אור ברסלב
ארצות השלום לחם הארץ

ארצות השלום· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

לחם הארץ

תחתיות ארץ

דרוש ח

ביאור פרשת המן;, והאספסף - העתקתי מחבורי על התורה -

והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וכו':

לבאר הפרשה הזאת ולהסיר המבוכות אשר הערו המפרשים עליה; אקדים הקדמה אחת, וזו תוארה דהנה במן היו בו שני ענינים; כי מצד היותו לחם ומזון להשביע רעבים מבואר שהיה דבר גשמי ממשי ומין מזון טבעי ירד אל האוצטמכא ויתפעל מארבעה כחות אשר לכח הזן שבנפש הצומחות, שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה; אמנם מצד שהיה יורד מן השמים. יחויב שיהיה דומה כתולדות השמים, ויהיה בו ענין רוחני מתיחס אל שרשו אשר משם לוקח; וע"כ אמרו חז"ל לחם אבירים לחם שהמ"ש אוכלים אותו; שידוע שהם לא יאכלו לחם לשבוע, אבל מזונם הוא ההשגה השכליית, שתכונה בכתבי הקדש בשם לחם, כמ"ש לכו לחמי בלחמי; כי תשב ללחום את מושל; שכמו שהמזון הגשמי הוא לחם המזין את הגוף, כן ההשגה השכליית היא הלחם המשביע את הנפש, ומכלכלה בצחצחות; וכבר מבואר, כמו שראינו בתורת ה' שנתנה מן השמים שהגם שמצד שורשה הרוחני היא כולה קדש לה' והיא חתומה באור זרוע ושכל אלהי אשר בו היתה כתובה לפניו באש שחורה ע"ג אש לבנה, בסודות הנשגבים והנעלמים שבה והחלק הנסתר שבתורה, אשר זה לבדו מה שבקשו מה"ש שינתן להם, לא על חלק הפשט והמצות המתיחסות להנהגת הגוף, דיני שור ובור ואבות נזיקין; מ"מ מצד רדתה להנתן אל בני אדם הוכרחה להתלבש במלבושים גשמיים וספירים עולמיים, ומצות מעשיות כפי הצורך אל בני אדם אשר גם הם עם היות שרשם ממקום קדוש בנפשם הרוחניית היא מלובשת בכסות עור ובשר, ובית חומר מעון ביתה, והנשמה נעלמת ונסתרת; וכן נשמת התורה נעלמת ליושבים לפני ה', האוכלים מעץ החיים ופשטו בגדים הצואים מעליהם ללבוש מחלצות; וזה הדבר עצמו היה במן, שעם היותו בעצמותו מצד שרשו מן השמים, דבר נשגב רוחני, והשגה שכליית אשר ירד עמו מלמעלה, שבו השיגו הנביאים שבאותו דור רוח הקדש ודבר ה'; וכמ"ש במ"ש דבר יום ביומו כי ההלכה המתחדשת בכל יום למעלה, כמ"ש הקב"ה מחדש הלכה בכל יום, ירדה ונשתלשלה עם המן אל חסידי ישראל למטה, שזה על השגה שכליית או שפע נבואית שהשיגו עמו, והיה נשמה אליו; מ"מ יען ירד למטה לארץ להנתן אל בני אדם להשביע רעבונם, היה מוכרח להתגשם ולהתעטף במזון גשמי ממש משביע שבר רעבון; ונשאר ענינו כמו שהוא ענין התורה בשני חלקיה, רצוני בחלק הפשט שהוא הגוף או הלבוש אליה, ובחלק הסוד אשר היא הנשמה ונפש התורה; שהראשון יהיה לצורך הנשים וההמון שאין משיגים רק הלבוש, כמ"ש בזהר ע"ז, טפשין דבני נשא אינון מסתכלין בלבושא דהאי גברא, אינון דחכימין יתיר מסתכלין בנשמתא; כך אורייתא אית לה לבושא וגופא ונשמתא וכו'; אבל החכמים ומשכילי עם יגלו את המסך לראות את המסתתר תחת הלבוש, כענין גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך; וכן היה במן, שהמון בית ישראל אשר לא השיגו מאומה מדבר ה', ושפע השכליית, אשר היתה נעלמת בלחם הנבחר הזה, לא היה להם המן רק לחם לשבר רעבונם, ושב אצלם מזון גשמי ממש, בשלוהו בפרור ודכוהו במדוכה, והוצרכו ללקטו בשדה ולאספו הביתה, אבל הצדיקים, אשר השיגו הרוחניית שבתוכו, ושפע השכליית והנבואיית אשר היא נשמה אליו, היה להם מזון רוחני מתיחס למזון הנפש לבד; כמ"ש למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם; ובזה תמצא מ"ש חז“ל ביומא (דף ע"ז), כתיב וברדת הטל ירד המן עליו, וכתיב שטו העם ולקטו, כאן לצדיקים כאן לרשעים; כי להרשעים נתהפך למזון גשמי ממש, והוצרכו ללקטו ולאספו הביתה, אבל להצדיקים שנתיחס להם למזון רוחני לא יצויר שילקטו דבר רוחני ביד ולאספו בחוצן, רק שירד להם אל בתיהם, שהשיגו באהליהם השפע האלהית שירד עמו, ולפ"ז מבואר כי הגם שבמזון הגשמי שקבלו מהמן להשביע הגוף, היו כולם שוים בלקיטתו; שלא השיגו ממנו רק עומר לגלגולת, שהוא שעור מזון שני סעודות; מ"מ בשפע הרוחנית ומזון הנפשיי שהשיגו עמו, בודאי לא היה כולם שוים בהשגתם, שבודאי יהושיע שהי' מעלת נפשו גדולה יותר מכולם, היה משיג ממנו בשיעור כנגד כולם, וכמ"ש ביומא (שם), לחם אבירים אכל איש, זה יהושע, שירד לו מן כנגד כל ישראל, ואין זה סותר מה שבארה התורה, שלא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, שזה במזון הגשמי שקבלו ממנו, לא כן בשפע הרוחנית, שלפי מעלת נפש יהושע ויתרון שלמות נשמתו, היתה מקבלת למזונה שפע רוחנית נגד כולם, וכן הזקנים והנביאים, כל אחד קבלו שפע הרוחנית הזאת, לפי מעלת מכסת נשמותיהם; וכל אלה הדברים מבוארים לפי דעתי בפרשת המן; ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא; הודיע שימטיר להם דבר יכלל במציאתו שני ענינים, (א) לחם, שיהי' לחם גשמי להשביע זלעפות רעב; (ב) מן השמים, שיהיה בו דבר המיוחס אליו מצד שרשו שהוא מן השמים, שהיא השפע הרוחניית הנעלמת בתוכו; ואמר על הראשון, ויצא העם ולקטו, כי לזה הצריך לקיטה ואסיפה, מצד היותו מזון גשמי; ועל השני אמר, דבר יום ביומו, כנ"ל שהלכה מתחדשת בכל יום ושפע הרוחנית ואצילות שכלי מלמעלה ירדה עמו, וזה לא השיגו ע"י לקיטה, כי השיגוהו בחדרי בתיהם בהתטהרם לה', ובזה בעצמו אנסנו אם ילך בתורתי, שאז ישיגו אותו במציאותו הרוחני, ואם לא ילכו בה, שאז יוחשב אצלם למזון גשמי ממש; וספר אח"כ שני ענינים אלה אשר היו כלולים במן, במ"ש ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס דק ככפור על הארץ, שעל חלק הרוחני שבו, אמר והנה על פני המדבר, כי זה לא הונח על הארץ, רק היו ענין מיוחס לעל פני המדבר למעלה מן הענין הטבעי, והיה דק מחוספס שהוא כינוי לצורתו הרוחנית, ועל השני אמר דק ככפור שהוא דבר ממשי, הנעשה ע"י המים הנגלדים מני קרח, וישובו צורת המים שהם לחים נזילים, להתגשם בצורת גשם מקשה ממשי, כן נתגשם צורת המן ונגלד מצד רדתו על הארץ, וקבל צורתו הגשמיית - ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא, ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגלגולת מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו, מספר, כי כאשר ראו בני ישראל את המן בעיניהם, שהיה צורתו כצורת מזון גשמי, לא ידעו ממציאות הענין השני הרוחני הצפון בפנימיתו, ונדמה להם שאינו רק מזון גשמי לבד, וז"ש, ויראו, היינו מצד מה שראו בעיני החושים החצונים דבר גשמי לבד, ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, היינו שהוא מזון גשמי לא זולת, ומפרש מדוע אמרו כן? כי לא ידעו מה הוא, שלא ידעו בידיעה והכרה שכליית מה הוא בעצמותו, שבעצמותו יש בו מציאות אחר רוחני, שאלמלי ידעו זה לא היו מכניס אותו בשם מן, שהוא חזרה על מזון גשמי לבד; וע"ז השיב להם משה להודיעם עצמותו של המן, כי נמצא בו ג"כ שפע רוחני, ודבר ה' זו שפע נבואיית, וז"ש משה אליהם, הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, זה הדבר אשר צוה ה', (הוד'עם) [הודיעם] כי פי שנים בקרבו, (א) שהוא הלחם הגשמי המיועד להם לאכלה ולשבוע, (ב) שזה בעצמו ובפנימיתו נמצא הדבר אשר צוה ה', דבר ה' ונבואתו ופקודיו ושכל אלהי רוחני המתעצם בקרבו; אבל תדעו שיש חילוק בענין המקבלים אותו בין שני חלקיו אלה, כי אני מצוכם, לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגלגולת, ר"ל בחלק הגשמי שבמן, אשר זה הוא הצריך ללקיטה, ואשר מציאתו כדי לאכל ולשבוע ממנו, מזה לא תלקטו רק עומר לגלגולת, ויהיו כולם שוים שלא ישיג שום אדם ממנו רק עומר לא פחות ולא יותר - אבל, מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו, שיעור הכתוב איש לאשר באהלו מספר נפשותיכם תקחו, ר"ל אבל בחלק הרוחני ושפע האלהית שירד עם המן, שעז"א איש לאשר באהלו, כי הרוחנית הזה לא לקטו בחוץ רק שירד באהליהם, וע"כ אמר, זה האיש אשר ירד המן באהלו, מצד שקבל החלק הרוחני שבו; מחלק זה לא יקבלו כולם בשוה עומר לגלגולת, רק מספר נפשותיכם ונשמותיכם תקחו, שכל מי שנפשו גבוה יותר במכסת נפשות, קבל שפע בשיעור יותר גדול כנ"ל; ועז"א, ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט, וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו, אמר כי בני ישראל עשו כן, בשני חלקי הציוי הזאת, שעל מה שאמר שבחלק הרוחני מהמן, לא יהיו כולם שוים, רק יהיה אחד מרבה ואחד ממעיט, לפי מספר מדרגת נפשו, אמר שכן עשו שלקטו המרבה והממעיט, היינו שהיה אחד מרבה ואחד ממעיט, ברוחניותו, אבל מצד מה שמדו בעומר, שהמדה לא מדדה רק החלק הגשמי שבו, מצד זה לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, כי מצד מה שמדו בעומר, איש לפי אכלו לקטו, בזה לקטו לאכילת מזון, שכולם שוים בה מצד גופם -

ואחרי שהתבארה ההקדמה האמורה שהיה במן שני ענינים, (א) שהיה מזון גשמי לשובע הגוף, וזאת שנית מזון רוחני למזון הנפש המשכלת, ושהי' בזה חילוק בין הצדיקים והרשעים, שלהצדיקים גבר בו הענין הרוחני לפי מעלות נפשותיהם, ולרשעים היה מזון גשמי ממש, מבואר לפ"ז שנבדל בשלשה דברים המן שירד לצדיקים, מן המן שירד לרשעים, (האחד) שהרשעים מצד היותו אצלם מזון גשמי, הוצרכו ללקוט ולאספו מן המדבר, אבל הצדיקים ירד להם אל בתיהם, בלי הצטרכו לטרוח אחריו; (הב') שהרשעים הוצרכו לטחנו ברחיים או דכו במדוכה ולתקנו ככל מזון גשמי הצריך תיקון, משא"כ הצדיקים שלא נתגשם אצלם, לא הוצרכו עמו לשום תיקון והכנה, כמו שלא הוצרך אדם הראשון קודם החטא לטחון ולאפות את לחמו, וכמו שיהי' לעתיד, שאמרו עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות, מצד שיזדכך המזון, ולא יהי' בו פסולת וסיגים, וכמ"ש חז"ל ביומא (שם) כתיב לחם וכתיב וטחנו ברחיים, לצדיקים לחם, לרשעים הוצרכו לטחון; (הג') מ"ש ביומא שם שהי' המן מתהפך לכמה טעמים, ומבואר במדרש פ' בשלח מפסוק לא חסרת דבר, כשהי' מתאוה לאכל דבר מיד הי' מוצאו במן, וכמו, שאמר יחזקאל, ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך, וזה בודאי הי' מצד סגולתו הרוחנית, שהרוחני יכלול כל המטעמים ויתנהג בדרך הפלא, והי' זה לצדיקים לבד, אבל לרשעים שהי' אצלם מזון גשמי ממש, לא יצויר שהי' בו סגולה זאת להתהפך כחומר חותם אל כל אשר יתאוה האוכל, ובודאי לא היו מרגישים בו רק טעמו המיוחד כמו שהוא; ובזה נבוא לביאור התכת הכתובים, והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטיחים וכו' ואת השומים, ועתה נפשינו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו, כי ידוע שימצא האדם במאכלו שני מיני הנאות, (א) הנאת החיך, טרם ירר המאכל אל האוצטמכא, (ב) הנאת מילוי הכרם, במה שאכל לשבוע; ולעומת זה יתחלקו הנאת המאכלים ג"כ לשני מינים, (א) הנאת הערב, מן הדבש ומיני מתיקה, הגם שיזיקו לגוף כחרבות אחרי שישבע מהם מ"מ יתענג בו חוש הטעם בעת אכלם, (ב) הנאת המועיל, מן מאכלים המרים והרעים לחיך האוכל, אבל טובים אל האדם מצד עצמותם, או מצד מזג האדם, כמו המאכלים המרים שאוכלים לרפואה שהגם שיקוץ בהם חוש הטעם יועילו בהנאת מילוי הכרס להחלימו ולהחזיקו, ומכח זה תראה כי בברכת הנהנין שתקנו חז"ל, להודות לה' על הנאותיו מן המאכל והמשתה, שתקנו שני מיני ברכות (א) ברכה שלפניה על הנאת חוש הטעם, (ב) ברכה שלאחריה על הנאת השביעה ומילוי הכרם; הבדילו בחכמתם בנוסח ברכה שלפניה לחלק לכל הנאה ברכה מיוחדת על פרי העץ לבד, ועל פרי האדמה לבד, ולר' יהודה בברכות, צל"ב על מיני ירקות ביחוד ועל מיני דשאים ביחוד יען שהחיך ירגיש מכל מין, הנאה מיוחדת וטעם ערב פרטי, אבל בברכה שאחריה, שהוא נגד הנאת מילוי הכרס, לא הבדילו בין המינים הללו וכללו הכל בברכת בורא נפשות; כי בהנאת השביעה לא יובדל כלל מה אכל וממה שבע, ואם היה המאכל מר או מתוק, פרי העץ או האדמה, וע"כ השוו נוסח הברכה, ולא שינו רק בברכת הלחם שסועד, אז ביין, שנמצא בזה הנאה מיוחדת למילוי הכרס; והנה הכח התאוה אשר באדם יתאוה תמיד להנאת הערב, מבלי השקף כלל על המועיל והמזיק, רק שיהנה ממנו לשעתו בהנאת החיך לבד אבל הכח הבחירה אשר באדם, להתאוות אל המועיל ולברוח מן הנזק, הבא מצד הכרת השכל, יבחר יותר בדבר המועיל, הגם שיהיו מר לחיך כיון שיועיל לשמירת בריאתו אחר אכילה; והנה לפ"ז בתאוה זו שהתאוו בני ישראל אל הבשר וכבר היו ביניהם שני כתות, הכת האחד שהם הרשעים והערב רב, שהם לא הרגישו במן רק טעם אחד מיוחד לבד, ולא היה ביכלתם להנות בהנאת החיך מן הבשר; ממילא הם התאוו אל הבשר, מצד כח התאוה שלהם המתאוה אל הערב לחיך, שרצו להנות מטעם בשר ועריבתו; אבל בני ישראל הצדיקים שהם היו טועמים במן גם טעם בשר, לא יתכן שהתאוו אל הבשר מצד התאוה להנאת הערב, דהא היה טעם בשר בחכם וטעמו ערבתו אבל הם רצו בבשר מצד בחירתם וחשקם אל המועיל לפי דעתם כי הגם שהיו טועמים טעם בשר במן, מ"מ לא היה זה אלא טעמו בלבד, להנאת החיך, אבל לא אכלו בשר ממש, כי מלאו בטניהם במן לא בבשר, והם בחשבם כי הבשר מבריא את הגוף ונותן שיקוי לאיברים ומרבה את הדם, שזה לא יהיה רק אם יאכלוהו ממש, לא בשיטעמו את טעמו בחיך, ומצד זה בכו אל הבשר לא מצד התאוה, שלא היה מקום לכח התאוה אצלם כלל, כיון שמלאו חוקו בהנאת החיך, רק מצד רצון הבחיריי, הבוחר בדבר אשר יחשב שהוא לו לתועלת וז"ש, והאספסוף אשר בקרבו, שהוא הערב רב, הם, התאוו תאוה, מצד כח המתאוה שלהם להתענג מן הבשר בהנאת חוש הטעם, כי לא טעמו טעמו כלל, וישובו ויבכו גם בני ישראל, הצדיקים שלא חסר לתאוותם הנאת טעם הבשר, בכו, לאמור מי יאכילנו בשר, שאמרוהו בפה לבד מצד בחירתם השופט על טוב הבשר לתועלת ולא נלחצו בזה מכח פנימית התאווני, שירצה בזה - ועז"א הגם שמצד הנאת החיך אין אנו צריכים אל הבשר והדגים, כי בעת נרצה לטעום טעם דגים אזי נזכור את הדגה שאכלנו במצרים, והטעם שהרגשנו בו אז לחיך, נרגיש את הטעם גם עתה; אבל הלא זה רק לכח המדמה וחוש הטעם לבד, אבל בענין התועלת שיושג מאכילת הבשר בבריאות הגוף ושיקוי לעצמותם, בצד זה מה, שזכרנו, בעת אכילת המן, את הדגה אשר נאכל במצרים, לטעום טעם הדג גם עתה, חנם, הוא ובאין מועיל, ודומה באמת כאילו זכרנו, את הקשואים ואת האבטיחים, ואת השומים, שאז בודאי לא יטעמו מבשר מאומה גם בחכם, כן אם זוכרים טעם דג ובשר, הגם שיערב לפי שעה בחכם, לא יוסיף תת כח בעצמותם, שעכ"פ, ועתה נפשינו יבשה, כאשר יחלום הרעב בכח המדמה שלו והנה אוכל בשר, ובאמת, אין כל בלתי אל המן עינינו, וחוץ ממנו אין אוכלים מאומה - והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח, שטו העם ולקטו וטחנו ברחיים או דכו במדוכה ובשלו בפרור וכו' והיה טעמו כטעם לשד השמן, וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו, ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע; הנה עתה שב להודיע שני הענינים אשר היו במן, אשר בסבתו נחלקו בתאוה זו לשני כתות, באמרו, כי, והמן, מצד עצמו לפי תכונת המקום אשר ירד משם, כזרע גד הוא, שזה מורה אם על דקות חמרו היותו כזרע גד הדק מאד, ולא היה צריך לטחינה ובישול ושאר תקוני המאכל, ואם על שפע הרוחניות שנמצא בתוכו מצד צורתו הרוחניות, דרשו חז"ל כזרע גד שמושך לבו של אדם כאגדה, שמבואר שהאגדות יש בהם פנימית, וסודות נעלמים כוונו להסתירם מפני ההמון, ועל היותו מוכן להתהפך לכמה גוניים, אמר, (ועונו) [ועינו] כעין הבדולח, כמו שהבדולח מצד היותו גשם ספירי יתראו בו כל המראות המקבילות אליו, כן הי' המן מוכן להתראות בו כל הטעמים, אשר כוונו אוכליו לטעום ממנו; אמנם כל זה היה לצדיקים, אבל, שטו העם, הוא כמו שפי' חז"ל בזהר ובמדרש לשון שטות, שע"י מה ששטו העם, ולא היו מוכנים לקבל צורתו הרוחניות, כי רשעים היו, עי"כ נשתנה אצלם לגריעות בשלשה דברים, (א) ולקטו, שהוצרכו ללקטו, היפוך הצדיקים שירד אל פתח בתיהם, (ב) וטחנו ברחיים או דכו במרוכה ובשלו בפרור, שמצד שנתגשם אצלם, הוצרכו לתקנו ע"י הטחינה והדיכה והבישול, עד שיהיה ראוי לאכילה, (ג) והיה טעמו, המיוחד, כטעם לשד השמן, ולא התהפך אצלם לטעמים חלוקים ולא הרגישו רק טעם לשד השמן בלבד; ואחר שספר שלשה ההבדלים שהיה במן אצל הרשעים, אשר שטו מני דרך, שב לעומת ההבדל מה שאמר ולקטו, שלא זכר עוד שהצדיקים לא הוצרכו ללקוט, כי, וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, באופן שלא הוצרכו לאסוף ממנו, שירד על המחנה לתוך בתיהם, והלקיטה לא היתה מוסבת רק ע"י מעשה הרשעים לבד; ועתה מסיים דבריו, כי במה שבכו הרשעים בעבור הבשר, לא היה הקצף גדול כ"כ, כי הם צדקו קצת בתלונתם, יען שלא השיגו ממנו נכבדות, והיה אצלם מאכל גשמי, שיחייב שיתאוו לטעום מן הבשר, אבל, וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, ומי היו הבוכים? אומר, איש לפתח אהלו, אותן האנשים שירד המן לפתח אהליהם, שאותם בכו והתרעמו על המן, ויחר אף ה' מאד, כי אותן האנשים שירד המן לפתח אהליהם, הם הרגישו במן טעם בשר להשקיט נפש תאותם ולמה היה להם לבכות, אין זה כי אם חפשו עלילה למרות עיני כבוד ה', מבלי טעם מספיק; ובפרט כי המרי הבאה מצד בחירת השכל, קשה יותר מן החטא הבא מצד התאוה, כמו שיבואר אח"כ, ומצד זה היה חטא הצדיקים גדול יותר, (א) מצד שלא מצאו עזר על חטאם מן התאוה, אך זדון לבם השיאם למרוד; וזאת שנית, כי חטאם היה מצד השכל אשר אין לו תרופה, וע"ז, ובעיני משה רע, כי ידע העונש שימשך מזה - אמנם הרע הדבר בעיני משה בפרטות, כי אליו נגע הדבר ביחוד כמו שיבואר. - ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי, האנכי הריתי את העם הזה, אם אנכי ילידתהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק, על האדמה אשר נשבעת לאבותיו, מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה, לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני, ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי; לבאר פסוקים האלה אקדים עוד הקדמה אחת; כי מה שהמזון שירד לישראל במדבר, היה מזון אלהי רוחני לחם מן השמים, אשר לא עשה כן לכל דור, היה כן בהכרח בסבת אדון הנביאים ע"ה, אשר ירד המן בזכותו, כמ"ש שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל משה ואהרן ומרים, והי' המן בזכות משה, והבאר בזכות מרים וענני הכבוד בזכות אהרן, שמבואר שסיפוקם בכל צרכיהם הכוללים, שהם המאכל והמשתה והכסות והדירה, הגיע להם ע"י שלשה הרועים האלה, וכשם שאלה היו אנשים סגוליים נבדלים מן הטבע ונעלים ממנו, כן היה בהכרח שהפרנסה אשר תרד בזכותם יהי' ג"כ למעלה מן הטבע ובאופן נשגב, ביחוד משה ע"ה אשר לפניו ולאחריו לא קם כמהו, והי' דבק ברוחניות, הי' מן הנמנע שיושפע על ידו ענין טבעי גשמי, עד שכבר כתבו הקדמונים טעם אחד שלא נכנס משה לארץ, הוא משום דהנהגת משה הי' כולו למעלה מן הטבע, כמו שהי' ענינו כל ימי חייו; ובכיבוש הארץ ובמלחמה הטבעיית הי' מן הנמנע להיות הדבר על ידו בענין טבעי, אשר כן הי' מצטרך בעת הזאת, כמבואר אצלינו במקום אחר; וע"כ הוצרך להעמיד לכיבוש הארץ פרנס פחות ממנו במדרגה, אשר יוציאם ואשר יביאם כדרך הטבע; ונשאתי על זה משל, מלך שכבש מדינה חדשה בקצה הישוב, ושלח לשם את בנו הבכור להנהיגם, שזה ידוע שבן המלך לא יוכל להנהיג את העם בצרכם בעבודת האדמה והנהגה שפלה, רק הוא ינהיג הנהגה המדינית, בתת להם חוקים ומשפטים ונמוסים אשר על פי הם יתנהגו, ויסדר צבא המלחמה ויתר עניני ההנהגה הכוללת, ועת יצטרכו להנהגה פחותה מזו שהוא הנהגת עבודה האדמה, ונטיעת האילנות וכדומה, בהכרח לשלוח לשם איש אחר פחות מבן המלך במדרגה שהוא יסדר להם הדברים האלה, אשר לא יוכל עליהם בן המלך, מצד שרשו ומחצבתו שגדל בעניני המלוכה, לא בעניני עבודת האדמה; ובעת יצוה המלך לבנו הבכור לאמר, רד מכסא מלכותך, וצא לסדר עניני העם בהנהגותיה' בעבודת האדמה, הלא בזה ישפיל מדרגתו ויורידנו ממעלתו; וזה הענין עצמו היה במשה, שכל עוד שהי' במעלתו הרוחניית, כאחד מבני מרום, הי' מן הנמנע שיתן להם בשר שהוא מאכל גשמי, ולא יוכל על זה רק אם ירד ממדרגת נבואתו הגדולה, אל ההנהגה הטבעיית, וזה הרע בעיניו מאד, ועז"א, ובעיני משה רע, כי חשש שעי"כ ירד ממדרגתו הרוחניית: ועל זה בא להתלונן על מה ששם ה' משא כל העם עליו, שהוא ישפיע להם לחם ופרנסה, שזה אינו מוטל עליו כלל; יען היותו אצלם כמדרגת המלמד אצל התלמיד; שלא הוטל עליו לפרנסו, שזה חיוב מאב על הבן, לא ממלמד אל התלמיד; וכבר דייקו חז"ל במ"ש כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו; כי ידוע שנפש האדם לה שלשה כחות, שהם טבעית חיונית ומשכלת; ושני הכחות הראשונות סבתם הם האב והאם ע"י הזרע אשר הולידו, משא"כ הנפש המשכלת שסבתה הוא המלמד המוציא כחות הנפש הזאת מהיולאניתה אל הפועל, להיות שכל בפועל, וע"ז דקדקו שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, כי ידוע שיציאת כח השכל אל הפועל מתחיל אחר הלידה, שכבר יתראה בילד תיכף, שיתעורר לקראת אבנים מזהירים, ושמע הקולות: אבל הטבעית והחיונית ידרכו ככב תיכף בעת יצירתו בבטן האם, ועז"א כאילו ילדו שהוצאת השכל אל הפועל יתיחס אל הלדה, לא אל יצירת האדם, שאז לא ירגיש בו עדיין הרגשת השכל; ומבואר לפ"ז, כי על המלמד לא הוטל רק לפרנס את הנפש המשכלת, אשר הוא האב אליה, ולתת לה טרף חוקה, בלמודים אמתיים, ודעות נכונות, אבל לא לפרנס את הנפש הצומחות והחיונית, בדי לחם ומזון שזה מוטל על האב והאם שהם הוציאו הכחות האלה אל הפועל, וז"ש, למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך, במה שהרעות לי, לשום את משא כל העם הזה עלי, שמלבד שאלמדם תורה וחוקים שזה מוטל עלי, תצוני לכלכלם במזונות ספוקם ג"כ, שזה אינו מוטל עלי כלל; כי, האנכי הריתי את העם הזה, הגם, אם אנכי ילדתיהו, ר"ל אף שאנכי ילדתיהו, כי כל המלמד את בן חברו תורה הוא כאילו ילדו, ומצד זה חויבתי ללמדם דעת ויתרון הכשר חכמה, אבל וכי אנכי הריתי אותם שאהי' כאב ואם שחייבים לכלכלם בלחם ובשר ג"כ; עד, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק, שהוא מחויב לפרנסו במזונותיו ג"כ, וזה אינו מוטל עלי; ואחר שטען שזה אינו מוטל עליו כלל לכלכלם בצורך פרנסתם, טען טענה שנית, במ"ש, מאין לי בשר לתת לכל העם הזה, הלא אני במדרגתי הרוחנית לא יצויר כלל שאשפיע להם בשר שהיא מזון גשמי, שבזה ארד ממדרגתי, כמו בבן המלך אם הי' מתעסק בעבודת האדמה; ואם יצויר שינתן להם שאלתם בבשר, צריך לבחור עוד מנהיג אחר תחתי אשר ינהגם בענין הטבעי, ולפי שפלת מדרגתו יהי' בכחו להשפיע להם בשר, ומה זאת, כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה, שזה אין בכחי: ובצד זה שאשפיע להם מזון גשמי, לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי באופן זה צריך לבחור עוד מנהיג שפל ממני, ואם תאמר כי תשפיל מדרגתי מבמתי מעלת הרוחנית אשר אנכי בו עתה, אל ענין הטבעי, עד שיהי' ביכולתי להשפיע להם מזון גשמי, ע"ז משיב, ואם ככה את עושה לי, להשפיל מדרגתי, הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי, שתורידני אל עמקי הבכא והגשמיית; - ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, ולקחת אותם אל אוהל מועד והתיצבו שם עמך; וירדתי ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך, הנה הסכים ה' אל דבריו, שמן הנמנע שהוא עם מדרגתו הגדולה יוכל לערוך להם שולחן עם בשר, אך צריך להעמיד לו על זה עזר ממנהיגים הקטנים ממנו במדריגה, שהם מצד קורבתם אל הארץ יותר מאל השמים, יוכלו להנהיג את העם בצרכיהם הגשמיים; זאת לא זאת, אלא אף המנהיגים האלה אם יגדל מעלתם, בין מצד עצמם, בין מצד שפע נבואתם באופן נשגב, ג"כ ימנע זאת מכחם להנהיג בענין טבעי, בפרט להוריד להם בשר הזה אשר הי' להם לרוע, ולשפוך חמה ולנקום נקם, ומצד זה הוצרך שיהי' נבואת הזקנים האלה במדרגה חלושה מאד, מכל הצדדים; האחד מצד עצמם, שלא יהיו מן הזקנים המיוחדים בחכמה וראשי סנהדראות, רק מן הזקנים המיוחדים בהנהגת העם לבד; ועז"א, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ולא מן הזקנים המיוחדים במעלות הנבואה, רק מן אותם הזקנים, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, המיוחדים להנהגת העם לבד, וכבר אמרו חז"ל שהיו שוטרים במצרים, שיהיו ראויים להנהגה הטבעיית, (ב) יען כי תגדל מעלת הנביא מצד הכנתו לקראת הנבואה, בהתבודדת ימים רבים ובשמחה, כמו שהי' ענין בני הנביאים שהרגילו עצמם בנבואה; לעומת זה צוה שגם זאת לא תעשה להם רק, ולקחת אותם אל אוהל מועד והתיצבו שם עמך, בפתע פתאום מבלי שיכינו עצמם לזה כלל ובצד זה תגרע בודאי כח נבואתם במה שלא הכינו א"ע לקראתה; (ג) שאם היו מקבלים הנבואה באמצעות משה, בעת שנתיחד הדיבור עם משה לצרכו, שאז היה נבואת משה ממקום נעלה ושורש גבוה מאד, ואם היו הם מקבלים ממנו אצילות נבואתם בעת ההוא, הי' גם קבלתם ממנו באופן נשגב ומעלה גדולה מאד; לעומת זה אמר, וירדתי, שארד מן המקום הגבוה שאני מדבר עמך משם (בתמידית) [בתמידות], אל מדרגה למטה ממנו, כמ"ש הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ובזה יקבלו גם הם ממקום נמוך; (ד) שאם הי' מסיב אז הדיבור אל משה בעבורם, כמו שהיתה בשעת מ"ת שיחד הדיבור אל משה בעבור ישראל, כמ"ש הנה אנכי בא אליך בעבור ישמע העם,, כבר הי' מגיע להם עי"ז שפע רב בנבואה, כיון שהי' הדיבור אליהם בעצם, לעומת זה אמר, ודברתי עמך שם, שעיקר הדיבור יהי' עמך בשבילך לא בשבילם; שבזה תקצר רוח נבואתם, (ה) אם היה מאציל עכ"פ עליהם רוח נבואה ממקור נפתח בפ"ע, הי' ענינם גדול במה שאין נתלים בכח זולתם; לעומת זה אמר, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, שממקורך ישאבון המה וידלו מיש נאמנים, ומצד כל החמשה מגרעות האלה, אשר נתן בחקם, מבואר מאד שיד נבואתם הי' כהה מאד, עד שהי' בכוחם להנהיג ההנהגה הטבעית ולתת להם בשר; וז"ש שעי"כ מה שאצמצם שפע נבואתם עד השיעור הזה, ונשאו אתך במשא העם, היינו בהנהגה הטבעיית המיוחסת אל העם ההמוני, ובזה מלאתי בקשתך, ולא תשא אתה לבדך, להשפיל כבודך בהנהגה טבעיית. -ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר, כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר כי טוב לנו במצרים, ונתן ה' לכם בשר ואכלתם, לא יום אחר תאכלון ולא יומים וכו', ולא עשרים יום, עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים; כבר בארתי כי חטא בני ישראל שהם הצדיקים, שהי' להם המן למזון רוחני, הי' כפול יותר, כי הם לא בקשו בשר מצד כח התאוה, שלא הי' להם מקום להתאוות אליו כלל, אחר שהיו טועמים במן כל הטעמים שהיו לבם חפץ, רק חטאם הי' מצד שכלם וכח בחירתם; וההבדל אשר בו יוכר בין החטא המסובב מצד התאוה, ובין החטא המסובב מצד זדון השכל, הוא אחר שישיג את תאותו וימלא נפשו ממנו, שמי שהוא שלם בשכלו ואמונתו, ויודע שזה אסור ושהוא מוזהר ממנו, רק שיצר תאותו גבר עליו, עד שטח עיניו ועבר עבירה, ממילא אחר שמלא תאותו שסר היצר והתאוה מעליו, אז יפקח (עינו) [עיני] שכלו אשר הוטחו עד עתה בטוח טיט התאוה, ויכיר את אשר הרע ויתחרט מיד, כמ"ש, הרשעים מלאים חרטה, משא"כ מי שחוטא שלא מצד תאותו רק שמתדמה בשכלו שזה מותר, וכ"ש כופר־ ביסוד האמונה, ואינו מאמין במי שצוה והזהיר על הדבר, זה חולי שאין לו תרופה, כיון שגם בעת שמלא תאותו, לא ישים על לבו כלל שחטא אחר שנדמה לו שאין כאן חטא ועון כלל; והנה השם הודיע למשה שמה שחטאו בהתלוננם על הבשר, לא הי' בעבור תאותם, או בעבור חשקם אל תועלת הבשר, רק בעבור שמאסו את הדת מעקרו, והם מתחרטים על יציאתם ממצרים, וה"ז כבן שהוציאו אביו מקובה של זימה, והושיבו בבית חומת שן ונתן לו כל מיני מעדנים, והוא מתלונן שנפשו קצה במאכלים שאוכל עתה, שבקובה אשר הי' שם הי' אוכל מאכלים ערבים מהם, שידוע שלא בעבור המאכל הוא מתלונן, רק בעבור שמתחרט על שעזב את הענין המגונה והזימה שהי' בו תחלה, ובהפקירא ניחא לי'; וראיה לזה, כי גם אם יביאו לו מאותם המאכלים עצמם שאכל בקובת הזימה, לא יניח בעבור זה מלהתעולל עלילות בחפש מחופש בכל אשר ימצא; וכן ישראל בהתלוננם על הבשר, רק תואנה הי' מבקשים, כי התחרטו על יציאתם ממצרים והכנסם תחת מוסרת הברית וכמ"ש חז"ל שבכו על משפחות שנאסרו להם, כמו שבכה הבן בעצם כוונתו על הזימה שנאסר לו; וז"ש, כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר, הנגלה מבכיתכם ואמרכם בפה הי', כי נפשיכם חשקה בבשר, אבל אין האמת כדבריכם; ובזה יתנסה הדבר שלא הי' עיקר תלונתכם בעבור תאוות הבשר, כי, ונתן ה' לכם בשר ואכלתם, וממילא אם הי' החטא מצד התאוה, הי' שאחר שיהי' לכם בשר, שאז תסיר התאוה מאתכם, תתחרטו על תלונתכם ותמאסו בו; אבל לא יהי' כן, רק לא זו לבד שואכלתם אותו, אבל עוד זאת, כי, לא יום אחד תאכלון וכו', עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם, שהגם שיצא מאפכם, והיה לכם לזרא, שבזה בודאי סרה התאוה מכל וכל, בכל זאת לא תתחרטו עוד; וזה אות נאמן, כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, והיה החטא מצד התמוטטות השכל ורוע המחשבה באמונה, ומה שבכיתם בעבור הבשר, באמת, ותבכו לפניו, אשר הוא היודע תעלומות לב, לאמר למה זה יצאנו ממצרים, כי התחרטם על העיקר, וכל יציאתכם מארץ טמאה, להכנס תחת כנפי השכינה. - ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם; הרועה הנאמן הזה כשמעו חרפת עמו בהגדיל חטאם עד תכלית המרי, שהי' כוונתם בזה למרוד בה', המוציא אותם מתחת סבלות מצרים, ולמרות עיני כבודו, אזר כגבר חלציו להמליץ עליהם, וטען שזה מן הנמנע, שיהי' לבבם פונה היום מעם ה', במרד ובמעל, בהשקף על מעלתם ושלמותם בעת ההוא משני פנים, אם מצד עצמם ואם מצד מנהיגם, כי בשני אלה יבורר מעלת עם ועם וצדקתם, (א) בהיותם צדיקים מצד עצמם, (ב) בהיות להם מושל צדיק, אשר בטוב הנהגתו יתישרו כל העם המתנהגים על ידו, אל הצדק והכשרון; כמ"ש (חולין ד' ע"ב) מדמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, מכלל דמושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים; ומצד שתי בחינות אלה בא לברר שלמות ישראל באותו הדור, אם מצד עצמם, אשר מבואר שלמות אמונתם ודבקתם בה', במה שיצאו אחריו ההמון הזה הגדול מארץ מושב אל המדבר חורבה, ולא זו שלא פנו לבבם לשאול מהיכן יקחו די צרכם בארץ לא זרועה, ובטחו בצור מנהלם, עוד מבואר שהלכו כולם רגלי, ולא לקחו עמהם רכב וסוס לדרך הגדול המבהיל הזה, ועז"א, הלא, שש מאות אלף רגלי העם, שעם היותם שש מאות אלף הגברים לבד מטף, בכל זאת הולכים כולם רגלי, בחוזק אמונתם ורב תשוקתם אל ה'; וכמ"ש לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה; זאת שנית מצד מנהיגם שהי' מבחר האנושי; וז"ש, העם אשר אנכי בקרבו, שאני המנהיג אותם, והמנהלם בדרכי התורה והאמונה, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, שזה יחייב להם תכלית המרד והניאוץ, אשר גם אם יתמלא תאוותם, לא ישובו מחטאם רק יתמידו באכילתם חדש ימים, הגם שיהי' להם תאוותם לזרא, לא יתנו לב להתחרט על מעשיהם, שזה דבר נמנע בחק העם הזה השלמים בתכלית השלמות, רק לא די שלא יתמידו באכילתם ירח ימים, אלא אף רק אם, הצאן ובקר ישחט להם, שבזה תפסק תגבורת התאווה מעט, כמי שיש לו פת בסלו שאינו מתאווה כ"כ, אז, ומצא להם, ולא יבצעו מרים לאכל מממו, כי כבר (ירגישי) [ירגישו] בחטאם בעת תרף יד התאווה מהם כמעט רגע, ולא זו אם ישחט להם צאן ובקר, אלא אף אם את כל דגי הים יאסף להם, הגם שהדגים אינם בשר ממש רק קרובים לבשר, ג"כ; ומצא להם; והפליג בדבריו, כי כבר יקרה לפעמים שהמתאווה לא יאכל מן הדבר אשר התאווה אליו, בשלא ימצא ממנו רק מעט, כי מרוב תשוקתו אל הדבר, יניח אותו למועד אחר ממיעוט מציאות הדבר הזה אליו, יאצרהו וישמרהו ולא יאכלהו תיכף; ועז"א שאפילו תאסף להם כל דגי הים; ותשחוט צאן ובקר רבות, בכל זאת ישימו רסן לבולמוס תאוותם, כשיראו הבשר שחוט לפניהם ודגי הים צבורים ומונחים, ולא יאכלו בשר תאוה, אשר ירגישו שחטאו בזה נגד ה', ויספיק להם מה שהוא ברשותם, שבזה חמת התאווה שככה מעט, ויתפקחו עיני השכל להכיר את החטא: ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא. הראה לו בחינה בענין מדרגת נביאתו בעת ההוא, שמדרגת ישראל קטנה בערכה. כי ידוע שמדרגת נבואת משה הי' לפי ערך שלמות ישראל, דבעת שלא היו ישראל במעלת השלמות, גם נבואת משה הי' קטנה בערכה; וכמ"ש לך רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל; ואמרו דכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל נזופים ממעשה העגל לא שרתה על משה; ובארתי במק"א, דאין הכוונה שלא שרתה שכינה כלל, דהא רוב התורה נתנה על ידו בימים האלה, לבד כי אמרו דבשאר נביאים אין הנבואה שורה על הנביא בתמידות בדרך קבע רק בדרך מקרה, כמ"ש ויקר אלהים אל בלעם, משא"כ על משה הי' הנבואה שורה בדרך קבע; (וכבר כתבו המפ' מ"ש ויקרא אל משה בא' זעירא, יען מענותנותו לא רצה ליחס א"ע שבאתהו הנבואה בדרך קבע, וכתב ויקר שבאתהו דרך מקרה) וכל אותם ארבעים שנה, שהי' מעלת ישראל מושפלת בעיני המקום, הי' גם נבואת משה בדרך מקרה - וזה הסימן נתן לו ה' במקום הזה, להבחין בה שאין הדור זכאים, במה שבאה אליו הנבואה בשעת אסיפת הזקנים ממקום נמוך, כמ"ש וירד ה' בענן, שהוא אספקלריא שאינה מאירה, כמ"ש בדרושי הנבואה, וז"ש, היד ה' תקצר, יד ה' היא כינוי לשפע הנבואה, כמ"ש היתה עלי יד ה'; ויד ה' עלי חזקה; ואמר הכי יד ה' קצרה מהשפיע שפע נבואתו ביתר שאת ויתר עז, ככל אשר יוכן שלמות המקבל לקבלה; וא"כ, עתה תראה, ערך ישראל בבחינה זו, היקרך דברי, אם תבוא לך דבר נבואתי בדרך מקרה, אם לא, שמזה תבחין שלמות ישראל לפי מדרגת נבואתך בעת ההיא. - ובילקוט בשם מדרש ש"ט, אמר הקב"ה למשה תן בשר לבני, א"ל מאין לי בשר, א"ל צפרדעים לא היה לך במצרים, כנים לא היה לך במצרים, כ"כ היית עשיר, א"ל רבש"ע משלך היה לי, א"ל במצרים היה לי, וכאן אין לי; היד ה' תקצר, נראה כוונתו לפמ"ש למעלה, שמשה טען, שלפי מדרגתו הגדולה אין בכחו להשפיע בשר שהוא מאכל גשמי, והשיב לו ה', ואיך הי' בכחך להביא במצרים כנים וצפרדעים, שמלבד שהוא דבר גשמי ומשוקץ עוד הי' לפורעניות; והשיב כי זה לא הי' מכח שלמותו ומזכותו, רק משלך מקצפך להעניש את הרשעים, וכמ"ש שלשה דברים לא נמסרו ביד שליח וכו', אף פורעניתם של רשעים שנאמר פתח ה' את אוצרו ויוצא כלי זעמו; והשיב דבר זה אוכל לעשות גם היום להשפיע בשר אשר בו מתו בקברות התאוה; מצדי, ומפרש היד ה' תקצר, להשפיע גם בלעדך; ועתה תראה יקרך דברי שיקרך עון בדבר זה שתהי' שליחות זה על ידך, או שיהי' ממני בעצמי, בלעדך; ויתר הדברים מאסיפת הזקנים, מבואר אצלי במק"א. –

תוכן העניינים

ארצות השלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה