אור ברסלב
ארצות השלום מרחקי ארץ

ארצות השלום· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

מרחקי ארץ

קצוי ארץ

דרוש ו.

כצאתי את פני הדרוש הקודם, ושלשה היסודות אשר יריתי בו, מיוסדים באבני גזית בנוים לתלפיות; האחד, כי ישתרע גמול האדם וענשו, על שני קצות חייו, אשר אך המות יפריד ביניהם; השנית, כי יתרחקו שני מיני הגמול האלה, הזמני והנצחי, החומרי והנפשי, זה אל ירכתי בור השפלות, וזה אל עליות שמי המעלה, הרחק רב? מצד שני כתפות האפוד, החוזק וההתמדה, אשר אופד להם בהם החוקר בנסיון הבטחון; השלישית, בי מחסד ה' וחמלתו, לאחד פעמי מרכבות חסדו וטובתו למען הגדילו, ולהחיש שבט אפו עודו באבו טרם יבינו סירותיו אטד, כאשר נטיתי קו ומשקולת לבאר כל חזון ביד ה' הטובה עלי. עתה הבה נלבנה לבנים נרימה אבנים לבצע את הדרוש הזה, להקים את מכוניו בריחיו ואדניו, בשני דרושים הבאים בישע אלהים.

אם כבר יצאו הרועים, ונאספו כל העדרים, לגול את האבן הגדול אשר היה לצור מכשול, אל רבים מהפלוסופים, אשר לא זרח עליהם שמש הקבלה הנאמנה, בשאלת ההכרח והצדק, הוא הידיעה והבחירה, להצדיק בנושא אחד ידיעת האל יתברך העתידות, וכל יצר מחשבות בני אדם הפרטיים, אשר יעלו על רוחו בחדרי לבבו, ואת כל המעשה אשר יעשה מראש ועד סוף, עם ההשאר בכל זאת טבע האפשרות והבחירה בכל צדדיה, ואשר גם הרב המורה, עם כל החכמים הנאמנים הרועים אמונה הודו ולא בושו, כי קצר יד שכלינו זה, כי מן הנמנע השגה כזאת בחק ידיעת בני אדם, אחר שידיעתו יתברך הוא עצמותו, והוא וידיעתו אחד הוא, שהוא המדע והיודע והידוע, מבואר כי כמו שא"א להשיג את עצמותו, כן אי אפשר להשיג את ידיעתו; אולם עדן ראש ולענה פורח כגלים על תלמי לבות בני אדם, הנאנחים והנאנקים וצועקים חמס ושוד, זעקת שבר יעוררו על התועבות והנאצות אשר תחזינה עיניהם בהנהגה השפלה הזמניות, אשר היא מסיבות תתהפך בתחבולתיה, לשום שפלים למרום, ובני מרום בשפל ישבו; ארזי לבנון תחת דרדר וחוח בלא כח ילכו שחוח, ורע עליהם המעשה אשר נעשה על פני הארץ, מיסורי הצדיקים ושלות הרשעים, אשר כבר צעקו על זה חמס כל נביא וחוזה; כמ"ש (ירמיה י"ב א') מדוע דרך רשעים צלחה?, ואסף! כי קנאתי בהוללים; ואיוב! לא שככה דעתו מן התלונה הזאת בכל ספרו; ובעבור כן נבכו הלבבות ונתפרדו הרעיונות, צץ מטה הזדון והכפירה, ונחלק לשני ענפים, שניהם ענפי מות ומשכלת; יש אומרים כי עזב ה' את הארץ, ומכחישים ידיעתו בהחלט; באמרם, איכה ידע אל ויש דעה בעליון הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל?, ויש מקיימים הידיעה ומכחישים הבחירה, באומרם כי תניענו הידיעה הקודמות, אל כל אשר יעשה, אם טוב אם רע, ואין לו עון אשר חטא, כי אנוס הוא עפ"י הדיבור והידיעה הקודמות, כענין שאמר, (מלאכי ב' כ"ז) אמרתם כל עושה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ, ר"ל שהחפץ הקודם ע"י ידיעתו העתיד, גזר על מעשיו הרעים, ולא ירע הדבר בעיני ה', כי הוא כן צוה ויהי; או איה אלהי משפט? שאם לא כן, מדוע את הצדיק ואת הרשע לא ישפט האלהי' לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו?; -

והלא תראה, כי כבר נטה ע"ז קו ואבן משקלת, המלך החכם, במאמר שלם בארך, לקיים את הצד הזה בהשקפה ראשונה, כי לא לאדם דרכו, רק בכל מעשיו ותנועותיו ומחשבותיו, תחת שבכה יתהלך ברשת הידיעה העליונה הקדומה, המושלת על כל מצעדי גבר; ובסוף השאלה הכריח אותה מצד שלות הרשעים ויסורי הצדיקים; באמרו, (קהלת ח') מי כהחכם ומי יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונא וכו' טרם בואו להציע את השאלה הזאת הסוערת כסער מתחולל, קורא הוא אל להקת החכמים איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, מי מהם היודע פשר דבר בין שתי הסעיפים האלה, המכחישים זא"ז, והם הידיעה והבחירה? אם ימצא חכמת אדם שתאיר פניו אל עבר פני השאלה לבא עד תכונתה?; ובזה מתחיל להציע את דבריו - אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים: יאמר אחר שהידיעה הקדומה מקפת את כל פרטי המעשים העתידים, הלא תחייב ותכריח את העושה אל המעשה ההוא? ואני בכל פעולה אשר אעשה, לא אני אני העושה, רק את פי מלך אני שומר, באשר כן הוכרחתי לעשות מצד ידיעתו הקודמות?, ותפס המליצה, כי, על דברת, הפעולה אשר אני עושה, כבר קדמה, שבועת אלהים, שאני מושבע ועומד לעשות כן, יען שכן ידע היודע האמיתי כי כן אעשה בעתיד - אל תבהל מפניו תלך, אל חעמוד בדבר רע כי כל אשר יחפץ יעשה; יאמר הנה מעתה, בבא איזה פעולה לידך, אל תבהל, לחשוב תחבולות על הפעולה אם לעשות או לחדל, כאילו, מפניו תלך, להיות ברשות עצמך, ובכח בחירתך; וכן, אל תעמוד, בעת שיבא לידך, דבר רע, ותעמוד על עמדך מלעשותו, כי כ"ז לא יועיל, כי כל אשר יחפץ יעשה, והרי אתה מוכרח מצד חפצו הקדום בידיעתו אחרית דבר מראשית - כאשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, תפס בזה משל נמרץ, כי כבר ימצא מלך שאינו שליט בעבדיו לעשות עמהם כחפצו, רק כל דבר מלכות יחתך עפ"י יודעי דת ודין וראשי העצה, ובזה יתכן לבקש תחבולות לבטל גזירותיו, ע"י שרי המדינה בשלא יסכימו, עמו; אבל במקום אשר דבר המלך בעצמו שלטון, ועשה המלך כרצונו באין מוחה, אז מי יאמר אליו מה תעשה?, ובכן מי יעיז לבקש תחבולות במעשיו מה יעשה או לא יעשה? ומי יבא אחרי דבר המלך הגדול אשר כבר עשהו? - שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם, סובב על אופן דבריו, לאמור, מי שהוא, שומר מצוה, ועושה אחת ממצות ה', לא יתכן לאמור שהוא שמר את המצוה ועשה מ"ע, או נשמר ממצות ל"ת, רק, לא ידע דבר רע, שאינו יודע כלל לעשות דבר רע; ואין ביכלתו לעשות רע כלל, כי כבר הוכרח לעשות המצוה מפאת הידיעה הקודמות, וכל לב חכם ידע כי לכל פעולותיו אשר יעשה יש עת קצוב, ויום הכסא המוגבל מראשית קדומים, בו יוכרח לפעולה הזאת, וגם יש משפט וגבול עד כמה תתפשט הפעולה הזאת, בכמות, ובאיכות, ומשך התמדתה בזמן; - כי לכל חפץ יש עת ומשפט, כי רעת האדם רבה עליו, היינו לא לבד לפעולות אדם נקבע להם עת וגבול ידוע, אבל גם לכל חפץ העולה על רוחו, כבר הוכן מראשית עת קבוע לחפץ ההוא, ומשפט וגבול ידוע, כמה, ואיך, ומתי, יחפוץ לעשותו עד שיצדק לומר, כי רעת האדם רבה, וגוברת, עליו, לא שהוא מתגבר על מעשה הרע ועושהו בבחירתו, אך להיפוך שהרע מכריחו לעשותו מצד הידיעה הקדומה הגוברת עליו; - כי איננו יודע מה שיהיה, כי כאשר יהיה מי יגיד לו? באר בדבריו ההכרח אשר בארוהו (הפלוסיפים) [הפלוסופים] המעיינים בזה הענין, באמרם, שא"ת שאין השם יודע את הכל בידיעה קדומה חלוטה, רק שעדיין יש טבע האפשרות ביד האדם, לעשות או לחדל, א"כ ע"כ תצטרך לשלול כלל הידיעה מיוצר כל? כי לא יתכן שאחר שיבחר הפועל לעשות פעולתו, תתחדש להשם אז ידיעה מחודשת, כי כן בחר ועשה, וישוב ריבוי הידיעה והחידוש ההוא אל עצמות ידיעתו, שהוא עצמותו יתברך, וזה מבואר הביטול? וז"ש שא"ת שהשם אינו יודע מה שיהיה בעתיד, א"כ אשאלך כאשר יהיה הדבר ההוא אח"כ, מי יגיד לו? הלא תחייב שינוי וחידוש וריבוי בידיעתו שהוא עצמותו יתברך? - אין אדם שליט ברוח לכלא את הרוח ואין שלטון ביום המות ואין משלחת במלחמה ולא ימלט רשע את בעליו, על כן גוזר אומר, כי אין אדם שליט ברוח החפץ שלו למנוע כלל מן הדבר אשר יחפוץ, וגם ביום המות אין שלטון לפעולת מאומה, וכן במלחמה הנוצח והנופל בחרב, ההרוג וההורג, כולם כבר יצאו והיו בהכרת ידיעת היודע מראשית אחרית; ומצד זה לא ימלט רשע את בעליו; כוונתו, כי בעת בוא ליד אדם מעשה רשע, הלא טבעו ימניעהו מעשותו, בעבור שיודע כי הוא מעשה רשע; אבל עפ"י ההנחה זאת, אין כח ביד הרֶשַע מצד שהוא מעשה הרֶשַע, שבעבורו תמנע את בעליו מעשותו, כי כבר ידע השם כי זה האיש יעשה זאת בלי ספק; - את כל זה ראיתי ונתון אל לבי עת אשר שלט האדם באדם לרע לו; ר"ל כי לא לבד שגזר כן בפעולות אשר יעשה האדם לעצמו, אבל גם בדברים היוצאים אל זולתו, כמו עת שישלוט האדם באדם להרע לו, אין לו בזה שום עון כלל, כי מוכרח הוא במעשיו, וחברו כבר מוכן להרצח על ידו מקדמי עולם; - ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאים וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו, גם זה הבל; בזה העמיד קוטב השאלה הזאת ויסודה, כי לא יצא ע"ז מצד החקירה במהות ידיעתו יתברך, וכבר ידע כי מי כל בשר אשר יגבול ידיעת ה', לאמור עד פה תבא ולא תוסיף, לבד כי בא על זה מצד המוחשות, אשר רואה את הרשע מצליח, והצדיק מעונה ביסורין, ועז"א. ובכן ראיתי רשעים, אשר לפי רוע מעשיהם ופשעיהם היו ראוים להיות, קבורים, מכבר, והם הולכים, ובאים, ומצליחים, וממקום קדוש יהלכו, שכולם משבחים אותם, כאילו יהלכו ממקום קדוש, וקיימו כל התורה כולה?, אבל, וישתכחו בעיר, כמת מלב ולא יזכרו עוד, הצדיקים. אשר כן, וכדין, עשו,? כמ"ש למה הצדיקים דומים בעה"ז כמו ששרפו כל התורה; ולמה הרשעים דומים כמו שקיימו כל התורה; וזאת הטענה העקרית אשר הסבה את לבו בעיון הראשון, לאמור כי אין אדם שליט במעשיו, כי מוכרח הוא על כל דבר פשע, גם על מעשה הצדק, באופן שאין לו שכר ועונש מאומה, ואין דין וחשבון; - אבל לא התמהמה רגע בדעת הנפסד הזה, והכה על קדקדו תוך כדי דיבור, לאמור, גם זה, ההכרח, הבל, ואין בידינו לא משלות רשעים ולא מיסורי הצדיקים, ראיה על האמור, להכחיש שכר ועונש דין וחשבון; כמו שיבאר - אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני אדם בהם לעשות רע, אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלהים אשר יראו מלפניו, אומר תחלה סבה כוללות על שאין השם מעניש לרשע תיכף בעה"ז, כי אדרבה זה ראיה ברורה על הבחירה הגמורה החפשיית אשר ביד האדם, והוא בעצמה הסבה לזה להאריך לרשע עד בא קצו, כי אם היה מעניש לרשע תיכף בעת עשותו מזימות לבו, לא היה במציאות כלל שיבחר אדם בדרך רע, אחר שהיה יודע כי תיכף ענש יענש ונתון בפלילים, והיתה הבחירה בטלה כלל, ובזה לא היה מקום גם למעשה הצדק ויראת ה' כלל, אחר שגדר יראת ה' הוא שירא אותו יראת הרוממות שאז נקרא ירא ה', משא"כ אם נמנע מחטא בשביל פחד העונש, לא את ה' הוא ירא, רק א"ע, וכמו שבאר זה בארך בעקדה (שער ד') בביאור העשרה מאמרות; וז"ש, מה שאין נעשה פתגם, ועונש של, מעשה הרעה מהרה? הסבה לזה היא, כי, על כן מלא לב ב"א בהם, ימלאום לבבם, לעשות רע, משא"כ אם היה מענישם תיכף, הלא בהכרח לא יוכלו לעשות רע, ותבוטל הבחירה, אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו, מבלי להענישו תיכף? הסבה לזה, כי גם, מזה בעצמו, יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלהים, ויהיה שכרם גדול יתר מאד, יען, אשר יראו מלפניו, יראת הרוממות משא"כ אם היה מעניש תיכף, לא יצייר יראת ה' רק יראת עצמם; - אמנם הגם שהסבה הזאת מספקת בגוף הדבר, מדוע לא יעניש ה' לרשע, כי זה הכרח לתת מרוצה חפשיית לכח הבחירה ומעגליה; עדיין לא יונח הדעת בזה, כי ישאל בין כך ובין כך לקתה מדת הדין, הלרשע לעזור וליראי ה' יוכיח? ואיה השכר ועונש המובטח בשכר מצות ועונש עברות, שכר ועונש זמני נוסף על השכר הרוחני, ומדוע לא מלא ה' את דברו לתת לנו השכר הגשמי ג"כ כאשר הבטיח בתורתו:

לכן לקח את האבן אשר שמתי מראשותי בדרוש הקודם, וירימה מצבה; בהעביר בכור המבחן, השכר הזמני, מצד עצמו, נגד השכר הרוחני וכל טוב הצפון בו; ובאופן זה ינוח הלב מרגזו, על שלות הרשע, ורעת הצדיק, ויראה כי אך חסד אל כל היום, להחיותו בחיים הנצחיים להטיבו באחריתו; - והנה שומה בפי על ענין זה, משל נפלא, בו יתראה הענין הזה באספקלריא המאירה, ולישרי לב שמחה; מלך אחד, היה לו שני עבדים, האחד, היה נאמן לפניו ואהבת נפשו אהבו, והשני היה רע מעללים וישנאהו; ויצו המלך את שניהם לעשות לו איזה דבר גדול לצרכו, וימן את שכרם, שכל מי משניהם אשר יחרץ ויצליח לעשות הדבר ההוא כרצונו, ילבישהו בעדי מלכות, וירכבהו על סוס המלך, ויקראו לפניו אברך; גם הזהיר את שניהם על ענין אחד שלא יעשוהו, והזהירם שכל מי שיעבור על פקודתו לעשות הדבר אשר שנא, יפשטהו ערום, ויכסהו בבלויי הסחבות, ויקראהו בן מביש ומחפיר; והעבדים האלה גם שניהם, הצליחו לעשות העבודה ההוא אשר צוה אותם לעשותה, ככל אשר היה חפן לב המלך; אבל לעומת זה מרו את דבריו בהאזהרה אשר הזהירם, שלא לעשות הדבר אשר שנאה נפשו, חלפו חק ויעשו הדבר הזה נגד רצונו; ויהי היום, והמלך היה עם שני עבדיו ביער במדבר, ויצו למשרתיו, לקחת את העבד אשר אהבו, ולהפשיטו ערום, ולכסותו בגדים טלואים ובלואים, ולבזותו ולקללו; ועל העבד אשר שנא, צוה שילבשוהו בעדי מלכות, ולהושיבו על סוס המלך, וצניף הכבוד כדור יצנפהו צניפה: ויתמהו משרתי המלך איש לקראת רעהו, ובעיני העבד הנאמן רע, ויצעק חמס, הזה שכר עבודתו, וברית אהבתו, לבכר את בן השנוא, על פני בן אהובו הבכור; אחר ימים רבים היה יום השוק בעיר המלוכה, אשר התאספו כל בני המדינה רבים ונכבדים, ויצו המלך לקחת את העבד אשר שנא, ולהפשיטו ערום ויחף כמשפטו, וליסרו בכל רחובות קריה, ואת העבד האהוב, שם עדי יקר על ראשו. וירכבהו בלבוש מלכות לפני כל ההמון הגדול הזה, וקראו לפניו, ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו; אז נודע משפט המלך וחכמתו כי רבה היא; כי באשר היה מוכרח לתת לכל אחד את שכרו וענשו, כאשר הבטיח להם, והיה לזרא בעיניו לעשות כל הכבוד הזה הגדול לשונאו, ובוז הגדול הזה לבן משק ביתו; ע"כ הקדים ושלם הגמול לאויבו והעונש לאוהבו, ביער בערבה, אשר הכבוד הזה שנעשה לו אז מאפס ותהו נחשב, אם מפני שלא היה בו חמש, כי לא ראהו שום אדם רק קוצי המדבר והברקנים, ואם מפני שלא התמיד, כי לקח אח"כ כוס הקצף וישתהו לרויה, לפני רבים עמים; וכן הבזיון שעשה אז לאהובו, ג"כ הבל הוא משני טעמים אלה; משא"כ הככוד הגדול, והחרפה הגדולה שנעשה לשני אלה בתוך עיר המלוכה, זה נכתב למזכרת לא ימחה לנצח; - מעתה מי היודע אז מחשבת המלך ותחבולותיו בשדה יער, בשפכו כוס הכעס על יקירו, ואת אויבו יברך בכבוד מדומה; הלא יאמר טוב אחרית דבר מראשיתו, כי הכבוד הזה הנעשה לבן מביש ומחפיר הוא לו תכלית הבזיון והקלס, והוא העד על השנאה אשר שנאו המלך, וחושב מחשבות להענישו, והכעס שכועס על אוהבו להכלימו לשני עצי היער, הוא תכלית האהבה, ואות התפארת, כי ילבש בגדי מלכות והצמידים בשער בת רבים:

וכן יעשה המלך הגדול אשר לו המלוכה, לעבדיו יושבי שפל, אשר הבטיחם רב שכר לשומרי מצותיו, ובזיון וקצף לעוברי רצונו, ולא ימלט כי גם עבדיו הצדיקים אשר אהבם, לא יחטאו באחת ממצותיו, אשר עבורם התחייבו עונש המיועד, וגם הרשעים לפעמים יעשו אחת ממצות ה'. ומוכרח לשלם שכרם, ושני אלה לא לרצון לפניו, לכבד את אויביו, ולהבזות את אוהביו, בעולם הרוחני בעיר מלכותו, אשר שם הכבוד כבוד נצחי, והבוז הוא כלימת נצח; וע"כ חלק את השכר והעונש בין שני המקומות, ומקדים לשלם גמול לרשע פה בעמק הבכא, בעולם החומרי אשר כולם פגרים מתים, פה יעטרוהו בגדולת הצלחת הזמן המדומה, העושר והכבוד הכוזב, אשר אין בו ממש בעצמותו, כי כל הזמן שורשו ויסודו כוזב תהו ובהו, וגם לא יתמיד, כי כמעט רגע והוא על גדיש ישקוד, וירד שם שאונו והמונו אל ירכתי בור; ועל עבדו הנאמן ילביש פה בלוי הסחבות, יפשיטהו ערום ויתנהו לבוז בעיני גולמים אובדים, אשר תמס יהלוכו; ומי אשר עינים לו לבחון את הכבוד וההצלחה הזמנית כי תהו הניה, וכל העמל והבוז אשר ימצא בה ג"כ אפס ואין, הלא יתעצב מאד על יקר הזמני האחג מקורי עכביש, מוצהב במסוס נוסס עץ נרקב המאיר באישון לילה ואפלה מנודח, וישמח אל בלויי הסחבות אשר תלבישהו הזמן, והוא כחתן יכהן פאר הוד והדר בבית אלהים במלכות הנפש, די לעלמין לא תתחבל, ועז"א טוב כעס משחוק, טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעה"ז, משחוק שמשחק עם הרשעים בעה"ז, כי ברוע פנים יטיב לב; כי הכעס הזה בעונש הזמני, הוא אות האהבה הגמורה, להטיב אחריתם בעולם הנצחי, והשחוק שמשחק עם הרשעים, באמת אך שחוק הוא, הבל ואין בו מועיל, בשישתגע לפני אבני השדה אשר בשפל, לאמור כי בביתו הון ועושר, והוא כטיט חוצות בעיני הנפש הרוחניות אשר היא האדם העקרי, היא לא תדע דבר מן ההבלים האלה, ולא תצטער על העדרם, והוא אות כי שנוא הוא בעיני ה', ומשלם לו על פניו ולהכריתו, עפ"י המשל הנזכר; וז"ש קהלת במאמר הנ"ל, וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלהים, יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, אמרתי שגם וה הבל; בחן את הטובות הזמניות מצד שני הנסיונות אשר בארתי בדרוש הקדום, (א') כי טוב לא יהיה לרשע, שאין הטוב בו הוי' עצמיית, כי אינו רק בכח הדמיון לבד (ב') ולא יאריך, ימים, שלא יתמיד לנצח והוא דומה בשני עניניו כצל שאין בו ממש בעצמו, גם אין לו התמדה; גם כי דרך הצל שכל שהצל מתארך יותר הוא סימן שכבר רפה היום לערוב וכשבא עד תכלית האורך, פתאום ישקע השמש ואיננו, כן כל שהרשע מתגדל יותר הוא סימן מפלתו; ומצד זה ידלה מים נאמנים, לאמור, כי, יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים וכו' ההבל הזה שאנו רואים שמגיע אל הצדיק בעה"ז כמשפט הראוי לרשע, ואל הרשע כמשפט הצדיק, אינו הבל אמתי, רק יתיחס ההבל הזה על הארץ בלבד, בעוד לא ראו אור השכר הרוחני, אשר יתני לצדיק בקרית מלך רב, בחיים שאחר המות שאין אחריו מות; והרשעים יהיו דראון עולם, במות שאחר החיים שאין חיים אחריו, אמרתי, בהשקפת האמת וראיית העתיד, שגם זה הבל, ומה יתרון מולך בחזיון לילה, ובטרם בוקר והנה חלום? וכדרך שאמר אסף ואני כמעט נטיו רגלי וכולי, כי קנאתי בהוללים וכולי, ואמרו איכה ידע אל וכולי עד אבא אל מקדשי אל, בית מקדש מלך בעולם הנצחי, אבינה לאחריתם, כי אך בחלקות תשית למו, שע"י הטובות הזמניות שנתת להם הפלתם למשואות, כי יעופו ההצלחות האלה כאשר יעוף החלום ע"י היקיצה, בעת אשר בעיר המלוכה צלמם תבזה, ואני רואה אז כי בער הייתי בהתלונני על ההצלחות, כי הלא אז אחזת ביד ימיני, ובעצתך תנחני, לבחור דרך החיים האמתיים, ונתתי לי בוז בעולם החומרי, למען, ואחר כבור תקחני, בעולם הנצחי. -

בחלום הנבואיי נגלה ענין זה כהוייתי, לאליפז התימני, במענה הראשון אשר יצא להוכיח את איוב על תלונותיו, הצועקים מרה על רעת הצדיקים בעוה"ז וכחש לו בעבור הידיעה או השכר ועונש, כדבריו הרבים בזה, הנפוצים על פני הספר הלזה; אומר (איוב ד) האנוש מאלוה יצדק אם מעושהו יטהר גבר, הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה, אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם ידכאום לפני עש מבקר לערב יכתו, מבלי משים לנצח יאבדו, הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה, הנה אחר שהתנצל שם תחלה, על אשר ערב לבו לגשת אל המחקר הלז, אשר נעלם אמתתו מיצור חומר, לדעת דרכי ה' כי רבו, ובאר כי הנבואה אשר באתהו ע"ז, היה רק שמץ מנהו, ונצטרפו אליה כל החסרונית אשר יקרה לנבואה הבלתי שלמה, כמו שבארתי זה בדרוש הנבואה בארך; - התחיל לסדר תחלה, חובות האדם לבוראו, כי כפלים לתושיה, כי יתחייב האדם לעבוד את ה' ולשמור מצותיו משני צדדים, (הא') מצד שהוא עילת העילות, ויתחייב השפל שבשפלים לרוץ בכל עוז אל עבודת גבוה מעל גבוהים, (ב) מצד שהוא עשני בפרטות, ומשגיח עלינו בכל עת להטיב לנו כאב על בנו, כמ"ש, עבדו את ה' בשמחה, דעו כי ה' הוא האלהים, ר"ל שהוא עילת העילות, (ב) הוא עשנו; ומצד שני חיובים אלה שחייב האדם לבוראו, יוכל כל אדם להתחשב עם נפשו, כי בכל אשר יעמול לשמור מצותיו ועבודתו, עוד לא יצא ידי חובתו אחת מני אלף; וז"ש, (הא') האנוש מאלוה יצדק, הכי יצדק לאמור שישלם את אשר חייב בעבודתו מצד שהוא אלהי, ועילת כל הבריאה?, (הב') אם מעושהו יטהר גבר, יותר מזה הכי יוכל לטהר במה שהוא חייב עבודה כפולה מצד שהוא עושהו בפרטות? כמ"ש, (א) הלא הוא אביך קנך, (ב) הוא עשך ויכוננך; ואחר שיתחשב האדם עם נפשו, שני ענינים אלה, אשר עבורם חייבה נפשו עבודה חלוטה לצמיתות לבוראו יוצרו אף עשהו, ויבחין כי עוד לא יצא ידי חובתו מעט מהרבה, אז יבין כי במשפט הצודק יבואו עליו יסורים בעוה"ז, בשני אופנים, (א) לפעמים יביא ה' עליו יסורין בעוה"ז, כדי לזכותו בעתיד, כלומר שבראותו בעיני השגחתו טבע האיש הזה, כי נוטה הוא לרע, ויודע ה' כי בעת יטב לו בעוה"ז בהון ועושר והצלחה, ירום לבבו ואכל ושבע ודשן, ופנה עורף לסור מני דרך הטובה; ע"כ בהשגחת ה' עליו ייסרהו פה בחבלי עוני ומחסור, למען יעמוד בצדקתו להטיבו באחריתו; (ב) אם ראה ה' ויוכח על דרכו, שכבר נטה מדרך ה', ומרה מצותו, ויחמול עליו מבלי לשמור לו את העון הזה להענישו בעולם הנצחי, שאז תהיה כאבו נצח ומכתו אנושה, בחלק הרוחני שבו, וימהר להענישו בעונש חומרי זמני, אשר כאין נחשב לערך העונש הנפשי; וז"ש, (א) יוכל להיות שבאים עליו יסורים, יען כי, הן בעבדיו לא יאמין, וירא הוא פן כשבעם בעוה"ז ישכחו את ה' אלהיהם, או שבאים עליו יסורין על חטא הקדום שכבר חטא, ובמלאכיו ישים תהלה, מה שנטו מפקודת ה'; אולם עם העיון הזה יראה מה רבו חסדי ה', במה שמחליף לו עונש נצחי, בעד עונש זמני, ועונש רוחני בעד עונש חומרי, ונהג עמו כאשר נהג המלך עם עבדו הנאמן, להקדים לו את ענשו ביער במדבר, וז"ש, אף, זאת ישים אל לבו כי אך, שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם ידכאום לפני עש, היסורין אשר ימצא בעוה"ז אין נוגעים לחלק הרוחני שבו מאומה, רק לבית החומר והעפר אשר ילבש בשרו בעוה“ז, זה הוא המדוכא וסובל יסורי העוה"ז, שאין בו ממש בעצמותו; זאת שנית, הלא רק, מבקר לערב יכתו, שהעונש עוה"ז אינו מתמיד רק מבקר לערב שהוא משך חיי האדם הקצרים שבין לילה היה ובין לילה יאבד, והוא לו לטובה גדולה, שע"י העונש שמקבל בעוה"ז בזמן קצר, ירויח, מבלי משים לנצח יאבדו, שלולא מה שדכא אותו מבקר לערב בעוה"ז, היה אובד לנצח בעונש נצחי לעוה"ב, וע"י שמקבל עונש זמני, אינו משים לו אבידת נצח.

אמנם באר בזה עוד פרט אחד, המצרף ענין זה על נכון; מצד חיי האדם האמתים, והמות האמתי, אשר יתיחס אל האדם, מצד היותו אדם; כי ידוע שגדר החיים הוא קיום הענין אשר בו יתקיים הדבר אשר עליו נאמר שהוא חי; רצוני, באמרנו על הבעל חי שהוא חי, נאמר כן מצד שהוא מרגיש, מתעורר, מתנועע, אשר הוא גדר חיי החי, מצד רוח החיים אשר בקרבו; ויאמר כן בהשאלה על הדומם, (נחמי' ג' ל"ד) היחיו האבנים מערמת העפר והמה שרופות?, אם יוכל להחזיר אליו צורת הדומם, אשר מת ונתבטל ע"י שנשרף לעפר; שזה יקרא בדרך מליצה חיי האבנים, במה שישוב צורת הרכבתן כחומר מקשה וצור החלמיש; וכן יאמר על הרוחני שהוא חי, בעבור חיי ההשכלה והמדע בלבד; ונאמר על הנשמה שהיא חיה בטרם התחברה אל החומר, כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים, ר"ל שהיתה חי' בתחלה ג"כ על חיי השכל וההשגה בלבד, מעתה עת נגדר גדר האדם שהוא חי מדבר משכיל; וחי, הוא שם הסוג, בו ישתתף עם יתר הבע"ח, ומדבר משכיל הוא שם ההבדל, אשר עבורו נקראהו בשם אדם, כי בזה נבדל הוא מן החיה והבהמה למינו, ויהי לאדם; לא נוכל מעתה לאמור שהוא חי במה שהוא אוכל ושותה, מרגיש מתנועע, כי מצד זה לא נוכל לומר עדיין שהאדם חי, כי הדבר אשר בסבתו נאמר שהוא חי, אינו האדם האמתי, כי בעמר אלה הדברים, שהוא ההרגש והתנועה וצרכים הגופנים, נשפוט ג"כ על הבהמה שהיא חיה? או בעבור הצפצוף ההגיוני אשר לא בחכמה, נשפוט ג"כ על העגור והזרזיר שהוא חי?, ובמה נוכל לומר שהאדם, היינו החלק שבו אשר עבורו יקרא בשם אדם, הוא חי? אם לא על השכל והמדע אשר יעסוק בו בחלק ההוא, שהוא חיי האדם האמתים. - וכן בהיות המות שם, הונח על ביטול החיים, ושביתת תנועתם; ויאמר על הבעל חי שמת, עת נראה אותו מבלי הרגש ותנועה; כן כשנרצה לומר שהאדם מת, לא יצדק זה אלא על ביטול כח השכל ושביתתו, שהוא הנקרא אדם, לא על ביטול חושיו הגשמיי' וחייו הבהמיי', שבזה לא מת האדם, רק החי לבד; ומצד זה הרשעים בחייהם קרואים מתים, כי חייהם אינם חיי האדם רק חיי הבהמה, והאדם שהוא כח השכל מת חלף הלך לו, אמנם הצדיקים החיים חיי השכל והמדע, הם הם החיים בחייהם ולא ימותו במותם, כי החיים האלה ישארו בנצחיותם, וכן יתעלו במדרגתם בהפרדם מן הגויה, ולא יכונה שמת רק למראה עינים, או יכונה לשכל שמת מצד מקומו לבד, היינו שמת ונתבטל מלפעול בגויה, וכחות חומריים, וחי הוא בשכל נבדל ברוחניותו, וכמ"ש וימת שם משה, שם מת אהרן, שלא תתיחס מיתתן רק שם, אל המקום אשר היה שם אהלו בתחלה בשפל, שנעתק משם ההרה מקדם לבית אל, שהוא העתקה מקומיית לבד; וע"כ החי בחייו לא ימות במותו, כי במות הגויה כן יחיה השכל בחיים נעימים יותר מאשר חי בבית חומר, אשר היה לפרוכת בינו ובין הקדש; וכמ"ש, מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה, כלומר, מי הוא הגבר אשר יחיה בחייו, ולא יראה מות השכלי בעודו בחיים, האיש הזה ימלט נפשו מיד שאול סלה, כי החיים הנצחיים לא יכרתו לעולם; וכמ"ש, יעקב לא מת, משה לא מת, כי החלק השכלי אשר הוא היה חיי השלמים האלה, נשאר בנצחיותו עדי עד; ואדרבה יותר יתיחס לומר שמת השלם בעת לדתו, מבעת מותו, כי בצאתו מרחם ועודו ילד, טרם יתחיל השכל להתנוצץ ולהופיע אורו מבין ענן הגויה; אז נקרא מת באמת, ויום המות ניחס ביום הולדו, שמעוז חייו והרגשות שכלו, תרדמת המות נפלה עליהם עד יהיו לאיש ויחיו המתים, והשכל יחיה מושכלות ויפרח כגפן; ונוכל להמליץ זה במ"ש גבי המן, שכיון שנפל הגורל על אדר היה שמח שמחה גדולה, ולא היה יודע שבז' באדר מת משה, ובז' באדר נולד משה; ר"ל שלא היה יודע, כי לא תתיחס מיתת משה, אחרי ששלמו חייו הגופנים, כי מעת החל לחיות בחייו בחיי שכל לא מת לעולם, רק בעת שנולד, יצדק לומר שבז' באדר מת תחלה, בעת נשתלה נשמתו בגופו בעת לדתו, ואז נולד משה; כי אז תתיחס לו מיתה, על ביטול השכל ותנועתו בעת ההוא, בימי היניקה והילדות, אבל אח"כ לא מת עוד לעולם, ויום מיתתו הוא חייו הנצחיים, ולא יעורר סימן רע על ישראל: אמנם הרשע שיקרא מת בחייו במיתה אמתית ואבדון הנפש והשכל, הוא ישאר במיתה זאת לנצח; וכמ"ש, (איוב י"ד ז') כי יש לעץ תקוה אם יכרת, ועוד יחליף ויונקתו לא תחדל אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו, מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע, וגבר ימות ויחלש ויגוע אדם ואיו, אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, ואיש שכב ולא יקום עד בלתי שמים לא יקיצו ולא יעירו משנתם: אחר שהזכיר קוצר ימי האדם החולפים כצל ומלאים רוגז, ובקש ע"ז אם חרוצים ימיו למלאכת הקדש, שעה נא מעליו עד ירצה כשכיר יומו, למלאכה אשר הוא עושה פה בשפל; יבאר כי ימצא גרעון יותר במיתת החי מבמיתת הצומח, כי יש לעץ תקוה אם יכרת; שעוד יחליף, ויוציא ציץ, בשני אופנים, (א) אם, ויונקתו לא תחדל, אם עדן לא נתבטל יניקתו בגידי שרשו אשר באדמה היונקים חלב הארץ ושד השמן, אם עוד פתוחים אלי מזון, ומוח עצמותם ישוקה - אופן השני, גם, אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו, ונתבטל יניקתם כי הוכה שרשם יבש; עוד יש תקוה, כי, מריח מים יפריח, שנית, ועשה קציר כמו נטע, מחדש; לא כן מיתת הגבר, שבטלה תקותו בשני אופנים אלה, אם מת בחייו חיי השכל ההוא לא יקום אחרי נפלו? וז"ש וגבר אשר ימות תחלה בחייו מיתת השכל, ואח"כ, ויחלש, בעת מותו מיתה הגופנית, אז, ויגוע אדם ואיו, ולא ישוב להפריח, וגם לא יועיל לו מה שמועיל אל האילן היבש, אשר הוא גם מריח מים ולחלוחית, ישוב להפריח, ולא כן במיתת גוף האדם, גם אם, אזלו מים מני ים, אם כל מי הים ישפכו עליו, ונהר יחרב ויבש, בשישפכו כל מימיו על הפגר המובס, כ"ז לא יועיל, רק, ואיש, אשר, שכב, על אופן, שלא יקום, בשלא הכין לו הכנה לתחיה, ע"י התורה והמצות, אז גם, עד בלתי שמים לא יקיצו. - וז"ש יעקב ליוסף, אמותה הפעם אחרי ראותי פניך כי עודך חי, ר"ל, כי תחלה מאן להתנחם באמרו, כי ארד אל בני אבל שאולה, וחשב שימות גם בעוה"ב, וזה מיתה השנית הרוחנית אחרי מיתה הגופנית, עד"ש, מת אתה ולא תחי', מת אתה בעוה"ז ולא תחי' לעוה"ב, וגבי אה"ר מות תמות שני מיתות אחד בעולם הזה ואחד בעולם הבא, אמנם עתה אמות רק פעם אחד, שהוא מיתת הגוף, אשר תכונה בלשון בני אדם בלשון מיתה, לא המיתה השנית ברדת שאול; אחרי ראותי פניך, כי לא לבד שאתה חי חיי הגוף, גם עודך ונפשך שהוא יתרון האדם על הבהמה חי, בחיים אמתים שהוא חיי האדם; -ובאופן זה נשפוט בצדק, כי כל הימים והעתים והרגעים, אשר חי בהם האדם חיי הבהמיים, בהרגשים הגופנים, ולא הופיע עליהם נוגה השכל ואור הנפש, לא יכנסו במספר חיי האדם כלל, כי אינם חיי האדם באשר הוא אדם, וכמ"ש, ושמת חיים ושלום יוסיפו לך, וכי יש שנים שאינם של חיים, אך השנים שמת השכל בהם, הם שנים של מות, ולא יקראו שנות חיים, כמ"ש יעקב אל פרעה, (בראשית מ"ז ט) ע"מ ששאל לו, כמה ימי שני חייך?, ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם, כי לאשר פרעה בשאלתו זאת, גדר את החיים, על הימים יתהלך האדם על האדמה, ורוח חיים באפיו, שהוא חיי הגוף ותנועותיו בלבד, וזה הכיון אצלו בשאלתו, כמה ימי שני חייך, הודיע לו יעקב, כי החיים הגופנים לא יכנסו בגדר שנות חיים, ולא יקראו אצלו רק בשם שני מגורי, שבהם גר על האדמה בחיים בהמיים, ולאשר הצדיק הזה, חשב בנפשו, כו מצער המה הימים אשר חי בהם חיי השכל והמדע ועבודת השם, אשר יצרפם לחשבון חיים האמתים, השיב לו לעומת שאלתו, ימי שני מגורי, אשר גרתי פה בחיים זמנים, הם, שלשים ומאת שנה, אבל, מעט ורעים היו ימי שני חיי, הימים שיקראו בשם שני חיי, שבהם עסקתי בחיי מדע ושכל, אך מעט המה ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי, אשר חיו חיי השכל ויראת ה', בימי מגוריהם פה בשפל, שהם הרבו יותר שני חיי נפשות במשך מגורתם; ממני; - וכן הבטיח ישעיהו (ס"ה כ') בנחמותיו על ימי המשיח, לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן אשר לא (ומלא) [ימלא] את ימיו, כי הנער בן מאה שנה ימות, שטעם זקף גדול הנקוד על וזקן, מורה שמוסב למעלה; וירצה, כי לאשר בזמן הזה נמצא זקן ושבע ימים, שאם נחשוב את שניו בחשבון האמתי, נראה כי עודנו נער ועול ימים, בשנוציא מן המספר, את העתים אשר לא חי בהם חיי האדם במדע והשכל, שהם אינם מחשבון שנות חיים, ישארו שני חייו מעט מזער; אבל לעתיד שלא יתעסקו רק בחיי המדע לבד, לא יהיה עוד עול ימים וזקן, שלא יהיה זקן אשר הוא עול ימים במספר שני חייו, ומפרש איך ימצא המציאות הזה, שזקן יהיה עול ימים? יען, אשר לא ימלא את ימיו, למלאותם בדבר הראוי להם להקרא ימי האדם ושנות חייו, ביראת ה' וידיעתו; אבל לעתיד יהיה בהיפוך, כי הנער בן מאה שנה ימות, שגם כשימות הנער, יוכל לומר שבן מאה שנה מת, כי ירבה כ"כ בתורה וחכמה במעט שניו, כאשר יעשה איש בזמן הזה במאה שנים, עד"ש ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה, וכמ"ש על ר"ח בר בון, יגע ומצא תלמיד זה לכ"ח שנה, יותר מתלמיד אחר למאה שנים. - ופרט הזה באר אליפז בסוף נבואתו הנ"ל, אשר יצא לברר לנו החליפין אשר יעשה ה' לנו, בהחליף לנו עונש נצחי רוחני בעד עונש זמני חומרי; יאמר כי לא זו בלבד, אלא כי בהעריך מה הם חיי האדם האמתים, ונמצא עם העיון, כי החיים הזמנים לא יקראו בשם חיי האדם, כי כל שאין משתמש בחלק השכל שהוא המותר שלו, שבו יבדל מן הבהמה, יקרא מיתה לחלק האדם שבו, וכל שיתן לו ה' הצלחה בעוה"ז, הבהמי שלו יחיה ויצליח, והאדם ימות ויענש גם בחייו באבדן אנושתו שהוא נפשו; וז"ש, הלא, בעת, נסע, וחולף, יתרם בם, מה שהוא מותר האדם מן הבהמה שהוא הנפש, הלא אז, ימותו, יקראו בשם מתים, אבל, ולא, יהיה זה, בעת עסקם, בחכמה, שהוא חיי האדם, וא"כ מה איכפת ליה יסורי הגוף, כל שעוסק עי"כ בחיים האמתים, אשר היא חיי האדם. - ובזה נצא לשים קנצי למילין בדרוש הבא בעזה"י, אשר רקמנו בתחתיות ארץ.

תוכן העניינים

ארצות השלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה