ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
סימן צו
ע"ד השאלה אם מותר לעשות זאדע וואסער בש"ק.
הנה בשו"ת מהרש"ם סי' ק"מ אסר ותמך איסורו על ג' יסודות א' משום מוליד והב' משום מכה בפטיש הג' משום דמחזי כמבשל. והנה על מוליד הביא בעצמו בשם גוו"ר הספרדי דדבר שאינו קיים אלא לשעה ל"ח מוליד וכ' דמהאי טעמא מותר לרחוץ ידיו בבורית בש"ק ול"ח מוליד משום דאינו אלא לשעה. והגז"ל הקשה עליו מגמ' ביצה ל"ד. אין מוציאין מן האבנים ובגמ' שם משום דמוליד הנה דאפי' דבר שאינו עומד אלא לשעה חשוב מוליד (ויש לחלק דשאני מוציא אש שעומד להדליק בו נר או עצים מאש זה וכך דרכו של מלאכה זו ובמוליד זה עיקר הוא האש והאש הרי ישאר קיים. וכ"ת שלא ישאר קיים אותו אש רק אש אחר הרי בברכות נ"ג. דכל אש מתחדש בכל פעם ואינו אותו אש דמעיקרא רק עמוד ראשון [ואני הסברתי לי זה עפמ"ש חכמי המחקר דבכל דבר יש ד' יסודות אש רוח מים עפר ואפי' באויר יש ד' יסודות אלו. והמדליק נר עי"ז נדלק האויר שבמקום זה ויוצא לפועל חלק האש של אויר זה כמו בכל מדליק עצים שמוציא לפועל חלק האש של העצים האלו ע"כ דוקא כל שהשלהבת עמוד ראשון ועומד במקום הראשון ממש הוא אותו אש שיצא מאויר זה שבכאן אבל כל שהשלהבת ניתק ממקום זה למק"א אינו אותו אש רק אש של המקום החדש שיצא לפועל חלק האוירי שבו ואין להאריך בזה יותר):
ולענ"ד לה"ר להגוו"ר דהנה ברמב"ם פ"ד מהל' יו"ט כ' דאין מוציאין אש מן האבנים דלהמציא אש אפשר מעיו"ט והק' הראב"ד ולפי פי' הה"מ ולח"מ] דתיפ"ל משום נולד ותי' הה"מ דל"ש נולד רק בדבר שיכול להנות מגוף הדבר ולא בזה שא"א להנות מגופו רק שמדליק בו כדי לבשל בו. והלח"מ הק' ע"ז מאין מסיקין בשברי כלים. גם ק' לי מביצה דג עצים שנשרו מן הדקל חשיבי נולד אף שא"א להנות מגופן רק לבשל בהם ולאפות בהם גם גוף הסברא של הה"מ תמוה ואינו מובן כלל לכאו'. לכן נלענ"ד דהה"מ נחית לסברת הגוו"ר דל"ח מוליד ולא נולד רק דבר של קיימא [ונלע"ד ביאור הדבר דאפי' לדעת רש"י שבת ק"ב: דל"ב בשבת מלאכה המתקיימת היינו בדבר שהמלאכה מחמת ד"א הוא אבל כאן דשם המלאכה מוליד ומהווה דבר חדש. ומהווה ל"ח רק דבר שיש לו הוי' ומציאות קיים ואל"כ ל"ח מציאות ול"ח מהווה. כעי"ז אמרתי על מה שהק' ח"א בהא דמצינו ההורג את הטריפה פטור דל"ח חי א"כ למה אישתמיטו הפוסקים לומר דטריפה פטור מכהמ"צ משום למתים חפשי וטריפה שקידש לא יהי' קידושיו קידושין דחשוב כמת ולמה מועיל גט של טריפה ואשתו אסורה כמו א"א ועוד כמ"ד דנחשב לגמרי כחי ונלע"ד דאע"ג דגם טריפה חשיב כחי דסגי במקצת חיות להחשב חי מ"מ זה רק אם דנין על האדם חשוב חי אבל אם דנין על החיות עצמו ל"ח חיות ע"כ לכ"ד חשוב כחי אבל ההורג את הטריפה דרוצין לחייבו על נטילת החיות שלו והחיות של טריפה ל"ח חיות כיון שאינו דבר של קיימא. [והנה בב"י או"ח סי' קנ"ט ד"ה חבית דדעת הרמב"ם דלא בעי' כח גברא בנט"י מ"מ כח נותן בעי' עיי"ש ולכאו' הוא דבר תמוה אמנם נלע"ד מקור לזה בירושלמי ר"פ הזורק דבגיטין אויר מחיצות כממשן ולענין שבת קלוטה לאו כהונחה דמיא והק' הירושלמי מה בין גיטין מה בין שבת א"ר אילא בשבת כתיב לא תעשה מלאכה ונעשית היא מאלי' ברם הכא התורה אמרה ונתן בידה ברשותה. ולכאו' הא גם בגיטין בעינן נתינה, ע"י הבעל וטלי גיטך מע"ג קרקע פסול וע"כ צ"ל כדברי ב"י הנ"ל דמעשה ל"ח [וכח גברא הוא מעשה] ומ"מ חשוב נותן והוא מקור נכון לסברת הב"י ז"ל והוא ג"כ כעין דברינו דמעשה ל"ח אבל נתינה [אע"ג דבעינן שיהי' ע"י מעשה] חשוב ודוק היטב]. וכזה הוא בנ"ד אם דנין על מלאכה אחרת מועיל גם קצת מציאות שיחשב מלאכה אבל אם דנין על המציאות עצמו שהמציא דבר חדש ומציאות כזה שאינו של קיימא ל"ח מציאות ע"כ ל"ח מוליד זהו סברת הגוו"ר וסברא ל נכונה היא. עוד קצת ראי' לזה מתוס' שבת ד"פ. דאע"ג דבכתיבה אמרי' דמחוסר קריבה לאו כמחו"מ דמי היי"ד במלאכה שאינה קריבה אבל הוצאה שכל המלאכה היא קריבה גם מחוסר קריבה כמחו"מ דמי ה"נ בנ"ד אע"ג דמלאכה שאינה מתקיימת לרש"י נמי חשוב מלאכה מ"מ במלאכת מוליד דעיקר מהות המלאכה הוא מציאות ומציאות הוא קיום ודבר שאינו של קיימא ל"ח מציאתו מציאות כלל] וע"כ המוציא אש מן האבנים כיון דא"א להנות מגופו מחמת שתיכף יכבה כי גז חיש ונעופה ל"ח זה מציאות כלל ול"ח נולד. ומה דחשוב מוליד נ"ל כמו שביאר הטו"ז סי' תק"ב דברי הרמב"ם דלעולם עיקר איסור אין מוציאין אש מן אבנים הוא משום מבעיר ואע"ג דאוכ"נ התירה התורה היי"ד כשאינו ממציא דבר חדש אבל אם ממציא, דבר חדש אין בו היתר אוכ"נ. וכעי"ז משמע במאירי ביצה ל"ד. ועיקר איסורו משום הבערה רק שזה תנאי שאם הוא דבר חדש לא התירו בו אוכ"נ וסו"ס כיון דאין האיסור עצם המוליד רק שזה גורם שיהי' אסור משום הבערה ל"ב בזה שיהי' של קיימא:
ובמאירי ביצה ל"ד. נראה ג"כ שלמד הפי' ברמב"ם שאין כאן איסור כלל משום מוליד רק משום דאפשר מעיו"ט שהרי הק' על הרמב"ם דא"כ למה הוצרך י הגמ' לומר משום מוליד. ונלע"ד לתרץ קו' המאירי כעין שכ' הח"ס ביצה י"ב בשיטת הרמב"ם דל"א מתוך מתולדה לאב. ואע"ג דתולדה ג"כ דאורייתא ממש כמו אב מ"מ כיון דאב יותר מלאכה ל"א מתוך מתולדה לאב. וכיון דהבערה שנהנה מגוף האש הוי גוף אוכ"נ כמ"ש הרב ז"ל סי' תצ"ה וא"כ ק' שיהיה מותר להוציא אש מאבנים אע"ג דמאש זה עצמו לא יוכל להנות והוי רק מכשירין מ"מ נימא מתוך שהותרה הבערה באש שנהנה מגופה הותר גם בזה וכדעת האומר דאמרי' מתוך מאוכ"נ למכשירין ע"כ אמרי' בגמ' טעם מוליד דמוליד דבר חדש ממילא הבערה כזו יותר מלאכה משאר מבעיר שמבעיר מאש שכבר הי' מצוי ואין אומרים מתוך מהבערה בעלמא להבערה שמוליד אש מחדש שזה יותר מלאכה אמנם עיקר המלאכה הוא משום מבעיר:
עתה נבא לדעת הראב"ד שכ' הטעם משום נולד היינו שאסור להנות מהאש שמוציא משמע דלא חשוב מוליד רק נולד וכ"מ בלח"מ שם. ולכאו' ק' מה נפ"מ בין מוליד לנולד ואם חשוב נולד ה"ה דיחשב מוליד אבל להגוו"ר א"ש טובא דכאן ל"ח מוליד כיון שאינו דבר של קיימא כמ"ש הגוו"ר וכ"ז על מוליד שרוצים לומר שהאדם חידש דבר חדש ל"ת זה מוליד אבל הדבר עצמו ס"ל לראב"ד ז"ל דחשוב נולד דלענין נולד ל"ב דוקא דבר חדש דעיקר טעם נולד שלא הי' לו הכנה מבערב וסו"ס לא הי' לו הכנה. זכינו לדין דבין לרמב"ם בין לראב"ד יש ראי' לשיטת הגוו"ר:
והנה בסי' שכ"ו ס"י אסור לרחוץ ידיו בבורית שקורין זייף משום שנמוח על ידו והוי נולד ובבה"ט שם מייתי מגוו"ר שאין למחות בעושין כן והן הן דברי הגוו"ר שהביא הגאון מברעזאן ז"ל דכיון שאינו קיים אלא לשעה ל"ח מוליד. וגם במג"א שם משמע שצידד להיתר ואף שבזה המנהג לאסור מ"מ אין ראי' לזאדע וואסער דהתם עכ"פ קיים זמן מה משא"כ אבעבועות של הזאדע וואסער אינו דבר של קיימא כלל. ובפסוק הושע יוד פסוק ז' נדמה שומרון מלכה כקצף על פני מים הנה היא למשל ולשנינה על כל דבר שאינה של קיימא מדמין לקצף ע"פ מים וקצת ראי' לזה דהרי מבואר בחולין ק"ה: דגם שאר משקה יש לו אופיא שקורין שאהם וביותר אנו רואין בשכר שחור וא"כ יהי' אסור לשפוך שכר שחור בש"ק לתוך הכוס משום מוליד שמוליד קצף למעלה. ואע"ג דהתם הוי דשא"מ הרי דעת המג"א סי' של"ד דפ"ר באיסור דרבנן אסור וע"כ דכה"ג ל"ח מוליד. אך זה תלוי בפלוגתא דבסו"פ במה טומנין אין מרסקין את השלג אבל נותן הוא לתוך הכוס ודעת הרמב"ן ומאירי דההיתר משום דאינו מרסק בידים רק נותן לכוס חשיב ממילא ולפ"ז הכ"נ בשופך שכר ונעשה אופיא חשיב ממילא ול"ח מוליד ואין ראי' שיהי' מותר לערב בכף בידים הזאדע וואסער. אמנם דעת רשב"א ורא"פ ור"ן דדוקא ליתן לתוך הכוס הקילו משום שאינו בעין אבל נגד המדורה אסור משום מוליד ולפ"ז שפיר יש ראי' מדמותר ליתן שכר לתוך הכוס בשבת אף שנעשה אופיא דכה"ג ל"ח מוליד.
עוד העיר ת"א דתיכף כשנותן הזאדע לתוך מים וחומץ אף קודם שמערה בכף מתחיל להרתיח קצת ולעלות אבעבועות [וזה מותר כיון דאינו מערב בידים רק שופך לתוכו וממילא מרתיח ודומה להא דנותן לתוך הכוס וכתבו הראשונים ז"ל משום דאינו מרסק בידים לא תיתסר. וכמו שהוכחתי לעיל מהא דמותר לשפוך שכר בש"ק לתוך הכוס אף שנעשה אופיא למעלה דזה חשיב ממילא. וטעם הדבר י"ל כמו דכחו בכרמלית לא גזור רבנן ה"נ באיסור מוליד דרבנן לא גזרו כשבא ע"י כחו לבד. זה הוספתי אני] ואח"כ אף שבוחש בכף בידים כדי שירתיח היטב ויעשה אבעבועות יותר זה שוב מותר דדומה לביצה כ"ג דמה דמוסיף ל"ח מוליד [וכעי"ז ממש כ' באגלי טל מ' דש ס"ק ל"ז אות ג'. זה הוספתי אני] וזה ג"כ היתר נכון לע"ד.
אך זה תלוי בפלוגתא מה טעמו של נותן לתוך הכוס אם מחמת שהוא ממילא או מחמת שנמוח לתוך הכוס ואינו בעין. ואם נימא דהטעם מחמת שאינו בעין א"כ אין ראי' דנותן לתוך הכוס הוי ממילא וא"כ בג"ד אסור מחמת נתינת הזאדע לכוס דאפשר דאפי' כה"ג הוי מוליד. אמנם אם נימא כן דאע"ג דאינו מערב בידים אסור משום מוליד שוב יש ראי' מדמותר לשפוך שכר לכוס בש"ק [אף שנעשה קצף] דכה"ג ל"ח מוליד כמ"ש לעיל. ונ"ד ממנ"פ מותר אם נימא דהיתר נותן לתוך הכוס משום דאינו מרסק בידים ל"ח מוליד א"כ שרי בנ"ד משום דבנתינת הזאדע בכוס מתחילין להעלות אבעבועות וזה מותר דהוי ממילא ואח"כ כשבוחש בכף הוי רק מוסיף ול"ח מוליד. ואם נימא דטעם נותן בכוס משום שאינו בעין אבל בלא"ה הי' אסור משום מוליד א"כ יש ראיה מדמותר לשפוך שכר בכוס בש"ק דכה"ג ל"ח מוליד וע"כ צ"ל כהגוו"ר דהוא דבר שאינו של קיימא ול"ח מוליד:
עוי"ל דאין מוליד באוכלין כמו דקיי"ל אין עיבוד באוכלין ובשו"ע סי' ש"ב ס"ב דאין צביעה באוכלין ובחי' ח"ס שבת ע"ה: כ' דמ"ד יש עיבוד באוכלין יש צביעה באוכלין ולמ"ד אין עיבוד באוכלין אין צביעה באוכלין. הנה דמלאכה שלא הי' באוכל אינה באוכלין א"כ י"ל דה"ה אין מוליד באוכלין. ואע"ג דבסי' שי"ח סט"ז י"א בשומן שנמוח שייך מוליד י"ל בהקדם דברי התוס' שבת צ' במוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא א' וכ' התוס' דקמ"ל דאפי' לר"י דתמחויין מחלקין אי"ח אלא א' וכתב החי' הר"ן דדוקא במא"ס שהאיסור מחמת הטעם מועיל חלוק הטעם לחלק משא"כ בהוצאה שאין האיסור מחמת הטעם. וזהו הטעם דאין עיבוד באוכלין ואין צביעה באוכלין דבאוכל ל"ח מלאכה רק מה שגורם איזה דבר חדש למהות אוכל משא"כ צביעה ועיבוד אינו משנה מהות של אוכל וכן הוא לענין מוליד אמנם שם בשומן שנמוח דמדרבנן חשיב עתה כמשקה כמבואר שם במג"א דחשוב משקין שזבו וא"כ פעל במהות אוכל שעשה מאוכל משקה ע"כ מוליד כזה שייך גם באוכלין משא"כ מה שמוליד אבעבועות ל"ח שינוי במהות אוכל ושוב דומה לאין עיבוד באוכלין ואין צביעה באוכלין. אך זה יש לדחות דבשעה שמעלה אבעבועות טעמו טוב יותר וע"כ אין דרכו לשתותו רק בעוד שמעלה אבעבועות ושייך בי' מוליד כיון שגורם שינוי בהטעם. אך י"ל כמ"ש הרמ"א סוס"י שכ"א דקולף שומן לאכול לאלתר מותר וכ' באג"ט דאע"ג דדש לאכול לאלתר ג"כ אסור מ"מ מלאכה זו שאין דרכה לעשות רק בשעת אכילה שרי] וי"ל דה"ה מוליד בדבר שדרך לעשות רק לאכול לאלתר שרי.
עתה נבא לטעם השני של מהרש"ם משום מכה בפטיש. הנה שורש הדברים בשבת ל"ט. דבמליח הישן וקוליס האספנין הדחתן הוא גמר מלאכתן ודעת רש"י ורמב"ם דהאיסור משום מבשל. אך דעת הלבוש משום מכה בפטיש. ובאג"ט מ' אופה סקל"ז כ' שיש כמה תשו' על פי' הלבוש משמע דס"ל דאין הלכה כלבוש. אמנם ראיתי בשו"ת מהרש"ם סי' קס"ד ה"ר להלבוש מהירושלמי הדין דשחיק תומא [ששוחק שום] כד מיפרך ברישיא משום דש כד מברר בקליפייתי' משום בורר כד שחיק במדוכתא משום טוחן כד יהיב משקין משום דש גמר מלאכתן משום מכה בפטיש. הנה דאיכא באוכלין משום מב"פ כדעת הלבוש. ולע"ד הקלושה והרטושה נ"ל דשום דין תבלין יש לו דבפסחים מ"ד. קרי לי' תבלין עיי"ש ותבלין אין לו שם אוכל ובנדה נ"א. דתבלין אמ"ט טו"א. והא דהמקפה של חולין ושום ושמן של תרומה משמע דשום מטמא טו"א היי"ד בצירוף עם מאכל כמ"ש תוס' חולין דף ו' מהש"ס חולין דף ק"כ דתבלין מק"ט רק ע"י צירוף ע"כ ליש בזה אין מב"פ באוכלין. אבל דבר שהוא אוכל גמור שפיר י"ל אין מב"פ באוכלין. ותו דאפי' נימא דבגמר מלאכת אוכלין איכא מב"פ מ"מ הרי לאכול לאלתר שרי כדקיי"ל בסי' שכ"א לענין שום עצמו עיי"ש ומינה דמב"פ לאכול לאלתר שרי. והזאדע וואסער אין עושין רק לשתותו תיכף ומיד בשעת עשייתו ואין לך שום דבר שיהי' נעשה לאכול לאלתר כ"כ כמו הזאדע וואסער והרי מב"פ לאכול לאלתר שרי ופלא על הגז"ל מברעזאן שלא שח לבו לזאת כי הוא זצ"ל עצמו בסי' קס"ד כ' הוכחה זו דמב"פ לאכול לאלתר שרי ואין לך לאכול לאלתר גדול מזה:
עתה נבוא לטעם השלישי דמיחזי כמבשל בזה נלע"ד דאין לגזור גזירות מדעתינו כמ"ש הפוסקים בכ"מ ואין לדמות גזירות חכמים זל"ז וכדתנן פ"ד דידים אין דנין ד"ס מד"ס ולא מצינו בישול רק ע"י תולדות אש כמבו' שבת ל"ט: ואין זה דומה לאש כמו דמותר לבשל בחמה דלא דמי לאש. ואם הי' הלכה כדברי הר"ן פ' השוכר את הפועל דמשמע שם דאפשר דיש במולח בשבת משום מבשל הנה דמצינו בישול גם בדבר שאינו תולדות האש. אולי הי' מקום להחמיר בנ"ד. אבל כבר כ' הג' מברעזאן ז"ל עצמו בהסכמה לס' מגן אבות דכל הפוסקים חולקין ע"ז כמ"ש הפר"ח סי' ס"ח ושעה"מ פ"ה מחו"מ ונוב"י וב"מ ומגן אבות דאין במולח משום מבשל כן נלע"ד ליישב מנהג כל ישראל מעולם להקל בזה: