אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן קב

סימן קא

ב"ה פ' תשא תרפ"ד לפ"ק פה זאוויערציע יצ"ו לכ"ק אדמו"ר הגאון הקדוש איש אלקים בעל שם משמואל (שליט"א) זצוקלל"ה זי"ע

דבר מי שקנה שטריימיל עבור בנו החתן על דעת שהמחותן אבי הכלה ישלם לו ואחר שמסרו להחתן שילם לו המחו'. ואח"כ נתפרדה החבילה אם צריך החתן להשיב גוף השטריימיל להמחו' או סגי שישיב לו מחירו שנתן עבורו:

הנה בב"ק (ק"ב:) מחכו עלה במערבא לר' יוחנן אליבא דר"י וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטים לבעל מעות. וכתבו הפוסקים רובם ככולם [לבד התוס'] דלא קיי"ל כחוכא דבני מערבא רק כר' יוחנן דעל בעל חטין להקנות לבעל המעות. אך יש בזה פלוגתא הרא"ש ס"ל דוקא אם המשלח נתן לו מעות אז דעתו להקנות לבעל המעות אבל אם קנה השליח ממעות שלו עבור אחר אין זה האחר קנה. וכן דעת רי"ו הובא בב"י סי' קפ"ג אבל דעת הרשב"א בסוגיין דדעת בעל חטים להקנות למי שהשליח קונה עבורו אפי' אינו בעל מעות וכן מוכח בסוגיא דפריך גבי צבע מי הודיענו לצבע שיקנה צבעו לאשה משמע דוקא לבני מערבא פריך אבל לר' יוחנן ניחא. אמנם הרא"ש כ' דקו' זו גם לר"י איתא וגם לר' יוחנן צריכין לתירוץ דר' אבא כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו:

והנה הב"י סי' קפ"ג הביא דברי ר"א דבקונה השליח ממעות שלו גם לר"י אינו קונה. והב"י תמה עליו דברא"ש מבואר להיפוך. והש"ך סק"ב תמה על הב"י דאדרבא מפורש ברא"ש כר"א ופסק כוותי'. ואף דאיתא בשו"ע שם ס"ד בשם הרמ"ה דראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין לי' סתמא קני' ראובן עיי"ש כ' הש"ך דאין זה סתירה דשא"ה דאמר לי' זיל זבין לי ובביאור חילוק זה של הש"ך י"ל ב' הסברות. א' משום דשוי' בפי' שליח חשוב כמותו ומה שהמוכר מכוון לגוף זה של השליח חשוב כאלו הי' מכוון לגוף המשלח וכן מבואר להדיא בסוגיא דפריך לבני מערבא אפי' חטין וחטין נמי ומשני שאני חטין וחטין דשליחותי' קעביד. ומה שדעתו להקנות לשליח חשוב כאלו הי' דעתו להקנות להמשלח משום דששא"כ. וקצוה"ח סק"ד כ' באו"א דכיון דאמר ליה זיל זבין והו"ל כמאן דאוזפינהו כיון דעל פיו הוציאו חשוב כאלו המשלח הוא בעל הממון וכ"כ הנה"מ שם וכן מצאתי בברית אחים באבני נזר יו"ד סקנ"א סק"ד שביאר ג"כ כוונת הרמ"ה. עוד כ' הקצוה"ח שם סק"ד דמש"כ רי"ו דאם קונה ממעות שלו גם לר"י אמרי' מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לזה האחר היינו שהשליח רוצה ליתן לו המעות במתנה ולא יקח ממנו בחזרה דאל"כ אפי' אם הי' מודיעו לבעל חטין ל"מ דמקח ל"ח זכות דאולי לא יתרצה במקחו ואפי' נתרצה אח"כ ל"מ כמ"ש הרמ"א סי' קצ"ה ס"ג:

ועתה נבוא לנ"ד שקנה השטריימיל עבור החתן בלי ציווי המחותן על סמך שהמחותן ישלם לו קנה המחותן מתרי טעמי א' משום דהמקח ל"ח זכיה כדברי הרמ"א הנ"ל סי' קצ"ה. ולענ"ד כאן גרע ואפילו נימא דמקח חשוב זכות כמשמעות השו"ע סי' רל"ה סעיף כ"ג [וע' נתיבות סי' קצ"ה מה שתי' הסתירה] היי"ד שקונה עבור עצמו אבל לא כשקונה עבור החתן דלפי הנראה הי' המחותן משתמט אז מלקנות וא"כ ודאי ל"ח זכי' דהוא לא הי' רוצה לקנות עדיין עד לאחר ומן או אולי רוצה לקנות שטריימיל גרוע מזה. ובב"ק ע"ח: הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב פטר עצמו בכבש לרבנן ובעולת עוף לראב"ע יעו"ש. והכ"נ ל"ח זכי' מטעם זה דאי בעי פטר נפשי' בגרוע מזה, וגם לתירוץ הנתיבות סי' קצ"ה דדוקא בסי' רל"ה דהמוכר אמר זכה לפלוני משמע דדוקא לענין זכותו ע"כ חשיב זכות גמור משא"כ כשל"א המוכר כן יעו"ש וא"כ בנ"ד דל"א המוכר כן ודאי ל"ח זכות הא חדא:

זאת ועוד אחרת דכיון דהשליח קנה ממעות שלו גם לר' יוחנן אמרי' מי הודיעו להמוכר שיקנה השטריימיל לבעה"ב כמ"ש הרא"ש והר"א וכ"פ הש"ך ראש הפוסקים וכ"פ המחנה אפרים סי' י"ב. ועוד נראה דבנ"ד גם הב"י מודה דאין המחותן קונה דכוונת השליח ל"ה לצורך המחותן רק לצורך החתן ולחתן זיכה ולא למחותן דאפוכי מטרתא למה לי לזכות להמחותן ואח"כ ליתן לחתן. ולפ"ז אפילו המחו' הי' נותן מעות לשליח לקנות לחתן ג"כ ל"ה המחותן זוכה בשטריימיל רק החתן:

שו"ר במג"א סי' ת"נ סק"ט דמותר לומר לחנווני ליתן לעבד שלו חמץ בפסח והוא ישלם אחר הפסח דהישראל אינו קונה כלל החמץ. וה"נ אפילו המחו' הי' מצו' להמוכר ליתן שטריימיל עבור הח' והוא ישלם אח"כ ל"ה המחותן קונה וכש"כ בנ"ד דהשליח קונה משלו והמוכר לא ידע כלל שהמחותן ישלם אח"כ, שו"ר דאין ראי' דשם כ' הרב דהיי"ד כשאינו מקדים לו מעות לנכרי עיי"ש. ומ"מ גם להיפוך אי"ר דהתם אם מקדים מעות לנכרי קונה תיכף החמץ בכסף ועכ"פ אין ראי' לנ"ד. אך יש ה"ר מרמ"א יו"ד סי' קל"ב ס"ד דמותר לומר לעבדו לקנות יי"נ וליתן לנכרי הבא אצלו עיי"ש הנה דאין הישראל קונהו כלל:

עוד י"ל דכאן חשיב החתן בעל הממון כיון שנותנין לו זה בעבור התחייבות המחו' אליו. וכעין שכ' הקצה"ח הנ"ל סק"ד דכיון דהמשלח יהי' צריך לשלם לו חשיב כבעל הממון ה"נ כיון שנותנין על חשבונו חשיב בעל הממון. וקצת ראי' לזה מכל תופס לבע"ח דבמקום שאינו חב לאחרים קנה וק' הא בעינן בזכי' שליחו של בעל הממון וכאן תפוס בע"כ של לוה שהוא בעל הממון. וע"כ צ"ל דכיון שתופס למלוה בעד חוב שמגיע לו חשיב המלוה בעל הממון:

מכל הלין טעמי בנ"ד פשוט דלא קנה המחו' השטריימיל והנה מריש הוי אמינא דאפי' המחו' קנה בעצמו השטריימיל ונתנו להח' ואח"כ נתפרדה החבילה אין הח' צריך להחזיר גוף השטריימיל להמחו' רק דמיו. דבשלמא אם נמצא חסרון בהשידוך שהי' מעיקרא בשעת השידוך אלא שהצדדים לא ידעו מזה באופן דהוי מקח טעות נמצא דגם הנתינה הוי בטעות שפיר צריך להחזיר לו גוף השטריימיל. אבל בנ"ד שנולד חסרון אח"כ בהשידוך אף דגם בזה צריך להחזיר המתנות כדאי' באה"ע סי' נון ס"ד מ"מ לענ"ד אי"צ להחזיר גוף החפץ הנתון לו רק שויו כיון דעד עתה היה קנוי קנין גמור להח' וגם עתה לא עקר הנתינה למפרע. וחילי דהרי שורש הדברים בש"ס ב"ב קמ"ה. לענין כסף קדושין דקדושין לאו לטיבועין ניתנו דאדעתא דהכי לא נתן לה ואפילו למ"ד דקדושין לטבועין ניתנו וכן קיי"ל היינו משום שלא יאמרו קדושין תופסין באחותה. ואי נימא דמשום הך סברא דאדעתא דהכי לא נתן לה מתבטל הנתינה למפרע א"כ יהי' באמת קדושין תופסין באחותה כיון דפקעי קדושין למפרע. וע"כ דהנתינה אינה נפקעת למפרע אך דאמרי' דאדעתא דהכי לא נתן לה שיהי' נשאר שלה לחלוטין שלא תצטרך להחזיר אבל בכל אופן מתרצה שיהי' קנוי לה קנין גמור בשעתו ויש לדון בזה לדעת הרמב"ם דמתנה ע"מ להחזיר בקדושין מה"ת ל"מ א"כ גם בזה יופקעו הקדושין כיון שלא נתן לה ע"ד שישאר שלה לחלוטין. וי"ל דמ"מ כיון דיש צד א' שישאר שלה לעולם דהיינו אם ל"ה מגרשה או אם לא הי' מת גם לרמב"ם מהני] ואף שהוא סברא מחודשת מאד מ"מ כך מבואר בגמ' ואין דרך לנטות. וככה נ"ל בנ"ד במתנות וסבלונות של שדוכין דאף שנתפרד השידוך וצריכין להחזיר מ"מ אין הנתינה נפקע למפרע וא"כ כי אייקור ברשות החתן אייקר וא"צ להחזיר רק כשעת הנתינה:

עוד סמך לזה דבחי' הר"ן סו"פ המפקיד דמשו"ה הגזלנין משלמין כשעת הגזילה משום דגזלן קונה קצת וכי אייקר ברשותי' אייקור וה"נ דכוותה ואף דבגזלן אם אי' בעינה צריך להחזיר גוף החפץ היינו משום דאינו קונה קנין גמור אבל בנ"ד דקונה קנין גמור לשעתה ודאי אמרי' ברשות החתן אייקור ואי"צ להחזיר רק דמיו:

עוד ראי' מרבית קציצה דיוצאה בדיינין מה"ת ומ"מ אי"צ להחזיר רק דמיו כדאי' בב"מ ס"ה. גלימא לא מפקינן מיני' והיינו משום שהי' קנין גמור לשעתו והראי' דלברי' לא אזהר רחמנא. והשתא קו"ח היא אם בריבית דאיכא מיד חיוב השבה מ"מ כיון דקונה אי"צ להחזיר רק דמיו כש"כ בנ"ד דלא נתחדש חיוב חזרה עד אח"כ ובשעתו קנהו קנין גמור דאי"צ להחזיר רק דמיו:

עוד ראי' מנכסי צאן ברזל דפליגו ביבמות ס"ו. דמכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי רי"א הדין עמה רא"א הדין עמו וטעמא דמ"ד הדין עמה משום שבת בית אבי' אבל בלא"ה הדין עמו. הנה דאף דעתה נפסק קנין הבעל בנכסי צאן ברזל מ"מ אי"צ להחזיר גופו אלא דמיהן כיון דעד עתה היו קנויים לו קנין גמור וה"נ בנ"ד כנלע"ד. שו"ר דמבואר בש"ס להיפך בב"ב קמ"ו. איבעיא להו מה שישלם שבח סבלונות מהו כיון דאי איתנייהו לדידי' הדרי ברשותי' שבוח א"ד כיון דאלו מגנבי וכו' וסו"ס מבואר דהיכא דאיתנייהו בעיני' הדרי עם השבח והא דמספקא לי' בגמ' היינו בצאן ובקר וילדו כפירשב"ם שהשבח הוא דבר בפ"ע. והנימוק"י פי' דהגמ' מיירי שהשביחו לאחר מכאן ואח"כ בלו אם צריך לשלם לו דמי השבח ג"כ אבל כ"ז שהוא בעין חוזר עם השבח כ"כ להדיא בנימוק"י ואם כן הדין אחר האירוסין כש"כ במשודכת לבד שהחפצים חוזרין בעינייהו אף שנתייקרו:

אך בנ"ד הדבר ברור ופשוט כמ"ש דאין החתן צריך להחזיר גוף השטריימיל. עתה נבוא לדין השני כמה צריך לשלם להמחו' חמש מאות מרק כמו ששילם עבור השטריימיל אז. או כשיווי חמש מאות מרק של אז כי היום ירדה הוואלוטא פלאים לעומת שהי' מקדמת דנא הנה הלכה רווחת בב"ק דף צ"ז. ברש"י ותוס' ורא"ש דהמלו' לחברו ונפסלה המטבע מ"מ אי"צ לשלם לו רק המטבע שהלוה לו וכ"כ הרמ"א בחו"מ סי' ע"ד ס"ו דאם לא התנה בפי' ליתן לו מעות נותן לו מטבע שהלווהו איברא דלענ"ד ל"ש זה רק במטבעות כסף וזהב שגופן ממון משא"כ פאפירען געלד שאין גופן ממון רק שהוא שטר על מעות והוי כנותן לחבירו שטר שישיג עבורו מעות ול"ח ההלואה גוף השטר רק מה שמשיג עבורו וא"כ ה"ה דצריך להשיב שטר שיוכל להשיג עבורו כ"כ כמו שהיה יכול להשיג בעד השטר שהלוה לו. אמנם מה אעשה כי בחת"ס חו"מ סי' ס"ב נקט בפשיטות דגם בבאנקנאטין הדין כן. וכן מוכח בתשו' הג' מהר"ם בנעט שבחת"ס סי' ס"ה ובטלה דעתי. שו"ר באמרי יושר סי' קנ"א בשם רש"ק סי' ע"ד שכ' בשם הח"ס דבאנקנאטין שנפסלו לכו"ע צריך לשלם דמיהן והגר"מ בנעט חולק ע"ז והג' רש"ק כ' דבשטרות יש חילוק בין נפסלו להוזלו עיי"ש. אמנם י"ל דבוואלוטא שבזמננו גם החת"ס מודה דעיקר טעם החת"ס משום דבאנקנאטין דגזרת המלכות שיצאו דינא דמלכותא דינא וע"כ חשיב גופן ממון. וכ"ז בבאנקנאטין שעכ"פ הי' כתוב עליהן סוממע ידוע של כסף וזהב משא"כ על הוואלוטע דזמננו אין כתיב עליו כלל סוממע ידוע של כסף או של זהב רק כפי אשר יאשרו ויגבילו הוולאדזע הממונה ע"ז וא"כ בודאי ל"ח גופן ממון דעדיין אין המלכות עצמה יודעת איזה סך כסף או זהב ישיגו בעדה ע"כ דעתי הקלושה נוטה דבזה ודאי ל"ח גופן ממון. עוד י"ל סברא דע"כ ל"מ תשלומין במטבע שנפסלה או שהוזלה רק כשעכ"פ מעיקרא בשעת הלואה ל"ה עומד להפסל או שיוזל ואח"כ נתחדש שנפסל ע"כ בתר מעיקרא אזלי' משא"כ בוואלוטא דזמננו דהוא פוחת והולך תמיד וכמעט בכל יום ויום יורדת פלאים א"כ מעיקרא הי' עומד להיות נפחת משויו כה"ג לא אזלינן בתר מעיקרא. ודוגמא לזה בתוס' עירובין ס"ו. דל"א שבת הואיל והותרה הותרה רק אם מעיקרא בכניסת השבת ל"ה עומד שיתבטל המחיצה תוך השבת אבל אם מעיקרא הי' עומד להסתלק באמצע השבת ל"מ מה שהי' מחיצה מעיקרא עיי"ש וכעי"ז דעת ר"ת דל"א מיגו דאתקצי ביהמ"ש אתקצי לכולי יומא רק במקום שעכ"פ בתחלת השבת הי' עומד להיות מוקצה כל השבת אבל אם בתחלת השבת עומד שיתבטל הקצאתו אח"כ ל"א מיגו דאתקצי וכו' אמנם באשר אין זה רק סברא בעלמא ואין ברור שהוא כן וא"א להוציא ממון בזה ומ"מ מידי ספיקא לא נפקא] ע"כ נכון להתפשר עמו בזה:

ולכאו' י"ל דאסור להתפשר עמו דאולי אינו חייב רק חמש מאות מרק א"כ המותר שיתן לו יהיה ריבית. אך ז"א דכאן ל"ח מלוה דהי' קנוי להחתן קנין גמור עד עתה ול"ה אגר נטר. עוד נראה דאפי' בהלואה גמורה מותר בכה"ג שאינו נותן לו רק מצד ספק שמא חייב לו יותר. וראי' לזה דהרי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אמרי' מתוך שאיל"מ וק' דילמא אינו חייב אלא חמשין והוי השאר רבית וע"כ דכשנותן מצד ס' ל"ח רבית לכאו' יש לדחות דשא"ה דהמלוה טוען ברי מנה לי בידך ונאמן לענין איסור ריבית מצד ע"א נאמן באיסורין ואפי' קרוב ואפי' נוגע. אך הרי בחו"מ סי' ע"ה סעיף י"ח טענו שניהם ס' כגון שטענו הלוויתיך ואיני יודע כמה אין הנתבע נשבע אפילו היסת וכו' וי"א דכיון שזוכר שלוה אינו יוצא יד"ש עד שיתפשר עמו עכ"ל הנה דאפילו כשהמלוה מסופק ג"כ מותר להתקשר עמו ואין בזה משום ריבית. והשתא דאתינא להכי נידון דידן דומה לגמרי לנידון דהתם דשניהם מסופקים בכמות החיוב אלא דהתם הוא ס' במציאות וכאן הוא ספיקא דדינא ע"כ לצי"ש נכון להתפשר כדיעה שני' דסעיף י"ח הנ"ל כנלע"ד בזה:

שו"ר בקצה"ח סי' ס"ו סוף סק"ג דבספק מי שפרע אסור לו לקיים המקח מצד ס' רבית עיי"ש הנה דאע"ג שנותן מצד ס' מי שפרע מ"מ חשיב רבית ולכאו' הוא סתירה לדברינו אמנם נראה לחלק דשא"ה דהלוה מוותר נגד המלוה והמלוה אינו מוותר נגד הלוה מאומה משא"כ בנ"ד שמפשרים בשניהם הוי כאלו שניהם הלוה והמלוה נותנים זה לזה כמבואר בחו"מ סי' ר"ה ס"ג דפשרה דינה כמכר לענין תלו' וזבין דכ"א נותן לחברו ס' זכותו ובעד זה חברו מוותר גם נגדו ס' זכות שלו עיי"ש בנתיבות וע"כ ל"ח רבית דחשוב כאלו המלוה משלם ללוה בעד זה שמקבל ממנו כנלע"ד נכון. אך אפי' כשיפשרו ביניהם נראה לפסוק שהלוה לא יתן זלאטעס רק דולרין דבזלאטעס יצטרך ליתן יותר על מה שהלוה ואית ביה חשש ריבית אף שהוזלו דבתר מעיקרא אזלי' כהא דר"פ איזהו נשך משא"כ בנותן לו דולרין כפי שיעור חובו בשעת הלוה [כגון שלוה ממנו מאה זהובים ואז הי' הדולר חמש זלאטעס נמצא דבשעת הלואה עולה עשרים דולר ואח"כ הזלו זלאטיס ועמדו עשר זהובים לדולר ישלם לו בהתפשרות בדולרין דהיינו למשל ט"ו דולרין ולא מאה וחמשה זהו' אף דשוין ושקולין במחירם] דבזה אפי' ניזל בתר מעיקרא י"ל דאין בו משום רבית כמבואר בארוכה לקמן סי' קכ"א שוב יצא לאור ס' הטהור אבני נזר חחו"מ ושם סי' כ"ג כ' ג"כ דהיכא דנותן משום ס' חיוב ליכא איסור רבית וברוך שכוונתי לדעת קדושים והנה הבאנו ראי' לזה מחו"מ סי' ע"ה סי"ח:

שו"ר בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קנ"א כתב להוכיח מחת"ס יו"ד סי' קל"ד דבאנקנאטין אין דומין למטבע ואם נפסלו אינן כלום וכן הביא מהגהות ח"ש לרש"ק ז"ל בחו"מ סי' ע"ד בשם ח"ס דבאנקנאטין הוי כמו שטרות ובלוה שטרות ונפסלו לכו"ע צריך לשלם דמיהן והוא היפך המבואר בתשו' ח"ס סי', ס"ב הנ"ל ועיי"ש באמרי יושר מזה] אך שכ' דה"ד בנפסלו לגמרי אבל בהוזלו משלם כמו שהלוהו וסוף דבר העלה ג"כ לפשר ביניהם כי אין בידנו להכריע גם כ' דאם תבעו פ"א ולא רצה להחזיר ו כלל נעשה גזלן ומשלם כשעת הגזילה. ונלע"ד ראי' לזה מירושלמי גיטין פ' הנזקין מלו' שנעשה כפרנית הרי היא כגזל ומשלם מעידית:

עבדו ותלמידו המשתחו' מול הדרת קדשו ביראה. ארי' צבי בן מרים קילא

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה