אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן פח

סימן פז

להרב החו"ב ר' פישל בארינשטיין מו"צ במעכיו

ע"ד השאלה במי שיש לו מחלה א בעלייגטע צינג וסובל הרבה כאב מזה. אם מותר לו לערב יאדענא במים ולרחוץ פיו ביוה"כ להסיר הכאב. וכת"ר האריך בכחא דהתירא. וגם אני מסכים להתירא. ואוסיף טעם לזה עפמ"ש החכ"צ סי' פ"ו באיסור ח"ש משום אחשבי' וכ"כ הרב ז"ל מלאדי בסי' תמ"ו וא"כ בנ"ד ל"ש למיחש שמא יבלע בשוגג ח"ש דבשוגג ל"ש אחשבי'. (וכעי"ז יש באו"ח סוס"י תמ"ב לענין דיו. וכעי"ז בריטב"א מכות י"ז אהא דאר"ש כ"ש למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן דטעם כ"ש למלקות משום אחשבי' ובשוגג לענין קרבן ל"ש אחשבי' ע"כ לקרבן בעי כזית] גם י"ל עוד סברא דהאי דאכל אוכלין שאי"ר לאכילה פטור אבל אסור הוא מצד אחשביה וכיון דגם ח"ש הוא מצד אחשביה ממילא בהזדמן שתיהן יחד ח"ש ואוכלין שאי"ר הוי תרי אחשבי' ויש לדמותו להא דחו"מ סי' כ"ב דאף דמהני נאמן עלי אבא לקבל עליו פסולין. מ"מ מי שיש לו ב' פסולין ל"מ קבלו עלי' וקבלו עלי' הוא כמו אחשבי' וש"מ דתרי אחשבי' ל"א. וכת"ר הביא בשם מחנה לוי בח"ש ושלכד"א לכו"ע מותר מה"ת ולפי האמור מצאנו טוב טעם לזה וק"ל. שו"ר בב"י סי' תרי"ב ד"ה אבל שכ' דהא דכ' אבי העזרי דאוכלין שאי"ר פטור ומותר לכתחלה אפשר דהיי"ד בח"ש עיי"ש ולפי דברינו הנ"ל מצאנו טוב טעם גם לזה משום דתרי אחשבי' ל"א. וע"כ נלע"ד דבמקום צורך גדול מאד. יש להתיר לחשאב"ס לשתות מעדעצין שהוא מר פחות פחות מכשיעור ביוה"כ:

אך נלענ"ד דבר חדש בכל עת שמזדמן להתיר ח"ש לחולה בפסח או יוה"כ נכון לחלק השיעור לשתים קודם כניסת פסח וקודם כניסת יוה"כ ואז יהיה דינו כח"ש מתחלת ברייתו. דלדעת ר"י מינץ מותר מה"ת. וה"נ כיון דתחילת חלות אין בו כשיעור הוי כח"ש מתולדה ויהי' עוד סניף להתיר כנלע"ד נכון בעזהי"ת. ונלענ"ד עוד דאפי' כבר עבר על המעדעצין פסח אחד ויוה"כ א' בשנה העברה. והיה בו אז שיעור שלם מ"מ לית לן בה כעין שפ' מג"א ה' סוכה דסוכה שלא ישב בה הוי כצר בי' ולא אזמני' ואפי' ישב בה בשנה העברה בסוכות ל"מ לגבי סוכות דהאי שתא. וכל זמן שלא ישב בה בסכות זה עוד הפעם שרי. ה"נ בנ"ד כל שבכניסת יו"כ זו או פסח, זה ל"ה בו כשיעור. אף דבשנה העברה בפסח ויו"כ היה בו כשיעור מ"מ חשוב ח"ש בתולדה. כנלענ"ד נכון:

וי"ל עוד דהנה באבני נזר או"ח סי' שע"ו חי' דלרמב"ם ח"ש דאסור מה"ת היי"ד ח"ש ממש ולא פחות מזה דאל"כ ל"ש חזי לאיצטרופי בלשון צירוף היי"ד במחצה, כחולין ע"ו: וגם בחי' מהר"מ חלאווה על פסחים חי' כן. [ובעניי אמרתי עוד טעם לזה לפי מה דמבואר בשבת צד: ובתוד"ה אהני דל"ש אהני מעשיו רק בתולש א' מג' שערות שאם יתלוש עוד א' יטהר אבל בא' מד' שערות לכו"ע פטור דהוי כמו חצי זית ממת גדול דל"א אהני מעשיו. הכ"נ בנ"ד דוקא ח"ש אסור דמהני מעשיו אם יאכל עוד ח"ש כזה יהי' איסור שלם משא"כ בפחות מחצי']. אך תמהו ע"ז דברמב"ם עצמו פי"ד ממא"ס ה"ב מבואר להיפך שכ' בפי' דאפי' כ"ג אסור מה"ת האמנם כי יש ליישב. דמצינו כמ"פ לשון כ"ש ויש לו שיעור בתוס' שבת ס"ג: ד"ה אריג כ"ש וכזה עירובין פ. מה משהו נמי דאמר טפח. ועי' עירובין י. תוס' ד"ה ושני טפחים. וחולין קלז: וכמה כ"ש אמר רבי מנה ופרס ובמשנה ר"פ י"א דאהלות ב"ה אומרים כ"ש כ' הרב בשם תוספתא דהיינו כקו המשקולת. ובבכורות דף י. תפדה כ"ש. ומ"מ שם בדף י"א שאל וכמה. ובתוס' קידושין דף י"א: ושבועות ל"ט: דאף דיצאו כלים למה שהן היינו דל"ב ב' כסף אבל מ"מ בעינן שיהא שו"פ. ועי' ס' קהלת שלמה מערכת כ' אות י"ג בזה. וא"כ גם ברמב"ם נוכל לפרש דכ"ש דקאמר היינו מחצה. מ"מ דוחק הוא כי אמורא צריך לפרש דבריו והנלע"ד ליישב ולקיים דברי רבינו ז"ל דהנה מהר"י מינץ תי' דח"ש מעיקרא מותר. ומשמעות שאר פוסקים אינו כן. ונראה לעשות פשר דבר. דהרמב"ם ס"ל בח"ש מעיקרא בעי' דוקא חצי דאז שייך חזי לאצטרופי אבל כשבא משיעור שלם סגי במשהו. כעין דמחלק כריתות כ"א: בין לאחותי לידי טומאה בין לאפוקי לידי טומאה. וכעי"ז בכ"מ. הכ"נ כשהיה עליו חשיבות שיעור פ"א אינו נפקע לענין איסור גרידא כל שנשאר משהו. אך שיחול עליו איסור בזה בעי' הטעם דחזי לאצטרופי וצירוף ל"ש רק במחצה כנ"ל [ולפ"ז נלענ"ד עוד לחדש במש"כ האחרונים דאם אכל ח"ש יו"כ סמוך לחשיכה. שאין עוד שהות למיכל עוד ח"ש אין אסור מה"ת דל"ש חזי לאיצטרופי. ולהנ"ל י"ל דהיי"ד בחצ"ש מתולדה. דאז בעי' חזי לאצטרופי אבל ח"ש הבא משיעור שלם ל"ב כלל הטעם דחזי לאצטרופי דחשיבות שמצד העבר דומה לחשיבות שמצד העתיד כמבואר רש"י חולין קכ"ט. בד"ה האי מטמא עש"ה. וכ"מ ביבמות נ"ז. דמה שכבר אכלה דומה למשתמרת לביאה כשרה ועומדת לאכול. וכ"מ בק"נ פ"ק דסוכה סי' כ"ו בבאור שיטת המהרי"ל דדבר שקיבל טומאה פ"א אף שנשבר פסול לסיכוך כמו דבר שראוי לקבל טומאה עש"ה והוא חידוש גדול ובה' סוכה כתבתי ראיות לסברא זו] ובזה נלענ"ד עוד ליישב סתירה דבכריתות כ"א קאמר בלב עוף שא"ב כזית מוכח דשיעור דם בכזית ואלו ביבמות קי"ד: מוכח דשיעור דם ברביעית. ולהנ"ל יש לומר דלעולם שיעור דם ברביעית כו'. אך התם מהא דכריתות הוציא מהר"י מינץ והוכיח דח"ש מתולדה מותר דאל"כ אע"ג שאי"ב כזית הי' אסור מה"ת משום ח"ש. ולענין זה י"ל אפי' הי' בו כזית הי' אסור מצד ח"ש דהנה ח"ש אסור מצד אחשבי' כדברי חכ"צ והגה"ק מלאדי ז"ל ואחשבי' הוא כעין לדידי שוי לי וכ' הר"ן בפ"ק דקידושין דדוקא בדבר שיש בו שו"פ מועיל לדידי שוי לי שיחשב כה' סלעים שהוא שיעור גדול יותר. אבל דבר שאי"ב שיעור כלל ל"מ לדידי שוי לי. והנה בכל ח"ש כשיש בו חצי שייך בו חזי לאצטרופי ילפי' מכל חלב שנאמר אחשבי' אע"ג דאין בו שיעור כלל. ואם אי"ב חצי דל"ש חזי לאצטרופי כנ"ל מדברי אבני נזר קים להוא לחז"ל דע"ז לא קאי כל חלב לרבוי ח"ש ושוב מותר מה"ת ככ"ד דאי"ב שיעור כלל דל"מ לדידי שוי לי, וכ"ז כשאין בו שיעור כלל אבל דם אף אם הי' בו כזית אע"ג שאי"ב שיעור הצריך לדם. דהיינו רביעית וכזית הוא פחות מחצי לגבי רביעית כידוע דרביעית הוא ביצה ומחצה. וכזית לכל היותר הוא חצי ביצה. מ"מ כיון שיש בו שיעור בעלמא שוב לכו"ע אמרי' אחשבי' לעשותו כשיעור יותר גדול. כמו דמשו"פ מועיל לדידי שוי לי למשוי כשיעור ה' סלעים. ע"כ אם הי' בו כזית בדם הלב. הי' עכ"פ אסור מה"ת כמו כל ח"ש ול"ה מועיל מה שאי"ב שיעור מתחלתו, ע"כ הוכרח לומר שאין בו אפי' כזית, דאי"ב אפי' חצי רביעית ל"ש חזי לאצטרופי וגם מתולדה ל"ה בו כשיעור ע"כ מותר מה"ת כנלענ"ד בזה. והנה ברש"י יומא ע"ג: ד"ה חצי שיעור כלומר פחות מכשיעור. ולכאו' קשה מה כלומר ומה חי' על הנאמר בגמ' ונראה שכונת רש"י ז"ל שלא נימא דדוקא חצי ע"כ עשה כלומר פחות מכשיעור דכל פחות מכשיעור בכלל, וסו"ס נרמז ברש"י ג"כ דלשון חצי משמע דוקא חצי. וא"כ קשה למה נקט הש"ס באמת לשון חצי שיעור ולפמ"ש נכון דשניהם אמת דהיכא שהוא בתולדה אז חצי דוקא וכשבא משיעור שלם אז חצי לאו דוקא וכל פחות מכשיעור בכלל ולפי"ז אם מחלק השיעור קודם יו"כ [וקודם פסח בחמץ] וגם אי"ב אפי' ח"ש רק פחות מזה י"ל דלכו"ע מותר מה"ת:

עוד יש סניף קצת שי' החינוך מצו' שי"ג דחשאיב"ס מותר לאכול חצ"ש. והמנ"ח כ' דהוא יחיד בשיטה זו ואין לו חבר. ולענ"ד מצאתי לו חבר. הוא שי' השאלתות שהביא הר"ן ר"פ יוה"כ. דחי' עד ל' יום אסורה להתענות ביוה"כ. והר"ן תמה ע"ז דהרי לענין שבת אמרי' חי' ג' וז' ושלשים. ואחר ז' אפי' אמרה צריכה אין מחללין עלי' את השבת וליישב שי' השאילתות י"ל בכונתו שלא תתענה תענית גמור רק תאכל פחות פחות מכשיעור דחי' כל ל' יום דינה כחולה שאב"ס כדאי' באו"ח סי' תקנ"ד ס"ו. ואין זה דוחק לפרש כן דהרי יולדת תוך ג' דלכו"ע לא תתענה. ובשו"ע סי' תרי"ז ס"ד יולדת תוך ג' ימים לא תתענה כלל ומ"מ כ' המג"א שם דיש להאכילה פחות מכשיעור הנה דזה ג"כ מתאים עם לשון לא תתענה "כלל" וא"כ ה"ה דיל"פ כן לשון השאילתות. והגאון מנ"ח התפלא ונתקשה שם בטעמו של החינוך. ולענ"ד הקלושה מצינו כסברא זו. א' ברמב"ם פ"א מה' רוצח וטוש"ע חו"מ סי' תכ"ה דכמו דברודף גמור מותר להרוג נפש גמור כמו"כ במקצת רודף מותר להרוג מקצת נפש. דו"ק ותשכח שבזה יתיישב תמיהת רעק"א פ"ז באהלות. וכזה בראב"ד ז"ל בס' תמים דעים בשם ירושלמי דמש"ה הקונה בית בא"י כותבין עליו אונו אפי' בשבת משום דבכיבוש א"י כתיב עד רדתה אפי' בשבת. וכיון דכיבוש גמור דוחה חילול גמור ה"נ מקצת כיבוש דוחה מקצת חילול שבת. [הובא באג"ט מ' טוחן סקל"ח אות ו'] וכ"ק להחינוך ז"ל ג"כ דכמו דחולה גמור שיב"ס דוחה יוה"כ באיסור שלם. עכ"פ בחולה שאיב"ס שהוא מקצת חולי דוחה ח"ש. וקצת כזה מצי' בתוס' סוטה דף מ"א: ע"ב ד"ה אינו דבשררות שלימה דהיינו במלך בעי' שיהי' מקרב אחיך מכל צד ובמקצת שררות סגי כשהוא מקרב אחיך קצת וגם באגדה מצינו סברא זו עי' בסה"ק נועם אלימלך פ' שלח ד"ה וזהו דו"ק ותשכח. וידוע הא בנדה ט' דבדרבנן סומכין על יחיד במקום רבים בשעהד"ח. ה"נ באוכלין שאי"ר דאי"ב רק איסור דרבנן יש לסמוך על החינוך [דלדעתי גם בדעת השאילתות כן כנ"ל] אף דמשמעות רוב פוסקים להיפך. ולענ"ד ראי' לשי' החינוך והשאילתות הנ"ל מהמבואר כ"מ דגם במכא"ס אמרי' עדל"ת וכמו"ש תוס' קידושין ל"ח בשם ירושלמי. ולכאו' קשה הא א"א לצמצם וא"כ אפשר שהוא מעט יותר מכזית ומה שיותר על השיעור אי"ב מצו' ומ"מ אסור מצד ח"ש גם יש ס' אולי הוא קצת פחות מכזית. ואין בו מצו' ואיסור יש בו. דח"ש אסור מה"ת. ולהנ"ל י"ל דכמו בחצי חולה דוחה חצי שיעור כמו"כ חצי מצוה דוחה ח"ש איסור. דגם ח"ש יש בו קצת מצוה. כמו"ש הברכ"י וא"כ יש בו ב' צדדים דאם הוא פחות מכשיעור חצי מצוה דוחה ח"ש איסור ואם הוא כזית כ"ש דשייך עדל"ת. ואין חשש רק מצד אחד שמא יש בו יותר מכזית. והיכא דיש ב' צדדים לקולא אפשר לצמצם כמ"ש תוס' בכורות דף יז:

לעיל הבאתי דברי ס' החינוך סי' תקי"ג דחשאב"ס מותר לאכול ח"ש ומנ"ח תמה קרא ע"ז. וי"ל עוד טעם לדברי החינוך דכיון דאכילה בכזית ואכילת ח"ש לאו שמה אכילה (ול"ח אלא הנאה לבד כמבואר מדברי ירושלמי כ"ו דתרומות דמודה ר"ל באיסה"נ דח"ש אסור דמ"מ הנאה הוא] וע"כ כל שמכוון לרפואה הוי דשא"מ ואע"ג דהוי פ"ר פ"ר בהנאה מותר כמ"ש הר"ן פ' גה"נ וגם ל"ש בזה מתעסק בחלבים חייב שכן נהנה דבהנאה לבד בלא אכילה ל"ש שכן נהנה כמ"ש הר"ן לענין בת תיהא.

[ובאמת נראה דז"כ ירושלמי הנ"ל דמודה ר"ל באיסה"נ דלעולם ח"ש אסור מה"ת גם לר"ל אך באכילה ל"ש ח"ש דבח"ש ליכא כלל אכילה ודוקא בפעולה שלימה רק דהשיעור חצי אז ח"ש אסור משא"כ בזה דליכא פעולת אכילה כלל. ואזדא ירושלמי לשיטתי' דמודה ר"ל באיסה"נ דלא כתיב בי' אכילה ואכמ"ל]:

ולכאו' ק' ע"ז מהר"ן ז"ל עצמו שם שכ' דלמ"ד ריחא מילתא חשיב כשותה וע"כ שייך בי' שכן נהנה וק' מ"מ הא לית בי' כשיעור כמ"ש הב"ח או"ח סימן רט"ז דבריח חשיב תמיד פחות מכשיעור וי"ל דכיון דמריח כשותה ואם הי' שותה הי' בזה כשיעור החמירו בו כמו בשיעור שלם. וכעי"ז ממש כתבו התוס' ע"ז י"ב: עי"ש היטב:

ואם כנים דברינו יש לדון על מה שהעיר בס' שיבת ציון באוכל תולעים בשוגג [כידוע כי המכשול רב מאוד בזה בימות הקיץ] יחשב מתעסק ואין בו מכשול דאורייתא כלל אך דחה דמתעסק בחלבים חייב שכן נהנה ולפמ"ש איפוא נ"ל לפי המבואר בחולין צ"ו: דאפי' ברי' שחייב עלי' פחות מכזית מ"מ אין שם אכילה עלה ע"ש וא"כ אפשר דל"ש בה שכן נהנה דכל שאינה אכילה ממש נ"ש שכן נהנה וא"כ הדרא סברא הנ"ל לדוכתה דכל מכשול תולעים הוי רק בגדר מתעסק:

**(ובחי' כתבת דמ"ש בסה"ק להתפלל קודם כל סעודה שלא יכשל באכילת תולעים שזה מתאים גם ע"פ ההלכה לפמ"ש בס' שיבת ציון דכל מכשול תולעים ראוי שיחשב כמתעסק שאין בו איסור דאורייתא לרוב גדול אחרונים שחולקין על שו"ת רעק"א סי' ח'. אך דמתעסק בחלבים חייב שכן נהנה. ובפמ"ג או"ח סי' תע"ה צידד לחדש דהיכא דמכוון להיפך ל"ש שכן נהנה וא"כ המתפלל קודם אכילתו שלא יכשל באכילת תולעים וגלי דעתי' דלא ניחא לו בזה והוי ככונה בפי' להיפוך ול"ש שכן נהנה:)**

ולפי האמור מקום יש בראש ליישב קו' התוס' למ"ל קרא דכל חלב לרבות חצ"ש תיפ"ל משום דחזי לאצטרופי וי"ל לפמ"ש בס' אבני נזר או"ח סי' קפ"ו כלל במי שעושה מלאכה בח"ש ונמלך ונגמרה אם פטור משום של"ה עשי' משעה ראשונה לכך או לא וכתוב דזה תלוי בדברי המגן אבות שחידש דהמלאכות שמפרש שיעורן במשנה ח"ש מותר מה"ת ושאין שיעורן מפורש במשנה ח"ש אסור מה"ת וכ' לפ"ז דמלאכה שח"ש אסור מה"ת לא בעי' עשי' משעה ראשונה לכך ומלאכה שח"ש מותר מה"ת בעינן עשי' משעה ראשונה על דעת לגמור. והנה רש"י שבת ה': פירש אהא דמפנה חפציו מזויות לזויות ונמלך עליהם להוציאן פטור משום של"ה עקירה משעה ראשונה לכך דהפטור משום דל"ה מלאכת מחשבת ונראה דרש"י ז"ל לשיטתו דל"ח מתעסק רק בנתכוון לדבר מותר זה ועשה דבר איסור בחפץ אחר ואל"כ שהי' מתעסק ע"כ הוצרך לפרש דכאן הפטור משום מחשבת אבל להתוס' דאפי' בחפץ א' שנתכוין שהוא תלוש והי' מחובר חשיב ג"כ מתעסק ה"ה במתכוין לח"ש לבד ובאמת הי' חלק משיעור שלם חשיב ג"כ מתעסק. דח"ש בהוצאה אינו איסור כלל דעקירה בלא הנחה אין אסור מה"ת וחלק משיעור שלם אסור מה"ת כדאי' בירושלמי מודה ר"ל בעתיד להשלים וחשיב כנתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר:

והשתא דאתינא להכי דאין צריך לבא בזה למלאכת מחשבת רק הפטור מצד מתעסק וזה נוהג בכל איסורים ולאו דוקא בשבת וא"כ ק' לכאו' איך אמרי' בגמ' דח"ש אסור מה"ת משום חזי לאצטרופי כיון דע"כ מיירי של"ה דעתו מתחלה להשלים דהרי מודה ר"ל בעתיד להשלים וא"כ ל"ה אכילה משעה ראשונה לכך ואפי' ימלך אח"כ ואוכל עוד ח"ש פטור כיון דח"ש קמא הי' במתעסק דכיון דכל זמן שלא אסרנו ח"ש מטעם חזי לאצטרופי הי' ח"ש מותר והיכא דח"ש מותר בעינן עשי' משעה ראשונה לכך ע"כ אצטריך קרא דכל חלב לאסור ח"ש וכיון דכבר אסור ח"ש מצד הדרש דכל חלב שוב איכא גם הטעם דחזי לאצטרופי דהיכא דח"ש אסור מה"ת ל"ב עשי' משעה ראשונה לכך. וכ"ת א"כ מה צריך ר"י לטעם דחזי לאצטרופי כיון דסו"ס צריך ללמוד מכל חלב י"ל דנ"מ כמ"ש תוס' שבועות כ"ג: ב' תירוצים אם שבועה חל על ח"ש ולתי' א' חל משום דחצ"ש ל"ח מושבע ועומד כיון דאין מפורש בקרא כמ"ש הר"ן. וי"ל דתי' השני דהתוס' דס"ל דאינו חל הוא מטעם הנ"ל דכיון דאיכא נמי טעמא דחזי לאצטרופי וסברא דאורייתא הוא כדאמרי' בעלמא למ"ל קרא סברא הוא חשיב כמפורש בתורה ואין שבועה חל עליו ואע"ג דכל יסוד הסברא בנוי ג"כ על הקרא דכל חלב כנ"ל מ"מ השתא דאיכא סברא אזלי' בתר הסברא וכזה ממש יש בתוס' ב"ק כ"ה: בד"ה אמר קרא דוק ותשכח:

ובהאי ענינא במאירי ריש פ"ח דיומא כ' טעם דשבועה חל על ח"ש דכיון דנשבע על ח"ש ש"מ דכוונתו דוקא לחצי ול"ש חזי לאצטרופי וא"כ ביחד עם השבועה ניתר איסור ח"ש שמצד נבילה וממילא ל"ח מושבע ועומד וחיילה שבועה עיי"ש וקשי' לי דהתינח לרבנן דלא חל אח"ש רק במפרש אבל לר"ע דאפי' בסתם חל שבועה אח"ש ובסתם ל"ש טעם הנ"ל וצ"ע ולפמ"ש דהמאירי ע"כ קאי במפרש וכן מפורש בדבריו ז"ל נלע"ד להוסיף ביאור דס"ל דכל ענין חזי לאצטרופי הוא משום דח"ש לאו אכילה הוא ובמשנה שבת דף קמ"ג. דמאכל שאין בו כשיעור חשיב כמאכל בהמה הנה דסתם אין דרך אדם לאכול ח"ש וממילא עומד לאכול לכשיעור כדרך בנ"א ודומה למ"ש בירושלמי מודה ר"ל בעתיד להשלים. אך דלר"ל בעי' שיהי' בפי' דעתו להשלים ולר' יוחנן גם סתמא עומד לכך וכ"ז ח"ש שאין בו חשיבות לאדם זה אבל במפרש דכברי' דמי כדאי' שבועות כ"א: וכיון שיש לו חשיבות לגבי האי גברא שוב אינו עומד להשלים לכשיעור ע"כ ח"ש מותר בו:

אמנם שמעתי כי הרבה גדולים תמהו ע"ד שיבת ציון הנ"ל שכ' דבמאכל שיש בו חשש תולעים יש בו משום מתעסק. דלא מצינו מתעסק רק כשאינו עולה על דעתו כלל שיש ס' שמא הוא מחובר משא"כ בנ"ד שהוא יודע שהוא ס' שמא יש בו תולעים ולכאו' צדקו דבריהם אמנם נלע"ד ליישב דבריו לפמ"ש הרמב"ן בחי' ע"ז בסוגי' דבת תיהא דמיירי במתכוין רק לבדוק היין ולא להנות ומ"מ למ"ד ריחא מלתא אסור דמריח כשותה ובאכילה גם אינו מתכוין אסור דמתעסק בחלבין ועריות חייב שכן נהנה. ומזה משמע דכל מתעסק הוי דשא"מ. וכן הוציא באבני נזר או"ח סי' ר"נ ורנ"א מדברי רמב"ן אלו ובסי' רנ"א סק"א הק' ע"ז באוכל חלב וכסבור שומן הרי לפי האמת שהוי חלב הוי פסיק רישא ותירץ דרמב"ן לשיטתי' ר"פ כירה דס' פ"ר ל"ח פ"ר עיי"ש. ובסי' ר"נ סק"ד כ' וז"ל ובודאי קסבר רוק הוא ובלעו שאינו מתכוין לאכילה הוי דבר שאין מתכוין. אך אף נתכוין לחתוך תלוש וחתך את המחובר אפי' לפי תוס' נמצא מחובר חשיב דבר שאין מתכוון שלא נתכוון לעקור דבר מגידולו וכן קסבר רה"י ונמצא רה"ר לא נתכוון להוצאה מרשות לרשות. ובכלל שלא נתכוון למלאכה עיי"ש. והנה דבר שאינו מתכוון ודאי מותר אפי' כשעולה בלבו הס' שמא יהי' באופן האסור כמו בגורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ דאף שיודע דאפשר שיהי' חריץ מ"מ שרי. ולפ"ז לכאו' ק' דא"כ יהי' מותר לעשות לכתחלה דבר שהוא ס' אם הוא מלאכה או לאו דהוי דשא"מ. אך ז"א דכיון שהוא יודע שהוא אפשר שיהי' מלאכה ומ"מ עושה חשיב מכוון כיון דמכוון למעשה זו ועושהו מה חזית שיחשב מכוון לגבי צד היתר יותר מלאיסור כיון דצדדי הס' שקולין חשיב מכוון לזה כמו לזה ולא דמי לגורר מטה דהתם עיקר כוונתו לגרירה ולא לחריץ ע"כ הוי לגבי חריץ דשא"מ משא"כ בזה. וכ"ז התם אמנם באוכל מאכל שיש בו חשש תולעים דהדבר ברור דעיקר כוונתו לאכול המאכל לא לאכול התולעים שבתוכה ולא מיבעי' למש"כ תרה"ד ורמ"א או"ח סי' רנ"ג לענין להסיק ע"י שפחה גוי' בזמן הקור דכיון שאין עיקר כוונתה רק לחמם הבית ולא לתבשילין חשיב לגבי תבשילין דשא"מ דבנ"ד חשיב לגבי תולעים דשא"מ אך אפי' לדעת רש"י ביצה ל"ו. שהביא באבני נזר סי' ר"נ סק"ו ובאגלי טל בהשמטות דאם כוונתו לב' דברים אף דכוונתו עיקר לדבר א' מ"מ גם לגבי השני חשיב מכוון היי"ד התם שמכוון בבירור לשניהם אך שאחד יותר עיקר משא"כ בנ"ד הלב יודע ברור כשמש שאין כוונתו ורצונו כלל לאכול עתה תולעים ואפי' בלעדי האיסור כדאי' יו"ד סי' ק"ד ס"ג ועי' רש"י ע"ז נ"ז: ד"ה פרעוש ויתוש וא"כ הוי לגבי אכילת תולעים דשא"מ, וכ"ת פ"ר. פ"ר בהנאה מותר, וא"כ ע"כ צ"ל שכן נהנה כמ"ש השיבת ציון וע"ז שפיר כתבתי דחצ"ש אין דינו כאכילה רק כהנאה ובהנאה לבד ל"א שכן נהנה. וא"ש בעזה"י:

אך יש לדון דאף דח"ש ל"ח אכילה היינו כשאין אוכל רק ח"ש משא"כ במי שאכל מאכל שיש בו חשש תולעים דבאכילה זו יש יותר מכזית אף שהתולע עצמה אין בה כזית מ"מ כיון שהוא חלק מאכילה י"ל דיש על כל משהו שבה שם אכילה. וכעי"ז אי' בזבחים צ"ה אגב אבוהון חשיבי [וכעין סברא זו מבואר בר"ש פי"ח דכלים מ"ז עש"ה]:

והנה הכי איתא שם בזבחים צה. מעיל שנטמא מכניסו פחות משלש על שלש ומכבסו. הנה לכאו' נראה מזה דכמו דבגד שאין בו כשיעור אין מק"ט כן אפי' בגד שיש בו כשיעור אם דנין על חלק פחות מכשיעור ממנו חשיב כאלו אין בו הטומאה, אמנם בגמ' שם פריך מתיב ראב"א העבין והרכין אין בהם משום שלש על שלש ורק בעי' שלשה על שלשה] ומשני אגב אבוהון חשיבי. הנה נשמע מכאן ב' דברים דדבר שאין בו שיעור כלל אף אגב אבוהון ל"ח אך אם יש בו שיעור שלש על שלש אף דבעי' שלשה על שלשה מ"מ אגב אבוהון חשיבי דכל שיש בו צד שיעור אף דל"מ לגבי דבר זה מ"מ שוב מועיל מה דמחובר לשאר הבגד שיהי' גם לזה חשיבות בגד ועתה יש לומר בנ"ד דיש בו ג"כ צד שיעור דהרי ברי' יש בו חשיבות שיעור אך דאין שם אכילה עלה וא"כ דומה לשלש על שלש דאגב אבוהן חשיבי:

אמנם הנה בכלים פכ"ה משנה ז' הבגד שארג בו שלשה על שלשה ונטמא מדרס והשלים עליו את כל הבגד ואח"כ נטל חוט א' מתחלתו טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס. והנה גם מכאן נשמע סברא הנ"ל דכמו דשיעור טומאת מדרס שלשה על שלשה טפחים אפי' כשיש בו שיעור הנ"ל אין הטומאה רק בכל השיעור יחד אבל לא בחלק ממנו דאל"כ ק' דאע"ג דשלשה על שלשה שנתמעט טהור ממדרס כדאיתא שם משנה ח' היי"ד התם דהוי כמו כלי שנשבר משא"כ בנ"ד כיון דמעולם לא נפחת משיעורו הנ"ל שיחשב ככלי שנשבר דבשעה שניטל חוט א' מתחלתו ג"כ יש בו בכלו שיעור הנ"ל וא"כ למה נטהר מטומאת מדרס כיון שנשאר בו חלק מהבגד שנטמא במדרס ול"ה בו שבירה המטהרתו מטומאתו וע"כ צ"ל כנ"ל דגם מעיקרא ל"ה בו טומאה רק בכל השיעור יחד לא בחלק ממנו. ממילא עתה שאין בו כל השיעור יחד טהור אע"ג שלא אירע בו דבר המבטל תורת בגד ממנו שהוא כמו שבירה בכלי. וכזה מבואר במשנה ה' שם דבגד שארג בו שלש על שלש. ונטמא ט"מ והשלים עליו את כל הבגד ואח"כ נטל חוט א' מתחלתו טהור מטמא מת אבל טמא מגע טמא מת ונשמע מזה ג"כ סברא הנ"ל ממש כמ"ש במשנה דלעיל. אך ק' תינח במשנה ח' דפחות משלש על שלש אין בו שיעור כלל שייך סברא הנ"ל אבל במשנה ז' בשלשה על שלשה טפחים דאפי' כשביטל חוט א' עדיין יש בו שיעור שלש על שלש א"כ שוב נימא אגב אביהן חשיבי וכל חלק ממנו יחשב טמא מדרס ואפי' נוטל חוט א' ממנו יהי' טמא מדרס וע"כ צ"ל דל"א אגב אביהן חשיבי רק בעודנו מחובר עם כל השיעור שיש בו טומאה זו כמו בהא דזבחים צה. שכל המעיל שקיבל טומאה עדיי מחובר יחד ואז אע"ג דבעינן לקבלת טומאה שלשה על שלשה מ"מ גם בשלש על שלש ממנו שמכניסו חשיב שהוא טמא משא"כ בנדון משנתינו אף דהבגד מחובר יחד ויש בו בכללו יותר משלשה על שלשה מ"מ כיון שלא נשאר ממה שנטמא בפועל שיעור שלם של שלשה על שלשה ל"א אגב אביהן חשיבי ומזה יש ללמוד לנ"ד דכיון דבחצ"ש ל"א שכן נהנה אע"ג שאוכלו יחד עם שיעור שלם של היתר כיון שאין באיסור כשיעור ל"ש אגב אביהן חשיבי ודוק היטב כי הדמיון נכון מאד כפתור ופרח:

אמנם במים שמצוי בו מכשול תולעים בזה ברור יותר לימוד זכות הנ"ל דאוכלין ומשקין לא מצטרפי דלא שוי שיעורייהו וכיון דבתולעים לבד לית בהו כזית חשיב דשא"מ כנ"ל, ובח"ש ל"ש שכן נהנה כאמור:

ובהאי ענינא הנה באבני נזר יו"ד סי' פ"א במים שיש תולעים קטנים מאד ואפי' סינון אינו מועיל שלא יעברו. וכ' שם סק"ו דבשעה"ד גדול יש לסמוך על הפוסקים דברי' בטילה בתהק"ס דבשעה"ד בדרבנן יש לסמוך על יחיד במקום רבים עיי"ש ובסק"ז תברי' לגזיזי' דניכר וא"א לבררו רוב הפוסקים ס"ל דלא בטיל הטו"ז ופר"ח ופר"ת ומנ"י והרב ז"ל מלאדי סי' תמ"ב סקט"ו בקו"א עיי"ש אמנם עתה יצא לאור ספר המאירי על סוכה וכ' שם דף ט: חידוש גדול דהא דניכר האיסור לא בטיל הוא רק מדרבנן (ובמק"א בארתי דס"ל דכל הטעם דניכר איסור לא בטיל הוא משום דיכול לבררו הוי כמבטל איסור לכתחלה, וס"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא דרבנן, אמנם אם נימא כן ודאי ס"ל להמאירי דניכר וא"י לבררו בטל כיון דאין לו עצה להוציא האיסור א"י לומר דהוי כמבטל לכתחלה, אך אין דבריי מוכרחין] ולפ"ז גם לענין חשש זה דניכר וא"י לבררו שיחשב כניכר שייך היתר הנ"ל דאע"ג דרוב פוסקים מחמירין מ"מ בשעהד"ח בדרבנן סומכין על יחיד במקום רבים גם י"ל דהוי כעין ס"ס בדאורייתא וס' א' בדרבנן. ס' א' שמא כמאירי דניכר איסור רק מדרבנן לא בטיל וא"כ מה"ת מותר ואת"ל לא דלמא ניכר וא"י לבררו ל"ח ניכר כדעת רשב"א שבב"י יו"ד סי' קט"ו. ואע"ג דרוב אחרונים הנ"ל פסקו כרמב"ם מ"מ ל"ח זה רוב דבשורש הפלוגתא הוא הרמב"ם ורשב"א רמב"ם אוסר ורשב"א מתיר חד נגד חד והוא ס' השקול, אך דאחרונים ז"ל הנ"ל פסקו מס' לחומרא [כיון דאז עדיין לא נתגלה ס' המאירי דניכר האיסור דרבנן] דבדאוריי' הלך אחר המחמיר. וא"כ הוי ס' השקול ושפיר יש לצרפו לס"ס [ודעת פנ"י כתובות ט'. דאפי' כשאין הספקות שקולין חשיב ס"ס וס' א' בדרבנן דדלמא הלכה כרשב"א דניכר וא"י לבררו ל"מ ניכר:

והנה באבני נזר שם סק"ט העלה לבשל המים ואז נתיר משום ס"ס א' שמא ניכר וא"י לבררו מתבטל ס' ב' שמא נמוחו ע"י בישול עיי"ש דה"ק ואין לזוז מדברי רבינו זצוקללה"ה לבשל המים:

והנני לגבב עוד צדדי היתר ללמוד זכות לענין דיעבד. הא' שמא כבר עברו על התולעים יב"ח משעת יצירתן וא"כ הו' עפרא בעלמא דברי' שאין בה עצם אינו מתקיים י"ב חודש כבגמ' ומבואר בפר"ח הובא בפמ"ג סי' פ"ד ס"ק כ"ד דהיינו אף שמתקיימין מ"מ הוי עפרא בעלמא [אך זה דוקא בתולעים שאין רוחשים אבל אם חיים עדיין בודאי הם עדיין תוך ו' חדשים כדאי' בפר"ח שם] עוד יש לספק לפענ"ד לפמ"ש המהרי"ט דמקואות דידן אין דין מעיין עליהם כיון דמדינתינו יש הרבה גשמים י"ל שהם נובעים ממי גשמים שנאספו למעלה בקרקע וא"כ גם בארות דידן י"ל שאין להם דין מים נובעין לפ"ז, וא"כ אין התולעים שבו אסורין עד שיפרשו כיו"ד רסי' פ"ד. ואף דאסור לשאוב מהם בכלי דחיישינן שמא פירשו לדופני הכלי וחזרו, עי' ש"ך שם סק"ד מ"מ הדבר ברור שאין כל התולעים פורשים לחוץ וחוזרים רק איזה מהם מצוי שיפרשו ויחזרו וכיון דרוב תולעים שבמים לא פירשו א"כ אותן תולעים שפירשו וחזרו בטלים. מה"ת ברוב באותן תולעים שעדיין לא פירשו וזה ביטול יפה אף להרמב"ם הנ"ל דאינו ניכר כלל כמובן דדוקא אם באנו לומר דהתולעים בטלים במים הוי ניכר. משא"כ עתה דאומרים דבטלים בשאר תולעים המותרין מחמת שלא פירשו הוא ביטול טוב כמו כל יבש ביבש חד בתרי, ואת"ל שהוא מעיין גמור שמא כהרשב"א דכל שאין יכולין לבררו אף דניכר בטל:

עוד נלע"ד סניף די"ל לרמב"ם דניכר אין בטל אף שא"י לבררו בעינן שיהי' ניכר להדיא בתחילת מראית העין כעין שכ' המג"א בה' אתרוג דל"ח שינוי מראה רק מה שנראה להדיא בתחלת ההשקפה. וכעי"ז כ' אחרונים באו"ח סי' ל"ב סעיף כ"ה דכל שאין ניכר פרידתן להדיא חשיב צורת האות עלי' לענין שלא יחשב שלא כסדרן עיי"ש. והכ"נ כיון דבאמת א"י לברר האיסור רק המראות העין גורם האיסור בעינן שיהי' נראה האיסור בראשית ההשקפה כמו שהוא בקום שבחמאה, ובתולעים דקים כאלו שעוברין דרך המסננת ודאי אין האיסור נראה להדיא רק אחר העיון הדק היטב, וזה ל"ח ניכר האיסור ויש להביא דמות ראי' לזה, דאל"כ תמיד יכולין להכיר תערובות איסור ע"י מיקראשקאפ. וע"כ כמ"ש:

עוד נלע"ד דהנה הפמ"ג בפתיחה לה' תערובות הק' בנטל"פ דבטל ברוב ואמאי והא ניכר האיסור כיון שמרגיש הטעם הרגשתו זו הכרתו כמ"ש הרשב"א חולין (צ"ח:) עיי"ש וראשית אומר דסברא זו דטעימתו הוא הכרתו זה רק לדעת הרמב"ם גבי קום דכל שניכר האיסור אף שא"יל בררו לא בטל אבל לרשב"א ל"ש זה דסו"ס א"א לנו להוציא האיסור מן ההיתר. ואף דרשב"א חולין צ"ח: כ' זה לא כ' כן אליבא דנפשי' רק בשם ס' איסור משהו עיי"ש שהביא באריכות כל לשונו. ובסוף סיים העתקתי לשונו. דוק ותשכח שאין זה מרשב"א ז"ל עצמו כנלע"ד ברור, (וראיתי בס' חלקת יואב תמה מאד ע"ד שכתוב טעימתו זו הכרתו דהרי הרשב"א לשיטתו ביו"ד סי' קט"ו דניכר וא"י לבררו בטל א"כ מה בכך דטעימתו זו הכרתו הרי אין יכול לבררו. ולע"ד לא ק' מידי דדברי רשב"א אילו העתיק מראב"ד ז"ל בס' משהו וכן נמצא כמ"פ בפוסק שמעתיק דברי פוסק חברו אף שיש בתוכו מקצת דברים שאין עולין להלכה לפי דעתו] אך סו"ס ק' קו' הפמ"ג הנ"ל לדיעה זו שהוא כדעת הרמב"ם. ונראה לפמ"ש המג"א או"ח סי' תרכ"ו דהא דל"מ ביטול באפשר לברר האיסור היי"ד כשרוצה לאכול האיסור עצמו משא"כ היכי שאין כוונתו בהביטול להשתמש באיסור רק שלא יאסור את ההיתר גם בניכר האיסור בטל עיי"ש. והנה הר"ן פ' בתרא דע"ז הק' איך ילפי' נטל"פ מנבלה סרוחה הא שם אי"ר כלל לגר. ותי' דה"ט דמה נבלה שאינה אסורה אלא כשהוא ראוי' אע"פ שנפגמה קצת מפני שנהנה ממנה. משא"כ שאינה ראוי' שאינה נהנה הימנה כלל, וה"ה כאן שאינה נהנה דהא פוגם וכו' עיי"ש נמצא דביטול נוטל"פ אינו כדי להנות מן האיסור דאדרבה מן האיסור אינו נהנה כלל רק אדרבה מצערו רק עיקר תכלית הביטול כדי שלא יאסר את ההיתר וכה"ג גם בניכר האיסור בטל ומודינא דהיכא דיכול לבררו אינו בטל דכיון דאינו מסירו ע"כ דניחא לי' לאכול האיסור אע"פ שפוגם. אמנם בנ"ד דא"י לבררו רק דניכר שפיר בטל גם לרמב"ם וה"ה בנ"ד:

ואציע מענינא מש"כ בחי' לביצה וזה לשוני ביצה יג: פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי פירש"י דהוי ככולי' פסולת ואסור משום מוקצה. אמנם בב"י סי' שי"ט הביא דעת הרמב"ם דקו' הש"ס מי איכא ס"ד שיהי' מותר לברור הפסולת דאצטריך רשב"ג לאשמעי' דאסור וי"ל דהרמב"ם לשיט' לא היה אפשר שיפרש כרש"י דלכאו' ק' על פירש"י דפסולת מרובה על האוכל הוי ככולי' פסולת דהרי בניכר האיסור ל"ש ביטול מזה ולע"ד ראי' דס"ל לרש"י ז"ל דהא דניכר האיסור לא בטיל היינו כיון דאפשר להסירו חשיב כמבטל איסור לכתחילה וכעין שכ' הרי"ף פ' גה"נ דדשיל"מ בפת שאפאו עם הצלי אסור לאוכלו בכותח דכיון דאפשר לאוכלו עם בשר אם נתיר לאכול עם כותח חשיב כמבטל איסור לכתחילה כן בזה אבל לולא זאת בטל האיסור גם בניכר ונפ"מ דאם בדיעבד אכלו לא עבר על עצם אכילת איסור רק על איסור אין מבטלין, ואל תתמה ע"ז דהרי דעת המאירי סוכה ט': דהא דניכר האיסור אינו בטל הוא רק דרבנן עיי"ש ויש לבאר זה ע"פ דברינו הנ"ל דכל האיסור הוא משום אין מבטלין איסור לכתחילה ומאירי ס"ל באין מבטלין דרבנן וע"כ בניכר האיסור אינו בטל מדרבנן. ובאמת הי' קשה לי מאד לחדש חדשות כזה אמנם מצאתי כמעט ראי' גלוי' ומפורשת לדבריי מדברי הראב"ד ז"ל הובא בר"ן פ' השוכר את הפועל ד' ע"ג. אהא דאר"ד אמר ר' יוחנן המערה מיי"נ מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל. וכ' הראב"ד ז"ל ואע"ג דלית הלכתא כר' דימי אר"י לענין יין ביין מ"מ גבי יין במים ומים ביין וכן לכל איסור שנמוח הלכתא כוותי' שאם יפול איסור לתוך היתר מעט מעט שאין בו כדי נתינת טעם בשעת נפילה מותר דראשון ראשון בטל וכו' דתנן במס' ערלה הערלה מעלה את הכלאים והכלאים מעלין את הערלה וכו' ודוקא בערלה וכה"כ וכו' אבל בתרומה לגבי חולין דישראל שצריך להרים לא וכו' וכן הדין לכל איסורין אחרים שלא נמוחו כגון כזית חלב שנפל לתוך ששים היתר ולא נמוח כ"א חציו כיון שהאיסור קיים שאם יפול לקדרה אחרת יאסור כחלב גמור אם יפול עוד בקדרה זו זית אחר של חלב ונמוחו יצטרפו שניהם לאסור את הקדרה וכו' שהרי מצאו בעין שעדיין ראוי לאסור במקום אחר מש"ה מצטרף עם האחרון כדין התרומה עכ"ל. ולכאורה ק' טובא מה צריך ראי' מתרומה תיפ"ל כיון דניכר האיסור לא בטל. בשלמא בתרומה דכבר נתבטל האיסור רק דצריך להרים משום גזל השבט יש בזה חידוש דחוזר וניעור אף דנתבטל כיון דסו"ס צריך להרים. אבל בניכר האיסור פשיטא וא"צ ראי' וגם אין הנדון דומה לראי'. ולהנ"ל א"ש דגם בניכר הא דלא בטיל הוא משום דיכול להוציא האיסור חייב להוציאו דאל"כ חשיב כמבטל איסור בידים ולראב"ד ז"ל אין מבטלין דאורייתא ע"כ אסור מדאורייתא לאוכלו משום אין מבטלין איסור לכתחילה ולפ"ז דומה לגמרי לתרומה דבאמת כבר נתבטל האיסור רק דצריך להרים משום אין מבטלין. וקמ"ל שפיר דבכה"ג אע"ג דנתבטל חוזר וניעור וא"ש הראי' מתרומה דאף דנתבטל כיון דצריך להרים חוזר וניעור והוא חידוש נפלא אשר מד' רבינו הראב"ד ז"ל משיתהו:

אמנם נראה דדבר זה תלוי' בפלוגתא דרמב"ם ורשב"א שבב"י יו"ד סי' קט"ו בניכר האיסור ואין יכול לבררו אם בטל הרשב"א ס"ל דמבטל בטל ורמב"ם ס"ל דגם כה"ג לא בטיל. ולהרמב"ם א"א לו' כלל דהא דניכר האיסור לא בטיל הוא משום דיכול לבררו דהרי כאן אין יכול לבררו ומ"מ לא בטיל וא"כ גם בנ"ד בפסולות מרובה על האוכל א"א שיתבטל האוכל וחשיב ככלו פסולת דהרי ניכר כ"א לעצמו ע"כ הוכרח הרמב"ם לפרש באופן אחר:

[בעיקר ד' המאירי הנ"ל דהא דניכר איסור לא בטל היינו רק דרבנן ופירשנו דאיסורו רק מצד אין מבטלין איסור לכתחילה נלענ"ד ראי' וסעד לגוף הדין [אף לא מטעם הנ"ל] מגמ' זבחים ע"ח דפגול ונותר וטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור משום איסורין מבטלין זא"ז וכ' רש"י ותוס' משום דבטל בפיו ומינה דאפי' הי' ניכרין קודם שלקחן לפיו בטלו כיון דבשעת לעיסה מתערבין וכ"מ להדי' שם ע"ט. דמדמה להא למצה ומרור שכורכן ביחד ואכלן דלמ"ד מצות מבטלות זא"ז הי' בטל ואע"ג דשם אינו בוללן חוץ לפיו רק כורכן וכ"א ניכר לעצמו מ"מ בטל בפיו וא"כ ה"ה בכל איסור המעורב ברוב היתר ואע"ג דניכר ולכתחילה אסור לאוכלו מ"מ בדיעבד אם אכלן א"א לחייב ע"ז דבפיו מתערבין אהדדי ובטל איסור בתוך היתר ומ"מ ליכא בזה רק איסור אין מבטלין ולא יותר. אך י"ל לפמ"ש רשב"א גיטין פ"ג: בשם ירושלמי במגרש ע"מ שתבעלי לפלוני אסורה לפלוני דכשבא לבעלה היא א"א וה"נ כשבא לאכול עדיין אינו בטל מ"מ פשוט דגם בנדון הירושלמי א"א שיהי' בזה רק איסור לכתחילה דסו"ס בשעת בעילה הוא פנוי' וכ"ה בנ"ד אך די"ל דאפי' למ"ד אין מבטלין דרבנן בנ"ד דאורייתא היא כי כן מוכח לכאו' בירושלמי הנ"ל שהוא דאורייתא מ"מ אינו מוכרח כמובן אך אפי' נימא שהוא דאורי' מ"מ אין בזה רק איסור לכחחילה וכמ"ש לענין נדון הירושלמי הנ"ל כנלע"ד בזה:

והנה זה כבר דנתי במי שאוכל מאכל שיש בו תולעים בשוגג לא יהי' בו שום איסור דהוי מתעסק דסבור שהוא תבשיל אחר ונמצא תולעים. אח"כ מצאתי כן בשיבת ציון ודחה דמתעסק בחלבין חייב שכן נהנה, אמנם לפי הנ"ל חוזר היתר הנ"ל למקומו דממנ"פ בשעה שאוכל ונהנה אז בטל התולע ברובו כמבואר בהא דזבחים ע"ח. ואין האיסור רק מצד תחילת לקיחתו לפיו כהא דירושלמי גיטין פ"ג: דכשבא לבעול אותה היא א"א ואז עדיין ל"ש שכן נהנה ושוב שרי משום מתעסק ונכון בעזהשי"ת:

מ"מ נראה דחיוב גמור מה"ת לבדוק עד מקום שידו מגעת משום מ"ע דוהבדלתם דאע"ג דחשיב מתעסק לענין הל"ת מ"מ מ"ע דוהבדלתם לא קיים:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה