ארצות השלום· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
תחתיות ארץ
דרוש ז
אשר חכמים הגידו, ונתאמת מפי הנסיון והמפורסמות, כי מן הנמנע שימצא אדם שלם בתכלית השלמות, בלי שום חסרון כלל; כי מטבע המורכב, הגם שיהיה נוטה בכל צד אל המעלה והשלימות, שימעדו אשוריו ג"כ בנטיה אל אחד מן הקצות היוצאים מגדר השלימות: עד שבעבור זה גדר החוקר, שלא יתואר האדם שלם באמת, אלא בערך אל טבעו במזג יצירתו, או בערך אל טבע זולתו; ביאור דבריו; כי אנחנו נוכל לבטא בשפתים, על מים חמים שאין היד סולדות בהם, לאמור שהמים קרים המה, בשני פנים; אם בשהיו רותחים תחלה מיקוד אש, ונתקררו מרתיחתם, נאמר בשלוח שהם קרים, לפי הערך שהיו מקדם; הגם שאם היו בענין זה מתחלה, היינו אומרים שהם חמים לעומת מה שהיו קרים תחלה; או נאמר כן, אם נמצא אצלם עוד מים אחרים רותחין שהיד סולדות בהם, ונאמר שהם קרים בערך מים האחרים; וכן נשפוט בדרך זה כל הענינים; למשל, כי נאמר על שני אנשים שערך רכוש שניהם שוה, שכל אחד יש לו אלף זוז, ונאמר עליהם, שהאחד עני, יען שאין לו רק אלף זוז, והאחד עשיר, יען שכבר השיגה ידו רכוש אלף זוז: והוא בשנביט על ענינם שהיו בו תחלה, אם זה הראשון היה לו תחלה ספינות בים ועיירות ביבשה, וירד מגדולתו עד שעתה אין בידו רק אלף זוז, נאמר עליו שהוא עני, לעומת העושר הגדול שהיה לו תחלה, ואם זה השני היה בתחלתו עני המחזיר על הפתחים, והשיגה ידו אלף זוז, נאמר שהוא עשיר גדול לפי ערכו הקדם; ובמשפט הזה לא נוכל לומר על הראשון שהוא עני ועל השני שהוא עשיר רק בהזכיר תחלה את הענין שהיו בו תתלה, כי לולא שהיה זה תחלה עשיר היותר מופלג, זזה עני היותר מדוכא, לא נוכל לתאר אותם בסך רכושם זה הבינוני שהוא אלף זוז, לא בשם עשיר ולא בשם עני, כי סך זה הוא ממוצע בין העושר והעוני ובשם בינונים יקראו; אמנם נקרא בשם עשיר או בשם עני, מבלי שום לבה על מעמדו הקדם, אם יהיה עשיר באמת, ברכוש מופלג, או עני המבקש לחם; כמו שאחשוב כי זה היה תשובת נעמי, (רות א) ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי, ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרה כי המר שדי לי מאד, (שיפלא תשובתה זאת, לבל יקראו לה נעמי יען שעתה מרה לה, הלא הם לא אמרו שנקראת עתה בשם נעמי, אדרבה אמרו הזאת היא שהיתה נקראת מקדם בשם נעמי, ועתה מר לה מר,)? אמנם כי המון העיר עת ראו ביאתה לבית לחם, כבר הרגישו כי ירדה במורד ממדרגתה שהיתה בה מקדם, באופן שאם יזכרו רב העושר וההצלחה שהיה לה מקדם, יוכלו לקרותה עתה בשם מרה, כי ירדה פלאים; אבל לא ידעו כי כבר ירדה לעמקי בור תחתיות, לתכלית העוני והירידה עד שיוכלו לקרותה בשם מרה גם בלא יושקף כלל על העושר שהיה לה תחלה. וע"כ כבואם להתפלא על ירידתה, הוצרכו להזכיר ערכה הקדם, באמרם, הזאת נעמי, כלומר כי לעומת עשרה הגדול שהיה לה תחלה, שעל פיו נקראת מקדם בשם נעמי, שתתה עתה כוס לענה ורוש, כי ירדה ממדרגתה; והשיבה להם, לאמור, כי אינכם צריכים כלל להזכיר ערכי הקדם, כי כבר ירדתי למדרגת העוני בתכלית, עד שגם אם, אל תקראנה לי נעמי, להזכיר ערכי הגדול הקדם, מ"מ, קראן לי מרה, והטעם לזה, כי המר שדי לי מאד, בתכלית העוני, שאפילו לחם אין לי, וגם מי שהוא עני מתחלתו על אופן זה, יקראו לו בצדק בשם מרה, מצד עצם העוני והמחסור.
ויש עוד דרך אחרת שנקרא לאיש אחד עני או עשיר, בשיש לו סך אלף זוז, גם מבלי הבט על ענינו שהיה בו תחלה, אם נערוך אותו נגד אחר, שנאמר פלוני שאין לו רק אלף זוז, הוא עני נגד פלוני שיש לו אלפי אלפים דנרים, או פלוני שיש לו אלף זוז הוא עשיר, נגד פלוני שאין לו כל מאומה; ובדרך זה גדר החוקר את השלימות שנייחס אל האדם, יען שאין במציאית שיהיה אדם. הנוטה אל ההפכים מצד הרכבת חומרו מטבעיים מתנגדים, שלם בתכלית השלימות; לכן לא יקרא בשם שלם, רק באחד משני אופנים אלה; אם באופן הראשון, שנעריך את מזגו וטבעו בכל אשר יוכל להשיג מן השלימות לפי טבעו, אם נראה כי השיגה יד שקידתו כל השלימיות אשר בכחו להשיג, כבר נתארהו בשם שלם, כי לא חסר דבר מאשר טמון בכח טבע אנושתו; ויבורר זה יותר אם נראה את טבעו שנוטה לרוע והוא השתדל בכל עוז לעמוד נגד טבעו אל דרך הטוב והשלם, כבר יקרא שלם נגד טבע יצירתו שהיה באופן חסר; ובדרך זה אמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד; כי אחר שכבר עמדו על החסרון והפחיתות, ולחמו נגד טבעם, ועמדו להם בנפשותיהם אל הצדק והתשובה, כבר יקראו צדיקים או שלמים, נגד ערכם שהיו בם בתחלה, ובצד זה נתאר שני אנשים השוים במע"ט ובצדק בכל הפרטים, את האחד בשם צדיק ואת האחד בשם רשע, בשנשקיף על ענינם שהיו בו תחלה; אם האחד היה תחלה צדיק גמור, ושב מצדקו למדת הבינוני, כבר נתארהו שאינו צדיק, יען יצא מתואר צדיק שהיה בו תחלה; והשני שהיה תחלה רשע גמור, ועשה תשובה ושב להיות בינוני במעשיו, יקרא בשם צדיק נגד מעשיו שעשה תחלה; וז"ש (יחזקאל ל”ג), בשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ומת בהם, ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה; אמר להם זה, כנגד מה שהתוכחו עמו, כי לא יתכן דרך ה' שמקבל תשובת הרשע בסורו מרשעו, ומבטל צדקת הצדיק בשובו מצדקתו? והשיב כי כן הוא המדה, שבשוב הצדיק מצדקתו ועשה עול, כל שהוא, ומת בהם, היינו בהצדק שהיו מתהלך בו תחלה, ובהעול שמתהלך בו עתה, כי יערך העול של עתה מול מעשה הצדק העבר, ובזה יקרא בשם רשע רע נגד ערכו תחלה; ובשוב רשע וכו', עליהם הוא יחיה, היינו על הרשע הקודם והצדקה של עתה יחיה כי יערך הצדק של עתה, מול רשעו בתחלה, יקרא צדיק גמור נגד העבר; ועז"א, איש כדרכיו אשפוט בית ישראל, שישפוט אותם ע"פ שני דרכיו, הדרך אשר דרך בו תחלה, והדרך שהוא בו עתה;
והאופן השני, שנקראהו שלב בערך אנשים אחרים מעירו או ממדינתו או מכלל דורו, אם הוא עולה על כולם במעלת השלימות, כבר יקרא שלם; הגם ששלימות האמתי לא ימצא בחק האדם כלל; ובאופן זה, לא ימצא כלל עיר או מדינה או דור שכולם רשעים; כי כשיהיה הדור כולם רשעים, לא ימלט כי האיש שהוא טוב מכולם, הגם שגם הוא לא יהיה טוב כראוי, מ"מ כבר יקרא בשם צדיק בערך אנשי דורו, או לערך בני מדינתו, או בני עירו עכ"פ; עד"ש שאמר ה' לנח, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, שהוא היה הצדיק מכולם בערך הדור ההוא; ועכ"פ הגם שאם נדינהו במשפט הפרטי, לא יצדק גם עליו תואר צדיק מ"מ מדרכי ה' לדון את האדם, במשפט הכללי, ויבחר להיות צדיק בעיניו, מי שהוא הטוב והישר בערך הקיבוץ ההוא הגרועים ממנו; הלא תראה, כי בטענה ההוא יצא אברהם אבינו ע"ה להמליץ בעד אנשי סדום, (בראשית י"ח כ"ג) ויגש אברהם ויאמר, האף תספה צדיק עם רשע, אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר, האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה, חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, טען ואמר, כי הגם שאנשי סדום כולם רעים וחטאים, לא ימלט כי החמשים מהם שאינם רשעים כ"כ, כמו כלל אנשי העיר, כבר יחשבו צדיקים במשפט הכללי, לערך אנשי עירם אנשי סדום; וז"ש, האף, בעבור החמה והקצף, תספה, את מי שהוא, צדיק; אם יערך בערך, עם רשע, שהגם שאינו צדיק מצד עצמותו עכ"פ יחשבו אלה לצדיקים נגד בני דורם הרשעים? אולי יש חמשים צדיקים, הנחשבים לצדיקים, בתוך העיר, לערך יתר אנשי העיר, וא"כ, האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה, אשר יהיו לצדיקים בערך יתר אנשי סדום? חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית/, את מי שהוא, צדיק, אם יערך בערך, עם רשע, ויהיה צדיק בערך הרשע במשפט הכללי; הגם שאם נשפוט אותו במשפט הפרטי מצד עצמו, והיה כצדיק כרשע יהיה הצדיק הזה דומה ממש כמו הרשע, ואין הבדל ביניהם, כי גם הוא הרשיע לעשות מ"מ זה להשופט את כל פרט בפ"ע, אבל, חלילה לך השופט כל הארץ, שאתה שופט משפט הכללי, לא יעשה משפט? להעריך צדקת איש בערך אנשים אחרים הגרועים ממנו:
מה יתאונן אדם חי, עת, ימצאוהו רעות הזמן ותהפוכותיו, כל אשר יעבור תחת שבט העוני והמחסור? הלה' ישים תפלה, ועל אלהים יזעף לבו? הלא יעבור בסך כל צדקותיו כבגד עדים, וכל חסדו כציץ השדה; ויראה בעיני הבחינה, כי גם אם הגיע לתכלית השלמות במכסת נפשות זולתו, או בערכו הקדם, עדן חסר יבואנו מצד עצמו; וכאשר ישתה החולה הנוטה למות, בלב שמח, סמים המרים אשר יבטח כי בהם ימצא רפואתו, כן ישמח לתוכחת מוסר ייסרהו האב הרחמן בלאט ובחמלה, ביסורים דמיוניים גשמיים זמניים, אשר בהמה ימלט את נפשו מיד שאול סלה; אבל יתעצב ויפחד וידאג, על ההצלחות הזמניים, אשר תעניקהו הזמן, בהיותה באמנה אתו, משלשה פנים; האחד, עת רוח הפנימי מהרגשת הנפש המרגשת על פניו יחלוף, תסמר שערת בשרו, בשיודע בנפשו, כי עד כאן לא הגיע לשליש ולרביע, לשלם חובות עצמו נגד הבורא, ואחד מאלף מתגמלוהו עליו; ואף כי עת ידע לבבו, כי גם מרד ופשע, העוה וחטא על נפשו, ולא שמר ככל התורה והמצוה אשר צוה, הלא תכסהו כלימתו, וכבושת גנב כן פניו יחורו, לקחת מאתו טובה, חלף הרעה אשר עשה לנגדו, למרות עיני כבודו; כאשר כן בארו החוקרים, כי הדבר היותר קשה על האדם, והמתנגד אל טבע האנושי, הוא בהיותו מקבל טוב וחסד, מן איש אשר הוא הרבה לפשוע נגדו ולהרע לו, כי אז יבוש ויקוט בפניו, בזכרו והכירו כי הוא לא כן עשה, ונפשו תיסרהו בצער פנימי, פולח כמו חץ בלבו ובשת פניו תכסהו; כמ"ש שאול לדוד, צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה, ואני גמלתיך הרעה; הקדים סיפור הטוב שקבל ממנו, שבערכו מכיר גודל הרע אשר גמלו הוא; וכן נהגו מלכי חסד, עת בקשו להנקם מן השרים אשר פשעו כנגדם. וצררו להם בנכליהם, אז שמו אותם להיות מאוכלי שולחנם; שבזה הקימו מזימת לבם בשתים, אם מצד עצמם, שלא שפכו דם, כי אדרבה עוד התחסדו עמם, וגם בכל זאת מצאו הנקמה היותר גדולה באויביהם, כי בלחם מאכלם שבעו מרורות, בזכרם איך נהפכו כקשת רמיה, וביין משתיהם מסכו לענה וראש, כי חטאתם לנגד עינם, איך לפי גודל הטובה שמקבלים עתה, גדלו רעתם אשר גמלו; וזאת העצה היעוצה מפי החכם מכל האדם באמרו, (משלי כ"ה כ"א) אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, אומר, עת תרצה לשבוע נקם באויביך, לא ברצח ולא בשטף אף תחרץ מעשיך; רק איעצך, האכילהו והשקהו, והרבה עמו חסדך, כי אך בזה תפיק תכלית הנקמה היותר גדולה, כי ידמה לו הענין הזה, כאילו אתה חותה גחלים על ראשו, כי נפשו תכוה בהרגשה הפנימית אשר תבער כאש בקרבו, בזכרו רעתו; ועוד תקבל בזה שכר מאת ה', שישלם לך חלף מעשך שנפש נענה תשביע; משא"כ אם תנקום ע"י חרב ורצח, הלא ענוש תענש ובאופן המין הזה מהנקמה ינהוג ה' ג"כ, כי ירבה טובותיו על האדם חלף מעשיו הרעים אשר עשה להכעיסו, למען ירגיש ויבוש ויכלם; כמ"ש לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים כי מרדנו בך:
ובזה נראה לבאר, מ"ש (שמות י"ט ג') כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וכו', ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים, אלה הדבדים אשר תדבר אל בני ישראל, ופרש"י כה תאמר לנשים וע"ה אמירה רכה, ולבני ישראל הגדולים, תגד דברים קשים כגידים; ולא נודע מה הם הדברים הקשים כגידים: בזה המאמר, אשר דבש ונופת על לשונו? - אמנם נדמה בזה לשר ואדון שמרדו בו שני עבדיו, ויאמר להם האדון הלא תזכרו כי שניכם מרדתם בי, ופשעתם נגדי, הנני נושא את ראשכם, ואשימכם לשני שרי צבאות על כל ביתי; האחד היה כסיל וישמח על הדברים האלה, והשני שהיה חכם ירדו הדברים האלה אל חדדי לבבו כמדקרות חרב, באמרו, איך אשא פני, להיות שורר על ביתו ושומר לראשו, ואנכי הרבתי לפשוע נגדו? וכן הענין הזה, בזכור השם לבני ישראל את אשר נשאם על כנפי נשרים בחפזון ממצרים, כי לא יכלו להתמהמה שם יותר יען היו משוקעים שם בירכתי בור הטומאה וגלולי תועבת מצרים; ויאמר הנה עתה תהיו לי סגולה מכל העמים; להמונים אשר אין בם תבונה היה זה אמירה רכה, אבל לבני ישראל המרגישים תוכן הדבר, היו אלה הדברים בעצמם דברים קשים כגידים, כי נקוטו בפניהם לקבל רב הטובה הזאת, בזכרם את מעלם אשר מעלו בו; - אשר כן אדמה, מ"ש (בראשית נ') ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו לו ישטמנו יוסף, והשיב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלגו אותו, כי לאשר זכרו ולא שכחו, את גודל הרעה אשר עשו לי, יחשבו כי עוד השנאה כבושה בלבו, אמנם יכלכלם בלחם ומזון מסבת הנקמה, כעצת החכם אם רעב שונאך האכילהו לחם; וזה היה בלבם חצי מות ומשכלת, ובחרו יותר שינקום מהם בפועל ממש, בשבי או ביסורים, כמו שעשו לו; ועז"א, לו והלואי ישטמנו יוסף בפרהסיא, והשב ישיב לנו את כל הרעה כמו שגמלנו אותו רע בפועל ובאכזריות, לא רע המלובש תחת מכסה הרחמים והטוב; וע"ז שלחו שיוציא שנאה מלבו, ובזה לא ירע להם אם יקבלו טובה מלפניו; -
ההנהגה הזאת הודיע אדון הנביאים לישראל, במ"ש (דברים י"א), ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו וכו', והקללה אם לא תשמעו וכו', כי יען שהעונשים הבאים מאת הבורא הם שני מינים; (א) יסורים הבאים בעבור חטא העבר שכבר עשהו, למרק את החטא, ולרפאות את (נפסו) [נפשו]; ויסורים אלה טובים מאד, כי הם סמים מרפאים חלאת החטא הדבוקה בנפשו, להתם זוהמתה ממנה; וישמח בהם השלם, כאשר ישמח החולה בתרופות והרקות המרים, הבאים לגרש ליחות הרעות והמותרות אשר עלו בכחות גופו; אמנם יש יסורים אחרים הבאים על האדם, לא בעבור פרעון העון הקדום, רק למען העיד בו להבא, שיתן לב שלא יחטא בעתיד, או להזהיר; שישוב בתשובה; וזה המין מן היסורים, רע ומר מאד, כי בידו לפטור מן היסורים האלה, אם הי' שב בתשובה תיכף, ושם אורחותיו שלא יחטא עוד; וה”ז דומה כמי שחייב למלך המס הקצוב עליו, והמלך שולח אליו נגישה של אנשי חיל, שיאכילם וישקם, עד ישלם את החוב; שכל מה שמוציא הוצאת להאכילם ולהשקותם הוא לחנם, כי בזה לא יפטר מן החוב, ואם הי' ממהר לשלם תיכף יסורו מעליו; אבל מה שמוציא מכיסו בעבור תשלום המס, בזה ראוי לו לשמוח, כי בזה נפטר מן החוב; אולם בבא יסורים על האדם, ורוצה להכיר מהותם, מאיזה מין הם, אם באו לתשלום החוב העבר, או לנגישה להחזירו בתשובה לעתיד; יבחן זה מדרך העולם, מלך שמרדה עליו מדינה, והוא רוצה שישיבו מרעתם, ויביאו את צוארם בעול המלך, אזי כל שהמלך הוא רחמן יותר, כן שולח עליהם שר צבאו היותר אכזרי, כי אם ישלח עליהם שר מלא רחמים, ולא באכזריות חמה ילחם בם, הלא כן יארכו ימי מרידתם, וכן יוסיפו חטא על פשע, עד שיגדל עונם מנשוא; אבל אחר שנכבשה המדינה בחזקה, ושולח לשם שר צבא להעניש את המורדים על חטאם הקדם, אז אם המלך רחמן, שולח לשם שר מלא רחמים, כי אף שהדת מכריח להעניש את החוטאים, מ"מ לא יחפוץ המלך הרחמן בהשחתתם, ואם יוותר השר לקצתם, גם המלך נוח לו בכך - ובבחינה הזאת יבחנו שני מיני העונשים האלהיים, שהיסורים הבאים לכבשו תחת מלכות שמים ועבודתו ולהחזירו בתשובה, באים ע"י ציר אכזרי ובחמה עזה צו לצו קו לקו, וזה בעצמו מצד הרחמים, כדי שימהר לשוב מרעתו ולא יוסיף פשע על פשע; אבל יסורים הבאים על העבר לענשו על חטאיו הקודמים, באים ע"י רחמן, שאם מענישו ע"י אדם ושבט אנשים, מוסר אותו ביד אויב רחמן, שאם הוא מצד בחירתו החפשיית ירחם עליו, זה לרצון גם לפני ה', אחר שהחטא כבר עבר ואיננו; וזה נראה כוונת חז"ל (ברכות ז' ע"ב) מזמור לדוד קינה לדוד מבע"ל, אר"ש ב"א, משל לאחד שיצא עליו שט"ח קודם שפרעו היה עצב אחר שפרעו שמח, אף כן דוד, כיון שאמר לו הקב"ה הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך היה עצב, אומר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי, כיון דחזא דאבשלום, אמר סתם ברא חייס על אבא, משום הכי אמר מזמור; וכבר העירו המפרשים, הא ראה שלא חס עליו ורצה להרגו, ולשמחה מה זו עושה? אמנם כי דוד, עת אמר לו נתן הנביא במלאכות ה', שיקים עליו רעה מתוך ביתו, להוכיחו בנגעי בני אדם; לא ידע היסורים הללו מאיזה מין יהיו, אם יהיו לפרעון החטא הקדם, אז ישמח בהם כעל כל הון, כי בהם ישלם את חובו ונקה; אבל אולי לא באו אלא כדי להחזירו בתשובה בעתיד, וזה רע בעיניו מאד; וזה המשל שתפסו חז"ל בזה, מאחד שיצא עליו שט"ח, שההוצאות שמוציא קודם שפרעו, בעבור הנגישה כנ"ל, היה עצב עליהם, כי בזה לא נפטר מן החוב, אבל ההוצאה שמוציא אחר שפרעו, דהיינו על הפרעון בעצמו, היה שמח; אף כן דוד, כיון שאמר לו השם הנני מקים עליך רעה מביתך, היה עצב, כי אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי; וזה יהי' הבחינה שבא בעבור הנגישה להחזירו בתשובה, ולא יפרע בזה את חובו, אבל כיון דחזא דאבשלום הוא, אמר הלא מטבע הבן שיחוס על אביו, ואיך בחר בו ה' להיות מלאך אכזרי להענישו, הא עדן הבחירה בידו לנטות אל מה שמוטבע עליו, לרחם ולהציל, וע"כ כי בא למרק החטא העבר, ולפרעון החוב הקדום, ולזה אמר מזמור.
ומצד זה, באו התוכחת בתורה כפולים, בתו"כ ובמשנה תורה; שהתוכחת שבתו"כ, כולם נכתבו בלשון עתיד, אם לא תשמעו לי, ואם בחוקתי תמאסו וכו', ואם עד אלה לא תשמעו לי; מבואר בענינם, שבאו להכריחם על השמיעה בעתיד ולהביאם במוסרת הברית תחת עבודת ה', וע"כ באו באכזריות חמה ורצופים אחת לאחת; אבל הקללות שבמשנה תורה, הם למרק החטא העבר, כמ"ש מפני רוע מעלליך אשר עזבתני וכו', ובאו עליך וכו', כי לא שמעת וכו', תחת אשר לא עבדת, וכן כולם נכתבו על העבר ולזה באו בנחת, ונחלקו לצ"ח קללות, שזה ממדת הרחמים, כמ"ש במדרש משל למלך שנשבע לזרוק על בנו אבן משקלו ככר, וחלקו לצרורות קטנים וזרקו עליו, יען שהחטא כבר נעשה וכנ"ל; אמנם אחר שנאמרו הקללות ע"י משה על החטא העבר, והשמיט את הקללות שבתו"כ הבאים בחמה ובקצף גדול, להחזירם בתשובה בעתיד; הודיע להם, כי גם בשלא ישיגו תוכחת מוסר, ע"י עונשים להחזירם בתשובה; מהראוי להם להשכיל ולהתבונן, ולשוב בתשובה ע"י ברכת ה' אשר יאציל עליהם, שזה המעורר יותר לבות המשכילים מכל עונש ומכת מות; כאשר יעשה מלך הרחמן ברצותו להשיב אחד משריו אשר מרד בו, תחת עבודתו, יוסיף להגדילו ולהטיב עמו, וזה יפעל בלבו יותר מכל עוגש, בידעו כי הוא לא כן משה, ושלם רעה חלף הטובה כנ"ל; וז"ש, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, שלעומת מה שהשם נתן לפניכם, שני מיני קללות, (א) למען תשמעו בעתיד, (ב) אם לא שמעתם בעבר; אנכי הואלתי לתת לפניכם רק קללה אחת למרק החטא העבר, ולעומת הקללה הראשונה להחזיר בתשובה, אני נותן לפניכם ברכה, שהיא תעורר את לבבכם, ועל ידה תתיסרו, ובושתם ונכלמתם מכל דרככם ותשובו, ועז"א, את הברכה, אני נותן לפניכם, כדי, אשר תשמעו, בעתיד ותחזרו בתשובה, והקללה, לא תשיגו, רק, אם לא תשמעו, מכבר בעבר, שאז תבוא הקללה למרק החטא, ולרפאות חלי הנפש הקודם - וכזה אמר, וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה.
זאת שנית, גם אם אין שוטה מרגיש, ההרגש הפנימי הזה, אשר לא ימצא רק בלב היושבים לפני ה', ודבקים בו יתברך, לבעבור תהיה יראתו על פניהם זו הבושה, ממלך הגדול אשר מרו דבריו, והוא עומד עליהם, ובצל כנפיו יחסיון; הלא עכ"פ בידעו כי הוא לא שמר תורת ה' ופקודיו בשלימות, ומכיר כי ראוי הוא לעונש ולהגרש מעיני השגחה העליונה, ורואה ההפוך כי זאת לא זאת, אבל עוד צדק יקראהו לרגלו, ותהי ברכת ה' בכל אשר יש לו, הלא ראוי כי ימם לבבו ותהי למים, אולי מרוב פשעיו יעשה לו, כאשר עשה המלך אחד לאחד מעבדיו, שהרבה להכעיסו, וראה כי אם יהרגנו עתה, לא ישוה עונשו לערך רוב חטאיו אשר הכעיסו, ע"כ התיעץ ועשהו שר גדול ונכבד והרים כסאו למעלה ראש, עד שבעת שעלה על במתי עב ההצלחה, אז הורידו אל ירכתי בור השפלות שבזה גדול ענשו בכפל, מצד הטוב וההצלחה שהיה בו תחלה, ומצד הרע והמחסור שהוא בו עתה; כי כן תמצא תמיד גם בדברי הנביאים שיעוררו תמיד שני המצבים האלה, שהוא מצב הקדם והמצבו אשר הוא בו עתה, למען הגדיל הפלא והשתוממות הלב, כמ"ש, איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, איכה היתה לזונה קריה נאמנה, השליך משמים ארץ תפארת ישראל; הפליג להגדיל קצה המעלה שהיה הדבר ההוא בו תחלה במ"ש רבתי עם, קריה נאמנה, משמים, ולהשפיל קצה השני שהוא בו עתה במ"ש ישבה בדד, היתה לזונה, השליך ארץ כי זה מבהיל הרעיון ומעורר המבוכה, והצרה כפולה יותר, כמ"ש זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה, כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם, וכן יעשה ה' עת ירצה לנקום נקם בשטף אף וקצף גדול, כי אז יגביהנו תחלה על מרומי שמים, ומשם ישליכנו שאולה, ע"ד לפני שבר גאון; וזה יגיע מגודל החמה אשר יחשוב ה' לנקום בו הנקמה היותר גדולה, ומגביהו כדי שתהיה המפלה יותר כפולה; וז"ש, חזון עובריה לאדום, שמועה שמענו מאת ה' וציר בגוים שולח קומה ונקומה עליה למלחמה, הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד, זדון לבך השיאך שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יודירני ארץ, אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם ה', מתחיל להתפלא על השמועה אשר שמע מאת ה', במראה הנבואה, כי הוא שולח ציר מגוי אל גוי שיתאספו כולם לעלות על אדום לכבשו ולהלחם בו; ותהי לפלא בעיניו, איך יגיע גוי המר והנמהר הזה, אל הגבורה הזאת, עד שיצטרכו כל הגוים להתאסף עליו ולכבשו? והלא מתחלה קטן נתתיך בגוים, עד שגם גוי אחד חלוש היה יכול לעלות עליו ולהורישו?, וגם בזוי היית בעיניהם, שאפי' גוי קטן היה בוש מללחום באדום, כמו שנתבייש אלכסנדר מוקדון מללחום עם מלכות הנשים? ומשיב התשובה, זדון לבך השיאך לחטא כ"כ, עד שברצות ה' להנקם בך, שם בחגוי סלע מרום שבתך, כדי שאם תגביה כנשר וכו' משם אורידך, ותהיה מפלתך כפולה וגדולה מאד; וכזה יחשוב האדם אשר עלה על סולם ההצלחה וראשו בשמים, והוא לא עשה לו כנפים, ידע כי חסר יבואנו, התעיף עינו בו ואיננו, ואיש זרוע ארץ תנחילהו, גאות אדם היא תשפילהו; כי משמים לעמקי שאול תורידהו, ומצד זה ההצלחה שהוא בה לא תכונה בעצם בשם הצלחה, אך בשם עונש הגדול ומלאכי זעם; אחר שהוא הכנה אל הירידה היותר גדולה; והמתהלל בהצלחה הזאת, הוא נדמה כאדון גדול שנתחייב מיתה, ועשו לכבודו חרב של זהב, למען לא ימות ע"י חרב של ברזל כאחד מדלת העם, באמת הכבוד הזה, הלא ראוי להיות סער מתחולל בנפשו, כי טוב היה לו להומת ע"י חרב של ברזל אשר הוחדה וגם מורטה, משיומת ע"י סכין של זהב, אשר תשוב צור חרבו ויצטער כפלים; ובאופן זה יל"פ תשובת נעמי במ"ש, אל תקראנה לי נעמי וכו' בדרך אחר; כי נעמי בראותה כי ירדה פלאים, מגבהי המעלה אל סתר המדרגה הבינה כי גם הטוב שהיה לה תחלה, לא היה בעבור עצמה רק בעבור סבה אחרת; באחד משני פנים, או שהיה לה הטובה כדי שבזה תשים על לבה לחזור בתשובה, כמ"ש למעלה, במ"ש את הברכה אשר תשמעו: או שהיה לה הטובה בעבור להגדיל הרעה, אשר תאחז בעקבה; ובין כך וכך, החליטה אומר, כי מה שהיתה נקראת תחלה בשם נעמי, ע"ש הנעימות וההצלחה שהיה לה, היה שלא כמשפט; כי לפי ההשקפה התכליתית, היה ראוי לקראה גם בעת הצלחתה בשם מרה; יען שהצלחה הזאת היתה נסבה לבעבור מר העוני שיבא בסופו; וזה שהשיבה אל אנשי העיר הקוראים אותה בשם נעמי, ולא ידעה אם כונו לאמור שגם עתה עדן נעמי שמה, ולא ידעו מהעוני והצרות שעברו עליה או שיודעים זה וקוראים אותה נעמי ע"ש תחלתה; והשיבה להם כי בין כך ובין כך, לא צדקו בדבריהם; ותחלה אמרה, אם תקראנה לי נעמי, על הכוונה שגם עתה הוא שמי, אני אומר לכם, אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה כי המר שדי לי מאוד; ואם תשיבו לאמור, הלא, אני מלאה הלכתי, ותקראו לי נעמי ע"ש הקדם, גם זה לא יצדק אחר כי, וריקם השיבני ה', אגליא למפרע שהצלחה שהייתי בה תחלה, לא היתה הצלחה אמתיית, רק היה על אחת משני פנים, או התראה שאשוב בתשובה, או למען תגדל מפלתי יותר, ולזה, אל תקראנה לי נעמי, כלל, אפילו ע"ש הקודם, כי מה שהצלחתי תחלה, או שהיה כן יען, וה' ענה בי, שהתרה בי שע"י הטובות אשוב בתשובה, או, ושדי הרע לי, להגדיל מפלתי עי"כ: ואלה השני ענינים שדברתי בם עד הנה, שירא ויפחד מהם האיש המצליח, אשר כנור הזמן משחק לפניו בשמחה ובשירים; פן יתהפך לאבל כנורו, ועוגבו לקול בוכים:
אולם האופן השלישי מן השלשה הכי נכבד, הוא הענין אשר בארנו אותו בשני דרושים הקודמים, כי מפי עליון לא תצא הרעות והטוב בחנם, וכל טוב והצלחה אשר ימצא האדם בעה"ז, ינכה לו עבורו שמץ מנהו משכרו בעה"ב, כמ"ש אין אדם זוכה לשתי שולחנות; וכן כל רע אשר ימצא בחיי הבלו יחלץ מרע אמתי נצחי, בחיים האמיתים; ואיך לא יתעצב המצליח בחיי ההבל. בהצלחה מדומה אשר אין בה ממש, ולא התמדה, בשידע לבבו, כי בזה יאבד קורת רוח אחת בעה"ב, עונג נפשי נצחי, השקול לעומת כל חיי העה"ז, הלא יבקש מאת ה' להסיר מעליו את המות הזה, וההצלחה הכוזבות אשר בה יחליף הצלחה יקרה נפשיית, ויבחר שיהיו לו החיים הזמנים לעבודה למלאכה, וכעבד ישאף צל בכלות היום כי ינטו צללי ערב, אז כשכיר יקוה פעלו, בחצר המלך אשר שם יושע תשועת עולמים; כמ"ש (דברים ז'), וידעת כי ה' הוא האלהים, ר"ל תדע כי מה"ד ומדת הרחמים, שניהם אחדים המה יתלכדו ולא יתפרדו; כי בעת שמתנהג במה"ד עם הצדיקים בעה"ז, זה בעצמו מדת הרחמים להטיבם באחריתם. ובעת שמתנהג עם הרשעים במה"ר להראות להם פנים שוחקות בעה"ז, זה בעצמו מדת הדין וחמה עזה שפוכה עליהם להומם ולאבדם, כמו שמבאר, כי, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו, ששומר אותו להם לעוה"ב, ואינו משלם להם שכר מצוה בעה"ז כי עי"ז נשאר השכר קיים נצחי, לאלף דור; אבל עם הרשעים מתנהג להיפוך, ומשלם לשונאיו על פניו, תיכף בעה"ז שכר מצות שעשו, כדי, להאבידו, בעה"ב; וע"כ זאת העצה היעוצה בל תעשה את המצות, ע"מ לקבל את השכר תיכף בעה"ז, כי בזה תפסד הרבה, מרב טוב הצפון לך באוצרות חיים, רק, ושמרת את המצוה הזאת ואת החוקים האלה אשר אנכי מצוך היום לעשותם, שהיו' בעה"ז לא תרצה רק לעשותם, ולא לקבל שכרם, וכמו שדרשו חז"ל היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם; באופן שלא תבקש שום שכר אחר בעה"ז רק עשיית המצוה בעצמה, כדרך שאמרו שכר מצוה מצוה, והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, השכר שלך בעה"ז, והי' רק זה בעצמו, מה, שושמרתם ועשיתם אותם, אבל גוף השכר לא תקבל עתה, רק, ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד, לעה"ב לעולם שכולו ארוך, כי שם תתענג על ה' נחלה בלי מצרים. - וכמ"ש בזה אחרון הנביאים (מלאכי ג'), חזקו עלי דבריכם, וכולי, אמרתם שוא עבוד אלהים, וכולי, ועתה אנחנו מאשרים זדים, וכולי, והשיב ע"ז, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו, להיות שמור לעה"ב, והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה, שעושה משכרם אוצר גדול להיות שמור לעה"ב, וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו, שמשמר לו את שכרו, לעת היותר מובחר, ועל אופן היותר מובחר, ושבתם וראיתם אז בין צדיק לרשע וכו', כי היום בא וכו', וזרחה לכם וכו', מבואר על הכוונה שדברנו בה; -והמשורר ע"ה סדר ע"ז מזמור שלם, (תהלים ק"ג) לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, תחלה סדר, שני החלקים אשר מהם הרכיב ה' את האדם, אשר נבנה חציו מן העליונים בשרשו העליון אשר מצד נפשו, וחציו מן התחתונים בשרשו התחתון עפר מן האדמה; והזהיר לנפשו, להודות להבורא, הודאה כפולה בעיון ובמעשה, כנגד שני החלקים האלה, ועז"א לעומת הנפש, ברכי נפשי, ולעומת הגוף וכל קרבי; וכפל הדבר שנית, ברכי נפשי את ה', על הטובה הנפשיית ואל תשכחי כל גמוליו שעשה עם הגוף ג"כ, ובסיפוק לו המזונות הנקיים להשביעו בצחצחות; כמ"ש שעשה לו דדים במקום בינה, כמו שבאר בעקדה (שער ס'), ובאר לעומת הנפש, הסולח לכל עוניכי, שהם חליי הנפש ומכאוביה, ולעומת חלאי הגוף, הרופא לכל תחלואיכי; ואמר לעומת הנפש, הגואל משחת חייכי, ע"י שמרפא חלאי הנפש בל תרד שחת, ולעומת מה שמרפא את הגוף, אומר, המעטריכי חסד ורחמים, ולא זו בלבד שמצילם מן הרע, אבל עוד יעניק טוב ונעימות לשני אלה החלקים, שלחלק הנפש אומר המשביע בטוב עדיך, לשון עוד ויתרון, היינו מה שהוא מותר האדם מן הבהמה, (כמ"ש אהללה ה' בחיי, לעומת רוח החיים אשר בבשרו, אזמרה לאלהי בעודי, בהיתרון שלי שהיא הנפש שהיא היתרון אשר באדם שבעבורה יקרא אדם), ולעומת הגוף אמר, תתחדש כנשר נעוריכי, ע"י המזון המשלים תמורת הניתך, וע"י חיי שלוה, עוד ינוב בשיבה דשן ורענן: ואחר שסדר טובות הבורא הכוללים לשני חלקי האדם, באר דרכי ה', בהחילוף אשר הוא עושה לעושי רצונו, ליסר את החלק הפחות בחבלי עוני, למען יטב להחלק המעולה שהוא הנפש, אחר שהודיע לאמר, כי, עושה צדקות ה', לשלם לצדיק כצדקתו, ומשפטים לכל עשוקים, ביד יצרם להעניש לעושי רע כרעתו; ואינו מוותר דבר, מבאר מ"ש, יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו, בשאלת מפני מה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ששאל עליה משה, להודיע לו, כמ"ש (בברכות פ"א) שע"ז בקש הודיעני נא את דרכיך, ובאה התשובה ע"ז, כי, רחום וחנון ה', ובוחר לתת רע מועט לצדיק מיד להצילו מרע מרובה בעתיד, ולזה הגם שהוא, ארך אפים, מ"מ מעניש לצדיק מיד, יען שהוא, רב חסד, כי ע"י שמעניש אותו בעוה"ז, לא לנצח יריב, לא יריב עם הנפש הנצחיית, ולא לעולם יטור, רק יתן לו עונש זמני, בשגם שע"י שנותן לו עונש זמני, לא כחטאינו עשה לנו, כי אין העונש נוגע רק לחלק הגוף, רק לבית חומר לבד, לא לחלק הנפש שאינה מתפעלת מעונש עוה"ז, ובזה נבדל העונש שאינו נוגע רק אל החומר, מן החטא שהיה בשני החלקים, כמ"ש במשל של חגר ע"ג סומא; אבל בשכר המצוה נוהג להיפוך, כי כגבוה שמים על הארץ שאינו מיחוס אחד כלל, שזה גבוה מעל גבוה, וזה שפל ומורד, כן, גבר חסדו על יריאיו, שלעומת שהם עשו ועבדו בחלק החומרי והארצי, ישלם השכר לחלק הנפשיי השמיימי, אבל, כרחוק מזרח ממערב, שיש בו רוחק כפל ע"י הארץ שעובר בין קוטרם, ויש בו רוחק מן השפל אל המעל ומן המעל אל השפל; כן, הרחיק ממנו את פשעינו, שלא יגע הפשע שפשע החומר השפל בחלק הנפש המעולה, וזה הרוחק מן השפל אל המעל ולא יראה אל גדולת האדם מצד נפשו, שמצד זה יגדל חטאו לפי ערכו במכסת נפשות, רק יביט אל שפלותו כי בשר הוא, וזה הרוחק מן המעל אל השפל; ומדוע יעשה כן? מבאר, כי, כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו, לבחור הטוב להם ולהרחיק ההפסד, וע"כ יקטין ערך העונש, יען יביט אל שפלות האדם מצד חומרו, כי הוא ידע יצרינו זכור כי עפר אנחנו, וע"כ בחר עונש עוה"ז, שיש בו שני קולות, (א) אנוש כחציר ימיו, ואין בו ממש, (ב) כי רוח עברה בו ואיננו, ואין לו התמדה; משא"כ בשכר הנפשי, יש שני מעלות, (א) וחסד ה' מעולם ועד עולם, שגדול הוא בערכו להפשט למעלה ראש בעולם הרוחני, (ב) וצדקתו לבני בנים, שיש לו התמדה לנצח;
ובזה נעמיד שלשת הדרושים האלה, הפונים אל תל אחד, להרים עקב השכר הרוחני, ולהשפיל ראש השכר הגשמי, על רגל אחד; בפסוק ישעי', למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור, אומר כי כאשר שוטטו רבים בהנהגת הזמן וראו את הרשע מצליח, והצדיק מעונה ביסורין, התחלקו לשני דעות זרות, שהבאתי בדרוש הקדם, שהוא כי ההמון עם היו מכחישים ידיעת ה' את השפלים, ואמרו כי עזב ה' את הארץ, והגדולים שבהם היו מכחישים את הבחירה, ואמרו כי לא לאדם דרכו, רק הידיעה הקדומה תכריחנו; וז"ש למה תאמר יעקב, הוא ההמון נסתרה דרכי מה', ואינו יודע מאומה, ותדבר ישראל הגדולים שבהם, ומאלהי משפטי יעבור, כי משפט מעשי קבוע ע"י ידיעת ה', וע"כ משפט עונשי ושכרי יעבור, מבלי ישלם שכר לצדיק ועונש לרשע: והשיב להם, למה תשימו לב על שלות הרשעים בעוה"ז ויסורי הצדיקים, הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה', ואינו צריך למהר לשלם שכר ועונש תיכף, כי יש לו הכח והעוז נצח, גם בורא קצות הארץ, שברא שני הקצות של הארץ, הקצה הראשון הנצב ארצה בעולם החומרי והקצה השני המגיע השמים לעולם הרוחני, ומצד זה, אוצר את שכר הצדיקים אל בית האוצר, לעולם שכולו ארוך שם יתהלכו לפני ה' בארצות השלום, יבואו שלום הולך נכחו וכו': -