אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן קיז

סימן קטז

ע"ד השאלה בענין כבוי העלעקטרי בש"ק ע"י נכרי דיש נוהגין בזה איסור ויש נוהגין היתר כדת מה לעשות לענין הלכה למעשה:

נלע"ד דראוי לצוות להנכרי מע"ש לכבות בש"ק ובזה יש להתיר ברווחא. א' כי הגאון ישועות יעקב סי' ש"ז כ' דאמירה לנכרי מע"ש מותר לצורך מצוה אפי' באיסור דאורייתא עיי"ש טעמו כי טוב:

ונלע"ד עוד טעם לזה דהנה ברא"ש בב"מ צ': משמע דפליג עם ר' סעדי' גאון אם מותר לומר בע"ש לנכרי שיקנה חפץ עבורו בשבת דרס"ג אוסר ורא"ש ז"ל כ' דאפשר דכיון דאומר לו בשעת היתר ליכא איסורא ונראה דפלוגתתם תלוי בפלוגתת ר"י ור"ל בירושלמי פ' מי שאחזו בנתן גט לשליח כשהבעל פקח ובשעת נתינת השליח נשתטה אם אזלינן בתר מנוי וכשר דאז הי' הבעל פקח או אזלינן בתר חלות. דאם אזלינן בתר מנוי ע"כ צ"ל דשלוחו של אדם כמותו היינו כאילו עשה המשלח בשעת מנוי לא בשעת עשיית השליח דאז הרי הבעל שוטה ואינו ראוי לגרש ואיך יועיל אז נתינת השליח מחמת ששא"כ וע"כ צ"ל דחשיב כאלו עשה הבעל בשעת מנוי. ולמאן דאזיל בתר חלות ס"ל ששא"כ בשעת חלות היינו כאלו הבעל עשה בעת עשיית השליח. ולמ"ד דאזלי' בתר מנוי האומר לנכרי בע"ש שהנכרי יעשה בשבת אע"ג דאמירה לנכרי אסור מדרבנן משום שליחות כמ"ש רש"י ר"פ מי שהחשיך מ"מ כאן אפי' הי' שייך בזה שליחו כמותו חשוב כאלו המשלח עשה בשעת מנוי ואז הרי חול ומותר לישראל לעשות מלאכה. ורס"ג ס"ל כמ"ד דששא"כ הוי כאלו עשה בשעה שהשליח עושה ע"כ חשוב מדרבנן כאלו עשה בשבת:

ורמב"ם פוסק פ"ב מה' גירושין דמה"ת אזלי' בתר מנוי וידוע מש"כ הקצה"ח דגם דעת רש"י ז"ל כן בגיטין י"ג. ולעיל סי' ק"י כתבנו עוד ראי' לזה דדעת רש"י כרמב"ם בזה ונלע"ד עוד סיוע לפסק הנ"ל דהנה המעיין בזבחים ל'. יראה בעליל דפליגי בזה אביי ורבא לענין תפוס לשון ראשון דאיבעי' לן לחצות מאי אביי אמר בהא ודאי מודה ר"מ רבא אמר עדיין הוא אמחלוקת ופי' הר"ח שאמר שיחולו שניהם בחצות ואביי אזיל בתר חלות ע"כ חשוב כאלו אמר שניהם יחד כיון דחלות שלהם יחד ורבא אזיל בתר אמירה כמ"ש התוס' פסחים ס"ג. בד"ה לימא. וכיון דהלכה כרבא לגבי דאביי בר מיע"ל קג"ם מזה ראי' לרמב"ם ורש"י דאזלינן בתר אמירה:

עוד סמוכין לזה דהנה בקדושין נ"ט: פריך לר"ל דס"ל לא אתי דבור ומבטל דבור מהא דביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה אמר רבא הב"ע כגון שקדם בעה"ב ותרם את כריו דכי מעשה דמי. ולכאורה תמוה למ"ל למימר דכי מעשה דמי (דמשמע משום דמעשה ודאי מבטל דבור] תפ"ל כיון דקדם בעה"ב ותרם את כריו א"א לשליח לתרום שנית דא"א לתרום ב' פעמים כיון שכבר יצא הכרי מידי טבל. ומזה נראה להדיא דאחר שנתן רשות לשליח לתרום מסר כל רשותו לשליח ואין לו עוד כח לתרום בעצמו כיון שמסר כחו לשליח אך דבידו לבטל השליח ואז ישוב כחו אליו וע"כ הוכרח לומר דאע"ג דלר"ל לא אתי דבור ומבטל דבור מ"מ אתי מעשה ומבטל דבור ופקע כח השליח וממילא חל תרומתו וכן נראה להדיא ברש"י קדושין ע"ח: ד"ה אם שלו קדמו קדושיו קדושין דבטלי' לשליחותי' דשליח וכן בגמ' שם רש"י ד"ה משום וד"ה לא איכפת לי'. [הערה זו שמעתי מהגאון הגדול בעל חלקת יואב זצ"ל] והקשני ח"א דהרי אמרינן שליחו של אדם כמותו ואם הבעלים אין להם כח אז לעשות איך יועיל מעשה השליח משום שהוא כמותו ולהנ"ל א"ש דרבא לשיטתי' בזבחים ל'. דאזלינן בתר אמירה לא בתר חלות ומאן דאזיל בתר אמירה ס"ל דהנותן גט לשליח ונשתטה אח"כ הגט כשר כמבואר בירושלמי פ' מי שאחזו וא"כ עכצ"ל דשלוחו של אדם כמותו היינו ככח הבעלים בשעת מנוי ובשעת מנוי הי' לו כח למשלח ע"כ שפיר מועיל מעשה השליח וזה ראי' גדולה לדברינו:

והנה לפי האמור הי' ראוי להיות הדין דמותר לומר בע"ש לנכרי לעשות מלאכה בש"ק דחשוב כאלו הישראל עשה מערב שבת. אמנם באו"ח סי' ש"ז ס"ג קיי"ל דאסור לומר לנכרי מע"ש לקנות בשבת. וי"ל כיון דפ' הרמב"ם פ"ב מה' גירושין דהנותן גט כשהוא פקח ונשתטה קודם חלות הגט פסול מדרבנן. הנה דמדרבנן אזלינן בתר חלות ה"נ מדרבנן חשוב כאלו עשה המשלח בשבת ואמטי להכי אסור. וכיון דאפילו במצוהו בשבת ליכא רק שבות דאמירה לנכרי. במצוהו מע"ש דכה"ג אפי' במידי דשייך שליחות מה"ת ל"ח מה"ת כאלו עשה בשבת א"כ בנכרי שאיננו בר שליחות הוי כמו שבות דשבות דמותר במקום צורך גדול:

אך י"ל דהא דהותר שבות דשבות במקום צורך גדול היי"ד כשב' השבותין הם משתי שמות לא בזה שהכל סוג א' משום דמה"ת ל"א בזה ששא"כ וכעי"ז כ' רמ"ה סנהדרין כ"ד. לענין נאמן עלי אבא דאם קבל עליו מי שיש עליו ב' פסולים ל"מ קבלה וכ' הרמ"ה ז"ל דהיי"ד כשהם מב' סוגי פסול אבל משם א' חשוב פסול אחד. וכעי"ז כ' הפוסקים בחו"מ סי' כ"ב. מ"מ אין חילוק זה מוכרח ואין לחדש חומרא בדרבנן בלא ראי' כדתנן בידים:

עוי"ל דהא דאסור לומר מע"ש לנכרי שיעשה אע"ג דאזלינן בתר מנוי היי"ד אם אמר לנכרי סתם שיעשה דאז חל המנוי מיד משא"כ כשאומר לו שיעשה בשבת המנוי גופה יש לה חלות וחלות המנוי אינו חל עד שבת ואם יעשה בע"ש איננו עדיין שלוחו ול"ח כמותו וכעי"ז כ' הנמוק"י פ"ג דבב"ח ורמב"ן ורשב"א גיטין על קו' התוס' גיטין ס"ג: האשה שאמרה התקבל לי גטי צריכה ב' כתי עדים א' שיאמרו בפנינו אמרה וא' שיאמרו בפנינו קבל וקרע והק' תוס' הא הוי חצי דבר ותירצו הראשונים ז"ל הנ"ל דמנוי השליחות הוא דבר שלם בפ"ע מה שיעשה שליח ע"כ ל"ח חצי דבר. וכזה מבואר בשו"ת הרשב"א דאשה שעשתה ק' שלוחין לקבלה לא תלי בברירה דכלן שלוחין אך שהא' יעשה השליחות. הנה דחלות מנוי השליחות הוא דבר בפ"ע. ע"כ המנוי גופא ג"כ יש לה דבור וחלות ואם אומר שיעשה השליח בשבת החלות של המנוי הוא בשבת ע"כ אע"ג דאזלינן בתר שעת מנוי אסור דחשוב שעשה בשבת ודעת הרא"ש ב"מ צ': שמתיר נראה משום דבירושלמי פ' מי שאחזו דמ"ד בנתן גט לשליח ונשחטה בין מנוי לנתינה כשר ס"ל נמי דאם נתן גט לאשה שיחול לאחר ל' ונשתטה ג"כ הגט כשר דאזלינן בתר נתינה ולא בתר חלות א"כ ה"ה לענין חלות של המנוי ג"כ אזלי' בתר שעת המנוי ולא בתר חלות המנוי וממי' חשיב גם בזה כאלו עשה בע"ש. ודעת ר' סעדי' גאון ושו"ע סי' ש"ז נראה דזה הוי כעין תרין רואין שנחשב מעשה שעשה השליח כאילו עשו בעלים בשעת מנוי ושיחשב חלות המנוי כאילו הי' בשעת מעשה המנוי וכולי האי לא אמרי'. ולפ"ז יצמח דאף לרמב"ם דהעושה שליח לגרש ונשתטה הבעל כשר מה"ת היי"ד כשעשאו שליח סתם דחל השליחות תיכף אבל אם עשאו שליח אלאחר ל' ונשתטה קודם ל' אפשר דהגט בטל מה"ת דאע"ג דאזלינן בתר מנוי כאן גם המנוי הי' אחר שנשתטה:

והנה ברש"י ע"ז ט"ו. דאמירה לנכרי אסור משום מצוא חפציך ודבר דבר וכ' כל גדולי האחרונים דהיי"ד אם אמר בשבת אבל אם אמר בע"ש שיעשה בנכרי ע"כ א"א למיתי עלה משום ודבר דבר וכ"כ בישויע"ק סי' הנ"ל ולפי האמור אין זה מוכרח דכמ"ש רעק"א במקנה מע"ש שיחול בשבת אסור מדרבנן כיון דהחלות של הקנין הוא בשבת כן י"ל לענין ודבר דבר אם יאמר בע"ש שיחול המנוי בשבת אית בה ג"כ משום ודבר דבר דחשיב כאלו מדבר בשעת החלות כמו דאמרי' דחשיב כמקנה בשעת החלות:

ולפ"ז לפמש"כ רש"י בשבת ג'. דעוקר בחול ומניח בשבת דומה לזה עוקר וזה מניח א"כ דומה למש"כ אהעו"ז דבמקום מצו' זה עוקר וזה מניח מותר בכרמלית וה"ה בשבות דאמירה דנכרי וכש"כ הוא דאמירה דנכרי קיל משאר שבות משום דלית בי' מעשה כדאי' עירובין ס"ח.:

אך לכאו' יש לפקפק ע"ז דודאי גם גוף השליחות שהנכרי עושה בשליחות הישראל ג"כ אסור מדרבנן אפי' בלעדי האמירה וראי' לזה דהרי אפי' נכרי העושה מעצמו מלאכה בשביל ישראל צריך למחות בידו כדאי' סי' רע"ו ודבר זה נעשה בשבת לבד. אמנם גם הא לא תברא ואקדים לשון תוס' רי"ד פ"ב דקדושין שהעתיק גם בקצה"ח סי' קפ"ב ז"ל יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפלין עבורי ולאו מלתא הוא שהמצו' שחייבו המקום לעשות בגופו האיך נפטור הוא ע"י שליחו והוא לא יעשה כלום ודאי בגרושין וקדושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שכותב בגט אנא פלוני פטרית וכו' עיי"ש ונלע"ד להוסיף ביאור לזה לפמ"ש הרב ז"ל סי' רס"ג בקו"א דענין שליחות היינו כאלו המשלח אחז בידי השליח ועשה המעשה עיי"ש. והנה במג"א סי' ש"מ בשם רמב"ם דגדול אוחז בקולמס וגדול כותב חייב גדול אוחז בקולמס וקטן כותב פטור הנה דל"ח כלל מעשה האוחז הקולמס רק מעשה הקטן שאוחז בידו ופועל ה"נ חשיב מעשה המשלח ולא מעשה השליח:

והנה יש פלוגתא בין רש"י ותוס' רי"ד בקדושין בהא דפרכי' שליח ביד פקח הפקח פירש"י ויתחייב שולחו ולא השליח הנה ס"ל לרש"י ז"ל דאם ששא"כ ל"ח מעשה השליח רק מעשה משלח לבד ותוס' רי"ד ס"ל דחשיב גם מעשה השליח. ולכאו' לדברי הרב ז"ל הנ"ל דחשיב כאחז ביד השליח, א"כ יחשב מעשה המשלח לבד אמנם הדבר נכון לפמ"ש התבו"ש סי' ג' בפסול שאחז סכין וכשר שחט בו דדוקא אם לא אפשר לפסול לשחוט בעצמו באופן שהכשר אוחז עכשיו בידו אז חשיב מעשה הכשר אבל אם עתה אפשר לפסול לשחוט בעצמו חשיב גם מעשה הפסול א"כ מובן שיטת תוס' רי"ד דכיון דאפי' עתה אחר מנוי יוכל השליח לעשות המעשה בעצמו בלעדי צווי המשלח חשיב גם מעשה השליח. ובזה יובן היטב החלוק של התוס' רי"ד בין עושה שליח לקדש ולגרש לעושה שליח למצו' שבגופו. דשליח לקדש ולגרש א"א לשליח עצמו לעשות מאומה לולא המשלחו ע"כ חשיב כל המעשה של המשלח לבד [מלבד זה אפי' הי' חשיב שנים שעשאו ג"כ מועיל דאין זה מצו' שיצטרך שיעשה כל המעשה בעצמו רק דא"א לשום אדם לקדש ולגרש רק הבעל. וכל שיש גם מעשיו מהני וז"פ. אך כתבתי קושטא דמלתא דל"ה מעשה השליח כלל רק של משלח וזה מדוקדק היטב בלשון תוס' רי"ד דודאי בקדושין וגירושין הוא המגרש ולא השליח. משא"כ במצו' דדנין על המעשה לבד דצריך לעשות המעשה מצו'. והמעשה יכול השליח עצמו לעשות גם בלעדי מנוי המשלח וממי' א"א לשלול המעשה מן השליח וכיון דגם השליח עושה אין המשלח מקיים מצו' כיון דאינו עושה כל המעשה בעצמו וכבר כתבו האחרונים דכמו דשנים שעשאו באיסורין ל"ח עבירה לחייב עלי' כן במצו' ל"מ:

ולפ"ז בכל אמירה לעכו"ם יש ב' חלקי איסור א' גוף האמירה מצד ודבר דבר כרש"י ע"ז ט"ו. שנית דמדרבנן חשיב עשיית העכו"ם כמותו. והנה חלק השני הוא בגדר שנים שעשאו אך האמירה עושה הישראל לבדו:

אמנם כ"ז כשהאמירה בשבת אמנם אם אומר לנכרי בע"ש שיעשה בשבת דחשיב האמירה בחול והחלות של האמירה בשבת דהוי כמו זה עוקר וזה מניח כנ"ל ומסתמא כמו דזה עוקר וזה מניח מותר בכרמלית במקום מצו' או במקום צורך גדול שדינו כמו במקום מצו' כמבואר בסי' ש"ז ס"ה ה"ה ב' שעשאו מותר בכרמלית. וא"כ הדר היתר הנ"ל לדוכתי':

וכעי"ז כ' הגאון רבינו משולם ז"ל ליישב קו' הנמוק"י פ"ב דב"ק איך מותר להדליק נר בע"ש שידלוק בשבת נימא אשו משום חציו ותי' הגאון ז"ל דהוי כמו עוקר בחול ומניח בשבת דחשיב זה עוקר וזה מניח כמ"ש רש"י שבת ג'. ה"נ במדליק בחול ודולק בשבת הוי כשני שעשאו. אך בנ"ד אפשר גם הנמוק"י יודה לפמ"ש הרב ז"ל דחשיב כמו אוחז בידי השליח ופועל על ידו כאמור:

ובעיקר קו' הנמוק"י נלע"ד ע"פ שיטת הרמב"ם שפסק סתם דטמון באש פטור משמע אפי' לא כלו לי' חציו ותמו' מב"ק כ"ג. דלמ"ד אשמ"ח אין טמון פטור רק בנפל גדר שלא מחמת דליקה דכלו לי' חציו ותי' הה"מ דהרמב"ם ס"ל דכמה סתמי דש"ס דאמרו סתם טמון פטור לית להו הא דב"ק כ"ג. ובמק"א הוכחנו שגם דעת תוס' סנהדרין ע"ז. כרמב"ם מדכתבו דהמניח סכין בראש גגו ונפל ושחט חשיב כח גברא משום דאשו משום חציו כב"ק ג'. ולכאו' ק' הא בש"ס ג'. מחלק לשנים תולדה דמבעה זה אדם ותולדה דאש עיי"ש ולמ"ד אשו משום חציו היינו ממש אדם המזיק כמבואר דף כ"ג, והא דאש הוא אב בפ"ע היינו בכלו לי' חציו וא"כ ה"ה מה דאמרי' התם דתולדה דאש היינו אבנו סו"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' היינו ג"כ תולדה דאשו שאינו משום חציו וא"כ מה ראי' מזה דכה"ג חשיב חציו ואדרבא הוא ראי' לסתור וע"כ דתוס' ס"ל כרמב"ם דהך סוגי' דדף כ"ג. הוא דלא כהלכתא. אמנם ק' מה יענה הרמב"ם על קו' הש"ס ב"ק כ"ג. למ"ד אשמ"ח טמון דפטר רחמנא היכא משכח"ל הא חשיב אדם המזיק. וצ"ל דהא דאשו משום חציו אינו סברא רק נלמד מקרא כדאמרי' התם לפני זה אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לי' לר' יוחנן כי תצא אש מעצמה ישלם המבעיר את הבערה ש"מ אשו משום חציו הנה מפורש איפוא דאדרבא חשיב מעצמה ומ"מ גזה"כ שיחשב כמבעיר את הבערה וא"כ לא ק' מטמון דהפה הק' שאמר בגלוי אשו משום חציו הוא הפה הק' שאמר דבטמון ל"א אשו משום חציו. זכינו לדין דלרמב"ם ותוס' מה דטמון פטור משום דבטמון ל"א אשו משום חציו:

ועתה אקדים ש"ס ב"ק נ"ו. דהכופף קמתו של חברו בפני הדליקה דשוי' טמון באש כדי שיפטר המדליק פטור בד"א וחייב בד"ש. ולכאו' ק' לרבה דס"ל לעיל י"ז: בזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברה במקל פטור דבתר מעיקרא אזלי' וה"נ כיון דבשעה שהדליק הי' גלוי ליחייב אע"ג דאח"כ נעשה טמון. וניחא לי דכל ענין בתר מעיקרא אזלי' הוא טמון דעדיין אין נראה לעין שנשבר הכלי וע"כ א"א לחייב באש מטעם זה דכמו דפטרה התורה טמון באש כשהחפץ טמון כן הוא כשהנזק טמון וא"כ א"א לחייבו רק מצד סופו ובתר תבר מנא אזלי' בזה. וע"כ כשבסוף הוא טמון פטור, ומצאתי ראי' ברורה לסברא זו מפסחים פ"א: דשומרת יום חשיב טומאת התהום משום דעתה אין ידוע אם תראה אח"כ ותסתור למפרע או לא. ולמה דאמרי' שם עמוד ב' הכיר א' בסוף העולם אין זה טומאת התהום מצאו טמון בתבן בעפר ובצרורות הרי זה טומאת התהום. מבואר דכיון דעתה עדיין לא ראתה רק אח"כ תראה ותסתור חשיב ג"כ טמון בתבן ובעפר וגו' הנה דמה שהזמן עדיין טמון חשיב טמון:

ולפ"ז יש ליישב קו' הנמוק"י דבטמון ל"א אשמ"ח וכל זמן שהש"ק לא בא עדיין חשיב טמון כנ"ל ע"כ אין לאסור להדליק נר בע"ש שידליק בשבת משום חציו:

ועפ"ז ישבתי דברי הר"ש על קו' התוס' חולין ע"ג. כל ידות הכלים שהם ארוכין ועתיד לקצצן מטביל עד מקום מדה דהא הוי חציצה ותי' הר"ש דבהס"ת דכלים לב' ראוי לביאת מים. ותמו' דהרי כיון דעתיד לקצצן וכקצוץ דמי א"כ ל"ח בית הסתרים דכשיקצץ יהי' מגולה ולהנ"ל א"ש דזה עצמו לומר כל העומד לקצוץ כקצוץ דמי חשיב בית הסתרים כי עיני בשר אין רואין זאת וזה גדר בית הסתרים שאין עיני בשר רואין זאת רק עיני השכל. ואף דשם מבואר דלענין טומאה מה שעומד לחתוך ל"ח בית הסתרים. זה ישבתי במק"א ואכ"מ:

ואציע מענינא דהנה בעירובין ל"ב: תוד"ה ולא ליעבד וכו' ואור"י דיש לחלק בהא דהדביק [פת בתנור בשבת ד.] לפי שפשע שהדביק סמוך לחשיכה וכ"כ תוס' גיטין ל"ח: והדבר פלא דהרי שם מיירי בהדביק בשבת עצמו דאי בהדביק בע"ש סמוך לחשיכה אין בו חיוב חטאת ואין בו אלא איסור דרבנן אין נותנין פת בתנור אלא כדי שיקרמו פני' מבעו"י כשבת דף י"ט: ויש נדחקו בכוונת התוס' שהוא סבור שהוא סמוך לחשיכה אבל באמת כבר הי' חשיכה ואין זה במשמע הלשון. ותו דבין יממא ללילא לא טעי אינשי כפסחים י"ב: ומזה נ"ל ראי' למה שאמרתי מאז ליישב קו' רמב"ן על ר"ת ז"ל דס"ל דג' מילין ורביע אחר שקה"ח עדיין יום גמור א"כ למה לעיל י"ח. ובכלן ב"ה מתירין עם השמש הרי אפי' אחר שכבר בא השמש מותר לעשות כל המלאכות ותרצתי בהקדם קו' הנמו"י פ"ב דב"ק איך מותר להדליק נר בע"ש שידלוק בשבת נימא אשו משום חציו ותרצתי לפמ"ש תוס' בב"ת י"ז: דל"ח גירי' דילי' רק כשהניזק בעולם בשעת פעולתו אבל לא כשאין הניזק בעולם וכעי"ז בתוס' סנהדרין ע"ז. להיפך דכשאין המזיק בעולם עדיין ל"ש חציו וע"כ ארס נחש למ"ד מעלמו מקיא ל"ח גירי דילי'. קיצור הדבר דל"ש אשו משום חציו רק כשהמזיק בעולם וגם הניזק בעולם אלא שמחוסר קריבה משא"כ בזה. ע"כ בנ"ד דבשעה שעושה המלאכה אין השבת בעולם [וכאן השבת חשיב הניזק כמ"ש מחללי' מות יומת] ל"ח מחלל השבת במה שעושה לפני השבת ולפי"ז לפ"מ דאמרינן קדושין ס"ב. כל שבידו ל"ח דשלבל"ע ומשקה"ח ס"ל לר"ת ז"ל דיכול לקבל תוס' שבת מה"ת כדאיתא בשו"ע או"ח סי' רס"א ע"כ משקה"ח ואילך כבר חשיב כאילו השבת בעולם אפי' עדיין לא קיבל שבת ע"כ אע"ג דמותר לעשות אז המלאכה מ"מ אסור לעשות מלאכה שנמשך לתוך השבת משום אשו משום חיציו וע"כ כיון דכל הני דתני במתני' דלעיל י"ז: מיירי שמתחיל בע"ש שיהי' נעשה בשבת אסור לעשות אחר שקיעה משום אשו משום חיציו ואמטו להכי תנן עם השמש ולפי"ז צדקו דברי התוס' הנ"ל דמיירי שהדביק ע"ש סמוך לחשיכה אחר שקה"ח והי' סבור שיאפה קודם שיעברו ג' מילין ורביע שעדיין יום אבל כיון שסוף דבר נאפה בלילה חייב משום אשו משום חיציו:

ובהאי ענינא הנה במג"א סי' שי"ח סק"ח במניח על התנור דבר יבש שאח"כ יהי' נמוח ויעשה לח דהמג"א מתיר כיון דעתה בשעה שמעמיד הקדרה הוא יבש חשיב שמבשל דבר יבש וביבש אין בשול אחר בשול והלבוש אוסר. ולכאו' מדברי הנמוק"י פ"ב דב"ק ראי' למג"א שכ' דכל מה שעושה אח"כ חשיב כאילו פעל מעיקרא ומעיקרא הרי הי' יבש. אך לא דמי דרק מה שנעשה אח"כ יכולין לומר דחשיב כאלו עשה מעיקרא אבל לא לומר שבישל מעיקרא דבר יבש. זה הוי לא נעשה אח"כ כלל. עוד נלע"ד עיקר כוונת הנמוק"י דכמו דמצינו במקום שיכול לעמוד חוץ לעזרה וישחוט בעזרה בסכין ארוכה כן הוא במקום חשיב שהאדם עומד חוץ לשבת ופועל בתוך השבת וזה לא אסרה תורה רק כשהאדם פועל בשבת וה"נ חשיב שעומד עתה ומבשל אח"כ דבר לח כמו שנעשה אח"כ אבל לא לומר שמבשל דבר יבש אמנם לפי הנ"ל יש לומר טעם להיתר דכיון דעתה אינו לח ואין בפנינו דבר לח רק אח"כ יעשה לח א"א לומר אשמ"ח דהמהות שאינו עתה במציאות חשיב טמון ובטמון ל"א אשמ"ח או כמ"ש מתוס' ב"ק י"ז: דהיכא דניזק אינו בעולם ל"ח גירי דילי' ה"נ שאין עתה במציאות דבר לח ששייך בו בישול ל"ש אשמ"ח. ובאמת י"ל דהכל הולך אל מקום א' וגם סברת תוס' סנהדרין ע"ז. דכיון שאין הארס בעולם ל"ש חציו הוא ג"כ מטעם שכתבנו דכל שאשו עדיין בעולם הוי כמו טמון. ולדעת רמב"ם ותוס' בטמון ל"ש אשו משום חציו:

ונשוב לנ"ד דלומר לנכרי מע"ש לכבות העלעקטריא יש להתיר דהוי שבות דשבות באמירה לעכו"ם דמותר במקום מצו' או במקום צורך גדול וכאן תרתי איתניי הוי במקום מצות עונג שבת דאם לא נתיר לכבות ויצטרך להיות דולק כל השבת לא ידליק מע"ש והתירו סופו משום תחלתו וגם דהוי הפ"מ דהוי כצורך גדול ואפי' ל"ה ככל שבת בפ"ע הפ"מ כיון דאם נצרף כל השבתות יהי' הפ"מ חשיב כהפ"מ כעין שכ' הדע"ק לענין ביצים קרושות וכיון דהוי דבר מצוי מאד דינו כהפ"מ. וקצת כעי"ז במג"א סי' תקמ"ה סקי"ז. וגם דכבוי מלאשאצ"ל ואף שכ' הר"ן דמלשאצ"ל חמור משאר שבות היינו בכבוי ששייך בו עכ"פ לעשות פחמין משא"כ בכבוי זו דלא משכח"ל צל"ג.:

עוד יש סניף היתר דהרי פליגי רמב"ם וראב"ד פי"ב מה"ש ה"ב במבעיר מתכות לרמב"ם חייב משום מבעיר דגחלת של מתכות חשיב אש ולראב"ד פטור דלאו אש הוא כ"מ בהה"מ שם וא"כ מאן יימר דאש של עלעקטריע אש הוא ע"פ תורה. זה כתבתי רק לסניף:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה