ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
סימן צג
לידידי ותלמידי הרה"ג חו"ב מ' ישראל יצחק פיעקארסקי שליט"א אבד"ק ציריך
ע"ד השאלה אם מותר לכהן ליסע למרחקים על אעראפלאן שאפשר שיעבור בדרך ע"ג קברים המטמאים באוהל ואוהל זרוק לאו שמי' אוהל ואינו חוצץ:
הנה יש בזה כמה שיטות דעת תוס' נזיר נ"ה: דעיקר הפלוגתא באוהל זרוק היא במהלכת ע"י בהמה או אדם שמוליכין אותו באויר שרגלי בהמה ואדם שמוליכין נוגעין בקרקע. אבל בשידה הפורח באויר לכו"ע לא שמי' אוהל. ובמונחת ע"ג קרקע לכו"ע שמי' אוהל. וכ' המל"מ פי"א מהל' טו"מ הל"א בד"ה עוד נראה דה"ה במתגלגלת ע"ג קרקע לכו"ע שמי' אוהל ומ"ש התוס' מונחת היינו כל שאינו באויר קרי לה מונחת [אך לע"ד הקלישה לשון התוס' שם ריש ד"ה והתני' דאם היתה מונחת טהורה כיון שאינה זזה ממקומה משמע דוקא מונחת לגמרי דאי מתגלגלת הרי זזה ממקומה]:
ותוס' חגיגה כ"ה: ד"ה אוהל כתבו דפליגי באוהל מתגלגל ע"ג קרקע ובמהלכת ע"י אדם לא כתבו מאומה אם דומה לפורח באויר דלכו"ע לא שמי' אוהל או בזה נמי פליגי ולדברינו לעיל יש להשוות דברי תוס' עם תוס' נזיר כמובן:
ותוס' עירובין ל"א כתבו דפליגי במונח ופירש המל"מ פי"א מהל' טו"מ ה"א דהיינו במונח ע"ג בהמה ואדם שנושאין אותן. אך במהרש"א עירובין ל"ב. משמע שרוצה להשוות תוס' עירובין עם תוס' חגיגה דמיירי במהלך על הארץ. [אך בפי' הר"ח עירובין ל"א. מוכח דפליגי במונח ע"ג קרקע. ולענ"ד כן מוכח. בתוס' עצמן סוד"ה ומ"ס שהביא ראי' דבשורים ודלתות יחד אוהל זרוק שמי' אוהל מנחין ע"ג אבנים עיי"ש ושם מיירי בנח ממש וצ"ל כפי' הר"ח דכל שאפשר להזריק חשוב אוהל זרוק. אך צלע"ג דא"כ כל דבר המטלטל חשב אוהל זרוק כיון דאפשר לו להזרק ולא יחוץ בפני הטומאה וד' יאיר עיני שו"ר ברשב"א שם מייתי דברי ר"ח ז"ל ודחאן:
אמנם משמעות לשון רמב"ם פ"א מהל' טו"מ ה"ה משמע דפלוגתתם דוקא בפורח באויר וע' מל"מ שם הל"א משמע ג"כ קצת כדברינו מ"מ יש לצדד קצת בדבריו איך היא דעת הרמב"ם לפי שיטתו. ובתפארת ישראל פ"ח דאהלות מ"ח אות יוד כתב בשם המל"מ ג"כ כמו שכתבתי דלרמב"ם פליגי דוקא בפורח באויר ממש ולא ע"ג בהמה ומה שהק' שם על המל"מ הק' המל"מ בעצמו דוק ותשכח והנה אינני כדאי להכריע בין ההרים הגדולים מ"מ חלקי אמרה נפשי דלענ"ד ראי' לשי' רמב"ם דע"כ צריך לחלק בין אהל זרוק באויר שאינו נוגע כלל בארץ. לאהל זרוק ע"י אדם ובהמה שרגלם נוגע בארץ דהרי אהל זרוק ע"י אדם ודאי מביא את הטומאה כמפורש בשבת י"ז. האכר עובר ומרדע על כתפו. ואילו אהל זרוק באויר מבואר להדיא פ"ח דאהלות מ"ה בטלית המנפנפת דלא מביא ולא חוצץ וכמו דיש חילוק לענין מביאין מסתמא ה"ה לענין חציצה שייך חילוק זה [ולהתוס' צריך לדחוק ולחלק בין חוצצין למביאין] עתה נבא לנ"ד:
והנה בס' הישר לר"ת כ' דחילוק בין אהל זרוק וטלית המנפנפת שהיא באויר לגמרי לאהל זרוק המתגלגלת ע"י אדם הוא משום דאוהל זרוק באויר ממש ואין בידו לעכבו אחר שזרקו משא"כ בדבר שאדם או בהמה מוליכין אותו יכול לעכבו באמצע הלוכו ולהורידו לארץ א"כ דומה לשידה תיבה ומגדל שע"ג אדם ובהמה. אך דלר"ת ז"ל עצמו אין נפק"מ בזה דהרי באוהל כזה דמתגלגל ע"י אדם ובהמה פליגי רבי וריבר"י אם אוהל זרוק שמיה אוהל והלכה כרבי דלא שמיה אוהל אך דבפורח באויר לכו"ע לא שמי' אוהל ובזה פליגי וסו"ס הלכה גם בזה דלא שמי' אוהל. אך מ"מ נפ"מ לפי דעת הרמב"ם דמשמע מלשונו דדוקא בפורח באויר פליגי ולפי"ז י"ל דרמב"ם מודה לסברת ס' הישר לר"ת דהיכא דמצי לעכבו דינו כמתגלגל ע"י אדם ובהמה ושוב לכו"ע שמי' אוהל:
עוד יש סניף לפ"מ שהקשה המל"מ פי"א מהל' טו"מ הי"א סתירת דברי הרמב"ם דשם פ' אהל זרוק ל"ש אהל ובפ"ה מה' נזירות כ' דאם נכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג השידה חייב ב' משום לא יבא ומשום לא יטמא הנה דקודם שפרע גג השידה לא נטמא. ותי' המל"מ בתי' א' דדוקא במאהיל על המת ממש אמרי' אהל זרוק ל"ש אהל אבל באהל המת גם אהל זרוק חוצץ. ולפ"ז י"ל דה"ה בנוסע על בה"ק אף דטומאה רצוצה בוקעת ועולה וקבר סתם אף שיש בו פו"ט מטמא למעלה נגד הקבר מ"מ אין דינו כמאהיל על המת עצמו רק כאלו הוא בתוך אהל המת ואהל זרוק שמיה אהל:
אך ק' ע"ז דהרי מפורש עירובין ל: דאהל זרוק שע"ג בית הקברות תלוי ג"כ בפלוגתא דאהל זרוק עיי"ש וא"כ אם נרצה להחזיק תי' זה דהמל"מ בע"כ צריך לחלק בין אהל המת לקבר סתום. ויש לדחוק דדוקא בימי הגמ' דרוב ארונות היו בהם פו"ט כדאי' ברכות י"ט דאז דינו כקבר סתום ומטמא כל סביביו בזה כיון דחמור כולי האי אמרי' ג"כ אהל זרוק ל"ש אוהל משא"כ ארונות דידן דע"פ רוב אין בו פו"ט דהוי טומאה רצוצה בוקעת ועולה כנגד המת לבד דינו רק כאהל המת דאמרינן ביה אהל זרוק שמי' אהל אבל אין לחילוק זה ראי' גם העירני ח"א דחוץ למדינתינו הרבה קברות יש שישראלים נקברים בארונות הנקראים טרומנעס שיש בתוכו פו"ט וא"כ יש ג"כ חשש קבר סתום:
שו"ר דאפשר ליישב דברי מל"מ עפ"י תירוץ א' שיש במאירי ל': על קו' התוס' מסוכה פ"ב שדלתות ע"ג שוורים חוצצין בפני הטומאה אע"ג דהוי אהל זרוק ותי' דבעירוב לא רצו לסמוך על טורח זה שיחשב מחמת זה ראוי אע"ג דיש עצה עיי"ש א"כ י"ל דבבה"ק יש עצה ע"י שידה מטעם המל"מ הנ"ל דכל שאינו על מת ממש רק על אהל המת אהל זרוק שמי' אהל אך דלענין עירוב לא רצו לסמוך על תקנה זו. אך לפ"ז ד' המאירי צ"ע דבגמ' מבואר להדיא דבפלוגתא תלוי ולהמאירי אינו תלוי בפלוגתא דאפי' למ"ד ל"ש אהל א"ש דמ"מ ל"ח חזי מחמת טורח זה ותו דבגמ' מוכח דלמ"ד ל"ש אהל א"י לחוץ ולעבור בשידה תיבה ומגדל. וצ"ל דהמאירי נחית לסברת התוס' בשם הרשב"א דדלתות שע"ג שוורים עדיף משידה תיבה ומגדל וע"כ הוי קשיא לי' דאע"ג דלא אפשר בשידה מ"מ אפשר לעבור בדלתות שע"ג שוורים וע"ז תי' דזה טורח גדול יותר משידה וע"כ אין סומכין על טורח זה למשוי חזי זה אמר ח"א ולפ"ז אין ראי' לנ"ד:
היתר ב' אך עוד שם במאירי תי' דבס' טומאה מועיל גם אהל זרוק לחוץ וזה חי' גדול לכאו' דממנ"פ על הצד שאין כאן טומאה אי"צ חציצה כלל ועיקר החציצה צריך עבור החשש דשמא יש כאן טומאה ואם יש טומאה למה יועיל אהל זרוק בשלמא אם היה עצם הטומאה קלה משאר טומאות הי' אפשר לומר דהטומאה קלה סגי בחציצה קלה כמו שהיא וע"כ אפי' אהל זרוק חוצץ בזה אבל הרי הטומאה עצמה דומה בחומר לכל טומאת אהל רק שאצלינו ס' ולמה יגרע בשביל זה שיועיל בו חציצה קלה. מ"מ כיון שהדבר יצא מפי המלך א' מגדולי הראשונים ז"ל תורה הוא. וכעי"ז מצינו בהה"מ שחידש דבס' גזל מהני גם שינוי החוזר לברייתו ואע"ג דאין בעצם הגזל שינוי משאר גזל רק בזה שאצלנו הוא ספק מ"מ מועיל שינוי החוזר לברייתו ושם יש ג"כ סגנון חי' כנ"ל דעיקר שצריך השינוי היא על הצד שמא יש גזל ואיך יועיל שינוי החוזר לברייתו וצ"ל דמ"מ כיון דלנו הדבר ס' קיל וחשוב כאלו הי' שינוי בעצם הגזל וכאלו הי' בסגנון קל יותר משאר גזל וע"כ אשתני דינא שיועיל בו שנוי קל וככה הוא בנ"ד ומצאנו סגנון חדוש כזה דדנין כפי מה שהדבר אצלינו בתוס' יומא כ"ט: בד"ה כמו שסידרו הקוף עיי"ש חדוש גדול גם ברמב"ם פ"ח מה' ברכות הלכה י"א יש חדשות נפלא מאוד כעין זה לענין פתח בחמרא וסיים בשיכרא]:
ולפי דברי המאירי יש גם בנ"ד היתר חדש דכיון דבשעה שנוסע יש ס' אם עובר על קברים מועיל גם אהל זרוק למשוי חציצה:
היתר ג' עוד נלענ"ד עצה לפ"מ שחידש הריטב"א בעירובין ל: על קו' התוס' משוורים ועליהם דלתות דאע"ג דאהל זרוק ל"ש אהל היי"ד אהל של עץ שאם הי' קטן הי' מק"ט רק מחמת שבא במדה אין מק"ט אז ל"ש אהל אבל דלתות שהם פשוטי כלי עץ שאין מק"ט כלל גם אהל זרוק שמי' אהל וא"כ יש עצה להניח על הרצפה של העראפלאן תחת רגלי הכהן חתיכת עץ דק מפשוטי כלי עץ ושוב חוצץ אפי' בהיותו זרוק:
וח"א הקשה ע"ז דכיון דהדף הנ"ל נעשה למדרס תחת רגליו והיכא דחזי למדרסות אפי' פשוטי כלי עץ מק"ט כמ"ש התוס' שבת מ"ד: ובשאר מקומות. ואמרתי לו ב' תשובות בדבר. א'. כתבו תוס' מנחות דף ל"א בד"ה שידה לענין ספינה דל"ח מדרס כיון דנעשה רק להעביר בנ"א ממקום למקום ולפ"ז גם נ"ד כן. [אך זה רק לתי' השני ובתי' קמא תירצו באופן אחר]:
שנית הנה בש"ס שבת דף סו. אמר מר סנדל של סיידין טמא מדרס והא לאו להליכא עבידא א"ר אחא בר' עולא שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו. מוכח מזה דמה שנעשה שהרגל יעמוד עליו ל"ח מדרס רק כשנעשה להילוכא וכל סנדל דטמא מדרס הוא רק כשנעשה להילוך ודוקא מה שעשוי לישב עליו טמא מושב אבל מה שעשוי לעמוד עליו לא וא"כ מצע זה שתחת רגליו אינו עשוי רק לעמוד עליו ל"ח מדרס ומצאתי ראי' לדברי בש"ך יו"ד סי' קצ"ח סקמ"ה בשם ספר שארית יוסף דמה שעשוי לעמוד עליו ל"ח מדרס:
וי"ל דזה תלוי אי רכוב כמהלך דמי א"כ מה שעשוי לפרוח עליו ממקום למקום חשוב כמו עשוי להלך וכיון דמסקנת הגמ' בקדושין לג: דרכוב כמהלך ה"נ חשיב עביד להילוכו מ"מ י"ל דל"ש רכוב כמהלך רק ברוכב ע"ג בהמה דשייך אצל האדם הילוך בזה שייך לייחס לאדם הלוך של הבהמה משא"כ דבאדם ל"ש הלוך כזה ה"ה דל"ש לייחס אליו הלוך של העראפלאן. וכעין סברא זו יש בתוס' ב"מ ט: גבי משוך פרה וקני כלים שעלי' עיי"ש:
אך יש מקום לדחות קצת לפמ"ש תוס' שם ד"ה הא לאו להילוכא עבידא דסנדל של סיידין אינו עשוי לנועלו רק לטוח בו את הבית או לשמור מנעליו שלא ישרפו בסיד עיי"ש וא"כ אפשר דקו' הגמ' הוא עיקר בשביל זה ולפ"ז נצטרך לומר דלשון לאו להילוכא עביד לאו בדיוקא נקטי' [הגם שאין לנו לומר כן מעצמינו בלי הכרח ובודאי כל אותיות הגמ' מדוקדקים ומזוקקים שבעתים ומנופים בי"ג נפה] מ"מ גם אם נחוש לדברי המקשה הרי בנ"ד אין העץ נעשה בעצם למדרס רק כדי לחוץ בפני הטומאה ודומה לסנדל של סיידין שנעשה לשמור מנעליו שלא ישרפו בסיד ה"נ נעשה, לשמור גופו שלא יתטמא:
ובתוס' ישנים שבת מד: בשם הרשב"א במשניות דספינה אמ"ט מדרס משום דאין נכנסין לה אלא באקראי בעלמא ע"כ אף דעשוי לישב בה בנ"א לא מטמא מדרס וא"כ גם אעראפלאן כן:
ולכאורה יש לדון דלא סגי בפשוטי כלי עץ תחת האדם לבדו רק בעי' על כל הרצפה של העראפלאן והוא לפמ"ש הריטב"א עירובין ל: בשם הר"ת דאהל זרוק פקע מתורת אהל בשעת זריקתו ומק"ט ואינו חוצץ עיי"ש משמע דעיקר הטעם דאהל זרוק ל"ש אהל משום דבשעת פריחתו מק"ט ודבר המק"ט אינו חוצץ ולפי"ז יצמח דין דמ"מ מביאין את הטומאה כמו כ"ד המק"ט דמביאין ואין חוצצין. וא"כ הטומאה נכנס להעראפלאן דרך המקום שאין שם פשוטי כלי עץ וכיון שנכנס לתוך אוירו שוב גג העראפלאן שמאהיל על כלי מביא את הטומאה ממקום שאין שם פשוטי כלי עץ למקום שיש שם. וכזה נמצא בהרבה מקומות מאד במס' אהלות. ולפ"ז אין עצה רק שיהי' מונח פשוטי כ"ע על כל הרצפה שלא תוכל הטומאה לכנוס לתוך העראפלאן בשום מקום:
אך ב' תשובות בדבר א' דמפורש בפ"ח דאהלות מ"ה אלו לא מביאין ולא חוצצין הדולג ממקום למקום ועוף הפורח וטלית המנפפת. הנה דאהל זרוק שהוא באויר אין מביא את הטומאה ואע"ג דאהל זרוק ע"י אדם שרגליו נוגעים בקרקע מביא את הטומאה כמבואר מהא דשבת יז. דהאכר עובר ומרדע על כתפו וכו' אע"ג דלדעת התוס' באהל כזה פליגי רבי וריבר"י וע"כ צ"ל דאפי' למ"ד דאהל זרוק כהאי אינו חוצץ מ"מ מביא מ"מ אהל זרוק לגמרי באויר כשם שאינו חוצץ כך אינו מביא:
אך רחש לבי עוד דבנ"ד אפי' הי' מביא את הטומאה אין לחוש כיון דמתחילה הטומאה צריכה לבקוע תוך העראפלאן ואח"כ הגג המאהיל גורם שתתפשט הטומאה בכלו ואינו נעשה בב"א רק בזאח"ז (וכל מסובב צריך שיהי' רגע אחר הסיבה כמבואר ברמב"ם כריתות בנקודה נפלאה] וזה צריך עכ"פ קצת השתהות זמן אך שהוא זמן מועט מאד אפשר דעראפלאן הפורח במהירות גדול שאין בו השתהות זמן כלל א"א שתתפשט הטומאה ממקום למקום כי בטרם שנתפשטה הטומאה כבר גז חיש ונעופה התעיף עיניך בו ואיננו וכעין עירובין מב: לענין ספינה הואיל ונוטלתו מתחלת ד' ומנחתו בסוף ד' עיי"ש ברש"י:
ונפ"מ לענין מסה"ב כשעוברות על בה"ק ודאי דאהל זרוק כזה מביא ואינו חוצץ לתוס' חגיגה כ"ה: הנ"ל בתחלת דברינו דזה דומה לאכר עובר ומרדע על כתפו ואם כהן נוסע בתוכו ומונח פשוטי כלי עץ תחת רגליו דלכאורה לא מהני כיון דהטומאה בוקעת דרך המקום שאין בו פשוטי כל"ע ממילא מתפשטת בכלו. אמנם לפי מה שכתבנו כיון דמסה"ב פורח ורץ במהירות גדול אין בו שהות שתתפשט הטומאה אחר שבקעה לתוכה וצ"ע בזה לדינא:
היתר ד' עוד י"ל דכיון דרוב מקומות שבעולם אינם קברות אזלינן בתר רוב ולכאורה יש לדחות דהוי קבוע וגם הוי קבוע הניכר דבמקומו הוא ניכר לכל אנשי המקום שהוא בה"ק אמנם ברוקח סי' תס"ז הקשה בברכות י"ט: רוב ארונות יש בהם פותח טפח והק' דהא קבוע כמחצה על מחצה ותי' כיון דאפשר דכל ארונות שהם לפניו יש בהם פותח טפח שפיר אזלינן בתר רוב ארונות דעלמא דיש בהם פו"ט עיי"ש למדנו מדבריו זצ"ל דדוקא בזורק אבן לגו דדנין על כל האנשים שהם לפני הזורק שרוב מהם ודאי ישראלים וא' מהם ודאי נכרי והי' לו לחוש שמא יהרוג ישראל ועז"א דקבוע כמחצה על מחצה ול"ח שעשה נגד הרוב אבל אם אין דנין רק על דבר א' לבד שהוא לפנינו ואותו דבר אין קבוע בתוכו ארון שאין בו פו"ט שהוא ודאי טמא שפיר אזלינן בתר רוב דעלמא לומר על דבר זה שהוא בפנינו שהוא ג"כ יש בו פו"ט ולפ"ז גם בנ"ד אין אנו דנין על כל העולם רק על אותו שטח שנוסע בו העראפלאן וכיון דרוב העולם אינם בה"ק שפיר יש למיזל בתר רוב. וידעתי שמדברי הר"ש מקינון בקושיתו דנחל איתן מבואר להיפך אבל מדברי הרוקח נראה כן וח"א אמר דאפשר דהר"ש מקינון מודה להרוקח בסברא זו דאין דנין רק על דברים שהם לפנינו ולא על מה שהוא במקום אחר ומה שהק' מנחל איתן משום דהתם עצם הקרקע אסורה וסדנא דארעא חד הוא עם הקרקע שהוא לפנינו משא"כ בנ"ד אין הטומאה בעצם הקרקע רק במת שקבור בתוכה ויפה אמר:
ולכאו' ק' על הרוקח מקדושין יג. ונזיר יב. דאי אזלה איהו לגבי' חשיב קבוע אימא נמי דאין דנין עתה רק על זה וזה אפשר שכשר אצלה וצ"ל דהתם כיון דאזלא לגבי' ע"ד בעילה. חשוב כאלו התחיל הס' בעת הילוכה וכמו שהולכת לגבי זה כן אפשר לה שתלך לאחרים ע"כ חשיבי כלהו בגדר הס' וכאלו כלן לפנינו והס' על כלן. וזה כביר הן בעודני בבחרותי ישבתי קושיית הרוקח הנ"ל עפמ"ש בספרי זוטא פ' חקת הנוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא א"כ ל"ח הטומאה קבוע כיון דהמת עצמו טהור ואין בו טומאה הטומאה מתחדשת רק באדם המדלג עליו ואדם המדלג הרי אינו קבוע והצעתי הדבר לפני הגאון מהר"י ענגיל ז"ל והוטב בעיניו ורשם הדבר בשמי ואח"כ נדפס בגליוני הש"ס ברכות י"ט ולפ"ז גם בנ"ד ל"ח קבוע:
ונלע"ד ראי' לזה מהא' דאמרי' סוף פ"ב דכתובות ובכ"מ דבית הפרס דרבנן ולמה אינו מה"ת דודאי יש כאן מקומות שיש בהם עצמות כשעורה [ודוחק לומר דע"י המחרישה אפשר שנשחקו לגמרי ונתמעטו מכשעורה ואין בשום מקום עצם כשעורה זה דוחק גדול דאין כח המחרישה לטחון עצמות כ"כ כמובן] ואף דרובו של המקום טהור הא כל קבוע כמע"מ ולהנ"ל א"ש דבטומאת מת ל"ש קבוע [וראיתי בתוס' סוף פ' האשה שנתארמלה דהא דטומאת בית הפרס דרבנן הוא משום דס' טומאה ברה"ר טהור [וברש"ל שם הק' דמבואר במשנה דאפי' ברה"י בית הפרס רק דרבנן] ולענ"ד תמי' דמה פיסקא דבית הפרס הוא כרה"ר הרי בקעה בימות החמה רה"י לטומאה כדאי' ברפ"ק דשבת ושדה שנחרש בה קבר סתמא תנן. ומה פיסקא דמיירי דוקא בימות הגשמים וצ"ע:]
היתר ה' עוד י"ל קצת סניף להיתר כעין שכ' תוס' עירובין מ"ג בד"ה הלכה. פסק רשב"ם דמותר לכנוס בספינה מבעוד יום בע"ש אפי' שהספינה הולכת חוץ לתחום בשבת דספינה ממילא אזלא ואיהו לאו מידי עביד וכו' ועוד פי' רשב"ם דאפי' בשבת מותר לכנוס כיון דלאו מידי עבד וכו' [וכעי"ז במג"א סי' ש"מ בשם רמב"ם גדול אוחז בקולמס וקטן כותב פטור הגדול דחשוב עיקר מעשה הקטן אך משם אין ראי' לנ"ד דשאני שבת דכתיב למען ינוח ע"כ כל שאינו עושה מעשה שפיר דמי וכעי"ז ביומא ע"ד: דמלאכה המצוה רק שיהי' שב ואל תעשה אמנם בתחומין דאינו בכלל מלאכה רק איסור בעלמא יש לדמותו לנ"ד. ובמק"א כתבתי דבהא דמג"א שמקורו בתוספתא י"ל דפטור אבל אסור מה"ת מצד עשה דשבתון בשבת י"ח. דאפילו שביתת כלים דלית בי' מעשה אסור לב"ש דאית להו שביתת כלים ומדב"ש נשמע לדידן בגוף האדם דודאי אית בי' עשה דשבתון ועשה דתשבות אסור מה"ת אפילו בלא מעשה כעין זה כ' המרדכי דהחולב בשבת ע"י נכרי יש בו משום שביתת בהמתו ובזה דנתי ע"ד הטו"ז יו"ד סי' קצ"ט דהניקף בשבת חייב מה"ת כמו ניקף דחייב בלאו דלא תקיפו במכות כ: ובנקה"כ הרבה לתמוה עליו ובחת"ס ביצה כ"ב. כ' דמד' שטמ"ק שם משמע כהטו"ז ולענד"נ פשר דבר דלאו דלא תעשה כל מלאכה ליכא בזה מ"מ איכא עשה דשבתון דבזה ל"צ מעשה ואך בתחומין דלית בי' עשה דשבתון התיר הרשב"ם אפילו לכתחילה ואכמ"ל] והכ"נ כשנכנס לארעפלאן ואעראפלאן ממילא אזיל אפשר דלית בי' איסורא ואף התוס' שחולקין שם על הרשב"ם דאסור ליכנס בספינה בש"ק הרי כ' הטעם משום דדומה לשט או מגזרה שמא ינהג הספינה ע"ש וזה ל"ש בנ"ד:
ואם הי' בזמנינו כהן טהור מודינא דלא דמי להא דרשב"ם לפי המבואר בתוס' קידושין מח. גבי תורם מן הרעה על היפה דאפי' למ"ד דכל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הנה דלרבא המעשה בלא חלות ג"כ אסור מ"מ היכא דיש חלות יש תוספות איסור ע"ש וכיון דתכלית האיסור שלא יתטמא הכהן י"ל דאפילו בלא מעשה הכהן אסור דסו"ס הרי נטמא הכהן וגדולה מזו מבואר בשבת קכ"ח: דלמ"ד צעב"ח דאורייתא [היינו שאסור לצער בידים לבע"ח] צריך ג"כ לפרק משא מן הבהמה מצד צעב"ח ודוחה שבות דרבנן וכבר הוציא הרמב"ן חדשות זה בסה"מ שורש א' דאע"ג דאין האיסור צעב"ח רק במעשה מ"מ אפי' כשיש להבהמה צער מעצמה צריך לסלק ממנה הצער ודוחה אפילו איסור דרבנן עיי"ש הנה דכיון דתכלית האיסור שלא יהיה צער לב"ח צריך לעשות מעשה שלא יעשה דבר שהוא נגד רצון התורה ובזה ישבתי קושי' מהרש"א מו"ק ה. מנין לציון קברות מה"ת ח"א מדכתי' ולפ"ע לא תתן מכשול והק' מהרש"א דאסור זה הוא רק שאסור בידים ליתן מכשול אבל מנלן שצריך לסלק מכשול ולהנ"ל א"ש:
וה"נ בנידן דידן דתכלית המכוון שלא יתטמא הכהן אסור להכשיר עצמו לזה אפי' כשיעשה אח"כ מעצמו. אמנם כ"ז בזמן שהי' כהנים טהורים משא"כ בזמנינו דכלנו טמאי מתים ודעת הראב"ד ז"ל דהיום שכלנו טמאי מתים וליכא הוספת טומאה בימים אין חיוב על הכהן שמטמא עצמו אך שכ' הדג"מ סי' שע"א דראב"ד ז"ל מודה דמ"מ אסור מה"ת לטמא עצמו ובח"ס סי' של"ח שמצא כן מפורש בתמים דעים כהדג"מ ובאבנ"ז יו"ד סי' תס"ו סק"ט כ' דבתמים דעים שלו לא נמצא כן אך כתב שכ"כ בשו"ת רשב"א סי' ת"י ובאבנ"ז סי' תס"ח סקי"ד כתב דפליגי בזה הרמב"ן עם חי' הר"ן פ"ב דשבועות ולע"ד הקלושה ורטושה נראה דתלי בפלוגתא דנזיר מ"ג. אם כהן מותר ליגע בגוסס מאן דאסר הנה דאע"ג דאין הכהן נטמא מגוסס אסור כיון דקצת דין מת עליו כש"כ דאסור מה"ת ליגע במת גמור אף כשאין מוסיף טומאה כלל ולמאן דמתיר בגוסס גם בנ"ד י"ל דשרי מה"ת ולפי"ז כיון דכל איסור טומאה לכהן בזה"ז כשאין מוסיף טומאה אינו רק כעין נגיעה בגוסס דאינו נטמא ומ"מ אסור וא"כ אין בזה חלות טומאה כלל על הכהן רק הפעולה לבד בזה"ז אסורה וא"כ שוב דומה לדברי רשב"ם דמותר ליכנס לאעראפלאן כיון דאח"כ לא עביד מידי ואעראפלאן ממילא אזיל:
היתר ו' ואם כנים דברינו י"ל עוד היתר בנ"ד דהנה המנ"ח נסתפק לומר דכהן מותר לטמאות עצמו בס' טומאה ברה"ר כיון דאינו נטמא אך באבנ"ז סי' תס"ו סק"י כ' דאסור לטמאות לגוסס אף שאינו נטמא וכעי"ז כ' הצל"ח ברכות יט: דאע"ג דאינו נטמא בס"ט ברה"ר מ"מ גוף הנגיעה אסורה ולפי"ז לפמ"ש באבנ"ז סי' תס"ח סקי"ט דדעת המפרש בנזיר מג. וכן דעת נמוק"י סוף מו"ק דבגוסס אין איסור רק מגע ומשא, ולא אהל א"כ אפשר דה"ה ס"ט ברה"ר אין אסור לכהן רק במגע ובמשא ולא באהל כיון דהטומאה אינו פועל בו דומה לגוסס וא"כ בנוסע על אעראפלאן עם עוד אנשים א"כ הוי רה"ר וס"ט ברה"ר ואין איסור רק במגע ומשא ולא באהל ומה שנוסע דרך בה"ק אינו לכל היותר רק כמו מאהיל על המת ושרי בס"ט ברה"ר. ותו כיון דהוי ס"ט ברה"ר ואינו נטמא רק דגוף הנגיעה אסורה א"כ שוב דומה לדברי רשב"ם עירובין מ"ג. דספינה ממילא אזלא ואיהו לאו מידי עביד הכ"נ אעראפלאן ממילא אזיל ע"י המוביל והאדם לא בידו להעמידו ותירץ זה השני עולה יפה אף לשיטת הרמב"ם דס"ל דגם בזה"ז אסור לכהן להטמאות למתים מה"ת ולוקה משום תוס' טומאה בחבורין דמ"מ בנ"ד ליכא תוס' טומאה כלל דהרי ס"ט ברה"ר ספיקו טהור ואינו נטמא כלל עי"ז רק דהנגיעה עצמה אסורה וכן בנ"ד מה שמאהיל] וא"כ שוב דומה לנדון רשב"ם דספינה ממילא אזלא:
ואיש א' אמר דכאן ל"מ ס' דאפשר לברר הס' דיש להאעראפלאן ליניע קבוע כסדר ואפשר לחקור ולברר אם עוברת דרך בה"ק ולענד"נ אף דיש להם ליניע קבוע אבל כיון שהוא באויר א"א שיהי' בצמצום גמור בקו א' בלי נטות ימין ושמאל ואפי' ספינה המפלגת בים מעיר לעיר אינו הולכת תמיד בקו א' ממש כמובן וגם כי תלוי כפי מרוצת המים באותו זמן וככה הוא בזה תלוי לפי נשיבת הרוח אף שתמיד הוא נוסע באותו שטח אבל לפעמים בצד זה פעמים בצד אחר וא"א לדעת בתחלת הילוכא אם העביר דרך בה"ק אשר על אם הדרך כמובן וע"כ תמיד הוא רק ס':
היתר ז' והשתא דאתינא להכי י"ל עוד היתר דבתחלת נסיעתו הוי דבר שאינו מתכוין שאין כוונתו להאהיל רק לעבור ממקום למקום ואינו פסיק רישא דאפשר שיטה כה וכה לא' הצדדין:
אמנם יש לדון דכיון דמתכוון לעבור ובכ"מ שעובר שם מאהיל וזה פסיק רישא ממילא חשוב ג"כ מכוון להאהיל אך שיש ס' באיזה מקום יעבור וזה הוי ספק בעלמא ול"ד לגורר מטה ואינו מכוון לעשות חריץ דשם יש ב' פעולות מחולקות פעולות הגרירה והחריץ האדם מכוון רק לגרירה וכיון דאפשר שלא יעשה חריץ כלל ע"כ הוי לגבי חריץ דשא"מ משא"כ בנ"ד בע"כ מאהיל בכ"מ דרך הילוכו דכיון דאהל זרוק ל"ש אהל חשוב מאהיל על כל המקומות שעובר דרך שם וחשיב מכוון לעבור ולהאהיל אך שאינו מכוון להאהיל על בה"ק זה אפשר דל"ח דשא"מ מ"מ יותר נוטה כמ"ש מעיקרא דעיקר אנו דנין אם מאהיל על מקום טומאה ומאהיל על הטומאה הוא פעולה אחרת כי הטומאה בוקעת דרך האעראפלאן ופוגשת באדם משא"כ במאהיל על מקום טהור אין שום דבר בוקע מתחתיו לתוך המגדל ויש כאן ג"כ ב' דברים מחולקים ההעברה ממקום למקום והפגישה בטומאה הוא מכוון רק לעבור ולענין הפגישה בטומאה הוי דשא"מ וזה ל"ח פ"ר:
אמנם בגוף דמיוני לרשב"ם עירובין יש לפקפק דלכאו' ק' מה בכך דספינה ממילא אזלא ואטו מותר לעבור על איסור בלא מעשה ואפי' נימא דאין מצרפין מעשה ראשונה מ"מ אין מועיל רק לענין שיהי' לאשב"מ ואין לוקין עליו אבל איסורא דאורייתא איכא ואם כוונתו משום דאח"כ יהיה אונס ג"כ ק' דאיך יחשב אונס כיון דתחילתו בפשיעה וכעי"ז כ' הריב"ש סי' קע"ב דהיכא דמכניס עצמו לאונס ל"ח אונס וע"כ צ"ל דלענין זה תחומין דומה למלאכה דאין בו איסור רק בקום ועשה כביומא ע"ד: ואין בו איסור רק שלא ילך חוץ לתחום וכיון שהוא אינו הולך רק ספינה ממילא אזלא לית בי' איסורא אבל לענין טומאה דאסור להתטמאות ואם הי' בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו ראש המעזיבה ג"כ אסור ואפי' לא עשה מעשה כלל כמבואר בתוס' נזיר מג. בד"ה כגון דדוקא לענין מלקות בעינן שיסייע בעצמו ע"ש וראי' לזה ממה דאי' בשו"ע יו"ד סי' שע"ג דצריך להקיץ הכהן שישן אם מת שם מת הנה דאפי' בלא מעשה אסור וע"כ אף דאעראפלאן ממילא אזיל אסור ולא נשאר רק ההיתר השני דהוי דשא"מ ולא הוי פסיק רישא וזה נכון ובצירף דעת השבו"י ח"א סי' פ"ה ופנ"י סוכה דף כ"א דהא דאוהל זרוק ל"ש אהל הוא מדרבנן הי' אפשר לסמוך על כל סניפי היתר הנ"ל להתיר לכהן ליסע על אעראפלאן בזה"ז:
אמנם דא עקא כי שמעתי כי העראפלאן מצופה במתכות ובמתכות ל"ש באה במדה ואפי' תחזיק יותר ממ"ס בלח שהם כוריים ביבש מק"ט וא"כ אין החסרון מצד אהל זרוק לבד דאפי' הי' עומד לא הי' חוצץ דדבר המק"ט אין חוצץ בפני הטומאה וכאן אין עצה להניח תחת רגליו פשוטי כלי עץ דכל שנסמך על כלי המק"ט אינו חוצץ כדאיתא פ"ו דאהלות מ"א אך תלוי בפלוגתא דדעת הרמב"ם פ"ד מה' כלים ה"ד דכל כלי שמצופה במתכות טהור וראב"ד חולק ע"ז:
עוד יש סניף דאם הקבר פו"ט ל"ח לרמב"ם קבר סתום רק בקבר בנין. ולראב"ד ל"ח קבר סתום רק כשיש בו פו"ט זולת המת אך דהמת ממעטו מטפח. וחת"ס בסי' ש"מ סוד"ה ובשיטה זו כ' דשיטת הראב"ד ז"ל היא המחוורת. ואע"ג דבמדינתינו נותנין עפר על גוף המת וא"כ ליכא פו"ט וא"כ אע"ג דל"ה קבר סתום לענין לטמא כל סביבות הקבר מ"מ אפשר שיסע האוירון נגד המת עצמו דשם הוי טומאה רצוצה ובוקעת ועולה מ"מ חוץ למדינה דרובא דרובא קוברין בארונות אפי' ישראלים ואיכא פו"ט ול"ה קבר סתום לרמב"ם וראב"ד ז"ל וגם בוקעת ועולה ל"ש כיון דלית בי' פו"ט:
ולענין הלכה יש להתיר בשעה"ד גדול גם בזה משום דבר שאינו מתכוון ול"ה פ"ר כאמור אם יסכים לזה רב גדול מובהק: