אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן קז

סימן קו

לידידי הרבני החו"ב כש"ת מ' פישרל זאבורסקי נ"י בפילץ.

מה שנסתפק בקאראנא על השן שהשן מתנדנד מהו. דבאבנ"ז סי' ר"ס כ' דשן המתנדנד אי"ח דגופה הוא וכאן הקאראנא אינה גופה י"ל דחוצץ מי אמרי' כאן דהקראנא אין סופה להנטל מן השן כגוף השן נחשב א"ד כיון דסוף הקראנא להנטל מן האדם הקראנא לאו גופא וחוצץ עכ"ד:

הנה יש לחקור אם הקאראנא שאינו חוצץ היינו מחמת שבטל להגוף ולא סגי מה שבטל להשן כעין שכ' המהר"ל ז"ל בס' בה"ג באר א' דטפל לטפל לא שמענו וכזה כ' בס' קסת הסופר לענין נטפלין בס"ת דנטפלין לנטפלין לא קדישי וקרוב לזה כ' בריטב"א פ"ב דנדרים דנדר שחל מצד יד אינו יכול להתפיס בו דהתפשטות להתפשטות ל"מ וע' תמורה י"א] או סגי מה שהקראנא בטל להשן והראי' מס' בה"ג הוא להיפך דכיון דטפל לטפל לא שמענו א"כ אא"ל דהקראנא בטל להגוף דלגבי גוף הוי טפל לטפל וע"כ דסגי מה שטפל להשן עצמו דאם נימא דבעי' שיהי' בטל להגוף י"ל דכאן אינו בטל להגוף כיון דעומד להנטל מן הגוף ואע"ג דשן אי"ח אפי' עומד לינטל שאני שן דגופי' הוא אבל אי"נ דסגי בזה שבטל להשן והרי מהשן אינו עומד להנטל:

ולפשוט זה אקדים דעת הגאונים דשער נדון לעצמו לענין רובו המקפיד וכ' הר"ן טעמו ע"ז משום שנדרש מפסוק בפ"ע ולכאורה תמוה דהרי ילפי' מאת בשרו את הטפל לבשרו וא"כ אדרבא משמע שהוא א' עם הבשר ולא שהוא דבר בפ"ע ונלע"ד סברת הגאונים דהנה הא דמעוט אינו חוצץ הוא משום דבטל להגוף וכשיש חציצה על השער אא"ל דבטל לגוף דטפל לטפל לא שמענו כנ"ל אך דצ"ל דבטל להשער ודי בכך ומצד השער אינו טפל לטפל כנ"ל וכאן דאינו בטל להגוף רק להשער בעי' שיהי' כנגד מקום החציצה רוב בשיער עצמו דכמו בחציצה במעוט הגוף בעי' שיהי' נגדו רוב גוף בלא חציצה כן כשיש חציצה במעוט שער בעי' שיהי' כנגדו רוב בלא חציצה בשער לבד זה סברת הגאונים וטעמן ובזה יובן סברת הר"ן על הגאונים דכיון דמרבינן להו מתרי קראי כל חד באפי נפשי' הוא עיי"ש בר"ן סופ"ב דשבועות ולהנ"ל כונתו דאם ל"ה מצריכין קרא מיוחד ע"ז ל"ה בגדר טפל היה אפשר לומר דחציצה שעל שער בטל לגופי' ממי' סגי כשיש כנגדו רוב גוף בלא חציצה אבל השתא דאצטריך קרא מיוחד לשערו מאת הטפל לבשרו א"כ אא"ל דחציצה שעליו יהי' טפל לגופו רק דטפל לשיער ממי' בעינן כנגדו רוב בלא חציצה בשיער עצמו ואם כנים דברינו יש ללמוד מזה לנ"ד בקראנא שאינו חוצץ אינו מחמת שבטל להגוף רק מחמת שבטל לשן וכיון דמהשן אינו עומד להנטל אינו חוצץ:

עוד י"ל היתר בנ"ד ואקדים דהנה בהש"ס ילפי' דחציצה פוסל בשיער מואת הטפל לבשרו או מהילכתא ע' ריש סוכה ועירובין ולכאורה ק' טובא למ"ל ילפותא לזה תיפ"ל משום בשר שתחתיו ואם יש חציצה על השיער הרי מפסיק החציצה בין מים לבשר ואף דבשר שתחת השיער הוי בהס"ת הרי עכ"פ ראוי לביאת מים בעי' וחציצה פוסל בו וצ"ל דכאן דהשיער עצמו אינו חוצץ בין מים לבשר לא איכפת לן בחציצה שעל השיער רק אם הי' כל השיער מכוסה בחציצה הי' מקום לפסול מצד חציצת בשר אבל כיון שנשאר משהו שיער בלא חציצה יש למים חבור עם הבשר באמצעית אותו משהו שיער דכיון דמים אין חוצצין תשוב כאלו הי' מגולה מקום מקצת שיער זה שהוא בלתי חציצה וכאלו מים הי' מפלשין ומגיעין עד הבשר דרך מקצת זה וכעין סברא זו יש בכס"מ פט"ז מטו"מ הלכה ה' ד"ה כ' הראב"ד דכיון דקיי"ל אין כלי טמא חוצץ אעפ"י שטומאה תחתי' הו"ל כאלו הוא מגולה ותוס' יו"ט פ"י דאהלות מ"י העתיק דברי הכ"מ משמע שמסכים לסברא זו ובב"י יו"ד סי' כ"א דף ק"ה גבי טבילת שלג משמע דאויר אינו חוצץ בטבילה וכאן חשוב כאלו הי' אויר מגולה בין מים לבשר שתחת השיער ואף לפמ"ש בחי' להוכיח ממשנה א' פ"י דמקואות כלי שהי' טבלו דרך פיו כאלו לא טבל דמשמע שם דאויר פוסל בטבילה י"ל דכאן עדיף מאויר דיש למים חבור עם הבשר באמצעת השער שטפל לבשר. אבל השתא דגלי הלכתא דגם בשערו פוסל חציצה שפיר חשיב חציצה מחמת אותו מקום שבחציצה אף שמיעוטו בלא חציצה ודוק:

ואם כנים דברינו יש ללמוד מזה דאם יש רובו שאינו מקפיד על האדם הטובל ועל זה החציצה מונח דבר המקפיד כל שמיעוט של האינו מקפיד בלי חציצה המקפיד אף שגם אם נסלק מיעוט זה ישאר רובו בחציצת המקפיד מ"מ אינו חוצץ דכיון דאינו מקפיד אי"ח משום דבטל לגוף וחשוב כגופו כמ"ש רש"י פ"ב דסוכה וערובין ובשבת נ"ז חשיב שיש למים חבור עם גופו באמצעות אותו מקצת המגולה של האינו מקפיד שאין עליו חציצת המקפיד ודוק ולפי"ז י"ל כן גם בנידן דידן כיון דשן עצמו המדולדל אינו חוצץ אף אם נימא דהקאראנא שעליו חוצץ מ"מ כיון שהוא שן מדולדל יש מקצת למטה [המקצת שנשאר אחר שנעשה הקאראנא] שאינו מכוסה בזהב ממילא אינו חוצץ דחשיב כאלו המים הגיעו להבשר באמצעות מקום הגלוי שבשן מה תאמר מ"מ יחשב חציצה מצד גוף השן שצריך ג"כ שיהי' ראוי לביאת מים ופוסל בו חציצה. ע"ז שוב אהני סברתו דהרי אין הזהב עתיד להפרד מן השן ועיקר ספיקו דמ"מ הרי עומד להפרד מן הבשר וכיון שאינו גופו יחוץ והרי מצד הבשר הוכחתי שאינו חוצץ ודו"ק:

אך באמת ז"א דבדבר שאינו מקפיד וכן בכ"ד שאינו חוצץ. צ"ל אחת משתים או דהחציצה חשיב כליתא או דחשיב כגוף הבשר. וכאן ממנ"פ לא א"ש. א"ת דחשיב כאויר הרי הוכחנו ממשנה פ"י דמקואות דאויר חוצץ בטבילה. וע"כ צ"ל דחשיב כאלו נתארך גוף הבשר וחשיב גם השער כגופו וא"כ פוסל בו חציצה כמו בגוף הבשר א"כ ליתא לתי' הנ"ל:

ועדיין י"ל דלעולם חשיב כגוף הבשר ומ"מ ל"צ טבילה וכעין אין לבוד להחמיר ה"נ ל"ח כגוף הבשר רק לענין שלא יחשב חציצה ושיתחברו באמצעיתו המים עם גוף האדם. אבל ל"ח כגוף האדם ממש לחומרא לענין שיצטרך טבילה. מ"מ אין סברא זו מוכרחת:

ומה שהקשיתי למ"ל ילפותא לשיער תיפ"ל משום בשר יש ליישב בשנקדים לדקדק בהא דעירובין ד': דפריך חציצין דאורייתא נינהו וכו' ומשני לא נצרכה אלא לשערו וכדרבה בר"ה דאמר נימא א' קשורה חוצצת וכו'. ולכאורה תמי' טובא דאטו מי לא ידעינן באיזה אופן הוי חציצה ול"ל לה"ר מהא דרבה בר"ה הרי עיקר התי' דאיצטריך הילכתא דגם בשערו פוסל חציצה דע"ז ליכא קרא אטו לא ידעינן דמשכחת חציצה בשערו כגון שיש עליו טיט דבוק וכדומה, עכ"נ דהגמ' נתכווין ליישב זה שלא תקשה תיפ"ל משום חציצת בשרו. אמנם כ"ז שייך אם הי' עליו טיט דבוק או ד"א. אמנם כאן צריך קרא לנימא קשורה דאז ליכא חציצה בין בשר למים רק השיער עצמו והרי השיער אינו חוצץ מה נפ"מ לגבי בשר בין קשורה לאינה קשורה ולזה אתיא הלכתא דאע"ג מצד בשר ליכא חציצה מ"מ פוסל החציצה מצד שיער עצמו וצריך שיבואו המים על כל שטח השער מכל הצדדין וע"כ בנימא א' קשורה איכא חציצה בין מים לשיער מצד הנימא עצמה כנלע"ד נכון:

ולפ"ז שפיר י"ל דהקארחנא הוא חציצה בין המים לבשר [לא מן המים לשן בלבד] ומן הבשר הרי עומד להנטל וכיון דלאו גופי' חוצץ כדברי כ"ת:

והנה זה כביר הקשיתי בביצה ל"ז: בשנים ששאלו חלוק א' בשותפות זה לילך בו שחרית וזה ערבית זה עירב עליו לצפון וזה לדרום זה שעירב לצפון מהלך לצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום וכו' ואם מצעו את התחום הר"ז לא יזיזנה ממקומו, וקשה לי כמו דבגד בטל לגוף לענין הוצאה כמ"ש רש"י שבת קמ"ב. ותוס' חולין ע"א: ה"נ יבטל לגוף לענין תחומין. אח"ז ראיתי כי בעירובין צ"ז: מדמה הגמ' עצמה תחומין להוצאה לענין כזה דכמו דהמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו הנ"מ בתחומין בטל הכלי למה שבתוכו לר"י [והריטב"א שם הקשה למה לענין הוצאה אין חולק ע"ז ואלו לענין תחומין חכמים חולקין על ר"י ותי' דגם בהוצאה פטור אבל אסור ע"כ ס"ל לחכמים גם בתחומין דפטור אבל אסור] וה"נ כיון דבגד בטל לגוף והגוף הרי עירב לצד זה יחשב כאלו גם עירוב הבגד הי' לצד זה.

**(שוב עיינתי בש"ס עירובין צ"ז: וראיתי דיש ליישב לפי המבואר שם דדוקא בחבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה בטל החבית למים אבל בשניהם קנו שביתה לא ולאביי דוקא בשיירא הקילו אף ששניהם קנו שביתה אבל שלא בשיירא לא הקילו רק במים שלא קנו שביתה עיי"ש וא"כ בהא דביצה ל"ט: דשניהם יש להן שביתה בין האדם בין הבגד ל"ש לומר שיתבטל הבגד אל האדם וזה החילוק בין תחומין להוצאה דבאדם לא שייך איסור הוצאה בגוף האדם עצמו רק בהבגד ודומה האדם למים שלא קנו שביתה דאז בטל החבית למים וה"נ בטל הבגד לאדם שאין בו משום הוצאה משא"כ איסור תחומין שייך באדם ג"כ ודומה למים שקנו שביתה אין הבגד בטל לאדם [ומ"ש דמים)** ותירצתי דשאני הוצאה מתחומין דהוצאה ל"ש רק בדבר שחוץ לגופו אבל בגוף עצמו ליכא איסור הוצאה וכיון דבגד בטל לגוף חשיב כאלו נתארך הגוף כשיעור מדת הבגד ממילא גם בחלק הניתוסף לית בה איסור הוצאה כיון שהוא ג"כ חלק אדם משא"כ תחומין דגם באדם שייך איסור תחומין ואדרבא עיקר איסור תחומין באדם הוא ובכלים יש דיעות דאפי' תחומין די"ב מיל דרבנן ואין היתר ללכת לצפון רק מחמת דעירב שמה ואותו חלק אדם שנתארך וניתוסף מפאת הבגד לא עירב לצפון וע"כ אסור ודו"ק:

ולפי"ז צ"ל דכלי שטפל לאוכל שבתוכו יותר מבגד לאדם וחשוב כאילו הוא נכלל באוכל עצמו ולא שנתוסף על האוכל וראי' לזה דאלת"ה א"כ מוציא אוכלין מכשיעור בכלי למה פטור הרי אדרבא ע"י הכלי נוסף ונתרבה שיעור האוכל וא"כ יש בו כשיעור באוכל וע"כ דל"א שנתארך האוכל כמדת הכלי וע"כ שפיר מדמי לה הש"ס עירובין צ"ז: לתחומין ומצינו דוגמא לסוג ביטול כזה והוא כדיני ברכת הנהנין להרב ז"ל פ"ב דין ג' [אחר שכ' שם דין ב' באוכל פת הבא בכסנין מן ד' ביצים עד ששה ביצים פחות משהו אה שבע ממנו צריך לברך המוציא וברהמ"ז ואם אינו שבע ממנו מברך בומ"מ ועל המחיה ופחות משיעור ד' ביצים ושבע הימנו וכן יותר מששה ביצים ולא שבע ממנו הוי ס' ברכה וצריך לברך על לחם אחר עיי"ש] דאם לא שבע ממין לחם זה לבד אלא שאוכלו עם לפתן המשביע כגון שמלפתו בבשר או דגים וכיוצא בזה עד ששבע הר"ז כאלו שבע ממנו לבדו לפי שהלפתן טפלה לו ונתחייב בברהמ"ז מה"ת ולפיכך האוכל כד' ביצים ממין לחם זה עם לפתן כזה עד ששבע מברך המוציא וברהמ"ז ופחות מכאן מברך על לחם אחר תחלה עכ"ל הנה דאם אכל פת כזה פחות מד' ביצים אף שבצירוף הלפתן יש יותר מד' ביצים ל"ח כאלו אכל פת כזה יותר מד' ביצים ואף דהלפתן הוא טפל לפת וחשוב כמוהו מ"מ ל"ח שנתוסף על שיעור הפת רק הכל נכלל בשיעור הפת וחשוב כאלו אכל פחות מד' ביצים פת ושבע ממנו דמה דלפתן בטל אל האוכל הוא באופן אחר ממה שהבגד אל האדם. [עוד ראי' לזה ממ"ש נוב"י סי' א' להכשיר בתים שטוחין עליו טוח עבה דבטל להעור וחשוב ככלו של עור ומ"מ הרבוע צריך להיות בגוף הבתים ולא בהטיח עיי"ש ולכאורה ק' ממנ"פ אם חשוב כעור עצמו יהי' הרבוע כשר בו ולהנ"ל א"ש דאף דבטל להעור מ"מ לא חשוב שנתוסף על מדת העור רק כלו נכלל בעור עצמו הנה דמצינו דוגמת ביטול כזה ויש להעיר מתוי"ט סופ"ק דר"ה דהמוציא חי במטה חייב אף על המטה שהמטה טפלה לו כי דוקא חי במטה דפטור על החי פטור גם על המטה אבל מוציא חפץ אחר חייב גם על המטה ומזה נראה דס"ל להתוי"ט דמה דהכלי טפל למה שבתוכו אינו נכלל במה שבתוכו רק שנתוסף עליו כמו גוף הדבר וע"כ מוציא חי במטה חשוב גם המטה כחי ע"כ פטור אבל מוציא חפץ אחר חשוב כאלו נתוסף עוד חפץ וחייב גם עליו דאלת"ה רק דהכלי חשוב כאלו נכלל במה שבתוכו א"כ סו"ס ליכא רק מה שבתוכו ולמה יחייב שתים. והנה בשבת צ"א לר"י איגוד כלי שמי' איגד ואם הוציא קופה מלאה חרדל אפי' הוציא כל החרדל כל שנשאר הכלי גם בפנים פטור ולכאו' ק' כיון דכלי בטל למה שבתוכו ואם נימא דנכלל לדבר שבטל אלא א"כ הוי כאלו גם הכלי בחוץ כמקום החרדל וא"כ ליכא איגוד כלי כלל ומזה ראי' ג"כ להנ"ל דמה שבטל ל"ח כנכלל בגוף הדבר רק כאלו נתוסף עליו ובהאי ענינא יש לבאר דברי רמב"ם פי"ב מה"ש הי"א קופה שהיא מלאה חפצים והוציא רובה מרשות זו לרשות זו פטור עד שיוציא את כל הקופה שהכלי משים כל מה שיש בו כחפץ א' עכ"ל ולפי טעם זה משמע דדוקא כשמקצת חרדל בפנים אבל כל מה שבכלי בחוץ רק הכלי עצמה בפנים חייב וק' דהרי בש"ס שבת צא: מפורש דגם כה"ג פטור וע"כ צ"ל משום דהכלי בטל למה שבתוכו וא"כ למ"ל לומר כלל טעם משום דהכלי משים מה שבתוכו א' ולהנ"ל י"ל דהוי ק' לי' להרמב"ם דכיון דהכלי נעשה כמה שבתוכו כמבואר בתויו"ט הנ"ל א"כ הוי כאלו יש עוד חרדל ומה בכך שיש מקצת חרדל גם בפנים הלא יש גם בחוץ חרדלים שלמים וע"כ צ"ל קודם דהכלי עושה כל מה שבתוכו א' וא"כ אי"ח על מקצת חרדל כל שמקצתו בפנים וממילא אפי' כל החרדל בחוץ ג"כ פטור דדין הכלי כדין החרדל עצמו וכמו שעל החרדל שבפנים לא חייב על מקצתו כמו"כ אינו חייב כשמקצת כלי בחוץ דמקצת כלי זה דינו כאלו הי' מקצת גוף החרדל בפנים]:

ועתה נבא לנ"ד ויש להסתפק בדבר שאינו חוצץ כגון שיער ושינים וצפורן ודבר שאינו מקפיד אם בטל לגוף לגמרי כמו חבית למים וחשוב כאלו שן הוא הבשר עצמו או ענינו שנתארך הבשר כמדת השינים ע"ד התבטלות בגד לגוף כאמור ואם נימא דשן חשוב כגוף הבשר שפיר י"ל כמ"ש כ"ת דכיון דסוף הקאראנע להנטל מהבשר וחשוב ג"כ כאלו סופה להנטל מהשן דהרי השן עתה שבה כבשרו ממש וחוצץ אבל אי נימא דחשוב כאלו נתארך הבשר כמדת השן אבל מ"מ מקום השן חתיכה בפ"ע הוא מהגוף וא"כ מאותו חלק הגוף דהיינו השן אין הקאראנע עומד להפרד כלל ואינו חוצץ ודו"ק:

ומסברא נראה כיון דשן חשוב כגופי' כמ"ש האבני נזר סי' ר"ס לא בטיל כ"כ כמבואר תוס' עירובין נ"ה ד"ה עיר העשוי' כקשת דדוקא עיבורה של עיר בטל לעיר אבל ב' ראשי הקשת שהם מעיקר העיר אין נבטלין לגבי עיר ודיו שיהי' כבגד הבטל לגוף דאמרי' שנתארך הגוף כפי מדת הבגד ולא שנכלל מדת הבגד בתוך הגוף וה"נ נתארך הגוף כפי מדת השן וסו"ס השן דבר בפ"ע הוא וכיון דהקאראנע אין סופה להתפרד מן השן אינו חוצץ:

ועדיין יש לדון ע"פ הגמרא שבת מ"ח: מספורת של פרקים ואזמל של רהיטני דבר תורה בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה שלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה והיינו משום דבשעת מלאכה צריכין זל"ז ומשמשים זל"ז כמ"ש תוס' שם ד"ה אי וה"נ י"ל בקאראנע שעל השן בשעה שהם בתוך הפה שהקאראנע משמש להשן אז חשיבי מחוברין אבל כשינטל השן מתוך הפה עם הקאראנע יחד אז יחשבו כמפורדין זמ"ז דבשלא בשעת מלאכה ל"ח חבור וממילא חשוב כאלו גם הקאראנע עומדת להנטל מן השן. אך י"ל כמ"ש הרא"ש והר"ן פ"ק דסוכה לענין תבן וביטלו דבסכות סגי בביטול לז' ימים של סכות וזה חשוב כמו לעולם כיון דאחר סוכות אין נפ"מ בסוכה וכזה לענין עירוב חצרות סגי בביטלו ליום השבת וזה חשוב כמו לעולם וה"נ בביטול הקאראנע להשן סגי בכל משך היות השן בתוך הפה וזה חשוב כמו לעולם **(שלא קנו שביתה דומה לאדם שאין בו איסור הוצאה צ"ל דלא נתכוין האדם לזכות בהן דאל"כ הרי אפי' מעיינות הנובעין שאין קונין שביתה מ"מ הם כרגלי הממלא. אך בלא נתכוין הממלא לזכות בהן יכול להוציאן כל מאי דבעי ע"י נותנו לחבירו וחבירו לחבירו. וכזה כ' המג"א סי' שמ"ט סק"כ ובמה"ש שם בשם תו"ש וכ"ה בשו"ע הרב ז"ל שם ס"ד לענין חפצי הפקר שאינן קונין שביתה דאם אין האדם מכוין לזכות בהם יכול להוציאן כ"מ שירצה ע"י נותנו לחבירו וחבירו לחבירו ומסתמא הוא בעצמו יכול לזורקן אפי' חוץ מתחומו כל שאין הוא הולך לשם ומה דבעי נותנו לחבירו הוא מחמת דא"א לו ללכת חוץ לתחום שלו]:

אך יש לדחות דלכאורה צריך להבין החילוק בין מים שקנו שביתה ללא קנו שביתה ונלע"ד דמים שקנו שביתה הם כרגלי הבעלים וא"כ קנין שביתה שלהם אינו מפאת עצמם רק מפאת הבעלים וע"כ אין החבית בטל לגבי המים דלא מצינו טפל לטפל. כעי"ז כ' בס' קסת הסופר סי' י"א סק"ט לענין נטפלין להשם הק' דנטפל לנטפל לא שמענו. וכעי"ז כ' מהר"ל ז"ל בס' באר הגולה באר א' ד"ה השלישי דלא מצינו טפל לטפל [וכעי"ז בריטב"א עירובין ס"ט: דאע"ג דנראה בחוץ ושו' מבפנים נדון משום לחי היי"ד כשיש לחי בפועל אבל אם הלחי הוא רק ע"י גוד אסיק ל"מ רק לגופי' ולא לחברו והוא ג"כ מטעם הנ"ל דהאי דנראה בחוץ ושו' מבפנים נדון משום לחי הוא משום מגו ע')** דאחר שינטל השן מהפה אין לנו נפ"מ בחיבור הקאראנע עם השן [ודוקא בחציצה של גוף האדם בעינן בטל לעולם [אי לחצי השנה כמ"ש האבנ"ז] דנוגע לענין הדין טבילה לעולם משא"כ בחיבור הקאראנע עם השן] וכיון דחשיב כאלו הקאראנע בטל להשן לעולם ל"ח עומד להפרד ואי"ח. הא למה זה דומה כאלו תאמר דקאראנא לא חשיב חיבור לשן כיון דאחר מיתה אין צורך ותועלת בהקאראנא להשן ויחשוב שאינו ביטול לעולם דבודאי לא ניתן להאמר דאחר מיתתה גם הוא לא תהי' בעולם ואין זה ממעט הביטול דלעולם. וה"נ כיון דהשן ג"כ גופה הוא אע"ג דמדולדל וכל ימי היות השן בפי הקאראנע משמש ומחוברת אלי' חשוב זה ביטול לעולם:

וזה כביר אמרתי ליישב קו' הרשב"א רפ"ק דביצה על ר"ת דל"ח בסיס לדבר האסור רק כשינוח שם כל השבת והק' מנר שמן ופתילה דהוי בסיס לשלהבת כשבת מ"ז ואף שעומד לכבות בשבת ולא יהי' בסיס כל השבת ואמרתי כנ"ל דדוקא אם המקצה נשאר בהווייתו כל השבת ומ"מ הוסר מן הבסיס הזה אז ל"ח בסיס [דענין בסיס לר"ת הוא ג"כ כדין ביטול דבעינין שיבטלו לכל השבת וזה חשוב כמו לעולם כמו לענין סוכה וערובי חצרות אבל בהוסר באמצע השבת ל"ח ביטול] אבל השלהבת דכל משך היותו במציאות הוי' הוי נר שמן ופתילה בסיס אליו אין לך ביטול לעולם גדול מזה, ומה שהק' הרשב"א אין זה סתירה לדברנו די"ל דהרשב"א ז"ל לית לי' דטעם בסיס משום ביטול הוא. ולענין דינא אם הוא שעהד"ח גדול דהיינו שיש לה צער גדול בנטילת השן המדולדל יש להקל שהקאראנע שעלי' אינו חוצץ במיעוט שינים שא"ב אלא חשש דרבנן מיעוט המקפיד:

מה שחקרתי דבר שבטל אל הגוף אם חשיב כעצם הגוף או כדבר נוסף על הגוף נלענ"ד לתלות זה בפלוגתא דלבוש והט"ז דהנה בט"ז סי' תר"ל סק"כ כ' וז"ל וכתוב בלבוש על אותן שקובעין עצמן אחר בהמ"ז ואחר השתי' זמן מה נמשך שחוזרין ואוכלין סעודה שני' בלי הפסק ומברכין שנית לישב בסוכה ונ"ל שטעות גמור הוא בידם שהרי לא הסיחו דעתם מישיבת סוכה שכבר ברכו עלי' בסעודה הראשונה ומה שנהגו לקבוע ברכת לישב בסוכה על האכילה היינו משום שמסיחין דעתם מן האכילה יוצאין מן הסוכה כמה פעמים וחוזרים לתוכה אבל הכא שישבו בתוכה כל היום למה יברכו עלי' פעם אחרת עכ"ל והט"ז חולק וז"ל דאף את"ל דשתי' בעי סוכה מ"מ טפלה הוה לגבי אכילה כמ"ש הרא"ש בפ' לולב וערבה וז"ל ור"ת אומר לפי שעיקר קבע שאדם עושה בסוכה הוא האכילה אבל שאר טיול ושינה שהם מפורשות לחיוב סוכה בגמ' אפ"ה חשבינן להו לטפל גבי אכילה שתי' שהוא לא נזכרה בגמ' וכו' עיי"ש ולכאורה קו' הט"ז תמי' דמה בכך דשתי' טפל לאכילה מ"מ כיון דשתי' חייב בסוכה ומקיים בה מצות סוכה למה יחשב הפסק בין סעודה לסעודה ולהנ"ל י"ל דכמו דאמרינן לענין המדה דאין הטפל מוסיף על המדה כלל רק נכלל במדה של העיקר כמו"כ אם דנין לענין הזמן אין הטפל מוסיף על מדת הזמן כלל כי הוא נכלל בהזמן של העיקר וכיון דשתי' טפל לאכילה חשוב כאלו קיים גם מצוה זו דשתי' בשעת הסעודה ולא אח"כ ע"כ חשוב הפסק בין סעודה לסעודה ודו"ק ובזה א"ש שיטת בה"ג שבתוס' פסחים ק"ה: דכוס של ברכה ל"צ ברכה אחרונה ונפטרת בברהמ"ז ולכאו' תמוה איך תפטור בהמ"ז הכוס שישתה אח"כ ולהנ"ל יובן היטב וק"ל וי"ל עוד באו"א דס"ל להט"ז דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה אין הכונה דהטפל בעי ברכה אלא שיפטר בברכת העיקר רק דהטפל ל"ב ברכה כלל ולפ"ז יובן ג"כ שיטת בה"ג הנ"ל דס"ל דטפל ל"ב ברכה כלל. וכעי"ז רש"י ב"ק ב' דאי עביד אב ותולדה דידי' התולדה אין בה חיוב קרבן כלל ודוקא אאב מחויב ואתולדה לא מחויב. וסמוכין לזה מהריטב"א מו"ק בי דאי עביד פעולה א' שיש בה ב' מלאכות אעיקר מחייב ולא על מלאכה השני' שאינה עיקרית כ"כ ע"כ ס"ל להט"ז דהשתי' חשוב הפסק בין אכילה לאכילה כיון דהשתי' ל"צ ברכה לישב בסוכה ודעת הלבוש דגם הטפל בעי ברכה אלא שיפטר בברכת העיקר ע"כ לא ח' שתי' הפסק לענין ברכה וכ"נ להדיא ממלחמות פסחים קי"ד. דגם הטפל צריך ברכה אלא במה שבירך על העיקר חשיב כאלו ברך על הטפל עיי"ש:

גם יש לתלות בפלוגתא שהובא באחרונים חם דבר הבטל ברוב משלים לכשיעור כגון לענין כזית מצה וכדומה רש"י מנחות כ"ז ע"ב דהבטל כמאן דליתא ואינו משלים ויש בזה סתירות ודברים עתוקים והוא ג"כ כחקירה הנ"ל אם הביטל לחברו מוסיף על המדה או דלמא שבטל ונכלל בתוך השיעור של הדבר שבטל אליו:

ובהאי ענינא נלע"ד ליישב קו' המאירי שבת ג': דידו לאו בתר גופי' גרירא להחשב כרה"י, כמקום שהגוף שם ולמה אמרינן לקמן ד': שדי נופו בתר עיקרו להחשב כרה"י וי"ל דלכאו' ק' אע"ג דאמרי' שדי נופו בתר עיקרו מ"מ החפץ לא יחשב מונח ברה"י כעין שכ' תוס' ר"פ איזהו מקומן דאם הכלי רובו בדרום ומעוטו בצפון אע"ג דלענין הכלי חשוב שעומד כולו בצפון מצד רובו ככולו מ"מ הדם שבתוכו חשוב בדרום וה"נ אע"ג דאם דנין על הנוף חשוב שהוא ברה"י כמו העיקר מ"מ החפץ שעליו יחשב שהוא ברה"ר במקום שהוא בטבע [אולי העירני ח"א לזה בילדותי לא אזכור בבירור] וי"ל כמ"ש הרשב"א בשם רמב"ן שבת צ"ט: דתל גבוה י' ורחב ד' ל"א רה"י עולה עד לרקיע ול"ח רה"י רק גב העמוד לבד מ"מ הזורק עליו חפץ מרה"ר חייב אף דכל החוב נקלט באויר מקום פטור מ"מ כיון שמונח על רה"י חייב וי"ל דתלוי בפלוגתא דר"א וחכמים פ"ו דפרה משנה ג' קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו ר"א מטהר וחכמים מטמאין [שהבאתי בפנים] דר"א ס"ל כיון דמקום גוף הכלי טהור חשוב מקום טהור ולא משגחינן במה שתחתיו וחכמים ס"ל כיון דתחתיו טמא חשוב מקום טמא דעיקר מקום נקרא מה שתחתיו ה"נ בהוצאה דכתיב אל יצא איש ממקומו ופירושו מקום החפץ כמ"ש התוס' שבת ד'. אזלי' ג"כ בתר המקום שתחת החפץ וכיון דהלכה כחכמים חייב כשמונח על רה"י אף דכל החפץ קלוט באויר מקום פטור] וכן בנ"ד כיון דהנוף חשוב רה"י מצד שדי נופו בתר עיקרו ממילא החפץ על רה"י. אמנם זה תלוי במש"כ בפנים שיש דבר שבטל לחברו ונכלל בחברו ויש דבר שבטל לד"א וחשוב כאלו נתארך העיקר גם במקום הטפל דאם נימא דשדי נופו בתר עיקרו היינו שנכלל בהעיקר וממילא חשוב כאלו הוא במקום העיקר והחפץ אינו מונח ע"ג רק בצדו ממילא ל"ח מונח על רה"י וצדו **(מהרש"א עירובין כ"ה: וכשהוא רק מצד גו"א ל"א מגו דהוי כעין תרי פשטה] וע"כ דוקא במים שלא קנו שביתה שאז אין בטלים להבעלים אז החבית בטל אליהם לדין תחומין שיש להם מצד עצמם לא זולת. וא"כ בהא דביצה לח: דהאדם יש לו תחום מצד עצמו ואינו טפל לשום דבר שפיר שייך לומר שהבגד יתבטל אליו אה שיש לו תחום עצמו והדק"ל:)** של חפץ ודאי לא נקרא מקומו כמבואר בהא דפרה הנ"ל דאם נגע בשרץ לכו"ע חשיב המקום טהור ואולי זה טעמו של רש"י ז"ל שבת ד': דאע"ג דשדי נופו בתר עקרו ל"מ אלא למשוי מקום ד' ולא לענין רה"י הטעם כנ"ל דמ"מ חשיב שגוף החפץ באויר רה"ר או כרמלית והנוף בצדו נכלל בהעיקר ומ"מ לענין מקום ד' מועיל גם בצדו כמ"ש תוס' לעיל ז"י גבי פני לבינה. ותוס' ס"ל דנופו דומה לבגד שבטל אל האדם ומ"מ חשיב כאלו נתארך האדם ה"נ חשיב כאלו נתארך העיקר גם במקום הנוף והנוף נשאר במקומו ודינו כרה"י ושפיר חייב כיון שתחתיו רה"י אבל ידו בתר גופו גרירא י"ל דהיד בטל לגמרי לאדם וכאלו נכלל בו ולא נתארך מדת האדם במקום היד ע"כ אע"ג דידו בתר גופו גרירא מ"מ לא נחשב שהחפץ על רה"י רק שהרה"י בצדו ודוק:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה