אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן קיב

סימן קיא

לתלמידי הרה"ג רי"י פיעקארסקי רב בזענעווא.

ע"ד המכונה חדשה שאצל האופים שיש על התנור כעין חבית גדולה מלאה מים מחוברת להצנורות של הוואדעטשאנג והמים שבחבית מתבשלים ע"י מיחם אשר במרחץ. וכשפותחין הקראהן ויוצאין מים מהחבית באין לעומת הנחסר מים חדשים מן הואדעטשאנג לתוך החבית ומתבשל מחדש אם מותר לפתוח הקראהן בש"ק להוציא ממנו מים חמין כיון דגורם עי"ז שיכנסו מים חדשים צוננין להחבית ויתבשלו בשבת אך הוא אינו מכוון שיתחממו המים החדשים רק לקבל מים שכבר הוחמו והוי דשא"מ אך דהוי פ"ר וכו' עכ"ד השאלה:]

לכאורה יש להתיר דהנה בחולין ט"ז. האי מאן דאשקיל אחברי' בידקא דמיא ומית חייב מ"ט דגירי' דידי' הוא וה"מ בכח ראשון אבל כח שני גרמא בעלמא הוא ופירש"י ב' פירושים א' המים היוצאין אח"כ הוי כח שני. פי' השני אותן מים עצמן שיצאו מיד מ"מ אחר שנתרחקו ממקומן הוי כח שני והנה במג"א או"ח סימן קנ"ט סקכ"א דהא דמחלקינן בין כח א' לכח ב' היינו דוקא בזה שאפי' כח ראשון אינו כחו ממש רק הסרת המונע אבל דבר שהוא כחו ממש אין חלוק בין כח ראשון לכח שני הנה דהסרת המונע אע"ג דחשוב כחו מ"מ גרוע משאר כחו

ולפי"ז נלע"ד דנ"ד הוא קו"ח מכח שני דהתם דהרי כאן גם המים שיוצאין מהחבית ועי"ז נעשה מקום ריק שיכנסו מים העליונים הוי ג"כ רק הסרת המונע ואפי' דבר זה ג"כ אינו עושה בידים רק ע"י הסרת המונע דהיינו ע"י פתיחת הקראהן למטה ולא דמי להא דחולין ט"ז. דעכ"פ פעולת הסרת המונע הוא בגופו משא"כ בנ"ד פעולת הסרת המונע דלמעלה אינו עושה בגופו רק ע"י הסרת הקראהן דלמטה. והוא הסרת המונע ע"י הסרת המונע והוי כח כחו שכל א' כח קלוש וגרוע משאר כחו כמג"א סקכ"א הנ"ל ובירושלמי גיטין ר"פ הזורק דבגט אויר מחיצות כממשן ובשבת קלוטה לאו כהונחה דמי' משום דבשבת כתיב לא תעשה מלאכה ונעשית הוא מאלי' ובגט כתיב ונתן. הנה דאע"ג דגם בגט בעי' מעשה הבעל וטלי גיטך מע"ג קרקע פסול מ"מ כיון דלא כתיב תעשה לא בעי' מעשה גדולה כ"כ כמו בשבת. א"כ הסרת המונע בכח שני דל"ח מעשה בשחיטה ורציחה דלא כתיב בהו תעשה כש"כ דל"ח מעשה לענין שבת ואע"ג דבב"ק דף ס'. אמרי' דאף מידי דהוי גרמא לענין נזקין מ"ט בשבת חשוב מעשה דמלאכת מחשבת אסרה תורה צ"ל כמ"ש הרא"ש שם דדוקא לענין זורה אמרי' כן דדרך מלאכה כך הוא או דוקא נגד תשלומי נזקין שהוא דין ממון אמרי' חלוק זה דאיסורא מממונא לא גמרי' כב"מ כ'. ומש"כ שם תוס' ד"ה איסורא, נ"ב דבב"ק כ"ז: כתבו תוס' להיפך. ובהעמיק יותר נראה דנדון ירושלמי הוא ממש נדון הגמ' ב"ק דף ס'. דהנה התוס' ב"ק שם הק' בהא דליבה וליבתה הרוח אם אין בלבוי כדי ללבות פטור דמ"ש מאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' דחייב משום אשו ותירצו דהתם אפי' לא יבא הרוח מצוי' מיד רק אחר זמן יוכל ג"כ להזיק משא"כ בליבה וליבתה הרוח דמוכרח סיוע הרוח תיכף בשעת פעולתו וכה"ג ל"ח גירי דילי'. וכן זורה ורוח מסייעתו ג"כ הוא כה"ג שמוכרח סיוע הרוח בשעת פעולתו. וע"ז משני הש"ס דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ע"כ אפי' כה"ג שמוכרח סיוע הרוח בשעתו חשיב כחו. ובהא דירושלמי ג"כ הוא כן דבשבת ל"ח אויר מחיצות כממשן משום דכ' תעשה מלאכה והכא נעשית הוא מאלי' וע"כ הפי' דענין קלוטה כמי שהונחה הוא פעולת התורה ודומה להא דאמרי' שבת ה', מה לי הטעינו חברו מה לי הטעינו שמים ה"נ מה לי הניח חברו מה לי הניחו שמים. והתם ג"כ מוכרח פעולת התורה להיות דוקא בשעת פעולתו בשעה שבא החפץ לרה"ר דאם ישתהה כרגע החפץ גז חיש ונעופה ממקום זה ולא יועיל מה שנעשה אח"כ אויר מקום זה כממשו כיון שכבר אין החפץ במקום זה. וא"כ דומה ממש להך גרמא דב"ק. ובב"ק מתרץ דשבת עדיף. ובירושלמי מתרץ להיפוך מן הקצה אל הקצה דשבת קיל לענין זה משום דכתיב תעשה וע"כ צריך לשנויי כדאמרן:

ואציע מענינא דהנה בשבת ק"י אמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו. ולכאו' ק' ממנ"פ אם אמרי' לבוד והוה כמונח ע"ג קרקע א"כ גם משהו לא יצטרך ואם לא אמרי' לבוד לגבי הנחה א"כ יצטרך הנחה ע"ג מקום ד' ולכאורה יש לומר בפשיטות דכל זמן שהולך לא אמרינן לבוד ועל כן בעי הנחה על גבי משהו כדי שלא יתנועע ויהי' שייך לבוד וממילא יחשב כמונח ע"ג קרקע ואיכא מקום ד'. אך לקמן יתבאר דכמה ראשונים ע"כ לית להו תירוץ זה] ונראה בהקדם דברי ירושלמי פ' הזורק דרבי אית לי' גבי גיטין אויר מחיצות כממשן ולא לגבי שבת ומ"ש גבי שבת כתי' לא תעשה כל מלאכה אבל נעשית היא מאלי' אבל גבי גיטין ונתן כתי' נראה דקלוטה הוא פעולת התורה ודומה לזה עוקר וזה מניח וכן בנ"ד לבוד הוא פעולת התורה ול"ח פעולת האדם ודומה להאי דשבת ה'. מה לי הטעינו חברו מה לי הטעינו שמים:

אך כ"ז כשאין לו הנחה כלל לולי הלבוד. אמנם אם מונח ע"ג משהו א"כ חשיב האדם המניח. אך דאינו מניע על מקום ד' רק מצד לבוד. ולענין שתעשה מקום ד' ע"י התורה בזה לא מצינו שיחשב זה עוקר וזה מניח עי"ז שנעשה מקום ד' ע"י אחר:

ובזה יש לדון על מ"ש תוס' לעיל ג' בשם ירושלמי דמושיט הוא דוקא ע"י שנים וע"ז הק' ירושלמי בכל אתר את אמרת שנים שעשאו פטורים וכאן אמרת חייב ומשני שכך הוא עבודת הלוים. והק' התוס' דכיון דחברו עומד במקומו ומקבל ל"ח זה עוקר וזה מניח כשבת ה. עמד במקומו וקיבל חייב. וע"ז כ' המהרי"ט דכיון דלא סגי כאן במניח על איזה מקום שתהי' רק בעינין דוקא אדם ע"כ אפי' בכה"ג חשיב זה עוקר וזה מניח. ולהנ"ל י"ל דגם התוס' לא פליגי על סברא זו דמהרי"ט. ומ"מ כאן כיון דגוף ההנחה נעשית גם באיזה מקום שהוא רק דבמושיט בעינן דוקא מקום כזה שיהי' מונח על יד אדם וא"כ גורם רק המקום של ההנחה לא עצם ההנחה ולענין המקום לא מצינו חסרון זה עוקר וזה מניח כאמור:

והנה לעיל צ"ב דלמטה מג' איגד יד לא שמי' איגד והק' הראשונים ז"ל דהא רבא אמר דגם למטה מג' צריך הנחה ע"ג משהו ותירצו דבמעביר בידו ל"ב הנחה ע"ג משהו כדלעיל פ' ולכאו' תמו' טובא דקארי לה מה קארי לה [הא בפשיטו כל הטעם דבעי הנחה ע"ג משהו כדי שנוכל לומר לבוד ושוב יחשב כמונח ע"ג קרקע] והרי כשמונח בידו מונח ע"ג משהו. אבל לדברינו א"ש דלעולם ל"מ לבוד למשוי הנחה. אך כשמונח ע"ג משהו איכא הנחה רק דמקום ד' ליכא וע"ז מועיל לבוד דע"ז לא מצינו חסרון של זה עוקר וזה מניח. והראשונים ז"ל הנ"ל ס"ל דהא דלמטה מג' ל"א איגד יד היינו דדוקא כשצריך הנחה מצד היד אז איגד יד מבטל הנחה משא"כ למטה מג' דל"צ הנחה דחשיב כמונח ע"ג קרקע ע"כ ל"מ אגיד יד לבטל הנחה שהוא ע"ג קרקע. וע"כ הק' שפיר לרבא הרי בעי' גם למטה מג' הנחה ע"ג משהו. וא"כ בעינן דעיקר הנחה יהי' מצד היד וא"כ שוב נימא איגד יד שמי' איגד לבטל הנחה. אבל לפי שלומדים בפשוט דהא דבעי' הנחה ע"ג משהו היינו כדי שנוכל לומר לבוד אבל באמת חשיב כמונח ע"ג קרקע א"כ אין מובן קושייתם כלל. וזה ראי' גדולה לדברינו:

אך לפ"ז לכאו' קשה תירוצם דבמעביר ל"צ הנחה ע"ג משהו כדלעיל דף פ. הרי לעיל כ' רש"י הטעם משום דמונח בידו וא"כ ע"כ צריך לבא לידו וי"ל דהם ז"ל ס"ל כתוס' עירובין צ"ח: דטעם מעביר ל"ב מקום ד' אינו משום שמונת על היד רק משום שמעולם ל"ה למעלה מג' וס"ל דגם שם דף צ"ב. מיירי באופן כזה ותי' זה העירני ח"א:

אך לפ"ז ק' לרבא דס"ל בכלי פטור ביד חייב וכיון דטעמא דביד חייב למטה מג' הוא משום דאמרי' דל היד הרי החפץ מונח ע"ג קרקע וכיון דאי"צ שיהי' מונח על היד ל"ה אגיד יד לבטל ההנחה א"כ גם בכלי נימא הכי כיון דאי"צ להכלי לענין הנחה לא יועיל אגיד כלי לבטל ההנחה וי"ל דשאני כלי דבטל למה שבתוכו כמו שאמרו המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור על הכלי שהכלי טפלה לו. וחשיב כאלו מקצת החפץ הי' אגוד ברה"י. ואם כנים דברינו יש לנו ראי' מזה דגם ש"ס דילן ס"ל הא דירושלמי פ' הזורק:

ונשוב לנ"ד ויש לדון עוד דאפי' ל"ה כאן רק הסרת המונע פעם א' ג"כ אין בזה מלאכת מבשל דכל מבשל ל"ח רק כחו כמבואר מנחות נ"ו: הניח שאור ע"ג עיסה וישב לו ונתחמצה מאליו חייב עליו כמעשה שבת [דחייב באופה ומבשל] הנה דמדמי לה להניח שאור ע"ג עיסה וישב לו ונתחמצה מאלי' וכיון דקרי לי' מאלי' משמע דעכ"פ לא עדיף מכחו וא"כ כשעושה זה לא ע"י גופו ממש רק ע"י הסרת ברזא בזה גופא ל"ה רק כח קלוש אפשר דחשיב כח כחו ופטור:

ולכאו' יש ראי' להיפך מתוס' שבת ל"ח: ד"ה מעשה משמע להדי' אם פותח הנקבים שבסלון שיצאו המים ונתערבו בחמי האור אסור מה"ת משום מבשל הנה דאפי' במלאכת מבשל חייב אף כשאינו עושה בידים רק ע"י הסרת המונע דהיינו פתיחת הנקבים אך דיחוי זו חוזר ונראה דשא"ה דהמים כבר הוחמו ותיכף כשמתערבין המים צוננין בחמין מתחממין אפשר דבכה"ג חשוב יותר מעשה מהמעמיד מים צוננין על האור שיתחממו דקרי לה הש"ס שנעשית מאלי' מ"מ אין חילוק זה ברור. ואיך שיהי' מ"מ בנ"ד דהוי הסרת המונע ע"י הסרת המונע נראה דחשיב כח כחו. ולכאו' יש סתירה לזה מתוס' שבת צ"ט: ד"ה א"ד דאפי' כח כחו חייב בשבת ואך היכא דעבר דרך מקום פטור פטור עיי"ש. אך דברי התוס' צע"ג מסנהדרין ע"ח: דזרק צרור למעלה והלך לצדדין חשוב כחו גמור ולמה יחשב שם כח כחו וצ"ל דל' התוס' אינו מדוקדק מש"כ דהוי כו"כ ועיקר הפטור התם הוא משום דאזיל דרך מקום פטור:

גם יש לומר כמ"ש כת"ר אף אם נימא דבשבת חייב בזה אף דלאו כחו גמור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה כבב"ק ס' לענין זורה ורות מסייעתו א"כ שוב יש להתיר משום דהוי דבר שא"מ ופסיק רישי' לא שייך בזה ופסיק רישא ל"מ למחשב גרמא כמעשה כמ"ש אבני נזר סי' קצ"ד סק"ב ונראים דבריו. ולכאו' ילה"ע ע"ז משבת ע"ג מאן דקטל אספסתא חייב משום קוצר ומשום נוטע משום שחוזר וצומח ושם הוי לגבי נוטע כאשקיל בידקא דמיא שאינו רק מסלק המונע וצמיחת האספסתא אינו נעשה מיד רק אחר זמן ודומה לכח שני וגם בפשוט אינו מכוון רק לקצירה ול"ה לגבי נטיעה רק דבר שא"מ הנה דאפי' באשקל בידקא דמיא חייב ע פסיק רישא אך שתי תשובות בדבר א' י"ל דדוקא התם דקודם שקוצר כל האספסתא א' הוא ונעשה מעשה בגופו וא"כ במה שנשאר חשיב מעשה בגופו כעין סוכה קציצתן זו עשייתן וחשוב מעשה גם בהנשאר על הסוכה משום דמעיקרא הי' כל האילן א' וכזה מבואר סוכה ט"ו. דנוטל א' מבנתים מפקיע פסול תעשה ולא מן העשוי גם מן הנשאר. וה"נ בזה והקציצה הרי הוא מעשה גמור ולא דמי לדף שאינו א' עם המים. ועי' רמ"ה סנהדרין ע"ז לענין הסרת המונע שיש חילוק בין עושה המעשה בגופו עיי"ש. שנית דכבר העלה באג"ט מ' זורע סק"ח דזורע נגמרה המלאכה תיכף בשעת זריעה ואפי' לקט הזרע קודם שקלט חייב וא"כ נעשה מיד המלאכה כשנעשה מוכן לצמוח ודמי לכח ראשון דחשיב כחו באשקל בידקא דמיא. ואין ראי' לנ"ד דהוי כח שני וכח שני קלוש דהסרת המונע בא ע"י הסרת המונע כנ"ל:

ולכאורה ילה"ע מהפורס מצודה דמבואר בשבת י"ז: דאי עביד בשבת חייב חטאת. ואף דהתוס' שם כ' דמיירי דוקא כשבשעת פריסתו ניצוד היינו משום דאל"כ ס' הוא. אבל משמע דאי הי' ברור שיציד אף אם ל"ה ניצוד תיכף חייב וק' הא כל צידת מצודה הוא כעין אשקיל בידקא דמיא דע"י שהעוף נכנס לתוכה מסיר דבר המעכב את סתימת המצודה ועי"ז נסגר והעוף ניצוד. וכיון דכל הצידה בסופה הוא רק ע"י הסרת המונע דבכח שני פטור דהיינו כשאינו נעשה מיד הכ"נ אם אינו ניצד מיד יפטר כמו אשקיל בידקא דמיא בכח שני. ומינה יש ללמוד דלגבי שבת חייב בכה"ג אפילו בכח שני:

אמנם אחר העיון לק"מ דהמניח אבנו סכינו ומשאו בראש גגו ובא רוח מצוי' והפילן חשיב אשו משום חציו. וכ' תוס' סנהדרין ע"ז. דאם הניח סכין על הגג ונפל ברוח מצוי' ושחט חשיב כח גברא. ואע"ג דאין זה מעשה שלו כלל רק פעולת הרוח רק דחשבינן תחלת הנחתו למעשה כיון שעומד ליפול ברוח מצוי' ה"נ כיון דע"י העמדת המצודה עומד להיות ניצוד יהי' באיזה אופן שיהי' חשבינן למעשה העמדת המצודה כמעשה צידה וחייב ואינו דומה לאשקיל בידקא דמיא דהתם כל מעשיו ל"ה רק הסרת המונע משא"כ בזה דהי' מעשה גמורה והסרת המונע של אח"כ לא גרע ממעשה רוח מצוי' וז"ב ע"כ אין מכ"ז ראי' לנ"ד:

אמנם יש עוד דעת הרמ"ה סנהדרין ע"ז שכ' דכח שני דאשקיל בידקא דמיא היינו דוקא דפסקי מיא והדר אזלי כעין סוף ב"מ דף קי"ז וכן משמע בלשון הר' יונתן המובא ביתה יוסף ריש סי' שנ"ז בהא דמבואר רש"י עירובין פ"ח. ד"ה שופכין דהשופך מים ברה"י ויוצאין לרה"ר אין בזה איסור הוצאה דאורייתא דהיי"ד כשנחין מעט בטרם יצאו החוצה, הא אם הולכין כסדר בלי הפסק אין חילוק בין כח ראשון לכח שני. אך בשו"ע או"ח סי' קנ"ט לענין הנוטל ידיו ע"י ברזא משמע כפי' רש"י וכ"מ בר"ן ע"ז ס. לענין כח עכו"ם ביין דבהסרת ברזא יש חילוק בין יין היוצא ראשון להיוצא אח"כ ומדברי הר"ן יש ללמוד עוד חידוש דלכאורה הי' מקום לומר דהא דמחלקי באשקיל בידקא דמיא בין כח א' לכח ב' היי"ד כשדנין על חפץ אחר שהמים פועלין בו כגון ההורג נפש ע"י המים או שוחט בהמה ע"י סכין שהמים מסבבין וכן באו"ח סי' קנ"ט דנין המים שפועלין הנטילה בידיו אבל אם דנין על הילוך המים עצמם חשיב הכל מכח האדם אפי' המים היוצאין אח"כ. ולפ"ז בנ"ד דדנין על המים עצמם המתבשלים ע"י הסרת המונע אפשר דחשיב כחו מה שהמים באים להקעסעל כיון שהמים אינם פועלים [בד"א] רק מתפעלים. אמנם מדברי הר"ן הנ"ל בע"ז ס. מבואר דגם חילוק זה ליתא דהרי התם ג"כ דנין על היין עצמו אם הולך מכח הנכרי או לא ומ"מ כתב הר"ן לחלק בין כח ראשון לכח שני ומזה ראי' לנ"ד דאפי' בכה"ג יש חילוק בין כח א' לכח ב' והדרין לסברתין דקו"ח בנ"ד דכ"א מב' כחות הוא רק הסרת המונע דלא חשיב כחו:

מ"מ למעשה אין להתיר דוכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה להקל בשל תורה ותו דאף דאיסור דאורייתא ליכא איסור דרבנן מיהא איכא עי' ב"י סי' תקי"ד בשם מרדכי פ' כל כתבי שיש מתירין גרם כיבוי ביו"ט אבל רבינו יואל כ' דאפי' ביו"ט אין מותר גרם כיבוי רק במקום הפסד ע"ש משמע דבשבת לכו"ע אין מותר גרם כיבוי רק במקום הפסד וא"כ ה"ה לכל גרמא אע"ג דדרשינן שבת ק"כ עשי' הוא דאסור גרמא שרי מ"מ מדרבנן אסור וכ"מ ברש"י עירובין פ"ח. ד"ה שופכין לענין הוצאה דאפי' גרמא אסור מדרבנן ואכתי יש לדון ולומר דהיי"ד במתכוון משא"כ בנ"ד דהוי דשא"מ אך דהוי פ"ר ודעת תה"ד דבדרבנן פ"ר שרי ואף למג"א סי' שי"ד החולק ע"ז מ"מ בנ"ד דל"ה אלא גרמא י"ל דשרי דלפמ"ש הגו"א שבת ע"ג דמותר ליטול ידיו בשבת על זרעים דפ"ר בדבר שאין נעשה מים שרי הנה בדבר שאינו בגופו ממש שרי וה"נ בנ"ד. ואע"ג דבטוש"ע סי' של"ז מבואר להיפוך מהגו"א דאסור ליטול בשבת על זרעים אין ראי' שחולקין על גוף הסברא דמהר"ל ז"ל די"ל דשא"ה בזורע דהחיוב על הזריעה עצמה כנ"ל אף שאין צומח אח"כ וע"כ חשיב גופו דתיכף דבנטילת ידיו על הזרעים הוכן לצמיחה אבל אבל במקום שאין המלאכה נעשה מיד י"ל דלכו"ע אין אסור בזה פ"ר ובספרי הקטן שיח השדה ה"ר למהר"ל ז"ל מריטב"א עירובין פ"ח. ומלשון רש"י שבת י"ז. ד"ה הנושכות וכיון דעבד בידים ולא אפשר בלא סחיטה מכשר משמע דפס"ר ל"מ רק בעביד בידים [דגם בהכשר מים מועיל פ"ר כמ"ש הרא"ש פ"ד דמכשירין] ובמידי דרבנן יש לסמוך ע"ז בצירוף דעת התה"ד דפ"ר בדרבנן שרי:

מ"מ כבר כתבתי דלא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה להקל לכתחלה בזה. גם מה דפשיטא לי' דהוי דשא"מ לע"ד צריכה רבה ומאן מפיס שאין כוונתו גם לזה שיתחממו מים חדשים. ואפי' נימא דזה השואל עכשיו כוונתו רק להוציא המים שכבר נתבשלו מ"מ כיון דהוי דשא"מ א"כ גם מה שיתבשל אח"כ בש"ק בגרמתו יהי' מותר כיון של"ה בו איסור בבשולו ואז מכשילין אותו לעתיד לבא שבשבת השני אפשר וקרוב שיכוון גם שיתבשלו מים הבאים לתוך היורה מחדש. ותו דאם יצא הדבר בהיתר מפי ב"ד כל אנשי העיר ינהגו היתר וכיון דסו"ס גם המים שיתבשלו בש"ק מותר אפשר שיהי' ביניהם הרבה שיכוונו גם לזה ע"כ לע"ד לכתחילה אין להתיר זה:

אך אם אפשר לצוות להם שיעשו ע"י נכרי נכון להורות להם כן כי בזה נראה פשוט להתיר לכתחלה דכיון דהנכרי ודאי אינו מכוון רק לעשות שליחות הישראל המצוהו להוציא המים שנתבשלו ולא שיבואו מים חדשים הו"ל פ"ר באמירה לנכרי דשרי כמ"ש רמ"א או"ת סי' רנ"ג בשם תה"ד לענין חמום התבשילין בתנור בית החורף בעת שהקור גדול ואפי' להטו"ז שכ' שם שאין לבעל נפש לסמוך על היתר זה מ"מ בנ"ד כיון דאפי' ע"י ישראל קרוב הדבר דל"ה אלא איסור דרבנן משום גרמא ואפשר דשרי לגמרי כנ"ל פשוט להתיר ע"י נכרי:

עוי"ל דהנה בשבת ג. דמפיס מורסא פטור ומותר משום דהוי מלאשאצל"ג ובמקום צערא לא גזור רבנן והק' אג"ט טוחן ל"ח אות ל"א דהא לא הותר במקום חשאב"ס רק אמירה לנכרי שהוא שבות דלית בי' מעשה ולענ"ד דמפיס מורסא דומה לאשקיל בידקא דמיא שמסיר המונע והמים יוצאין והכ"נ מסיר העור והליחה יוצאת וכל זמן שלא יצא הליחה ל"ח פתח דפתח היינו חלל כמובן ואין הפתח נעשה רק אחר יציאת המוגלא. ודומה לכחו בכרמלית לא גזור הכ"נ כח קלוש כזה במלאשאצל"ג דרבנן ל"ג רבנן. ולפ"ז גם אנו נאמר בנ"ד דכח קלוש כזה באמירה לנכרי לא גזור רבנן. וזה לרווחא דמלתא אבל טעם ראשון מספק להתיר:

ואציע מענינא מש"כ המג"א סי' רנ"ב דהמניח חטים ברחים של מים בשבת אין חייב חטאת ורוב אחרונים חולקין עליו דחשיב חציו, נלע"ד דהיי"ד אם נפל כגרוגרות חטים בכח ממש לבין האבנים הטוחנים אבל אם נתן חטים לתוך הכלי שמשם נפלו החטים בזאח"ז לתוך הרחים היינו אחר שנטחנים מעט ונתרוקן שם נופלים עוד חטים אז תלוי בפלוגתא דלדעת חי' הר"ן סנהדרין ע"ז. דהא דאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' חשיב אשו זה דוקא לענין נזקין ולא לשאר דיני התורה כאן פטור דכיון דבשעה שנותן החטים יש תחתיהן דבר המעכב שלא יוכלו לירד עתה לתוך הרחים דהיינו החטים התחתונים רק אחר שהוסר המעכב נופלים שאר החטים העליונים לכשיעור. והסרת המעכב דומה לאשקיל בידקא דמיא דל"ח כחו רק בכח ראשון דהיינו סמוך לפעולתו ממש וכיון שהוסר המעכב מאליו ואף שהסרה זו נצמח ג"כ מכחו ע"י שהוא נתון מעיקרא שמה. מ"מ כיון דאין מוסרין תיכף לפעולתו רק אחר שנטחנין דומה לכלי שני ול"ח כחו. אמנם לשיטת התוס' סנהדרין ע"ז. דבכה"ת חשוב זה חציו א"כ בשעה שנותן החטים המשלימין לכשיעור עומדים ליפול אחר שיטחנו החטים הראשונים דומה זה לרוח מצוי' וא"כ אין שייך כאן לדון מחמת דהסרת המונע ל"ח מעשה דמ"מ לא גרע מרוח מצוי' דסו"ס עומדין ליפול משם וחייב אמנם בגוף דברי מג"א הנ"ל לכאו' מבואר להיפך בירושלמי סופ"ק דשבת דאפי' מניח החטים בע"ש אסור משום שלא הותחל בכל חטה וחטה. אך נראה דסברא זו הוא רק מדרבנן:

ונלע"ד ראי' לזה מירושלמי פ' במה מדליקין על המשנה לא יקוב אדם שפופרת של ביצה ויתננו ע"פ הנר בשביל שתהי' מנטפת. ח"א שמא יערה וח"א מפני שלא הותחל בכל טיפה וטיפה מה נפיק מן ביניהון וכו' משמע דאפי' לטעם מפני שלא הותחל בכל טיפה ג"כ אינו אלא דרבנן דאל"כ נפ"מ טובא דמשום גזרה אין אסור אלא מדרבנן ואילו לטעם זה אסור מה"ת וע"כ דאינו אלא דרבנן:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה