אור ברסלב
ארצות השלום ירכתי ארץ

ארצות השלום· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

ירכתי ארץ

אפסי ארץ

דרוש ב

הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים, גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב: (תהלים י"ט.)

האדם! באשר הוא אדם, ועיר פרא יולד על ברכי הסכלות, ועל שור תנחומיו ישתעשע מיום הולדו; ובטרם לדת החושים הפנימים נשי השכל, חק אהבת הטוב, עת יהיה לאיש; הנה בן סורר אשר ילדה התאוה להכח המתעורר מצחק; נצני השכל והמרע עוד לא נראו בארץ, והדמיון פרח ראש ולענה על תלמי שדי הילדות הבל ורעות רוח; אל אהבת הערב והמועיל - ע"כ עת יקרב האדם אל עץ החיים, ויראה פריו כי טוב, ואכל וחי לעולם בחיים הנצחיים, והאושר האמת, ויפתהו הנחש, לאמור, כי נחמד העץ לתאוה, וכי תאוה הוא לעינים, מזורה הרשת ליד מעגל, לפול בפח יוקשים, והאספסוף אשר בקרבו יתאוו תאוה, לשאול אוכל לנפשם, את הערב והמועיל, ואת הטוב לא יבקרו; והאיש הנמלט מפח, הנה רוח אלהים מרחפת על רוחו, קדוש יאמר לו

כבר נתנו החכמים, ארבעה סבות, למה ישמע האדם יותר אל עצת התאוה, מאל עצת השכל, שלשה סבות הם תלוים בטבע החומר בעצמו, מצד האיכות והכמות והאנה; והטעם הרביעי, מצד הזמן והמתי; - (האחד), כי כחות התאוה שמושם תדיר, כי הכח המתעורר, אשר הוא המעורר אותם, לא ישקוט בכל עת להזהיר את הכח המתאוה, אל הערב והעדונים, ויתר התאוות; וגם הכח המדמה יעוררהו תמיד, אל אהבת המועיל, מהעושר והכבוד, ויתר חמודות, אשר יובילו אליו החושים החיצונים; לא כן אהבת הטוב אשר יבא מצד השכל, אשר הוא לא יתעורר מעצמו; ימים יעבורו ועתים יחלופו, והכח הזה השכלי יהיה כאיש נדהם, אם אין מקיצו לעמוד על המשמר; (ב) כי כח התאווה מתפשט בכל הגוף וכחותיו; אין מקום, אשר לא יפוזו שם תעלותיה; ואפס פנה, אשר לא יאיר אל עבר פניה; וכן יעש הכח המדמה אל אהבת המועיל, מצד החושים, אשר ימלאוהו בדמיונות מהבילות באפס מקום; לא כן כח השכל, בודד הוא, יחיד ואין עוזר עמו במלאכתו; (ג) התאוה והדמיון, תושבים הם פה, בעולם הגופים, בעמק עכור, ועל צאצאי הארץ יחשבו גם המה; לא כן השכל, הוא גר בעולם החומרי, ויט אהלו מבית אל מצבא השמים, אל מערת המכפלה שדה עפרון, ותשובתו הרמתה, כי שם ביתו; ושלשה סבות האלה ערוכים הם מתמול שלשום, בפי המליץ הבדרשי, בספר בחינת עולם (ח"א פ"ה) באמרו, וככלב יחידתו, משלשה טעמים, הטעם הראשון, בירכתים תרדם, הטעם הב', יחידה היא, הטעם הג', והיא מתגברה, וכמו שבארתי בפרושי עליו שם; ועוד בזה טעם רביעי, מצד הקדימה והאיחור; כי הכח המתעורר, מתחיל למלוך בכחות האדם, מעת יצא מרחם אמו, וכן כח הדמיון; כי מעת ההוא, כבר החלו החושים לפעול פעולתם, והיונק משדי אמו כבר יתעורר לקראת אבנים מזהירים, ומן הקולות הנעימים, ירגיש היופי וההידור, ויתעורר לקראתם, אבל הכח השכל, המורהו דעת לבחור בטוב ואושר, הוא לא יפקח את עיניו הפנימים, עד עת יגדל ויהיה לאיש, ואז עת יקרע השכל סגור לבבו, לנטוע בתוכו הטוב והאושר, שישובו אצלו טבע שני, כבר ימצאהו מלא משרשי ראש ולענה, פרי החמדה והתאוה, ותנובת אהבת המועיל להצלחת מדומות, אשר שלחו שרשיהם מנעוריו, והיה בקרבו טבע ראשון; ואין ספק, כי יתעצמו התושבים בנפש ההיא מלפנים, ויעשו לאורח הבא אליהם כרצונם, לדכא כחות השכל תחת רגלם, בל יסור מעצתם, ולעבוד עמו עבודת עבד.

על שלשה פשעי החומר הראשונים, ריחק ה' את האדם, עת הכניעו נפשם אל חומרם בדור המבול, ויקלל את האדמה בעבור האדם, יען שהחומר בעצמו עלול לרע, והיה ברעתו, להכניע השכל תחתיו; כמ"ש (בראשית ו') וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, וינחם ה' בי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו, יאמר, כי ראה ה', כי האדם מצד חומרו נוטה יותר אל היצר מאל הנפש, (א), מצד שרבה רעת האדם (הוא הטעם הב' שכתבתי למעלה) שכחות התאוה מתפשטים בכל הגוף ועוזריהם רבים, משא"כ השכל שהוא בודד במלאכתו; (ב'), בארץ; מצד שהוא תושב בארץ, והשכל הוא מארץ נכריה, (כמ"ש בטעם הג'): (ג), וכל יצר מחשבות לבו רק רע, הוא מטעם, כל היום, מפני שכחות התאוה שמושם תדיר שמשתמש בהם כל היום, (כנ"ל בטעם הא'): וכל אלה הג' טעמים תלוים בחסרון החומר בעצמו; ועז"א וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, שמצד הטעם שמקשיב יותר אל התאוה, מפני שהיא מתושבי הארץ, והשכל ניתן ממרומים רבים; ניחם למה עשה אותו בארץ, שיהיו בה יד החומר על העליונה: ומצד ב' הטעמים האחרים, שנתפשטת בכל הגוף ושמושה תדיר, ששני אלה הסבות באים מכת רוח החיים והמתעורר אשר מקורו מן הלב, עז"א, ויתעצב אל לבו של אדם: וע"כ קלל את האדמה בעבור האדם, יען שהחסרון הוא מצד החומר אשר חוצב מן האדמה; אמנם עת התרצה אל האדם אחרי המבול, כתיב, (בראשית ח') ויאמר ה' לא אוסף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו: כי השקיף על הסבה הרביעית, כי אין הדבר תלוי מצד הפסד החומר בעצמו, רק מצד הקדימה והאיחור, שבאמת אם יצויר שיתפקחו עיני השכל, תיכף בעת לדת האדם, להוביל אליו ציורי השכל, בעת שיחלו החושים החצונים, להוביל ציוריהם אל הנפש, אזי היה האדם שומע יותר לעצת השכל, כי טבע הנפש נוטה יותר אל הטוב המוחלט; אך החסרון (היא) [הוא], מה שציורי השכל אחרו פעמי מרכבותיהם, לפעם במחנה הכחות הנפשיות, ובתוך כך התישבו שם ציורי החושים ונעשו אזרחיים, והטביעו בו טבע ראשון, על כל דבר פשע, ובעת בוא צבאי השכל לגרשם מעל גבולם, לא יצליחו עוד, כי כבר נוטעו הציורים הראשונים, גם שורשו; כי גם הציורים והמדות אשר תקנה נפש האדם, מן החוץ, כמו מן שכנים הרעים, ואנשי בליעל אשר יתהלך עמהם, וילמוד ממעשיהם, קשה לגרשם אם לא ביגיעה רבה, ובזמן אחר זמן, וכמו שנראה לפי דעתי, הטעם מה שראתה החכמה העליונה, להניע את עדת בני ישראל ארבעים שנה במדבר, ולא הכניסם תיכף לארץ אבותיהם? הוא, כי יען בהיותם במצרים הושקעו עד מאד בטומאת מצרים, עד ששב אצלם טבע שני, וחלאה דבוקה בנפשם לא יוכלו להטהר ממנה, עד שכמה עצבוהו במדבר, מרו פיו בישימון, כי גלולי טומאת מצרים היה כמו שאור שבעיסה, אשר החמיץ משארתם בכל עת וצרורה בשמלותם על שכמם; וע"כ הניעם במדבר הגדול והנורא, לחם לא אכלו, וכל התלאות שעברו עליהם, וכבוד ה' אשר ראו, עד שנצרפו צירוף אחר צירוף אל טבע אחרת, של הטהרה והקדושה, וכמ"ש (דברים כ"ט) אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ וכו', ולא נתן ה' לכם לב לדעת וכו', עד היום הזה, (ומצד זה הטעם) ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר וכו', למען תדעו כי אני ה' אלהיכם:

ונהג ה' עמהם בזה, כאשר יסדר הרופא הטבעי, לאיש אשר הוא גר בירכתי דרום באזור החם, ורוצה להעתיק מגויתו, אל קצה צפון באזור הקר; וראה הרופא, כי אם יעתיק עצמו פתאום מן הקצה אל הקצה, מבלי שום גבולות אמצעים ביניהם, יחלה וימות; ויסדר לו סדר מהלכו ומסעו אל מחוז החפץ, להטות את דרכו הישר מן החום הבוער אל הקרח הנורא, אל דרך סבובי, באופן שיעתיק עצמו ותכונתו ממדרגה למדרגה, וצוהו כמה יתעכב בכל מסע, לפי התרחק המדינה מן האקלים אשר יצא ממנה, ועמידת השמש שם ברוחב המשוה, ולפי תכונות גופו, כאשר ישער בחכמתו, עד שיורגל אחד אחד עם האויר הקר, ולא יזיקנו; וזה הענין בעצמו, היה הסבה למסעות האלה, אשר נסעו בני ישראל במדבר חורבה, כמ"ש (במדבר ל"ג) אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם, עפ"י ה' ביד משה ואהרן; ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם עפ"י ה', ואלה מסעיהם למוצאיהם, וההרגש מבואר, כי כל מסע אשר יסע האדם, הלא יהיה אל מה שאליו, ולא ממה שממנו, שזה לא יקרא בשם מסע, רק בשם בריחה, או יציאה, והיה לו לומר אלה מסעי בני ישראל אשר נסעו לארץ ישראל, כמו הלוך ונסוע הנגבה, לא שייחס המסע, אל היציאה מארץ מצרים? אמנם הוא הדבר אשר דברנו, כי המסעות האלה אשר סבבו ישראל את המדבר הנורא, לא נוכל ליחסם אל מה שאליו, שהיה כדי לכנס לארץ, שכבר היו יכולים לכנס לארץ בלעדי המסעות האלה, וכמ"ש אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, וכמו שלא יתיחס הסיבות אשר יעשה הנוסע הנ"ל, מאזור החם אל אזור הקר, להליכה אל אזור הקר, אך יתיחס בעצם לנסיעה מהאזור החם, כי זה המכריחו בעצם וראשונה אל דרך הסבובי, ולכל מקום ומקום, אשר יתעכב שמה, נאמר שעשה בזה יציאה וההעתק מן האזור החם, במה שהעתיק כחותיו אל הפכו, כן היה באלה מסעי בנ"י, שבכל מסע ומסע, כל אשר עשו במדבר ושהו שם, כן העתיקו א"ע מגלולי טומאות מצרים, ויתיחס ליציאה חדשה מארץ מצרים: ז"ש, אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו, ע"י המסעות האלו; מארץ מצרים: ויען יבדל הרבה בין מסעות כאלה, המתיחסים אל הרופא, ועל פיו יסע, ועל פיו יחנה; לבין מסע אחרת אל מה שאליו שיתיחס אל האדם עצמו, שיבחר הדרך הקרוב אל מחוז החפץ, לזה אמר כי המסעות האלה היו, עפ"י ה', רופא הנפשות, אשר סדר את המסעות האלה, ביד משה ואהרן, ועז"א, ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, ר"ל, כי נהג כמנהג הרופא הנזכר שיסדר אל הנוסע הזה, אופן יציאתו והעתיקו מטבע האזור החם, שיהיה לפי מסעיו, באומרו דרך משל, במסע פלוני, יקבל התמורה במדרגה אחת, ובמסע אחרת ב' מדרגות וכן כולם, ויכתבנה לו עלי לוח בפלס ובמשקל המכוון: ובזה האופן מבואר נגלה, כי, ואלה מסעיהם, היו רק על תכלית, למוצאיהם , להנזר מטומאת מצרים, לא אל הכנס אל הארץ אשר היא מחוז חפצם:

לא נעלם מעתה, אם כבר היה צריך לזה זמן ארבעים שנה, להתם מכחות נפשם תועבת מצרי', אשר לא התדבקו בם דיבוק עצמי, רק דיבוק שכני מן השכני' הרעים אשר שכנו בקרבם, אם יספיקו כל שנותינו הקצרים, לכלות ולמחות מקרבינו הציורים הרעים, אשר הובילו החושים בנפשותינו מיום הולדת, בעוד משלו המה לבדם על כחות הגוף יחד, ממשלה בלתי מוגבלת כאות נפשם: וע"כ נשפוט בצדק, כי בין ארבעה הטעמים, אשר בארנו, שבעבורם ישמע האדם אל התאוה יותר מאל עצת השכל, יעמוד זה הטעם האחרון, לראש פנה, וידי הסבה הזאת היתה במעל הזה, בעצם וראשונה, באופן שאין לקלל האדמה והחומר שהוא הגורם בחטא האדם, כי אך מה שיאחר השכל את פעמיו מבא בראשית גידול האדם, הוא הגורם זאת; וז"ש, לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, כי לא קלקול החומר אשם בדבר הזה, רק, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, מה שיצר לב האדם רע, זה גורם על שהוא בו מנעוריו, והקדים להתישב בקרבו, טרם הופיע עליי אור השכל ועצתו:

משפט הקדימה הלז, אשר אחזו בו, הכח המתעורר והמדמה, בימי הילדות; נשאר בידם אחוזת נחלה בפעולת הנפש, גם עד זקנה ושיבה; כי גם בעת ישב השכל על כסא ממלכתו, וינהיג את הנפש עפ"י עצתו, לבחור בחכמה, באמונה, ובמעשה הכשרון והצדק; והיה העיקר בכל אלה, אם יעשה אותם רק בעבור הטוב הנמצא בהם בלבד, ללמוד החכמה בעבור אהבת החכמה בעצמה, לאחוז באמונה בעבור טוב האמונה בעצמה, וכן בכל מעשה הטוב אשר יעשה, יעשה אותם רק בעבור הטוב והאושר הנמצא בעצם המעשה, ורק לשם ה' המצוה על כל אלה, אשר הוא הטוב המוחלט והאושר האמתי, ולא ימהל ברוחו, שום כוונה ופניה חצונית, מן הערב והמועיל, אשר יקוה להשיג חלף חכמתו, או מחיר מעשיו הטובים, כאשר בארתי בדרוש הקודם; וגם יחרץ ויצליח לעשות כן, כל עוד שלא יהיה הערב, או המועיל, המקוה מן המעשה הטוב ההוא נגד עיניו תיכף ומיד, כמו מי שלומד חכמה, במקום אשר לא יכבדו את בעלי החכמה, ומכ"ש במקום שיבזו אותם; או עושה מעשה הצדק במקומות ההם אשר יצחקו על עושיהם; שאז בוודאי ילמד החכמה בעבור אהבת החכמה, ובעבור השם המצוה בלבד, וכן יעשה המצות על הכונה הזאת; כי לא נשאר לו בזה תוחלת אחר מן הערב והמועיל; אמנם לא כן, בעת אשר יראה בחושיו החצונים תיכף ומיד, התועלת הזמני מן העושר או הכבוד או כיוצא בזה, אשר ישיגנו עם החכמה ומעשה הצדק: וכ"ש אם ירגיש עמם הערב לתאוות הגוף, כמו המצות התלוים באכילה והעונג כמו שיבא; אז קשה מאד אל טבע האנושי, שתשכחנה אלה מלבו, ולא יעשו בנפשו שום ציור כלל, ויעשה הטוב ההוא, רק בעבור הטוב הנמצא בו בלבד, והערב והמועיל לא יעשו בו שום רושם כלל; כי כבר למדו העבדים האלה המתעורר והדמיון לקחת חלקם ראשונה; והחושים החצונים יפעלו פעולתם, טרם שיתעוררו החושים הפנימים לנטוע בנפש ציורי הטוב והאושר אשר במעשה ההוא :

כאשר אחזה אנכי אשית אל לבי, שמטעם הזה, לא בחר ה' שיבנה הבית ע"י דוד, ונבנה ע"י שלמה בנו, כמ"ש (מלכים ה', ט"ז) וישלח שלמה אל חירם לאמור, אתה ידעת את דוד אבי, כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלהיו, מפני המלחמה אשר סבבהו, עד תת ה' אותם. תחת כפות רגליו, ועתה הניח ה' אלהי לי מסביב, אין שטן ואין פגע רע, והנני אומר לבנות בית לשם ה' אלהי, כאשר דבר ה' אל דוד אבי לאמור. בנך אשר אתן תחתך על כסאך, הוא יבנה הבית לשמי. (ולא יסתפק בזה כל מעיין בצדק, כי לא לחנם הוכפל ונשתלש בזה, לשם ה' אלהיו, לשם ה' אלהי, לשמי, כי לא במקרה יצא זה?) - ולבי אומר לי, כי לאשר הונח אצל בעלי העבודה, ליסוד מוסד, שמתנאי המצות כולנה, שיעשה אותה העושה לשם ה' המצוה בלבד, לא לצורך עצמו ופניה חצונית מהגמול והתוחלת אשר יקוה מעשייתם, כי אז עבודתו בכלל פיגול הוא לא ירצה, (כאשר יבואר עוד בדרושים הבאים אי"ה); אמנם גם אם נניח עתה שיהי' במציאות קצת מצות, אשר יקבל עליהם שכר, גם אם יעשה אותם שלא לשמה, מ"מ לא יצויר זה, במצוה הזאת הפרטיית, שהוא לבנות בית זבול לאל הנשגב, ויבחר להשרות שכינתו לנצח, והיה עינו ולבו שם כל הימים; אשר בודאי לא בית אבנים יחזה, ולא בכל ארמון או בית מקדש מלך על משפטו ישב; ובהכרח, צדקת הבונים וטוב כונת לבבם בבנין הזה, בם ירצה ויכבד את הבית הזה הנבנה לשמו, ובאין ספק, כי אם המצא ימצא, איזה מחשבת פיגול, ושום כוונה זרה, בלב הבונים, שישתתפו בבנין הזה תועלת עצמם, כי אז לא יקדש בכבודו, וה' לא ירצם; - כאשר כוננו הטענה הזאת, בוני הבית בימי עזרא, להשיב אל צריהם, (עזרא ד') וישמעו צרי יהודה ובנימין, כי בני הגולה בונים היכל לה' אלהי ישראל; ויגשו אל זרובבל, ויאמרו להם נבנה עמכם, כי ככם נדרוש לאלהיכם, וכולי, ויאמר להם זרובבל, לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו, כי אנחנו יחד נבנה לה' אלהי ישראל, כאשר צונו המלך כורש מלך פרס. והרואה יראה שתשובת זרובבל אינה מספקת כלל, לדחותם בטענה זאת שלא יעזרו בבנינו, כי כורש היה המצוה לבנות הבית, אבל לא שלל בפקודתו שלא יעזרו בני נכר בבנינו? - אולם תשובתם היה עד"ז, כי אחר שתנאי העקרי בבנין הזה, הוא שיהיה נבנה לשם ה' לבד, מבלי התערב בו שמץ מחשבת פיגול מתועלת ב"ו או מכבודו, והבית השני שנבנה עפ"י פקודת כורש, עת יבנו בני נכר חומותיה, לא ימלט כי ימצא טינא בלבם, כי עוזרים המה בבנין, יען כי כן צוה המלך, ועושים כן לכבוד מלך פרס לקיים פקודתו, ויהיה א"כ הבנין בנוי שלא לשם ה'; וזה שהשיבו למו, לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו, ר"ל, לכם ולנו ביחד, אם תשתתפו עמנו במעשה הבנין, א"א לבנות הבית לשם אלהינו, במחשבה זכה וטהורה לכבודו הגדול בלבד; והטעם לזה, כי אנחנו יחד, ר"ל כשנבנה אנחנו יחד שגם אתם תסייעו בהבנין, אז, נבנה לה' אלהי ישראל כאשר צונו המלך כורש מלך פרס; שנאמר בפה שאנחנו בונים הבית לשם ה', ונאמר סבת הבנין, יען שכן צונו המלך כורש ואין לך מחשבה זרה יותר מזה.

עד שימלץ הלשון לאמור, שהבית בהבנתו, לא היה רצון ה' את הבית, רק את הבונה הבית; רצוני, כי לא בעבור הבנין בעצמו, אשר נבנה בכסף ובזהב, שם שם ה' שכן; רק בעבור הבונים, וטוב לבבם, וזוך מחשבתם, לשם ה'; שע"ז אמר בבנין המשכן (שמות כ"ה) ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי; ראשון מצוה שיקח לו תרומה, הנדבות אשר מהם ישכלל המשכן, אבל אומר, בל תחשוב כי העיקר התרומה היא אצלי התרומה בעצמה, ובעבורה על פני כל העם הזה אכבד; לא כן, אך מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי, עיקר התרומה שלי, תהיה לב המֵרִים, וכונתו הטהורה, אשר יכוין לשם שמים - וכמ"ש (שם ל"ה) כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה, הביאו בני ישראל נדבה לה' (והמעיין יראה, כי תיבת בני ישראל מיותר לגמרי, דהא מלת הביאו חוזר על איש ואשה, שבראש הפסוק?) אמנם יאמר, כי באשר נדבה זו היה בפרסום רב בתוך קהל ועדה; אין ספק, כי רבים אשר קראו נדבות השמיעו, כדי להתפאר ולהכבד על פני העם, ממה שהרבו להתנדב, וזה לא לרצון היה לפני ה', אשר לא אל הנדבה הי' צריך, רק אל כונת המתנדב וזוך לבבו; רק, כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה, ולא למען התפאר ולהתכבד, רק בעבור, אשר צוה ה' ביד משה, בעבור שם ה' בלבד; את האיש והאשה האלה אשר כונו כונה זאת הנכבדת, הביאו בני ישראל נדבה לה', שהאיש והאשה בעצמם היו הנדבה העקרית לפני ה', כי בם רצה לא בנדבתם, ובעבורם השכין שכינתו בהבית הנבנה מנדבתם.

ואחר שלא יצויר כלל שישרה ה' שכינתו בבית המקודש, אם יתערב בלב הבונים איזה פניה ומחשבה זרה לתועלת עצמם, כבר מצאנו על נכון, הטעם שהיה נמנע שיבנה הבית ע"י דוד ע"ה, (בשנשיב) [בשנשוב] אל הציר אשר עליו סובב הדרוש הזה, שקשה מאד על טבע האדם, לעשות איזה מצוה בעבור הטוב והאושר ולשם ה' בלבד, בעת שעומד לפניו תיכף הצלחה זמנית אשר ישיג בעשותו המצוה הזאת; וכבר הובטח דוד ע"ה, ע"י נתן הנביא, עת דבר עמו על אודות בנין הבית (שמואל ז' ט') ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד, ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה, ובארוהו חז"ל (בברכות ז' ע"ב) שקודם בנין המקדש לא היה להם מנוחה מן אויביהם, אשר כל היום יגורו מלחמות; והובטח, שע"י בנין המקדש יהיה להם מנוחה ממלחמת האויבים; כמ"ש שם ע"ז, כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו, שנא' ושמתי מקום לעמי ישראל וכו' ולא יוסיפו בני עולה, וכפרש"י שם - וא"כ אחר שאם היו בונים הבית בימי דוד, שאז עדיין לא היה להם מנוחה מאויביהם, והיו יודעים שע"י בנין הבית, ירויחו תיכף התועלת הגדול הזמני שהוא מנוחת האויבים, כבר היה מן הנמנע שיבנו הבית במחשבה זכה לשם ה', כי לא יתעלם הכח המדמה אשר אתם בבתי הנפש, להזכיר להם את כל הטוב הזמני אשר ימצאו בבנין הזה, לעשות בשונאיהם כרצונם; משא"כ בימי שלמה, שאז כבר נחו מאויביהם, וישבו איש תחת גפן ותחת תאנה, ולא ראו בבנינם זה שום תועלת זמני, אז היה נקל להם לבנותו לשם ה' בלבד; וז"ש, אתה ידעת את דוד אבי, כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלהיו, ר"ל כי הגם שהיה ביכולתו לבנות בית, כי כבר הכין כסף וזהב וברזל לרוב, כנז' בד"ה, אבל לא היה יכול לבנותו בכונה מכונת לשם ה', והטעם לזה? מפני המלחמה אשר סבבוהו עד תת ה' אותם תחת כפות רגליו, וא"כ היה בונה אותו ג"כ על הכונה הואת מפני המלחמה אשר סבבוהו, להנצל ממנה ולנצח אויביו; ועתה הניח ה' אלהי לי מסביב, אין שטן ואין פגע רע, ובל"ז אין פחד מן האויבים, והנני אומר, ר"ל אני הוא שאני יכול לומר בטח, לבנות בית לשם ה' אלהי, בכונה שלימה לשם ה' לבד, כאשר דבר ה' אל דוד אבי לאמר בנך וכו', הוא יבנה הכית לשמי, לבד, בלי כוונת פיגול.

וכן נראה עוד, כי מטעם זה בעצמו, היה עוד בנקל יותר לבנות הבית במחשבה זכה לש"ש בימי עזרא מבימי שלמה; כי בימי שלמה שהיה הבית לשם ולתהלה, ואספו אליו כל כבוד הגוים, היה בנקל שיפול רעיון פיגול על לב הבונים, מאהבת הכבוד וההתפארות אשר השיגו ע"י בנינם, לא כן בימי עזרא שהיו אז ללעג ולקלס לכל שכניהם, אז בודאי בנו לשם ה' בלבד; ואחשוב כי אל זה כיון במ"ש (בעזרא ג' י"ב) ורבים מהכהנים וכו' ואשר ראו את הבית הראשון, ביסדו זה הבית לעיניהם בוכים בכי גדול, ורבים בתרועה בשמחה להרים קול, ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם, כי העם היו מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק. (והנה מה שאמר כי העם היו מריעים תרועה גדולה משמע שהתרועה של שמחה היה גדול יותר מהקול של בכי, והוא היפוך הקודם?) אולם נראה כי גם אותם אשר הי' בתרועה בשמחה, היו ג"כ מאותם אשר ראו הבית הראשון בעיניהם, שמקצת מהם התפעלו על ראות עיניהם הבית הזה בשפלות גדול וישאו קול בכי; והשרידים מהם, התפעלו לעומת הכונה העקרית ותכליתו של הבנין שהוא יהיה לש"ש, ושמחו על זה, דאחר שהבית הזה לא תואר לו ולא הדר, נכון לבם בטוח, שיתעסקו בוניו בו לשם ה' בלבד, והעם ההמוני, אשר ראו מקצתם בוכים, ומקצתם שמחים, לא הבינו סבת השמחה; ז"ש, ואין העם מכירים, קול תרועת השמחה לקול בכי העם, ר"ל שלא הכירו שסבת קול תרועת השמחה, הוא מפני קול בכי העם, שמזה הסבה בעצמה שהיו הראשונים בוכים, היו אלו שמחים, על שיהיה הבנין לש"ש, רק דמו השמחה כפשוטה, והריעו תרועה גדולה, לצלצל בצלצלי שמע.

ומלתי על לשוני עתה, היפוך מה שהרגלתיה עד עתה לומר, כאשר כן דברת העולם, כי ישתבח יותר מי שהוא צדיק בדור שכולו רשעים, שאין לו ממי ללמוד, ממי שהוא צדיק בדור שכולם צדיקים, שכבר היה לו ממי ללמוד; ועם רעיוני עתה אשיחה ויחפש רוחי היפוך מן ההנחה הזאת; כי זה בהשקף על מעשה הצדק בעצמו; אבל בהשקף, על הכונה לש"ש, אשר הוא הנופח רוח חיים במעשה הצדק, כי בלעדו, תהיה המעשה חסרה; (כענין שאני מפרש מ"ש (בקהלת ז' כ'), כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא, ר"ל שלא ימצא חסרון בהטוב ההוא בעצמו, מאיזה מחשבה זרה, וכונה שלא לשמה, המחטיא מעשה הצדק ומטיל בו מום ודופי,) -אז יהיה הדבר בהיפוך, שיגדל יותר העושה מעשה הצדק בכונה זכה לש"ש, בדור שכולו צדיקים, ומפארים מעשה הצדק ומהללים אותו, שכבר עלול שיתפעל מאהבת הכבוד וההתפארות; ממי שיעשה הצדק בתמימות לש"ש בדור של רשעים, שמגנים מעשה הצדק, ומתלוצצים ממנו; שאז אין זה מעלה מה שעושהו לשם ה' בלבד; ובזה אחשוב, כי החולקים במ"ש בנח איש צדיק תמים היה בדורותיו, שיש דורשים לשבח, ויש דורשים לגנאי לא פליגי אהדדי, וכל אחד דיבר בענין מיוחד, כי צדיק מבואר על מעשה הצדק בעצמו, ותמים, הוא מה שעושה מעשה הצדק בתמימות, שלא לכונת עצמו מהכבוד ודומיו, ובזה בתואר צדיק, ישובח יותר בדור של רשעים מבדור של צדיקים, ובתואר תמים, ישובח יותר בדור של צדיקים מבדור של רשעים, כנז'.

ואם דברנו עד כה, בהתערב עם המצוה, תוחלת ממושכה מן המועיל, העושר או הכבוד או נצחון האויבים : ושפטנו מישרים, כי יגדל יותר, העושה מצוה, אשר יתערב תוחלת אחת מכל אלה, והוא מתבודד בשכלו לשם ה' בלבד, מן העושה מצוה, אשר לא יתערבו עמה תוחלת האלה, לשם ה'; - אף כי, כי נשפוט המשפט הזה במצות אשר ילוה אליהם אהבת הערב, כמו מצות העונג והאכילה ושתיה בימים המקודשים, בשבתות וימים טובים, כי כבר יותר נקל להנזר ממחשבת המדמה, אשר השכל ישום בעדו מתג ורסן עדיו לבלום, מאשר יעצור בעד חוש הטעם והמשוש, אשר ע"כ יטעם ויתענג; ומי האיש אשר הפשיט מעליו כחות גופו לגמרי, ולא ירגיש כלל הערב הגופיי, וההנאה הגשמיית, ויתענג על ה' בעונג רוחני, וידמה אליו ההנאה הגופניית, כאילו אינה במציאות כלל, קדוש יאמר לו, והוא בהיכל מלך מן העומדים בקדש פנימה; - כן אמר במד', באברהם נאמר וכרות עמו הברית, ובדוד נאמר ולבי חלל בקרבי, שאברהם כרית ברית עם היצה"ר, ודוד עשאו חלל; רצונם, כי אברהם הגיע לזאת המדרגה הנשגבת, שגם בעת השתמש בענינים הגופניים, אשר יש להיצה"ר והתאוה חלק בהם, כמו מאכל ומשתה ודומיהם, היה ביכולתו להפשיט מחשבתו מכל ענינים החומריים, להיות מעשיו, אך לשם ה' בלבד; עד שכרת ברית עם היצה"ר לבוא עמו במלאכת הקדש, להוסיף מחול על הקדש, ולהפוך את הגשמי לרוחני, ואת החומר לצורה, ע"ד וכוף את יצרנו להשתעבד לך; לא כן דוד, לא הגיע לזאת המדרגה, ולזה היה מוכרח לפרוש א"ע מכל הנאות העולם, בל יתפש ברשתם, כמ"ש ברכי כשלו מצום, עניתי בצום נפשי, ועז"א ולבי חלל בקרבי, שעשאו חלל, ובטל הרגשותיו בל ישתמש עמו כלל; - ולפ"ז נאמר בצדק, כי יגדל יותר המתענג בשבת ויו"ט לשם ה', מהמתענה ביום הצום, הגם שעושהו ג"כ לשם ה'; כי המתענג בשבת ויו"ט, הלא לזה יתאוה גם הגוף, ויסכים עמו על המצוה הזאת, בם דשן חלקו ומאכלו בריאה, ומי אשר ישים בריח ודלתים לסגור בעד כח תאותו, עד שלא ירגיש ויתפעל משום הנאה גופנית, רק הרגש רוחני נפשיי בעבור קיום מצות ה', זה מעלה מלאכותיית, די מדורהון עם בישרא לא איתוהי; ראה נא, אמרם בברכות (ח':) כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי; ומי לא יתפלא על המאמר הזה, שיתן שכר להאוכל יום אחד, כמתענה שני ימים? אבל הוא הוא הדבר; כי בהשקף על תכלית הצום, שעיקרו בהיותו לשם ה' בלבד, זה קשה יותר באכילתו בתשיעי, מן הצום בעשירי, אשר המתענה יתבודד בקל מחשבתו לש"ש, לא כן באכילתו, שבעל כרחו מוצא בו הנאת הגוף, וצריך להחלץ חושים מכחות גופו וללבוש מחלצות הרוחני; וז"ש (בישעי' נ"ח), אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכך ממצוא חפצך ודבר דבר, אז תתענג על ה', והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך (נחלק) [נחלת] יעקב אביך, יאמר, כי לאשר נמצא בשמירת השבת שני מצות פרטיית, עשה ול"ת, (הא'), הוא המנוחה בו מכל מלאכה, (הב'), מצות עונג להתענג בתענוגים; ראה כי הזהרתיך על שניהם, בל תעשם לצורך עצמך, כי תבקש לך מנוח אשר יטב לך, עונג (רשר) [אשר] תאכל ושבע ודשן גופך, ושכחת מצות ה' אלהיך; לא כן! אך, אם תשיב משבת רגלך, מה שתשיב רגלך ממלאכה, יהיה מסבת השבת, לא מסבת צורך גופך למנוחה, ועל (הב'), שהוא העונג אשר גם גופך חפץ בו, אני אומר לך, עשות חפצך ביום קדשי, שאני מצוך שתעשה ביום קדשי דברים שאתה ג"כ חפץ בהם ומתאוה אליהם, שהוא העונג והמאכל, אל תעשה אותם לצורך גופך, רק, וקראת לשבת עונג, שיהיה העונג מסבת השבת לבד, והכבוד בכסות נקיה יהיה, לקדוש ה', שאליו תאמר, מכובד, ועי"כ וכבדתו מעשות דרכך ממצוא חפצך, ר"ל שבזה בעצמו שתעשה דרכך הגשמיים, ודברים שאתה חפץ בהם, מזה בעצמו תכבד את השבת, באופן שתהפוך הגשמי לרוחני, ולא תרגיש רק עונג רוחני; אז תתענג על ה', כי אז לא יֵאָמֵר שאתה מענג עצמך, רק עונג רוחני קדוש לה', ובזה תעלה על הטבע האנושית, ויהיה לך נחלה בלי מצרים; כי המצרים הם באים מפאת הגשם; לא כן הרוחני הנעלה מן המצר והגבול.

על הר נשפה נשא נס להתנוסס, בדברים האלה, בנסיון העקדה; אשר נתנסה בה אאע"ה; ורבים שואלים מדוע הוצב הנסיון הזה לנס עמים; כי מלבד מה שעמדו על המבחן הזה, אלפי אלפים, מבני בניו בשעת הגזרה, עוד יתפלאו מי בכל המון בני אדם, אשרי ישמעו אזניו קול אלהים חיים מצוהו בעצמו ולא ירוץ לעשות דברו; אמנם יען שעיקר הנסיון בהמצוה הזאת, הי' רק לבחון לבבו השלם, וכוונתו המיוחדת לאהבה את שם ה', מבלי התערב בלבו שום כוונה חצונית, ומחשבת פיגול להנאת עצמו; הן באמת במה שרצה לשחוט את בנו והיתה מחשבתו בזה נקיה מכל פניה אחרת אין זה מן הפלא כי מן הנמנע שיצויר בלבו פניה אחרת להנאת עצמו בשחטו את בנו יחידו, אשר אהבת נפשו אהבו; אבל עיקר הנסיון היה בהציוי השנית, עת אמר לו אל תשלח ידך אל הנער, שבזה הטבע נותנת, שישים אל לבו אז שמחה גדולה במה שהציל את בנו מאבחת חרב וקשה מאוד שלא יתפעל אז מהנאת עצמו, ושמחה גופנית, אבל ה' הבוחן תעלומות אז ראה ויספרה, כי הוא לא נתפעל אז משום הרגש שמחה חומריית, רק היה שוה בעיניו, עת אמר לו להעלותו, ועת צוה להורידהו, ששני המעשים עשאם בכוונה שלמה, בעבור ציוי השם בלבד, ובשניהם נתן שמחה בלבו על שמקיים מ"ע בלי התערב שום שמחה לכוונת עצמו ובנו; וזה היה נסיון היותר גדול; וז"ש, יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך, הכוונה בו לפ"ד, יען אשר עשית את הדבר הזה, היינו המעשה השנית, מה שחשך ונמנע מלשחטו, ולא חשכת, היינו שלא היה המניעה שלך מה שנמנעת מלשחטו והורדתו מעל המזבח, מצד, את בנך את יחידך, היינו שתשים בעת ההוא שמחה בלבך, שמנעת את בנך אהובך, ממות, רק היה המניעה ג"כ אך בעבור ציויי בלבד; וכן יבואר מ"ש תחלה, כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ר"ל רק עתה ע"י המעשה השנית שהורדתו מעל המזבח, בזה ידעתי זוך לבבך, כי, לא חשכת, ומנעת אותו מצד הכוונה, שאתה מונע ממות, את בנך את יחידך, רק, ממני, ששמחת בזה בלבד, על קיום פקודתי ומצותי, עד שמגודל שמחתך ששמחת על קיום המצוה, לא מצאה שמחה הטבעיית, קן לה בלבך כלל; כדרך השמחה הגדולה, המכבה את השמחה הקטנה ממנה, כמו שאבאר זה,

וזמ"ש במד' פ' בחקותי, חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, חשבתי מתן שכרן של מצות, והפסדן של עברות, ואשיבה רגלי אל עדותיך; כי הסבה אשר הודיעה התורה שכר המצות, וביחוד מה שהבטיחה שכר הגשמי, מהערב והמועיל, הגם שצריך לעשות המצות בעבור הטוב, ובעבור המצוה בעצמה, לא בעבור טובות הזמנים הנמשכים מהם. הוא יען ראתה החכמה העליונה, כי לא רבים יחכמו לבחור הטוב בעבור הטוב הנמצא בו, וע"כ הבטיחה אותם, הערב והמועיל, שאל זה יטו רוב ההמון, וכמו שנבאר (בדרוש הבא), אולם בעבור זה האיש השלם העושה המצוה שלא על מנת לקבל פרס, רק בעבור המצוה בעצמה, הלא מן ההכרח הוא, שיעביר מנגד עיניו שכר המצוה, ולא ישימם על זכרונו כלל; כי אם יזכור בהם, יטה אליהם הכח החומרי בהכרח, ויקיים המצות בעבורם, כנ"ל באורך, וכן בעונש העברות, הרוצה לזהר מן העברות בעבור יראת הרוממת, ע"כ צריך להעביר יראת העונש מזכרונו, לבל ישמור מן העברות מפחדם; אבל דוד התפאר עצמו, כי הגיע לבסוף אל זאת המדרגה של אברהם אע"ה, אשר גם בעת מצא הערב והמועיל במצוה מן המצות, לא התפעל מהם כלל, כי כבר בטלו חושיו הגשמים, וכל כחותיו החומריים נתהפכו לרוחני, ולבקש ג"כ אך את הטוב לבד, וע"כ הגם, שחשכתי דרכי, הגשמיים, ועז"א, הגם, שחשבתי מתן שכרם של מצות , שנמצא בהם הערב והמועיל, והפסדם של עברות, השולל אלה הדברים, מ"מ לא עשו בנפשי שום רושם וחיקוי כלל, לעשות המצות עבורם, רק, ואשיבה רגלי, דמיונות האלה, אל עדותיך, מצד עצמם, בעבור הטוב הנמצא בעצמם :

וכבר שמתי זה על נס, במקרא קדש אשר העמדתי על גפי מרומי הדרוש להתנוסס אומר כבר ידעתי והשגתי בכלל התורה והמצות, שמלבד שנמצא בהם הטוב והאושר האמתי, עוד נמצא בהם גם המועיל והערב; כי אם לעומת המועיל אומר, הנחמדים מזהב ומפז רב, ואם לעומת הערב, אומר, ומתוקים מדבש ונופת צופים, אמנם כבר הגעתי לזאת המדרגה הגדולה, כי הגם שאחשוב ואזכור כל החמודות האלה הנמצא בם, לא אעשה אותם בעבור כוונות הפוסלות האלה, ז"ש, גם עבדך נזהר בהם, בעצמם מצד עצמם, לא מצד הנמשך מהם, כי, בשמרם, בעצמם ומצד עצמם, כבר יש, עקב רב, שאין שכר במציאות אשר יערך אל יקר החכמה והמצות מצד עצמם, כי כולם כסף צרוף בעליל לארץ, לקדושים אשר בארץ, ועמך לא חפצתי בארץ:

תוכן העניינים

ארצות השלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה