ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
סימן קכו
להגאון ר' ואלוויש ז"ל מטשענסטאכאוו.
ע"ד השאלה אם מותר לסבב כותלי המקוה בדראהט כדי לתקנם דהוי מעמיד בדבר המק"ט לדיעה א' ביו"ד סי' ר"א סעיף נ' א"ד שאני הכא דהוי מעמיד דמעמיד כעין שכ' הר"ן סוכה דאע"ג דאסור להעמיד הסכך במק"ט מ"מ מעמיד דמעמיד מותר [ויעויי' אבנ"ז יו"ד סי' ער"ה סק"ב ראי' להתיר בנ"ד] ולכאו' יש סמך לזה מהא דזבחים סה: דאי אויר כלי לאו ככלי דמי אינו פוסל משום מהו"ו בדבר המק"ט הנה בדמפסיק אויר בין האדם המק"ט למקו' שפיר דמי וה"נ בדמפסיק כותל בין הדראהט להמקוה והוא קו"ח דאם אויר חשיב הפסק כש"כ דבר ממשי שהוא חוצץ יותר מאויר דהרי בזבחים י"ט מספקא לן אויר מה שיחוץ. [וכת"ר שיחי' הק' מרא"ש פ"ה דמקואות דסומך בעלי קנים צריך להסיר ידו וכ"כ בטוש"ע סי' ר"א סמ"ח ויישב בטו"ט ומתוך דברינו יתבאר ג"כ ישוב לזה] אך נתישבתי דלאו ראי' הוא די"ל דשאני בזבחים כ"ה: משים דמפסיק זמן בין פעולת המק"ט לביאות המים למקו' [ולא משום הפסק אויר] וכה"ג הוי כוחו ואין פוסל משום מהוו' בדבר המק"ט משא"כ בנ"ד דאזיל מיני' וכה"ג חשיב גופו כב"ק יח. ושם י"ז: כ' שבזב טמא בנגעים משלם נ"ש וב"ק כב. במקום גחלת ל"ח צרורות וכ"מ ב"ק מ"ד: הנה דאפי' הפועל ע"י ד"א מ"מ חשיב גופו ממש [וכ"מ במג"א סי' ש"מ בשם רמב"ם ותוספתא דקטן אוחז בקולמס וגדול כותב חייב וגדול אוחז בקולמס וקטן כותב פטור וכ"מ ברדב"ז על הרמב"ם פ"ה מה' שבועות ה"א בנשבע שיזרוק פלוני אינו חל דאע"ג דבידו לאנוס אותו שיזרוק [היינו שיקח בידו של חברו ויזרוק אבן כנלע"ד] מ"מ ל"ח חברו הזורק רק הוא ונמצא שלא קיים השבועה עיי"ש, ותוס' יוטא פב: אך משם יש לדחות דאפי' הוי כוחו חייב לענין רציחה דהרי אפי' אשקול אחברי' בידקא דמיא חייב. וכן לענין שבת מצינו דאפי' בעושה מלאכה שכוחו חייב בשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי שבת עג: ועוד בכמה מקומות:
ויש להביא עוד ראי' דהפועל באמצעות ידי חבירו חשיב הוא לבדו הפועל ממש"כ תוס' ורא"ש ב"ק צח. דאדיי' אדיי' חשוב הגבהה ונעשה גזלן ואף דהמטבע ביד הבעלים ואם הי' נחשב גם מעשה הבעלים הוי כמו שנים שהגביהו דל"מ רק מצד מגבי' מציאה לחבירו כב"מ ח. וכאן אין אדם זוכה בשלו לאחר כמבואר ובהאי ענינא ראיתי לכ"ק מרן זצוקללה"ה באבני נזר סי' קל"א סק"א יו"ד וז"ל בענין שפ"ד דיהרג ואל יעבור מ"מ כ' התוס' דאם אומרים לאדם הנח לזרוק עצמך על התינוק ואם לאו נהרג אותך יעבור ואל יהרג דאמרי' להיפוך מה חזית ובחי' הר"ן מבואר דלא נחשב כלל שהוא הורג אותו ויל"ע בזה בסוג' דנתקל פושע בנפל על האדם אם אדם חשיב מזיק בידים או חשיב רק בור עכ"ל הטהור. ולענ"ד הקלושה והרטושה יש להוכיח דלגבי ש"ד בנפל על האדם והרגו חשב מעשה ממלקות יא: בא' שהרג בשוגג וא' במזיד הקב"ה מזמין לפונדק א' זה עלה על הסולם וזה למטה וזה נופל עליו והרגו זה נתחייב גלות וזה נהרג. וק' לי למה נתחייב זה גלות אי נתקל לאו פושע הוא א ול"ח מעשיו כלל וע"כ דזה חשיב מעשה לענין שפ"ד ומש"כ חי' הר"ן דלא נחשב כלל שהורג אותו היינו כשאדם זורקו על התינוק דאז מיחסין המעשה לזורק והוא חשיב כגרזן ביד החוצב בו כמש"כ הנמוק"י ב"ק יוד: והתוספתא שהוא במג"א סי' ש"ס הנ"ל בקטן אוחז בקולמוס וגדול כותב חשוב מעשה הגדול וכ"כ התבו"ש בסכין ביד פסול וכשר שוחט עיי"ש וכ"ז כשיש פועל אחר ליחס אליו פעולה זו אבל בנפל שאין ליחוס המעשה לפעל אחר שפועל יותר ממנו שפיר חשיב גם הוא כפועל גמור וכעי"ז בפנ"י בב"ק כב: על רש"י ד"ה ורי"א אפי' שלהבת נמי עי"ש:
ועי' ראב"ד סו"פ י' מהל' נזקי ממון שחידש דהגורם היזק לחבירו באופן שהבעלים עצמן יעשו ההיזק פטור. אף שהוא הי' הגורם יע"ש ולפענ"ד ביאורו כנ"ל דלגבי בעלים שעשו מעשה גמורה א"א ליחס המעשה להגורם כיון שהם עשו ופעלו יותר ממנו וכסברת הפנ"י הנ"ל.
מ"מ נראה דהיי"ד באדם בר דעת אז מיחסין המעשה להאדם לבדו משא"כ בחפץ דומם אפשר דהכותל חשיב מעמיד המים והדראהט מעמיד הכותל. וחילי מתוס' ב"ק ו. דאדם בר דעת שהזיק באמצעות חפץ חבירו מייחסין כל ההיזק אל האדם אבל אדם שלא בכוונה או בהמה שהזיקו באמצעות חפץ של אדם אחר מייחסין ההיזק לשניהם וערא"ש ב"ק י"ט בתרנגול שהזיק בדליל של אחרים כאדיי אדיי חייב בעל התרנגול רביע משום דהוי צרורות ובעל הדליל ג' חלקים כר"נ דאי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולכאורה ק' דהא לקמן נ"ג מבואר דל"א כל היכא דליכא לשתלומי מהאי משתלם מהאי רק היכא דהאי סלא עביד והאי כלא עביד עיי"ש תוס' ד"ה לעולם ולעיל נ"ג תוסד"ה אי וכאן הרי המעשה מתייחס אל התרנגול כהאי דמג"א סי' ש"מ הנ"ל וע"ב צ"ל דהיינו דוקא באדם בר דעת הפועל אבל לא בתרנגול:
והנה בנ"ד יש לחקור לענין מהוו' בדבר המק"ט איך הדין בשנים שעשו המק"ט ומי שאינו מק"ט כגון אדם וקוף שסמכו העלים [לדיעה א' שבשו"ע ר"א סט"ו דבהמה אין דינה כאדם] והקנים שיעברו עליהם המים אם המקו' כשירה או לא. ולכאורה נראה דפלי בב' דיעות ביו"ד סו"ס ב' בכשר ופסול ששחטו אך יש לחלק דהתם כל הפסול של פסול ששחט היינו בשלילה משום שחסר מתיר כמבואר בש"ך שם וע"כ בשנים ששחט כשר ופסול הרי יש כאן מתיר כמש"כ ש"ך סק"ל משא"כ בנ"ד אא"ל דטעם מהוו' בדבר המק"ט משום שחסר מהוו' טהור ז"א דאפי' מקוה הנעשה מאלי' כשירה ואי"צ מהוו' כלל וע"כ דהפסול אינו בשלילה רק משום דהמקבל טומאה פוסל בפועל וא"כ ל"מ מה דגם טהור מהוו' מ"מ סו"ס איכא פסול מצד המק"ט וכמ"ש הש"ך סק"ל שם לענין שנים שאחזו בסכין וא' שחט לשם א' מכל אלו דלכו"ע פסול יעו"ש דבריו הנחמדים. ולפי"ז בנ"ד אף אם נייחס המעשה גם להכתלים הטהורים מ"מ כיון שמייחסין המעשה גם להדראהט חשיב מהוו' בדבר המקבל טומאה. שו"ר באבני נזר סי' ער"ה סק"ד דהא דילפי' דמהוו' בדבר המק"ט פסול משום דגלי קרא מה מעיין ביד"ש אף מקו' ביד"ש נמצא הטהרה מחמת שבא למקו' וע"כ פוסל במק"ט עייש"ה שכ' דאם ל"ה צריך ביאה למקו' כלל ל"ה שייך לפסול במהוו' בדבר המק"ט. ולפ"ז שפיר דומה לכשר ופסול ששחטו ולמאן דמכשיר התם [משום דאין הפסול פועל פסול רק שחסר הכשר כמו שביאר הש"ך שם סק"ל] גם בנ"ד כשר מהאי טעמא כיון דבא גם מחמת הכשר:
וכ"ת כתב דלכאורה מפורש ברא"ש פ"ה דמקואות דאדם הסומך ידיו תחת עלי קנים כדי שילכו המים למקו' חשיב מהוו' בדבר המק"ט אף דעלים עצמן אינם מק"ט רק האדם וצריך לסלק ידיו קודם בוא המים הנה דאפי' כשמפסיק דבר שאין מק"ט בין ידיו למים נמי אסור אך יש לחלק בין אדם הסומך בעי' כוחו נסמך הוי כמו אדם ממש וכהאי דב"ק יוד. בהדי דסמוך בהו תבר דהוי כאדם המזיק כמ"ש בנמוק"י אבל דבר המחזיק כותלי המקו' שפיר י"ל דהוי מעמיד דמעמיד עכת"ד והם כעין דברינו ואני רק כמוסיף ע"ד כת"ר ואין ביהמ"ד בלא חידוש:
ולענ"ד יש להוסיף עוד דלכאורה ק' בהא דמעמיד הזחילה בדבר המק"ט למה נאסר הא הוי רק מצמצם ובסנהדרין ע"ז. מבואר דמצמצם ל"ח מעשה וברציח' איצטריך קרא לחייב מצמצם אע"ג דכחו ודאי חייב ברציחה כמפורש בתורה ונשל הברזל מעצו הנה דמצמצם ל"ח כוחו כלל ה"נ דבר המק"ט אינו רק מצמצם המים שלא יצאו. וי"ל דשאני מצמצם דאדם הי' עומד במקומו מעיקרא [דאם מביאו לשם ל"ח מצמצם כמ"ש התוס' שם ד"ה סוף חמה לבוא] ואינו מחדש בו תכונה חדשה רק שמעמידו הלאה משא"כ בנ"ד שהמים הי' זוחלין והוא מצמצם ועושה אותן נחים. ולפי"ז ל"ש איסור זה רק אם כבר התחיל המים להיות זוחלין ואח"כ סותם הנקב. משא"כ בנ"ד דמעיקרא כורכין הדפנות בדראהט לחיזוק ואח"כ נותנים שם המים ואין המים מתחילין כלל להיות זוחלין וזה ל"ח מהוו' במק"ט דאז ודאי ל"ה רק מצמצם. אך יש לדחות דכיון דשעת שפיכת המים לתוך המקוה הם זוחלין שבאים למקוה בזחילה ולולא סתימת הדראהט המעכב זחילתן הי' מתפשט זחילתן גם לחוץ דרך נקבי הכותלים והדראהט מעכב זחילתן דומה להא דלעיל שעושה זוחלין אשבורן ולא חשיב מצמצם אך כ"ז אם הוא באופן שכשיסתלק הדראהט יהי' זוחלין אבל אם הוא באופן שאפי' בהסתלק הדראהט ל"ה ניכר הזחילה רק דגורם שלא יתמעט המקוה מס' ברבוי הזמן בזה נראה דל"ח מצמצם:
ובזה א"ש מה שהק' כת"ר על הר"ש מפ"ז דמקואות אם הי' רגליו של ראשון נוגעת במים אף השני טהור. והק' כת"ר דהא מהו' בדבר המק"ט וכ"ת הוכיח מזה כרא"ש דמעמיד ההכשר בדבר המק"ט כשר ודלא כר"ש דאפי' לסתום הזחילה בדבר המק"ט אסור עכ"ד ואני שמעתי ולא אבין דק' כת"ר לא על הר"ש לבד תסוב דאפי' להרא"ש דסותם הזחילה בדבר המק"ט לית לן בה היינו משום דל"ש פסול מהוו' במק"ט רק אם כל המים באו לכאן מחמתו משא"כ בסותם הזחילה דהמים הי' קודם לכן כאן והוא רק מעכבין שלא יצאו משא"כ ברגליו של ראשון נוגעת במים דאדם הוי המחזיק המים כאן אין לך מהוו' בדבר המק"ט גדול מזה אך לפימש"כ י"ל דהכ"נ הוי רק מצמצם. אך עי' בשי"ט על מקואות פ"ה מ"ה ד"ה והנה נראה בשם רא"ש דאם המים על כבר המק"ט הוי כמהוו' במק"ט:
אך לענ"ד בלא"ה לק"מ דהא דרגליו ש"ר נוגעת במים דכ"ז שלא נפסקו המים מן המקו' אין נפסלין משום מהוו' בדבר המק"ט דנכשרו בהשקה ואע"ג דבמקוה עצמה ליכא שיעור רק בצירוף המים שע"ג האדם מ"מ מועיל השקה שלא יחול שם פסול עליהם כיון דמעולם לא חל שם פסול עליהם וכמו טובל כלי במקו' מצומצמת דאין המים שבכלי נפסלין בשאובים אע"ג דאין במקוה מ"ס בלעדי המים שבכלי מ"מ מועיל השקה שלא יחול שם שאובים עליהם ובט"ז ר"א סקמ"ז כ' גדולה מזו דאף בליכא מ' סאה מועיל החיבור למים שלא יחשב תפיסת ידי אדם עיי"ש שהרי כ' זה על מה ששאובין המקו' בכלי מנוקב ושם שואבין כולה וא"כ נשפך מן הכלי למקו' יותר שנחסר מן השיעור עיי"ש וזה באמת חידוש גדול וכבר השיג עליו בבית מאיר בזה אך בנ"ד כשיש מ"ס בצירוף מה שע"ג האדם י"ל דלכו"ע מועיל החיבור לענין שלא יחול שם פסול עליו. שו"ר בב"י סי' ר"א דף צ"ט: מדה"ס בשם ריטב"א מלקות דאפי' אם יש מ"ס בצירוף המים שבכלי ל"מ השקה ובעי' דוקא שיהי' מ"ס לבד מה שבכלי. וכ"מ להדי' בשער המים לרשב"א מובא בב"י סי' ר"א דף ק"ז עיי"ש אך מסתברא דכ"ז שייך לענין פסול שאובין אבל לענין פסול בא מכוח אדם ל"ש רק בבא למקו' מכח אדם משא"כ בזה דלא נתלש עדיין מן המקו'. וחשיב גם קודם זה שהי' במקו' מ"מ ל"ח שבא למקו' מכוחו. גם במק"א בארתי כוונת הריטב"א דמיירי שאי"ב מ"ס אפי' בצירוף מה שבכלי עיי"ש:
אך לפימש"כ בש"ך ר"א סקמ"ו בשם רוקח דאם סחט בידים אפי' מחובר למקו' פוסל משום שאובין וכ' באבני נזר סי' רפ"ו דס"ל לרוקח דלענין פסול בא ע"י אדם ל"מ השקה ולפי"ז הדרא ק' לדוכתא:
ועדיין י"ל לא מיבעי' אי נימא טעמא דר"י משום גוד אחות א"כ חשיב כל המים שהם במקו' ולא על האדם אך אפי' נימא טעמא דר"י משום גוד אסיק כחגיגה י"ט. דמספיק"ל אם מטבילין מחטין וצנורות בראשו של ראשון מ"מ ל"ח מהוו' בדבר המק"ט דגם קודם פועלת האדם הי' כאן מקו' כשירה ומה דעביד שקלי':
ובהאי ענינא הנה הש"ך והט"ז סי' ר"א סקמ"ז נתקשו בהא דמותר לשאוב המקו' בכלי מנוקב דהא המים נשפכים למקו' דרך הנקב ע"י אדם וא"כ מהוו' בדבר המק"ט. ולולא דמסתפינא איננו רואה קושיא דל"ח בא ע"י אדם רק כשהאדם הי' סיבה שיבאו מים למקו' ולולא האדם לא הי' באין למקו' וכאן אינו כן דגם אם האדם הי' מסלק כוחו ופותח את ידיו [דזה ל"ח כוחו כתבו"ש סי' ג' בשם רשב"א] ג"כ הי' המים נופלים למקו' ואדרבה הי' נופלים יותר מהרה כי כל הכלי המנוקב הי' נופל למקו' עם המים שבה נמצא שאין האדם סיבה כלל שיכנסו המים להמקו'. ואפי' נימא דפתיחת ידיו חשיב כמעשה כמש"כ בספרי שיח השדה כלל ב' והבאתי ראי' מרשב"א עצמו שבת דף ז'. גם מצאתי ברמ"ה סנהדרין ע"ז: ד"ה ואר"פ זרק צרור בסה"ד דמי שהיתה אבן בידו ונתכוין להניחה כדי שתפול מל האדם חייב דאע"ג דלאו כוחו הוא גירי דילי' ול"ג מאשקיל אחברי' בידקא דמיא עיי"ש הנה נראה בעליל דלא מיירי בזרק בכוחו למטה דא"כ כוחו הוא ממש אך דמיירי שפתח ידו ונפל האבן וע"כ כ' דלאו כוחו הוא רק גירי דילי' ואייתי ראי' מאשקיל בידקא דמיא דג"כ ל"ה כוחו גמור רק סילוק המונע וה"נ בפתיחת ידו חשיב מסלק המונע שמסלק כוח ידו שעיכב האבן מליפול ומ"מ כ' דחייב דהוי גירי דילי' הנה דחשיב כמעשה] מ"מ כאן איצ"ל אם הי' פותח ידו בכח עצמו דאפי' הי' מסתלק כחו ע"י ד"א כגון אם הי' נקטע ידו ג"כ הי' המים נופלים למקו' וא"כ כוחו אינו סיבה כלל לביאת המים אל המקו':
הן אמת כי בשו"ת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן סו"ס רל"א מבואר להיפך דאין לנקות המקו' בכלי מנוקב משום שהמים חוזרין להמקו'. אבל מזה יקשה גם על תי' הש"ך וצ"ל דכיון דבשו"ע סעי' ע' מפורש דמותר לנקות המקו' בכלי מנוקב והוא נובע מרא"ש ומרדכי וצ"ל דהרא"ש והמרדכי לית להו כשו"ת הרשב"א הנ"ל ושפיר עביד הש"ך להסביר לן שיטת השו"ע שהוא שיטת הרא"ש והמרדכי ולענ"ד נראה לבאר שיטת הרא"ש ומרדכי כדאמרן:
ונשוב לנ"ד ולכאורה יש להביא ראי' דאפי' מעמיד דמעמיד אסור במק"ט לפמ"ש באבני נזר יו"ד סי' רפ"ו סק"ז וסי' ער"ב סק"ב וסק"ז דפסול מהוו' ע"י המק"ט אין פוסל בג' לוגין רק ברובו וא"כ בכל הזוחלין שסתם זחילתן בדבר המק"ט הרי המים הסמוכין לסתימה ודאי אין בהם רוב שיעור מ"ס וא"כ באותן מים לא איכפת לן הוו' בדבר המק"ט רק שאותן מים מעמידין המים הסמוכים להם והסמוכין להם מעמידים שאר המים והוי כמו מעמיד דמעמיד. ואין לומר דכל המים יש להם חיבור וחשובין כדבר א'. דהרי באשקיל אחברי' בידקא דמיא מחלקינין בין המים הסמוכים לדף להרחוקים ממנו דהמים שאין סמוכין לדף חשיב כוס שני ול"א דכל המים כחפץ א' אך י"ל דשא"ה דבשעה שהמים יוצאין הם זוחלין ואין להם חיבור כמ"ש הרמב"ם שאין הזוחלין מערבין משא"כ בנ"ד שהמים עומדים ונחים במקום א' חשובים כחפץ א' דמים הם מז' משקין שמחברין כמ"ש תוס' זבחים קה: וכש"כ שהם בעצמן חשובים כדבר א' מחובר. ועי' מאירי עירובין ס"ח. דמים חשיבי מחוברין יותר מחתיכה א' של בשר:
ולענין דינא הנה בפת"ש ס"ק כ"ב בשם נודע ביהודה מבואר דאפי' במעמיד דמעמיד בדבר המק"ט פסול להר"ש וכן נראה פשיטות דברי ר"ש פ"ה דמקואות שהביא כת"ר שיחי' דבסמך בעלי קנים צריך להסיר ידו ואף שכתבנו תירוצים לחלק מזה לנ"ד אנן אשינויא לא ניקום ונסמוך. ע"כ למעשה אין להקל רק באופן שהקיל הנוב"י שגם אם יוסר הדראהט לא יהי' ניכר זחילתן ואינו רק גורם שלא יתמעטו המים מכשיעור בזה יש להקל כאשר כבר הורה זקן הגאון נוב"י ז"ל. ויש להביא סמוכין עוד לזה דכמו בזבחים כ"ה: דאי אמר כלי לאו ככלי דמי ל"ח מהוו' בדבר המק"ט וכתבנו לעיל דהיינו משום דמפסיק זמן פעולתו לביאת המים למקו' הנה דבמפסיק זמן ל"ח מהוו' בדבר סמק"ט וה"נ מה דגורם שיעמדו המים במקומן אינו גורם על זמן ההו' רק על זמן העתיד דאפי' אם יסלק הדראהט לא יצאו המים עכשיו רק אחר זמן נמצא שאינו מהוו' בדבר המק"ט תיכף רק בעתיד. עוד יש לה"ר מאשקיל אחברי' בידקא דמים דאותן מים שאין יוצאין תיכף חשיב רק כח שני ה"נ מה שמעמיד המים אחר זמן ל"ח רק כח שני דידיעות ההפכים א' הוא ואף למג"א סי' קנ"ט סקכ"א שכ' דדוקא דבר שאינו בכוחו ממש רק מסלק המונע הוא דיש לחלק בין כח א' לכח ב' משום דכוחו גמור וגם התבו"ש בה' שחיטה העתיק דברי המג"א מ"מ י"ל דגם בנ"ד ל"מ פח גמור דל"ה אלא מצמצם כמ"ש לעיל:
ובהאי ענינא שכ' המג"א סי' ש"מ דגדול אוחז בקולמוס וקטן כותב פטור דחשיב מעשה הקטן הפועל וכעי"ז בתבו"ש לענין שחיטה ובחי' הר"ן סנהדרין הנ"ל נסתפקתי בראובן שדחף את שמעון על נבילה והזיזה אם שמעון טמא טומאת משא לטמא בגדים או"ד ל"ח רק מגע ולא משא כיון שלא הזיז הנבילה בכח עצמו והי' כגרזן ביד החוצב בו ועיקר הכח הוא של ראובן דהרי בשבת צ"ד מדמה היסק למלאכת שבת לענין שנים שעשאו וככה יש ללמוד משא ממלאכת שבת דהא דמג"א סי' ש"מ הנ"ל ולכאו' מסתבר כפן השני דל"ח משא אך ק לי מריש פ"ק דכלים משנה ב' וחשוכי בגדים במגע ופי' הגר"א ז"ל עפ"י תוספתא זבחים דבמים ל"ש מגע בלא משא בע"כ מזיזים קצת עיי"ש דפח"ח [ואני הבאתי ראי' לזה ממשנה ג' פ"א דכלים למעלה מהן זובו של זוב ורוקו וש"ז ומ"ר ודם הנדה שהם מטמאין במגע ובמשא וכו' למעלה מן המרכב מושכב ששוה מגעו למשאו [היינו ששניהם מטמאים אדה לטמא בגדים] ולמה שינה את טעמו דברישא אמר שהם מטמאין במגע ובמשא [וברישא ג"כ הפירוש כנ"ל] ובסיפא אמר ששוה מגעו למשאו ולגר"א ז"ל א"ש טובא דברישא דמיירי במשקין דל"ש בהם מגע בלא משא ולעולם איכא מגע וגם משא ע"כ אמר להם מטמאין במגע ובמשא שבאמת איכא תרתי מגע ומשא משא"כ בסיפא דמיירי בדבר גוש ומשכחת לה מגע בלא משא עכ"א ששוה מגעו למשאו כנלע"ד נכון בס"ד] אך ק' לי לפי הנ"ל שפיר משכח"ל במים מגע בלא משא שא' דחף את חבירו על המים והזיזום דחשיב מגע בלא משא דמגע אינו תלוי בכח ופשיטא דבכל ענין חשיב מגע משא"כ משא עיקר חלי בכוחו וכיון שהי' בלי כוחו ל"ח משא. ויש ליישב דמ"מ כשמסיר ידו מן המים שאז פועל בעצמו אז ג"כ מזיז המים מחדש ואז כבר נסתלק כח האדם שדחפו על המים ושפיר נטמא במשא מחמת אז כנלע"ד בזה:
אשר הקשה כת"ר בהא דמטבילין בעינו של דג דהא מק"ט אוכלין ול"ה הווייתו ע"י טהרה י"ל דמיירי שלא הוכשר דמחובר לא הוכשר ובתלוש י"ל שלא נתלש לרצון ולרמב"ם דבעינן הכשר ברצון בעלים י"ל שלא נתכוון לזכות בו וליכא בעלים ממילא אינו יוכל לקבל הכשר. גם י"ל דמיירי בדג חי שאמק"ט ואף שומן שבעיניו י"ל דהוי כאבר המדולדל שאמק"ט אך בזה
עוד י"ל דמיירי בציר שיצא מעצמו דאז אינו מקבל טומאה ע' צל"ח פסחים סוגיא דרחסה"כ אות פ"א בשם הראב"ד ולענ"ד דזה כוונת רש"י בכורות כב. אהא דאמרינן בציר לאו בר קבולי טומאה הוא ופירש רש"י שיצאה מן הדגים כשמולחין אותן וכ"ת נתקשה מה בעי רש"י בזה ולענ"ד דכוונת רש"י ז"ל דדוקא ביצאה מעצמה הוא דאמקמ"ט משא"כ בציר שסחט בכוונה כמ"ש בצל"ח שם בשם הראב"ד ז"ל: