אור ברסלב
ארצות השלום קצוי ארץ

ארצות השלום· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

קצוי ארץ

מוסדי ארץ

דרוש ה.

למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור? הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ וכו' (ישעי' מ"ג)

תחת צעיף ההעלם, עת התעלף שמש ההנהגה השמיימיית, ועיני רואים השע מהביט אור יקרת מראה הנוגה הפולח כשחר מבין חרכיה, הוא מראה דמות כבוד ה', וסתרי החכמה העליונה; ותהי תלונת העם רבה, על הזמן היושבת ראשונה במלכות החיים, כי נבלה עשתה במלכותה, לעשות כוונים למלכת השמים להעציבה, והסך לה נסכי עמל ורעות רוח, בפתחה אח אוצריה לפני בני בליעל, להריק להם שופע שובע רצון, ולפני אילי הצדק זרע אמת סוגרו על מסגר ואין פותח; אלה מנאצי ה' מחללי בריתו נוטעו גם שורשו כן יעשו פרי, וכרם חמר יראי אל ואוהבי משרים בתה לא יזמר ולא יעדר; בבית רשעים לחם ומעדנים, ומות בסיר איש האלהים: תחת מסך השלום ראיתי אהלי כושן רשעתים, ירגזון יריעות שלמה: זכים ולבנים נפלו, וקודרים שגבו ישע: ישליו אהלים לשודדים ואהל ישרים לא יפריח; ותחניף ארץ ומלואה ברעתה, כמעשה אשה זונה שלטת ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה, כי כל איש אשר יבא אל שער בית ה' הפנימית, אשר לא יקרא בשם בת מטרד בת מי זהב, ואת אחריתו כי ימות הוא וביתו ברעב ובעירום ובחוסר כל, לבד מאשר תושיט לו הזמן את שרביט הזהב ומטה הרהב וחיה?; על זאת נשמו אחרונים וקדמונים אחזו שער: לנביאים נשבר לבם בקרבם ולא מצאו מענה אלהים: עין החוזים נשקפה בעד החרכים, והנה מסוה על משכיות האור במראות הצבאות אשר פתח אהל מועד: - עוד מעט ואשא עיני וארא, והנה שתים נשים יוצאות ולהם כנפים ככנפי רוח, ורוח האפיקורסת בכנפיהם; זאת אומרת, הומיה היא וסוררת, מה שדי כי נעבדנו לא ידע אל ואין דעה בעליון: וזאת אומרת לא כי לא בידו טובו, כי לא לאדם דרכו, אך אל דברת גזרת הידיעה העליונה הקדומה יתגללו אופני עלילותיו, כי רוח הכרחית הידיעה חיה באופני שני קצות האפשר, לא יסבו בלכתם לעשות בלתה קטנה או גדולה : ואלה שני בנות עלוקה מוליכות את האיפה לבנות לה בית בארץ חשכים, ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים, לדכא כל מוסדות האמונה, עמודי התורה והמצוה, מכונות השכר והעונש, תחת כפות רגלם - אהה! מה קול התלונה במחנה העורים? התשימו חק לידיעת יוצר כל? הכי באתם עד תכונתו? הידעתם את ה', ואת ידיעתו כדעתכם במאזנים תשאו יחד? או אם קנאת הוללים אכלתכם, הידעתם מה אחרית אלה ? כי מה תקות חנף כי יבצע, כי יתעשר, כי יצליח; כי ישל אלוה נפשו: או בעלותו בסערה, שמי ההצלחה על במתי מרום הרים, משם יפול ותשבר מפרקתו ומה ימריצכם גדולת הזמן ובית תפארתה, והיא מרחפת על ים החיים והמון גליו כקצף על פני מים לעומת סועה וסער: עץ נרקב אכלו עש, ובאפלה מנודח קרני זהר ברקת נדמה לעין! אל תאמרו אבן ברקת הוא, כי לא יצלח לכל מלאכה; ואם רוח הזמן רעה מבעתכם, הודו לה' עלי הגיון בכנור, ואל תשיתו לב; אם גר יהיה זרעכם בעמק הבבא, הלא אחרי כן יעלו להררי מרום ושבו אל ארץ אחוזת נפשותיהם; ואם לחם צר ומים לחץ פה על מצות ומרורים חאכלוהו, הן את עניכם ואת יגיע כפכם ראה אלהים ויוכח אמש, וישב לכם טוב נצחי ועדן עולם תחת קללתכם היום הזה; כי אם גם על גפי מרומי ההצלחה הייתם או אם תחת סבלות חיי ההבל, דעו נאמנה כי אך חלום חלמתם, ויהי בבקר וראיתם את כבוד ה', כי הוא יודע פשר דבר, ואל תראו כי זה פתרונו; התיצבו וראו את ישועת הזמן אשר יעשה לכם היום, כי תואנה הוא מבקש, למען השיבכם מחר לנבכי עוני;

ברצות ה' את דרכי איש הישראלי, להרחיב את גבול נחלת שכרו, על שני הארצות, אשר ישכון במו, בשני הזמנים, הכוללים כל ימי חייו מראש ועד סוף: כי יקח חלקו ראשונה השכר הגשמי, בזמן הגופני בארץ תחתית, אשר בו יתהלך בגולם וצורה במחצית הראשון מצבא חלדו; אורך ימים הזמנים, והעושר והכבוד: ואחר כבוד יקחהו בארץ החיים, אשר יטע שם אהלי אפדנו בימי חייו האחרונים, עת תפשיט נפשו בגדיה החומרים מעליה, ותלבש מעטה הוד, בשכר רוחני בעדן העליון: כאשר הודיעה התורה שני חלקי הגמול האלה, (בפ' בחוקתי), שאחר שהודיעה תחלה השכר הגשמי, מריבוי הגשמים, והברכה והשלום ונצחון האויבים, והריבוי העצומה, לא התעלמה מהודיע גם השכר הנפשי, במ"ש, ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם שאלה הם דברים המיועדים לחלק הרוחני שבהם לבד, אשר החלק הזה יתענג על ה', בשכינת עוזו ואור אלהי אשר יופיע עליו, וכי תקשר הנפש הזאת בעבותות הברית, בצרור החיים בית אביה, וכן גם לעומת זה עשה האלהים גם את העונש על שני הגבולים האלה, העונש הזמני ויסורי עוני ומות בעולם החומרי, ואחריו אל המתים בעונש נפשיי בהכרתה לצמיתות, בעולם השני, וכמ"ש (ויקרא י"ח) אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם, ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה, ושמרתם אתם את חקותי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה האזרח והגר הגר בתוככם, כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם, הציע דבריו בתוכחת חיים, כאשר עשה אדון אחד, שהיה לו משרת כושי, והשחית את דרכו לילך לבתי משתאות ולהשתכר, וגרשו האדון מביתו, ולקח במקומו משרת אחר ממשפחה גדולה ונכבדה; ויאמר, דע כי בסבת השכרון ומשתה היין גרשתי את המשרת הכושי, ועתה הפקדתיך שתזהר אתה מלהיות בסובאי יין, משלשה טעמים; (א) אחר שאתה רואה שגרשתי את הראשון מפני זה, הלא ידעת כי גם לך אעשה כן אם תעשה זאת; (ב) תדון ק"ו בעצמך, דאם הראשון שהיה כושי, ודרכו בכך להיות זולל וסובא גרשתיו עבור זה, אף כי אתה שאתה מבני גדולים, שאצלך יגדל חומר הגנות הזה ביתר שאת, שנקה לא תנקה; (ג) הלא להראשון לא יכולתי להעניש בשום דבר רק מה ששלחתיו מעל פני ויצא, אבל אתה שאתה מבני היחוס, מלבד מה שאגרשך מביתי, אקח מידך גם כתב יחוסך; ושלשה חצים האלה ירה למטרה לפני בני ישראל בכתובים האלה; (א) אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ וכו', וא"כ כמו שקאה הארץ את הגוי אשר לפניכם, עבור חטאים האלה דהיינו משכב זכר. משכב בהמה ושאר תועבות, כן אעשה לכם ג"כ; (ב) יש לכם לדון ק"ו מן הכנענים, פחותי ערך ועשו אלה הדברים רושם הטומאה והשיקוץ בנפשם וכ"ש לכם שנפשיכם חלק אלהי ממעל שתטמאו באלה הדברים, ז"ש, ושמרתם אתם את חוקותי, ואת משפטי, הוסיף מלת אתם, כאומר אתם שאתם בני אל חי, כ"ש שיש לכם לשמור מסבה זאת את חוקתי, ולא תעשו מכל התועבות האלה, לא לבד האיש הישראלי בעצמו, אלא בין, האזרח והגר בתוככם, שגם הגר אשר ביניכם, מאד נעלה מן הכנענים האלה, כי את כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ, עם שהיו אנשים מתיחסים אל הארץ, כחיה ובהמה, ברוח הבהמי אשר בקרבם היורדת היא למטה בארץ, ועם כל זה, ותטמא הארץ, וכ"ש אתם שאתם גוי קדוש, שיפעלו דברים האלה הכליון והאבדון לעושיהם, (ג') הנה להכנענים אלה שונאי, לא יכולתי להעניש רק עונש גשמי זמני במה שקאה הארץ אותם, כי מן הנמנע להענישם עונש נפשי, כי נפשם כבהמה בבקעה תרד עם הגוף לאבדון, לא כן לכם שנפשיכם חלק אלוה, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, לא תפטרו בעונש הזמני במה שתקיא הארץ אתכם, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, אשר לא יכולתי להענישם בענין אחר, אתם לא תפטרו בזה; רק כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם, שגם נפשכם תכרת מצרור החיים הנצחיים, אל הכריתה והאבדון, שהיא המיתה השנית הנפשיית ההשגחיית, אחר המיתה הראשונה הגופניי; הטבעית.

וכאשר נשקול במאזני צדק שני מיני היעודים והעונשים האלה, שהם, הזמני והנפשיי, מי משניהם קשה וכבד יותר? ונפלס הדבר באבן הבדיל אשר ביד החוקר, באמרו, הדבר אשר נשען עליו, בהכרח שימצא בו שני תנאים, (א') החוזק, (ב') ההתמדה, אשר כן התקיימו שני אלה התנאים בכל עוז בהאל הנשגב, אשר עליו תשען כל הבריאה בכללה, אשר לו היכולת המוחלט, והנצחיית האמתי, כמ"ש (איוב י"ט), ואני ידעתי גואלי חי, הוא החוזק והיכולת אשר עבורו נכנהו בשם חי, אשר הוא מקור החיות המתפשטת בכל המציאות, כמ"ש ואתה מחיה את כולם, שמצד זה מי יודע להלוך נגד רוח החיים ולעשות דבר היפוך רצונו, ואחרון על עפר יקום, הוא הנצחיית; ואמר (תהלים צ"ג) עדותיך נאמנו מאוד, מצד שני צדדים אלה, (א') החוזק והגבורה אשר לך, ועז"א, לביתך נאוה קדש, שהוא הנבדל מכל במה שאין דומה לו מצד שהוא צור היצורים, כמ"ש אין קדוש כה', כי אין בלתך, (ב) הנצחיית, ה' לאורך ימים; ומצד זה התחייב בהכרח שימצאו שני אלה הענינים ג"כ בשכר הנפשי, אשר בעולם הנצחי, הנתלה בו יתברך, במה שתשוב הנפש אל מקורה הנשגב, שהוא אלהי הרוחות בעצמו, כמ"ש והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך, שתתדבק החלק אל הכל יתברך, וכמ"ש, עוז והדר לבושה, כי הלבוש הרוחני מהוד והדר ואור אלהי אשר תקנה (באמצעית) [באמצעות] התורה והמצות, ימצא בו העוז והגבורה, וההוד וההדר, בעצמותו, וגם הקיום וההתמדה לנצח, שעז"א, ותשחק ליום אחרון, היינו עד יום אחרון, כאמרו עד שנות עולם ועולמי עולמים; וכן אמר, אגורה באהלך עולמים, הוא הנצחיית, אחסה בסתר כנפיך סלה; הוא העוז אשר תמצא בצל כנפים האדירים והחזקים האלה ואמר עוד, ואני כזית רענן בבית אלהים, הוא העוז והקיום בעצם, כי ישלח שרשיו וענפיו כזית רענן, אשר שרשיו יסובכו בכל עוז בבית אלהים, על שן סלע ומצודה; בטחתי בחסד אלהים עולם ועד, הוא הנצחיות.

אבל כאשר נחפש שני התנאים האלה בשכר הזמני, הנתלה בקנינים עולמיים, חומריים, זמניים; נבקשם ולא נמצאם, רק נמצא הפוך, שני תנאים אלה; שכאשר נבקר מציאות השכר הזה בין מצד שרשו, בין מצד הנושא שלו, בין מצד עצמו, נמצא לו שני החסרונות הגדולים, (א) שאין להם ממש בעצמותם, (ב) שימי טובם לא ימשכו; כי כאשר נביט אל מציאות זה השכר מצד שרשו, אשר הוא נתלה עליו, שהוא זה העולם השפל; מבואר כי כולו בכלל אין בו ממש, בנוי על קו תוהו ובהו, מקור הבלוי וההפסד, ועל עמודי שוא והבל, וכל מורכב מתפרד, וישוב אל האפס; כמ"ש, הכל היה מן העפר, ומצד זה אין בו ממש; גם אין לו התמדה, יען, והכל שב אל העפר; וכן אומר בשמים ובארץ בכלל, לפנים הארץ יסדת ומעשה ידך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד, שאין להם קיום וההתמדה, היפוך מדת בוראם אשר יעמוד לנצח נצחים; ועל שאין להם ממש בעצמותם, אומר, וכולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו, כי החומר ההיולי אשר הוא התחלתם, והפשוטים והמורכבים, כבר המשילום הטבעיים, למתלבש הפושט את לבושיו ומחליפם בכל רגע, וכן גם המה פושטים צורה ולובשים צורה אחרת, קוברים את צאצאיהם, ויולידו אחרים תחתיהם, וכן הזמן בכלל, אשר הוא האיזור הגדול החוגר כל המציאות אשר לפנינו, לא יעמוד רגע על מצב אחד, והוא מסיבות מתהפך להחליף בכל רגע שנוים אין מספר; וע"כ המשילו אותו לצל, כמ"ש ימי כצל נטוי; ימינו כצל עובר; שהצל אין לו ממש בעצמותו, וגם לא יתמיד, כי בעבור המציל יעבור גם הוא לעומתו; וכן אם נדרוש זה השכר מצד הנושא אותו שהוא גוף האדם ובשרו, מבואר שאין ממש בעצמותו, כי הבשר הוא מטפה סרוחה, וימיו פה בזה העולם לא ימשכו, כי ישוב למקום עפר רמה ותולעה, כמ"ש (א'), ויזכור כי בשר המה, ואין בהם ממש (ב') רוח הולך ולא ישוב, ואין להם התמדה; ואמר עוד, (א) אנוש כחציר ימיו, (ב) כי רוח עברה בו ואיננו, ואמר, (א) מה כחי כי איחל, שאם איחל לטובת הזמניים, הלא כחי בעצם אין בו ממש; (ב) ומה קצי כי אאריך נפשי, הלא קץ כל בשר למות: ואומר, (א') כי בהבל בא, ואין בו ממש מצד התחלתו הקודמות, (ב') ובחשך ילך, ואין לו התמדה מצד קצה חייו האחרון, כמ"ש, דע מאין באת ולאן אתה הולך - וכן אם נראה השכר מצד עצמו, שהם הטובות הזמניים בעצמם, אין בהם ממש, כי כולם אין להם קיום רק בכח הדמיון לבד; שיאמר המשתגע זה ביתי וזה עבדי, וזה קניני, מה שהוא בעצמו נעדר מכל אלה, כי כולם הם חוץ ממנו וע"כ נקראים מדומים שאין להם מציאות רק בכח הדמיון: וגש אין להם התמדה, וכמ"ש, (א’) וטוב לא יהיה לרשע, ר"ל שאין בו הויה עצמיית, כי כולו דבר חצוני במדמה לבד,(ב') ולא יאריך ימים, שאין להם התמדה.

הלא עיניך הרואות עתה, כי יקר מאד נעלה, קורת רוח אחת בעה"ב, מכל ההצלחות המדומות בחיי העוה"ז; ומה מר מאד, עונש שעה אחת בעולם הרוחני, מכל יסורין הקשים בעוה"ז - מעתה נאמר, אחר שכבר ידענו חסד ה' וחמלתו על בריותיו, שהוא בוחר להם תמיד הטוב ברבויו, והרע במעוטו: רצוני, כי לא כמדת האדם, מדת הש"י; שהאדם מדרכו לבחור תמיד, טוב מועט שמקבלו תיכף ומיד, נגד טוב מרובה אשר ישיג בעתיד לעתים רחוקות, וכן יבחר לברוח מן הרע המועט בהוה, הגם שיודע שע“י הרע המועט הזה, יוכל להנצל ממוקשי מות ואבדון בעתיד: - לא כן הש"י, הבוחר לאדם מה שהוא טוב לו באמת, ומצילו מן הרע האמתי, יבחר תמיד להרע לו רעה קלה תיכף, אשר עי"ז ינצל מרעה גדולה בעתיד; וימנע מלתת לו טובה קלה לשעה כל שיודע שתגדל הטובה לעתיד כאשר הודיעונו חז"ל, שהקדים בעל הרחמים להחריב בית קדשינו שתי שנים קודם זמנו, יען היה יודע שאם יאחר להם עוד שני שנים, יתקיים בם ואבדתם מהרה ותהיה הרע גדולה עד תכלית האבדון, ע"כ הקדימה לפני זמנה, וכלה חמתו על העצים והאבנים, וכבה את אש שלהבת הכליון, ע"י הגלות והפיזור שפזרם בין גויי הארץ כמו שתראה אור הרחמים הגדולים זורח מבין הערפל הגדול המחשיך את העינים, בהקללות העצומים שבתו"כ, שאחר שהשקה אותנו כוס החמה לרויוה בקצף גדול, לא התאפק לרצות אותנו בכוס תנחומין ממעייני הישועה, באמרו (יקרא ל"ג) אף אני אלך עמהם בקרי, והבאתי אותם בארץ אויביהם, או אז יכנע לבכם הערל ואז ירצו את עונם, וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור, והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם, גלה לנו כי בגודל חסדו עלינו, ומזכרו את השבועה אשר נשבע לאבותינו להרבות אותנו, ולהטיב לנו ולתת לנו את הארץ, ומזכרו את הארץ בעצמה, אשר שם אוה למושב לו; הביא עלינו את כל הארורים האלה, אשר כולם הם רק רעות זמניות, והעוני והשפלות, שע"י כן הותיר לנו שריד, ולא אבדנו בחטאתינו בכליון אמתי ובאבידה חלוטה לצמיתות: וז"ש, מה שאלך עמהם בקרי, להגלותם ולפזרם אשר בזה יש להם תקוה גדולה אשר או פן ואולי יכנע לבבם לשוב בתשובה, וירצו את עונם לשוב כימי קדם, תדעו כי כל זאת עשיתי, יען כי, וזכרתי את בריתי יעקב וכו', והארץ אזכור, שעי"כ יש תקוה שישובו לארצם כקדם, ולא ישכח להם ברית אבותם, ומצד זה, והארץ תעזב מהם, שפכתי חמתי על הארץ והעצים ואבנים, ועז"א שם בסמוך, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם וכו', וזכרתי להם ברית ראשונים, זה בעצמו שהגלם, סימן מובהק שעוד ישיבם אליו; כמשל מלך אחד כעס על אשתו וגרשה מביתו, ויען כי אהבת נפשו אהבה, וכל עת שבא אל החדר וראה את חדרה, לא יכול להתאפק מלהצטער, כי דפק זכרון אהבתה על דלתי לבבי, וע"כ הלך והחריב את חדר היכלה; הנה זה בעצמו מה שהחריב חדר היכלה, הוא סימן מובהק, שלא מאס בה, רק שקצף עליה; כי אם היה מואס בה בלבו, לא היה מוכרח להחריב את היכלה; וע"כ כי רק מפני חמתו גרשה, ובלבבו עדן ביער רשף אהבתה, וזה הכריחו לפעול פעולה, שלא יזכור בה; וזה בעצמו הנותן תוחלת ותקוה להמטרוניא, שעוד אהבתו אליה כקדם, וכשוך חמת המלך ישיב לשוש עליה לטוב; וכן הענין הזה, שאם היה ה' מואס את ישראל, לא היה מחריב ביהמ"ק, רק היה שופך חמתו עליהם להומם ולאבדם, וע"כ שעוד אהבם כקדם, והוכרח להחריב היכלם, כי לא יכול להתאפק מזכור יקד יקוד אש אהבתם, וז"ש (ירמיה י'"ד י"ט), המאוס מאסת את יהודה אם בציון נעלה נפשך, ר"ל אחר שבציון געלה נפשך, ושרפת את היכלך ועיר ציון אשר בחרת, איך יתכן שמאס מאסת את יהודה, דא"כ לא היתה מוכרח להחריב את ציון? וע"כ כי רק קצף קצפת עליה, כמ"ש, כי אם מאוס מאסתנו? בתמיה, הלא רק קצפת עלינו עד מאד, וכמ"ש במד' שם, אם מאיסה לית סבר, אם קציפה אית סבר; וז"ש בתוכחה, לא מאסתים, יהי' לך לראי' נוסף על הקדם, כי בכל הקללות האלה אהבתי עליכם, כי מה שתראו, את ארצי ועירי ובית מקדשי החרבתי, זה סימן, כי, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, יען, וזכרתי להם ברית ראשונים. וכן יתנהג בענין הטוב אשר יטיב לנו, שכל שרואה, שאם יעניק לנו את הטוב ההוא תיכף, לא יתקיים בידינו, או שיקטן באיכותו, יתאחר מלתתו לנו עד הזמן שיתמלא ברכת ה', באופן היותר השלם והיותר מתקיים; כאשר עשה כן במעשה המרגלים, אשר כבר היה אז העת המובטח שיכנסו לארץ, כמ"ש להם קומו ורשו את הארץ, ושלחו מרגלים עבור זה, ולא ימלט שאף אחר שחטאו במרגלים היה מוכרח לקיים שבועתו אל האבות, ולהכניסם לארץ, והדור ההוא המקציפים, היה יכול להמיתם תיכף במדבר, או להביאם אל הארץ ושם ימותו; מ"מ יען שראה בחכמתו, שלאשר חטאם היה גדול ביתר שאת, היה מן המשפט האלהי, שגם בניהם יענשו עמהם, ואף הם בעונות אבותם ימקו; וע"כ אם יכניסם לארץ תיכף, ושם יקבלו עונשם למות, יתמו גם הם גם בניהם עמהם, וע"כ הניעם ארבעים שנה במדבר, שבזה סבלו עונשם בשתים, בגלות ארבעים שנה, ולבסוף במר המות; ובצד הראשון השתתפו גם בניהם עמהם, שגם הם נדו גם נעו ונשאו עונות אבותיהם ארבעים שנה, ובזה כבר הזכו הבנים, ונקה אותם מעונש עון אביהם, ונכנסו לארץ כדי לשכון בה עד עולם, וכמ"ש, (במדבר י"ד) אמור אליהם חי אני נאם ה', אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם, במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה וכו' עד סוף הענין; בא להודיע להם רחמי ה' וחמלתו בעונש הנכחי, אשר בחר לפניהם להניעם ארבעים שנה במדבר, כי הוא למען הקל את עונשם הכבד, ומדת הדין המתוחה גם על בניהם, ולהחיות את בניהם לפליטה גדולה, וז"ש, אמור אליהם חי אני נאום ה', קיים להם הדבר בשבועה, שכן הוא האמת והצדק לפי המשפט האלהי, אשר, אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם, ר"ל אם לא אעשה לכם את העונש הזה, אשר אני רוצה לעשות לכם עתה, והוא! במדבר הזה יפלו פגריכם וכו' מבן עשרים שנה ומעלה, אם אמנע מלעשות לכם המשפט החרוץ הזה, רק אביאכם אל הארץ תיכף; הנני נשבע לכם אם אתם תבואו אל הארץ אשר נשאתי את ידי, ונשבעתי לכם להורישה, אם תבואו שם על מנת, לשכן אתכם בה, כי הגם שתכנסו שמה, לא תשארו שם, כי שם תתמו כולכם, כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, רק הם יוכלו להשאר שם; וע"כ יעצתי לטובתכם להניעכם במדבר, שעי"כ, וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה, כי בזה שתתעכבו במדבר, כבר יקובל העונש בכללו בשתים, (א), ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה, שאתם שכבר נחשבתם כפגרים מתים, במה שנתחייבתם למות תיכף, יפלו במדבר אחר שתשבעו נדודים רבים, (ב) ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה, היינו שהם ירעו אתכם, כי אחר שאתם ראוים למות, מן הנמנע שירד לכם המן בזכותכם, כי אין השם עושה נס למתים, ע"ד, הלמתים תעשה פלא, רק בניכם יהי' רועים אתכם, כי בזכותם ירד המן, ונשאו את זנותיכם, שבזה יסבלו גם הם עונש גדול, עד תום ארבעים שנה במדבר; עתה יאמר זה יהי' לכם אות, כי העונש הזה הוא לטובתכם, ולרחמים גדולים ומדה טובה יחשב, כי בכל מקום מדה טובה מרובה ממדת פורעניות; דהא כבר מצאנו בעת שאמר ה' ליחזקאל, שישכב על צדו הימנית והשמאלית, לכפר על עון יהודה וישראל הקל לו יום לשנה, שבעד כל שנה שחטאו ישראל, שכב על צדו יום אחד, ונכפר להם חטא כל השנה; ואיך היה כאן בהיפוך, שבעד כל יום שחטאו הוכרחו להניע שנה שלימה?, וע"כ כי זה שנעו במדבר, למדה טובה יחשב ולרחמים גדולים, שע"י הגלות כפר להם עונש המות והעליון, וע"כ סבלו שנה ליום; וז"ש, במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום. יום לשנה יום לשנה. תשאו את עונותיכם ארבעים שנה, ומזה בעצמו, וידעתם את תנואתי כי רב חסד אני ומרבה לסלוח; ועתה חזר דבריו פעם שנית, ואמר, אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי, אומר אל תחשבו כי המשפט הזה יצא מן שם אלהים, שהוא מדת הדין בקצף ובחמה, רק אדרבה, אני ה' שהוא מדת הרחמים דברתי שאני אעשה זאת ברחמים גדולים, כי חסד גדול אני עושה להם בזה, כי, במדבר הזה יתמו, ר"ל ע"ד שאמרו חז"ל דכל שאין מניח בן ליורשו נקרא מת, וכל שמניח בן, לא יקרא בשם מיתה רק בשם גויעה, וז"ש, שעתה שקבלו עונשם במדבר הזה, לא יהיה עונשם רק שיתמו המה בלבד, אבל, ושם ימותו, ר"ל שם בארץ ישראל אם היו נכנסים לארץ, שאז היו גם בניהם מתים, יקרא בשם מיתה, כי לא היו מניחים שריד ופליט לבית ישראל; גם ירמוז בזה, שאם היו נכנסים לארץ, ולא היו מקבלים עונש גלות במדבר, היו מתים בשני עולמות, שלא היו להם חלק לעוה"ב ג"כ, משא"כ אחר שסבלו עונשם באו לעוה"ב, וז"ש, אם לא זאת אעשה להם, אז מלבד מה שבמדבר הזה יתמו, עוד ושם ימותו, לעוה"ב: וכבר השקיף ע"ז מהרי"יע בביאור מאמר חז"ל בסנהדרין, ושם ימותו לעוה"ב; ולעומת זה אמר, במרגלים שמתו תיכף, ולא סבלו כובד הטלטול ארבעים שנה במדבר, וימותו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה', לא לבד שמתו פה בעולם השפל, מיתה הגופנית, אלא שמתו ג"כ לפני ה', המיתה הנפשיית, במה שאין להם חלק לעוה"ב, שמיתה זאת תתיחס לפני ה' לבד, שאין מכיר בה זולתו.

הנך רואה, כי בנפול לב אדם עליו בתחלה, כי היה העונש הזה בקצף גדול ובחמה שפוכה, במה שהענישם בטלטול הזה, אשר בודאי הי' קשה להם ממות; כי נתקבצו בעונש הלז, שלשה השפטים הרעים, אשר נענש בהם הרוצח הראשון; כמ"ש, הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר, והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני, שהתלונן על עונשו הגדול, המשולש, אם במה שגרשו מגן עדן, (ב) שסלק השגחתו מעליו, (ג) שגם בארץ אשר גרשו לשם לא יכול לישב בשלוה, רק גזר עליו להיות שם נע ונד, ומצד זה בקש לאמור, מי יתן והיה שכל המוצא אותי ראשון יהרגני, ולא אראה ברע הגדול הקשה ממות; והשיב לו הקב"ה, כאשר סופר מרוצח אחד שהרג את בן השר ובאשר רצה השר לעונשו בעונש קשה ממות צוה להחיותו וליסרו בכל יום ביסורין קשים ממות פעם אחד עבר עליו איש אחד, ובקש הרוצח ממנו שיקח את נפשו, וימותתהו; וכאשר שאלו את האיש מדוע עשה ככה, השיב אין לי חטא, כי בן מות הרגתי, כי הוא בעצמו בקש שאהרגנו, השיב לו השר מצד זה בעצמו אתה חייב מיתה, דהא אני רציתי שיענש בעונש הכבד יותר, ואחר שגלה לך כי לבן סורר הזה טוב לו המות מחיים, היה רצוני שישאר בחיים הקשים לו ממות, ובטלת רצוני; וכן השיב לו ה', הנה מה שגזרתי עליך הטלטול, הוא יען שעונך גדול מאד ולא יכופר במות, רק במר ממות, ואחר שגילת דעתך שהטלטול קשה לך ממות, לכן כל הורג קין שבעתים יוקם, שמבטל גזרתי; ושלשה השפטים האלה נקבצו בעונש הזה, (א) שגרש אותם מעל פני האדמה הקדושה בל יכנסו לארץ, (ב) שנסתרו מפני השגחתו, והיו נזופים כל אותם ארבעים שנה, כמ"ש חז"ל ביבמות, (ג) שגם במדבר היו נעים ונדים ממסע למסע ומצפים יום המות, ובודאי היה טוב להם יותר שיחיש המות את פעמיו, למען יחלצו מן היסורין הללו; - אבל באמת היה העונש הזה ברחמים גדולים, להצילם עוד מעונש מר וקשה מזה, שהוא הכליון הגמור גם הם גם בניהם, ואבדת הנפש, וכמ"ש ((ההלים) [תהלים] צ"ה) אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר, אשר נסוני אבותיכם בחנוני גם ראו פעלי, ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי, אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי, הודיע לנו ברוח קדשו אלה הדברים אשר דברנו, כי באמת היה חטא הדור ההוא גדול מנשוא, כי כל הדורות המקציפים ובאים, אחרי מות משה, יש ללמד עליכם זכות, כי הם לא ראו את מעשי ה' הגדול בעיניהם, רק אבותיהם ספרו, כי פועל פעל בימיהם בימי קדם, וכל אמונתם הוא מצד הקבלה, ובזה נקל שיפלו בפח ההטעה, ורשת הסכלות תצודד נפשות, לכחש במושכלות ובמקובלות; אבל הדור ההוא אשר עין בעין ראו, את מעשי ה' ונפלאותיו אשר הראם, אין לך גדול מן המוחשות, ואי אפשר כלל שיפול אל אדם שום ספק או הטעאה או שכחה בדבר אשר ראו עיניו, ומזה הצד נחשבו כמזידים גמורים, וכעבות העגלה חטאם, לנעול דלת התשובה בפניהם; אבל השם ברוב חסדיו, נשא עונם במה שהניעם במדבר הזמן ההוא, ונחשב להם עי"ז עונם שהיה בפשע ובמזיד, כאילו היה מצד סכלות וחסרון ידיעה: וז"ש, אל תקשו לבבכם כמריבה וכו', אשר נסוני אבותיכם בחנוני, הגם, שראו פעלי, ומצד זה היה עונם גדול מאד מנשוא, רק ע"י החסד שעשיתי עמהם, כי, ארבעים שנה אקוט בדור, ובזה סבלו עונשם, ואומר, על צד החסד והחמלה לדונם לכף זכות, עם תועי לבב הם והם לא ירעו דרכי, ודנתים כשוגגים ולא כמזידים, והייתי מוכרח לעונשם בעונש ההוא, יען, אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי, כמבואר שם תחלה שנשבע ה', כי כל האנשים הרואים את כבודי וכו', וינסו אותי וכו' אם יראו את הארץ וכו', ועבדי כלב וכו' וזרעו יורישנה, שכבר כלל שלא ירשו את הארץ לא הם ולא בניהם, רק זרעו של כלב, אבל בגלות זה שנדו ארבעים שנה במדבר נסלח להם ונכנסו בניהם לארץ, והם באו למנוחה אחרת לעוה"ב. -

תוכן העניינים

ארצות השלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה