אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן קט

סימן קח

תשובה לסאסנאווצע

ע"ד השאלה אם מותר להעריך בעש"ק כלי שיהי' נבער בש"ק אש העלעקטרי ויחוממו התבשיל שעליו:

תשובה ראיתי בענין זה אריכות בקונט' גרם המעלות ועיקר דבריו הם להוכיח דאפי' אם יעשה כן בשבת לא יהי' בו אלא איסור דרבנן דגרמא בעלמא הוא וע"כ אין לגזור ע"ש אטו שבת. ואמנם כי הוא קונטרס יקר בחריפות ובקיאות אבל לענין השאלה אינו ענין. דדוקא ב"ש גזרו ע"ש אטו שבת בשבת י"ז: אבל ב"ה לא גזרו בזה אפי' באיסור דאורייתא כמפורש שם ובכלן ב"ה מתירין עם השמש [לבד במקום א' בשבת מ"ז: ועיי"ש בתוס' שנדחקו למה גזרי' שם ע"ש אטו שבת יותר מבכל המלאכות וסו"ס לא גזרו ב"ה ע"ש אטו שבת רק במקום זה ואין דנין ד"ס מד"ס כדתנן במס' ידים] ואטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן. והא דאין צולין בשר בצל ביצה וחררה אלא כדי שיצולו מבעו"י הוא משום שמא יחתה וכן כל איסור שהיה וחזרה וכ"כ רמב"ם פ"ג מה"ש הי"ז הא למדת שכ"ד שאנו אוסרין בענין זה אינו אסור משום שהוא נעשה בשבת אלא שמא יחתה בגחלים והדבר פשוט בש"ס] הן אמת כי בטור סי' רנ"ג כ' להאוסרין חזרה גם בע"ש סמוך לחשיכה דטעמו משום גזרה שמא יבא להחזיר גם בשבת. אמנם בתשובה הנ"ל לא דיבר מחזרה סמוך לביהמ"ש. ותו דכ' הרא"ש והטור סי' רנ"ג דאיסור חזרה סמוך לביהש"מ אינו רק בנתבשל לגמרי [ותו דאפי' בנתבשל כ"צ ובמחזירו סמוך לחשיכה א"א להתיר בנ"ד מטעם הנ"ל דאפי' עביד לה בשבת אין בה איסור דאורייתא דהרי בכל חזרה סמוך לביהש"מ אי עביד בשבת ליכא חיוב חטאת כיון דאיסור חזרה בע"ש הוא רק בנתבשל לגמרי כנ"ל ומינה דבזה אסרו בע"ש אפילו היכא דאי עביד לה בשבת ליכא אלא איסור דרבנן ומ"ש שם בקונ' הנ"ל דבנ"ד פשוט דל"ש שמא יחתה אינו מוכרח דמ"מ שייך שמא יקרב הקדרה אל האש יותר וזה דומה לשמא יחתה דאין נפ"מ בין מקרב הדבר אצל האש בין מקרב האש אצל הדבר כתוס' ב"ק נ"ו. וסנהדרין ע"ז. ואדרבא בנ"ד חשוב יותר כחו כשמקרב התבשיל כמבואר בתוס' ב"ק י"ז: לחלק לענין בתר מעיקרא אזלי' בין זורק אבן על הכלי לזורק גוף הכלי. והרי גזרינן גם שמא יגיס בשבת י"ח: הנה דבכלל שמא יחתה הוא ג"כ שלא יקרב הבישול באיזה אופן שיהיה וא"כ אפילו דגם נ"ד בכלל הגזרה:

עוד יש לדון דזה תליא באיבעיית הש"ס ר"פ כירה אי לשהות תנן או להחזיר תנן אבל לשהות משהין אע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה דאם נימא לשהות תנן א"כ משמע דאפי' בלא שום מעשה אסור להניח הקדרה ע"ג כירה וצריך להסירה אפי' הועמד שם ע"י קטן ונכרי שלא מדעתו. וא"כ ל"מ היתר גרמא. דעיקר היתר משום דל"ח מעשה כשבת ק"כ: עשי' הוא דאסור גרמא שרי (ובריטב"א רפ"ק דמכות כאשר זמם לעשות ולא לגרום] והרי בנ"ד אפי' בלא מעשה כלל אסור:

אך לשון השו"ע סי' רנ"ג אסור ליתן עליו תבשיל מבעו"י כדי להשהותה משמע דאין איסור רק במעשה נתינה מ"מ אין ברור בעיני. דלפ"ז אם העמיד הקדרה ע"ג כירה בע"ש בשוגג שלא ידע שהיום ע"ש או במתכון שלא ידע שיש בו תבשיל או שלא ידע שיש בהתנור אש בוער או שסבור שהי' נגמר הבישול קודם חשיכה באופן דלאחר חשיכה יהי' מצטמק ורע לו ואח"כ ראה שעדיין לא נתבשל כ"צ יהי' מותר להשהותו הלאה ע"ג כירה ואי"צ להסירו כיון שאינו עושה שום מעשה ולא אשתמיטו הפוסקים לכתוב חידוש כזה. שו"ר דמבואר להיפוך בש"ס שבת ל"ח. שכח קדרה ע"ג כירה ובשלה בשבת מהו אם מותר לאכול התבשיל עיי"ש ומינה דלהשהות לכתחלה ודאי אסור אע"ג דבשעת העמדה הי' שוגג גמור ששכח הקדרה ע"ג כירה גם מפורש שם בגמ' דאם העמיד קדרה בע"ש שיתבשל בשבת חשוב לא קעביד מעשה הנה דאין האיסור ההעמדה של ע"ש רק השהי' וע"כ חשוב לא קעביד מעשה וכיון שזכינו לדין דאפילו בלא מעשה אסור השהי' ממילא אין מועיל היתר גרמא דגרמא לא גרע מאילו הוא בלא מעשה כלל:

עוד יש לדון לפמ"ש רעק"א להסתפק אם מותר להקנות בע"ש שיחול הקנין בשבת ולכאו' קשה הא מותר להתחיל כל המלאכות מע"ש שימשך מעשיו בשבת וכתב במים חיים דשא"ה שהתחיל המעשה מע"ש משא"כ בקנין דכל התחלות החלות הוא רק בשבת [ועי' אבני נזר סי' נ"א שכתב דהמקנה בע"ש שיחול בשבת חשוב כאלו פעל בשבת וה"ר מירושלמי פ' מי שאחזו עיי"ש ונראה ג"כ כוונתו ז"ל כנ"ל דכיון דעיקר הוא החלות כמבואר בירושלמי הנ"ל וכיון דהחלות אינו מתחיל עד למחר חשוב כאלו פעל למחר. ודון מינה דה"ה בכ"ד שאין הפעולה מתחלת עד למחר חשוב כאלו פעל בשבת] וראי' לסברא זו בירושלמי פ"ב דשבת על המשנה לא יקוב אדם שפופרת של ביצה ויתננה ע"פ הנר בשביל שתהי' מנטפת כ' מפני שלא הותחל בכל טיפה וטיפה הנה דאם לא הותחלה המלאכה בע"ש אסור לעשות מע"ש שתעשה בשבת. עוד קצת ראי' ממג"א סי' ר"ס דאין ליטול הצפרנים ביום ה' משום דמתחילין לצמוח בשבת ולכאורה ב' תשובות בדבר א' דהא מותר להתחיל כל המלאכות מע"ש. שנית דא"כ גם ביום ג' וביום ד' לא יטול צפרניו דהרי נמשך גידולו גם בשבת. אך להנ"ל תרתי קושיין איתרצו דאין איסור רק כשההתחלה בשבת וע"כ אין איסור רק ביום ה' אך כבר העלו האחרונים דזה חומרא בעלמא] ולפ"ז גם בנ"ד י"ל דכיון שאין נפתח השאלטער רק בשבת ואז נבער העלעקטרי וכיון שלא הותחל מע"ש אסור ולא דמי למעמיד קדרה על הכירה מע"ש דאפי' בקדירה חייתא שרי אף שלא הותחל מע"ש דהתם עכ"פ כבר ישנו לאש וזה ג"כ חשוב התחלה ודעת הרמב"ם דא' הביא את האש וא' נתן הקדרה וכו' כלן חייבין משום בישול משא"כ בנ"ד לא הותחל כלל מע"ש וע' רשב"א שבת י"ט: בשם רב האי דקדרה חייתא לאו דוקא דצונן אסור להניחו ביהש"מ רק מיירי שחמה ולא התחילה לבשל עיי"ש נראה דעתו ז"ל ג"כ כסברא זו דהיכא דלא הותחל מבעו"י אסור אפי' היכא דל"ש שמא יחתה וע"כ בעינן שהותחל לחמם עכ"פ:

אך בזה שוב יועיל לנו סברת הרה"ג הנ"ל דהוי גרמא. לפמ"ש באבנ"ז סי' נ"א דהמקנה בע"ש שיחול בשבת הוי כזה עוקר וזה מניח דמקצת בחול ומקצת בשבת וכיון דכל קנין אינו אלא שבות דרבנן דומה לדברי אהע"ז דזה עוקר וז"מ מותר בכרמלית עיי"ש. ולפ"ז גם בנ"ד כיון דאפי' יעשה בשבת אינו אלא דרבנן משום דהוא גרמא בעלמא ממילא כשמתחיל בע"ש הוי כזה עוקר וזה מניח בכרמלית דשרי:

מ"מ כבר כתבתי טעם לאיסור דאפשר דגם בג"ד שייך שמא יחתה ועוד טעם דבשהי' דל"צ מעשה כלל אין להתיר מצד גרמא וע"כ צ"ע לדינא:

אמנם לפי האמור דכל האיסור משום דאסור להשהות ואיסור זה הוא רק בלא גרופה וקטומה. ומג"א סי' רנ"ג סקל"א דאם מניח דבר מפסיק בין תנור לקדרה חשוב כגרופה וקטומה א"כ גם בנ"ד אם מניח בלעך על התנור תחת הקדרות והקדרות מונחות שם מע"ש שרי:

אמנם נראה דלהניח הקדרות בשבת אפי' לפני הבערת העלעקטרי אסור דכיון דעומד מעצמו שיהי' נבער העלעקטרי אח"כ חשוב כמבעיר בידים כדאמרי' בב"ק ג': דהמניח אבנו סכינו ומשאו בראש גנו ובא רוח מצויה והפילו חשוב אשו. וכ' תוס' סנהדרין ע"ז. דה"ה אם הניח סכין בראש הגג ונפלה ושחטה חשוב שחיטה בכח גברא וכשר הנה דס"ל דחשוב כח האדם ממש וה"נ אין לך רוח מצוי' גדול מזה שהדבר ברור אחר שנערך העלעקטרי בע"ש שיהי' נדלק בהגיע התור וחשוב כמחמם בידים בשבת ודומה לחזרה ולא לשהי' ולענין חזרה ל"מ גרופה וקטומה רק בעודן בידו ולא הניחן ע"ג קרקע:

מ"מ נראה דבפלוגתא תליא דלכאו' צע"ג מ"ש תוס' סנהדרין ע"ז. הנ"ל דמניח סכין בראש גגו ונפל ברוח מצוי' חשוב כח גברא דהרי בב"ק כ"ב. פריך למ"ד אשו משום חציו טמון דפטר רחמנא היכא משכחת לה פירש"י כיון דהוי ממש אדם המזיק ל"ש לפטור טמון ומשני דמיירי כשהי' גדר בשעה שהדליק ונפל גדר שלא מחמת דליקה ואז ל"ח אדם המזיק ממש ופטור טמון. והנה בב"ק ג: אהא דפריך תולדותיהן כיוצא בהם אמאי קאי אילימא אתולדה דמבעה וכו' אי לרב דאמר מבעה זה אדם מאי אבות ומאי תולדות אית בי' וכו' אלא כי קאמר ר"פ אתולדה דאש תולדה דאש מה ניהו אילימא אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו וכו' ומזה למדו התוס' דזהו תולדה דאש אבל תמוה דכיון דכאן ע"כ מיירי בתולדה דאש שאינו משום חציו דהרי אשו משום חציו היינו אדם כמפורש בב"ק כ"ג. הנ"ל דמה"ט חייב בו טמון דהוי אדם המזיק ממש והרי כבר דיבר ממבעה זה אדם וע"כ דעתה מדבר מאש שאינו משום חציו דהיינו דכלו לי' חציו. וא"כ אבנו סכו"מ שנפלו ברוח מצוי' הם תולדה לאש כזה שאינו משום חציו וא"כ אדרבה מזה ראי' לסתור שאין זה כח גברא והוא תמי' עצומה. וצ"ל דהתוס' ס"ל כשיטת הרמב"ם שכ' סתם דטמון פטור בכל אשו אפי' כשהוא חציו וכמ"ש הה"מ. וס"ל דאפי' כשהוא חציו מ"מ אינו ממש כאדם המזיק, ולפ"ז שפיר י"ל דאבנו סכו"מ שנפלו ברוח מצוי' הוי תולדה דאשו משום חציו. ושפיר כ' התוס' דשחיטה כשרה בכה"ג. ולפ"ז יש לאסור בנ"ד:

אמנם לפ"ז כיון דקימ"ל בטוש"ע חו"מ סי' תי"ח דאשו דפטור טמון היי"ד בכלו לי' חציו שוב יש לנו ראי' דנדון הנ"ל אינו חציו דאינו תולדה רק לאשו שאינו משום חציו. ולפ"ז בנ"ד אפי' בשבת שרי:

[ובזה יש ליישב קו' התוס' ב"ק ס'. בליבה וליבתה הרוח דאם אין בלבויו כדי ללבות פטור הקשה התוס' דמ"מ לא גרע מאבנו סכו"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו דחייב ולהנ"ל י"ל דנפ"מ לענין טמון דפטור ומ"מ היכא דאשו משום חציו חייב ואם יש בלבויו כדי ללבות חייב אפי' על טמון אבל אם אין בלבוי כדי ללבות הוי רק כאשו שאינו חציו ואז פטור על הטמון]:

ולכאו' י"ל דהא דפ' בשו"ע סי' תי"ח דאפי' באשו משום חציו פטור טמון הוי רק מס' דס' ממון לקולא אך אין נראה כן מסתימת הלשון. דמשמע דהוא פטור גמור ואפי' תפיסה ל"מ אך י"ל דהא דפ' בשו"ע כן הוא משום שחשב דעת הרמב"ם לדעה יחידית אמנם הלום ראינו דגם דעת התוס' כן. וכ"מ בחי' הר"ן סנהדרין שם דאף שחולק על התוס' דל"א אשו משום חציו רק לענין ממון ולא לענין מיתה ושחיטה אבל משמע דלולא זאת הי' זה נחשב חציו ממש וכיון שיש לנו דעת התוס' והר"ן והרמב"ם עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. ע"כ אין להקל רק במעמיד התבשילין מע"ש וע"י גו"ק או שיהי' טס על התנור תחת הקדרות אך ע"י נכרי יש להתיר להעמיד התבשילין גם בש"ק (כיון דגם ע"י ישראל יש צד להתיר] ודוקא קודם שיבער העלעקטרי כמובן. הנלע"ד כתבתי:

ולכאו' י"ל דבנ"ד איכא איסורא אפי' במעמיד הקדרה מבעו"י לפמ"ש בירושלמי פ"ב דשבת על המשנה לא יקוב אדם שפופרת של ביצה ויתננו ע"פ הנר בשביל שתהי' מנטפת ואמר בירושלמי טעם ע"ז לפי שלא התחיל בכל טיפה וטיפה. וכן בסופ"ק דשבת אין נותנין חטים לריחים של מים יש טעם א' בירושלמי לפי שלא התחיל בכל חטה וחטה. וה"נ לא התחיל עדיין הבישול מבעו"י כלל עד למחר שיבער העלעקטרי. וי"ל דאפי' לאידך מ"ד בירושלמי דס"ל טעם אחר לדינים הנ"ל ולית לי' הך דלא התחיל בכל טיפה וטיפה היי"ד התם דעכ"פ ישנו לאש בעולם שהתחיל לפעול פעולתו אך שלא התחיל לפעול באותו שמן משא"כ בנ"ד דהאש לגמרי אינו בעולם עדיין ול"ה שום התחלה וכל דליכא התחלה כלל מבעו"י אפשר דאסור לכו"ע:

אך בתוס' סנהדרין ע"ז. כתבו להיפך מן הקצה אל הקצה גבי ארס נחש מעצמו מקיא דכיון דאין הארס בעולם ל"ח חציו. וא"כ ה"נ כיון דהאש אינו בעולם כלל בשעת העמדתו יש סברא לומר דאפי' בשבת ל"ח חציו ודברי תוס' אלו הם סניף גדול להתיר בנ"ד עכ"פ בע"ש, ותו דש"ס דילן נראה דלית לי' הא דירושלמי דהרי קדרה חייתא מותר להעמידו על התנור סמוך לחשכה כשבת י"ח: וסתמא תנא אפי' לא התחיל כלל להתבשל מבעו"י. ואדרבא המג"א כ' דאם מעמיד קצת לפני' באופן שאפשר שיתחיל להתבשל קצת תו ל"ח קדרה חייתא ואסור הנה דאפי' הותחל מבעו"י ג"כ שרי. מלבד זה נראה דגם אש העלעקטרי הותחל מבעו"י בהצענטראלע רק שמחוסר קריבה וא"כ אינו ענין להא דירושלמי:

ובגוף דברי ירושלמי הנ"ל שלא הותחל בכל טיפה וטיפה יש לבאר לפמ"ש בירושלמי פ' מי שאחזו דהנותן גט לאשה שתתגרש לאחר ל' ונשתטה בנתים אזלי' בתר חלות ופסול הגט וכ' באבנ"ז סי' נ"א דס"ל דחשוב כאלו עשה המעשה ג"כ לאחר ל' בשעה שהחלות בא לפ"ז י"ל דה"ה הנותן שמן בשפופרת ולא נדלק עד ש"ק חשוב זה ג"כ כאלו החלות בש"ק כי החלות חשוב כמעשה הנעשית מחמת פעולתו כמ"ש המהרש"א קידושין נ"ט: בשם תו"י ועיין תוס' בב"ק דף ק'. וכן להיפך המעשה הנעשית מחמת פעולתו שזה הי' עיקר תכלית המכוון ופעולתו דינו כמו חלות ופעולתו בהתחלה בטרם נעשה מאומה חשוב כמעשה הנתינה בלא חלות וכמו דאמרי' התם דחשוב כאלו המעשה הי' בשעת חלות כן בנ"ד מחשבים כאלו נתינת השמן בתוך השפופרת הי' בשבת בשעה שנפעלת הפעולה של ההדלקה וע"כ חשוב כמדליק בשבת. וי"ל באו"א דהנה הנימוק"י הקשה האיך הותר להדליק נר בע"ש שידלק בשבת נימא אשו משום חציו. וי"ל בפשיטות דהירושלמי דרש בספ"ק דשבת דהא דבכלן ב"ה מתירין עם השמש דכתיב ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי דלפעמים מותר לעשות גם ביום השביעי כשהותחל בששת ימים וא"כ התורה התירתה וכיון דכתיב ששת ימים תעשה מעשיך בעי' שיהי' נעשה מאומה בע"ש. ואז מותר לגמור ביום השביעי משא"כ כשלא התחיל בכל טיפה וטיפה לא הוי בכלל ששת ימים תעשה מעשיך ממילא ליכא היתרא דיום השביעי. וגם יש לצרף לזה דברי ירושלמי הנ"ל פ' מי שאחזו דאזלינן בתר חלות וחשיב תמיד שהמעשה בשעת חלות [ודבר הנעשה מחמת פעולתו חשיב כמו חלות כנ"ל] וא"כ כיון שלא הותחל בבל טיפה וטיפה ל"ה בכלל ששת ימים תעשה מעשיך וממילא לא הותר ביום השביעי לגמור:

ולפ"ז לפמש"כ הרמב"ם פ"ב מה' גירושין דמה"ת אזלינן בתר מעשה הנתינה לא בתר חלות שכ' בנדון הנ"ל פסול ולא בטל כידוע א"א לפסוק כהא דירושלמי דאפי' לא נעשה בחול שום דבר כל שהאדם התחיל לעשות בחול הוי בכלל היתרא דששת ימים תעשה מעשיך וממילא מותר לגמור ביום השביעי:

ובקצה"ח כ' דגם דעת רש"י ז"ל כרמב"ם מדפירש בגיטין י"ג. דטעם אין גט לאחר מיתה משום דפקע כח הבעל ותיפ"ל דמת לאו בר גירושין היא וע"כ דס"ל דאזלינן בתר נתינה וכיון דבשעת נתינה חי הוא ובר גירושין הי' ראוי שיחול לאחר מיתה ע"כ הוכרח לפרש משום דפקע אישות הבעל לאחר מיתה עכ"ד:

ונלע"ד להביא עוד הוכחה לזה דגם דעת רש"י בזה כרמב"ם דלכאו' ק' לדעת רש"י יבמות פ"ו. דכל איסור טבל משום תרומה דפתיך בה וא"כ למ"ד יש ברירה למה צ"ל ב' לוגין שאני עתיד להפריש יהיו תרומה אפי' אם אכל טבל יועיל אח"כ כשמפריש תרומה מהכרי הנשאר על מה שאכל משום הוברר הדבר למפרע שזה שמפריש הי' מעיקרא חלק תרומה של הטבל שאכל [ובאמת דעת התוס' יו"ט סוף פ"ג דגיטין דיכולין להפריש תרומה על טבל שכבר אכל אך דבריו תמוהין כמ"ש שעה"מ] דכל הדין דב' לוגין שאני עתיד להפריש הוא למ"ד יש ברירה ולדידי' למה צריך לומר כן ליסגי בלא אמירה. וניחא לי לפמש"כ בירושלמי פ"ב דפסחים דכל שאין יכול להפריש מיני' ובי' גם ממקום אחר עליו א"י להפריש וא"כ הטבל שכבר אכל אם ירצה להפריש תרומה חלק מהנאכל לא יועיל כיון שאינו בעולם ול"ש שיחול למפרע כחולין דף ע'. במחתך ומשליך ל"ש לומר למפרע הוא קדוש וכיון דמיני' ובי' ל"מ גם ממק"א א"י להפריש:

אמנם לפ"ז לכאו' ק' דא"כ למה יועיל כשאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי בשעת חלות א"י להפריש ממה שאכל. וצ"ל דמ"מ כיון דבשעת אמירה הו"מ להפריש מני' ובי' שפיר יכול להפריש ומזה ראי' דדעת רש"י ז"ל ג"כ כהרמב"ם דאזלינן בתר אמירה ולא בתר חלות וכאן האמירה במקום מעשה נתינה כמו שדימה ירושלמי מנוי שליח לשעת נתינה אע"ג דבנתינה ליד השליח כשר גם טלי גיטך מע"ג קרקע (ודעת מהר"ח אלפנדרי דבשלל"ה ג"כ פסול טלי גטך מעג"ק אבל תמוה מגיטין ס"ה. כל הני דאם אמר כתבו כותבין ונותנין ואע"ג דאין כאן בעל שיתן ליד השליח. וכבר הוכיח כן בס' ד"ח] הנה דאמירה שיחול אח"כ הוא במקום נתינה וז"פ:

מש"כ לעיל דאיסור שהיי' הוא אפילו בלא מעשה כן נראה גם מדברי חי' הר"ן שבת ל"ז: ד"ה אפי' בשבתא נמי שרי למעבד לי' פי' ע"י נכרי כש"כ עכשיו לשהות אפי' בשאינה גרופה כדי שיהי' המאכל חם וטוב ומתוקן ומכאן נ"ל כיון דאמרי' דבשבתא שרי למעבד ע"י נכרי דמיירי באינו מסוכן דאי מסוכן גמור אפי' ע"י ישראל שרי עיי"ש משמע דמדמי שהיי' בע"ש אפי' ע"י ישראל לחמום בשבת ע"י נכרי דאידי ואידי הוו שבות דלית בי' מעשה. הנה דעיקר האיסור בע"ש הוא השהיי' שהוא מעצמה ולא ההעמדה על התנור דאל"כ הרי שבות דאית בי' מעשה לא שרינן לחשאב"ס:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה