה ידי אמן, שירים מסודרים מלאים מליצה, וחכמה ודעת, וכולם פונים אל תכלית אחד; למשל, כי ידברו נכבדות, מגדולת האל ורוממתו, או לעורר אהבת אחים, או לעורר קנאה וחימה, וכיוצא; ונשמע קול סכל מתעתע לאמור, כי החרוזים האלה; לא באצבע אדם נכתבו, לבד כי במקרה נשפך דיו על הגליון, ויצאו האותיות האלה; או כי קוף אחז עט בידו והעבירו על הנייר, ובמקרה יצאו מתחת ידו השירים האלה, מבלי כוונה; נשיב אליו להראות על פניו סכלותו משלשה טענות, (א) מצד הריבוי כי אם יקרה במקרה שיתרשם אות אחד ע"י נפילת דיו, או מלאכת הקוף, לא יצויר שיקרה כן בהמון האותיות הרבות אשר נקבצו באו על הגליון הלז? (ב) מצד החכמה, אחר שראינו השירים האלה מלאים חכמה ודעת, מן הנמנע כי נתהוו במקרה, מבלי כונת חכם אשר נפח באפם נשמת רוה התבונה? (ג) מצד התכלית, אחר שכולם מתאימים שונים אל תכלית אחד, ההכרח כי עושיהם כוון להפיק את התכלית הנרצה אליו, ולא נולדו על ברכי המקרה -שלשה הטענות האלה, כבר עמדו נס להתנוסס בפי החוקר (במאמר השני לספר השמע) לטרוף בם זרוע אפיקורס, אשר יחס מציאות העולם אל המקרה ויכחש אלוה עשהו; ואחריו יצא הרב המורה, (בחלק ב'), והתפלסף להוכיח מטענות אלה, גם החידוש ברצון, (כמו שבאר שם מפרק כ' עד פרק כ"ד); וכבר קדמם גם שניהם, הנביא ברוח קדשו במלות קצרות, (ישעיה מ', כ"ו), שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא, מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר, אומר אל תריעו להכחיש יוצר כל, לאמור כי מבלי כוונת פועל חכם יכול, יצאו כל אלה, כי תהיו לבוז משלשה טענות; (א) מצד הריבוי אשר בכלל הבריאה אשר אין חקר לפעולותיו, ועז"א שאו מרום עיניכם וראה מי ברא אלה, היצורים הרבים מאד לעיני כל רואה; (ב) מצד החכמה, אומר המוציא במספר צבאם; שכבר מבואר בחכמת הטבע אשר אין בה דבר לבטלה, ובכל אשר נראה בה הריבוי בהפלגה עצומה כמו למשל הככבים הרבים מאד על פני רקיע השמים מבואר אחרי העיון והמחקר, כי כולם נספרו במנין מצומצם באופן שאם היה חסר אחד מהם היה חסרון בכלל הבריאה, ולא היתה הבריאה שלמה, ויהיו כולם בכלל כמו החלקים הפרטיים אשר נקבצו בכלי מראה השעות, שאם יחסר אחד מהם תופסד הכלי בכללו, וזה מורה ביחוד על חכמת הפועל אשר ספרם ותקנם במספר, לא העדיף ולא החסיר רק לפי הצורך; ועל (הג'), שהוא, מצד התכלית, אומר, לכולם בשם יקרא, כי שם כל דבר מורה על פעולתו התכליתית, כמו שיקראו מאורות, על שתכליתן להאיר וכדומה; וכן בשנשקיף בפרטי הבריא' כולם פונים אל תכלית, ועל פיו בשמותם יקראו; ואחר שערך השלשה טענות האלה בשלימות, בא להשיב על הקושי העצום אשר עוררו על החידוש לאמור שא"כ כבר יורה זה על חסרון בחוקו קודם הבריאה, או כי התוסף בו אח"כ איזה שלימות, כאשר יהיה כן בכל פועל שיושלם יותר אחר שיוציא מעשיו אל הפועל מתחלתו?, ע"ז משיב, כי לא דרכי יוצר חומר, דרכיו של יוצר הכל ית', כי כבר היתה כל הבריאה בשלמות נשגב בכחו קודם הבריאה כמו אח"כ, מבלי שיתוסף בו איזה שלימות כלל, במה שיצא אל הפועל, כאשר יהי' כן בב"ו, שאצלו יחסר הפעול כל עוד שהוא בכח, לא כן אצלו ית' שגם בעוד שהיה אצלו בכח, כבר היה כמו אחר שהיו בפועל, כמו שיהיה במלך גדול עשיר מאד, אשר יתן פרוטה לעני, שלא נוכל לומר שנתוסף בו שלימות במה שהוציא הנתינה זו אל הפועל, ממה שהיה אצלו נדיבות זה בכח, כי במה נחשב הוא לערך גדולתו?, וז"ש, מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר, גם קודם הבריאה כבר התיצבו ערוכים לפניו בתכלית השלימות, רק שכן רצתה חכמתו שיצא בעת ההוא אשר ראה בחכמתו, (ועי' מ"ש בזה בחבורי ארצות החיים (ס' ה' סק"ב) בביאור שם הנכבד).

כאשר נשקיף השקפה כללית בעיני הבחינה, על כלל התורה והמצות אשר נתן ה' לפני בני ישראל, ונחקור עליהם, על מה אדניהם הטבעו?, אם יש לכל מצוה תכלית מיוחד כללי או פרטי, ונבחרו הצויים האלה בכוונה מכוונת, כאשר ראתה חכמת המצוה ית', או שכולם באו על צד הקרי וההזדמן כאשר עלה ברצונו לבד, מבלי חפש עליהם שום טעם וכוונה?; ובעת יפסעו רעיונינו על שני הסעיפים האלה, זאת אשיב אל לבי בהשקפה השטחיית, יען אשר כל מצוה את עבדו או את בנו איזה ציוי או אזהרה, לעבוד לו איזה עבודה, או להזהר מן דבר מעשה, לא ימלט מאחד משני אלה, אם שתהיה העבודה ההוא לצורך המצוה עליה, כמצות האדון על עבדו לעבוד עבודתו, אשר הוא לתועלת האדון, או שיהיה לתועלת מי שנצטוה, כמצות האב על הבן, אשר הוא לתועלת הבן להורהו הדרך הישרה, כמו שאני מפרש מ"ש (דברים ל"ב), הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך; יאמר הנה הבן הבלתי שומע לקול אביו, ההוא בן לא חכם יקרא, כי היה לו להבין, אשר לא לתועלת עצמו רק לתועלתו ולנחותו הדרך הישרה, הוא מצוהו; והעבד הבלתי שומע בקול רבו, ההוא בשם נבל ואדם רע יקרא, אחר שמחויב הוא לעבוד עבודת אדונו, ועפ"ז בין שתחשבו כי נתנו המצות לצרכיכם, ולטובתכם, כמצות האב אל הבן, הלא תקראו בשם בן לא חכם; ןאם תחשבו כי נתנם לצורכו, כי יש לו צורך בעבודה זו, א"כ בשם נבל תקראו, ומכ"ש בהיותו אצלינו בשני המדרגות, במדרגת אבי כל ובמדרגת מלך מה"מ, ומצד זה, אתם עם נבל גם לא חכם; ומפרש, לא חכם, כי הוא אביך, נבל כי הוא קנך - ויען שהצד הראשון, שנאמר שהי' צורך העבודה בשבילו הוא שקר; בשכבר ידוע כי הוא ית' אינו צריך אל דבר, כי הצורך מורה על החסרון אשר הוא נמנע בחוקו ית'; וכמ"ש (איוב ל"ה) אם חטאת מה תפעל בו וכו', אם צדקת מה תתן לו, - לא נשאר לפנינו רק הצד השני, שנתן לנו אלה המצות לתועלת עצמינו, וכאשר ייסר איש את בנו, לתועלת הבן, ה' אלהיך מייסרך; ולאשר שלמות האדם נתלה בשני החלקים אשר מהם הורכב, שהוא גופו ונשמתו, לא ימלט בשיהיו המצות להקנות אותנו שלמות גופני או רוחני, ובאו האזהרות לסלק הפסד משני חלקים אלה; ויהיה לפ"ז הוא ית' המצוה במדרגת הרופא המצוה את החולה לאמור, את זה תאכל ותחיה והיית בריא מוצק, זאת זה לא תאכל פן תמות, או תסתכן; -

אולם גם הצד הזה ירחק מאד לציירו ציור שלם בלב המשכיל המאמין, אחר אשר נתהלך במשרים, על כל גבולות התורה הזאת סביב סביב, ונראה כי תרבה להבטיח את המקיים אותה ביעודים גשמיים, וטובות עה"ז, ותפחיד את העובר עליה בעונשים הזה המין; ולא מחכמה יעשה זאת הרופא המזהיר את החולה, בל יאכל דברים המזיקים לו, אשר יסבבו מיתתו, ויפחידנו שאם ימרה פיו, ויאכל מהם, יכנו בשבט עברתו? או שאם ישמור פקודתו יתן לו כמה דנרים למתנה? ואין סכלות גדולה מזו, שהניח מלהודיעו העונש הטבעי, מה שימצא מר המות, והגמול הטבעי, מה שיעלה ארוכה לו ויחלץ מעניו וממכאובו, ויפחידנו ויבטיחנו בעונש וגמול זמני, אשר לא ישית לבו אליהם, ויסיתנו תאוותו לעבור על דבריו?, וכן הדבר הזה, אחר שהמצות בעצמם יהיה בהם תועלת לגוף ונפש, והעברות בעצמם יהיה בהם הפסד בשני אלה, אך למותר היא מעתה, ליעד את השומר את התורה ביעודים אחרים, ולהפחידו בעונשים אחרים, מבלעדי המצות והעברות בעצמם, שכבר יהיה לו די שכרו והותר, המצוה בעצמה אשר יעשה אותה האדם וחי בהם, ע"ד שכר מצוה מצוה, היינו המצוה בעצמה; ויהיה עונשו היותר גדול העברה בעצמה; אשר תניעהו מן הטוב והתועלת אל האבדון, ע"ד שכר עבירה העברה בעצמה; ולמה יבקש ה' לו חשבונות רבים, מיעודים ועונשים חצונים, אם כבר בא השכר והעונש, אסורים בלולאות המצות והעברות בעצמם?:

הטענה הזאת הקשה מאד, הסוערות במורשי לבבי, הניעה את רעיוני, ותסית אותם אל מחשבה אחרת לגזור אומר כי כל המצות בכלל, אין לבקש להם שום תועלת לא גשמי ולא רוחני, ולולא כי צוה הבורא על שמירתם, לא ירעו בשנעבור עליהם, וגם היטב אין אותם עת נקיימם, וכל הטוב ההוא אשר יטיב לנו בשנשמור אותם אינו בטבע המצוות בעצמם, רק מסבת האל המצוה עליה', יען שמרנו פקודתו באור פני מלך חיים, וחמת מלך לממרה דבריו ממלאכי מות; והסבה אשר בעבורה נתן לנו זאת התורה והמצות, הוא הסבה בעצמה אשר בעבורה עלה ברצונו הפשוט, לברוא את הבריאה בכללה, אשר כבר ידענו זה כי לא ברא את העולם בכללו, למען צרכו והתוסף בו איזה שלימות, כי שלימותו יתברך תלוי בעצמו והוא עצם השלמיות, לא בזולתו, רק מחפצ' להטיב מטובו לזולתו, ולהופיע אורו הגדול על יצוריו, ע"כ בראם יצרם אף עשאם להאציל עליהם מחסדו, ומזה הסבה בעצמה נתן את המצות לעם קדושו כמש"כ ר"ח בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר; שזה המאמר לפי פשוטו, מורה שלא היה סבת ריבוי התורה והמצות מצד עצמם, רק מצד השכר שיותן מחירם; ומזה המין נמצא ג"כ מאמר חז"ל במ"ר שכבר עמד עליו הרב המורה (חלק ג') וכי מה אכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לבין שוחט מן העורף, הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את ישראל; שטחיית המאמר יגיד שאין תועלת עצמי בהמצות, רק תועלת מקרה הדבק עמהם מצד השכר אשר הובטח מחירם:

ונשאתי משל ע"ז, ממלך אשר רצה להשפיע מטובו ולהטיב ביתר שאת לבני עמו ויקח אבנים יקרות ויפיצם בין החול אשר על שפת הים, ויצו לכל עמו לאמור, שיתאזרו בכל עוז לחפש את האבנים אבני נזר האלה, ולהביא' אל המלך וכל אשר ימצא אחד מאלה, יקבל שכר גדול מן המלך, - מבואר מן המעשה ההוא שלא היה חפץ המלך ותכלית כוונתו, האבנים היקרות אשר יביאו אליו, כי אלה אתו היו וישלחם ויאבדם מעל פניו, רק רצון המלך ומגמתו במציאת האבנים מבין ערימות החול, הוא מה שימצא סבה עי"ז להשפיע מטובו ולתת שכר, אשר הוא מגמתו; וזה הענין בעצמו במעשה המצוה, אשר כל מגמתו אינו המצוה בעצמה שיעשה האדם, רק השכר שיקבל האדם בעבורה, בזה ימלא רצון האל הנשגב החפץ חסד להטיב ולהשפיע; ובהעמיק בענין הזה נראה כי במה שקיים אחת מן המצות, עדן לא מלא בזה עדיין חפץ השם, כי לא חפץ בהמצוה בעצמה, רק בעת שלוקח שכר בעד המצוה, אז יצדק לומר שממלא רצון ה' וחפצו, כי זה תכלית החפץ; ולפ"ז נוסיף לאמור, אחר שהשכר אשר האדם מקבל בעד מעשה המצוה, הוא יען שעשה נחת רוח ליוצרו ומלא רצונו: וכבר אמרנו, כי בהמצוה בעצמה עוד לא נשלם רצון ה', רק בעת שלוקח שכר בעד המצוה, א"כ עיקר השכר מגיע לו בעד השכר אשר הוא לוקח כי אך בזה מלא רצון המלך, ומגיע לו שכר על שמלא רצונו שיכול לתת לו שכר; נמצא עיקר קיום המצוה, הוא השכר שלוקח מחיר המצוה; והרי השכר עיקר המצוה, ועז"א שכר מצוה מצוה, השכר שלוקח בעד המצוה הוא עצם המצוה בעצמה, וז"ש; ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותינו ביום הזה, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו, יאמר, הסבה אשר צונו ה' לעשות את החוקים, שהם מצות שאין להם טעם עצמי בעשייתם, היה רק על הכוונה, לטוב לנו כל הימים, כדי שימצא סבה לתת שכר טוב לכל עושיהם, וממילא עיקר קיום רצון הבורא הוא בהשכר שלוקחים ממנו חלף המצוה, והשכר הוא עיקר המצוה ולזה, וצדקה, והשכר אשר, תהיה לנו, בעת, כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, השכר הזה יהיה חשוב, לפני ה' אלהינו כאשר צוונו, כמו המצוה בעצמה, ושכר מצוה מצוה;

וזה הענין בעצמו יהיה בעונשי העברות, בשנשוב אל המשל הנזכר, אם איש אחד חפש בין שפוני החול ומצא אבן יקר, ולא די שלא החזירו אל המלך, הלך עוד ואבדו במקום אשר לא ימצא שם לעולם, הלא בודאי ענש יענש, כי לא די שלא מלא רצון המלך, עוד מרה רצונו; אכן בהשקף על סבת העונש, הוא אינו מפני המרגליות עצמו שאבד, דהא לא זאת היתה כוונת המלך אשר אבדה בעצמו, רק מפני שגרם שיענשו המלך היפוך מרצונו, אשר הוא להיטב ולהתחסד; וא"כ עיקר העונש מגיע לו על העונש בעצמו וכן הענין בעונש העברה, עיקר העונש מגיע על שגרם שיענשו ה', מה שהוא היפוך מרצונו להיטב, ולא יחפוץ במות הרשע, ועז"א ושכר עברה עברה, שעיקר העברה, הוא העונש שלוקח בעבור עברה, - ונראה כי מזה הטעם באו הקללות שבמשנה תורה כפולים מן הקללות שבתו"כ כי אחר שסדר את הקללות שבתו"כ שהם מ"ט קללות, הלא גם העונשים עצמם לעברות יחשבו, וגם עבורם מגיע לו עונש, וע"ז נשנו הקללות במשנה תורה צ"ח קללות בכפל, - ולפ"ז בשוב הרשע מרשעתו כמו שצריך להתחרט על העברה בעצמה, כן צריך להתחרט על מה שגרם לבעל הרחמים שיתנהג עמו באכזריות חמה, להענישו נגד רצונו; למשל כאשר חטאו ישראל והגלה אותם ה' לארץ שוביהם, שגרמו בזה צער ליד העליונה הפתוחה להטיב, וכמ"ש חז"ל שאומר מה לו לאב שהגלה את בניו ובצרתם לו צר; כמו שצריכים לשוב על החטאים בעצמם, כן צריכים לשוב על שהכריחו למדת טובו להגלותם נגד רצונו, (וז"ש דברים ל'), והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה, ר"ל בעת שיבוא עליך הקללה אשר נתתי לפניך, היינו הקללות שבמשנה תורה שנאמרו להם ע"י משה ע"ה, ותראה כי הם כפלים מן הקללות שבתו"כ ועי"ז תבין כי שכר עברה הוא ג"כ עברה, ואז, והשבות אל לבבך, תעשה תשובה, גם בעד דבר זה, בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה, דהיינו על העונש שהגלה אותך בין הגוים כי גם זה לחטא יחשב, למרות רצונו החפץ להיטיב; גם ירמוז לאמור, תדעו מזה כי בכל מקום אשר הדיחך, גם ה' אלהיך הוא שמה, ושכינה עמכם, ובצרתם לו צר, שמצד זה גם העונש יחשב אף הוא מן החטא בעצמו:

אמנם אחר אשר נשוב אל הקוטב אשר עליו יסדנו הדרוש הזה, עין בעין נראה, כי השלשה טענות אשר ערך החוקר, להוכיח כי כלל המציאות, נברא בכוונה מכוונת מהיוצר החכם ב"ה, הן הם יכריחו ג"כ על זאת התורה אשר שם לפנינו, כי לא נפל דבר אחד ממצותיה על צד הקרי וההזדמן, רק הכל בחכמה ובכוונה מכוונת, כי ימצאו בהם ג"כ שלשה המכונות הנ"ל, שהם, הריבוי, החכמה, התכלית, כמ"ש (דברים ל"ב מ"ו), ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום וכו' כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם, יאמר אל תחשבו כי יצאו המצות במקרה מבלי ימצא בהם חכמה ודעת ותועלת עצמי כי יעמדו לנגד זה שלשה ראיות חזקות; אם מצד הריבוי, אומר, שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, הרבים מאד בפרטיהם, כמ"ש לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד; אם מצד החכמה, אומר, כי לא דבר ריק הוא מכם, שלא נמצא בה שום מצוה שתהי' ריק מפנימית נשגב, וחכמה נעלמת מסתתרת תחת לבושה, רק כל כלי המצות מלאים שמן תורק מסודות נעלמות, ופליאות החכמה העליונה; ואם מצד התכלית, אומר, כי הוא חייכם, שתכליתן הם החיים האמיתים בעולם הנצחי, ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה, בחיים הזמנים; ועפ"י שלשה עדים הללו יקום דבר, כי לא במקרה יצאו, אך כל המצות יש להם תועלת עצמי, גופני או נפשי, אשר ראה ויספרה וגם חקרה, יוצר הגויות ובורא הנפשות, וגם אם אנחנו נסכל טעמי קצת המצוות, כבר ידועים הם לפני הרופא כל בשר ורוח, ואנחנו נקחם באמונה, כאשר יקח החולה את הסמים המרפאים הגם שנעלם מאתו כח הסמים האלה וסגולתם, כבר יבטח לבו על הרופא הבקי, כי הם לתועלתו; אמנם באשר חתרנו לדעת, דא"כ אך הבל להבטיח ולהפחיד אותנו ביעודים ועונשים חצונים, אחר שכבר יהיו השכר היותר הגדול קיום המצות בעצמם, והעונש היותר גדול העברה בעצמה?.

זאת לא זאת, אלא כי גם אם נחליט שהמצות בעצמם, אין בהם שום תועלת עצמי, רק שכן צוה המלך, זאת עשו, וזאת לא תעשו, חוקה היא ותהי לחוקה; בכל זאת רחוק הוא אפוא שנקבל עליהם שכר, מצד השם המצווה עליהם, משני טעמים; (א) בהשקף על גדולת המצוה ורוממתו, דאם כבר הטביעה הטבע, תשוקת השפל לרוץ בכל עוז לעבוד את הנכבד ממנו, ובפרט אם עבודה זו אות שהמלך חפץ ביקרו, כעבודת שרי המלך הפרתמים, אשר לא ימירו את כבודם, מה שבחר בהם המלך, בעד כל סגולת כסף וזהב כמו שהשיב המן על שאלת אחשורוש, (אסתר ו) מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו, ויאמר המן אל המלך איש אשר המלך חפץ ביקרו יביאו לבוש מלכות וכו', והלבישו את האיש אשר המלך חפץ ביקרו, (והרואה ירגיש, כי מה שחזר המן בדבריו, איש אשר המלך חפץ ביקרו, הם דברי מותר, בהיותו משיב אך דברי אחשורוש והו"ל יביאו לבוש מלכות), על כן אדמה, כי בזה שם קוטב תשובתו ויסודה; כי שאלת המלך מה לעשות באיש, משמע ששאל מה שכר מוהר או מתן ינתן לו, כאשר כן הי' מן הראוי באמת, שיתן למרדכי עבור שהציל נפשו ממות, עושר ומתנות כיד המלך, ומה הועיל לו מה שהרכבוהו על הסוס בכבוד שאין בו ממש? והמן שחשב כי לו יהי' כל הכבוד הזה, השיב כי מן הנמנע לתת מוהר ומתן בעבור שהמלך חפץ ביקרו, דהלא זה בעצמו מה שהמלך חפץ ביקרו הוא סגולה יקרה, ומתן היותר יקר מכל? רק שיפרסם זה לעיני כל העם; וז"ש מה שאתה שואל מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו, התשובה בזה הוא, איש אשר המלך חפץ ביקרו! זה בעצמו הוא השכר היותר גדול מה שחפץ בו המלך, רק יביאו לבוש מלכות, והרכבוהו ברחוב העיר, לפרסם זה, - ואיך יגדל עתה זאת התורה המצוה והחוקים אשר שם ה' לפני בני ישראל; שמלבד שכבר יחויב, התשוקה הטבעיית והשכליית, משפל השפלים, אל גבוה על גבוהים, עוד כולם אות וטוטפת. כי חפץ ה' בנו, וקרבנו לעבודתו, אשר לא יערך לזה יקר שמים וארץ וכל המציאות:

זאת שנית, הגמול אנחנו משלמים המוטל עלינו אל אדון כל הארץ; ובכל הודאה אשר נודה לשמו, ובכל עבודה אשר נעבוד אליו, כבר קדמנו בטובתו בה, וכמ"ש (מיכה ו) במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום, מה יש במציאות אשר אכף בו לה' ואהיה אני המקדם בו לה', כי אם אמרתי, אקדמנו בעולות, הלא יהי' זה, בעגלים בני שנה, וכבר קדמני בטובתו שנתן לי העגלים, וכמ"ש חז"ל; ובשגם כי בכל אשר נעמול לעבוד עבודתו, לא נשיג לשלם אחת מאלף מתגמלוהי עלינו, כמו שבאר זה בחובה"ל (שער העבודה), בויכוח אשר שם בין הנפש והשכל, ויאמר השכל, דע כי טובות הבורא, שני מינים, כלליות ופרטיות, מה שמטיב לכלל מין המדבר, ומה שמטיב לעם מבלתי עם אחר, ולמשפחה מבלעדי משפחה אחרת, כמו משפחת בית אהרן, משפחת בית דוד, שהעניקם השם טובותיו ביתר שאת ויתר עז, ולכל אחד חייב עבודה והודאה מיוחדת, בערך הטובות שמקבל מהבורא; כמו שהוסיף לישראל תר"ו מצות, על הז' מצות שהי' ביד בני נח; לבית דוד, דינו לבוקר משפט, ומצות המלך ביחוד; לבית אהרן, כ"ד מצות כהונה נגד כ"ד מתנות כהונה; ומצות הכ"ג ביחוד, - השיבה הנפש; כבר הבינותי מה שזכרת, ואיני מוצאה א"ע יכולה לשלם טובותיו הכוללים כל המדברים, כ"ש מה שיחד אותי בו מהם, משני טעמים, (א) מצד ריבוי הטובות, (ב) כי בעת שארצה להודות לה' חסדו על העבר, קודמות מיד במחשבתי תוחלת טובה שיטיב עמדי מכאן ולהבא, ודברי פי דברי מודה וכוונתי כוונת מבקש, וא"כ נמנע הוא שאשלם על טובותיו הכלליים כ"ש הפרטים, - וכדברים האלה התנצל דהע"ה (תהלים קט"ז) מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו, יאמר מה יש בכחי, ואם אדדה כל שנותי לעבוד את ה', אשר אוכל להשיב לו כל תגמלוהי עלי בפרטות, כי רבו מאד?; זאת שנית כי בעת אשר, כוס ישועות אשא, וצריך אני להודות על העבר; בעת ההיא בעצמו, ובשם ה' אקרא, וכוונתי כוונת מבקש על העתיד, וא"כ הלואי אשר, נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו היינו נגד טובותיו הכוללות אותי בתוך כל עמו, שהם טובות הכלליות שג"כ מן הנמנע להשיב לו בזה עבודה עפ"י מדותיו, וא"כ איך יעיז פנים, מי שחייב לחברו אלף דנרי זהב, ולא השיגה ידו לשלם רק פרוטה אחת, ויבקש שיתן לו המלוה שכר מאה דנרין בעד הפרוטה אשר שלם?, -

אךְ עם האמת, שאלות האלהישארו מעל, עת נכונן לקראתם הדברים אשר הנחנו ליסוד מוסד (בדרוש ב') שהציורים הבאים אל האדם מן הכח המתעורר והמדמה, קודמים בטבע אל הציורים הבאים אליו מן כח השכל, וע"כ יחשוק את הערב והמועיל, יותר מאת הטוב והאושר, והתאוה מולכת בכחות נפשו, לדכא כח השכל תחת עצתה; וע"כ התחכם אלהי הרוחות, לספח אל המצות גם הערב והמועיל, בשכר ועונש הגשמי, אשר יעד לשומרי מצותיו, ועי"ז יפחדו וישיבו את צוארם במוסרת הברית הכחות התאוה גם המה, בתקותם להשיג מזה משאלות לבם, לחמם ושקוים ותאותם יביא להם, ובפחדם מן העונש הגשמי, אימות מות וחבלי עוני; ומתוך כך ילמדו לאט לאט לאהבה את התורה והמצות, וישיגו את הנועם העליון והעדן המופלא אור אלקי, המאיר תחת לבושם אור שבעתים, ואחרי ה' ילכו באהבה עצומה לבקש את הטוב האמתי בלבד; כאשר נשא משלו ע"ז הרמב"ם ז"ל, מהאב המחנך את בנו אל הלימוד בדבש ומיני מתיקה, או שמונע אותו מדברי הבל בשבט ורצועה שזה בעבור מיעוט הכרתו עד שיגדל ויכיר הטוב והרע מצד עצמם; ולא עוד אלא שמצד זה, היה מהשגחת ה' על עמו, בל יאחר לחוטאים את עונשם, ולהענישם תיכף ומיד, כמ"ש שהקב"ה נפרע מישראל כפיד של תרנגולת, שמלבד מה שהוא לפי פשוטו, להקל את עונשם, עוד היה זה אזהרה גדולה בל ישובו לכסלה, שאם יניח מלענשם תיכף, ישכחו פחד העונש ורעתו כי כבר יתעלם האדם מההיזק הבא לאחר זמן בעבור הערב לפי שעה, כי התאוה תשים מסוה על עין השכל, בל יראה את הנולד וכמו שהעיד בם אדון הנביאים לפני מותו (דברים ל"א כ"ז), כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי הקהילו אלי כל זקני שבטיכם ושוטריכם, ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ, כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם, וקראת אתכם הרעה באחרית הימים, כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם, הנה הודיע להם, כי העמיד להם עדים השמים והארץ, אשר בהמרותם את פי ה' יד העדים תהיה בם בראשונה להענישם תיכף ומיד, ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תוסיף תת כחה להם, והסבה לזה שממהר להענישם תכף, ולא ימתין להם אולי יחזרו מדרכם ולא יצטרך להענישם, באר זה כי זה מצד החמלה וההשגחה עליהם בל יאבדו בעונם, כי כבר בחן את לבבם, הנוטה מן הטוב האמתי, אל התאוה והמרי, יען שכבר הוסיפו לחטא בחייו, עם שראו מעשה ה' ונפלאותיו אשר הראה על ידו, ותפס המשל ע"ז, לאדם שהיה לו ארבעה בנים, והזהירם לבל ישתו יין כל ימיהם, והוא הלך למדינה אחרת ומת שם ובן האחד קיים מצות אביו כל עוד שידע שאביו עודנו חי ואחרי מות אביו הפר מצותו; והשני קיים מצותו בעוד שאביו היה במדינתו, ואחר שיצא למדינה אחרת שגה ביין; והשלישי, עבר פי אביו אחר כמה ימים, בעוד שהיה במחיצתו; והרביעי עבר תיכף ומיד, הנה נאמר להבן הרביעי, ראה עד כמה הכית בחוליי התאוה, כי לא די שלא המתנת עד אחרי מות אביך, כאשר עשה הראשון אלא אף לא המתנת עד שיצא עכ"פ אל ארץ אחרת כאשר עשה השני, ולא המתנת כמה ימים כמו השלישי, רק בעוד אביך חי עמך בבית, וגם בזה היום בעצמו מרית את פיו למרות עיני כבודו, ז"ש, הן בעודני חי, וגם בעודני, עמכם וגם, היום, ר"ל שלא המתנתם אחה ימים מיום הציוי עד החטא, רק תיכף ביום הציוי ממרים הייתם עם ה' ואיך יהיה זה אחרי מותי?, וע"כ בזאת היטב אטיב עמכם מה שאעידה בכם השמים והארץ זרועות הטבע שיעמדו עליכם על המשמר, להכותכם בשבט עברתם כל עת שתסורו מן הדרך, ובאר הטעם כי ידעתי אחרי מותי, שלא אהיה עמכם להוכיח אתכם במוסר ותוכחה; ואז בעת, כי השחת תשחיתון, (כי זה משמש בלשון אם) אם תשתיתון קצת, וסרתם מעט מן הדרך, ולא תענשו תיכף ומיד, רק, וקראת אתכם הרעה באחרית הימים, אז בודאי לא תשימו לב מעצמכם לשוב, רק תלכו מדחי אל דחי, עד כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם, שתמורת מה שחטאתם לתיאבון תתחילו לחטא להכעיס;

מן מוצא דבר תדע, כי לא בעבור שיעד ה' והפחיד לצדיקים ולרשעים, בטובות ורעות זמנים, יסירו את לבבם משמור התורה והמצוה לשם ה' המצוה בלבד, כי אדרבה השכר והעונש הזמני, הוא מדרגה אשר יעלם אל הטוב והאושר האמתי, כי התוחלת יביאם אל שער החצר, עד יזכו לבוא להיכל המלך פנימה, כי יראת העונש ואהבת הגמול הם שני סולמית אשר בהם יעלו השלמים, אל יראת הרוממת והאהבת הרוממת, אל פחד ה' והדר גאונו, אבל אם יפקדו הסולמות האלה, מי יעש לו כנפים, כנשר ידאה השמים? באין מדרגות ושליבות מי יעלה בהר ה', להשיג יראתו ואהבתו האמיתית?, וכמ"ש (בילקוט ירמי'), אמר לו הקב"ה לירמיה, אתה קורא אותי מלך הגוים, שנאמר מי לא יראך מלך הגוים, ומלכיהון דישראל לית אנא? א"ל כשם שאמרת לי, כך אני אומר לך, אתה קורא אותי נביא לגוים שנאמר נביא לגוים נתתיך, אף אני קורא אותך מלך הגוים; והמאמר משולל הבנה; ונראה, כי כשאומר מי לא יראך מלך הגוים, תלה סבת היראה יען שהוא מלך הגוים, מבואר שמדבר ביראת העונש, כי בעבור שהוא מלך על כל הגוים, יכול להעניש עוברי רצונו, ע"י מושליהם וצבאיהם, כמ"ש הוי אשור שבט אפי: כוס זהב בבל ביד ה' וכו'; אבל אם היה אומר, מי לא יראך מלך ישראל, הי' תולה סבה היראה בעבור שהוא מלך ישראל, שע"י אבותיהם נודע גדולתו ורוממתו, אשר הוא אדוני האדונים, והי' מדבר מיראת הרוממת, כי אין השם מעניש ע"י ישראל וזה שהוכיחו השם על שמלמד לישראל יראת העונש, והי' לו ללמד דעת את העם שיראו יראת הרוממת, וז"ש ומלכיהון דישראל לית אנא?, והשיב לו תשובה, כי זה היה נכון אם כבר הי' בידם יראת העונש, שבקל יוכל להעלותם בסולם הזה אל רום שמים ביראת אל ועזוזו ורוממתו, אבל אתה קראת אותי נביא לגוים, ועדיין אין יראים יראת העונש, ואיך אדלג שור ללמדם יראת הרוממת; וכן הוא במדת האהבת הרוממת, צריך להקדים לה אהבת הגמול, ואח"כ יוכל לבא למדרגה לעשות המצות בעבור טוב עצמותם, ובעבור אהבת המצוה עליהם, אשר זה כל פרי המצות בעצמם, אשרי המחכה ויגיע; וכמ"ש והי' עקב תשמעון, היינו עיקר השכר יהיו מה שושמרתם ועשיתם אותם מצד עצמם, ואומר, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, ומהו עיקר הברכה והקללה? מפרש את הברכה אשר תשמעו, זה בעצמו הברכה, והקללה הוא אם לא תשמעו, זה בעצמו הקללה.

ובאלה הדברים יתבארו הכתובים אשר הבאנו בפתח הדרוש, בדרך אחר, שאמר, ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה, לטוב לנו כל הימים, ר"ל מה שצוה לנו לעשות את המצות, על הכוונה שיטיב לנו בעוה"ז, ופירש בהמצות מתן שכרם בצידם? לא הי' עיקר הכוונה שנעשה המצות ע"מ לקבל פרס, רק הי' מוכרח לעשות כן, כדי, לחיותינו כיום הזה, בעוד לא פשטנו בגדי החול, ללבוש מחלצות, לראות בנועם יקר המצות ובאורן הגדול, אבל בכל זאת, תראו לבל תשארו בזאת המדרגה השפלה, לעשות המצות, בעבור טובות הזמנים, רק, וצדקה תהיה לנו, בעת, כי נשמור לעשות כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו, רק בעבור גדולת המצוה בלבד, ויען שטוב המצות מצד עצמם, הם משלשה פנים, א' טוב המצוה בעצמה, כי יש בה סוד נעלם בעצמותה כי רב הוא; ועז"א, את כל המצה הזאת, ב' מצד שבזה אנו מתקרבים אל המלך הגדול לעבוד עבודתו, ולהיות מבני היכלו, ועז"א, לפני ה' אלהינו, ג' מצד שכן צוונו המלך הנורא ב"ה, ואפי' לא הי' בהם שום תועלת, כבר נמצא בזה הטוב היותר גדול לעשות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, ועז"א כאשר צונו. -

תוכן העניינים

ארצות השלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה