ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
סימן קכה
בעזה"י תשובה לטריעסט יצ"ו. להרה"ג החו"ב מ' בנציון שי' [ז"ל] גראספעלד רב בטריעסט [שהי' אח"כ ראב"ד בשטעקאטשין].
ע"ד השאלה שאין לו שום עצה לעשות מקוה רק להביא שלג בסלים ע"י נכרים ואח"כ להביא טסי ברזל מלובנים ולהניח על השלג שיפשר. אך שהגאון מביטשאטש ז"ל וגם הבית שלמה מחמירין בזה ובעל לחו"ש הצריך המשכה וכאן א"א לעשות המשכה כי המקוה גבו' מקרקע הבית וגם אין שם קרקע וא"א להמשיך, ע"כ השאלה:
תשובה. הנה הגאון חת"ס בסימן ר' הכשיר מקו' כנ"ל ע"י הפשר בטסין מלובנין. ובשו"ת ב"ש סי' ע"ו פקפק ע"ז משום דאיכא תפיסת יד אדם וכ"כ באבנ"ז יו"ד סי' ער"ב סק"ט דמפשיר המים ע"י חימום חשיב שנעשה המקו' ע"י אדם. וכיון דלראב"ד אין שלג כשר רק להשלים לרוב מים נמצא שרובה של המקו' דהיינו כ"א סאה רובה של מקו' שזה צריך להיות דוקא מים] זה פעל האדם ע"ש. ולכאורה יש לתלות זה בפלוגתת הלבוש והמג"א סי' שי"ח סק"א בהא דקיי"ל דדבר לח יש בישול אחר בישול ובדבר יבש אין בישול אחר בישול ואם מעמיד אינפנדא קרושה על התנור בשבת שיהי' נימוח ונעשה לח ס"ל להלבוש דאסור דחשיב כמבשל דבר לח ובלח יש בישול אחר בישול. והמג"א מתיר כיון דבשעה שמעמיד הוא יבש חשיב כמבשל יבש ביבש ואין בא"ב. הנה דלהמג"א כיון שפעל ביבש א"א לחשב שמבשל דבר לח. והנה בשעת פעולתו הוא קרוש א"א ליחשב פעל במים שנעשה אח"כ. ולכאו' נראה דליתא דדוקא התם דדנין על מעשה הבישול [ואין דנין על עצם עשיתו מיבש לח רק מפעולה אחרת] אם חשיב פעולתו בלח או ביבש ס"ל למג"א דחשיב פועל בדבר יבש כמהות החפץ בשעת פעולתו. אבל בנ"ד דדנין על עצם פעולה זו שעשה מיבש לח ודאי מייחסין מעשה זו אליו כמו בכל מבשל שפעל בדבר חי שאינו מבושל ומייחסין אליו מעשה הבישול שעשה מחי מבושל. ואם לא תאמר כן לא יתחייב כל מבשל דחשיב עודנו חי ולא מבושל ככה ממש בנ"ד שעשה מיבש לח ודאי מייחסין מעשה זו אליו שחשיב האדם פעל זה:
אמנם אחר העיון לא איריא כלל דבכל מבשל הרי גם בחי שייך בישול ואדרבא עיקר מלאכת הבישול הוא בדבר חי דמבושל אין בישול אחר בישול וע"כ אף דאמרינן דפעל בדבר חי מ"מ חייב על מלאכת בישול ומה שהקשיתי דכל מבשל לא יתחייב דחשיב עודו חי לק"מ דל"כ המג"א דחשיב עתה עדיין יבש רק דחשיב פעל הבישול ביבש וביבש הרי אין שייך בו מלאכת מבשל משא"כ בכל מבשל אף דאמרינן דפעל בחי חייב בו משום בישול שהרי בישל דבר חי. וא"כ בנ"ד דלדעת הראב"ד ז"ל קיימינן דבשלג אין פוסל בו שאובין משום דאין עושין ממנו מקו' לכתחילה וכ"ד רוב הפוסקים לבד הרז"ה. וא"כ ה"ה דאין פוסל בשלג תפיסת יד אדם וכאן הרי פעל בשלג ולא במים וא"א שיחשב תפי"א במים. הגה ומצאתי ראי' לזה ברש"י ע"ז מ"ו. ד"ה ומאילן יבש דאילן שנטעו גרעין ל"ח תפיסת יד אדם לענין ע"ז משום דהאי שעתא שנטעו לא הי' אילן אלא גרעין ותוס' שם מ"ה: ד"ה והכא כתבו דלכו"ע ל"ח זה תפיסת יד אדם [ולרש"י תלי בפלוגתא דרבנן וריבר"י ולרבנן ל"ח תפ"א] ולמ"ש באגלי טל מ' זורע סקכ"ד אות ו' דהנוטע אילן כל מה שגדל הכל חשיב חציו א"כ דומה ממש לנ"ד. הנה דכה"ג ל"ח תפיסת יד אדם. ע"כ הגה. ודומה ממש לנדון המג"א דחשיב פעל הבישול בדבר יבש כמו שהוא בשעת פעולתו ואין חייב בו משום בישול. וה"נ חשיב תפי"א בשלג ולא במים כיון דבשעת פעולת האדם הוא שלג:
וכעין דברי הלבוש הנ"ל כ' בתוס' ע"ז דף נ"ה. ד"ה ירד לבור בשם רשב"א הובא באבני נזר או"ח סי' תק"ב סק"ז דנכרי שדרך ענבים בגת חשיב כחו של עכו"ם ביין אע"ג דבשעת דריכת הנכרי עדיין אינו יין דאין שם יין עליו עד שימשך. הנה דלא אזלינין בתר שעת פעולת האדם רק בתר שעת התפעלות בהחפץ וזה ראי' לדברי הלבוש דחשיב שפעל הבישול בדבר לח כמו שהוא אח"כ בשעת הבישול:
וקצת ראי' לזה נלע"ד מבב"מ צ"א: דפועלים משהלכו שתי וערב בגת שותין יין וק' הא פעולתו אינו ביין רק בענבים והעושה במין זה לא יאכל במין אחר וע"כ צ"ל דחשיב פעולתו ביין וכדברי רשב"ם:
אמנם ראיתי בר"ן ע"ז דף ס'. אהא דאמרי' שם מעצרא זיירא ר"פ שרי ור"א ואיתימא ר' שימי בר אשי אסר וכו' וכ' הר"ן דהא דר"פ מתיר בכחו משום דבשעה דקעצר ענבים הוא דקעצר בלא יין ובשעה שהיין זב לאו כחו איכא וכו' אבל למסקנא אסרי' כיון דסו"ס מכחו דעכו"ם נמשך היין עכ"ל. הנה דפליגי אמוראי בסברא זו. ואף דלמסקנא אסרו אין ראי' להלבוש די"ל דהתם אסרו חכז"ל אף בכה"ג אף שאין כחו ממש והרי התם איכא מ"ד דאסרו אפי' בכח כחו ואע"ג דכח כחו לאו ככחו דמי [ועי' ב"ק י"ח ותוס' ב"ק כ"ב ד"ה ור"י וביאור הגר"א ז"ל שם] לענין מיתה כמבואר בתוס' סנהדרין ע"ז. סוד"ה סוף חמה:
ונלע"ד סמוכים להמג"א מהא דכ' התוס' סנהדרין ע"ז דהשיך בו את הנחש דפטור משום דארס נחש מעצמו מקיא ול"ד לסוף חמה לבוא דהתם החמה בעולם וע"כ חשיב חציו כשמקרב לחמה כמו מקרב דבר לאש דחשיב חציו משא"כ הארס אינו בעולם בשעה שמשיך בו הנחש ע"ש. הנה דלא שייך אשו משום חציו רק כשהאש בעולם בשעת פעולתו. וכעי"ז בתוס' בב"ת י"ז: דל"ח גירי דילי' רק שהניזוק בעולם בשעת פעולתו עיי"ש וכיון דאינו חייב בישול אחר בישול רק בדבר לח ובשעת פעולתו עדיין אינו בעולם דבר לח ל"ש בזה אשו משום חציו שיחשב כמבשל דבר לח ודוק:
עוד הבאתי ראי' לזה מכריתות ט"ו: בזב וטמא מת שהי' מהלכים וירדו עליהם גשמים אע"ג שסוחטין מצד העליון לצד התחתון טהורין שאין מחשבין עד שיצאו מכולן. פירש"י שאין חשובין שעומדין ליבלע בשפה התחתונה של בגד. יצאו מכולן הרי אלו מכשירין. פירש"י אבל לא מטמאין, וק' מדוע לא נטמאו כיון דאח"כ נעשה משקה חשובה ועדיין הולך מכחו של זב ואף דכחו של זב ל"ח היסט כדאיתא ב"ק י"ז: וע"ז דף ס'. דצרורות לא מטמאו בהיסט האי לאו צרורות כיון שפעל בגוף המשקה ודומה לדרסה על הכלי ולא שברתו ונפל למק"א ונשבר דבתר מעיקרא אזלינן לרבה כדאיתא ב"ק י"ז: וכ' התוס' דשאני צרורות שלא עשה המעשה בגוף הכלי הנשבר רק באבן. אבל להמג"א א"ש דכיון דבשעת פעולתו ל"ה שם מים עליו עדיין ואינו ראוי אז לקבל טומאה ל"ח כחו של זב והיסטו במשקה חשיב וכ"מ להדי' בר"ש פ"ק דמכשירין משנה ה' גם הרב ז"ל בשו"ע שלו פסק כהמג"א [אך בסידור הרב ז"ל החמיר כשיטת הלבוש]:
עוד יש לענ"ד לדון לדעת חי' הר"ן בסנהדרין ע"ז דל"ש אשו משום חציו רק בנזיקין דאיתרבאי שוגג כמזיד ואונס כרצון לפ"ז לענין תפיסת יד אדם דלדעת הראב"ד ז"ל הובא בט"ז סי' ר"א סקכ"ז דאין פוסל רק בכוונה וכן דעת הב"ח שם א"כ ל"ש בזה אשו משום חציו אמנם דעת התוס' בסנהדרין שם דבכה"ת אשו משום חציו ואפי' לקולא לענין שחיטה ע"ש. גם בנימוק"י פ"ב דב"ק מבואר דאפי' בשבת אמרי' אשו משום חציו. אך י"ל דשאני שבת דכך דרך מלאכתו באופה ומבשל גם במדליק נר זה דרך מלאכתו ודומה למש"כ הרא"ש ב"ק דף ס'. לענין זורה דחייב עליו אף דרוח מסייעתו משום דזה דרך מלאכה. אך צ"ע ממנחות נ"ז: הניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתת ונתחמצה מאלי' חייב עלי' כמעשה שבת. וק' דילמא שאני שבת דזה דרך מלאכתו וע"כ דבכה"ת אשו משום חצו. וכ"מ פסחים פ"ד: דאם הניח אש על עצם דפסח ונפקע העצם עובר משום שבירת עצם. הנה דגם בשאר איסורין אשו משום חציו:
ונלע"ד ראי' לדברי חי' הר"ן דהנה זה כביר הקשני בני מ' דוב בעריש נ"י מהא דאמרי' ר"פ כיצד הרגל דצרורות ח"נ משלם משום דכחו כגופו דמי ואתי הילכתא לגרוע. דאינו משלם רק מ"נ וק' הא בסנהדרין ע"ז דהזורק צרור למעלה ונפל לצדדין חייב דחשיב כחו אבל בנפל לתחת ל"ח גירי דילי' ופטור וא"כ למה לא מחלקינן גם לענין צרורות חילוק זה בין נפלו הצרורות לצדדין בין נפלו לתחת דבנפלו לתחת דלאו ככחו דמי א"כ מן הדין פטור לגמרי אפי' מה"ת עכ"ד והוא הערה נכונה, ולדברי חי' הר"ן א"ש דדוקא לענין מיתה דל"א אשו משום חציו ובעי' כחו ממש נופל לתחת ל"מ כחו משא"כ לענין ממון דאמרי' אשו משום חציו ואפי' בבהמה אמרי' אשו משום חציו כמבואר ב"ק כ"ב שפיר חייב אפי' בנפל לתחת ולדעת התוס' ז"ל דאין דרך שיפול לתחת רק כשמגבי' החפץ ע"כ דוקא באדם שדרכו להגבי' החפץ לפני הזריקה מחלק הש"ס בין נפל לצדדין לנפל לתחת משא"כ בבהמה שמנתזת צרורות דרך הלוכה דצרורות תולדה דרגל הוא שההיזק להלך כדרכה ולשבר שלא בכוונת נזק ובאופן כזה נופל לצדדין. ונצמח לפ"ז חדוש דאם נימא יש שנוי לצרורות לרביע נזק שאם בהמה הגבי' צרורות ברגלי' בכוונה להיזק וזרקתו מלמעלה למטה ונפל למטה פטור לגמרי דל"ח גירי דילה כלל. וצ"ע לדינא:
שוב ראיתי באבנ"ז או"ח ח"ב סי' שפ"ט סק"א דיש חילוק בין אשו לאופה ומבשל ומניח שאור ע"ג עיסה וחימצה משום שלא עשה בגופו שהאש הולך הלאה למקום אחר ושורף הגדיש והאדם לא פעל במקום הגדיש עיי"ש [ובזה הבנתי ש"ס ב"ק כ"ב. במסכסכת כל הבירה חשיב גופה ממש אפי' למאן דלית לי' אשו משום חציו עיי"ש ואף דודאי א"א שישרף כל הבירה ברגע א'. עוד שם עמדה וסכסכה משמע אף שנשרף אח"כ חייב כמו אדם המזיק, ולדברי אבני נזר כאן יובן כיון דהאש יכול לשרוף במקומו ואי"צ לילך הלאה חשיב כגופו ועדיף מאשו משום חציו]:
וי"ל עוד כוונת מרן זצ"ל בא"א דמניח האור ע"ג עיסה חשיב כאלו פועל בעיסה ושאור שבידו כידו אריכתא דמי משא"כ באש שהאדם לא הגיע האש אל הגדיש ולא פעל בגדיש רק באש ודומה לחילוק התוס' ב"ק י"ז: בין זורק אבן על הכלי בין זורק כלי על האבן. וכעי"ז במג"א סי' שכ"ח לענין עלוקה שיובא לקמן. ומשמע דמניח שאור ע"ג עיסה חשיב שפועל בעצמו בעיסה במה שמניח עליו השאור וכן באופה ומבשל שמעמיד התבשיל ע"ג התנור, ולפ"ז לק"מ על חי' הר"ן מהא דמנחות נ"ז: דהלא שאור ע"ג עיסה עדיף מאשו. וכן בהא דפסחים פ"ד: שהניח הגחלת ע"ג עצם דומה למניח שאור ע"ג עיסה שפעל בהעיסה וכה"ג בכה"ח תשיב חציו גם לר"ן. אמנם לפ"ז אזיל ההיתר בנ"ד דבמניח טסין מלובנין ע"ג השלג חשיב כפועל בשלג וא"כ גם לחי' הר"ן חשיב זה חציו. אך י"ל כיון דכל קורט וקורט של שלג חשיב דבר בפני עצמו כמבואר בנדה י"ז. א"כ לגבי שאר השלג שנמוח אחר הסרת ידו שייך היתר זה מצד ד' חי' הר"ן ז"ל:
אך יש לפקפק דכשמפשיר בטסין מלובנין מקום הטסין שנפשר חשיב כמעשיו ממש ולא כחשו כי כן מתבאר להדיא בב"ק כ"ב. דמקום גחלת הוי גופו ולא צרורות ואפי' לר"ל דלית לי' אשו משום חציו מ"מ מקום גחלת חשיב גופו. עוד שם במסכסכת כל הבירה כולה הוי כל הבירה כמקום גחלת וחשיב גופה ולא צרורות ע"ש. עוד שם בעמדה וסיכסכה עש"ה משמע דברגע ראשונה של עמידתה עדיין לא סיכסכה רק ע"י שעמדה קצח מ"מ חשיב פעולת הגמל. וזה יותר חידוש דבשלמא מה שנשרף תיכף בהגעת הבהמה לפני הבירה אפשר לומר דהוי כגופה דהוי כמקרב הפשתן אל האש בידים. משא"כ מה שנשרף אח"כ ע"י עמידתה. וצ"ל כיון דמחזקת הפשתן על גופה והפשתן הולך ושורף את הבירה הוי כמעשה בידים ועי' מג"א סי' שכ"ח ס"ק נ"ג במעמיד עלוקה ועלוקה מושך הדם חשיב מעשיו דכלי משחיתו בידו וקצת כעי"ז מצינו בשבת י"ז: דהיורה שמונח בתוכה הצמר ליצבע והתנור שמונח בתוכו האונין של פשתן הוי בכלל שביתת כלים ואדרבא גרע מגוף הצמר כמ"ש התוס' שם י"ח: דבגד המתלבן אינו בכלל שביתת כלים כלל ואפי' בגדר שביתת כלים דלא עביד מעשה ואלו הכלי שהצמר מונח בתוכו והנר שמונח בתוכו שמן ופתילה דולקח הוי בכלל שביתת כלים. אך התם קרי לי' שביתת כלים דלא עביד מעשה וכאן הרי חשיב חציו היינו משום דהתם כלי דומם אינו מחזיק בכח רק כעין מעשה איצטבא וכאן בע"ח שמחזיק בכח וגם שנתקרבה לכאן במעשי' חשיב חציו ועדיין צ"ע:
ונשוב לנ"ד דמקום הנחת הטסין מה שנפשר תיכף בשעת הנחת הטסין הוי כמעשה גוף האדם והוי כמו אזיל מיני' ומיני' ב"ק י"ח. ומ"ד: דחשיב גופו ולא צרורות ול"ש בזה כל היתרים הנ"ל:
אך י"ל דכיון שכ' הראב"ד ז"ל הובא בט"ז סי' ר"א סקכ"ח דבתפי"א אינו פוסל רק ברובו וכאן מקום הנחת הטסין מה שנפשר תיכף אחר הנחתו ודאי אין בו שיעור כ"א סאה רובו של שיעור מקו'. אמנם הרי הרמ"א סט"ו פ' דבתפי"א פוסל בג' לוגין. עוד יש לדון דאף שהכשיר הראב"ד ז"ל במיעוט מקו' ע"י תפי"א היי"ד כשהי' רוב מים כשרים במקו' קודם לכן כעין שכ' הרמ"א סי' ר"א סמ"ד לענין שאובים שהמשיכו. גם י"ל דמה שנפשר תיכף אחר סילוק ידו מן הטס חשיב ג"כ כגופו ממש דהרי בהא דמסכסכה כל הבירה כולה הדבר רחוק לומר דברגע א' נשרפה כל הבירה עד תומה וכן שם בב"ק כ"ב: בהצית בגופו של עבד רחוק לומר שברגע הצתה תיכף מת וע"כ דאפי' נשתהה קצת כל שהצית בגופו של עבד חשיב ממית בידים. ה"נ במניח על גוף השלג ותיכף אחר זה נמוח חשיב כגופו הפועל. אך יש לחלק דכל העבד גוף א' וכן כל הבירה. ע"כ במסכסך בכל הבירה או הצית בגופו של עבד ותיכף מת חשוב גופו משא"כ בשלג דכל קורט וקורט חשוב דבר בפ"ע כמבואר בנדה י"ז. ודומה לכלב שנטל חררה והדליק הגדיש דאף באדיי אדויי, מ"מ אינו חייב נ"ש רק על מקום גחלת והשאר חשיב צרורות והיינו משום דכל שבולת ושבולת דבר בפ"ע וה"נ כל קורט וקורט דבר בפ"ע. אך דכשנמוח נעשה גוף א' דמים חשיבי גוף א'. ע' מאירי עירובין ס"ח. והדרן לחקירה הנ"ל אם אזלינן בתר שעת הפעולה או בתר שעת התפעלות. ע"כ לענ"ד נכון יותר להסיק הקעסיל של המקו' וזה אינו דומה למקום גחלת כי בשעת הסקה עדיין הקעסיל שבתוך המקוה קר לגמרי כידוע ואח"כ כשמתחמם כבר הסיר האדם ידו מזמן כביר וזה ודאי לא עדיף מאשו משום חציו. וטוב מזה ומזה להעמיד אייזערן אייוועלע בתוך חדר המקו' [לא בתוך גומת המקו' ממש] ולהסיק הרבה עד שיתחמם השלג ויהי' נמוח ובזה אפשר דגרע מאשו ודומה לכח כחו. או לאשקיל בידקא דמיא בכח שני בחולין ט"ז. ובסנהדרין ע"ז: דפירש"י דאם הוא רחוק ממקום פעולתו חשיב כח שני. ואף שכ' המג"א סי' קנ"ט סקכ"א דבמטה חבית כיון שהוא בכחו ממש אין חילוק בין רחוק לקרוב. י"ל דאשו ל"ח כחו כ"כ כמו במטה חבית כמובן דשם פתיך בי' כח האדם משא"כ אשו אף שע"פ דין חשיב חציו מ"מ כחו ממש ל"ח ושוב יש לחלק בזה בין כח א' לשני. ואע"ג דבשבת מ': דהמעמיד קדירה כנגד המדורה ג"כ חייב משום מבשל התם איירי בסמוך לאש דאל"כ א"א שתתבשל וכ"מ בר"ן שם. ודומה לאשקיל בידקא דמיא בכח ראשון דהיינו במקום קרוב דזה חשיב כחו משא"כ לענין שיפשר השלג לא בעי' בסמוך כ"כ וברחוק חשיב כח שני. ואם א"א שיפשר ע"י תנור א' יוכלו להעמיד שם ב' אייזערנע אייוועלעך ולהסיק שניהם עכ"פ עד שיפשר שיעור כ"א סאים מים והשאר יכול להפשיר ע"י הסקת הקעסיל אשר בתוך המקו' או ע"י טסים מלובנים מכמה טעמים א' דלכל הדיעות שלג שלא נמוח כשר עכ"פ להשלים כמפורש ברפ"ז דמקואות אלו מעלין ולא פוסלין השלג וכיון דאיכא רוב מים כשרים א"צ להפשיר השאר כלל וכיון דאין ההפשר צורך להכשר המקו' ל"ח תפי"א לענין הוויית המקו' כיון דגם בלעדי זה כשר, שנית דדעת הראב"ד ז"ל דתפי"א אין פוסל רק ברוב המקו' וכאן רוב בהכשר. ואפי' לדעת רמ"א הנ"ל דגם בזה פוסל בג' לוגין מ"מ כיון דפסול ג' לוגין דרבנן שוב יש לסמוך על החת"ס דמותר להכשיר ע"י טסין מלובנים:
והנה בתוספתא הובא בר"ש פ"ב דמקואות משנה ט' לגיון העובר ממקום למקום וזלפו בידיהם ורגליהם ג' לוגין למקו' כשר ולא עוד אלא עשו מקו' בתחילה כשר ופי' הר"ש דמיירי שהמשיכן עם הקרקע, והב"י למד הפירוש דההיתר משום המשכה. והק' שאובה שהמשיכו' כולה פסולה והט"ז סקכ"ח תירץ דכיון דלראב"ד תפי"א אין פוסל רק ברובו הנה דל"ח שאובין ע"כ כשר גם בהמשכה בכולה. ובס' נפש חי' קונט' גולת עליות סעיף מ הביא בשם מרי"ט סי' י"ז דהמשכה עם הקרקע כשר משום שלא נתלשו ונלע"ד הפי' דכל פסול שאובין ותפי"א הכל הוא משום שנעשה עי"ז תלוש דהרי מים שנתלשו שלא לרצון אימק"ט כדאיתא רפ"ק דמקואות. הנה דבנתלשו שלא ע"י אדם עדיין חשיבי מחוברין. וברמב"ם פי"ב מטו"א דמים שנתלשו שלא לרצון אין מכשירין דחשיבי עדיין כמחוברין ע"כ דוקא במים תלושין פוסל שאובין ותפי"א דעי"ז חשיבי כתלושין אבל אם לא נתלשו והוא גוררן ע"ג קרקע אין בהם פסול שאובין ולא פסול תפי"א:
ואם כנים דברינו י"ל דגם בנ"ד כיון דהשלג מונח ע"ג קרקע הוי כהמשיכן עם הקרקע ואין נפסל בתפי"א ושפיר יכול לחממן בטסין מלובנים:
אך יש לחלק דשם לא ותלש מעולם ונשאר עליו שם מחובר עדיין משא"כ בנ"ד בשלג דשלג אינו לא אוכל ולא משקה כ"ז שאינו מחשיב עליו למשקה כדאיתא נדה י"ז. וכיון שאין עליו שם מים ממילא ל"ח מחובר לקרקע וצריך שיהי' עליו שם מחובר בשעה שנפשר ונעשה מים ואפשר דתפי"א מעכב עליו שלא יחול עליו שם מחובר אף בהיותו מונח ע"ג קרקע וכעין דמחלק הש"ס כריתות כ'. בין לאחותי לידי טומאת בין לאסוקי מידי טומאה וכעי"ז קריין סגיאין. כידוע, וכזה כ' בכוזרי ח"ג פ' ס"ה דיש חילוק בין נבואה הנקנית לנבואה הנמשכת עיי"ש בפי' קול יהודה. אך יותר נראה דאף דשלג אינו משקה מ"מ חשיב מחובר דהוי כמו עפר ועי' ב"י יו"ד סי' כ"ח ממרדכי בשם גאון דמכסין בשלג דכתיב בי' לשלג יאמר הוי ארץ ואף שחולק עליו לענין כיסוי דמ"מ לא נקרא עפר מ"מ כיון דנקרא ארץ לפי פי' גאון הנ"ל י"ל דהוא מינא דארץ. ותו דהמהר"ל ז"ל בנתיבות עולם נתיב עבודה פי"ט כ' דאדמה אפי' תלוש משמע אבל ארץ קאי רק על כלל הארץ ומקצת עפר לא מקרי ארץ עיי"ש [וש"ב ותלמודי מ' אברהם זילבערבערג נ"י מוואלבראם ה"ר לזה ממקרא פ' קרח י"ז פסוק ל"א ותבקע האדמה אשר תחתיהם ותפתח הארץ את פי'. הנה אשר תחתיהם קרי אדמה כיון דפירש והגביל המקום ובסיפא אמר ותפתח הארץ דמשמע כלל הארץ שהרי לא הגביל מקום כמו ברישא] וכיון דשלג נקרא ארץ משמע דחשוב מחובר לכלל הארץ. והנפש חי' ביאר עפמ"ש הר"מ והרא"ש פ"ב דמקואות מ"ז בשם תו"כ דתפיסת יד אדם במקצת אינו פוסל וכ"כ בשם לבוש וע"כ בהוליכן עם הקרקע כשר כיון דמונח גם על הקרקע הו' תפי"א במקצת כשגוררו וע"כ כשר יעיי"ש. וא"כ י"ל גם בנ"ד כיון דלא הוי מעשה גמור של האדם אף דאשו משום חציו זה סברא תוריית אבל בטבע ל"ח זה מעשיו [וכעין סברא זו מבואר בירושלמי ר"פ הזורק לענין קליטה] וע"כ ל"ח רק תפי"א במקצת וכשר:
ונלע"ד ראי' דאפי' במידי דחשוב חציו וגירי דיליה בכה"ת מ"מ לענין מקוה ל"ח תפי"א מפ"ב דמקואות משנה ז' המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים רא"א אם עונת גשמים הוא אם יש בו במעט מים בבור ישבר ואם לאו לא ישבר. וכעי"ז שם במשנה ח' ובמשנה טית דאם שובר הכלי שהמים ירדו לבור שפיר דמי, וק' הא בחולין ט"ז. ובסנהדרין ע"ז. דאשקיל אחברי' בידקא דמיא [פירש"י שסילק הדף המעכב מרוצת המים] אם הוא בכח ראשון חייב מיתה משום רציחה וגם שחיטה כשרה בכה"ג דחשוב כח גברא. וכן קיי"ל בש"ע או"ח סי' קנ"ט דהמסלק ברזא מן החביות חשיב כח גברא לענין נט"י. וכזה בר"ן ע"ז ס"פ ר' ישמעאל לענין כחו של נכרי ביין להעשות יי"נ. וכזה מבואר בתוס' שבת ל"ט. גבי סילוק וה"נ מה ששיבר הכלי ומסלק המניעה שיוכלו המים לרדת לתוך המקוה יחשב תפיסת יד אדם. וע"כ דלענין תפי"א לא סגי בכחו וחציו גרידא רק בעינן מעשה גמור בטבע וא"כ שפיר י"ל דאע"ג דבכה"ת אשו משום חציו לדעת תוס' סנהדרין ע"ז. מ"מ ל"ח תפיסת יד אדם:
עוד ראי' לזה מהמשכה דמועיל לסלק פסול שאובין. ומעיקר הדין סגי בכ"ש ומש"כ בשו"ע סי' ר"א סמ"ה דבעינן ג"ט כ' באבני נזר סי' רע"ו סק"ג דהיא חומרא בעלמא. וכה"ג ודאי חשיב כחו לכ"ד. ק"ו מאשקיל אחברי' בידקא דמיא. וראיתי באבנ"ז סי' ער"ב סק"י שכ' דמש"ה מועיל המשכה משום דל"ח כחו כמ"ש רש"י עירובין פ"ח. דהשופך מים ברה"י ויוצאין לרה"ר פטור ע"ש. אמנם ראיתי בשו"ע הרב ז"ל סי' שנ"ז כ' דהא דעירובין פ"ח. שאין המים הולכין ממש מכחו ששופך ברחוק מעט והוא כעין החילוק דמחלק בחולין ט"ז. הנ"ל בין קרוב לרחוק כפירש"י שם. ומלשון הר' יונתן המובא ב"י רסי' שכ"ז נראה בעליל דאפי' רחוק מעט מרה"ר ל"מ רק צריך שינוחו מעט בטרם שיצאו לרה"ר. ונראה שדעתו ז"ל כרמ"ה סנהדרין ע"ז: בהא דאפליג באשקיל בידקא דמיא בין כח א' לכח שני וכ' שם דהמחוור שבפירושים דכח שני היינו שנפסק מעט ודחה שחילוק בין מקום קרוב לרחוק וי"ל דבזה גם רש"י מודה להרמ"ה דהרי במג"א סי' קנ"ט סקכ"א דבכחו ממש אין לחלק בין כח ראשון לכח שני רק באשקיל בידקא דמיא שלא פעל במים רק שסילק המונע וא"כ בנ"ד ששופך המים בזה אין לחלק בין קרוב לרחוק וע"כ כ' הרבינו יונתן דבעי שיניח מעט וא"כ הדרא קו' לדוכתה למה יועיל המשכה הא חוזר ונופל בהמשכה עצמה ע"י תפי"א ול"ד להא דמהרי"ט סי' י"ז הנ"ל דבמשכן עם הקרקע ל"ח תפי"א דהתם לא נתלשו מעולם משא"כ בזה. וביותר ק' למ"ד תמורה י"ב: שאיבה שהמשיכהו כולה כשירה וק' אדרבא עתה נפסל מה"ת להראב"ד ז"ל מצד תפיסת יד אדם. וראיתי בב"ח סי' ר"א דק"ח ד"ה מקו' שיש בו כ"ב סאין שיכל את ידיו ליישב זה שכ' דמיירי שלא נשפכו המים למקו' עד שסילק ידיו ע"ש הנה דס"ל ז"ל דלא חשיב תפי"א לפסול המקו' רק באזיל מיני' ומיני' עי' ב"ק י"ח ומ"ד: דאז הוי כגופו ממש ולא צרורות ע"ש הנה דכחו לבד ל"ח תפי"א אע"ג דבכה"ת כחו כי האי כגופו דמי אף שנעשה המעשה לאחר סילוק ידיו כמו הזורק סכין ושחט בה מפורש בגמ' דחשיב כח גברא. וכן בשבת ע"ג: שדי פיסא לדיקלא ואתר תמרי וכן זורק ד"א ברה"ר ולענין רציחה בסנהדרין ע"ז. בזרק צרורות לתחת וגם כל חץ הורג אחר סילוק ידיו. ופשוט דבכה"ת חשיב כה"ג כחו. מ"מ לענין תפי"א ל"מ זה רק צריך גופו ממש וכ"ז סמוכין לסברא הנ"ל דאשו משום חציו ל"ח תפי"א. ונסתייעו דברי הגאון חת"ס ז"ל דמותר להכשיר השלג ע"י טסים מלובנים:
ונשוב לענין דינא אם אפשר להפשיר רוב שיעור מ"ס ע"י היסק בתנור שבחדר המקו' [לא בתוך גומת המקו'] זה נכון עצהיו"ט כי בזה שייך גם היתר מכח שיטת החי' הר"ן סנהדרין ע"ז דבכל התורה ל"א אשו משום חציו רק בממון וכאן שאינו מניח האש על השלג עצמו ולא דמי להא דמנחות ע"ז: הניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאלי' חייב עלי' כמעשה שבת דשם חשיב שפעל בעצמו בעיסה כמשכ"ל מאבני נזר סי' שפ"ט משא"כ כאן ושייך היתר החי' הר"ן ברווחא:
ואם א"א בזה עכ"פ טוב יותר להסיק הקעסיל שבתוך גומת המקו' עצמה דבזה ליכא מקום גחלת כיון דבשעה שמסיק עדיין התנור קר וגם בזה אפשר דשייך היתר החי' הר"ן הנ"ל כמו לעיל דזה ג"כ ל"ח שפעל בגוף השלג אף דהקעסיל עומד בתוך גומת המקו' אצל שלג מ"מ כיון דהקעסיל הקר מפסיק בין האש שמסיק בין השלג א"א שיחשב פעל בשלג [וע"ז ק"ק מהא דביצה לד' דגם באייתי אור בסוף חייב משום מבשל. שו"ר דלק"מ דשם אין מבואר דהאחרון חייב משום מבשל ואולי חייב משום מבעיר. ואפי' נימא דחייב נמי משום מבשל אפשר דהיינו במניח האור אצל הקדירה דדומה למניח שאור ע"ג עיסה. אך זה חידוש ופלא גדול לומר דהמניח אש בתוך תנור קר שיש עלי' תבשיל אינו חייב משום מבשל לדעת תי' הר"ן דל"א אשו משום חציו גבי שבת כיון דבשעת פעולתו תנור קר מפסיק בין האש לתבשיל וגם לא עשה הפעולה בתבשיל אך בזה י"ל דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאמרי' בב"ק ס'. לענין זורה ורוח מסייעתו] ואם גם זה לא אפשר בשום אופן יש להתיר גם באופן שכ' החת"ס להניח טסין מלובנין ויש לסמוך בשעה"ד על הגאון חת"ס ז"ל אשר חיזקתי שיטתו מכח דברי המג"א סי' שי"ח דבמעמיד דבר יבש על האור חשיב מבשל דבר יבש אם שנימוח אח"כ ה"נ חשיב תפי"א בדבר יבש. וגם מכח דברי מרי"ט דבלא נעקר מן הקרקע אין פוסל בו תפי"א וגם מכח ראיות הנ"ל מפ"ב דמקואות משנה ז' ח' ט' וגם מדברי הב"ח סי' ר"א לענין המשכה דלענין תפי"א בעי גופו ממש ולא סגי בכחו וגם בזה שייך קצת היתר הנ"ל מכח דברי חי' הר"ן הנ"ל די"ל דכל קורט וקורט של שלג הוא דבר בפ"ע ושוב דומה לכל אשו משום חציו דל"א כן אלא בממון:
והנה באבני נזר יו"ד סי' ער"ב סקכ"א אחר שכ' דאסור להפשיר השלג ע"י אדם משום תפי"א כ' וז"ל ואין להקשות ע"ז מפ"ז משנה ג' הי' בו מ"ס ממלא בכתף עד שיחזרו מימיהן למראה מים הנה מתחילה הי' כל המים נפסלים בשינוי מראה והוא מכשירם בידים ואעפי"כ ל"ח ביד"א לק"מ ל"מ לדעת הרא"ש פ"ה מ"ד דבמה שהמק"ט מועיל שלא יפסל בזוחלין ל"ח עושה בדבר המק"ט ה"נ במונע פסול שינוי מראה ל"ח בידי אדם עיי"ש וכוונתו דאבל במפשיר שלג אין מים בעולם כלל והוא מהוו' דבר חדש. ולע"ד הקלושה י"ל לפי"מ דאיתא בנדה י"ז. דשלג שיחשב עליו למשקה דינו כמשקה ואם רוצה להפשירו הרי חישב עליו למשקה. וח"א דחה דחישב עליו למשקין היינו שחישב לשתות השלג עצמו כמו שהוא משא"כ בזה שרוצה להפשירו אדרבא הרי מראה שאין שלג נחשב בעיניו למשקה. ולע"ד א"א לפרש חישב עליו למשקין שרוצה לשתותו כשהוא שלג דגדר שתיי' שיבלענו בלא היפוך לשון כמ"ש בשו"ע הרז"ל סי' קנ"ח ס"ח עיי"ש ושלג א"א לשתות באופן זה בלי סיוע הלשון, ותו דא"כ מה הפי' חישב עליו לאכילה אם הפי' שחישב לאכלו וק' ממנ"פ אם אכילת שלג נחשב שתי' איך יכול לחשב לאכילה ואם הוא אכילה איך יכול לחשוב עליו לשתי' וע"כ הפי' שחישב לעשות ממנו משקין ומיד שם משקה עליו [והמחשבה עצמה ודאי ל"ח תפי"א]:
אך דמ"מ פסול לטבילת מקו' לדעת הראב"ד וסייעתו וסו"ס ל"ה דבר חדש כיון דגם מעיקרא שם מים עליו ול"ח רק מסלק פסול כמו בזוחלין. ובמרדכי פ' במה טומנין הובא ב"י סי' ר"א דקה"י בשם הר"א ור' שמחה דאין לטבול בשלג שאינו מפושר שא"א שכל השלג יגע בבשרו ועוד דאין מטבילין בכיפין עיי"ש וכוונתו בטעם הראשון שא"א שלא יהי' שום הפסק אויר בכל שטח גופו בין גופו לשלג. [ובחנם נדחק בס' שירי טהרה פ"ז מ"א בכוונתו ע"ש] ומ"ש ב"י ע"ז דמזה נשמע דאי"צ שכל מ"ס יגעו בבשרו תמי' לי' ממשנה פ"י דמקואות כלי שהטבילו דרך פיו כאלו לא טבל הנה דאויר חשיב חציצה בטבילה אף דליכא דבר ממשי ואכמ"ל יותר. ולפי"ז הא דצריך להפשיר השלג אינו מצד פסול רק כדי שכשיפשר יגע על כל שטח בשרו בלי הפסק אויר כלל בשום מקום מגופו. וא"כ לא נחשב בזה תפי"א כמו במסלק פסול זוחלין הנ"ל וכאן י"ל דאפי' החולקין שם מודו כאן דכאן ל"ת מסלק פסול דאם הי' אפשר שיתפשט על כל חלקי גופו בלי הפסק אויר גם עתה כשר הוא. וטעם השני של המרדכי משום שאין מטבילין בכיפין פ' בס' שירי טהרה פ"ה מ"א משום דכל קורט שלג נחשב בפ"ע והשלג שלמעלה חשיב כאלו הוא באויר ע"ש וא"כ זה ג"כ אין פסולו בגופו רק מחמת שמונח באויר ובזה י"ל דלכו"מ ל"ח מהוו' ועדיף ממה שכ' הרא"ש דבמסלק פסול זוחלין ל"ס מהוו' בדבר המח"ט. וכאן י"ל דכו"ע מודו דכאן אין פסול בגופו כלל כאמור. מכל הלין טעמי לענ"ד נראה להקל להפשיר השלג ע"י טסים מלובנים באין עצה אחרת:
מ"מ אם אפשר לעשות המשכה אין להתיר בלי המשכה ומש"כ דהמקו' גבו' מקרקע הבית וע"כ א"א לעשות המשכה. לענ"ד אפשר לעשות המשכה ע"י שיניח עצים לפני גומת המקו' עד שיגבי' אותו מקום למעלה מן המקו' ע"י עצים ואח"כ יניח על העצים השלג ואח"כ יניח הטסים מלובנים על השלג כדי שאח"כ יהי' נמשך אל גומת המקו' ואף שכ' הרמ"א סי' ר"א סמ"ו דבעינן המשכה על קרקע הראוי לבלוע אבל הרי סיים שם דטוב להחמיר לכתחלה משמע שאינו מעיקר הדין. וא"כ בנ"ד שאין עצה שפיר יש לסמוך על המשכה ע"ג עצים שאין עשויין כלי. וגם מ"ש בשו"ע סי' מ"ה דבעי המשכה ג' טפחים כ' באבני נזר סי' רע"ו סק"ג דאינו אלא חומרא ע"כ בנ"ד עכ"פ יעשה המשכה כזו ע"ג עצים ואפי' המשכה משהו סגי בזה. ואם אפשר לעשות המשכה כזו אינני מתיר באופן אחר כי מלבד מה שהגאון בית שלמה והלחו"ש פוסלין באופן הנ"ל מצד תפיסת יד אדם עוד יש בזה חשש מחמת דעת האשכול להראב"ד ז"ל שהובא בנחל אשכול שם [שהוכיח שכן דעתו] דאפי' אחר ההפשר אין כשר לטבול בו לדידן דלא קיי"ל כר"י ואנשי מידבא מטעם דבשעה שבא השלג לכאן הי' פסול וא"כ אין כשר לשיטה זו רק אם נותן למקום אחר אחר ההפשר וכ"כ הגאון מטארנא ז"ל בס' שירי טהרה סוף פ"ו דמקואות דמטעם זה ג"כ נכון לעשות המשכה בשלג שנפשר. וגם באבני נזר סי' רפ"ד חש לה לשיטה זו לכתחלה ע"ש. ע"כ אם אפשר לעשות המשכה באופן שכתבתי אין להתיר באופן אחר. ואם א"א בשום אופן יש להתיר גם בלא המשכה כי מלשון האבנ"ז סי' רפ"ד סק"ד נראה דרק לכתחלה חש לשיטה הנ"ל דגם אחר ההפשר פסול כשהוא באותו מקום וע"כ באין ברירה יש להתיר זה והנלע"ד כתבתי: