ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
סימן קח
ע"ד השאלה שנשבע שבתו לא תתפור בגדים ג' שבועות [ומלאכתה שתופרת בגדים בשכר] אם מותרת לתפוח או מחיוב למחות בידה שלא תתפור כי יש בידו למחות ואם יוכל לשאול על שבועתו כי היא צורך גדול ודבר מצוה כי הבטלה מביאה לידי שעמום ע"כ השאלה:
תשובה
ברמב"ם פ"ה מה' שבועות ה"א וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך. או לא יעשו אפי' הי' בניו או אשתו אינו חייב בשבועות בטוי. שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל ומכין אותו מכות מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועה זו ונמצא גורם לשבועות שוא ובהלכה ב' ולמה אינו לוקה משום שבועות שוא שהרי אפשר שאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק הוא ואין אותן אחרים נזקקים לקיים שבועתו אא"כ ענו אמן. ובהלכה ג' ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחים שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא עכ"ל נראה מזה דאם אחרים מקיימים שבועתו גורמים לו למפרע שלא יהי' שבועתו לשוא וכן מפורש שם בכ"מ בשם ריב"ש שחיוב זה תלוי ועומד שאם יזרוק פלוני נתקיימה שבועתו למפרע ואם לא יזרוק נתבטלה למפרע משעה שיצאה מפיו. וכן מבואר ברמ"א יו"ד סי' רל"ו ס"ב על מה שכ' המחבר ויש דברים שאפי' שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן וכו' ונשבע שיעשה חבירו דבר פלוני כגון שיזרוק פלוני צרור לים או לא יזרוק וכ' הרמ"א וכש"כ שנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו אם אפשר אע"פ שבתחלה הי' שבועת שוא כגון שנשבע לישא אשה פלוני ושמא לא תתרצה ואיכא שבועת שוא מ"מ כשהוא רוצה צריך לקיים שבועתו. ולכאו' יש לומר שהרמ"א לא קאי רק אסיפא בנשבע לישא אשה פלונית שהשבועה הי' על עצמו לישא רק דלא סמיא בידו עז"כ דמ"מ אם אפשר לו צריך לקיים אבל ברישא שנשבע על חבירו שיזרוק י"ל דאינו מחיוב להשתדל אצל חבירו שיזרוק. אמנם מדהעמיד דבריו על דברי המחבר ע"כ דכש"כ שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו והמחבר לא דיבר כלל משבועה זו לישא אשה פלונית משמע דאפי' בנידון המחבר שנשבע שיזרוק פלוני כל טצדקי דמצי ליעבד שיקיים חבירו שבועתו צריך לעשות. וגם מסברא כן הוא דכיון ששבועתו מתלי תלי וקאי ואם יקיימנו חבירו יחשב למפרע שאינו שבועות שוא או שקר כמש"כ הריב"ש וכ"כ הגר"א ז"ל שם סק"ו וכן מורה להדיא לשון הרמב"ם כנ"ל א"כ למה לא יצטרך להשתדל שלא יעשה איסור למפרע לזה העירני ח"א הא למה זה דומה למניח פת בתנור דצריך לרדותו קודם שמביא לידי איסור סקילה כמסקנת הש"ס שבת ד' ואע"ג שכבר עבר האיסור מ"מ פשוט דצריך למעבד כל טצדקי להנצל נפשו מעבירה. וכן במגרש אשתו ע"מ שלא תעשה כך וכך ונשאת לאחר דפשיטא דאסור לה לעבור על תנאי ולגרום למפרע שיהי' בעילתה לאחר באיסור א"א. ואע"ג דהתם הדבר הוי בידה וכאן אין הדבר בידו מ"מ כל הטצדקי דמצי למעבד ולהשתדל אצל האחר שתתקיים שבועתו למפרע צריך למיעבד מ"ט צל"ע למה לא כתב הרמב"ם והשו"ע דין זה להדיא דצריך הנשבע לפעול אצל חברו בכל האפשרי לקיים שבועתו ואפי' לפנותו בממון הרבה דהרי על ל"ת צריך ליתן כל ממונו. והפרמ"ג מסתפק אם היי"ד כשעובר על הלאו בקום ועשה וכאן יש להסתפק אם תשוב קום ועשה כיון דעובר למפרע באיסור שבועות שוא [או שקר כמו שכתב הריב"ש שהובא בכס"מ] ועי' אבנ"ז או"ח ח"ב סי' שכ"ה סק"ב לענין דין זה דנצרך ליפו כל ממונו כשעובר במעשה גם עקימת שפתיו הוי מעשה ע"ש. א"ד כאן דהאיסור כבר עבר וממילא יגמר ל"ח עתה מעשה שיהי' צריך ניתן עלי' כל ממונו וכעי"ז בתוס' שבת ד' אמנם אפי' נימא דא"צ ליתן כל ממונו מ"מ צריך ליתן עישור נכסיו כמו על מ"ע כמ"ש הר"א הובא במג"א סי' תרנ"ו סק"ז. איברא דבמג"א שם סק"ח כ' עביו"ד סי' רל"ב סקי"ב דגבי שבועה מקרי אונס ממון אונס דאדעתא דהכי לא נדר אמנם אינו דומה לנ"ד דהתם בשעה שנשבע הי' סבור שיוכל לקיים שבועתו ואח"כ אירע לו אונס שיוכל לסלקו בממון אמד' לדעתו דאדעתי' דהכי לא נדר. משא"כ בנ"ד שמעיקרא ידע שאין בידו לקיים ומ"מ נשדע ותו דאפי' נימא דאי"צ ליתן ממונו ע"ז מ"מ הו"ל לאשמעינן דצריך להשתדל אצל חברו שיקיימו וכעי"ז ברמ"א יו"ד סי' רל"ב ס"ב מ"מ אם בנקלה יכולין להשתדל לא מקרי אונס. והרי הרמב"ם והשו"ע כתבו ואם אותן האחרים קיימו דבריו הרי אלו משובחים. ואם השמיעוני דבר זה שאינו חייב כלל כמפורש ברמב"ם ושו"ע ואינו אלא דבר הגון קו"ח שהי' להם לכתוב דין זה על הנשבע עצמו דצריך להשתדל בכל עוז ולראות שתתקיים שבועתו. אשר ע"כ נראה לפמ"ש הרדב"ז על הרמב"ם שם פ"ה מה"ש ה"א וז"ל אפי' הי' בניו ואשתו וכו' קשי' לי' וכו' אמאי יוכל לכוף את בניו הקטנים או לנעול עליהם את הדלת שלא יזרוק צרור לים ואמאי אינו חייב משום שבועות ביטוי כיון שיוכל למנוע אותן ולא מנע וניחא לי' דבשלמא אם הי' נשבע שאמנע את בני שלא יזרוק צרור לים. והי' יכול למנעו ולא מנעו דין הוא שיהי' חייב אבל אם נשבע שלא יזרוק והוא זרק אע"פ שיוכל למנוע פטור דלאו מידי קעביד וכו' עוד י"ל דעיקר קושיין ליתא כאן שהוא מונע את הבן שלא יזרוק נמצא הוא גורם שלא לזרוק והבן הי' חפץ לזרוק והוא לא נשבע אלא שלא יזרוק הבן מדעתו עכ"ל הנצ"ל ובזה א"ש קושיין דאי"צ להשתדל אצל חבירו שיזרוק דבאופן זה לא נתקיימו שבועתו כלל דהוא לא נשבע אלא שיזרוק מדעתו ורצון עצמו. וכ"ת דל"כ הרדב"ז רק כשמכריחו ונועל עליו את הדלת אבל כשמשתדלו בדברי ריצוי מתקיים שבועתו א"כ הדרא קו' הרדב"ז דהו"ל להשתדל אצל בניו ואשתו בדברי רצוי ותחנונים שיקיימו שבועתו וע"כ דגם בזה שייך תירץ הרדב"ז דבאופן זה לא תתקיים שבועתו שהוא נשבע שחבירו יזרוק מצד התעוררת עצמו ולא שיבוא הדבר בסבת הנשבע. ובזה א"ש לשון הרמ"א שכ' מכש"כ שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו אם אפשר לו כגון שנשבע לישא אשה וכו' ומתיבת כגון נראה בעליל דדוקא בכה"ג הוא צריך לקיים שבועתו דהרי נשבע לישא אשה והרי נשא אשה ומה בכך שפעל אצלה שתנשא לו הרי לא נשבע עלי' רק על עצמו. ומש"כ לעיל דכיון שהעמיד דבריו על דברי המחבר והמחבר דיבר רק שבועה שיזרוק אינו ראי' דהמחבר כ' וז"ל כגון שיזרוק פלוני צרור לים או שלא יזרוק וכיוצא בו עכ"ל ובתיבת כיוצא בו נכלל כל אופני שבועה בדבר שאין בידו וע"ז כ' הרמ"א ומכש"כ וכו' כגון שנשבע לישא וכו' ולזה נכלל בתיבת כיוצא בו של השו"ע וע"כ ל"כ הרמב"ם ושו"ע שיהי' צריך הנשבע להשתדל רק שאם קיים חברו בעצמו הוא משובח דדוקא אי קיים בעצמו גרם שתתקיים השבועה:
ולפי"ז בנ"ד אין האב צריך להשתדל אצל בתו או לצוות עלי' שלא תתפור ואע"ג דשבועתו מתלי תלוי וקאי ואם לא תתפור תתקיים שבועתו ואם תתפור תתבטל שבועתו מ"מ במה שלא תתפור מחמת צווי של אבי' לא תתקיים השבועה דכוונתו הי' שלא תתפור מעצמה. וכיון שלא יועיל כלל בזה לקיים שבועתו א"צ להשתדל שלא תתפור אמנם זה תלי בתירוצי הרדב"ז דלתי' קמא דהרדב"ז י"ל דאף כשמקיים ע"י השתדלות הנשבע נמי מתקיים שבועתו ומ"מ אינו חייב בזה כיון שלא נשבע להשתדל אמנם מסתימת לשון הרמב"ם והשו"ע גם משמעות דברי הרמ"א משמע לי יותר כתירוץ בתרא דהרדב"ז. ויש להסתפק לתי' ראשון דהרדב"ז דמחויב הנשבע להשתדל שתתקיים שבועתו אם שייך שאלה ע"ז שלא יצטרך להשתדל כמו דמועיל שאלה לחכם בכל נדר ושבועה א"ד ל"ש שאלה רק בקיבל עליו בנדר ושבועה איזה דבר דחל איסורא אחפצא או אגברא משא"כ בזה דלא חל שום חלות וחיוב עליו בעצם. רק דאם לא יעשה חבירו כן יגרום שיהי' שבועתו למפרע לשוא או שקר ובשבועות שקר ל"מ שאלה להפקיע איסורא:
ולכאורה יש לתלות זה במה שנסתפק המנ"ח והקצה"ח בשבועות שקר על עבר אם מועיל חזרה תוכ"ד להפקיע האיסור והעלו דמועיל והראי' מנדרים פזי דמגדף ועוע"ז ל"מ חזרה תוכ"ד להפקיע האיסור משמע דדוקא הני משום חומרייהו אבל שאר איסורין כעין אלו מועיל שאלה אע"ג דליכא חלות אלהבא רק תיכף בדיבורו עבר האיסור מ"מ אם חוזר תוכ"ד אהני מעשיו לתקן האיסור שעבר בשבועתו לשקר. והנה בנזיר ט. מבואר דלמ"ד אין שאלה בנזירות ה"ה דל"מ חזרה בתוכ"ד בנזירות דבשניהם הדיבור של עכשיו עושה טעות ומינה דכאן דבשבועות שקר מהני חזרה תוכ"ד ה"ה דמהני שאלה אמנם ז"א דע"כ כל הקנינים דל"ש בהו שאלה איך מועיל חזרה תוכ"ד וע"כ דדוקא בנזירות דלמ"ד אין שאלה בנזירות ה"ה דחל נזירות בטעות כמבואר שם והיכא דחל בטעות ל"ש חזרה תוכ"ד משא"כ בקנינים וכן בשבועות שקר דבטעות אינו חל ולא שבועות שקר הוא כדילפי האדם בשבועה פרט לאונס ה"ה דמהני חזרה תוכ"ד למשוי כי טעות. ובודאי ברור דלא מהני שאלה לשבועות בטוי לשעבר ואי"צ ראי' וליתר שאת אבוא ראי' דבגיטין ל"ה: שתהי' נודרת ליתומים פרכי' ודילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה משמע דאי הוי נשבעת כדינה ל"ש פירכא זו דאשבועות שקר ל"ש שאלה. וכ"כ להדיא ברדב"ז על הרמב"ם רפ"ו מה"ש ולפנינו יתברר בס"ד:
ובעיקר דברי המנ"ח והקצה"ח הנ"ל דגם בשבועות בטוי לשעבר שייך חזרה תוכ"ד לתיקון האיסור שעבר ק' לי מב"מ ה'. זה ישבע שאין לו בה פחות מחצי' וכו' על דאית לי' משתבע או על דלית לי' משתבע אר"ה דאמור שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחצי' וק' הא הנשבע יוכל להערים בשבועתו שמה שאומר ואין לי בה פחות מחצי' מוזר משבועה שיש לי בה ואומר שאין לי בה פחות מחצי' שמשמעותו שאין לו כלל כקו' המקשן. וניחא לי דכיון שיש לפרש דבריו במשמעותו הפשוט שיש לו ומה שיש לו אינו פחות מחציו אף שהוא מכוון דרך חזרה חשיב דברים שבלב ואינם דברים וכיון שלשון שבועות הוא לשון מבורר ל"מ חזרה בלשון כזה דמשתמע לתרי אפי רק בלשון ברור:
ונשוב לנ"ד דאע"ג דהדבר ברור דבשבועות בטוי לשעבר ל"ש שאלה הוא משום שלא נשאר שום חלות לא לאיסור ולא לחיוב ודומה לאכלה כלה שאין נשאלין [כמו אין מתירן נדר עד שיחול וכאן ליכא חלות כלל כמדומה שזה העיר אדם א':
אמנם בנ"ד דנשאר עליו חיוב להשתדל שתתקיים שבועתו יש להסתפק אם מועיל שאלה דהרי איכא מ"ד דאפי' אכלה כלה נשאלין משום דנשאר מלקות ואע"ג דעצם השבועה ל"ה למלקות רק לאיסור מ"מ כל שנשאר רושם מן האיסור מהני שאלה וה"נ מה שמחויב להשתדל שתתקיים שבועתו אף שאין זה עצם השבועה מ"מ הוא רושם מן השבועה עכ"פ ואפשר דמכח זה מועיל שאלה:
והנה ברמב"ם פ"ו מה' שבועות מי שנשבע שבועות בטוי וניחם על שבועותו וכו' ה"ז נשאל לחכם וכ' הרדב"ז לאו בכל שבועות בטוי אמרו אלא בנשבע להבא משעה שיצאה יצאה לשקר ומה מועיל החרטה לשעבר ומ"מ כבר נהגו להתיר אפי' לשעבר כדי להקיל מעונש וכו' עיי"ש. ולפי"ז יש לדון דדוקא היכא דתיכף בשעה שיצאה השבועה יצאה לשקר אז ל"מ שאלה משא"כ בנ"ד דעדיין לא יצאה לשקר דאפשר שתתקיים אפשר דמועיל שאלה [ואף דברי רדב"ז חידוש דאף בשבועות בטוי לשעבר מועיל שאלה עכ"פ להקל מהעונש ומזה יש לפשוט ס' הקצה"ח והמנ"ח אם מועיל תוכ"ד לחזור בו משבועות שקר לשעבר לפוטרו מעונש. דהרי בנזיר ט'. דשאלה דינו כחזרה תוכ"ד וכמו דמועיל שאלה בשבועה לשעבר להקל מעונש ה"ה תוכ"ד מועיל להקל מעונש אבל לא להפקיע האיסור לגמרי]. ויש לה"ר לזה דבשבועות כ': אר"ד אר"י אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתי' מהכא לא תשבעו בשמי לשקר ולית לי' פר' אבהו אמר ר"י שם כ"א דאוכל ולא אוכל עובר בלא יחל דברו וא"כ ק' איך מועיל שאלה כיון דאם עובר על השבועה בסוף גורם למפרע לעבור בלא תשבע לשקר וא"כ אם יאכל בסוף אגלאי למפרע שכבר עבר בשעת הדיבור בשלמא לר' אבהו אר"י דעובר בלא יחל א"כ עיקר העבירה הוא בשעת אכילה ושפיר מועיל שאלה אבל לר' דימי א"ר דגורם למפרע לעבור בלא תשבע הנה דמ"מ כיון דעדיין אפשר לשבועה שתתקיים מועיל שאלה וה"נ דכוותה:
עוד נ"ל לחזק ראי' זו דהנה בתוס' שבועות ד'. דהנשבע לאכול ככר וזרקו לים חשיב לאו שאב"מ שאין עצם הזריקה איסור רק מה שאין אוכלו. ואלו בירושלמי פ"ג דשבועות ה"ד מבואר דהוי לאו שיש בו מעשה. ונלע"ד להשוות הדיעות דבנשבע שאוכל ככר יש לפרש בב' אופנים או שהוא דרך קבלה שמקבל ע"ע בחיוב שבועה לאכול [בל"א איך שווער איך זאלל עססען] ויש לפרשו שהוא דרך סיפור שמספר שיאכל ככר ונשבע שהאמת כדבריו [בל"א איך שווער איך וועל עססין] ובאופן זה הוא דומי' דשבועות שקר לשעבר אכלתי ולא אכלתי שאין בזה קבלה וחיוב על עצמו כלל רק סיפור דברים. אך שנשבע שמה שמספר שאכל או לא אכל הוא אמת. והנה בלה"ק שאין חילוק בלשון תלוי בכוונתו ודעתו עד"ש סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ואם הי' כוונתו באופן הראשון [איך שווער איך זאלל עססין דאס ברויט] וזרקו לים עז"כ הירושלמי דהוי לאו שיש בו מעשה כמו דבאכילת הככר הוא מקיים השבועה בעצם ולא דרך גרמא ממילא כשזרקו לים הוי ביטול מעשה כיון שנתעסק בחפץ שבו תלוי קיום השבועה בעצם. אבל באופן השני שסיפר שיאכל ככר ונשבע שהסיפור היא אמת [איך שווער אז איך וועל. עססן דיא ברויט] דומיא לשבועה שעבר בזה אינו מקיים השבועה בעצם אכילת הככר רק דאם יאכל גורם למפרע שהשבועה שנשבע הי' אמת ואם לא יאכל יגרום למפרע שנשבע לשקר וכיון דאפי' יאכל הככר לא יקיים השבועה באכילה עצמה רק בגרמא בעלמא שגורם שלא יאכל למפרע נשבע לשקר בזה כ' התוס' דאם זרקו לים הוי לאו שאב"מ כיון שלא נתעסק כלל בהחפץ שבו קיום השבועה בעצם ודו"ק ועי' היטב ברמ"ה סנהדרין ע"ז: במה שחילק בין נטילת התריס לאשקול בידקא דמי' ותמצא סמוכין לדבריי:
וראי' לדברי דבתוס' יבמות צ: הק' למה סדין בציצית יחשב שוא"ת הרי עובר המצוה במעשה הלבישה והשאג"א דחה קו' דאין איסור עצם לבישת הבגד רק מה שאינו עושה ציצית כמ"ש המרדכי דבשבת מותר ללבוש בגד בלי ציצית דלא כתיב אל תלבש בגד בלא ציצית רק מצוה לעשות ציצית ובשבת דא"א ליכא מצוה עכ"ד ולכאו' ק' על התוס' דקארי לה מה קארי לה הרי הם ז"ל בעצמם ס"ל כסברא זו בתוס' שבועות ד' הנ"ל דנשבע על ככר וזרקו לים הוי לאו שאב"מ דאין האיסור עצם הזריקה רק מה שאינו אוכל אבל לדבריי א"ש דהתם אם יעשה ציצית יקיים מצוה עצמיית באותה לבישה. וכשלובש בלא ציצית הרי נתעסק בדבר שתלוי בו ביטול המצוה וקיומה בעצם חשוב שפיר מעשה. איברא דיש לדון דאפי' יעשה ציצית לא יקיים המצוה בהבגד רק בהציצית. מ"מ י"ל כיון דא"א לעשות המצוה בלא בגד חשוב גם הבגד מן המצוה כדדרשינן שבת קל"ג: ואנוהו התנאה לפניו במצות ס"ת נאה לולב נאה טלית נאה כ"ה גירסת רש"י ב"ק ט: הנה גם הטלית מן המצוה ושייך התנאה לפניו במצות. והוא מטעם שכ' הר"ן ר"פ האיש מקדש לענין מצוה בה יותר מבשלוחה דכיון דא"א לקיים המצוה בלעדה חשיב גם אצלה מצוה אע"ג דאשה אינה מצוה אפו"ר וה"נ בטלית כיון דא"א לקיים מצות ציצית בלעדי הטלית גם הטלית מן המצוה [ובמק"א הקשיתי דלמה לא מצינו ג"כ שיהיה מצוה לדור בדירה נאה מצד התנאה לפניו במצות מחמת המזוזה כמו שמצוה לילך בטלית נאה בשביל הציצית דלכאורה הבית לגבי מזוזה דומה ממש לטלית לגבי ציצית. וניחא לי דשאני בית שמחוברת לקרקע עולם של רשות כמו שמחוברת למזוזה ע"כ ל"מ חבורה למזוזה שיתקדש הבית [ע' רשב"א שבת מ"ד: לענין מוכני שיש עלי' מעות תמצא סמוכין לדברינו] משא"כ בגד שאין לו חיבור לד"א רק להציצית ואכמ"ל]:
ובזה הי' נלע"ד בדברי הרמב"ם הנ"ל פ"ה מה"ש שיזרוק פלוני צרור לים נסתפק הגר"א ז"ל אם הוא שוא או שקר ובריב"ש כ' דהוי שקר ולענ"ד הקלישה נראה פשר דבר דאם כוונתו שנשבע שיזרוק בחיוב [ער זאל ווארפען] הוי שבועת שוא דאין לזה ענין כלל דאין בכחו לחייב את חבירו אבל נשבע שמה שמספר פלוני יזרוק הוא אמת וכוונתו [ער וועט ווארפען] הוי שבועת שקר ומתלי תלי וקאי אם יזרוק פלוני נמצא למפרע שבאמת נשבע ואם לא יזרוק הוי למפרע שקר, ובזה היה אפשר להשוות דעת רש"י ורמב"ם שבכס"מ רפ"ה מה' שבועות דרש"י כ' דיזרוק פלוני צרור חייב משום שבועות שוא והרמב"ם כ' דפטור ולהנ"ל רש"י קאי בנשבע בחיוב ולרמב"ם נשבע על הסיפור שלו שהוא אמת וע"כ ל"ה שוא אלא שקר וכמו שביאר הריב"ש דברי הרמב"ם ז"ל:
ואחר שביארנו זה הנה הנשבע שלא יאכל יש בו ג"כ ב' משמעות א' דרך קבלה שלא יאכל וא' דרך סיפור דברים שמספר שלא יאכל אך שנשבע שאמת הוא כן כמו שמספר שלא יאכל. והנה ודאי בשניהם מועיל שאלה לחכם אפי' באופן השני ואע"ג דאין בעצם האכילה איסור שבועה רק גורם למפרע שיחשב נשבע לשקר. הנה דאפי' דכה"ג מועיל שאלה. וא"כ ה"ה בנ"ד שיש עליו חיוב להשתדל שתתקיים שבועתו אף שאין זה חיוב עצמי של שבועה רק כדי לגרום למפרע שלא תהי' שבועתו שקר מהני שאלה כן הי' נלע"ד לכאורה. אמנם אחר העיון אינו ראי' דודאי אפי' בשבועה שלא יאכל במשמעות השני שכתבתי מ"מ עיקר האיסור עובר בשעת האכילה דאלת"ה א"כ עיקר האיסור בשעת שבועה ועיקר התראה צריך להיות בשעת האיסור כמ"ש רש"י שבועות כח. וא"כ בזה עיקר התראה בשעת שבועה וא"כ משכח"ל בשבועה שלא יאכל ואכל שיהי' התראת ס' דבאופן זה השני לעולם הוי בשעת שבועה התר"ס ובש"ס ורמב"ם מבואר שבשבועה שלא יאכל ואכל לכו"ע חייב מלקות. ותו דא"כ שלא אוכל ואכל יחשב לאו שאב"מ כיון דאין עצם האכילה האיסור רק גרמא שעי"ז הוי למפרע שבועת שקר ואילו בש"ס שבועות כא. מפורש בשלא אוכל ואכל לא משכח"ל שיהי' לאשב"מ וע"כ צ"ל דגם באופן השני מ"מ האיסור בשעת האכילה דכיון דע"י שבועה שלא יאכל אסור לאכול ממילא חל איסור אכילה. ונראה דזה סברת הפלוגתא דר' דימי ורבנן אליבא דר"י בשבועות כ: וכא. דלר"ד אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתו מלא תשבע בשמי לשקר ולרבנן אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל דר' דימי ס"ל דכל שבועה שלא אוכל פירושו ע"ד השני הנ"ל שנשבע שסוף דבר יהי' שיאכל או שלא יאכל דרך סיפור דברים וא"כ עובר בלא תשבע לשקר דאם אוכל גורם למפרע שנשבע לשקר ואפי' כשנשבע ע"ד הראשון שמקבל עליו לאכול בשבועה מ"מ אין הקבלה ההוא חלה רק באופן זה מחמת שנשבע שסוף דבר יהי' שיאכל או שלא יאכל ממילא מוכרח לקיים שבועתו כדי לאמת דבריו. ולרבנן ביאור שבועתו הוא שמקבל על עצמו שיאכל ואפי' באופן השני מ"מ כיון שמוכרח ע"י שבועתו שיאכל או שלא לאכול חשוב כמקבל בשבועתו לאכול או שלא לאכול וצריך לקיים שבועתו. וע"כ עובר בלא יחל דברו ומ"מ גם לר' דימי צ"ל דעיקר העבירה הוא בשעת אכילה דאל"כ אוכל ולא אוכל חשיב הת"ס או לאשב"מ לר' דימי אד לענין לאשב"מ יש לדון] עוד לפמ"ש לעיל בשם הירושלמי בנשבע שאוכל וזרקו לים דהוי לשאב"מ אף שהוא רק גרמא שמתבטל שבועתו ה"נ וכש"כ בנשבע שלא יאכל ואכל דאע"ג דל"ה אלא גרמא חשוב יש בו מעשה [ואע"ג דלעיל כתבתי דירושלמי בנשבע שיאכל באופן הראשון אבל באופן השני דרך סיפור דברים הוי לאשב"מ התם הוי גרמא דגרמא משא"כ בלא אוכל ואכל]. מ"מ יש ראי' לדברינו דכ"ז אם נימא דאיסור נעשה עתה בשעת זריקה שוב שפיר י"ל דהוי יש בו מעשה אבל אם נימא דכל האיסור נעשה בשעת שבועתו אא"ל דבשעת זריקה יחשב יש בו מעשה וה"נ בלא אוכל ואכל צ"ל דהאיסור נעשה בשעת אכילה ואל"כ ודאי הוי חשוב לאו שאב"מ. אבל בנ"ד באומר שיזרוק פלוני ודאי אין העבירה בשעת זריקה רק שגורם למפרע שהשבועה תהיה לשקר וא"כ אין ראי' דמועיל שאלה לר' דימי בשבועה שלא יאכל דה"ה בשבועה שלא יזרוק פלוני:
אך יש לדון לפימש"כ לעיל לרבנן דאף שנשבע שהאמת יהי' שיאכל או שלא יאכל ומ"מ עובר בלא יחל כיון דמחמת דיבור זה צריך לאכול א"כ ה"ה בנ"ד שנשבע שפלוני יזרוק אע"ג דבעצם אין חל עליו חיוב מ"מ כיון דמחמת דבורו צריך להשתדל שיזרוק פלוני לתי' קמא דרדב"ז ממילא איכא לא יחל גם על החיוב זה שמסתבב מחמת שבועתו אע"ג שלא הי' שבועתו בפרט ע"ז נמצא שיש בדבר זה ב' חיובי אם נשתדל אצל חבירו שיזרוק ולא פעל אצלו עובר למפרע בשעת שבועה על שבועת שקר ואם לא השתדל עובר איסור אחר על מניעת השתדלות ועבירה זו עובר שפיר אח"כ ושייך בה שאלה. ואף אם נימא דאין בזה איסור שלם כמו בשבועה שאוכל ולא אכל מ"מ כיון שיש בו קצת עבירה ובסיבת השבועה אפשר דמועיל שאלה דהרי בנערה המאורסה דאביו ובעלה מפירין נדרי' אמרי' בנדרים סח. דבעל מקליש קליש ולא נשאר בו איסור שלם מ"מ ודאי יועיל גם אח"כ שאלה לחכם ה"נ באיסור זה אף שמתחילתו מקליש קליש מ"מ כל שהוא מסובב משבועתו אפשר דמועיל בו שאלה:
עוד נשיב לדעת ר' דימי אמר ר' יוחנן דאוכל ולא אוכל שקר וכתבתי דמ"מ עובר בשעת אכילה וראי' דאל"כ הוי הת"ס אמת שהראי' טובה מ"מ גוף הדבר צריך ביאור כיון דהלאו ולא תשבע בשמי לשקר ואח"כ הרי אינו נשבע עלי' ורש"י פירש לא תשבע כדי לשקר אח"כ וכ"ז לא משמע איסור רק בשעת שבועה וצ"ל דלר' דימי אה"נ דאינו עובר רק בשעת שבועה והא דלקי היינו משום דס"ל לרבנן התר"ס שמה התראה. וגם ס"ל דלאשאב"מ לוקין עליו. והא דמבואר בש"ס דבאוכל ולא אוכל ל"ה התראות ס' ולא לאו שאי"ב מעשה היינו משום דהלכה כרבין אמר ר"י שהוא לישנא בתרא וכ"כ בכס"מ פ"א מה"ש ה"ג דהלכה כרבין א"ר אבהו אר"י וגם כ' שם דסוגיין דעלמא כוותי' ע"ש:
ואם כנים דברינו יש מזה ראי' לענ"ד דכמו בכל שבועה שאוכל ולא אוכל אין האיסור בעצם האכילה ומ"מ מועיל שאלה כיון דסו"ס אסור לאכול כדי שלא יגרום למפרע שבועות שקר ה"נ בנ"ד שיזרוק פלוני כיון דחיוב רמי' עליו להשתדל שיזרוק פלוני כדי שיתקיים שבועתו מהני שאלה לחכם:
ולכאורה יש לדון דלר' דימי אר"י אה"נ דל"מ שאלה בשבועה שאוכל ושלא אוכל דהא דמועיל שאלה לחכם ילפינן מקרא דלא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו וכ"ז לרבין אר"י דעובר בלא יחל וכן בקונמות דלכו"ע עובר בלא יחל אבל לר"ד דבשבועה ליכא לעולם לא יחל רק לא תשבע בשמי לשקר וע"ז אין לנו רמז שיועיל שאלה. אמנם ק' לר' דימי ממשנה נדרים טז. זה חומר בשבועות מבנדרים וליתני נמי דבנדרים מועיל שאלה לחכם ולא בשבועות. ותו דבנדרים כח. בש"א אין שאלה בשבועה ובה"א יש שאלה בשבועות וא"כ קשה אטו ר' דימי כב"ש אמר לשמעתתי' והרי ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ובנדרים כ"ב: מבואר דלכו"ע מהני שאלה בשבועה ואפי' למ"ד דל"מ היי"ד לאלקי ישראל וגם זה מדרבנן כמ"ש הר"ן ז"ל שם ותו דבחגיגה יוד במשנה היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו ובש"ס שם רמ"א יש להם על מה שיסמוכו שנאמר כי יפליא כי יפליא ב' פעמים א' הפלאה לאיסור וא' הפלאה להיתר רי"א יש להם על מה שיסמוכו אשר נשבעתי באפי נשבעתי וחזרתי בי ר' יצחק אמר כל נדיב לב חמי בן אחי ר"י אומר יש להם על מה שיסמוכו שנאמר נשבעתי ואקיימה הנה בין לדברי המשנה בין לכל הני דרשות התנאים משמע דאין לחלק בין שבועה לנדר ואע"ג דבתר הכי אמר שמואל אי הוי התם אמרו להו דידי עדיפא מדידכו לא יחל דברו אבל אחרים מוחלים לו ומסיק דלכלהו אית להו פרכא לבר מדשמואל מ"מ לא משמע שיהי' שום נפק"מ בין דרשת התנאים לדרשת שמואל. ותו כיון דלכל התנאים ולסתמא דמתניתין מועיל שאלה בשבועה ודאי לא פליג ר' דימי ע"ז:
והנה יש לפרש עוד דעת ר' דימי דלעולם עובר אח"כ והא דכ' לא תשבעו בשמי לשקר ופירש"י כדי לשקר אין כוונת רש"י שהשבועה הי' ע"ד לשקר דז"א אך בשעת שבועותו הי' דעתו לקיים השבועה ואח"כ נמלך ועבר על השבועה ג"כ עובר לר' דימי וכוונת רש"י ז"ל שלא ישבע וישקר וקאי הלאו גם על מה שמשקר לבסוף ומצינו בזה כמה פעמים בתורה דכתיב "למען" שפירושו כעין סיבה אל המסובב ומ"מ הוא דבר בפ"ע ואינו מסובב מן הקודם כמו למען ינוח עבדך ואמתך כמוך כמ"ש הרמב"ן עה"ת בכמה מקומות וה"נ יל"פ דברי רש"י ז"ל שאע"פ שכ' לא תשבעו "כדי" לשקר כוונתו לא תשבעו ותשקרו בפרט דכאן בע"כ צ"ל דדברי רש"י לאו דוקא דאל"כ אם נשבע ע"ד לקיים יהי' מותר אח"כ לעבור על השבועה וזה ודאי אינו כאמור ולפי פירוש זה בדברי ר' דימי אמר ר' יוחנן אין ראי' לנ"ד. אך לעיל כתבתי ראי' לדברי מרבין דכל חיוב שנסתבב מחמת השבועה חשוב כאלו הי' השבועה ע"ז האמנם כי קשה לסמוך ע"ז להלכה כיון שאמרו חכז"ל היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו והוא חידוש גדול אצל חכמז"ל אין לדמות בזה מלתא למלתא ולהוסיף חידוש על חידוש בלא יסוד ברור:
אמנם נלע"ד ממשמעות הרמב"ם והשו"ע והרמ"א דהעיקר כתי' בתרא דרדב"ז דאין עליו חיוב כלל להשתדל שיזרוק פלוני משום דאפי' ישתדל לא תתקיים השבועה עי"ז וא"כ ה"ה בנ"ד. ואפי' נימא דכאן עדיף מהתם דכאן הי' תיכף כוונת האב ע"ז שהוא יכוף אותה שלא תתפור בגדים באותו זמן ונימא דאע"ג כשלא אמר כן בהדיא מ"מ חל נדר [וכעי"ז יש ב' לשונות ביו"ד סי' רל"ב ס"ב ברמ"א] ואמנם אם נימא כן דחל נדר שיכוף את בתו שלא תתפור כאלו אמר כן בהדיא א"כ בודאי מועיל שאלה לחכם. ועד כאן לא נסתפקנו רק אם נימא דעיקר שבועתו לא הי' כלל על עצמו רק על בתו רק כיון דשבועתו מתלא תלוי וקאי שאם בתו לא תתפור תתקיים שבועתו ואם תתפור תתבטל שבועתו וממילא צריך למעבד כל טצדקי דמצי למעבד שלא יעבור למפרע איסור שבועות שקר. וכיון דאין זה עיקר שבועתו רק גרמא בעלמא שתתקיים שבועתו למפרע בזה נסתפקנו לומר דל"מ שאלה אבל אם נימא דחל שבועתו בעצם על עצמו ודאי מועיל שאלה:
אמנם עדיין יש לדון דלעולם אף שכוונתו בעצם על עצמו הי' שיכוף אותה מ"מ לא חל שבועה על עצמו כיון שלא נשבע כן בפירוש אך כלפי שכ' הרדב"ז בתי' בתרא דא"צ להשתדל שיזרוק פלוני משום דאפי' יזרוק ע"י השתדלותו לא תתקיים השבועה שכוונתו היה שיזרוק מעצמו וכ"ז התם. אבל בנ"ד שדעתו הי' שיכוף אותה שלא תתפור ממילא תתקיים השבועה אף שמה שלא תתפור יהי' ע"י כפייתו והשתדלותו כיון שלכך נתכוון מתחילתו. וא"כ אזדי לה ב' צדדי היתר דשאלה ל"מ כיון שלא היה שבועה ע"ז ומ"מ כיון דגם כשלא תתפור ע"י פעולתו והשתדלותו תתקיים שבועתו ממילא מחויבין למעבד כל טצדקי שלא יעבור למפרע על לאו דלא תשבעו בשמי לשקר ע"כ נראה בנידון כיוצא בזה שאם הי' כוונת הנשבע בשעת שבועתו להשתדל אצל האחר שיעשה כשבועתו אין להתיר, אך אם אמר שלא נתכוון לזה יש להתיר ע"י שאלה כיון דמעיקר הדין הוא א"צ כלל להשתדל כתי' בתרא דרדב"ז וכמשמעות רמב"ם ושו"ע ורמ"א ז"ל והשאלה רק לרווחא דמילתא ולחומרא בעלמא דאינו שייך שאלה בשבועה כזו ויהי' עוד סניף להתיר כנלע"ד להלכה ולא למעשה עד שיסכים לוה רב מובהק ויהי רצון שלא תבוא תקלה ע"י ושלא יאמר פי דבר שלא כרצונו יתב':