ארצות השלום· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
הקדמה
הגיון מליצה
מעת דרך ככב מילדי רפיוני, ויגיה אורו, (הוא חלק ראשון מחבורי ארצות החיים על ש"ע א"ח אשר יצא לאור בירח אב התקצ"ז) בארצות החיים; ואחריו בימים לא כביר, קם שבט מרגשת נפשי, ויתן אומר המבשרות צבא רב, כי יהל הלל בן שחר, (הוא המבשר אשר הדפסתי בירח חשון התקצ"ח על אודות החיבור הנוכחי) בארצות השלום; - כבר הקיפה השמש בכחה וגבורתה, את מעגלה השנתיי, הקף פעם אחד; ויפוזו זרועי ידיה בעצמים אשר בבטן הארץ המלאה, המון תמורות אין מספר למו; - מפחדה, נמסו כל הררי שלג, ויהיו למים; מלהט חרבה החודרת, חרדו חדרי הקרח הנורא, נמוגו מסגרות אוצרות הקפאון, וצאצאי הסתיו נצמתו נדעכו ממקומם, וינוסו בהחפזה אל חגוי התהו והאפס: לקול רגשת פעמיה, התעוררו כל חללי הטבע, אשר הפיל הסתיו בחרבותיו, ותבוא בם הרוח ויחיו ויציצו מקבריהם; צעיף הירוק על ראשי ההרים, ובמעטה דשא הגבעות תתעלפנה; שלל צבעים על הדר הכרמל, על פני השרון צבע רקמתים; כתר היופי על צפירת הפרדס, ערוגות הבושם כפרים עם נרדים בעדי עדים תקשרנה; ובכל מקום מדרך כף רגלה, תרעפנה מסלוליה, על כל זיז הרים, כל שיח השדה, כל מגד, כל חן, כל יופי, והמון ברכות למכביר; - מי בכל המון ממלכת הצמחים, מן האזוב אשר בקיר עד הארז אשר בלבנון, אשר לא ישלח יונקותיו, יפערו פיהם למוץ משדי אם הטבע, המלאים חלב וחמאה וטעם לשד השמן? או מי מכל החי מכל בשר, אשר לא יצא לקראת מולכת השמים וצבא משרתיה, המריקים מעליהם הזהב על ראש גיא שמנים, וכוס ישועות בידם מלא מסך, להגר ברכת ה' על כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, להחזיר נשמות לפגרים מתים? גם מי בין בני אדם גם בני איש, אשר לא יתגעש לקראת מיתרי הכנור הגדול, המנצח בשיר ידידות ממזרח שמש ועד מבואו, ויצאו לקראתו כל בני מחול, במינים ועוגב במחול ומחולות? לפניו תדוץ דאבה, ובני היגון יתרועעו אף ישירו, הדאגה תחגור גיל, ואוררי יום יעטו מעיל השמחה; - מי לא יתעורר לקראת הנשר הגדול הסובב חוג שמים, ויפרוש כנפיו אל איים רחוקים, ואורו על כנפות הארץ, לשים עליהם משטרו, בהמון נפלאות וצבא נוראות עד אין חקר; הלבנון ירעש פריו, ועצי עדן מראש הרים יצוחו; התאנה חנטה פגיה, וגבעולי בושם ירעשו בעת ירעם הכפתור להוציא פרחיו; בני היצהר יריקו שמנם, ואשכולות הגפן ישתחוו ארצה יכרעו ברך, על דם ענב אשר שופך בעטיניהם; לכנפי השחר, כנף רננים נעלסה, בני הזמיר ובנות השיר, ישאו קולם ירונו, בארץ צלצל כנפים; האכרים, ברנה ישאו אלומותיהם; הדורכים, יענו הידד ביקביהם; כל היצור מפזז ומכרכר, בכל רחובות גיל, בכל חוצות שמחה, כי נאספו ממגורות - כל הדברים יגעים, כל מלאכת הטבע עמלה, איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, להכין להם צדה לעת בלהות, לעת יכס עליהם החרף בצלמות -אך אנכי! אך אנכי תולעה עצלה! אהה, אך אנכי לבדי, עודני שוכב הוזה בחיק העצלה? אך אנו נשארתי לבדי מאז ועד עתה, בחדרי משכבי נרדם מתעלף, ולא עשיתי כל מאומה, למגדול עד קטן?, אך בחלום חזיון התרדמה, ראה לבבי את כל המעשים, אשר נעשו תחת השמש, ואת כל המהפכה אשר הפכו ילדי יום, מראשית השנה ועד אחרית השנה, ואשכב וארדם? אהה! תחת רבבות כסתות ומעטפות, ויצועים אין מספר סביב כרכוב הערש, קדרו יריעותי מני קרח הנורא בעת יבערו רשפי להבת שלהבת אש הגדולה, הצורבת כל פניה כחום היום? ושערת ראשי הלבינו מני כפור וקור מבהיל, שובר כל עצמותי ישלג בצלמון, עת מלהט היום כל תלתלי ראש נוטפים מים, וכל פנים קבצו פארור? וכאיש נדהם, כגבר עברו יין, התעוררתי משנתי עתה בעת האסיף עת תקופת השנה, ואבקש את מגלי, ואלטוש את מחרשתי, ואניעה את ידי, ואלטוש את עיני, ואביט אל השמים, והנה ירדו גלילי השמש אל ירכתי צפון אחורנית עשר מעלות, אל הררי חשך וחדרי ערפל, וקול גדודי הסתיו אחריו, בסופה וסערה ורעם ורעש, לקרא זעוה ושממון על כל צאצאי הארץ, ולנטות עליה קו תהו ואבני בהו; אהה! בין גבולות קיץ וחרף אנכי עצור בחצר המטרה; ועל בריח התיכון המבריח בין שני הקצוות, החום הבוער והקרח המרעיד, לבבי שוכב אסור בזיקי הפחד והבהלה; ובין שני המצרים האלה הקיצותי משנתי יגע ורפה ידים, ערום וחסר כל, ועוד מעט, והחשך יכסה ארץ, ומתי אעשה גם אנכי לביתי? גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, אחריה רעותיה לאיי הים נדדו הלכו, רבים מבני כנף בסתר קנה וביצה העמיקו קניהם, שם נמו נרדמו עד יקיצם הקיץ; הנמלים בחורי עפר וכפים חטה ושעורה אצרו, הדבורים בהיכלי משכיותיהם צוף דבש ונופת; אלה! אשר אך לחיי ההבל, אך הבל יהמיון; אלה! אשר אך לתכלית תהו, אך תהו יעמולון; ואנכי! הלא לבעבור החיות בת אלהים קדושים, רוקמתי פה בתחתיות ארץ? אנכי! הלא לבעבור משמרת בת המלך, בת עליון, שולחתי הנה, לעבוד עבודתה בכל מלאכת עבודת הקדש? הלא לבעבור אמצא עמה תכלית נכבד, מדן נצחי, אושר אמתי, נבראתי נוצרתי נולדתי, ויפח באפי נשמת רוח חיים ורוח חכמה ודעת? ואך אני הייתי בעוכרה, לנצל את עדיה, ולהפשיט את בגדיה החמודות אשר אתה בבית, והצגתיה כיום הולדה; אך אנכי התעמרתי בה למכרה בעד אלפי הבלים ורבבות תעתועים, אל בני שאול ואבדון לצמיתות לדורות עולם; ואך בחיק העצלה בין שדי הרפיון, שכבתי ישנתי רדמתי התעלפתי, מיום זרח שמשי על הארץ עד היום הזה; ועוד מעט והנה רפה היום לערוב, וקרח השיבה יסמר שערת בשרי, להלבין שריגיהם במכסה צמר צחר כפור ונטפי שלג מלמעלה, ובני לצון גדודי הזקנה, יתעוללו בי כמשפטם, להחליף את תכונתי עשרת מונים; ואהיה כשוכב בודד בתהו יליל ישימון, נטבע במצולות המות והאבדון, בין משברי החול המתאבכים מני סופה וסערה ורוח זלעפות, ופחים אש וגפרית מארובות הזעם והקצף יורדים עליו מלמעלה; אהה! כי אחזני פלצות, כתרוני פחד ובעתות, חרדה ורטט יבעתני, רוגז וחגא רעד ורעש וחתת ירופפו ירחפו ינועו כל עצמותי, ממחזה זרה ונבהלת, מחלום המבהיל הארוך אשר חלמתי בתרדמת ימי חלדי, ותפעם רוחי לדעת את שברו, ואין פותר, ואין מגיד פשר דבר, ולבי נמוג וילך והלום, ונפשי תשתוחח תתיפח תפרש כפיה, כי תושיה נדחה ממנה. -
הה! בני היגון! הרפו נא מעט, לאטו נא במרורות מרוריכם; כבר שתו רגשות נפשי קובעת כוס יגונכם לרויה. ושתו ולעו והתגועשו; כבר מסכתם במעמקי לבבי סף רעל בחמת תנינים, ויחוגו וינועו כל עשתונותיו; הרפו נא ממני הרפו, אבליגה מעט כי נלאיתי נשוא; אל תוסיפו נא להכאיב במו פיכם פצעי נפשי המתאבלת, פן לעפר תשכון דומה; מה לכם תגיונוני במלים? תדאיבו מזורי ברוח כביר אמרי פיכם, לשפוך עלי כל משבריכם וגליכם, לכבות את גחלתי הנשארה, לבל השאיר לי עוד אחרית ותקוה למה תטבולו עיטכם במי שיחור בקסת הצלמות, לכתוב בחרט הבהלה עלי לוח לבבי מכתב היאוש, ורושם האבדון, ולצייר על קירות מחשבותי צלמי שטני השיבה ובעתות המוניהם, והם אך טובתי ידרשון, אך שלומי יחפצון, אם אכרות להם ברית שלום בימי עלומי, ואם אחנם להוביל להם שי, מפרי בכורי מספר ימי צבאי, ימי חפץ ועתות הכשרון, במועצות ודעת; כי אז גם הם יעטרוני רצון, ולהעניקני כל כבוד, כל יקר, ועטרת תפארת; כי אז לא אירא מלהט חרבם המתהפכת, השלופה בקצה המעברות, כי היא תובילני עיר מצור, אל המנוחה ואל הנחלה בארצות החיים, בחיים טובים מאלה ונעימות נצח; ומי מבלעדיכם בעוכרי, מחרחרי מדנים! להפך לבבם עלי לאכזר, ולקדשם עלי למלחמה? ואף כי תרימו נס, תניפו יד למו רוכסי גדודיהם, להשיאם בי, להיות לצנינים בצדי, וסרבים וסלונים אתי, בעודם רחוקים ממני בקצה הארץ? ועת אפרוש בצי אדיר, לשוטט ים החיים, להשתרר על שאון גליו, בשאון גדודים והמון מחנות, נושקי רומי קשת, עושי מלאכה ונפלאות במצולה, ולסחור אותו באניות סוחר לארכו ולרחבו, לרכוש בו כל הון יקר, אוצרות האושר, ומטמוני מסתרים, חוסן רב בהיכלי מלך; ואדמה בלבבי, ורגשות נפשי יתנבאון, כי עוד לא התרחקה האניה הנושאת מספר ימי צבאי ותמורותיהם, מן החוף מעיר מושב; למה יצאתם לשטן לי, הה, חרשי משחית! להרעיש ולהתגעש סביבותי ברוח סועה וסער מתחולל מחדרי שאול ורגשותיו. לשבר אניותי, ולהפיץ כל מחנותי, להובילני בדד במצוקות מות ובהלות, אל קצה המדבר מהעבר מזה, על משוט עץ נבוב לוחות, בעוני ובחוסר, בכליון עינים ודאבון נפש? - או בעת יחלומון רעיוני, כי עוד לא נתקו פעמי מרכבות תנועת עתותי, הנוסעים על הגשר הנטוי על הים הזועף הלז מלמעלה; מקצהו הראשון הבנוי על גלילי נחושת וחשוקיהם זהב, ועליו ילדי הילדות ועלמות הבחרות במחול ירקדון; ועם לבבי אשיחה ואדמה, כי גם בעת תובילני מרכבת התנועה, אל אפריון הזהב המשוכלל באמצע הגשר באם הדרך, על שן סלעי מעוז הימים, צור ומצודה; שם אתאזר עוז, שם יסובבני אנשי חיל בני השחרות, מלומדי מלחמה, מביני מדע, הם יהיו בעוזרי, לצבא צבא, לרשת ארצות החיים והשלום: גם הם ילויני, עת תניעני רוח הזמן לרדת אל קצה הגשר האחרון, הנשקף על פני הישימון, וגמליהם נושאות מטוב כל ארץ מצרים אשר אספתי בעזרתם, ואתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני, עד נבואה אל בית האלהים, בארץ החיים, כי רב ממני הדרך; ומה לי ולכם, כי תקחוני בציצת ראשי, הה ילדי העצב! ותשאוני בכנפי רוח ומרכבות סופה, לדלג עמי כהרף עין, אל קצה הגשר האחרון, הרקום בקורי עכביש אל שבולת נבכי המות, ומעמקי מצולות האבדון, להטביעני שם בתהומות דמיונות עצבוניכם, ומצולות חזיונות יגוניכם, דמיונות שוא, חזיונות הבל ורעות רוח? - מה לכם בני אוני! ילדי צפעוני! כי קשרתם עלי יחד, להתעולל ולהתגולל ולהתנכל על נפשי, נכלי און ועמל ורעות רוח? -
אף כי ברוע לבבכם באתם אלי להזכיר את עוני, בשכבי נרדם על ערש יצועכם כל ימי קציר, ולהמית את בני תוחלתי בחצי פחדכם, מלאתם בם שלטי הסתיו ואשפתות החורף? באמרכם, תחת ערימות השלג שם ילדי הטבט יחד יגועון, שם! ילדי החכמה גם המה יחפרו קבר? הנצנים ימותון, עמהם תמות חכמה גם היא?; הפככם! אם כירק דשא, ארזי החכמה יכרתון? כחציר גגות, אלוני התבונה? הכי גם אלה, כאלה! רסיסי אגלי טל ישאפון, למטר העננים ישתו מים, ולנוגה השמש תיחמנה בבואן לשתות, כי יקרחו מני קרח, ישלגו מני שלג, ומאותות השמים יחתו? - לא בעט העת אותות המיון יחרטון, לא בְאִתֵי העתים תלמי המחקר יעדרון, ולא בעת האסיף ישאו אלומותיהם; החכמה והטבע! נשים צרות הנה, יתפרדו ולא יתלכדו? זאת תעד נזמה וחליתה, וזאת תחגור השק על מתניה; זאת תשמח במחול, וזאת תמרר בבכי; איבת עולם בינותם, משטמת נצח, לא יתועדו בפעולותיהן; - אם ראיתי בני הטבט בוכים על הררי שלג, שם יתלו כנורותיהם! משם תורידם החכמה לנצח נגינותיה תוך עלמות תופפות; ואם משוררי הזמן יאלמו, מיתרי נבליהם נדהמו, לנצח ינתקו; בני התבונה יפיחו בם רוח השיר, יתעוררו, יתרגשו, יתרועעו. אף ישירו, יזמרו משכיל: ואם עבותות התמורות יאסרו את מוסבת המערכת, להסיר את אופן מרכבותיה, למרקחה ים העת ישימו, הציף יבשת ומלואה, למחות את כל היקום, בזרם ושטף ומבול מים, ויחדיו כולם יכליון; עוד לא נכרתה החכמה! עוד התבונה חיה! עוד תשגיב בכחה נפלאות, וכבני רשף על במתי שחק תגביה עוף, שם תפרוש כנפיה; שם מרכבות כבודה! שם ירוצון אופניה! -
ומה יבהלוני אלה, חלומות העצב! בנפול תרדמה על הטבע ואנשיה, משעירי עזאזל בארמנותיה ירקדון, ואנכי כבר העירותי משנתי, ולבי מר, ואף בחלום מהקיץ נפוצו כל צללי התמונות האלה מעל פני, ומהמונם לא אירא ולא אחת? אנכי את החכמה בחרתי, אותה אהבתי, בה חשקתי, וארשתיה לי באמונה; בת רהב שנאתי, מאסתי בת מטרד, געלתיה, שלחתיה, ועם המון עוגביה המתאבלים עליה, או השמחים אתה משוש, לא אתאבל, גם לא אשמח: -
הן עתה! אך עתה! בפגור כל מלאכת הטבט; בנסוך החורף עליהם רוח תרדמה ויעצם את עיניהם; בנבול עלה מגפן, ועצי לבנון הלבינו שריגיהם; ברעום הקרח על כל בשר, יחד כולם במערות וצחיחים התחבאו: הן עתה קמתי, התעוררתי, התאמצתי, התאזרתי חיל, ויד ה' עלי חזקה; הן עתה בארצותי אעופה, שדמותי אבקרה, הן עתה אשקוד על מלאכתי: מחרשתי הוחדה, אֵתִי מורטה, בימיני המגל, החרמש בשמאלי, גם מורג חרוץ בידי, חרש בעל פיפיות, בו אדוש הררי העיון, ואזרה תבואתם במזרה בשער בת רבים; על שדמת החכמה עברתי היום, פתחתי תלמיה; על אדמת המחקר! שדדתי עמקיה; שם קברתי זרע השכל, נטפי המליצה בין שורותיה; בארצות השלום אני בוטח; בארצות החיים! כי אשא אלומותיהם; -
גם בין חשרת הערפל הלוט הלוט לכל הארץ, שמש ההתבודדות באהלי זורח, אור יקר הולך; ואם יבעתוני רגע מרירי יום ורגשותם להשבית מלאכתי, הלא אך קצרים המה ימי החורף, ואחותי לילותי, ואחי בני נשפי הארוכים, בצלם ארגיע, אשכון בטח בדד, ואין מחריד; בצלם אשפוך נפשי, ורוחי לאלהי אשוחח; לפניו פרשתי שיחי, לאלהי אבי התפללתי; וישמע שועתי ה', תפלתי מהיכל קדשו; ויצו את ברכתו ממעל, ודלתי שמים פתח, השלום מארץ יפרח, והחיים ממעון שמים נשקף; וארצינו, יבול החיים והשלום תנובה, תתן אוכל למכביר -
על שבולת דגן שמים רוחי מרחפת, חלב כליות חטה מלאו אסמיהם; על אשכולות השורקה נפשי מעופפת, עסיס ותירוש מלא אוצרותיהם; ורעיוני על מרומי שדי רגלם כאילות, שם יטיבו שיר, שם יניפו כנוריהם; ובני מליצותי על הר הכרמל מחוללות, שם הגדילו השמחה, שם הוצק רוח חן בשפתותיהם; שם שמאל אראה, שם ימין אביטה, מה גדלו מעשי ה', מה עצמו ראשיהם, הן קדם אהלוך ואחור אשקיפה, נפלאותיו מה רבו מה עמקו מחשבותיהם, ואעל משפל מצבי אל בינות לגלגל, אעופה השמים, שם אספור הככבים ואבינה במערכת, ואודה למלך העולם, כי עצמה הממלכת; אז נפתחו השערים ויאחזוני בלהות, כי עצמו השוערים עושי נפלאות; וממעל לראשם -הה דומה נפשי סלה! מהרי נפשי רדי כסי אפיך; אל תהרסי לעלות, שומי הצעיף על פניך, והשתחוי לאל אחד כי הוא אדוניך: מתהום רבה משפל מצבי, אלהי מרום! נפשי לך תשתחוה, כי םס פה מצאתיך, גם את התהום מלאה כבודך, ממעמקים קראתיך חושה לי, גם אתה תענני, ואצלת עלי ברכה, האר פניך בעבדך ובאמתך נחני, דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני, דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי.
חותם כ"ו לירח האיתנים הוא החדש השביעי, בשנת התקצ"ט.
פה וורעשנא
מאיר ליבוש מלבים.