אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן קיא

סימן קי

תשובה בענין הנ"ל להרב הגאון ר"א וויינבערג שליט"א

מכתבו דמר הגיעני. מה שהעיר כתר"ה דבה"כ שבוואגאן ל"ח מיוחד לב' דברים לעשיית צרכיו ולרחיצה דעשיית צרכיו קודם בהכרח להרחיצה לא איריא דהוואדאטשאנג לתשמיש רחיצה נעשה גם לצורך גוים שהם רוב. והם אי"צ נט"י אחר עשיית צרכים וא"כ לגבי דידהו שני התשמישים שוים. ואין א' סיבה לחברו. ואפי' בישראל יש כמה הולכים לשם לרחוץ ידים בבקר אחר קימם משנתם. או ביום אחר אכילה לרחוץ ידים מזהמת המאכל וא"כ אין תשמיש רחיצה טפל לתשמיש צרכים:

אשר כ' עוד כת"ר שליט"א דתשמיש בה"כ חשוב יותר עיקר משום שהוא יותר הכרחי מתשמיש רחיצה דברים של טעם הם. מ"מ יש מעלה ברחיצה לעומתו דרחיצה הוא תשמיש יותר תדירי כי אחר עשיית צרכים רוחצים ידים ועוד רוחצים בבקר או באמצע היום אחר שינה ואחר אכילה. ותו דהוואדאטשאנג נעשה גם לקחת ממנו מים לשתי' לאינם יהודים. וא"כ ממנ"פ תשמיש רחיצה תדיר לעומת תשמיש צרכים בישראלים שרוחצים ידים אחר עשיית צרכים א"כ הרחיצה של אחר עשיית צרכים הוא שוה ממש לעשיית צרכים ועוד שתי עליו נוספות אחר שינה ואחר סעודה ונכרים שאין רוחצים אחר שינה [הגם די"ל דמ"מ רוחצים ידים אחר אכילה] משתמשים משם מים לשתי'. [ותו דאם יתברר הלכה דל"ח בה"כ גם ישראלים ישתמשו משם מים לשתי'] ואולי תלוי בסברת הש"ס יומא ל"ב: מה עדיף יותר מה שנכנס לפני ולפנים או מה דכפרתן מרובה או בבעי' דזבחים צ"א. תדיר ומקודש איזהו קודם אם יתרון מעלה קודם או יתרון של רבוי הזמן קודם וכיון דתדיר ומקודש איזה שירצה יקדים כמ"ש רמב"ם וכן בהא דיומא ל"ב: משמע דשניהם חשובין מעלה ואין לא' יתרון על חברו, א"כ ה"ה בנ"ד י"ל דחשוב שעשוי לשני הדברים בשוה:

ומה שפקפק כת"ר על היתר הב' שאין הצואה נשארת ודמי לבתי כסאי דפרסא וע"ז כ' כת"ר דכמה פעמים נשאר הצואה דבוקה על דופני הספסל נלע"ד דמ"מ כיון שיש שם חור שיצא לחוץ אף שבמקרה נשאר דבוק ל"ח בה"כ קבוע דבה"כ קבוע היינו שעשוי לכך שיהיה קבוע משא"כ בזה לא נעשה על דעת שישאר שם צואת אדרבא נעשה באופן שלא ישאר בתוכה מאוס:

אך מש"כ דכיון דדרכו להדיחו תמיד ע"י המשכת מים לתוכו דמי' לגרף של זכוכית דמועיל בו הדחה ע"ז העיר כת"ר מפמ"ג סי' פ"ז סק"ח דחילוק בין ספסל נקוב לכל"ז דספסל נקוב צורתו מוכחת עליו שמיוחד לכך משא"כ כלי זכוכית אף שמיוחד אין צורתו מוכחת ע"ז וע"כ בכל"ז מועיל הדחה וכ"כ הגאון מליסא ז"ל בדה"ח סי' כ"ו וא"כ גם בנ"ד צורתו מוכחת שהיא נעשה לבה"כ ואין ראי' מכלי זכוכית שיועיל הדחה גם בזה. היטב אשר דיבר:

מ"מ קשה לי לפ"ז בזמננו שיש כלי מיוחד לגרף וניכר לכל שנעשה רק לזה (ואין שום ס' שלא ייחדו אותו לעולם לתשמיש נכבד] אף שהוא של מתכות לא יועיל בו הדחה ותו דגם בימי הגמ' נראה דגרף של רעי היה ניכר צורתו שמיוחד לזה ושמו מוכיח עליו שאינו סתם כלי רק שנעשה לדבר זה. מ"מ הלכה רווחת שנינו דגרף של מתכות מועיל הדחה וגם בזמננו נוהגין קולא בזה ולא רפרף בה אדם מעולם. וגוף החלוק בין צורתו מוכחת עליו או לא אין לו זכר בגמ' וראשונים ז"ל:

ולענד"נ לחלק בין ספסל נקוב לגרף בהקדם דברי הפרישה ריש סי' פ"ז שהביא לשון רמב"ם דגרף של רעי ועביט של מ"ר אסור לקרות ק"ש כנגדן ואף שאין בהם כלום מפני שהם כבה"כ ואילו בטור כ' הלשון שהן כצואה. וכ' הפרישה דיש נפק"מ דלרמב"ם אפי' של זכוכית ושל עץ ומתכות אפי' מודחין אסור לקרות ק"ש כנגדן ואילו להטור דדינן כצואה היינו דוקא בגרף של חרס שיש בהם זוהמא משא"כ בכלי מתכות וזכוכית והם מודחים שרי. והעתיקן הפמ"ג ר"ס פ"ז. וצריך להבין החילוק בין בה"כ לגרף. ונראה בהקדם מש"כ במק"א אהא דביצה ט"ז: בשנים ששאלו חלוק בשותפות זה לערבית וזה לשחרית זה עירב לצפון וזה לדרום זה שעירב לצפון מהלך לצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום וכו'. ולכאו' קשה כמו דמותר לצאת בבגד בשבת משום שבטל להאדם כתוס' חולין ע"א כמ"כ יהי' מותר להוליכו חוץ לתחום הבגד משום שבטל להאדם [אח"כ מצאתי הקו' בירחון בית אברהם בשם מרן הק' בעל אגלי טל זצוקל"ה] וישבתי דשאני הוצאה מתחומין דהוצאה ל"ש באדם עצמו ע"כ בגד שבטל לאדם עצמו ג"כ לית בי' איסור הוצאה משא"כ תחומין גם באדם שייך ע"כ גם בבגד שבטל להאדם שייך איסור תחומין ומ"מ יש לו תחומין של הבגד אף שבטל להאדם. אך קשה הא בעירובין צ"ז: דכמו דהמוציא אוכלין פחות מכשיעור פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו הכ"נ בתחומין יבטל הכלי למה שבתוכו. הנה דכלי בטל לאוכל ויש לו תחום האוכל לא תחום עצמו וצ"ל דשאני כלי מבגד דכלי בטל לגמרי למה שבתוכו וכאלו נכלל באוכל עצמו ואין לו מציאות של עצמו כלל משא"כ בגד אינו בטל כ"כ והוי רק כאילו נתארך האדם כמידת הבגד ואותו חלק שנתארך יש לו תחום עצמו. ומצינו ביטול כנ"ל שנכלל לגמרי בהעיקר ואין לו מציאות עצמו כלל בדיני ברה"נ אשר בסידור הרב ז"ל פ"ב דין ג' דוק ותשכח. ועתה נבא לנ"ד דכעי"ז הוא החילוק בין בה"כ לגרף. דגרף של רעי דומה לכלי שיש בו אוכלין שבטל לגמרי לאוכל ונכלל בו וכאילו ל"ה לו מהות עצמו כלל וממי' כשאין בו עוד צואה ויש לו מציאות לעצמו אין בו איסור כלל דמהות עצמו מעולם לא הי' לו דין צואה משא"כ בית המיוחד לבה"כ בית אינו בטל כ"כ למה שבתוכו כמו כלי וראי' מירושלמי פ"ג דפסחים הכלי מצרף הבית אינו מצרף. ואינו נכלל בגוף מה שבתוכו רק יש לו מציאות עצמו ומ"מ אסור ע"כ אסור אפילו כשפינו ממנו הצואה. וראי' לדברינו משבת קט"ז מקום הכתב לא קמבעיא לי דכי קדיש אגב כתב הוא דקדיש אזלה כתב אזלה קדושתי' כי קמבעיא לי בין שיטה לשיטה וכו' ולפי דברינו יובן היטב וידיעת ההפכים א' הוא:

ולפי האמור גם בה"כ שיש בו קאנאליזאציע להדיחו תמיד דינו כבה"כ ודומה לספסל אף שמוציאין ממנו תמיד הגרף שזה דומה למוציאין ממנו הצואה [דגרף עצמו דינו כצואה לשיטה זו] מ"מ אסור ה"נ בזה. אמנם י"ל עוד חילוק בין ספסל לגרף דכתיב והי' מחניך קדוש ועיקר מחניך נקרא המקום דהיינו החלל שהצואה מונח בו לא הכלי שתחתיו וראי' לזה ממשנה ג' פ"י דפרה קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו ר"א מטהר דאע"ג דכתיב והניח במקום טהור ותחתיו טמא. מ"מ כיון דהטומאה אינו מפולש לתוך הכלי חשוב מקום טהור [ר"מ ור"ב] וחכמים מטמאין. והנה דברי ר"א הם ראיה לדברינו ומחכמים אין ראי' להיפוך דהם רק מוסיפין על דברי ר"א דאפי' מה שתחתיו ג"כ חשוב מקום החפץ מ"מ עיקר המקום הוא החלל המחזיק את הכלי דזה לכו"ע מקומו הוא. ע"כ דוקא בה"כ קבוע במקום זה דוקא והחלל הזה קבוע לפנות בו חשוב בה"כ. ועיקר שם בה"כ הוא החלל] ואע"ג דאם מייחד לו מקום לפנות עליו ע"ג קרקע בלא מחיצות אין שם בה"כ עליו לענין שיהי' אסור אפי' אין בו צואה כמ"ש בא"א לבעל דע"ק זצ"ל ר"ס פ"ג [וכ' עוד יותר חדוש דאפי' יש לו ב' מחיצות ל"מ רק שיהי' מוקף בג' מחיצות עיי"ש וזה חדוש] היינו משום דהוא אחד עם חלל העולם ואין בו הפסק כלל ונפרץ במילואו לחלל העולם א"א לחלק ולומר כאן בה"כ וכאן אינו בה"כ משא"כ כשיש לו מחיצות והוא מקום לעצמו אז החלל נחשב בה"כ. וע"כ גרף של רעי דאינו מייחד מקום להגרף והוא פעם כאן במקום זה ופעם במק"א א"א לומר דהחלל שבו נעשה בה"כ. כיון דאין החלל קבוע ע"כ אין אסור אלא כשיש בו ריח או ממשות צואה אבל אם רחצוהו היטב שפיר דמי. וספסל קבוע תמיד במקום אחד ע"כ דינו כבה"כ דתמיד יש לו חלל אחד ואותו חלל מיוחד לבה"כ. ולפי חילוק הזה יעלה דבה"כ שבבית אפי' יש בו קאנאליזאציע להדיחו אסור לקרות בו ק"ש ושם בה"כ עליו אבל בתי כסאי שעל הוואגאנען שאין עשוי לפנות בו רק בשעת מסע כידוע ואז אין לו חלל קבוע וכדאמרי' עירובין מ"ב: הואיל וספינה נוטלתן מתחילת ארבע ומניחתו בסוף ארבע ועי' תוס' עירובין ל"ד: ד"ה ה"נ. אין לו דין בה"כ ודינו רק כגרף של זכוכית דמועיל בו הדחה:

ונתיישבתי דגם לטעם הראשון מ"מ בבה"כ שעל הוואגאנען י"ל דמהני הדחה ולא דמי לספסל דבספסל י"ל דהגרף שבתוכה של חרס דל"מ ביה הדחה ממילא הספסל בטל לגבי' ודינו כמוהו משא"כ קלאזעט שיש בו גרף של פארצעלאן שמועיל בו הדחה דמלבד שהוא מקום לצואה הרי הוא ג"כ גרף שבטל לגמרי למה שבתוכו ונכלל בו. ולפי"ז אפשר שאפי' בה"כ שבבית דידן שהם של פארצעלאן ויש בה קאנאליזאציע להדיחו תדיר אין שם בה"כ עליו:

כ"ז כתבתי על יסוד שהאחרונים פסקו דספסל דין בה"כ עליו. אח"ז ראיתי לח"ס לאו"ח סי' פ"ג דספסל שבשו"ע שם מיירי שהצואה נופל לגוף הספסל אבל אם הספסל הוא דבר בפ"ע ומעמידין גרף בתוכה אין אסור רק כל זמן שהכלי תחתיו וכיסוי הספסל ל"מ משום שהוא כליין אבל כשמסירין הגרף מותר ע"ש. ולפי"ז אין כל חדש בזה דספל של עץ שנפנים עליו ממש דינו כגרף של עץ דל"מ בי' הדחה כדאי' ריש סי' פ"ז. ולפי"ז נפל לי' כל יסוד הנ"ל. ולפי"ז אין צריך לחלק כלל בין בה"כ לגרף אדרבא כל חומר בה"כ הוא משום דדינו כגרף כמ"ש המג"א וגר"א ז"ל ר"ס פ"ז לענין מחיצות בה"כ והא דבה"כ שאמרו אפי' אין בו צואה משום דסתם בה"כ הצואה נופלת על הקרקע ועפר הקרקע דינו ככ"ח וגרף של חרס ל"מ אפי' הדיחו היטב שלא נשאר בו שום ריח רע משום דנפיש זוהמתה כמ"ש הפוסקים ע"כ גם בה"כ אסור אפי' כשפינו ממנו הצואה דעפר הוא כחרס וגרוע ממנו כמובן כי חרס נתייבש בכבשן ועפר נשאר בלחותו ובולע יותר. אבל בזמנינו שנתחדש בה"כ שנפנין על כלי פארצעלאן ומדיחין אותו תדיר שפיר י"ל דלא חמיר מגרף של פארצעלאן דמהני בי' הדחה היטב. וכיון דהגרף שבו לאו שם גרף עליו גם הבה"כ לאו שם בה"כ עליו. דלא יהי' טפל חמור מן העיקר. ואף דלעיל כתבתי שיש סברא לומר דבה"כ חמיר מגרף כ"ז כתבתי מחמת הכרח הקו' מהא דספסל נקוב אבל הלום ראיתי אחרי רואי דברי רשכבה"ג החת"ס ז"ל ואין לנו הכרח לזה אין לבנות דינים על סברות כאלה [ועל דמיונות מרחוק אפי' כשהם טובים ונכונים] אשר לא שערום הפוסקים ז"ל במקומן וסברות כאלה טובים הם להסביר דברי הראשונים ז"ל בדינים שכבר חדשו אבל לא לבנות ולחדש דינים על יסודות כאלו [מלבד זה בשו"ע סי' פ"ג ס"ה לא העתיק כלל מש"כ בב"י דספסל זה דין בה"כ יש לו וצריך להרחיק ממנו ד"א דוק ותשכח ואפשר שחזר בו בשו"ע ממה שפי' בב"י דברי המרדכי או אפי' לא חזר בו מ"מ לא ס"ל כן להלכה מטעם שכ' בה"ט הראשון. או מטעמא דידן דכיון שמסירין הגרף תמיד דומה להדחה דמועיל וגם זה לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר שכן דעת השו"ע] ולפ"ז צדקו דברי הג' מטארנא ז"ל דבה"כ שיש בהם קאנאלזאציע אין שם בה"כ עליו וכן נלע"ד עיקר אך בבה"כ שבבית שיש בהם קאניליזאציע אני כותב זה רק להלכה ולא למעשה ובבה"כ שעל הוואגאנען [שיש עוד סניפין להקל כנ"ל] נלע"ד כן להלכה ולמעשה:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה