ארצות השלום· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
גבולי ארץ
דרוש ג
ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו (שמות י"ט)
תחת מסך הערפל הפרוש לאהל על פני הגולמים השפלים שוכני גיא צלמות, זאת הנשקפה כמו שחר, אור אלהי ושכינת עוזו, הפולח ובוקע כשחר דרך חלונות הנפשות המלוטשות כמראה הבזק מבריקות הוד והדר, ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה; קול כנפי חיות שמיימיות משיקות בגויות ארציות, ויפחו רוח חיים בפגרים מתים; רוח אלהים מרחפת בעמק הבכא, אשר יבואו בנות אלהים אל בני האדם, וילדו להם רוח דעת ויראת ה', וכבוד ה' (על הם) [עליהם] חופף; ועת תתאחדנה להקת הנפשו' האלהיית המשולבות בלולאות הקדושה והרוחניות, ופניהם איש אל אחיו סובבים בכנפיהם אל פני פרוכת הקדש, וגביהם, וגובה להם, ויראה להם, ודעת קדושים בלבם, וכנפיהם פרודות מלמעלה אל מול כל מיני השלמיות, איש איש ממלאכתו אשר המה עושים לתרומת הקדש, ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחר ובית אחד בנוי לתלפיות, ועליהם שם ה' צבאות יושב הכרובים לשכון בתוכם, לשכון יה אלהים; -או לפעמים רוח ה'מתנוססת על איש אחד פרטי, קדוש יאמר לו, אשר יקום מתוך העדה, כי ירב משאת חלקו במכסת נפשות ממשאת כולם אלף ידות, ויבן לו בית אל ומגדל עוז וראשו בשמים, בו ירוץ צדיק ונשגב במעלות הסולם עד המקום שהמלך במסיבו, והנה ה' נצב עליו; מה נורא האדם הזה, אין זה כי אם בית אלהים, הוא הגבר הוקם עָל, מחנה אלהים, רכב אלהים רבותים בנפשו אחודים; הוא הבריח התיכון המבריח כל המציאות מן הקצה אל הקצה; הוא העוצר בעד עמודי הטבע ויתמהו מגערתו; הוא אשר פשט שמלותיו החומריים ובגדיו הצואים מעל כחותיו הנפשיים, והנה רכב הרוחניות וסוסי הנצחיות ויפרידו בין שניהם
אם נראה על פני הבקעה הזאת השפלה אשר אנחנו גרים בתוכה, כי רעה היא בעיני אדוניה, אשר לא יעדה לשכון כבוד בתוכה, בשפע הריחניית ואור אלהי, כאשר נתן הודו על השמים; שם ראיתי רוח החיה באופנים, לסוסתה ברכבי המערכת לא יסבו בלכתם; והארץ דוממה ושקטה וכל רוח אין בקרבה; על השמים כבוד ה' ושביב אורו, והארץ היתה תהו ובהו וחשך; שם שפך אלהים מלא הספל טללי אורות, גשמי נדבות להריק להם ברכה, ועל כל הארץ היה חורב; ורעיוני ישאלוני מדוע עשה ה' ככה לארץ הזאת, ויכס עליה בצלמות? הברכה אחת היא לך אבי, ברכני גם אני אבי? ה' אלהי רוחך טובה, ומדוע לא אצלת גם עלי ברכה.
רב לכם בני לבבי להמיש חשך ואפלה מנודח, ולהתעלם מן האור הגדול המפלש בין חשרת הערפל, הוא מראה דמות כבוד ה'; שאו עיניכם וראו, זאת הנפש אשר עשה אלהים לנו, כי שכן עליה ענן אורו, כי חפץ בה המלך וידבק בה לאהבה, כי חלק היא ממנו, אצולה מעצמותו, רק בה חשק ויבחר בה, כטבע החלק המשתוקק אל הכלל; כי אם אמנם ה' צבאות הוא הכלל הכולל, והנפש הוא החלק? כבר הראה בה תשוקתו היפוך הטבע שישתוקק החלק אל הכלל, וישוב העפר אל הארץ, והמים אל המורד, והאש אל המעלה אל מקום קבוצת הכלל; ונפלאותיו ומחשבותיו אלינו, שישתוקק הכלל אל החלק, כאילו היה הוא החלק ואנחנו הכלל הכולל; כענין, חלקי ה' אמרה נפשי לשמור דברך, כי ע"י שאשמור דברי ה' ופקודיו, אז תאמר נפשי על צד המליצה, כי אני הכלל, וה' הוא החלק, אשר בעבור זה יוריד שכינתו למטה, ולכבוד יהיה בתוכנו; כענין, אני לדודי, ואף על פי כן, ועלי תשוקתו, היפוך המורגל, ונגד הטבע המפורסמת.
ואם אמנם אביה ירק ירק בפניה, וישם אותה בתיבת גומא ובית חומר, ויחמרה בחמר ובזפת, בגויה שפלה אפלה, וישם ענן לבושה, ועור ובשר חתולתה, וילט פניה באדרת שער, עד כי נחשכו ככבי נשפה; ותקו לאור ואין, לאילת השחר ולא מצאה? - הנה אדמיה אכניה, לאבן ברקת ספירי המלוטש מכל עבר, אשר יהל אורו בעת יכו על פניו נצוצי השמש בגבורתה ובעת רצה בעל האבן להראות את יופיו ובהירתו, סגר אותו בחדר חשוך אשר בתוך אכסדרה אפלה, הסגורה סביב סביב ולא זרחה השמש בגבולו, ויפתח ארובה בגג החדר החשוך אשר יכוין נצוצי השמש דרך הארובה, על האבן הספירי, ואז מגודל בהירתו, עת יתפשטו קרנים מידו לו לעומת קרני נוגה השמש, נתמלא החדר כולו אורה, ויתפלשו ברקיו דרך החלונות ונקבי משכיות החדר, אל האכסדרה האפלה אשר סביבות החדר וימלא כולו אורה ואז נודע יקרת האבן כי רבה היא; - כן ברצות ה' להראות אור יקר הולך למושעות, אור הנפש המברקת, נשמת שדי המלוטשת, להאיר אל עבר פניה, מול אור האלהי, וזהר השכינה העליונה המתנוצץ עליה; סגר אותה בתוך חדר חשוך וגוף אפל, אשר משכנו בתוך האכסדרה הגדולה שהוא העולם השפל בכללו, אשר כולו חשך וערפל אמש שואה ומשואה, ועת זרחה השמש ואור הרוחני האלהי, ויפלש דרך בתי הנפש והלחשים, והעלה את נרותיה מנצוצי האור החוזר ממנה, ויבריקו על מעון ביתה ומקום משכן כבודה, אז ימלא כל הבית אורה, עד כי משם יפרד האור על כלל המציאות, ויזרח שמש צדקה על כל חלקי הבריאה בכללה בהורידה את האלהית והרוחניות אל עמק עכור לפתח תקוה, ותמלא הארץ אותו ברדת מראה כבוד ה' כאש אוכלת לעיני כל העם, ובין כתפיהם שכן; ובזה נודע יקרת הנפש ומעלתה כי רבה היא.
אולם אבן יקרה גדולה כזאת מי ימצא, אשר תגדל בכמותה, עד שתכיל כל נצוצי אור השמש על כדרותה, ותהיה מלוטשת באיכותה, אשר יהיו כל חלקיה מוכשרים לקבל את האור, ולהתנוצץ ממנו בשיעור הזה הגדול, עד שיוציאו אורם על כל האכסדרה הגדולה?, רק כבר יוכל לעשות כן, מי שיש לו הרבה אבני נזר קטנים מתנוצצים, וישימם כולם בתוך החדר החשוך, לעומת הארובה אשר מול פני השמש ויסדרם בסדר נכון בחכמה ודעת טורי אבנים מסודרים במלואותם, ופניהם איש אל אחיו לנוגה ברק השמש, באופן שישער שיקבלו על גבנונותם כל נצוצי השמש בכללו ובהכות נצוצי האורה באור חוזר, תתפוצץ מהם אור השמש במלואותו באין מחסור, והיה אור בכל האכסדרה בכללה; - וכן יהיה הדבר באבני קדש הנשמות היקרות אשר לוטשו לקבל אור הרוחניות ושכינת ה', להריק אורם על כלל המציאות, אשר לא תחרץ להצליח בזה נפש אחת יהידית מכל המון בית ישראל, אשר לא תרבה בגדלה ולא תהיה מוכשרת באיכותה, שיתחקה עליה המראה הגדולה הזאת ותהיה מרכבה לשכינת ה', להופיע בה רוח אלהים קדושים, באופן נשגב, עד שתריק ברכה ושפע רוחניות על כלל המציאות, - כי הנפש הזאת, הגם שהיא גם היא חלק אלהי ממעל, ונשמת שדי הנה, בכל זאת היא רק ניצון אחד קטן, מהמון הרוחניות האלהיית, אשר תתיחס בכללה בפי האלהיים לקומה שלימה, מתוארת בכחות נשגבים רבים, אשר ימליצם לשבר את האוזן, בשם איברים פרטים, ע"ש פעולתם המחולפת, וכחניותם הכולל את כל המעשה מראש ועד סוף, וזאת הנפש תתיחס בערך הצלם הנשגב הזה, והקומה הנפלאה הזאת הרוחניות, רק לערך ניצוץ פרטי, שביב אשיי מתפרד מאבר פרטי מכלל הקומה הכללית, ואיך תהיה היא מרכבה לשכינת הכלל הכולל, בכל כחותיו, בשאינה מתיחסת רק לחלק מחלקיו בלבד?: וע"כ אמרו חז"ל שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, כי כבר שערו בחכמתם האלהית, כי לא יספיקו אבני נזר הנפשות להכיל ברוחניותם השמש האלהי ואור השכינה בכללה, עד שיתקבץ מהם כשיעור הזה, כי בצירוף האורות הפרטים, המתלכדים בכל נפש ונפש מהנה הנאצלות מן הצלם האלהי, אשר כבר ימצא במספר נפשותיהם, נפשות המתיחסות לכל הקומה בכל פרטיה, ובהתאחד כולם כאיש אחד, נשערם כאיש אחד פרטי, הכולל כל השלמיות, וכל הכחות הרוחניות, עד שישכון בתוכם המלך הגדול עם כל מרכבות כבודו, ויהיו בכללם כאבן ספיר גדול מלוטש בתכלית השלמות, נערך בכל פרטיו לגודל השמש וכמותיו ואיכותיו, עד שיתלכדו בו כל קוי אור השמש, ובהילו נרו כשחר יופיע, ואור מקרין מצהיר מתפשטת על כל חלקי הבריאה, והיה ה' למלך על כל הארץ.
ויפלא זאת בעינינו, עת נחקור על הדבר, מי יקבץ את האבנים האלה ממקומות נפוצותיהם? ואיה המקום הבנוי לתלפיות, אשר משם רועה אבן ישראל? אחר שהתנאי העקרי שיתקבצו ויתאחדו כולם במקום אחד, כי אז עליהם יזרח שמש האלהית, והיה ה' לאור עולם, ויהי בישורון מלך בהתאסף יחד שבטי ישראל, לא בעת ישכון ישראל בטח בדד, ונפוצים בארץ אחוזתם איש איש במקומות מושבותיהם? והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, איש איש לבדו ואין מקבץ?, כי הגם כי קבלנו מחז"ל דכל בי' עשרה שכינתא שריא, מבואר, כי כל מעשר אשר יעבור תחת השבט יהיה קדש לה', להופיע עליהם הארה השגחיית לבד, אבל לא שירד כבוד ה' וכל מרכבות כבודו, על מרכבות עמי נדיב; כי לפי רוב העם המתאחדים יוסיף המלך להתכבד ביקרם, ולפי רוב האבנים המזהירים תתנוצץ האור להגיה אורו, ומשנה שלימה (בפ"ז דברכות) בעשרה אומר נברך לאלהינו, במאה אומר אלהי ישראל וכו', ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי הצבאות יושב הכרובים; מבואר כי בהתרבות הקיבוץ, כן תרבה התפארה; וכן תתנוצץ ההארה, בגילוי האור האלהי והמון צבאות; ואין ספק כי כן יגדל כיתר שאת ויתר עוז, בעת יתאחדו כל המון בית ישראל ששים רבוא ויתקבצו במקום אחד, כי אז נפתחו השמים ולא יכנפו עוד המראות האלהיית, בהגלות נגלות כבוד ה' לעיני כל העם, ואור החמה יהיה שבעתים, ולכל בני ישראל יהיה אור במושבותם, ומי יקבץ נדחי ישראל אשר יועדו כל העדה לעמוד תמיד על מקום אחד, אשר זה מן הנמנע?
לבבי ישיבני בזה קושט אמרי אמת, כי בעבור זה צוה השם לבנות לו בית זבול, משכן ומקדש בירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו; אליו ינהרו כל נפשות בית ישראל מכל מקומות פזוריהם; ציון ישאלו ויבקשו, בשפכם את נפשם לפני ה' בכל תפלותיהם, דרך הנה פניהם; כמ"ש (פ"ד דברכות) העומד במזרח מחזיר פניו למערב וכו' היה עומד אחורי בית הכפורת, יראה עצמו כאילו הוא לפני הכפורת, נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד; עד שיהיה הוא הבית אשר בו יקובצו, כל אבני נזר אבני' יקרות אבני גזית נפשות בית ישראל, ושם הוא הארובה הפתוחה בעליית החדר זה שער השמים, אשר שם יפלש האור הגדול והנשגב, אור האלהי הזרוע לצדיקים, וישם כדכד שמשות נפשותיהם לאבני אקדח וברקת, והמשכילים יזהירו כזהר רקיע, מאור הגדול המתפלש ומתנוצץ ומתפוצץ דרך נשמותיהם על כל הבריאה בכללה, אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים, חופף עליו כל היום, ובין כתפיו שכן.
כי כאשר נשקיף השקפה כוללות על זה העולם הקטן שהוא האדם, מצד שני חלקיו, שהם כחות נפשו אשר הן המה עצמות האדם, ועמודי גופו ואיבריו, אשר הם הלבוש, בם תתלבש נפשו כתנות עור ובשר, וכסות גידין ועצמות, לכסות מערומיה, נמצא בם שלשה חלוקות, תחתים ושנים ושלישים עשום ויכוננום, והוא המדרגה הראשונה, הוא הנפש הטבעית והצומחת, אשר היא תתלבש בחלק התחתון של גוף האדם, ובית מצודות משגבה, בית חופש כל חדרי בטן, אשר שם מעון ביתה, ושם כל כליה אשר תעשה מלאכה בהם להצמיח גוף האדם, והיה דשן ורענן, ע"י האוצטמכא והכבד והקרבים ובית המבשלות אשר יבשלו המאכל, ויחלקו לכל האיברים מנות איש לפי אכלו, ע"י הכחות הידועים העושים במלאכה, שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה אחריו תשכון הנפש החיונית בחלק הגוף שכנגד החזה, בלב האדם אשר ממנו תוצאות חיים; ועליו עליית קיר קטנה בכדור העליון של הגויה, שהוא הראש והגולגולת, בו בנתה בית זבול הנפש המשכלת, מכון לשבתה עולמים -
וכאשר נעריך שלשה חלקי זה העולם הקטן, אל העולם הגדול בכללו, ונבקר את היחוס אשר בינותם, למחלקותיהם איש על דגלו באותת לבית אבותם; זאת יורנו הכח המשער, כי מן הראוי להעריך זאת הנפש הטבעית אל העולם השפל בכלל, אשר היא גם היא, כל רוח חיים ותנועה אין בקרבה, רק הארץ זרועיה תצמיח, וזאת הפעולה המתיחסת אל הארץ, כי כל רוח חיים אשר יתהלך עליה, לא מזרע הארץ הנה, רק שורשם ממעלה מכחות גבוהות עליה, המפיחים נשמות בפגרים מתים; ואת הנפש החיונית ניחס לעולם האמצעי, שהוא העולם הגלגלים, אשר משם מקור התנועה, ומשם רוח החיה בבקעה תרד, כי רוח החיה באופנים; ואת הנפש המשכלת ניחס אל המדור העליון, שהוא עולם השכליים הנפרדים, כי מן המקור ההוא יזובון מעיינות השכל, ומן הבאר ההוא ישקו בני אדם יושבי חשך מי החכמה והדעת; -
אך אם אמנם הפלוסופים המעיינים בזה, רק עד השלשה באו במספר נפשות, ובמפקד העולמות, ולא ראו אור בהיר, כי אנחנו נוחלי מורשה, ידענו זה, כי עוד נשארו שנים במחנה הישראלית, שני מדרגות במכסת נפשות אשר חכמי הטבע לא ראו אורם, כי במחשך החקירה האנושית יתהלכו, ותורת ה' לא נגה עליהם, כי עוד נמצא נפש אלהית הנאצלת מעצם כבודו ית' מעולם הכסא, על המאמינים בו ובתורתו, עת ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו, גבוה מנפש המשכלת הטבעיית, אשר קראוה החכמים בשם חיה; כי היא החיה לעולם בצרור החיים את ה' אלהיה, וגבוה עליה נפש יקר' שנאצלת על הנביאים, די מדורהון עם בשרא לא איתוהי, מעולם האצילות הנקראת יחידה, כי שרשו מהאחדות הגמור אל יחיד ומיוחד, בה יתעלו מהמון האנשים, וישובו להיות אלהיים, מושלים על כל המעשים, רואים בלא עין ושומעים בלא אזן, ומתהלכים בהיכלי מלך, וכל טוב המציאות בידם, להפליא פלאות, לעשות נוראות, צדיק מושל יראת אלהים - ושורש שני הנפשות האלה ממקום קדוש תתהלך, מטמוני מסתרים, אשר גם הם נעלמו מעיני החוקרים, אשר לא גבלו מעשה ה' רק עד השכליים הנפרדים, שם טח עיניהם מראות, ולא שזף שם עין כל חוקר יוני, חרטום אשף וכשדי; ואבותינו ראו בעיניהם כבוד אלהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר בעולם הכסא ועליו עולם האצילות, שם כבוד המלך הגדול וכבוד אלהים הסתר דבר, משם יתפשטו שני הנפשות האלה ובאורם יגיה אור; וכמו שאמרו חז"ל בברכות (דף י'), הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרם דוד, לא אמרם אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה; מה הקב"ה זן את העולם כולו כך נשמה זנה את הגוף, היא הנפש הטבעית הזנה את הגוף אשר משכנה בהקרבי', ועליה אמר ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, שכלל הלבוש והמתלבש; מה הקב"ה מלא את העולם כולו, אף נשמה מלאה את הגוף, היא הנפש החיונית הנקראת בשם רוח, ששם הכח המתעורר המתפשט ומתמלא בכל הגוף כידוע, ועל חלק הזה אמר ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו, ודרשו חז"ל מאי כל גמוליו, שעשה לה דדים במקום בינה כנגד הלב שהוא הלבוש לנפש החיונית; מה הקב"ה רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה (נראה) [נראית], היא הנפש המשכלת, אשר היא הרואה ומשגחת על כל מעשי האדם, ע"ד החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך; והיא הנקראת בשם נשמה, הנאצלת ממקום ההשגחה עיני ה' המשוטטות ע"י מלאכיו עושי רצונו; ועליה אמר ברכי ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את ה', כי זאת המיוחסת בהשגחתה לממשלת ה' הרואה ומשגיח ומשל ממשל רב; הלא תראה כי במזמור ההוא שדבר בו על חלקי הנפש הנגלים לחכמי הטבע, המיוחסות לשלשה חלקי העולם הנגלים ג"כ, סיים את המזמור בהזכירו שלשה חלקי העולם ג"כ; במ"ש ברכו ה' מלאכיו, שהם השכליים הנפרדים; ברכו ה' צבאיו, שהם הגלגלים; ברכו ה' כל מעשיו שהוא העולם השפל -ואחר שסיים כ"ז, התחיל לדבר משני חלקי הנפש הנסתרים, הנאצלות מעולמות המכוסים מעיני המחקר, שעל הנפש הנקראת חיה, שעליה אמרו, מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה, כי לא ירשוה רק המתטהרים ומתקדשים שתחל רוח ה' לפעמם; אמר ברכי נפשי את ה', ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת; כי שם יראה גדולת המלך הרוכב על הכסא, ושם מרכבות כבודו, ושם יתפשטו המלבושים ויתגוללו המסכים; כי הנפש הזאת לא תשכון בחלק מהגוף, רק תלבש הוד והדר ורוחניות, ועוטה אור כשלמה; ועל הנפש הנקראת יחידה, שעליה אמרו, מה הקב"ה יושב בחדרי חררים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים, כי שם הוא החדר הפנימי בית קדש הקדשים, ועז"א יתמו חטאים מן הארץ ברכי נפפי את ה' כי בעת יתגלה האור הזה, רוח ההשחתה יעבור כליל יחלוף, (וידוע כי בעולם האצילות אין שום רע כלל רק כולו קדש, ע"ד לא יגורך רע משא"כ למטה ממנו מתחיל עולם הפירוד, ע"ד ומשם יפרד, ונמצא מעט סוגים ושמרים, ועז"א יתמו חטאים מן הארץ העליונה, מדת מלכות שהיא הארץ אשר נכבדו' מדובר בה, וזאת הנפש שירדה קודם חטא אה"ר ועתידה לשוב בימות המשיח כי לרגלה תוכרת הרע וכל הרשעה בעשן תכלה, כידוע מדברי המקובלים). -
ונפן מזה, ונעבור אל הענין אשר אנחנו פונים אליו, לברר כי ע"י המקדש נתאחדו המון האישים הפרטים, כל המון האומה הישראלית, כי שם נקבצו באו כל חלקי נשמותיהם, ויעמדו כולם כאיש אחד פרטי, עד שנתאר עתה כל נפשות בית ישראל כנפש איש אחד פרטי, לכל מחלוקותיו, ונשלם בזה האבן הגדול הספירי, והקומה השלמה הנפשיית, המתיחסת לקומת הרוחניית העליונה אשר משם אצילות נשמותיהם, ובהכרח כי יבואו בבית המקודש המקבץ אותם, והמעריך אותם על השיעור הזה, כל הפרטים אשר יבואו באיש פרטי; כי כמו שבגוף האדם, אשר הוא לבוש אל כחות הנפשיים, נמצא בו איברים וכלים, אשר בם ישתמשו הכחות הנפשיות ויוציאו פעולותיהם לחוץ, כן בהכרח שימצא בבית המקדש, אשר הוא לבוש אל האיש הכללי, שהיא האומה בכללה, אשר ידומה עתה בצרופו כתואר צלם איש פרטי, ג"כ כל הכלים והחלוקות שימצא בגוף איש פרטי; וכן היה באמת הכל כמתכונתו כשנשכיל בהם; כי שלש אלה נעשה לו בשלימות, כמ"ש רבינו הגדול (בה' בית הבחירה), אילו דברים שהם עיקר בבנין הבית, עושין בו קדש וקדש הקדשים, ועושים מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר; והנה כשנבקר את כל הכלים שהיו במחיצה השלישית, שהוא נגד כלי הנפש הטבעיית, שהיא האוצטמכא וכל חדרי בטן המעכלים את המאכל ומבשלים אותו, ומוציאין את האפר הנרקב לחוץ וכן היה שם המזבח אשר עליו נשרף ונתעכל תמיד המזון הרוחני; ולחם ה', ושם היו סירותיו לדשנו ויעיו ומזלגותיו, שיראה המעיין שדומים לכלי האוצטמכא מכל צד; והוא מתיחס עם העולם השפל אשר היא היולאני מתוך ומעכל ומשחית ג"כ; ובמחיצה האמצעית היו שם כלים המיוחדים אל ענין נעלה מזה, שהם מזבח הקטורת, אשר יהיה ממנו הנאה נפשיית רוחנית שהנשמה נהנית ממנה, והוא הנמשל אל העיכול השני שבלב שכולו ענין רוחני אוירי לא כעיכול הראשון, וכן תתיחס הדלקת המנורה בשבעה נרותיה אל שבע כנפי הריאה המניפה על הלב ומדלקת את רוח החיים; (ויתר הענין הזה צריך ביאור רחב ולא באתי רק לדבר דרך כלל ועיון שטחי בלבד, ועי' בכוזרי מ"ש בזה): ואז נגלל הפרוכת ויבא אל הבית פנימה את הארון ואת בדיו, שהוא משכן לנפש השכליית עם כליה, וזאת תורת האדם הכללי הזה; אמנם נגד שני הנפשות הנכבדות שהם חיה יחידה צוה לעשות שני כרובים, אחד נעלה מחברו, בשזה בדמות זכר וזה בדמות נקבה, זה משפיע וזה נשפע, כי כן הוא בשני השרשים אשר משם יבואו, שהכסא נשפע מהשוכן עליה; ושם שם ה' צבאות שוכן בתוך בני ישראל, כבוד המלך הגדול אדון יחיד ומיוחד, שם אוה למושב לו:
ועתה עפ"י האמור, מבואר כי כל אשר נמצא בכתבי הקדש, ששכינת ה' שוכן בתוך בית המקדש איו הכוונה כי ישכון בתוך הבית בעצמו על העצים והאבנים או באשר נראה כי יאמר בכל מקום שהקרבנות הם לחם ה' ונחלתו, היאכל בשר אבירים? אבל כמו שהמזון הגשמי הוא סבה ראשונה לשתמצא הנפש המשכלת בגוף האדם, כאשר נראה בחוש באם לא יאכל ימות ברעב והטבע בזה נעלמת מאתנו, איך תקשר כח שכלי עם כח חומרי ע"י מזון גשמי אבל כי לאשר לא יצויר ג"כ הדבר הזה בעצמו שתשכון הנפש הרוחניות בגוף גשמי לבד כי יהיה זה ע"י אמצעים, שהגוף ירחק במוסרת הברית עם הנפש הטבעיית, שימצא כבר השיוי ביניהם, ועליה תנשא החיונית, ועליה תרכב המשכלת, כמו שיתקרבו תמיד הקצוות המתפרדים בטבעם ע"י גבולות אמצעים, וע"כ יען שלא תמצא הנפש הטבעיית רק ע"י המאכל, כי בה דשן חלקה ומאכלה בריאה, הנה המאכל הסבה הראשונה לחבק בזרועות הגויה את הנפש החיונית, ע"י הנפש הטבעית, והמשכלת ע"י החיונית, וכן הנפשות הגבוהים יותר מהנה ע"י המשכלת; ובעת יעלה על במתי המעלה הנבואיית, להשרות עליו הרוח אלהים, על מעלת הנשמה הנקראת יחידה, כבר נאמר שהיה המאכל סבה על השראת הרוח האלהי, כי לולא השלשלת הזה המרתק חבל הנפשות שרשות גבלות מעשה עבות, מן התיכונה אל השלישים ומשם למעלה, מי יחבר את האהל בקרסים? התשכון רוח אלהים על בית חומר? התדבק הרוחני בגשמי? והם רחוקים איש מעל אחיו הרחק רב:
לא נפלאת היא מעתה, אשר שפך ה' את רוחו על הקדש והמקדש, אשר בנו בית ישראל בית זבול לו, וידענו כי לא על זהב התנופה ולא על כסף התרומה אשר מהם יציקו הכלים החומרים, בם חשק ה' וישכון על כנפי הכרובים? והכתוב צוח ואומר (ישעיה ס"ו) כה אמר ה' השמים כסאי, והארץ הרום רגלי, איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי, ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה, נאום ה'; ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, שוחט השור מכה איש, זובח השה עורף כלב, מעלה מנחה דם חדר, מזכיר לבונה מברך און, גם אלה בחרו בדרכיהם, ובשקוציהם נפשם חפצה; כרוזא קרא בחיל, כי יפלא זאת בעיני המעיין, על בנין הבית שצוה עליו ה', כי יחויב לזה שני בטולים עצומים; האחד, ממה שיראה בו שהוא מתקומם במקום לשכון בתוך בית והיכל, כאילו היה בעל גבול ותמונה? זאת שנית, מה שיראה בו הצורך והחסרון, ככל המצוה לאומנים לבנות לו בית לשבתו, שיניעהו לזה הצורך אל המנוחה ואל הנחלה, ויראה בו החסרון קודם הבנותו, והשלימות שימצא בכלות הבנין, להשתלם במה שהיה חסר עד הנה, שכל אלה משיגי הגוף והגשם המה?; ועל הביטול הראשון טוען לאמור, הלא, השמים כסאי והארץ הדום רגלי, והנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, מהיותו בלתי בעל תכלית ואיך יצויר שיתקומם במקום מוגבל בבית ארזים, וא"כ, איזה בית אשר תבנו לי?; ועל הזרות השני שיראה בבנין ההוא מצד שיראה בו הצורך אל המנוחה, קורא לאמור, ואיזה מקום מנוחתי, הלא הבורא כל המציאות ברוח פיו, לא יתכן שיחסר לו בית ארזים בנוי באצבעות ידי אדם?; ומחזק טענה זאת באמרו, ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה, הלא הבורא כל המציאות לא יצטרך לשאול מאת יציר כפיו, יבנה לו בית?, ואחר שחתם שני הטענות האלה בשם אמרם, במ"ש, נאום ה', שעד כאן דברי ה', כמ"ש תחלה כה אמר ה'; התחיל להשיב על שתיהם תשובת נצחת; כי לעומת השאלה הראשונה, דאיך יצויר שיתקומם במקום, השיב, ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, והוא כמ"ש במד' (פ' ויצא), הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, דכתיב והנה ה' נצב עליו; כי הגם שלא יתואר אל הרוחני שיתקומם בגשם, שאז אינו רוחני, כי בהכרח להיות יחוס למקום עם המתקומם עליו, כבר ידובר שיתקומם הרוחני ברוחני, כמו שידובר שתתקומם הנפש הרוחנית באלהי' שהוא השורש אליה, שתדבק בו דביקות מעלה וחשיקה נפשיית, כענין דבקה נפשי אחריך; וכן יאמר בהיפוך שיתקומם הכלל על החלק, ותחשוק ההשגחה האלהית אל הנפש, באשר היא עצם מעצמותו ית'; ומצד זה תפול הלשון לומר, והנה ה' נצב עליו, על צד הרוחני שבו אשר הוא חלק אלוה, אשר לא סר מלדבק בו בענין אלהי, נעלה מענין המלה המליצית והדיבור ההגיוני לשבר את האוזן במלת התקוממת והתיצבות, המושאלים אל הרוחני מהמורגל בפגישת גשם בגשם להתיצב עליו; וע"ז השיב, כי בשכון כבוד ה' בבית המקודש, אין הענין שהוא מתקומם במקום הגשמי ובית ארזים, רק שיתקומם על נפשות בית ישראל אשר שם נקבצו באו בבית המקודש, ועליהם יחול המלך חול מעלה והתקוממות השגחיי על הקומה השלימה הנפשיית הנבנית מקובצת כל נפשות בית ישראל, אשר בבית הזה יתלכדו ולא יתפרדו; ואמנם כי לעומת שכבר דברנו שמן הענין הטבעי היה ראוי בהיפוך, שיתדבק החלק אל הכלל, ותשוב הנפש אל מקורה הנשגב, לא שהכלל הנשגב ישפיל לשכון עם החלק: אבל פקודתו תשמור הנפש, להכלא בבית חומר עד מועד צאתה ממצרים, ותחת יד החומר תתענה כלואה בכלא בבור השבי, ורוחה נכאה, כי ענן החומר עליה, המבדיל בינה ובין הקדש, שעז"א, אל עני ונכה רוח וחרד על דברי; ולכן מחסד ה' וחמלתו שישפיל כבודו לשכון עמה בערפל, כמ"ש ה' אמר לשכון בערפל ומצד זה בנה בניתי בית זבל לך; - ועל הביטול השני שהניח, שלא יצויר שיצוה ה' לבנות לו בית, שציוי זאת מורה על הצורך והחסרון; השיב כי באמת כן הוא, כי הגם שיוצר כל לא יחסר דבר ולא יצטרך אל דבר, באשר ברוח פיו הכל צוה ונבראו. עוד נשאר ענין אחד אשר אינו בידו והוא חסר ממנו, והוא מעשה האדם בשני קצות האפשר, אשר כבר נתן האפשרות ביד האדם, או לטוב או לרע, וכמ"ש ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, שזה אינו ביד השם, כמ"ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים; ולאשר הוא חפץ שיבחר האדם בדרך הטוב, ויהיה פי שנים ברוחו, עד שתתנוסס עליו רוח ה', להשכין שכינתו עליו ע"י מעשיו הטובים, כבר הוכרח לבקש על בנין הבית, אשר בו יחל רוח ה' לפעם במחנה הישראלית, מאת בני ישראל; כי בידם הדבר תלוי, כפי אשר יענו פרי מעשיהם, אם לה' אם לעזאזל; וז"ש, שוחט השור מכה איש, ר"ל בין מי ששוחט השור לאכילה שזה מקיים מצות שחיטה; ובין מי שהוא מכה איש והורג נפש; שזה בחר בצד הטוב, וזה בצד הרע בשפכו דם. וכן בין מי שהוא, זובח השה, להקריב קרבן לה', ובין מי שהוא, עורף כלב, וכן מעלה מנחה, או ייעלה דם חזיר, וכן מזכיר את ה' לברכו ע"י לבונה, או מברך און ומגדף; הנה שני אלה צדדי האפשר הם ברשות האדם בעצמו, להטיב או להרע, לבנות או לסתור; וז"ש גם אלה, הנוטים אל צד הטוב, שהוא שוחט השור וזובח השה ומעלה מנחה, בחרו בדרכיהם, ועשו הטוב בבחירה ורצון בשלא הוכרחו על הטוב ההוא; וכן הנוטים אל הצד השני, שהוא המכה איש ועורף כלב ומעלה דם חזיר, בשקוציהם נפשם חפצה, ועשאום מחפץ לבם: (ודקדק לומר על צד הטוב לשון בחירה, ועל צד הרע והשיקוץ לשון חפץ, שזה מסכים למה שבאר החוקר, שעל דרך הרע לא יצדק לומר לשון בחירה, שאין אדם בוחר ברע, רק רוצה או חפץ בו, כי בחירה לא יאמר, רק על מה שיהי' בהסכם עצת השכל).
מבואר כי מן הנמנע כלל באמיתת האלהות, שתשכון שכינתו בבית או באהל, שאלה הם משיגי הגוף והגשם, אבל יתאמת שישכין שכינתו על דבר הרוחני המתדמה אליו והנאצלת ממנו, שהוא הקיבוץ הנפשיי המתאחד בבית המקדש מהמון נפשות בית ישראל, ועליהם יהל האור האלהי באור שבעתי'; אבל הלא תשוב השאלה הזאת בעצמה, על הציור הזה ג"כ, כי איך יתאחדו הנפשות הרוחניות לשכון בבית נבנה מאבני גזית ועצי ארזים וברושים, באשר גם הנפש מתנאי רוחניותה שלא תשכון במקו' ולא יעמדו רגליה על הגשם; ובהכרח שנתבונן אל זה מן המוחשות, שעינינו הרואות שזאת הנפש הרוחניות שמה משכן לה בגויה חומריית, ותבא בברית בין הבשרים ועצמות וגידין, ע"י אמצעיים רבים המחברים שני הקצות האלה הרחוקים בתכלית הרוחק, שתשכון הנפש האלהית בנפש המשכלת, והמשכלת בחיונית, והחיונית בהטבעיית, והטבעית בכחות המתדמים יותר אל גוף האדם, והיה המשכן אחד; וכן יתקיימו ע"י המזונות, שהאברים הגסים יזונו מן הגס שבמאכל: והזך שבו יעלה להתעכל בכבד, משם תאכל ותתקיים הנפש הטבעיית, והנבחר המזוכך עולה אל הלב, ומאיד רוחני אוירי תקח חלקה הנפש החיונית, ומשם יעלו חלקים זכים רוחנים אל חדרי המוח, כי מן הרוחנית ההוא תתקיים הנפש המשכלת, ועליו רוח החיה המקודשת; והוא ענין סגוליי אשר לא נוכל להכחישו, הגם שסבתו נעלמת משכל האנושי; ובסגולה הזא' בעצמ', יצויר שתתאחד הקומה הנפשיית מקדושת נפשות כל בית ישראל בבית הנבחר; שישכון שם עננה, וענין נפשיי, המתיחס לנפש הטבעיית הכלליית, אשר הענין הזה יתאחד שם בברית אהבה בענין אלהי וברצונו, ע"י המזון הסגוליי, שהוא הקרבנות הנקרבים על המזבח, שהוא עם כל כליו מתיחסים לאיצטומכא וכלי העיכול, השורף ומכלה את הנקטרים, ורוח הבע"ח ואד הדק העולה משם לרצון לפני ה', בו תתנשא הנפש הטבעיית, ועליו תתדבק הנפש המתיחסת בקומה הכללית לנפש החיונית, בהקטרת הקטרת סמים באד רוחני אוירי, בהיכל שהוא המחיצה השניה, ועליו תרכב הענין המתיחס לנפש המשכלת תחת הכפורת בארון העדות, ועליהם כנפי הכרובים יתאחדו במו החיה והיחידה מאצילות שורש נפשות בית ישראל, ובם תתדבק שורש השרשים, אדון כל הנשמות, מקור הנפשות, ב"ה וב"ש; נמצא שעיקר השראת השכינה לא הי' בבית המקדש, רק בתוך נפשות בני ישראל העולים שם במעלות הסולם בחבל הכסף בהם ידבק לשכון בתוכם, וכמ"ש, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך נשמותיהם, וקשר רוחניותם, השפוכה בבית הזה, אשר שם יתאחדו האבנים הקטנים לאבן אחד, שזה הסימן הראו ליעקב בפגעו במקום הזה, שהוא מקום בית המקדש, שנעשו כל אבני המקום אבן אחד, וידע שישכון ה' בתוך שבטי יה, ונדר כי האבן הזה יהיה בית אלהים, וישכון בתוכם. -
אמנם אמר, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, לכוונה נכבדת מאד; דאחר שעיקר הכוונה במשכן וכליו הוא למען יהיו לבוש וגויה אל הצלם הכללי המתאחד שם מקיבוץ נשמת שבטי יה, והקרבנות היו הסבה הראשונה שתעמוד הנפש הכללית הזאת תחת המכסה הזה, ולמצוא האמצעים המגבילים בין הרוחני והגשמי, עתה מבשרי אחזה אלוה, כמו שבחיי האדם הפרטי, בכל חלקי נפשו, כבר תעלה מעליו המדרגה העליונה בעת תסור המדרגה שלמטה ממנה: כי לא יצויר, שתתקיים אצלו מעלת הנפש הנקראת בשם יחידה, שבו יתעלה למעלת הנבואה, אם לא בנה לו בית נאמן בחלק הנקרא חיה, ע"י שישמור חוקי ה' ומצותיו, וכן א"א שתתקיים אצלו מדרגה של חיה, אם אין אצלו הנפש השכליית, אשר בה ישכיל בתורת ה' להבין וללמוד, ולא עם הארץ חסיד; וא"א שיתקיימו שלשת אלה, אם אין אצלו הנפש החיונית, כי אז מת ועבר מן העולם, וכ"ש אין לו הנפש הטבעיית: וממילא הלחם אשר הוא אוכל, תהיה הסבה הראשונה לכל הנפשות; והשכל אשר ישכיל יהיה סבה לשלשה המעלות העליונית; ומה שישכיל בתורת ה' וישמור פקודיו, יהיה סבה לשני המעלות הראשיים; ובהכרח כי כן יהיה גם בהתדבקות הרוח האלהי על חמשה מעלות הנפשיית בבית הבחירה; שבהסתלק הרוח הנבואיי מן הנביאים, ואת ראשי החוזים כסה אופל, הלא אז יחסר הכרוב האחד מקצה מזה נפש היחידה, ונעשה פירוד בין כנפי הכרובים, שאז יסתלק האור האלהי; וכ"ש אם יחסר גם נפש חיה, בשלא ישמרו תורת ה' ומצותיו; ואף כי בהסתלק נפש השכליית, בשיהיו כבהמות ולא ישמרו גם החוקים המדיניים במה שבין אדם לחבירו; וכ"ש בשלא ישמרו תורת מעשה הקרבנות ויקריבו פיגול ונותר, כי אז חסר הסבה הראשונה, הלחם האלהי אשר יסבב כל אחוזת המדרגות בשלשלת הנז'; וע"ז הוכיח ירמי' לבני דורו, אשר חשבו בלבבם כי עיקר השראת השכינה הוא בבית המקדש בעצמו, ולא הבינו זאת שבהכרח לזה הצירוף והקשר המיוחד מנשמת בני ישראל; ובעבור זה עברו פי ה' ומצותיו בשחשבו שבכל זאת ישכון כבוד ה', על עצי המקדש ואבניו; אמר להם (ירמיה ז') הטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה, אל תבטחו לכם על דברי השקר לאמור, היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה וכו', יאמר, אל תבטחו לכם על דברי השקר, במה שתאמרו כי היכל ה', והבית המקדש הוא הנקרא היכל ה', שבו ישרה שכינתו; כי אין הדבר כן; רק בית ישראל בעצמם הם היכל ה', ועליהם ישכון כבוד ה'; וזה שיעור הכתוב; בל תאמרו, כי היכל ה' הוא היכל ה'; רק היכל ה', המה, בני ישראל הם היכל ה'; ועל כן בהכרח שתטיבו דרכיכם, ואשכנה אתכם בעצמכם במקום הנבחר, ועליכם ישכון כבוד ה', ועל זה אמר אחר כך, כי אם היטב תטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם וכו' ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם וכו', הנה אתם בוטחים לכם על דברי השקר וכו', הגנוב רצוח ונאוף ובאתם ועמדתם בבית אשר נקרא שמי עליו לאמור נצלנו, המערת פריצים היה הבית הזה וכו':
ואחר שהתכלית הנכבד אשר אליו תשקיף כל התורה מבין חלונות מצותיה, הוא שישכון ה' בתוך בני ישראל, ומבואר כי הגם שבקשה החכמה האלהית תחבולה מלאכתיית לזה, ע"י מעשה המשכן, מ"מ לא יתחמץ לבבנו, כי גם בעת נחרב המקדש והוסר התמיד, לא סרה שכינתו מתוכנו, כמ"ש, ויטוש משכן שילה, ואז, אהל שכן באדם, בקרב האדם, ותוך עמו, וכמו שהיה קודם חטא העגל שעדיין לא נצטוו על המקדש, אמר בכל מקום אשד אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, וכן אמר (יחזקאל ל"ז) בהבטחה העתידה, ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם והיה משכני עליהם וכו', וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם, וכן (ירמיה ג'), והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב וכו', בעת ההוא יקראו לירושלים כסא ה', ר"ל שתהי' השראת השכינה בתוך ישראל, ולא יצטרכו אל הקיבוץ שנעשה ע"י המקדש, וכמ"ש ונתתי משכני בתוככם וכו', והתהלכתי בתוככם וכו'; ואמרו מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה; שנמצאו בתי ישראל כולנה דהיינו גויותיהם החומריים, עומדים במקום הגוף הכללי הציוריי שהוא בית המקדש עד שבית ישראל יהיו בעצמם הבית המקודש, ועליהם ישכון כבוד ה' ושכינתו; מעתה כשנרצה לברר מה יהיו האמצעיים שיובילו אל התכלית הנכבד הלז?, ומה יעשו בית ישראל וחיו בהם, שישכון שכינת עוזו עליהם, כאשר שכן בבית הבחירה?, ומה הן ההכנות הנצרכים לזה, שפליטת בית ישראל בעצמם יהיו עומדים במקום היכל ה' ומזבחותיו? צריכים אנו להעמיד את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכל המלאכה אשר נעשה בו מהעבודות והאזהרות והצויים, למראות הצובאות אשר בם נראה ותאיר עינינו, וממנו נקח ראיה לעבוד את ה' אלהינו, כי בכל מקום צריך להביא מן הנודע אל הבלתי נודע;
ובהעמיק העיון בזה, יהיה לנו הדבר הזה מפתח גדול, בו נפתח השערים הנעלמים בקצת טעמי המצות להתבונן בם בינה; כי בעת יתור לבבנו אחרי המצות והאזהרות התלוים באכילה, אשר שקצה התורה לנו בל נטמא בם, ולא התירה לנו רק מפריסי הפרסה ומעלת גרה בחיה ובבהמה, וכל אשר לו סנפיר וקשקשת בדגים, וכן העופות הפרטים; אשר סבת האזהרה הזאת סתומה וחתומה, ופירשו הכתובים דבריהם בסוף (פ' שמיני) באמר' אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בם, כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני; כבר גלתה בזה את המסך ובארה הטעם בכללו כל צרכו, כי לא בעבור כי יזיקו המאכלות האלה את הגויה הזהירה מכל אלה; כאשר חשב בזה הרב המורה, אשר היו דבריו למכשול לפני רופאי האליל בזמנינו, שידמו להיות גם רופאי הנפשות, בשאלם מה טעם מצוה זו; אבל בעבור שאלה יעשו רושם הטומאה והשיקוץ בנפש הישראלית, על אופן שתסתלק מעליה הקדושה הרוחניית, מבלי יוכל עוד המלך הקדוש ליחד שכינתו עמהם ולשכון בתוכם; וכמו שבאכילת מזבח את הנקטר עליו, באה הקפידה בכל הפרטים מה יהיו הנקרבים, ומספר כל קרבן מהם, ואם זכר או נקבה, בן שנה או שנתים וכיוצא ואיך יהיה אופני עשייתם, וזמן עשייתם ואכילתם, ומקום עשייתם ואכילתם, וכיוצא; וכן מי יהיו המקריבים, ומלבושיהם, והנהגתם בכמה צווים ואזהרות, ומחשבת המקריבם, וחיוב כרת ומיתה על העובר על התנאים הפרטים, בלבד מה שקרבנו פיגול לא ירצה; ואם אנחנו לא נבין מכל אלה הפרטים מאומה, כן צוה המלך שלא ישכין שכינתו רק באופן זה; וידמה בזה, ככפרי אחד אשר רצה המלך להתאכסן בביתו, וצוה לו שידליק בביתו כך וכך נרות משעוה וכך וכך משמן ומחלב, ומיני הסמים אשר יקטיר בבית, ומיני המאכלים אשר יכין לצרכו, ואיך יבשלם צלי או נא או מבושל, וכמה יכין מכל אחד מהם; ואמר לו שבאם לא ישנה דבר קטן מכל אשר צוהו יתאכסן אצלו, ואם ישנה יתחייב ראשו למלך; בודאי שאין לו להכפרי לדרוש ולחקור כלל על כל הפרטים אשר נצטוה עליהם, לאמר כי הוא יתקן מאכלים אחרים, וירקחם כמתכונתם על דרכים אחרים, כי אז מחייב את ראשו; וכן הדבר הזה, שכבר הודיעה החכמה העליונה, כי אך באופן זה לא בזולתו, יתאכסן המלך בבית הנבחר; וכן הענין, במה שחפץ בנו המלך להתאכסן תוך בית נפשינו, ולשכון בתוך בני ישראל בדביקות נשמותיהם הרוחניות, והודיע לנו כי בעת נאכל מן הבהמה אשר איננה טהורה, היא תשקץ את הנפש האלהית אשר בנו, שהיא המדרגה של הנפש אשר תוקדש לשכון עליה המלך הכבוד, וכן ביתר המצות אשר צוה מאסורי הבעילות ויתר אזהרות אשר בא הטעם בהם יען שהם מטמאים הנפש, מה לנו לבקש על אלה טעמים ידועים לנו מטבע הגויה, כי הגוף לא יתפעל מכל אלה, ולא יבין את זאת, כאשר לא יבין הכפרי פרטי מאכלי המלך ויין משתיו, אשר לא נסה בהמה, האוכל לחם העצבים; ודי לנו כי כבר העיד יוצר הנפשות, כי אלה הדברים הם אסורים לנו; ומי היודע סגולת הנפש ועניניה, ומה הם הדברים המקדשים או המטמאים אותה, חוץ ממנו יתברך, אשר עשה את הנפש הזאת? ואם נפלא על זאת, כן יפלא הכפרי על הפרטים אשר הזהירו אותו בהנהגת פת בג המלך ומשתהו; ואיך לא יהיה זה במציאות, אם כבר נמצא בסגולת האבנים, שישחירו ע"י שינוי האויר וימי הגשמים ויכהו אורם, ונמצא אבן אחת אשר מסגולתו שבאם תנאף האשה הנושאת אותו יכהה וירוץ; ואם יתפעל האבן מענין הניאוף בדרך סגולה, כ"ש כי יצויר סגולה זאת בנפש כי תכהה אורה ע"י אלה הדברים, עד שלא יתנוצץ עליה האור האלוהי, כי מחשך אלה המעשים שמו ערפל חתולתה: ובעת כסה ענן הערפל על פריצי בני עמנו, אשר החלו לקרוא כל הפורק עול הדת בשם פלוסיף, ואל אשר ימלא בטנו טרפה בשם חוקר, ויחלו כהני הבמות החוקרים על אחדות הבורא, וידרכו לשונם קשתם שקר, לפקור בזאת התורה, ולנתק מוסרות מצותיה; אז עליהם קרא הנביא ישעיה (ס"ו), המתקדשים והמטהרים אל הגגות אחר אחד בתוך, אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר יחדיו יספו נאום ה', כי אם נזורו לבושת לשקץ את נפשם בכל תועבת ה', אנשים אשר את ה' לא ידעו, ויסוררו כפרה סוררה כבר יוכלו לאמור, אנחנו לא קראנו אל המלך ה' צבאות שישכון בתוכנו, ואין אנו חפצים בו; אבל הכהנים הנגשים אל ה' בחרבות שבפיהם, והם יעיזו לאמור, כי הם, המתקדשים והמטהרים אל הגנות, אשר שם יתבודדו בעיונם, לחקור, אחר אחד בתוך, למצוא נקודה האמצעית והתוכיית של האחדות האמתי, והאמונה השלמה, ועפ"י הכנתם בעיון, ירד כבוד ה' לשכון עליהם, כי ההשגחה נמשכת אחר השכל כמ"ש הרמב"ם בסוף ספר המורה, ובעת בוא המלך הגדול להתאכסן בביתם, מצא כי מחשבות תהו וחמדת חפשית בלבבו כל שולחנות מלאו קיא צואה, והם, אוכלי כו', הנה אלה, יחדיו יספו נאום ה', כי מי בקש זאת מידם לקרוא אל המלך, והם לא פנו את הבית ובגלוליהם טמאוהו; וכן יהי' הענין הזה ברוב המצות המעשיות, שיהיו להכין את גופם ונפשם על תבנית המשכן וכליו, שבאופן זה ישכון ה' בם בקדש, וז"ש, ככל אשר אני מראה אותך, הנוגע בך בעצמך שיכלל בך, את תבנית המשכן ואת כל כליו, וכן תעשו, אתם בעצמכם, תעשו גויתכם משכן לשכינת ה' וכבודו; -
כי כל מה שדברנו עד הנה מצורך הקיבוץ להתאחד שבטי יה, ואבנים המתנוצצים, אשר עליהם תופיע השמש האלהית וזיו זהרו, וזה הביא ההכרח אל בנין הבית המקבץ האבנים היקרות האלה, ומסדרם ומכוננם על הענין שכווננו אליו עד הנה; זה רק בכל המון בית ישראל ההמוניים, אבל הלא ימצא איש פרטי, אשר הכין את לבו, ויהי פי שנים ברוחו, עד ששקול נגד כל מחנה ישראל, כמ"ש אשה אחת ילדה במצרים ס' רבוא, על יוכבד שילדה את משה שהיה שקול כששים רבוא, והוא היה בעצמו המרכבה לשכינת ה' ויקרו; וכן כל הנביאים בעת התיחד הדיבור עמהם, שהיו הם לבדם היכל לשכינת ה', וישפוך את רוחו עליהם;וכן השלשה אבות, שאמרו חז"ל האבות הן הן המרכבה, ודוד המלך ע"ה שהיה רגל רביעי שבמרככה, שכל אלה היו האבן ספיר הגדול, אשר יכיל על גבננותו כל זהרי נצוצי השמש, להאיר את כל האכסדרה, והם הורידו את השכינה לארץ, וישכון כבוד ה' עליהם; מבואר כי אלה השלמים לא היו צריכים אל בית המקדש, אחר שהם בעצמם היו הבית המקודש, ובבית גויתם נמצא הקיבוץ הזה, והקומה השלמה, עד שנחשבו היחידים האלה כאלו היו הם בעצמם אומה שלמה, ע"ד, ואעשך לגוי גדול, ואתנה את בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד; ואברהם היו יהיה לגוי גדול; וכמו שאבאר ענין זה בדרוש המיוחד אליו, שכבר יתחשבו השלמים האלה כגוי גדול ועצום מצד נפשם האלהית, והם בעצמם בנו את הבית עם כל כליו, במה שהכינו את לבבם להיות כסא אל האור האלהי, אשר ע"ז אמר למשה, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, שהוא מהיותו בית נאמן לה' צבאות, כבר נראה בו תבנית המשכן בכל פרטיו, ואמר, וראה ועשה בתבניתם אשר אתה, בעצמך, מראה בהר, בעת שכן האור עליך, כמ"ש (בפ"א דיומא) ויכסהו הענן למשה, ובאבות דר"נ משה עלה בענן ונתכסה בענן, ונתקדש בענן, ועל הכוונה הזאת אמר במדרש, שהיה משה מתמה על מלאכת המשכן מי יוכל לעשותו, והשיב לו השם, אפילו אחד מכם יכול לעשותו, ר"ל בעת יעלה במעלות הקדושה והטהרה והפרישות עד שיתעצם בנפשו עוז להיות מרכבה לכסא ה', ויזכה למדרגת הנבואה ורוח הקדש. -
וכן אומר שם (שמות ל"ה), ויבאו כל איש אשר נשאו לבו, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקדש; וכתב בתרגום יונתן, וכל אשר נדבה רוחו, דאשלמית רוחי' בנבואתא, מפרש לשון רוח נדיבה תסמכני, שפרש"י זה רוח הקדש, שזה מיוחס אל רוח נדיבה והתפעליות כח הנפש החזקה; אבל יפלא וכי לא הביאו לתרומת המקדש, רק מי שהיה נביא וחוזה, והלא כבר הביאו נדבה זאת האנשים עם הנשים? אך הוא הענין אשר בררנו, כי באמת לא הצריכו לקבץ נדבה זו, רק מן ההמון בלבד, אבל מי שכבר זכה לנבואה, והיה הוא בעצמו משכן לשכינת ה' וכבודו; הלא זה לא היה צריך אל המשכן ונדבתו; ולא זאת אלא כי נדבת האיש הלזה, היא עלתה בכמותה ובאיכותה על נדבת כל המתנדבים, שכולם לא התנדבו רק חלק מחלקי הבנין, יש שהתנדב זהב, ויש שהתנדב כסף, ולא נחשב לו רק הדבר פרטי אשר נדב לבו; אבל האיש השלם הזה, אשר רוח הנבואה התנוססה בו, הוא התנדב הכל, ויבן לו בית המקדש עם כליו, וכל צרכי עבודתו, והוא היה בעצמו הכ"ג אשר סבב השראת השכינה בבית אכסניא שלו שהיא גויתו; ועל הכוונה הזאת השיבו שמעיה ואבטליון להכ"ג, אשר אמר להקניטם יתון בני עממיא לשלם, והשיבו לו, יתון בני עממיא לשלם דעבדו עובדא דאהרן, ואל יתון בני אהרן לשלם דלא עבדון עובדא דאהרן, (יומא ע"א ע"ב) כי שמעי' ואבטליון הם הכינו א"ע להיות כסא ה' ובית מקדש מלך; וכל כלי עבודתם אשר ישרתו בהם את המלך ה' צבאות, היה דוגמת עבודת הכ"ג להשכין בתוכם הקדושה העליונה והרוח האלהי, עד שיתיחס כנפי כסותם וגדיליהם, וטוטפת אשר בין עיניהם, לכבוד ותפארת בגדי הכהן המשרת ציץ הזהב נזר הקדש, וזה השולחן אשר לפניהם, דומה למזבח המכפר, כמ"ש בזמן שבית המקדש היה קיים היה המזבח מכפר, עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו; מבואר כי עשו המה עובדא דאהרן, כי מה שעשה אהרן לצורך הכלל ואיש האומה הישראלית בכללה, עשו הם לצורך האיש הפרטי, לשכלל מעון ביתם בקדש, אבל הכ"ג אשר לא יכוין דרכו באורח חיים למעלה למשכיל, הנה הוא עם כהונתו לא יתיחס אל אהרן במעשה עבודתו: -
וזש"ה ויבאו כל איש אשר נשאו לבו, ר"ל כל איש מבית ישראל לא הביאו נדבה רק מה שהתנדבו זהב או כסף או אבנים; אבל, וכל אשר נדבה רוחו, שהיה להם רוח נדיבה, כמו שת"י דאשלמית רוחיה בנבואתה, שזכו לרוח נבואה, אותו, היינו הרוח נדיבה שהיה להם, הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקדש, שבזה בעצמו נחשב כאילו התנדבו בית המקדש שלם עם כליו ובגדי עבודתו: -
ככל החזיון הזה, הראו להבחיר שבאבות במראות הסולם, בעת פגע במקום וילן שם כי בא השמש, שקבלו חז"ל כי בהר המוריה היה, ושבעברו דרך המקום ההוא הנבחר ולא התפלל שם חזר לאחוריו, ולא השיג גודל מעלת נפשו, אשר עלתה למעלת הנבואה, וכי הוא בעצמו כסא כבוד לשכינת חי העולמים, עד שאך למותר היה אליו לכוין דעתו אל המקום ההוא, כי מעלתו גבוה ממעלת המקום, יען שהוא בעצמו מקום המקודש אשר עליו ישכון כבוד ה'; ולזה הראו לו בחלום הנבואיי, והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הודיעו לו בזה גודל מעלת נפשו, אשר הוא החבל הקשור בארץ, ורישי' מטי עד צית שמיא, ובעת יתנועע החבל הזה למטה בכל תנועותיו, יניעו על ידו השמים ושמי השמים וכל המציאות השמיימים והארציים, כי אם היותו מוצב ארצה בבית חומר, ראשו ושרשו מגיע השמים, ועלה בית אל וסבב הגלגל והמצפה, עד ראש המדרגה וסתר המדרגה העליונה, והנה מלאכי אלהים, וכל שלוחי ההשגחה המניעים העליונים והמנהיגים התחתונים, עולים ויורדים בו, וכולם תלוים בעבורו ומוכנים למשמעתו, וצדיק יסוד עולם, וכל מה שחזה בלבבו כי נמצא במקום בית המקדש השראת השכינה; ראה כי לא המקום גורם לזה, רק, והנה ה' נצב עליו, בעצמו, והוא לבדו אדמת קדש הוא, עליו תתיצב הדבקות האלוהי המתעצם עמו, כי יעקב חבל נחלתו, ואז, וייקץ יעקב משנתו, והבחין כי עד הנה לא השיג אמיתת נפשו וגדולתה, ויאמר אכן, הנה אני טעיתי בדמיוני לחשוב כי יש ה' במקום הזה, שהמקום הזה גרם שיהיה ה' שוכן עליו, אבל, ואנכי, שאדע האמת כי אנכי סבבתי כל זאת, ואך אני אני הוא המרכבה לאלהית זאת, לא ידעתי, כי אם הייתי יודע זה, לא חרדתי כל החרדה הזאת להשאר פה בעבור המקוש, אחר שאני הוא הסולם המשלב הרוחני והגשמי שבת אחים גם יחד; ויען שיצא בזה מגדר הצדיקים שדרכם להקטין עצמם, והגדיל את מעלתו ממעלת המקום, וכבר ידע שעתיד המקום להיות בית אלהים ושער השמים, וע"ז ויירא, ויתן תודה למעלת המקום ג"כ;
ותנחומין של אמת היה זה לדוד ע"ה ברצותו לבנות הבית, ובאה הנבואה מאת נתן הנביא, כי הוא לא יבנה הבית, אמר לו, והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה', כאומר אל תצטער על זה, כי אתה אינך צריך אל הבית, כי בית יעשה לך בעצמך שאתה בעצמך בית לה', ורוח הי' בך ומלתו על לשונו, וכבר הגענו בדרוש הזה אשר בו כללנו בקצרה תבנית המשכן על פי תבנית האדם הכללי והפרטי, למה שכוונתי בנושא הדרוש, בפסוק ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכו' וכן תעשו; כאשר יראה הקורא באמת, אם ימצאו דברי חן בעיניו, והכין את לבבו לבנות בית לה' ובית למלכות הנפש, כמ"ש ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה, (זאת שנית) כאשר צוה ה' כן עשו, בעצמותם; ויברך אותם משה; וה' יברך את עמו בשלום: