אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן קג

סימן קב

בעזהי"ת קאזיגלוב תר"פ לפ"ק להה"ג ר' ארי' ליבוש רובין אבד"ק צעשינוב שליט"א

שאלה ברב א' ששל"ח והי' לו בן קטן וחתנו נוהג ברבנות בחייו כמה שנים בכל הענינים ואחרי פטירת הרב ז"ל נתנו לו כתב רבנות אך התנו שהבן הקטן לא יפסיד חזקתו, ועתה הבן הגדיל וטוען שהרבנות שלו ורבים מאנשי העיר מחזיקים בו ליתן המשרה על שכמו וכתב כ"ת שחתן הרב מסר מודעה שאינו מתרצה לזה. ומסירת מודעה כזו אין לה מקום מה שייך מסירת מודעה שאינו מתרצה ומה טובה עשה לנו שנתרצה. מסירת מודעה שייך כשמוכר או נותן חפץ שלו ומוסר מודעה שאינו מוכר בלב שלם משא"כ כאן הוא לא נתן כלום ואדרבה אנשי העיר נתנו לו הרבנות וז"פ:

והנה בעיקר דין ירושת הרבנות יש מחלוקת הפוסקים. כי דעת הרמ"ע הובא במג"א סי' נ"ג דכתר תורה ליתא בירושה וכך העלה בחת"ס או"ח סי' י"ב אך בס' הבהיר אבני נזר ליו"ד סי' שי"ב הסכים לדעת הריב"ש והמבי"ט דגם כתר תורה איתא בירושה עוד כ' שם דברב שלנו גם הרמ"ע מודה עיי"ש דבריו הנחמדים מפז. וגם אני עני אענה חלקי בזה דלרב שלנו גם הרמ"ע מודה דדוקא בימים הראשונים של"ה מתפרנס מזה כמ"ש הרמב"ם באבות ועיקר הרבנות הוא שיהא הוא ראש לכ"ד וסרים למשמעתו ושלא יהי' רשות לשום אדם לדון ולהורות ולהתנהג ברבנות זולתו וזה כתר תורה שאינו בירושה משא"כ היום דידוע עיקר הרבנות הוא לצורך פרנסה ולפי"ז אין הרבנות גורם כבוד כלל אדרבה מי שהוא ת"ח ואינו רב נכבד יותר מרב יען שאינו צריך לעיר כמשאז"ל נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס שאין לו תקנה וא"כ אדרבה הרבנות הוא סיבה שלא יהי' נכבד אך עיקר כוונתו להתפרנס מזה ואפילו מיעוט הרבנים שהם נכבדים לעדתם מ"מ עיקר כוונתם בהרבנות הוא כדי שיתפרנסו במנוחה ובלי בטול תורה. ומעיקר הדין הי' אסור ליטול שכר ע"ז ורק משום שנוטל שכר בטלה וא"כ אין זה בעבור תורתו בעצם רק שכר בטילה ומה ענין זה לכבוד תורה הרי אדרבא מצד תורה אסור לו ליקח שכר והר"ז ככל המינויים כחזן ושו"ב וכדומה שכולם איתנייהו בכלל ירושה כמ"ש הרמב"ם (פ"א) ממלכים וה"נ כיון דאביו הי' לו חזקה שלא להעבירו ממינוי זה שיהי' פרנסתו בכבוד משכר בטילה גם בנו יורש זה נראה לפע"ד:

אך אכתי י"ל דכיון דנוטל רק שכר בטילה ל"ש בזה ירושה כיון שאינו בעבור רשות רק בעבור שלילה ולא מצינו חזקה רק בחזן ושו"ב שיש לו חזקה למינוי זה משא"כ ברב שאם דנין רק על פרנסה הוא רק בעבור בטלה ל"ש חזקה על בטלה וצ"ע:

ועתה נבוא לנ"ד כת"ר כתב בתוך דבריו דכיון דבשעה שמת האב ל"ה ראוי לרבנות ולא ירש אז את הזכות אף שהגדיל אח"כ וראוי לרבנות א"א לו לירש עוד. וכזה מבואר בא"א או"ח סי' נ"ג. בזה יש לדבר והנה י"ל זה בב' אופנים ובב' לשונות הא' י"ל מדכתיב גבי ירושה כי ימות ע"כ ל"ש ירושה רק בשעת מיתה ולא אח"כ וכעי"ז דעת הרמ"ה בטור יו"ד סי' קס"ז בגר שמת והניח עבדים קטנים דלא זכו עצמן בני חורין דה"ה אפילו הגדילו ולא זכה בהם אדם אין יכולין לזכות בעצמן דאין מיתת האדון מתיר רק ברגע מיתה ולא אח"כ וכ"פ בשו"ע יו"ד סעי' ס"ה אך זה נסתר מהא דסו"פ מי שמת (קנ"ט:) בן שירש את אביו בקבר להנחיל לאחין מן האב הנה דגם לאחר מיתה שייך להנחיל דהבן כבר מת ומ"מ יכול עתה להנחיל להאחין. אך י"ל בלשון אחרת דל"ש ירושה רק כשראוי לירש מיד כשהירושה נופלת לפניו אבל כשאין ראוי אז לירש פקע זכותו. וקצת דוגמא מצינו ביבום דתלוי ג"כ במיתה כדאמרי' ביבמות י"ג. מיתה מפלת דכל יבמה שאין אני קורא בשענ"פ יבמה יבוא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה ולא חל חיוב יבום רק בשעת מיתה וה"ה די"ל בנחלה דיבום בנחלה תלי רחמנא ושניהם שוין ושקולים אך בתוס' רפ"ק דיבמות מבואר דהא דכל יבמה שא"א קורא וכו' הוא משום דרכי נועם עיי"ש אך ברשב"א ר"פ החולץ הק' לענין החולץ למעוברת דנימא כל יבמה וכו' עיי"ש ובמעוברת ל"ש דרכי נועם כמ"ש התוס' ר"פ ב' דיבמות עיי"ש וע"כ דל"ל להרשב"א הא דהתוס' ולפמ"ש בכללי התלמוד דכמו דאין היקש למחצה ה"ה דכמו שלמדין זה מחברו כך למידין חברו מזה וכן מבואר להדיא בשבועות ל"ד סוף ע"ב בהא דפריך ותיהדר עדות ותגמר לה מפקדון עש"ה דוק ותשכח. וא"כ י"ל דילפינן נחלה מיבום דלא חייל רק בשעה ראשונה ולא אח"כ. ולכאו' יש לדחות דשא"ה משום דחל איסור אשת אח וכן מוכח לכאורה הלשון הרי הוא כאשת אח שי"ל בנים ואסורה אך הרי ברשב"א יבמות מ"א. גבי הא דאמרינן כל יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון כי דחיוב יבום וחליצה ליכא הנה דאפילו היכא דליכא איסור אשת אח מ"מ כיון דנפסק פ"א חיוב יבום לא הדר וחייל וה"נ י"ל כן בנחלה. [שו"ר ברשב"א שם מ"א. דזה מצד דרכי' דרכי נועם וכיון שהותרה פ"א לעלמא א"א שישוב עלי' זיקת יבום וא"כ אי"ר לנ"ד. אך גם להיפוך אי"ר דהתם הותרה ונאסרה וחזרה והותרה א"כ חל עלה פ"א זיקת יבום בשעת מיתה אבל בערוה בשעת נפילה י"ל דבלאו ה"ט דדרכי נועם לא חל עלה זיקת יבום וה"ה בנחלה] וסמוכין לזה מהמבואר ברות קפיטל ד' דקנין הנחלה עם קנין היבמה ענין אחד הוא ואף דשם ל"ה מצות יבום מ"מ הי' מעין מצות יבום כמ"ש הרמב"ן עה"ת פ' וישב ל"ח פסוק ז'. וגם אי' בב"ב ק"ט. כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו לענין נחלה נמי בן ובת כי הדדי נינהו עיי"ש:

ולכאו' יש לה"ר לזה מגיטין מ"ח בלוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו פליגי ר"י ור"ש ור"מ לר"י ור"ש דינו כשדה אחוזה ואינה יוצאה לבעלים ביובל ולר"מ דינו כשדה מקנה ואפילו בלוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה לר"מ צריך קרא ליחשב כשדה אחוזה ואל"כ ס"ד דדינו כשדה מקנה דאין קנין ירושה חל על קנין המקח עש"ה ומריש הוה קשיא לי דהרי מפורש בערוכין כ"ו: במשנה. דהטעם דשדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל הוא משום דא"א מקדיש דבר שא"ש ואף דעתה אין קנין ירושה חל מ"מ לאחר יובל כשיכלה קנינו יחול קנין ירושה וכמבואר ביבמות ל"ב לענין אחע"א דכי משכח רווחא חייל ה"נ אף דאין קנין חל על קנין מ"מ לאח"כ דמשכח רווחא חייל:

אבל להנ"ל א"ש דירושה אינה חלה רק בשעת מיתה וכיון דבשעת מיתה לא הי' חל הירושה שוב א"א לחול אח"כ ביובל וכעי"ז כ' באבני מילואים בשו"ת סימן י"ב לענין אין שבועה חלה על שבועה דאע"ג דביבמות ל"ב. לענין אאחע"א דמיתלא תליא וקאי ואי משכח רווחא חייל מ"מ לענין אין שבועה חלה על שבועה אפילו כי משכח רווחא לא חייל דשבועה שהאיסור ע"י דיבורו כל שלא חל הדיבור בשעתו א"א לו לחול אח"כ עיי"ש.

**(הנה ובגוף דברי אבני מלואים הנ"ל יש להעיר לכאורה מירושלמי פ"ק דברכות ה"ו שהביאו הרא"ש בפ' ערבי פסחים סי' ב' דאם הי' שותה בעש"ק מבעוד יום ומשך סעודתו עד שקידש היום אי"צ לברך בפה"ג בשעת קידוש ולכאו' ק' לדעת רש"י עירובין מ': וראב"ן ומג"א סי' תרכ"א דכל דבר הטעון כוס היינו שצריך לברך בפה"ג על הכוס אפי' אינו שותה עי' ש"ע הרב ז"ל סי' ק"צ ס"ב בארוכה א"כ איך יוצא ידי קידוש על הכוס כשאין מברך בפה"ג ונתקשיתי בזה עד שמצאתי בשו"ע הרב ז"ל סי' ער"א סי"א שכ' וז"ל ואף להאומרים שתקנת חכמים הוא בקידוש וכ"ד הטעון כוס שיברכו עליו ברכת היין תחילה כמ"ש סי' ק"צ מועלת ברכה ראשונה לקידוש כמו שמועלת לברכת הנהנין שאי"צ לחזור ולברך עיי"ש ולכאו' מה דמיון הוא ברה"נ אין צריך לברך דוקא בליל ש"ק ע"כ סגי כשבירך ביום שיוכל לשתות גם בלילה משא"כ קידוש צריך שיהי' דוקא בלילה משקידש היום או עכ"פ אחר תוס' שבת ע' מרדכי פ"ב דמגלה בשם ר' טובי' מווינא ומג"א סי' רס"ז והרי לא בירך בפה"ג משקידש היום והרי לדעה זו ברכת בפה"ג הוא חלק ממצות קידוש ומזה נשמע דכיון דברכת פה"ג מועלת לפטור גם שתיית הלילה חשוב כאלו בירך בלילה ממש וכעין שיטת רש"י יבמות מ"ט: דחלות קדושין הוא לכל רגע כל זמן היותה מקודשת [העירני לזה ח"א] ולפ"ז י"ל גם, בשבועה דמועלת על כל רגע וחשוב כאלו נשבע על כל רגע מחדש וע"כ אפשר דגם בזה שייך אי משכח רווחא חייל אמנם באמת לא דמי כלל דהתם היא כסדר אשת אח משא"כ בשבועה אע"ג דאם חיילה השבועה חשוב כאלו הדיבור ישנו במציאות גם אח"כ מ"מ אם אינו ראוי' לחול בשעה שמוציא השבועה מפיו בטלה לגמרי ולא חיילה כלל וראיה לזה מקידוש גופא דאם מקדש קודם תוס' שבת לכ"ע ל"מ כמבואר במרדכי ומג"א הנ"ל ולמה לא אמרי' ג"כ דהדיבור של קידוש חל על כל רגע וחשוב כאלו מקדש גם אח"כ כשקידש היום וע"כ דז"א דכיון דלא חל הקידוש בשעתו פקע דיבורו לגמרי ודוקא בפה"ג דחל בשעתו בע"ש עכ"פ לענין ברה"נ שיפטור את היין וכיון דהדיבור חל כל זמן שמותר לשתות על סמך ברכתו חשוב כל פעם כדיבור מחדש וכאלו מברך מחדש בפה"ג בהתקדש היום משא"כ לענין ברכת הקידוש:

עוד יש לחלק דהתם כיון דפוטר השתי' של עכשיו ממילא חשוב ג"כ כאלו בירך עכשיו דכיון דחלות הברכה הוא עכשיו מושכת גם עצם הברכה לעכשיו וראי' לזה ממשנה ח' פ"י דמקואות אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין טבל והקיאן טמאין שאין טהורין בגוף מים טמאים טבל והקיאן טהורין שהם טהורין בגוף ולכאו' ק' דבמים טמאים הרי ל"מ טבילה רק השקה כעין זריעה וכאן הגוף מפסיק ותו דביבמות ע"ח: דהיכא דאיכא חציצה בכלו אפי' אינו מקפיד חוצץ וצ"ל כיון דהטבילה במים מטהר כל הגוף מעבר לעבר חשוב כאלו המים עצמן היו עוברין בכל הגוף דחלות הטהרה של המים מושך אחריו המים עצמן וחשוב השקה הכ"נ חלות הברכה ממשיך אחרי' את גוף הברכה וחשוב כאלו בירך בלילה משקידש היום ובמק"א הבאתי דוגמא לזה משיטת הפרישה שבט"ז יו"ד סי' רס"ו סקי"א דמזוזה שהוא בין ב' פתחים ולגבי פתח א' הוא בימין מועיל גם לגבי פתח הב' שהוא בשמאל. ולפי הנ"ל יבואר היטב דכשהמזוזה פוטרת כל הפתח חשוב כאלו היתה בכל הפתח בב' עברים ממילא הוא גם בימין פתח השני ואכמ"ל:

ובהאי ענינא הנה דעת רמב"ם פי"ג מה' נדרים ה"ב דבעל עוקר הנדר מעיקרו ועיי"ש בכס"מ ובהגהות מהר"מ פאדווא ליישב מה דלכאו' הוא נגד הגמ' נזיר כ"א: דשם] מפורש בעל מיגז גייז. ונלע"ד ראי' לדעת הרמב"ם ממקרא מפורש בפ' מטות ל' פסוק ט' והפר את נדרה אשר עלי' ומבטא שפתי' אשר אסרה וגו' ולכאו' קשה כיון דבעל מיגז גייז א"כ אינו עוקר גוף דבור הנדר רק משך חלות הנדר מכאן ולהבא הוא שמיפר ואיך א"כ כתי' שמפר גם את מבטא שפתי' הרי אינו פועל כלל במבטא שפתי' ואינו מזיזו ממקומו כלל בשלמא והפר את נדרה לחיי דזה)** אמנם לקושטא דמילתא ע"כ זה ליתא. ואדרבא משם מוכח להיפוך דא"כ אם קנה שדה מאביו ואח"כ מת אביו אפי' לא הקדישה כלל יהי' הדין כשיגיע יובל יהיה הפקר וכל הקודם לזכות זכה בו דקנינו פקע ביובל וקנין ירושה שלא חל אז א"א לחול ביובל ודין זה בודאי אינו ושם במקומו מבואר ג"כ להיפך דלר"מ חוזר השדה אליו ביובל כמ"ש רש"י ולמה חוזר אליו תהי' הפקר וע"כ דביובל חל ירושה אע"ג דבשעת מיתה ל"ה חל ירושה. ומה שהקשתי דא"כ אמאי חוזרת לבעלים ביובל הרי כאן לא שייך טעם המשנה דערכין דא"א מקדיש דשא"ש דהרי כאן גם אחר היובל הוא שלו. וצ"ל דכל שלא הי' שלו בשעת הקדש אלאחר היובל א"א שיועיל דיבור פיו להשים עליו הקדש לאחר יובל ואף שאח"כ נעשית שלו מ"מ עיקר הקדש בא מצד דיבור פיו ובשעת דיבור ל"ה שלו רק עד היובל:

ולכאו' יש לשדות נרגא בזה דהרי מבואר בכתובות נ"ט. ובכ"מ דאומר שדה זו לכשאקחנה ממך תקדש הא דל"מ הא דהוה דשבל"ע ואל"כ הי' חל וכאן כיון דעתה ג"כ שלו ל"ח דשבל"ע ושוב יועיל גם אלאחר יובל. אך אחר העיון דיחוי זה חוזר ונראה דהרי ברשב"א קדושין ר"פ האומר בהא דנותן לאשה ב' פרוטות באחת תתקדש לי עכשיו ובא' לאחר שאגרשך דחשיב דשבל"ע אע"ג דבידו לקדשה עכשיו אלעולם מ"מ אותן קדושין שניים א"א לקדש עכשיו ואף דבכלל היא עכשיו בת קדושין עיי"ש וה"נ דכוותה אע"ג דבת הקדש היא מ"מ אם דנין על חלות ההקדש דלאחר היובל חשוב עכשיו דשבל"ע דאינו ראוי להקדיש עתה אלאחר יובל כיון דעדיין אינו שלו אלאחר יובל ודו"ק. והכי הוא בירורא דהאי מילתא בעזהשי"ת. ולכאו' ק' ע"ז ממה שהכריח בס' חלקת יואב חאו"ח סי' כ"ג דהמקדש ב' אחיות לאחר ל' ומתה א' תוך ל' מקודשת השני' בהגיע ל' אע"ג דבשעת האמירה ל"ה ראוי לחול מ"מ כיון דקודם החלות נסתלק החסרון חייל [וכ"ק אדמו"ר מסאכטשוב זצוקללה"ה הגיד לי פ"א על תשובה זו שזה הוא המובחר מן המובחר שבכל ספר חלקת יואב] אך י"ל דשא"ה בב' אחיות דהחסרון רק מצד הנפעל מצד שהם ב' אחיות ולא מצד הפועל והנפעל אין לו שייכות להאמירה רק להחלות וכל שבשעת חלות נסתלק חסרון הנפעל שפיר חייל משא"כ בנ"ד דעיקר חסרון מצד המקדיש שאינו שלו דעצם השדה אין לו חסרון כלל וכיון דחסרון מצד הפועל כל שהי' לו החסרון בשעת אמירה ל"מ חייל. ועוד י"ל דדוקא כשנתקן קודם תחילת החלות מועיל דכל משך החלות לעולם הוא נמשך מצד התחלתו וכיון דבתחלת החלות הי' ראוי שפיר דמי משא"כ בנ"ד דבתחלת חלות הקדש עדיין ל"ה שלו לאחר היובל א"א שיחול הקדישו אלאחר היובל אף שאח"כ ניתקן וסו"ס מבואר מזה דאף למ"ד ק"פ כקה"ג דמי ול"מ קנין ירושה לחול על הקנין הקדום מ"מ כשמגיע יובל נעשה שלו וע"כ דחייל ירושה ביובל אף של"ה חל בשעת מיתה מ"מ אינו ראי' גמורה לנ"ד דשם לא נפסק כח היורש משדה זו אף של"ה שלו מצד ירושה מ"מ היתה מוחזקת לו אבל כשנפסק כחו בשעת מיתה לגמרי לא שמענו. אך גם בזה יש להוכיח מש"ס יבמות (ס"ז.) דלמ"ד המזכה לעובר לא קנה אפילו ירושה מ"מ כשנולד זוכה בעבדים כמבואר שם להדי' דמעיקרא ל"ה העובר פוסל העבד לתרומה ואח"כ כשנולד פוסל אותו מתרומה מחמת חלקו. הנה דאף דבשעת מיתה ל"ה ראוי לירש מ"מ אח"כ כשנולד יורש. וכן נקט בפשיטות בספר הטהור אבני נזר יו"ד סי' שי"ב סק"ה. [שכל דבריו הם קלורין לעינים בענינים אלו כאשר יראה הרואה שם כי כלו מחמדים וכלו ממתקים]. לענין רבנות עצמו דאם הי' שני בנים והקטן הי' גדול בחכמה מן הבכור דיורש אז הרבנות משום דגדול ממנו כמ"ש רש"י בכתובות ק"ג: ד"ה האי ממלא מקום אבותיו הי' דכשאחיו הקטן חכה ממנו יורש הרבנות. מ"מ אם לאח"כ ברבות הימים נתחכם הגדול יותר מהקטן חוזר לחזקת הרבנות עיי"ש. ולפ"ז אפילו אם לא הי' מתנין בפירוש שישאר להבן חזקת הרבנות הי' לו טענה כשהגדיל וכ"ש שהבטיחו לו בפירוש שאין מפקיעין חזקת הרבנות שלו והו' כאילו התנו בפירוש שאין נותנין הרבנות לחתן הרב ז"ל עד שיגדיל ויהי' ראוי לאותה איצטלא:

אמנם כ"ז כ' באבנ"ז ליישב דעת הרמב"ם דס"ל דדוקא מחלוקת שבתוך בני המלך עצמם מסלק ירושה אבל לא מחלוקת שמחוץ. וע"ז הק' בסקנ"ג עיי"ש וע"ז תי' כנ"ל. אמנם לרש"י החולק על הרמב"ם וס"ל דאפילו מחלוקת שבחוץ מסלק ירושה אין הכרח לזה. ומה שהוכחתי מיבמות ס"ז. יש לחלק לפמ"ש לעיל בראש דברינו דיש ללמוד נחלה מיבום דכל שאין אני קורא בשענ"פ וכו' תו לא חייל חיוב יבום וה"ה בנחלה כל שאין ראוי לירושה בשעת נפילה אינו יורש. והנה בנדה כתבו הראשונים ריש יבמות דל"ש כל יבמה שא"א קורא וכו' כיון דעומדת להטהר וה"ה בנ"ד יש לחלק כן בעובר דעומד לילד ל"ח **(מותב על חלות הנדר משא"כ מבטא שפתי' קאי על הדבור. ומזה נלע"ד מקור וראי' לדעת הרמב"ם דבעל עוקר נדר מעיקרו ופועל גם בהדבור ובמבטא שפתי' דמעיקרא:

ולכאו' יש לדחות ראי' זו דהרי בשבועות דף כ' אמרי' מבטא שבועה וילפי' לה מדכתי' ונדרי' עלי' או מבטא שפתי' הנה דמבטא ג"כ שבועה עיי"ש וא"כ א"ש גם סיפא דקרא דמפר את נדרה ואת מבטא שפתי' היינו שקבלה עלי' בלשון נדר בין שקבלה בלשון מבטא. מ"מ נראה כעין שכ' רש"י בכ"מ דהדרשה תדרוש ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו כ"ה בזה דהא דמבטא שבועה הכי סגי במבטא לבד וא"צ לומר מבטא שפתי' ואילו בקרא הכי כתי' מבטא שפתי' נראה פשוטו דקאי על דיבורה ממש לא על לשון מבטא לבד [דא"כ הול"ל נמי נדר שפתי'] וע"כ דהדרש' הוא ממבטא לבד ופשוטו הוא מבטא שפתי' וכעי"ז יש בתוס' מנחות כ"א: ד"ה כל לענין כל העובר על הפקודי' דאמרי' בירושלמי כל דעבר בימא יתן ואע"ג דכתיב על הפקודים זה קאי על תרומת אדנים הנה דמחלקינן הפסוק ומפרשינן לי' בב' אופנים לענין השקלים נדרש כל העובר דעבר בימא יתן ומתפרש כל העובר לעצמו ואין לו צירוף עם על הפקודים דבתר הכי ולענין תרומת אדנים פירשו העובר על הפקודים וכעי"ז הוא בנ"ד לענין הדרש דרשינן תיבת מבטא לעצמו ולענין פשוטו של מקרא יש חבור לתיבת מבטא עם תיבת שפתי' וא"כ לפי פשיטו הוא ראי' ברורה לדעת הרמב"ם ז"ל ולדעת רוב ראשונים ז"ל בנזיר כ"א: דס"ל כפשוטו דבעל מיגז גייז ואינו עוקר מעיקרא ק' שוב הא כתי' דמפר את מבטא שפתי' משמע דעוקר גם הדבור צריך לומר דנדר חל הדבור בכל רגע כהא דמבואר בשו"ע הרב ז"ל הנ"ל דברכת בפה"ג חשיב כאלו מברך בכל רגע מחדש ע"כ שפיר שייך הלשון שמפר מבטא שפתי' אע"ג דאינו עוקרו רק מכאן ולהבא:

והנה בגבורות ד' למהר"ל ז"ל פ' מ"ח חולק על התוס' שכ' דכמו דמותר לקדש בתוס' שבת כך מותר לעשות הסעודה בתוס' שבת ומהר"ל ז"ל חולק וז"ל וצ"ע דהא סעודת שבת צריך לעשות בלילה דצריך לאכול סעודה א' בלילה וא"כ איך יאכל ביום קודם הלילה ולא דמי לקידוש אע"ג דצריך לקדש בלילה מצי לקדש ביום כשמוסיף מחול על הקודש דהתם הקידוש מוכיח שהוא מוסיף על הלילה [ולע"ד אפשר דצ"ל שהוא מוסב על הלילה] ולכך יכול לקדש ביום דהקידוש קאי על השבת וכו' עיי"ש ונלע"ד לבאר דבריו ז"ל בהקדם דברי רמ"א חו"מ סי' ר"ט בשם המרדכי דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היי"ד כשהקנה סתמא אבל אם אמר לכשיבא למולם חל. ולכאו' אין מובן הטעם כלל דאפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל אינו חל עד שיבא לעולם כדאי' ב"מ ס"ו: וא"כ למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אפי' לכשיבוא לעולם אינו חל ומאי נפ"מ במה שפירש. [וער"ן נדרים פ"ה דאפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל היי"ד כשפירש כשיבא לעולם. ומהמרדכי משמע להיפך דאפי' סתמא כפירושו כשיבא לעולם וסו"ס ק' מאי נפ"מ בין פי' לכשיבא לעולם או לא פירש] ונלע"ד דהנה בירושלמי פ' מי שאחזו פליגי ר"י ור"ל במגרש אשה לאחר ל' ואחזו קורדיקוס אם אזלינן בתר נתינה וכשר אי אזלינן בתר חלות ופסול ואי אזלי' בתר חלות היינו דחשיב כאלו מעשה הנתינה הי' לאחר ל' בשעת חלות וכ"כ באבני נזר או"ח סי' נ"א. וס"ל להמרדכי פשר דבר בזה דאי מקנה סתמא שיחול לאחר שיבא לעולם חשיב האמירה עתה והחלות לבד לאחר ל' וס"ל דאזלי' בתר אמירה כמבואר ברמב"ם פ"ב מ"ה גירושין דס"ל דמה"ת אזלינן בתר נתינה ואם נתן לאחר ל' ואחזו קורדקוס אינו בטל רק פסול ומה"ת כשר הנה דאזלי' בתר נתינה ולר"י שהנתינה אח"כ ה"נ ל"ח שהאמירה אח"כ בעת שיבא לעולם ע"כ אינו חל דהוי דשלב"ל אבל במפרש לכשיבא לעולם ס"ל דאזלי' בתר חלות היינו דאז חשיב כאילו גם הדיבור וההקנאה הי' אח"כ וע"כ חשיב כאילו הקנה דבר שבא לעולם כנלע"ד ביאור ד' המרדכי ולפ"ז יבוארו דברי מהר"ל ז"ל דכיון דהקידוש מורה שמוסב על הלילה הוי כמפרש שיחול כשיבוא השבת וכה"ג חשיב כאילו הדיבור של קידוש הי' אח"כ ושפיר יוצא:

ויש להוסיף דמהר"ל ס"ל דאפי' נימא בכל דשלבל"ע דלא כמרדכי דאפי' אמר לכשיבוא לעולם לא חייל היי"ד התם דדיבורו לכשיבא לעולם אינו נצרך אל החלות ואין לו שייכות להחלות והוא דבר בפ"ע ואינו יכול לפעול ולחדש בחלות הקנין דבר משא"כ בנ"ד דכך הוא נוסח הקידוש ומצותו בכך לומר בנוסח זה שמורה שמוסב על הלילה ע"כ כחו יפה לפעול על החלות וחשיב לכו"ע כאלו הי' דבור הקידוש בלילה כעין דס"ל להמרדכי בכל מקנה דשלב"ל לכשיבוא לעולם אך דשם המרדכי יחיד בדבר וכאן לכו"ע ס"ל כן:)** שא"ר בשעת נפילה לירש. וכ"ז בעובר דאין חסר רק לידה משא"כ ברבנות דאינו עומד לירש הרבנות דשמא לא יגיע להוראה ורובא דרובא הנכנסין לתלמוד אין יוצאין להוראה. ותו דע"פ רוב קרוב יותר שיקחו רב אחר שלא יתרצה להשאיר הזכות להבן ויהי' מוכרחים ליתן לו הרבנות לחלוטין כי א"א להם להיות בלי רב עד שיגדיל. ומסתמא אותו הרב לא יסכים בשום אופן להיות רב לזמן כי מי פתי יסור הנה להשתמש חדא יומא בכסא דמוקרא והדר ליתבר ואין זה דרך העולם. ושוב י"ל דכל שאינו ראוי לירושה בשעת נפילה אינו יורש ועוד דשאני ירושת ממון דזוכה בו ממילא ואינו מחוסר גוביינא בקנין משא"כ ירושת הרבנות דאפילו כששלום בישראל אינו זוכה ברבנות עד שימנוהו כמ"ש שם סקי"א מש"ס רפ"ק דר"ה עיי"ש ושפיר י"ל דכל שנפסק הירושה פ"א אינו חוזר ונראה. דדוקא ירושה דממילא לא פקע אבל החיוב שיהי' על הקהל למנותו כיון דפקע פקע. ותו דאין סברא שיהי' חיוב על הקהל להמתין עליו עד שיגדיל או לקבל רב לזמן עד שיגדיל דל"ש שימצאו איש שיתרצה לזה דלישתמש חדא יומא בכסא דמוקרא והדר ליתבר. ועוד דלא דמי כלל להא דיבמות (ס"ז.) דהתם שאר יורשין אין באין רק מכח ירושה ולפי הירושה אין בכחן לירש עד לידת העובר. אבל בנ"ד הרבנות של הקהל הוא בעצם רק דכל זמן שהרב חי הוא או בנו וראויין לאותה איצטלא יש להם חזקה שלא לדחותם אבל אם אין ראויין לכך הדרא סודרא למרי' והרבנות בעצם לאנשי העיר. ממילא יש כח בשלהם להמנות מי שירצו. ותו דבאבנ"ז שם סק"כ הביא דאח"כ חזר בו מכל זה וס"ל כהכני"ח דבעינן בירושת רבנות רוב בנין או רוב מנין. ולפ"ז כ' שם סקכ"ג אליבא דרש"י דכשיש מחלוקת בישראל אף שאח"כ השלימו אין לו חזקת ירושה עוד דכבר פסקא ירושתא לגמרי. וא"כ פשוט דה"ה בנ"ד כל שלא הי' ראוי לרבנות בשעת מיתת האב פסקה ירושתי' לגמרי ותו אין לו זכות ברבנות דהואיל ופסקה פסקה. ועי' תוס' גיטין י"ג. דמצוה לקיים דברי המת משום דמכחו יורשין עיי"ש. ביאור הדברים נראה דברגע המיתה שאז חל הירושה. אז חשיב עדיין בעלים ויש לו עדיין קנין בנכסיו. וראי' לזה הלח"מ פ"ט מה' גירושין דאף דאין גט לאחר מיתה מ"מ ביחד עם המיתה יכול הגט לחול. וטעם אין גט לאחר מיתה משום דאז פקע לי' רשותא דמגרש כרש"י גיטין י"ג. הנה דביחד עם המיתה עדיין לא פקע כוחו וקנינו ע"כ הו' הירושה מכח המוריש וא"כ כאן דבשעת מיתה ל"ה ראוי לירש ל"ש ירושה דליכא אח"כ כח מוריש. ואף דביבמות (ס"ז.) מבואר דעובר יכול לירש אחר שנולד אף של"ה ראוי בשעת מיתה אמנם הרי בתוס' יבמות ס"ז. מבואר דעובר כשנולד זוכה למפרע בירושה ואף מעשה ידיו דמעיקרא זוכה בהם אח"כ ע"ש. וזה ראי' דס"ל סברא זו דכל שנפסק פ"א הירושה א"א לירש ע"כ כתבו דזוכה למפרע וגדול א' הביא סעד לדברי מרשב"א יבמות ר"פ החולץ דמעוברת שהפילה נעשית זקוקה למפרע ליבום דאל"כ הא כל יבמה שא"א קורא וכו'. ולעיל דמיתי נחלה ליבום שאם א"א קורא בשעת נפילה יבמה יבא עלי' אין חל עלי' חיוב יבום וה"נ בירושה אם אינו ראוי לירושה בשעת מיתה אינו יורש. וכיון דמבואר ברשב"א דהיכא דחל אח"כ זיקה למפרע שפיר דמי ה"נ בירושה דכוותה. ודפח"ח ויפה העיר. וכ"ז התם אבל בנ"ד ל"ש כלל לומר דזוכה למפרע ברבנות דכיון דבשעתו ל"ה מגיע לו זכות הרבנות מחמת של"ה ראוי לזה מאין יבא לו אח"כ הזכות למפרע. ובודאי דאין לחדש מעצמנו דבר כזה בלא ראי' שיחול ירושת הבן למפרע רק היכא דאיתמר בהדי'. ועוד יש חילוק דבשלמא בירושה דהממון של הירושה לפנינו שייך לומר שזוכה בו למפרע וחשיב הממון למפרע שלו ונפ"מ דכל השבח של הממון שהי' מעיקרא והוא נעשית ג"כ שלו כמבואר בתוס' יבמות (ס"ז.) במעשה ידיו של עבד דמעיקרא דהוא ג"כ של העובר כשנולד. משא"כ בנ"ד אין שום דבר בעולם לזכות בו רק מה שמתנהג ברבנות ואם עבר זמן של"ה רב הוא מעוות שלא יוכל לתקון:

ובזה יובן הא דמבואר בריש ר"ה דאע"ג דמלכות איתא בירושה מ"מ אין מונין לו אלא מעת שמנוהו ע' אבנ"ז סי' שי"ב סקי"א ובאבנ"ז יו"ד סי' ה' בזה. ולענ"ד הקלושה כמש"כ לעיל דכ"ז שלא מנוהו ולא נהגו בו כבוד מלכות שתהי' אימתו עליך ממילא אינו מלך ואף שעפ"י דין יורש וחייבים תיכף להמליכו מ"מ אם לא המליכו אותו הרי נגזל ממנו זכותו לזמן ול"ש למנות מלכותו מעת שמת אביו אף שעפ"י דין מגיע לו מ"מ סו"ס הרי ל"ה מלך. בשלמא בירושת ממון אף אם יאונה שגזלו ממנו ממון הירושה בשעת מיתת האב מ"מ חשיב יורש דאף שאין הממון ברשותו מ"מ הוא שלו. וקנין שלו א"א להפקיע ע"י גזילה [ותו דבכל רגע מחויב הגזלן להשיב הגזילה וכשישיב יהי' למפרע שלו וברשותו כמ"ש בשטמ"ק ב"ק ל"ג.] משא"כ בנ"ד כשלא המליכו אותו תיכף אין לו כלום בזמן הזה ומאומה לא נשא בעמלו. וא"כ מה בכך שעפ"י דין מחוייבין למנותו סו"ס כיון שלא מנוהו אינו מלך וגם ל"ש לומר דאח"כ כשממנין אותו זוכה במלכות למפרע דאין כאן במה לזכות וחסרון לא יוכל להמנות.

עוד יש סברא דכאן ל"ש לומר שזוכה בהרבנות למפרע דדוקא עובר שהי' עומד לבוא לכלל ירושה כשיולד שייך לומר דאח"כ יורש למפרע משא"כ בנ"ד ל"ה עומד לירש כנ"ל דאולי לא יגיע להוראה כעין המבואר בחולין י"ד. דאם נעשה אח"כ דבר של"ה עומד מעיקרא להיות כן ל"א הוברר הדבר למפרע. וכ"מ בתוס' ביצה יוד. דאם נפתח פתח חדש ל"ש לומר ברירה ע"ש ה"נ ל"ש לומר שזוכה אח"כ למפרע רק בדבר שהי' עומד לכך מעיקרא. עוד י"ל דדוקא לענין ירושת ממון דכתיב ובן אין לו ודרשי' עיין עליו כדאי' בב"ב קט"ו. דאפי' בן הבן יורש וכן לעולם וה"נ לענין זה אף שעכשיו אינו ראוי כל שיהי' ראוי לאחר זמן הוא בכלל עיין עליו שלא להפקיע זכות ירושתו. וכ"ז בירושת ממון אבל בירושת מלכות ל"כ אין לו ול"ש לדרוש עיין עליו שפיר י"ל דכל שא"ר בשעת מיתה תו אינו יורש וג"ז נכון:

ולכאו' יש עוד להוכיח דל"ש ירושה רק בשעת מיתה מהא דאמרי' בכ"מ האחין שחלקו לקוחות הן למ"ד אין ברירה ול"א הוברר הדבר למפרע שבשעת מיתה עלה לו חלק זה. וק"ל לכאו' מה ענין זה לברירה ולמה צ"ל כאן הוברר למפרע. הרי מבואר בתוס' רפ"ק דב"מ דף ב'. בד"ה וזה נוטל רביע דבשעת נפילת הירושה חשיב כולו לזה וכולו לזה וכ"מ בחולין כ"ה: במשנה הפטורין מקלבון חייבין במע"ב. ע' שטמ"ק כתובות ל': בד"ה ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב שכ' דבכל קנינים כך הוא דאם ב' הגביהו מציאה יחד כל אחד זוכה בכולו רק אח"כ חולקין משום דא"א שיקח כ"א כולו וזה רק דרך פשר בעלמא. אבל בשעת קנין כל אחד קונה קנין גמור בכולו עש"ה. [ובירושלמי סוף בב"מ. כותל שבין ב' חצרות כלו לזה וכלו לזה והדברים עתיקין] וככה הוא בירושה בשעת מיתה כ"א זוכה בכל הירושה ואח"כ חולקין

**(ולכאורה יש סתירה לזה מש"ס ב"ב קכ"ו. בכור ופשוט שהניח להם אביהם ענבים ובצרום זיתים ומסקום בכור נוטל פי שנים אפילו דרכום. דרכום מעיקרא עינבי והשתא חמרא אמר מר עוקבא בר חמא ליתן לו דמי היזק ענביו. פרשב"ם דקו' הש"ס הי' דקניא בשינוי כיון דדרכום וגזלן משלם רק כשעת הגזילה. ומינה דחשיב עוד בשעת מיתה דחציו להיורש השני דאל"כ למה יחשב גזלן כיון עדיין הכל שלו. אך דיחוי זה חוזר ונראה דהרי בחולין קל"ה. ומייתי לה בב"ק ס"ו. לענין ראשית הגז דלא הספיק ליתן עד שצבעו פטור דקני' בשינוי ואע"ג דאכתי לא מטו לידי' דכהן [דמה"ט אינו מחוייב לשלם לו דמים כשאר גזלן כמ"ש רש"י ר"פ הגוזל עצים צ"ג: ד"ה פטור] רק שיש עליו חיוב נתינה מ"מ חשיב גזלן לקנות בשינוי א"כ ה"ה בחלק ירושה אף דחשיב גם שלו מ"מ הרי עכ"פ מחוייב ליתן המחצה לחבירו ע"כ חשיב גזלן לקנות. בשינוי. ואין להקשות לפמ"ש רש"י ב"ק צ"ג. הנ"ל בלא הספיק ליתן לו עד שצבעו פטור אפי' מדמים משום דאכתי לא מטי ליד כהן. א"כ נימא דאם אח א' דרך הענבים יקנה בשינוי ולא יצטרך לשלם כלל ולמה צריך ליתן לו דמי ענביו. לק"מ דשאני הכא דגם לחבירו שייך כל הירושה ושפיר חשיב כמטא לידי' לענין זה שיצטרך לשלם לו הדמים. ובב"ק ס"ו. כ' רש"י ט"א אהא דלא הספיק ליתן לו עד שצבעו פטור מדמים משום דהי' ממון שאי"ל תובעין:

ובגוף ד' רשב"ם ב"ב קכ"ו. הנ"ל בטעם ענבים ודרכום משום שינוי התוס' שם ד"ה אבל חולקים ע"ז, ולא נהירא להו פירוש רשב"ם עיי"ש. ונראה דהתוס' מפרשים דדוקא בענבים ובצרום דל"ה שינוי וא"כ אם הי' שבח בזה ממילא לכו"ע הי' בכור נוטל פי שנים כדאי' שם קכ"ד. דיקלא ואלים ארעא ואסיק שרטון דכו"ע לא פליגי דבכור נוטל פי שנים כיון דהוא שבחא דממילא וליכא שינוי. וא"כ עיקר החסרון כאן משום שהיורשין השביחו וע"ז מועיל מחיית הבכור שלא ישביחו וכיון דשלא כדין השביחו דינו כשבח דממילא וננטל פי שנים. אבל ענבים ודרכום דאיכא שינוי ודומה לחפורה והר שובלי שלופפי והא תמרי דלעיל קכ"ד. דלרבנן אף דהשבח ממילא אין בכור נוטל בו פי שנים ל"מ מחאה דהמחאה ל"מ רק לסלק מעשה היורשים שיחשב כשבחא דממילא והיכא דאיכא שינוי אפי' בשבחא דממילא לא שקיל בכור פי שנים וז"ב וע' בשט"מ עוד פירושים בהא דענבים ודרכום ולכולם אין התחלה לקושייתנו. ולפי דברינו דקודם חלוקה חשיב כולו לזה וכולו לזה יש ליישב קצת קו' התוס' ב"ב קכ"ו: סוד"ה לא עשה כלים וכו' וכי על חלק אחין הוצרכו לישאל, ולהנ"ל י"ל דזה ה' שאלתם כיון דחשיב כולו גם לזה שמכר ממילא הועילה מכירתו:)** וא"כ למ"ל לומר הוברר למפרע נימא דהחלוקה הוא רק מכאן ולהבא וא"כ לא תלי מידי בברירה. וע"כ צ"ל דאם נימא דהחלוקה רק מכאן ולהבא כש"כ דל"ח ירושה רק לקוחות. ודוקא אם אמרי' הוברר למפרע דכך הי' בשעת מיתה חשיב ירושה אבל אם החלוקה רק מכאן ולהבא ל"ח ירושה רק לקוחות וחוזר ביובל. ומה שפרש"י דמש"ה חשיב לקוחות משום דדילמא נפל חלק השני בחלקו ועתה מחליפין חלקיהם. זה אם נרצה לומר שיחול החלוקה למפרע ורש"י לשיטתי' בחולין י"ד. דלמ"ד אין ברירה חיישינן שמא תרומה שתה [ואף שהוא אמר ב' לוגין שאני עתיד להפריש יהיו תרומה ומה ששתה לא הפריש מ"מ כיון דאי"ב אפשר שמה ששתה הי' עומד להפריש. ורעק"א נתקשה בדברי רש"י אלו הרבה, דהרי אמר בפי' מה שאני עתיד להפריש יהי' תרומה ואיך א"כ אפשר לומר על מה שלא הפריש שהוא תרומה. ובספרי שיח השדה סי' ד' כתבתי שדברי רש"י הם ש"ס ערוך בזבחים ג'. דלמ"ד אי"ב ל"ח סתמא רק של"ש והתם שייך ג"כ קו' הנ"ל כיון שאמר לאיזה שארצה אגרש איך אפשר לומר על זו שלא רצה שהגט נכתב לשמה וע"כ צ"ל דלמ"ד אין ברירה אמרי' דאפשר דמעיקרא הי' עומד לחפוץ לגרש את זו והכ"נ אמרי' מעיקרא הי' עומד לב' לוגין אחרים שבאו לכלל הפרשה ואכמ"ל] וה"נ אם נימא דהחלוקה חל למפרע וכיון דאי"ב אפשר שיהי' מעיקרא ממש היפך ממה שהם ביררו עכשיו ממילא עכשיו מחליפין החלקים והו' לקוחות, אבל אם נרצה לומר דאין חל החלוקה רק מכאן ולהבא איצ"ל דהוי לקוחות משום שהחליפו חלקיהם רק דכיון דהחלוקה אחר מיתה אין עלי' דין ירושה רק לקוחות ומינה דל"ש ירושה רק בשעת מיתה ולא אח"כ. וזה ראי' להתוס' יבמות ס"ז. לענין עובר דאח"כ זוכה למפרע דאל"כ ל"ה לי' לזכות אח"כ אך כשזוכה למפרע חשיב כאילו ירש בשעת מיתה כמו למ"ד יש ברירה דאחין שחלקו יורשין הן אע"ג דבשעת מיתה הי' כולו לזה וכולו לזה מ"מ כיון דאח"כ חל החלוקה למפרע חשיב כאלו הי' קנין החלוקה מיד בשעת מיתה. ויש לדחות דלעולם גם אחר מיתה שייך חלות ירושה. אך גדר ירושה שיהי' נעשה מאלי' כדאי' ב"ב קמ"א: דירושה באה מאלי' ולא שיהי' על ידי מעשה אדם. ע"כ חלוקה שהוא ע"י מעשה א"א שיהי' עלי' שם ירושה. אך אם אמרי' ברירה והוברר למפרע שכך חל בשעת מיתה חלק פלוני לזה וחלק פלוני לזה וכיון דנעשה בשעת מיתה דומה לירושה ואף שבא בסיבת מעשיהם שלאח"כ מ"מ בשעת מיתה עדיין ל"ה מעשה אדם בזה. וחשיב בא מאלי'. ומעשיהם של אח"כ גרמא בעלמא הוא אבל אם נימא דהחלוקה חל מכאן ולהבא א"א שיהי' שם ירושה עלה דל"ש ירושה רק מאלי' ומ"מ מחוורתא כדשנינן מעיקרא:

ולפ"ז נסתייעו ד' אשל אברהם סי' נ"ג שהביא כת"ר דשו"ב שמת והניח בן קטן ומינו הקהל שו"ב אחר והגדיל הקטן ותובע חזקתו אין טענתו טענה. וראיתי לכת"ר שהעיר ע"ז מיומא י"ג: באירע פסול בכה"ג ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו ול"א הואיל ואידחי אידחי עכ"ד. ולפי האמור לק"מ דשאני ירושה דבעינן שיהי' מיד בשעת מיתה. אך לענ"ד בלא"ה לק"מ דהתם לא העבירוהו כלל אפילו לשעתו דודאי אפילו בו ביום שמינו אחר תחתיו הוא אסור באלמנה ושם כה"ג עליו רק מפני ההכרח מינו עוד כה"ג שיוכל לעבוד עבודת היום וא"כ שפיר ראשון חוזר לעבודתו דזכותו קודם אבל אה"נ דאם היו מעבירין אותו לגמרי לשעתו [דבכה"ג מסתלק בפה כתוס' יומא י"ב:] והיו ממנים כה"ג אחר דתו ל"ה ראשון חוזר לעבודתו וז"ב. ולמדן א' העירני דבתוס' הרא"ש הוריות י"ג ובתוס' נזיר מ"ז. דהא דראשון חוזר לעבודתו היי"ד בהפסיקו השני זמן מועט אבל אם הפסיקו כמה שנים אינו חוזר. שו"ר בס' אור המאיר סי' ל"ב העיר בזה:

עוד יש לדון לפמש"כ הרא"ה הובא בר"ן פ' המגרש דהמוכר לחברו שדה גוף ופירות ליום א' אמרי' הואיל ופסקה פסקה וקונה השדה לעולם א"כ גם כאן כיון שזכה חתנו ברבנות לזמן הואיל ופסקה זכות הבן פסקה. ואפילו הדיעות שחולקין שם על הרא"ה ע' אב"מ סי' כ"ח שכ' דהר"ן נדרים כ"ט. חולק ע"ז. [וכ"נ ממשמעות הפוסקים בכ"מ דאם מקנה קנין לזמן חל רק לזמן המוגבל] י"ל דהיי"ד בממון דהר"ן לשיטתי' בנדרים שם דקנין לזמן הוה רק קנין פירות וא"כ אם אומר שנותן גוף ופירות לזמן הו' תרתי דסתרי דכיון דנותן רק לזמן הר"ז כאומר שאינו נותן אלא פירות וע"כ ל"א הואיל ופסקה פסקה כיון דל"ח קה"ג כלל אף בשעתו. וכ"ז בממון אבל בנ"ד דל"ש קנין פירות ובשעה שהי' חתן הרב ז"ל רב בעיר הי' לו קה"ג ופירות וי"ל דלכו"ע הואיל ופסקה פסקה:

ואף אם נימא דגם בנ"ד שייך הפלוגתא דרא"ה ור"ן מ"מ י"ל דמצד ס' א"א להוציא חתן הרב מחזקתו כמו בכל ס' ממון דלקולא לנתבע. ולכאו' יש לפקפק בזה דא"כ ה"ה בנידון הרא"ה בנותן לחבירו גוף לפירות יקנה אלמולם וסוגיין דעלמא ומשמעות הפוסקים אינו כן בכ"מ וע' טואו"ח סי' רמ"ו בשם הר"פ משמע ג"כ דלא כהרא"ה ע"ז אשיב דאין ראי' מזה די"ל דלעולם דין זה ספיקא דדינא מ"מ בשדה שפיר מוציאין מן המוחזק ול"א בזה ס' ממון לקולא לנתבע, ואקדים ב' הקדמות הא'. דבאב"מ סי' כ"ח ס"ק נ"ג כ' דאף לרא"ה אין הפירוש דקנין הלוקח חל אלעולם זה אינו רק דנפסק קנין המוכר ונעשה הפקר ממילא הלוקח שמוחזק זוכה מן ההפקר ע"ש בסוף הס"ק נ"ג. הקדמה ב' דהרא"ש רפ"ב דב"מ פי' בכל האיבעיות דהתם אי חייב להכריז או לא דמצד ספק חייב להכריז וק' הא ספק ממונא לקולא וצ"ל דהא דס' ממון לקולא היי"ד בספק אם מגיע לו מן הדין או לחבירו משא"כ במציאה דשלו ודאי אינו ואף דאם הוא אבידה רשאי לזכות בו מ"מ כיון דלחבירו הוא ספק הפסד ממון שלו ואצלו הוא רק ספק ריוח זכות חבירו קודם וכן מבואר להדי' ברמב"ם פט"ז מה' מלו' ולו' לענין חנוני על פנקסו שאם מת פועל או בע"ח נוטל החנוני שלו בשבועה מפני שאין בעה"ב מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום א' ע"ש ולכאו' ק' מה בכך סו"ס ספק הוא אם חייב לו וספק ממונא לקולא לנתבע ואיך חייב שלא בשבועה. וע"כ כמ"ש דל"ש ס' ממון לקולא רק כשהוא אצל הנתבע ספק הפסד דאולי אינו חייב נמצא מפסיד שלא כדין משא"כ בזה דודאי חייב תשלום א' וכיון שבודאי לא יפסיד כלום משלו כה"ג ס' ממון לחומרא כיון דלחבירו התובע הוא ספק הפסד ואצלו אינו ספק הפסד. וא"כ א"ש מה דמבואר בכ"מ בפוסקים דקנין לזמן אינו קונה לעולם דכיון דהו' ספיקא דדינא. ואצל הלוקח אינו ספק הפסד דאפילו להרא"ה אין הקנין רק לזמן רק דזוכה מההפקר וא"כ דומה לנידון הרא"ש רפ"ב דב"מ הנ"ל דאצל הלוקה הו' רק ספק ריוח אם מותר לזכות מו ההפקר או לא ואצל המוכר הוא ספק הפסד ממון שלו. דאולי אין הדין כהרא"ה וא"כ הוא של המוכר ממילא בלא קנין חדש. וכה"ג ספק ממון לחומרא ע"כ צריך להחזיר השדה בכלות הזמן שקנה. וכ"ז בממון אבל בנ"ד ברבנות כיון דכ"ז שלא מניהו לבן הרב אין לו הרבנות כמ"ש באבני נזר כנ"ל. וכ"ז שאין הבן זוכה ממילא נשאר חתן הרב בחזקתו. וא"כ צריך להוציא הרבנות מחתן הרב שפיר י"ל דמצד ספק א"א להוציא מחזקתו כיון דחזקתו לא פקע בכדי עד שימנו לבן הרב ואי"צ זכי' חדשה בכלות הזמן שפיר אמרי' ספק ממון לקולא לנתבע:

עוד יש לחלק בין הא דיבמות ס"ז. לנ"ד עפ"י האמור דאמרי' הואיל ופסקה פסקה וי"ל דשם ביבמות ל"ש הואיל ופסקה פסקה כיון דגם בהיותו עובר לא אפסקי' אחר רק שאר היורשין וכיון דבירושה הוא להם עדיין לא פסק ראשית האב לגמרי מממון זה כמבואר בש"ך יו"ד סי' שד"מ וסי' שמ"ח סק"ה דאם ירשו ממון מאביהם מוציאים מהם בע"כ לצורך קבורתו והספידו. ובהג"א פ' הכותב דהא דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי מ"מ מצו' איכא היי"ד כשירש מאביו אבל בלא ירש כלל אפי' מצוה ליכא דאינו חייב לכבדו משלו. יעו"ש וק' הא אפי' בירש מטלטלי ג"כ עתה הוא של יתומים ואכתי נימא דאינו חייב לכבדו משלו. וצ"ל דכיון שירש מאביו חשוב עדיין של אביו. עי' בזה שו"ת רע"א סו"ס ס"ח. וכן מבואר ברי"ף פ' הכותב דס"ל דאפילו קדמה הודאה לשעבוד ל"ח הודאת בע"ד כמאה עדים דמי דחשיב חב לאחרים מ"מ לגבי יורשין מועיל נאמנות עש"ה דוק ותשכח. הנה דליורשין ל"ח חב לאחרים והיינו כיון דיורשין רק מכחו חשיב כאלו הי' הודאתו נגד עצמו לבד ולא נגד אחרים. וכעי"ז בסופ"ק דחולין כ"ה: כשחייבין במע"ב פטורין מקלבון שממון אביהם בחזקתו עומד וע"ש

**(ועי' סנהדרין מ"ו: דדבר שהוא ליקרא דשכבי מפקינן מיורשין בעל כורחייהו [ומשמע אפי' יורשין שאינם בניו ואין מצווין בכיבוד] ואף דתיכף כשמת פקע זכותו מממונו וחייל קנין היורשין ואיך נחייבם ליתן לכבודו משלהם והרי מבואר בכתובות נ"ח: דאי לאו קרא דעמך הי' יכול לומר לעבד עברי עשה עמי ואיני זנך ע"ש ואף דמעשי ידיו הן, מ"מ כיון דשורת הדין שהם לאדון אי"צ ליתן מממונו מזונות להעבד. וא"כ אף דגלי קרא גבי עבד עברי עמך וילפינן מינה נמי לאשתו מ"מ מת א"א למילף דשאני עבד עברי ואשה דחייבים במצוות משא"כ מת דלמתים חפשי מנ"ל שיצטרך ליתן את שלו עבורו וע"כ דלעולם גם אחר מיתה הממון שלו רק משום שאי"צ לו וסו"ס לא יהי' לו תועלת מממונו ע"כ גזרה התורה דכל הקרוב קודם ליורשו וכ"מ להדי' בס' החינוך מצו' ת' שהוא כרעי' דאבוה דבזה יושלם יותר רצון המוריש מכל אופני השתמשות שאפשר להשתמש בממון. וע' דרשות הר"ן דרוש בטעם ירושת הבכור ב' חלקים ע"ש וכ"ז בממון הנשאר שאין בו צורך למת אבל מה שהוא צורך למת הוא מן הדין גמור למת דהוא קודם לכ"א ע"כ מפקינן מינייהו בע"כ. וסו"ס הוא סמך לדברינו דגם בהיות הממון ברשות יורשין עדיין לא פקע זכות המוריש ואדרבה כל הטעם שיורש הוא משום דהוא כרעי' וחשיב כאלו הוא המשתמש בו [זכר לדבר יבום שהוא להקים לאחיו שם וחשיב כאלו אחיו הי' המוליד] וע' סמ"ע סי' רנ"ג סק"ע דאפילו נתן מתנות הרבה לאחרים ומת נקבר משל יורשים משום דנקרא על שמו ושלו הוא ע"ש. עוד ראי' לזה מתוי"ש יבמות נ"ב: ד"ה וכסבור שהן שלו לא קנה וכו' וי"ל דהתם בקנין מטלטלין דלא אלים חזקת הבעלים עליהם אי"צ כוונה לקנות אבל בקרקע אלים חזקת הבעלים וצריך כוונה לקנותה ע"ש. וק"ל דהא התם בנכסי הגר מיירי דלית להו בעלים וצ"ל דמ"מ חשובי עדיין קצת ברשות בעלים וצריך כוונה לקנותה אך בני מר אברהם דוד נ"י העיר דמ"מ לא אלים חזקת בעלים דגר בקרקע ממטלטלין שיש להם בעלים גמורים מ"מ אי"צ כוונה לקנותם וצ"ע]:)** וע"כ לא פסק עדיין כח האב וע"כ כשנולד שפיר יכול לירש מאביו אבל באפסקי' אחר י"ל דפסק לגמרי כח האב ושוב א"א לבן לירש אח"כ. וכן מבואר להדי' בבכורות נ"ו: דאם נימא האחין שחלקו יורשין הן כשחזרו ונשתתפו חזרה תפיסת הבית למקומו אבל למ"ד לקוחות הן ופסקה תפיסת הבית ואפילו חזרו ונשתתתפו. הנה דהחלוקה שהי' ירושה לא חשיב הפסקה לענין תפיסת הבית וה"נ דכוותה. שו"ר באבנ"ז או"ח סי' מ"ח סק"י דכ' טעם הדין דעובר כשנולד זוכה אח"כ בנכסים אף דכבר חל רשות שאר יורשין משום דחשיב שהוא בחזקת אביהם עדיין והביא ג"כ ראיות לזה עיי"ש:

ולכאו' יש לדון דגם כאן הרי חתן הרב בא מכח ירושה דכיון דאין הבן ראוי שוב חתנו יורש כמו שהעלה בס' הבהיר אבנ"ז יו"ד סו"ס שי"ב. אך יש לדחות דכיון דמנוהו שוב אי"צ לבוא מכח ירושה ולא גרע מאחר [דהקהל היו יכולין למנות גם אחר כיון דהקטן אינו ראוי עתה] וכיון דאי"צ לבא מצד ירושה רק מצד מינוי גרידא שפיר אמרי' הואיל ופסקה פסקה:

ולכאו' יש לדון לפי המבואר בגיטין דף מ"ח. דשדה שיש לו בה ב' קנינים קנין ממון וקנין ירושה דינו כשדה אחוזה ולא כשדה מקנה. וה"נ בחתן הרב שיש לו הרבנות מתרי רכשי א' מצד ירושה וא' מצד המינוי לבד בלעדי ירושה דינו כירושה גרידא [ולכאו' י"ל דכיון דירושה זו ממילא הוא רק ע"י מינוי יכול להתנות עלי' שלא יירשנה והא דמבואר ר"פ הכותב בראשונים דבירושה דאורייתא אינו יכול להתנות היי"ד בירושה הבאה מאלי' משא"כ בזה דצריך מינוי דוקא. אך כ"ז אם הי' ממאן לגמרי מלקבל הרבנות אך כיון שנתרצה וסבר וקיבל המינוי רק דתאמר שלא נתרצה בתורת ירושה רק בתורת מינוי גרידא בזה יש לדון לפמ"ש הנמוק"י בפ"ק דב"מ דהא דאמרי' גלי אדעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני בד"א לא ניחא לי' דליקני היי"ד בקנין דרבנן אבל בקנין דאורייתא ל"מ זה. והנה ודאי יודה הנימוק"י דאפילו בקנין דאורייתא אינו קונה בע"כ. וצ"ל דשא"ה דרוצה לקנות רק שאינו רוצה לקנות באמצעיות קנין זה רק באמצעית קנין אחר בזה אמרי' דל"מ תנאי זה רק בדרבנן לא בדאורייתא. ובמחצית השקל סי' תמ"ח כתב דלנימוק"י אפילו נתכוין בפירוש שלא לקנות כלל ל"מ בקנין דאורייתא וקונה בע"כ אך בחת"ס לביצה דף ל"ט: כתב כדברינו. וא"כ דומה ממש לנ"ד שרצה לקבל הרבנות רק בירושה לא ניחא לי' דליקני אלא במינוי גרידא בזה יש לדון דכיון דדאורייתא הוא ל"מ תנאו]. ואבאר דבריי יותר דהנה לעיל הקשתי דהא בערכין כ"ו: במשנה איתא טעם דשדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל משום דא"א מקדיש דשא"ש. וא"כ בקנה שדה מאביו ואח"כ מת אביו אף למ"ד דאין קנין הירושה חל מ"מ יועיל ההקדש לאחר יובל דסו"ס שלו הוא גם לאחר יובל ותירצתי דכיון דבשעת ההקדש ל"ה שלו רק עד היובל א"א להקדש לחול מכח דיבורו אחר היובל. ולפ"ז לכאו' קשה להיפוך אף למ"ד דירושה חל על קנין הקדום מ"מ בהקדישה ואח"כ מת אביו סו"ס בשעת דיבור ההקדש ל"ה עדיין שלו רק עד יובל ולמה דינה כשדה אחוזה לצאת לכהנים ביובל וצ"ל דלא חילקה תורה בשדה אחוזה דלא דרשי' טעמא דקרא לשנות הדין מחמתו ע"כ כל ששמה שדה אחוזה יוצאה לכהנים ביובל ולפ"ז נתחזקה ראייתי דהתינח אם נימא דשדה שהיא מקנה וגם אחוזה הוי כשדה אחוזה גרידא א"ש דדינה כשדה אחוזה משים דלא חילקה תורה בשדה אחוזה אבל אם נימא דהוי ג"כ שדה מקנה א"כ מאי חזית שיהי' דינה כשדה אחיזה נימא דדינה כשדה מקנה משום דלא חילקה תורה בשדה מקנה וכיון דאין לנו הכרעה מצד השם ושוב ראוי למיזל בתר הטעם ולפי הטעם כיון דל"ה שלו בשעת ההקדש אלאחר היובל ראוי שלא יחול ההקדש רק עד יובל ולמה דינה כשדה אחוזה וע"כ כמ"ש דשדה שהיא מקנה וגם אחוזה דינה כשדה אחוזה גרידא. וה"נ ברבנות שהיא באה עלי' מצד ירושה ומצד מינוי דינה כירושה גרידא ודו"ק היטב:

אך אחר העיון בהא דגיטין מ"ח. נראה דלעולם שם אחוזה אינו דוחה מהות שדה מקנה אך אם הוא שדה מקנה גרידא אף שעומד לאחר היובל להיות גם שדה אחוזה מ"מ כיון דברגע שקודם היובל יופסק קנין העכשוי ויפקע גם ההקדש עמו אף דברגע שאחרי' יחול קנין חדש של הירושה מ"מ אין ההקדש יכול לחול מחדש אז כיון דהקדש הראשון כבר פסק רגע א' שלפני'. ושוב צריך מעשה הקדש מחדש ע"כ למ"ד דאין ירושה חל על קנין חשיב כשדה מקנה. משא"כ למ"ד דירושה חל על קנין וא"כ קודם היובל חשיב שהוא שלו מצד ירושה ג"כ וזה לא יופקע בהגיע יובל וממילא לא יופסק הקנין כלל ע"כ גם ההקדש אינו נפסק. והכי הוא בירורא דמילתא. אבל לעולם אין הירושה דוחה הקנין. [ונפ"מ בזה לרב ושמואל דס"ל סוף ב"ב מלו' ע"פ אינו גובה מן היורשים והנה בודאי מצוה איכא דלא גרע ממטלטלי דיתמי דלכו"ע לא משתעבדו מ"מ מצוה איכא ואם קנה מאביו שדה בשעה שהיובל נוהג ואח"כ מת אביו למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי דקנין הירושה חל כמבואר בגיטין מ"ח יש להסתפק אם איכא בזה מצוה על יתומים לפרוע חובת אביהם מי אמרינן כיון דקנה הקרקע מאביו ה"ה שלו ואינו חייב לכבדו משלו א"ד כיון דחשיב ירושה דינו כירש מאביו מצוה לפרוע ממנו חוב אביו. ולפמ"ש מעיקרא דאחוזה דוחה הקנין הי' הדין דצריך לפרוע מזה חוב אביו אבל למה שהעליתי דאחוזה אינה דוחה קנין אפילו מצוה ליכא דאינו חייב לכבדו משלו כד' הג"א בפ' הכותב כנלע"ד עיקר]:

אמנם בכ"ז בנ"ד עדיין יש לדון דכיון דחתן הרב זכה ברבנות מצד מינוי ומצד ירושה שוב ל"ש הואיל ופסקה פסקה כיון דבחלק הירושה חשיב שהוא גם לאביו ואף דאם הי' נותנין הרבנות לאיש זר אשר לא מזרעו הי' שייך הואיל ופסקה פסקה כיון דנפסק כח האב לגמרי מ"מ בזה דיש בו גם צד ירושה לא נפסק עדיין כח וזכות אבות בשדה זו ול"ש הואיל ופסקה פסקה לפי תי' זה. וצ"ע בסברא זו כי יש לצדד לכאן ולכאן ואין לי הכרע:

מ"מ אף אם הוא ספק אם שייך הרבנות להבן או לחתן הרב כבר מלתי אמורה דמצד ספק א"א להוציא חתן הרב מחזקתו כיון דאין זכותו נפקע עד אשר ימנו את הבן ע"כ מספק הממע"ה:

איברא דאחרי כל מש"כ עד כה עדיין יש לדון דכיון שהתנו הקהל בפירוש שישאר חזקת בן הרב אחר שיגדיל א"כ אפי"ל דאינו יורש כיון של"ה ראוי בשעתו מ"מ הרי זה כהתנו בפירוש שהרב יהי' רק עד שיגדיל הקטן ואח"כ יזכה בן הרב ברבנות. ואף שכתב בשו"ת חת"ס חו"מ סי' כ"ב דאף כשכותבין כתב רבנות לזמן ג' שנים מ"מ לא שמעט מעולם לדחות רב מחזקתו היי"ד כשלא ימנו בפירוש רב אחר בכלות הזמן אבל כאן הרי מינו בפירוש את בן הרב לאחר שיגדיל. אמנם נראה דהקהל לא מינו את הקטן לכשיגדיל רק שהשאירו לו חזקת ירושתו וכיון דביררנו עפ"י דין שאין שייך כאן ירושה ממילא אין לו שום טענה הא חדא:

עוד י"ל דבשלמא אם תנאי זה שישאר הבן בחזקתו הי' בהסכמת רוב אנשי העיר הי' מקום לדון בזה אבל ודאי ל"ה אז אסיפת הקהל ע"ז רק איזה אנשים עשו הכתב רבנות וכתבו כן. ולענין מינוי הרבנות אף של"ה בפירוש הסכמת רוב העיר ע"ז מ"מ היו לוקחין אותו סתם הדבר פשוט של"ה אפשר להוציאו מחזקתו וכל שלא מיחו בזה איתחזיק ברבנות כמ"ש הריב"ש סי' ער"א דאפי' מי שהחזיק בעצמו ברבנות אין יכולין להעבירו וכיון דלענין מינוי אי"צ בפירוש הסכמת אנשי העיר. ואלו לענין התנאי כל של"ה בציווי רוב אנשי העיר. וגם הוא אמר שאינו מסכים לזה רק שאינו רוצה עתה למחות בפירוש כדי שלא תזיק לו חמותה אם הבן לעורר מחלוקת נגדו ע"כ תנאי זה לית בי' מששא. עוד העירנו א' מגדולי דורנו שליט"א בעובדא זו יען שהי' מוכרח לנסוע מעירו מחמת המלחמה ואח"כ לא רצה לקבוע דירתו בעירו מחמת שנשרף כל העיר אך אחרי הפצרת מאנשי העיר הסכים להם לשוב ולקבוע דירתו בעירו כמ"ש כ"ת במכתבו. יש לומר דאז נפסק מינוי הראשון שמנוהו על תנאי ואח"כ כשבקשו ממנו לבוא בחזרה ולהתנהג ברבנות הלאה חשוב זה כמינוי חדש דמינוי זה הרי הי' בלא תנאי ע"כ דפח"ח. ודבר גדול דיבר, כי בודאי בשעה שלא הסכים לשוב לעירו אם היו רוצים אנשי העיר לקבל רב חדש הי' רשות בידם כיון שהוא לא רצה לשוב וא"כ ודאי נתבטל מינוי דמעיקרא:

עוד יש טענה לחתן הרב ז"ל יען שנהג הרבה שנים הרבנות בחיי חמיו ואז לא התנו הקהל כלל שיהי' רק לזמן. ובס' אשל אברהם סי' נ"ג כ' בשם תשו' ד"מ דכה"ג חשוב חזקה מה שנהג הרבנות בחיי הרב ואף דשם בבנו קאי מ"מ נראה מלשונו דס"ל דאין ברבנות משום ירושה דאל"כ ל"ה צריך למה שנהג הרבנות בחייו וא"כ בנו כאחר דמי מ"מ מועיל מה שנהג ברבנות בחייו וה"נ בנ"ד,

עתה אעבור פרשתא דא ואתניי' מה שיש לפקפק בדברי מש"כ לעיל דל"ש ירושה רק בשעת מיתה וכתבתי הטעם משום דהתוס' בגיטין י"ג. כתבו דירושה הוא מכח המוריש, הנה ברשב"א נדרים ל"ד: כ' להדיא להיפך דירושה אינה מכח המוריש עש"ה:

מש"כ דהיכא דהוא ספק אם הרבנות מגיע לו או להבן מספיקא לא מפקינן לי' מחזקתי' דמומע"ה בזה יש לדון די"ל דדנין לגבי בני העיר אם הם מחוייבים להמנות את הבן או לא ולגבי בני העיר ל"ה חתן הרב מוחזק דאדרבא הם מוחזקים בעצמן [כעין שכתבו התוס' גיטין י"ז. דעבד חשוב מוחזק בעצמו] והוא בא להוציא מהם שיהיו כפופים תחתיו בכבוד הרבנות ובזה"ז גם בממון מספק א"א לו להוציאו מהם. אך יש לדחות דכיון דאין הבן יורש ממילא עד שמנוהו כמ"ש באבנ"ז מש"ס רפ"ק דר"ה א"כ כל זמן שלא מינו להבן בודאי שייך הרבנות לחתן הרב ושפיר יש לו עתה חזקה נגד אנשי העיר ג"כ ואף דאם ימנו את הבן יפקע חזקת חתן הרב מ"מ מועיל חזקתו שלא ימנו את הבן וממילא ישאר בחזקתו כך היה נלע"ד לכאורה:

שוב עיינתי בזה עוד ומצאתי בב"י או"ח סימן קנ"ו בסוף הסימן בד"ה כ' המרדכי פ' חזקת הבתים נשאל רבינו מאיר על אדם שהי' רגיל בשום מצוה ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר וכו' אבל אם בשעה שנתנה ליששכר ל"ה סיפק ביד שמעון ועתה שיש בידו רוצה לחזור ולזכות במצותו וליתן עשרה דינרין כבתחלה נ"ל שחוזר למצותו כדאמרי' פ"ק דיומא אירע קרי לכה"ג ומינו אחר תחתיו וכו' מק' הר"י הילכתא למשיחא ותירץ דנפ"מ לפרנס שעבר מחמת האונס ומינו אחר תחתיו שראשון חוזר לעבודתו כשיעבור האונס ועוד דלא גרע מרוצח שגלה לערי מקלט שחוזר לעירו במיתת כהן שחוזר לעבודה ולשררה [במכות י"ג.] שהוחזקו אבותיו לר"מ וכו' עיי"ש ולפ"ז נראה דה"ה בבנו אף של"ה ראוי בשעה שמת אביו מ"מ אח"כ כשנעשה ראוי חוזר למעלות אבותיו כי בס' החינוך מ' ת' שזכות היורש כמוריש כאלו הגופים דבוקים זב"ז עיי"ש והיינו כאלו כל הדורות הם שלשלת א' ארוך וירושה נשארת בחזקתה באותה השלשלת ואין זה דבר חדש. וראי' לזה מד' הגמ' פ' בתרא דב"ק דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ול"ח שינוי רשות. עוד שם בחינוך משרשי המצוה שמתנת ה' ראוי שתמשך לעולם לאשר נתונה לו ומפני סילוק גופו אינו בדין שיהי' הפסק למתנת ה' המבורכת אבל תתפשט מאלי' בגוף המשתלשל ממנו שזה בנו או בתו עיי"ש. וא"כ כמו שאין הזכות נפסק מהאדם כשנעשה בעצמו אינו ראוי וכשחוזר להיות ראוי לזה חוזר למעלתו. ככה ממש בבנו היורשו אף שאינו ראוי בשעתו כשחוזר אח"כ ונעשה ראוי חוזר למעלתו. וזה מתאים עם דברי הרמב"ם פ"א מה' מלכים ה"ז. הניח לו בן קטן ממתינין לו המלוכה עד שיגדיל, אך דבזה הי' אפשר לחלק דשאני בנ"ד דאפסקי' אחר. אך מדברי המרדכי אנו למדין דאפילו באפסקי' אחר חוזר למעלתו אף שבאמצע ל"ה ראוי וה"ה בבן. וידעתי כי בא"א סי' קנ"ג כ' היפך מזה לענין שו"ב שמת והניח בנים קטנים והחזיק אחר וכשהגדילו תבעו חזקת אביהם אין טענתם טענה עיי"ש מ"מ לענ"ד ד' המרדכי הנ"ל הוויין תיובתי'. גם כבר הבאתי לעיל ראי' מיבמות ס"ז. לענין עובר דאפי' כשאינו ראוי בשעת מיתת אביו מ"מ יורש אח"כ אפי' באפסקי' אחר. ואף שכתבתי לחלק דשאני עובר שהי' עומד לירש משא"כ ברבנות ל"ש זה מ"מ כל אלה סברות בעלמא בלי מקור ולא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה. ע"כ נלע"ד עיקר כמ"ש כאן מכח דברי המרדכי דאפילו באינו ראוי ואפסקי' אחר מ"מ כשנעשה ראוי יורש אח"כ והוא המחוור לענ"ד לדינא שוב נודעתי שכן פ' גם בס' ד"ח להרה"ק מסאנדז זצ"ל ח"א סי' נ"ג:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה