אור ברסלב
ארצות השלום מוסדי ארץ

ארצות השלום· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

מוסדי ארץ

גבולי ארץ

דרוש ד.

ואדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו (תהלים נ')

כאשר התחתנו יחד שני קצות הבריאה, ויבואו השמים אל הארץ כמער איש ולויות; ותהר הארץ, ותקש בלדתה כי תואמים בבטנה ושני לאומים ממעיה יפרדו; ויצא הבכור, בצלם אלהים, כאחד מצבא מרום, קיים באיש, ותאמר קניתי איש את ה', ואביו אהבו כי בן זקונים הוא לו, ויעש לו כתנות אור ומעטה תהלה, וישם ציץ הזהב נזר הקדש על ראשו, כי קדוש הוא לאלהיו; ואחר יצא אחיו הכושי, אשר על ידו השני, עש ותולע ורכלות רקב, להיות קיים במין, כי זנתה אמו הובישה הורתו החומריית, בת שאול ואבדון, ותעש לו אפד ומסכה כתנות עור ובשר, לכסות מערומיו -הילד הזה יהיה תאומים מלמטה, עת כי יכנע הרוח תחת שלטת הבשר, כי אז ישכלו גם שניהם בגיא צלמות, ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל; ויחדיו

יהיה תמים אל ראשו, עת יכנע האובד לעומד, והנקלה לפני הנכבד ישוחח, וישבו לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, ויכרתו ברית שניהם ברית החיים והשלום, כי אז בארץ החיים משנה ירשו, והיה ממלכת כהנים וגוי קדוש, ויקרא שמו פלא יועץ שר שלום. -

האדם! באשר נמצא ביצירתו דבר יתדמה בו אל העליונים להיותו קיים באיש כמוהם ודבר יתדמה בו אל התחתונים, להיותו קיים במין; כמו שהודיעה התורה בבריאתו, ויברא אלהים את האדם בצלמו, שהוא על כח הצוריי שבו, שמצדו יחויב שיהיה קיים באיש, שעליו אמר, בצלם אלהים ברא אותו; ומצד חומרו שבגללו יחויב להיותו קיים במין, אומר, זכר ונקבה בראם; בהכרח כי נמצא פי שנים ברוחו לעולם, רצוני, כי הגוף והנפש שני סולמות הם, בסולם הראשון ירד לשאול תחתית להיות כלה ונפסד, וכל מורכב מתפרד, ומצד זה מוכרח שיפרה וירבה להשאר קיים במינו; ובסולם השני יעלה במעלות, בעת יעצים עוז לדכא כחות גופו תחת ממשלת הנפש, ואכל מעץ החיים וחי לעולם, להיות כאחד מצבא מרום קיים באיש, כמו שהיה אדם קודם החטא, וישראל קודם חטא העגל, והצדיקים בכל דור ודור, אשר הסירו הבגדים הצואים ותאות החומריים מעליהם, שאז יולידו את עצמם, להיות חיים וקיימים, כמ"ש מה קדוש לעולם קיים אף צדיקים לעולם קיימים, שמצד זה אמר, אלה תולדות נח, נח, במה, שאיש צדיק תמים היה, הוליד את עצמו להיות קיים באיש, את האלהים התהלך, ע"ד אני אמרתי אלהים אתם, ועז"א, עיקר תולדותיהם של צדיקים תורה ומעשים טובים:

אמנם ראינו הבדל גדול בעניני האדם מצד שני הנושאים האלה; שמצד היותו קיים במין, הוכרח להיות מדיני; היינו שמצד גופו וצרכי תועלתו, מוכרח שידור במדינה עם קיבוץ רב מן האנשים, כדי שימצא בקל המצטרך לו לצורך חייו הזמנים מן המזונות והמלבושים, שמן הנמנע שידע לבדו כל המלאכות ההכרחים לתקוני האדם הכוללים; כמ"ש, כמה יגיעות יגע אה”ר עד שלא מצא פת לאכול, חרש זרע קצר וכו' כמה יגיעות יגע עד שלא מצא בגד ללבוש ארג טוה וכו', ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני; כי בהתאחד הקיבוץ איש איש ממלאכתו המיוחדת, ישלים כל אחד מה שחסר זולתו, עד שמצד זה, יוחשב כל הקיבוץ כגוף אחד הכולל איברים רבים, אשר כל האיברים המקובצים הכרחיים לקיום הגוף ההוא המקובץ מהם; כמו שתראה במליצת ישעיה הנביא בראש ספרו, שרצה לנבא השלשה גליות שגלו ישראל, ע"י מלך אשור, כמ"ש (בסימן ח'), בעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי, והאחרון הכביר, שבפעם הראשון הגלה, דרך הים, ובפעם הב', עבר הירדן, ובפעם הג', גליל הגוים, שכולל כל ארץ ישראל כמו שפרש"י; וסיפר זה, במ"ש בראש ספרו, ארצכם שממה, עריכם שרופות אש, אדמתכם לנגדכם זרים אוכלה אותה, ושממה כמהפכת זרים, ר"ל, שגלות הראשון, לא נגע עדיין לכל עיר ועיר, שעוד היו כמה עיירות אשר ישבו לבטח כמקדם, רק נגע לכלל המדינה, שנקטנה מכמות שהיתה, עז"א ארצכם שממה; וגלות השני כבר נגע לכל עיר ועיר שנתמעט כבודם בכלל, ועדיין לא נגע לכל איש פרטי; אבל גלות הג' נגע לכל איש פרטי, שכולם גלו, ועז"א אדמתכם, שהוא אדמת כל אחד ואחד, זרים אוכלים אותה, שע"ז אמר שבגלות הראשון, ונותרה ירושלים כסוכה בכרם, שחורבן הסוכה הוא חורבן של דירת קבע, כן בגלות הראשון שהיו קבועים לגמרי; אבל חורבן השני נמשל, כמלונה במקשה, שחורבן המלונה הוא חורבן של דירת עראי, שאינו עשוי רק ללינת לילה, כן היו יושבים שם בדרך עראי; וחורבן הג' נדמה כחורבן של הסוכות שעושים סביב, עיר נצורה, שהוא רק לפי שעה קלה, ואך יום או יומים יעמוד, כן היה החורבן מדירת עראי לגמרי, שכבר ישבו שם לפנים, כאהל עראי נדים ונעים; ראה כי המשיל זה תחלה במשל גוף פרטי, במ"ש, כל ראש לחלי וכל לבב דוי, מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, ומפרש, מה שאמרתי כל ראש לחלי, היינו, ארצכם שממה, שהמדינה באיש הכללי תתיחס אל הראש בגוף הפרטי, מה שאמרתי, כל לבב דוי, היינו, שעריכם שרופות אש, כי הלב במדרגה למטה מהראש, אבל משלח חיות לכל האיברים בפרטות, וזה יצדק במשל כי נגע המכה לכל העיירות, במה שסר צילם ושפע פרנסתם, ומ"ש, מכף רגל ועד ראש, הוא בנמשל, אדמתכם, הפרטית, זדים אוכלים אותה; ומ"ש, לא זורו ולא חובשו, הוא בנמשל, ושממה כמהפכת זרים, שהופכים באכזריות לבל תשאר שום תרופה; וכן תמצא בכל דברי הנביאים עד"ז, שהמליצו את הקיבוץ הכללי כאיש פרטי, יען שכולם מתאחדים לעזור זה את זה להשלים החסרון, ולהמציא התועלת הכללי.

ולא כן בהשקיף על האדם, מצד נפשו שבו יהיה קיים באיש, שלא לבד שאין מתנאו שיהיה מדיני, כי על מעלתו המלאכתותית, ידמה כאחד ממלאכי מרום החיים באיש, איש איש לבדו ואין להם צורך אל הקיבוץ; ועל המליצה הזאת אמרו, שאדם קודם החטא היו מה"ש צולין לו בשר; ואמרו על לעתיד, עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שיהיו המזונות והכסות, מבלי מלאכות אנושית, שבעבורם יצטרך אל הקיבוץ המדיני, וכמו שהיה ענין ישראל ארבעים שנה במדבר, במן ובכסות, כמ"ש שמלתך לא בלתה מעליך. - אולם שעוד בצד זה יתהפך הדבר, שיחושב איש בודד כקיבוץ כללי, כי מצד היותו קיים באיש, יספיק הוייתו לבדו להשלים תכלית בריאת הקיבוץ הכללי; כי אדם הראשון לולא החטא יחידי נברא, ואם לא הי' מתחייב מיתה לא הי' צריך להעמיד תולדות, כי הוא לבדו היה קיים באיש; וכן ישראל קודם חטא העגל, שאמרו חז"ל דלא היו צריכים להעמיד תולדות, ובהכרח היה איש אחד עומד במקום קבוצת הכלל; ועז"א את האלהים ירא ואת מצותיו שמור; כי זה כל האדם, ר"ל שבגלל הדבר הזה תהיה קיים באיש, ותהיה חשוב כמו הכלל כולו, וכמ"ש חז"ל, שקול זה כנגד כל העולם כולו, (ומ"ש כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, היינו מצד השקף חומרו, שבו יצטרך להיות מדיני ג"כ).

וילך הדבר הזה לפי מעלת האיש הזה ותכונת נפשו, שיש אשר יתהלך את אלהים עד שיהיה שקול נגד כל העולם כולו, במעלת נפשו, כמ"ש באברהם, כי אב המון גוים נתתיך, ואעשך לגוי גדול, שהוא עצמו יהיה נחשב כגוי גדול, ואמרו במדרש שדרש רבי אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא, זו יוכבד שהולידה את משה ששקול כנגד ששים רבוא, ויש אשר לא עלה על במתי עב אל קצה המעלה, ויערך בערך נפשות, לעומת קיבוץ פרטי ממספר בני אדם, כמ"ש ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש, זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין; וכן במ"ש שבעים איש, חמשים אלף איש, אמרו, שבעים איש ששקול כנגד חמשים אלף איש; וכן תמצא לחז"ל במקומות רבים, שהעריכו את איש אחד לעומת מספר רבים נקבצים; כמ"ש בברכות פרק הרואה, כד חזיתינכו חשביתו עלי כס' רבוא וברכתי ברך חכם הרזים, שהוא מצד הצורה ומעלת הנפש שמצדו יעלה ערך איש אחד לפי ערך אנשים רבים, ויאמר על האחד ששקול כעשרה או כמאה או יותר; ובזה יל"פ מ"ש, יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, שכלל בו שני ברכות, אחד ברכת הרבוי החומריות, שיחיו ואל ימותו אנשים, רק ימלאו ימיהם; ב', שאנשיו יהיו אנשי מספר; היינו שכל אחד יהיה נספר לכמה אנשים בערכו ערך נפשות; כמ"ש, והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי, שלא נעלם הערת חז"ל בסתירת הלשון, והיה מספר, אשר לא יספר?, והנראה בזה, כי ישראל נתברכו ע"י אברהם כככבי השמים, כמ"ש, הבט נא השמימה וספור הככבים אם תוכל לספור אותם, ויאמר כה יהיה זרעך, וברכה זו לפי שיעורי, עם מה שהתעצמו בה הקדמונים, באשר כבר מצאו מספר לככבים?, יהיה על הריבוי הנפשות שאמרתי, כי כמו שהככבים מלבד רבוים בכמותם, יש בהם ריבוי באיכותם, כי כל ככב מחזיק עולם מלא, וגדול כמה וכמה מכדור הארץ, ואין מספר לכל מה שנמצא בתוך ככב אחד, מהנמצאים אשר בתוכו אשר נעלם מעינינו, כן אין מספר לאנשים יחידים מבני ישראל, יען שכבר ימצא לפעמים שיהיה איש אחד מבני ישראל, אשר יעלה בערכו למספר גדול ורב; ועז"א, כה יהיה זרעך בלשון יחיד, שכל אחד מזרעך לא יהיה לו מספר מצד איכותו; אולם ברכת יעקב, והיה זרעך כעפר הארץ, הוא ברכה אחרת מצד הכמות, שירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם; ועל שני מיני הריבוי האלה. בכמות ובאיכות, אמר משה לישראל, ה' אלהיכם הרבה אתכם, והנכם היום ככבבי השמים לרוב, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם; שעל הריבוי הטבעיית, אמר, ה' אלהיכם הרבה אתכם, בהיותכם שש מאות אלף הגברים לבד מטף; ועל הריבוי הנפשיית אמר, והנכם היום כככבי השמים, בענין מה שיש בכל אחד בפרטות, לרוב, מצד ערך נפשו, שכל אחד שוקל ככמה וכמה נפשות; ע"ד שאמר, ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש, רוצה שכל נפש מיוצאי ירך יעקב, היה שקול ככל השבעים נפש; כמו שאמר הלל, אם אני כאן הכל כאן; וע"ז בקש שיוסיף ה' עליהם כענין שהם, אלף פעמים בריבוי הנפשיית, שיתנשאו למעלה ראש להרים קרן במעלות נפשותיהם, אלף פעמים ממה שהם בו עתה וחוץ מזה יברך אתכם כאשר דבר לכם, בברכה הטבעיית ג"כ; שעל שני אלה אמר בלעם, מי מנה עפר יעקב, הוא הריבוי החומריית, המתיחסת לשם יעקב, שנמשל בריבוי לעפר; ומספר את רובע ישראל, היא הברכה הנפשיית התלויה בקדושתן מלידה ומבטן מהריון וזה כוונת הושע באמרו, שלאחרית הימים, יתנשאו במעלת הנפש, עד שכל אחד יהיו שקול כעולם מלא, ומצד זה, והיה מספר בני ישראל, רוצה לומר אנשים יחידים מבני ישראל, שמצד הכמות נכנסים בגדר המספר, הם בעצמם יהיו מצד איכותם, כחול הים אשר לא ימד ולא יספר; ומפרש איך יצויר זה? כי, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, ויהיו שקולים מצד החשיבות והעילוי שלהם כגוי עצום ורב;

וכי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, תראה כי התחלף הקיבוץ הישראלי, מן קיבוץ עמים אחרי' עובדי האליל שהיו בימי משה, אם מצד כללות הקיבוץ, ואם מצד אישיהם הפרטים; כי אם מצד כללות הקיבוץ, נדמה קיבוץ המון האנשים הרבים הנמצאים בכל אומה ואומה, אשר מקבוצם יהיה כללות האומה ההוא, לקיבוץ כשבים ורחלים הרבה אשר מכללם תתהוה העדר, שהגם שאם לא יהיו שם צאן רבות יעדר שם עדר ממנו, וכבר הוכרח לעדר הרחלים שיהיו שם רחלים הרבה; מ"מ אין כל רחלה ורחלה בפני עצמה משלמת העדר, שכבר יהיה עליו שם עדר אם יחסר ממנו רחלה אחת; וכן לא יגרע שם אומה או עם וגוי מכל המון הגוים, אם יעדר מהם איש פרטי; משא"כ קיבוץ האומה המאמנת בה' ובתורתו נדמה לכלל החלקים הפרטים הנמצאי' בכלי מראה השעו' או האיברי' והפרטיים הנמצאי' באדם או בבעל חי, שכל חלק וחלק וכל אבר ואבר, משלים את הכלי הכללית, או את הגוף הכללי; אשר מכללות כולם תהיה הכלי ההוא או הגוף ההוא על מתכונתו, ואם יחסר אחד מהם, כבר יהיה חסרון בכלל הכלי ותופסד מלאכתו; או בכלל הגוף, מום בו לא ירצה; וכן כל אישי האומה הישראלית, מוכרחים לשלימות הקיבוץ הישראלי, באופן שבאם יחסר אחד כבר נראה החסרון בכלל האומה בהעדר ממנה איזה שלימות מתיחס מן האיש ההוא אל כלל האומה; כמ"ש חז"ל מי שאינו עוסק בפריה ורביה ה"ז גורם לשכינה שתסתלק מישראל, כיצד, אין השכינה שורה אלא על ב' אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו מנין הזה חסר אחד וזה לא עסק בפו"ר, ה"ז גרם לשכינה שתסתלק מישראל; בארו זה תכלית הביאור איך איש איש מבית ישראל הולך מהלך השלימות אל כל ישראל יחד להשרות עליהם שכינת ה'; וכבר דברו בזה נכבדות בני קרח בדוכנם, במ"ש (תהלים פ"ז) נכבדות מדובר בך עיר האלהים סלה, אזכיר רהב ובבל ליודעי, הנה פלשה וצור עם כוש זה יולד שם, ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון, יאמר כי נמצא הבדל גדול, בין אם נבוא להזכיר כללות אומה אחת, בבל פלשת או צור או כוש, שבהם אין צורך להזכיר לתנאי כללות האומה את האישים הפרטים שבה, כי כבר תהיה האומה בכל שלימותה אם יחסר איש פרטי, וא"צ להזכיר ליודעי, רק רהב ובבל שהוא שם האומה בכללה, וכשבאים להזכיר מי הנולד (בארן) [בארץ] פלשתים או בארץ כוש או בצור, אשר בעבורם יהיו שם יושביה לגוי; לא יאמרו רק ששם נולד גוי פלשת, ובני כוש ואנשי צור, אבל לא יזכירו בזה מאומה מאיש פרטי אחד; אבל כשבאנו להזכיר מי השם ציון לגוי גדול, אז צריך להזכיר כל איש ואיש אשר יולד בה, כי כלי איש פרטי משלים את האומה בכללה; והוא, ר"ל האיש הפרטי הזה, יכוננה עליון, שעל ידו יתוסף שלימות בכלל האומה;

וכבר בארנו המעלה הנשגבה אש' הית' לאישי האומ' הנבחרת הזא', שמלבד שהמשלנו כולם בכלל אל האיברים והחלקים, של קיבוץ גויה, או כלי מראה שעות, אשר כל אבר וחלק מוכרח לשלימות הכלל; עוד יתרון לקיבוץ האומה הזאת על המשל הזה, שבו לא יתיחס כל אבר רק לאבר אחד מכלל הגויה, ראש או זרוע, יד או רגל, ולא יאמרו על הראש שהוא גוף שלם, וכן בעת נדבר על כללות הגויה, יכלל בזה כל האיברי' החונים תחתיו, וכן יהי' בחלקי' המקובצי' בכלי מראה השעות; לא כן באישי האומה המאמנת בד' ובתורתו, שמצד היותם קיימים באיש, כבר יחשב איש אחד כהאומה בכללה, וע"ז אמר, ה' יספור בכתו' עמים זה יולד שם סלה, שהשם יספור איש הפרטי הנולד בציון כמספר עם רב והמון גוים, שלא יחשבם עם אנשים יחידים, רק עם עמים רבים ועצומים, כמשה ע"ה שהיה שקול כנגד כל ישראל, ובעת שרצה להתיך חמתו עליהם, אמר, הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול, שכבר יעמוד האיש הפרטי הזה, נגד כל האומה בכללה, וגדול יותר מהם, באשר נמצא בו תפארת גוי קדוש ועם שלם מתאחד בעצמותו, והוא לבדו חיילים יגבר בענין אלהי נעלה מדרך הטבע, לעשות נוראות לבדו, כאילו היה הוא בעצמו מחנה כבדה והמון רב וכלי מלחמה, כמו שהיה הענין באברהם ע"ה, שדרף לבדו חיל כדרלעומר והפילם חללים, ומי שאחריו במדרגה, שכתוב בהם, ורדפו מכם חמשה מאה; ועוד יגזרו אומר במלכת השמים (ובנהגת) [ובהנהגת] הטבע בכל אשר יצוו ואין ממרה את דבריהם; כיהושע שאמר שמש בגבעון דום, ויתר הנביאי' וחכמי הדורות האלהיים בנפלאותיהם, דברים אשר לא יכילו על זה כל הממלכות וכל חכמיהם, אשר מצד זה, באמת גדול כח האיש הזה מכל בני חלד, והוא הנשמה אליהם, אשר כולם נבראו בעבור מציאתו; כמו שהשיב יעקב אל יוסף, בעת הרע בעיניו על אשר שם יד ימינו על ראש אפרים, ויאמר לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו, השיב לו, ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלא הגוים, ויברכם ביום ההוא לאמור ישימך אלהי' כאפרים וכמנשה; כי זה בעצמו הי' ההבדל בין אפרים למנשה, שמנשה עם היותו הבכור, והיה יהיה לגוי גדול בריבוי מופלגת כמוזכר בספר יהושע, בכל זאת היא ריבוי טבעיית, שיתיחס אל השמאל, ואל הטבע; אמנם אפרים היה בו ענין אחר שיצא ממנו יהושע בן נון, שהוא לבדו הי' שקול כנגד כל ישראל, וזו הריבוי הנפשיית שתצויד גם במעט אנשים, שיחשבו כגוי עצום מצד חשיבותם, ועדיף יותר מריבוי הטבעית, מצד שזה קיים באיש, ודורך על במתי הטבע לעשות אותות ומופתים בשמי' ובארץ: וזה שהשיב לו, ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם ונם הוא יגדל, ר"ל שמנשה לא יגדל רק בעת שיהי' לעם, ויולד בנים ובני בנים וקהל גוים יצאו מחלציו, שזה ריבוי טבעיית, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, היינו שלא יגדל ע"י זולתו שהוא ע"י ריבוי עם, רק גדולתו תלוי ממנו בעצמו, שגדולה זאת תתיחס לו תיכף, במה, שזרעו, היינו אחד מזרעו, יהיה מלא הגוים, ופרש"י זה יהושע שיצא מאפרים, שהוא בעצמו היה שקול כנגד גוים רבים כבירים, ומצד זה אפרים שהיה עצור בכחו סגולה נפשיית באור הגדול אשר יתנוצץ מחלציו, כבד חלה עליו הברכה ביום ההוא, אבל מנשה שברכתו תלוי בריבוי עם, לא יוכל לאשרו ולפארו עד שיתרבה בדורת הבאים יוצאי יריכו, ועז"א, ויברכם ביום ההוא, שאז לא נראה עדיין ברכת מנשה כלל, לאמור, כי כן יאמרו בודאי עדת המברכים, ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, להקדים את אפרים, כי מימינו ברכת ה' עליו בברכה נפשיית, במה שנמצא בו מבחר הסגולה ולב בני האדם, אשר השמש והירח ישתחוו לו;

ועינךְ תראנה, כי הודיע ה' למשה ב' המעלות האלה, אש' בם יתעל' קיבוץ האומ' הנבחרת, אחד מצד כללותם, והשנית מצד אישיהם הפרטיים, בחומש הפקודים, שאומר שם, שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם, במספר שמות כל זכר לגלגלותם, מבן עשרים שנה ומעל' תפקרו אותם לצבאותם אתה ואהרן, ואתכם יהיו, איש איש למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא, יאמר, דעו אפוא, כי בבואכם לספור הקיבוץ הנבחר הזה, תשכילו בו שני ענינים לכבוד ולתפארת, אחד מצד כללותם, שלא תחשבו כלל אישי האומה, ככלל גל של אגוזים, או עדר הרחלים, שאין האחד הפרטי צריך לשלמות הכלל רק כאיברי הגויה שכולם מתאימים ומוכרחים אל הכלל, שע"ז אמר, שאו את ראש כל עדת בני ישראל, שכל ראש ומספר הנמצא בהם מוכרח, לצורך, משפחותם לבית אבותם, לצורך הכלל, שבהחסר ראש אחד יהיה חסרון בכלל המשפחה, כגוף אשר מום בו ע"י חסרון אבר; זאת שנית מצד אישיהם הפרטים, שכל אחד קיים באיש לבדו לבוא במנין בפ"ע, שעז"א, במספר שמות כל זכר לגלגלותם; ועז"א שמצד כללותם, מבן עשרים שנה ומעלה תפקדו אותם לצבאותם, שמכל הפרטים יתהוה הכלל לצבא צבא מחנה אלהי' זאת; ומצד פרטיותם; אומר, ואתכ' יהיו איש איש למטה, ר"ל שכל איש פרטי מהם יוחשב ככלל המטה וכשבט שלם, איש ראש לבית אבותיו הוא, שכל איש פרטי הוא ראש לבית אבותם, באופן שכל אחד בפני עצמו יהיה חשוב ככלל הקיבוץ; מ"ש היפוך מזה באומות שהי' בימיו עובדי כוכבי' ובעל צפון ובעל פעור, הן גוים כמר מדלי, שמצד פרטיותם הוא כטפה הנופלת מן הדלי, שלא יעדף הדלי המלא מים ע"י הטפה ההוא, ולא יחסר בהעדרה, וכשחק מאזנים נחשבו, שלא תוכבד הכף ע"י השחק ההוא ולא תקל בהעדרו; ומצד כללותם אמר, הן איים, בכלל, כדק יטול:

אמרתי הן האדם הלז היה בתבל כאחד מצבא מרום במרום, עת יעלה במעלות הסולם אשר ראשו מגיע השמימה, בכח נפשו הנטועה בקרבו, שבה יהיה קיים באיש, ויהיה שרשו במקום קדוש ונצחי, כמו שאמרו שאה"ר מן הארץ עד לרקיע היה, כי היה נטוע במקו' טהרה, במקום הקרח הנורא, כעץ שתול על פלגי מים העליונים, וגם מן המזרח למערב היה, במה שהיה כולל בכחו כל הנמצאים, וכל תולדות העתידים להולד בכל חלקי התבל, ואידי ואידי חד שעורא הוא כמאמר חז"ל שאם הי' קיים באיש לא הי' מוכרח להעמיד תולדות, והיה הוא בעצמו בעל המון, וכרם הבריאה בכל מטעיה, ואיך כבהמה בבקעה ירד להיות נמשל כבהמות נדמה, במה שהם קיימים במין, בעת שלא הלך מהלך השלימות, וחטא על הנפש היקרה אשר בקרבו, כמ"ש שאחר שחטא נתמעט שנאמר ותשת עלי כפיך; והוא באמת הסולם שרא' יעקב במרא' הנבואה, שמלאכי אלהים עולים ויורדים בו, כי בשוב צדיק מצדקתו אז יושלך משמים ארץ, ויתנצל את עדיו להיות כאחד האד' יושב חשך וצלמות; כמו שתראה ענין זה הטיב במעשה המרגלים, איך הי' בכחם לעלו' אל הסול' הז' בתכלית המעל', עד שיהיו שקולים נגד כלל ישראל, והיה אחד מהם לבדו כעם רב וצבא מלחמה, ויהי אך יצא יצאו מאת פני ה', ויחשבו מחשבות למרות את כבודו, אבדו את כבודם, ואבדו מתוך הקהל בזה ובבא; כמ"ש, וידבר ה' אל משה לאמור, שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם, וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה' כולם אנשים ראשי בני ישראל המה, ואלה שמותם, למטה ראובן וכולי, אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ, והפלא הנופל בשליחות הזה, אשר הסכים אליו ה' ונתן רשות עליו; הוא, דאחר כי ענין השליחות לתור את הארץ ולרגלה, מורה על קוצר אמונתם, בדבר ה' אשר הבטיחם כי הוא יכבוש את הארץ לפניהם, וכי ארץ זבת חלב ודבש היא; וכמ"ש ע"ז עד אנה לא יאמינו בי; א"כ איך הרשה ה' על המעשה הזה? ולא עוד אלא שצוה שיבחרו ראשי אלפי ישראל, והלא לשליחות כזה הנסבב מקוצר האמונה ראוי לבחור אנשים שפלים בני בלי שם, אשר יקטן ערך הגנות לפי ערך האנשים העוסקים בו?, ובמדרש אומר למה הדבר דומה לעשיר שהיה לו כרם, כשהיה רואה שהיין יפה, היה אומר לפועליו הכניסוהו לתוך ביתי, וכשהיה רואה שהיין מחמיץ, היה אומר הכניסוהו לתוך בתיכם, אף כך המרגלים תחלה בני אדם צדיקים היו, ויחס השליחות אל עצמו, ולבסוף נהפכו לרוע ויחס השליחות אל משה, כמ"ש שלח לך; וגם זה המאמר משולל הבנה, דאם ראה תחלה שהם צדיקים איך אמר תיכף שלח לך, ואיך חזר אח"כ ואומר וישלח אותם עפ"י ה', שהיה ראוי לכתוב בהיפוך;

וביאור הענין לפ"ד הוא, כי באמת אם היה השליחות מיוחסת לשם ה', היה השליחות על כוונה אחרת, לא לתור את הארץ הטובה היא אם רעה, שזה לא יתכן ליחסה לה', בשהוא כבר העיד על טובת הארץ: אבל היה השליחות על זה הענין עצמו שישלח את אליהו מלאך הברית לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, כמ"ש הנה אנכי שולח מלאכי ופנה דרך לפני, כי בשוב ה' את שיבת ציון. ויפקוד על כל בשר בעוזו, אז א"צ לחרב מלחמה ועם רב, כי איש אחד יצא במלאכות ה', ולפניו יכרעו המון גוים רבים ועדת לאומים, כמו שהיה באברהם ע"ה במלחמת המלכים ועל זה האופן רצה ה' יהיה מהלך המרגלים על גבולי הארץ. אשר כבר אמרו חז"ל והביאו רש"י בפי' פ' דברים, שאלמלא לא חטאו במרגלים לא הי' צריכים למלחמה בכיבוש הארץ, כי ה' היה נלחם להם בכנעני ובפריזי, ורצה ה' כי יבחרו איש אחד מכל שבט, נשיא השבט והמובחר שבו, אשר בצדקתו יהי' שקול נגד כל השבט, עד שבלכת האיש ההוא יהיה חשוב כאילו כל שבטו מהלך עמו, בהיות מעשיו מכריעים נגד כולם, ורוח ה' היה מתנוסס בקרבם, להוריש את יושבי הארץ כולם, לא בחרב ולא בחנית, אך ברוח ה' ודברו; וכמו שאומר במדרש, וז"ל בעה"ז ע"י שהיו שלוחי ב"ו נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, אבל לעה"ב אני שולח לכם מלאכי פתאום שנאמר הנה אנכי שולח מלאכי ופנה דרך לפני, מבואר שבאם היה השליחות מיוחס ע"ש הקב"ה, כבר היה השליחות הזה בנושא אחד עם השליחות של לעת"ל, שיהיה על זה הצד שאמרנו. - אולם כי כ"ז היה נעשה ונשלם אם היו המלאכים האלה עומדים בשלימותם, והיו הולכים באמונה שלמה, בוטחים בצור משגבם כי הוא ההולך לפניהם, להפיל את אויביהם חללים, ואז היה השליחות מיוחס ע"ש ה', על האופן הזה הנשגב; אבל הם פג טעמם ולא עמדו באמונתם, כי מיד אחר שנבחרו, חשבו בלבבם כי הולכים לרגל את הארץ, לא לכבשה, ולא האמינו בנפלאות ה' ועזוזו וחשבו כי לא יכול לעשות דבר נגד הטבע הנגלית מגבורת העם וחזקם; ואז ירדו ממעלתם, ותמור שהיו נחשבים תחלה ככלל בית ישראל, וכל אחד היה קיים באיש, וכמלאך עליון, והמון מחנה, להוות ככל שבטו; שבו להיות אנשים נבזים ושפלים, כי סר צילם וכח נפשם מעליהם, ואז נקראו בשמותם לרוע, כמ"ש חז"ל, כל שמותיהם ע"ש מעשיהם נקראו, סתור, שסתר דבריו של הקב"ה וכן כולם, שאלו השמות קנו אחר שחשבו מחשבות נפסדות, עד שיצאו מן המעלה שהיו בה תחלה להיות קיימים באיש, אל קצה החסרון שהיו בו אח"כ, ששבו בהמיים: ויאבדו מנצחיות הנפש במה שאין להם חלק לעה"ב; ועל אופן זה נתיחס השליחות ע"ש משה לא ע"ש השם כי כבר היה היין מחמיץ; וכחומץ לשינים כן העצל לשולחיו:

ויען ששני צדדי האפשר הם ביד האדם, וידע השם שהגם שבעת שנבחרו, היו אנשים צדיקים אנשי השם, אשר היה כח בהם לילך במלאכות ה' על אופן המעולה שכתבתי, שהיה מתיחס ע"ש ה'; מ"מ יכול להיות שאח"כ יטו מדרך הטוב אל דרך עקלתון, אחר שהבחירה בידם, ושע"כ אין השם מיחד שמו על הצדיקים בחייהם, פן יחזרו בהם, ולכן אמר, שלח לך אנשים, הוא לשון הנראה על שני פנים, שבצד הראשון שילכו בכח האמונה לכבוש גוים בשם ה', יהיו השליחות לשמן שעז"א שלח, בלשון ציוי, שהוא מצוה על ככה; ועל האופן הב', אם ירעו וישחיתו ללכת ע"מ לתור ולרגל הטובה הארץ אם רעה. כי אז יהיו שלוחי משה, עז"א לך, שיהי' השליחות מיוחס אליך; - וביאר דבריו, על שני קצות האפשר, כי פרי השליחות הזה יהיה אחד משני אלה, או, ויתורו את ארץ כנען, היינו שילכו במחשבה רעה, ע"מ לתור, שעל צד זה קראה ארץ כנען, לא ארץ ישראל, כי על צד זה לא תנתן עדיין לבני ישראל, כי ינועו במדבר מ' שנה : והכנעני אז בארץ; או, אשר אני נותן לבני ישראל, באם יעמדו בצדקם, ויהיה מהלכם בזה להשגב בשם ה' לכבוש ולהוריש ולנטוע כח קדושה בארץ, במה שיחזיקו בה ע"י מהלכם, כמ"ש חז"ל דייש אמצרי קנה, שנאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה; ובצד זה, הנני נותן את הארץ עתה תיכף ומיד לבני ישראל; במה שיחזיקו המה בארץ ע"י מהלכם, ותהי' תיכף בקדושת הארץ לכל דבר; ועז"א, הנה בצד הראשון, אם ירעו מעשיהם ללכת במחשבה כדי לרגל ולנסות את ה', אזי, איש אחד איש אחד, שכל אחד מהמרגלים לא יחשב רק לאיש אחד, כי נבזים ושפלים יהיו באשר מרו דבר ה'; אבל בצד השני, שילכו כדי להחזיק בארץ, אזי, למטה אבותיו תשלחו, בזה יחשב כל נשיא שבט ההולך כי הולך כל מטה אבותיו, וכל השבט בכלל כי יהיה עומד במקום השבט בכללו, ושקול כנגד כולם, כל נשיא בהם, יען שכולם יהיו נשיאים ומובחרים מכל השבט -עתה ספר איך בעת שנבחרו על השליחות היו צדיקים ומעולים וראוים להיות שלוחי ה', על הצד המעולה להחזיק בארץ, ולהקנות בה כח קדושת ארץ ישראל, והיו שקולים נגד כל השבט, וז"ש, וישלח אותם משה ממדבר פארן ע"פ ה', בעת ששלחם הי' ע"פ ה' והיה השליחו' מיוחס למקום, והיו, כולם אנשים, שכ"א הי' מתיחס להמון אנשי' רבים, כי היו שקולים נגד כל השבט, ראשי אלפי ישרא' המה, שהיו שקולי' נגד כלל ישראל; אבל לא עמדו במעלתם. כי אך פנו ללכת, אז, ואלה שמותם למטה ראובן וכו' שכל שמותיהם ע"ש מעשיהם הרעים נקראו, ומפרש, אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ, כי השמות האלה קנו בעת שנתיחס השליחות ע"ש משה מצד שהלכו במחשבה לרוע, לתור את הארץ, לא להחזיק בה, שזה מורה על חסרון אמונתם, שאז אבדו יקרם והדרם, וע"ז הוצרך משה להתפלל על יהושע שיושיעהו ה' מעצת מרגלים; - ראה איך נואלו האנשים האלה אשר לא בטחו בה', וירדו ממרומי המעלה, אל ירכתי בור, שע"ז רמזתי בנושא הדרוש, בפסוק, ואדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו, וראוי לומר נמשל כבהמה נדמה בלשון יחיד, כי ראש הפסוק מדבר בלשון יחיד? אולם כי יאמר כי האדם מצד יצירתו הוא ביקר הגדול להיות קיים באיש, אשר בו כלול כל היקר והמעלה הנשגבה שאמרתי עד כה, להיות כצבא מרום וכהמון מחנות, שמצד זה ידבר עלי בלשון יחיד, כי אם יהיה קיים באיש א"צ להיות מדיני, ואדם יחידי נברא ושקול נגד הכלל כולו, אולם ברדתו ממעלתו להיות נמשך אחר החומר, מצד זה נמשל כבהמות שדה שקיימים במין, וניתן להם הטבע מן הקיבוץ, שע"ז סיים בלשון רבים, כי על צד זה, הוצרך אל הקיבוץ וההולדה למצוא טרפו ולהשמר מינו: אבל לעתיד שכתוב בהם ועמך כולם צדיקים, אז ישובו אל מעלתם הראשונה להיות קיים באיש ואחד שקול נגד הכלל, כמ"ש הקטן יהיה לאלף, והצעיר לגוי עצום; -

תוכן העניינים

ארצות השלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה