ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
סימן פו
להרב החו"ב מו"ה לייביל וואלמאן נ"י מו"צ בסאכאטשוב
ע"ד השאלה בתינוק שנולד בש"ק בקיץ כמו רבע שעה אחר שקיה"ח אם לימול אותו בש"ק או ביום א' וכ"ת כ' הנה בש"ך יו"ד סי' רס"ו בשם שו"ת ר"מ אלשקר דדעת הגאונים מתחיל מיד בתחילת השקיעה לפיכך סילוק כזה אין מלין אותו רק ביום א' אבל המג"א סי' של"א כ' דהתחלת ביה"ש הוא ג' מילין ורביע אחר התחלת השקיעה והוא לערך רבע שעה קודם צה"כ וכו' ואם נולד קודם לכן בשבת נמול בשבת. ואף שי"א שמתחילת השקיעה היא לילה מ"מ הרי במדינות אלו אין אנו חוששין כלל לדבריהם שלפעמים אין מקבלין שבת ועושין כל המלאכות עד רביעית שעה קודם צה"כ א"כ אין לנו לדחות המילה מזמנה בשביל חשש זה עיי"ש. ובחכ"א הביא דעת הש"ך והמג"א ולא הכריע אמנם בשו"ע הרב ז"ל סי' של"א פ' הלכה כדברי המג"א ע"כ נלע"ד לפסוק הלכה כהמג"א וכן הוריתי למעשה למולו בש"ק עכ"ל:
והנה מש"כ כ"ת להכריע כדברי המג"א מחמת שהכריע כן בשו"ע הרב ז"ל הנה הרב ז"ל עצמו בסידור בסדר הכנסת שבת כ' להיפוך דעיקר הלכה כד' הגאונים וכ' ר"ת וסייעתא יחידאי נינהו נגד הגאונים הראשונים רב שרירא ורב האי בנו ואחריהם רבינו חננאל והרי"ף והרמב"ם וראב"ן וסייעתם ור"י בעל התוס' ובעל העיטור ומש"כ נגד הגאונים הראשונים נראה דמתכוון הרב ז"ל לומר דמלבד שהם ז"ל הרוב נגד ר"ת ז"ל עוד אחת שהם ראשונים. ואף דהלכה כבתראי היי"ד כשהביא דברי הראשונים וחולק עליהם משא"כ בזה דר"ת ז"ל לא הביא כלל דעת הגאונים ז"ל רב שרירא ורב האי ור"ח ז"ל שהיו לפניו משמע שלא ראם ואפשר שאלו ראה דבריהם היה מודה לשיטתם וכה"ג אין הלכה כבתראי כמ"ש הרמ"א חו"מ סי' כ"ה ס"ב. עוד כ' דשיטת ר"ת ז"ל הוא נגד החוש ופליאה נשגבה וכו' ועוד יש פליאות עצומות מהחוש על דעת זו עיי"ש והנה א' מהפלאות מהחוש על ר"ת ז"ל הוא מש"כ דהחמה מהלכת אחר שקיעה בעובי הרקיע וזה נתברר בחוש שהחמה מהלכת בלילה למטה מהקרקע כידוע [ואני ישבתי דעת ר"ת ז"ל דהרי בש"ס פסחים צ"ד: אמר דחכמי ישראל אומרים דהחמה מהלכת בלילה למעלה מהרקיע וחכמי או"ה אומרים למטה מן הקרקע ונראין דבריהם מדברינו. וכ' בשט"מ כתובות י"ג: בשם ר"ת עצמו [והובא בגה"ש שם] דהיינו שדבריהם נראין יותר בראיות ומ"מ האמת כחכמי ישראל עי"ש. וכן מצאתי להגאון ר' אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל שנדפס בראש ס' עין יעקב שכתב כדברי ר"ת ז"ל הנ"ל עיי"ש וא"כ מה שייך להקשות על ר"ת ז"ל מן החוש כיון דחזינן דר"ת ז"ל עצמו ידע מזה שלפי הראיות נראין יותר דברי חכמי או"ה וזה ג"כ בכלל הראיות שנראה לכאורה בחוש ע"פ חשבון התיכונים שהחמה מהלכת למטה מן הקרקע. ומ"מ האמת כדברי חכמי ישראל ואני הקטן נלע"ד ראי' לשיטת ר"ת ז"ל ג"כ מן החוש דאל"כ קשה כיון דהשמש גדולה הרבה אלפי פעמים יותר מכדור הארץ כאשר נתברר אצל חכמי התכונה האחרונים ואם החמה מהלכת בלילה למטה מן הקרקע היה ראוי שלילה כיום יאיר גם בארצינו כמו באמעריקא כי השמש משלחת פארותי' וקוי אורה [שטראלען] לכל צדדי כדור ארצינו והיה ראוי שיבא אור החוזר מקוי האור ההוא שבכל צד גם אלינו. ואין כדור הארץ שהוא כגרגר חרדל לעומת גודל החמה יהי' חוצץ עלי' מלהגיע קוי אורה אלינו. ואיש א' דחה אותי דזה דומה למי שעומד אצל אילן שאינו רחב יותר מאמת איש ואחורי האילן יש בתים רחבים הרבה יותר מאילן מ"מ א"א לאדם הזה לראותם מחמת שהוא עומד סמוך לאילן ע"כ האילן חוצץ שלא יכול לראותם ואם הי' מרחק עצמו קצת מן האילן הי' רואה אותם. וה"נ בזה מחמת שאנו עומדים סמוכים ותכופים לכדור הארץ ע"כ כדור הארץ חוצץ שלא נוכל לראות אור השמש אף שהוא רחב אלפי פעמים יותר מכדור הארץ עכ"ד האיש הנ"ל ולענ"ד אין הנדון דומה לראי' דהתם א"א לראות בעיני בשר רק עצם גשם הבית ולענין זה האילן חוצץ משא"כ השמש שמשלחת קוי אורה אלפי פרסאות רחוק ממנה א"כ אף דכדור הארץ חוצץ מגוף השמש מ"מ היה ראוי לקוי אור השמש להגיע עדינו מכל ד' צדדים בגדר אור החוזר כנ"ל אבל העיקר נראה כי בגלגלים שהם אינם מד' יסודות רק מגשם חמישי כמו שקראוה החוקרים ועי' רמב"ם פ"ג מה' יסוה"ת הלכה י' א"א לנו לעמוד על אופיי' ועל עומק תכונתה ואין לנו הוגה בזה ואין לנו להקשות בזה מן החוש כי כל ראיות שלנו בנוים על הקדמות ויסודות של החוש הרגיל תמיד בדברים שלמטה מגלגל הירח ומשם לוקחו ואין להשתמש בראיות אלו על הויות שלמעלה מגלגל הירח וכעי"ז כ' הרמב"ם במו"נ לדחות ד' אריסטו שרוצה להביא ראיות על קדמות העולם ודחהו הרמב"ם שכל ראייתו הרי לקיחות מאחר שנתהווה העולם. כי מה שקודם לכן אין לו השגה ואיך אפשר להשתמש בשרביטן של ראיות אלו של אחר התהוות העולם על שעת הוויות העולם שהי' אז לגמרי מהות אחר והביא משל נפלא לזה עיי"ש דבריו, כי נעמו. וכעי"ז אני קורא בנ"ד כי אין להשתמש בראיות הלקוחות ממה שלמטה מגלגל הירח שהם הד' יסודות אשר באלה שולט כח השגתינו וממנו נקח מופתים על אשר למעלה מגלגל הירח כי אין הנדון דומה לראי' וע' איוב ל"ח פסוק י"ב המימיך צוי' בקר ידעת שחר מקומו עיי"ש ותמצא ראי' לדברינו ולשון המד"ר בראשית פ' ו' סי' י"ג ארשב"י אין אנו יודעין אם פורחין הם הגלגלים באויר או שפין ברקיע ואם מהלכין הם כדרכן הדבר קשה מאד וא"א לבריות לעמוד עליו עכ"ל ואם רשב"י אמר כן מי יאמר זכיתי לבי להתבונן בזה. וזה כוונת ר"ת ז"ל כתובות י"ג. שאף שנראה שיטות חכמי או"ה בראיות [כוונתו בראיות מן החוש] מ"מ האמת כדברי חכמי ישראל. וקורא אני ע"ז כמ"ש בפיהמ"ש להרמב"ם פ' י' מסנהדרין כמו שלא ישיג הסומא עין הצבעים ואין החרש משיג שמע הקולות ולא הדגים יסוד האש ולא הסריס תאות המשגל כן לא ישיגו הגופים תענוגי הנפשות וכו' וכמו כן י"ל על השמש והגלגלים שאינם מד' יסודות של הגוף ושל כל אשר למטה מגלגל חמה וע"כ אין קושיא על ר"ת ז"ל ולע"ד המעיין בחגיגה י"ב: וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בבל יום מעשה בראשית פירש"י ד"ה נכנס שחרית לתוך תיקו והאור נראה ויוצא ערבית מתיקו ומתפשט למטה מן האור והרי העולם משוך וזהו חדושו למעשה בראשית בכל יום עכ"ל מבואר להדיא כר"ת ז"ל ובתדב"א פ"ב מה חתן זה נכנס בטהרה ויוצא בטומאה כך גלגל חמה יוצא בטהרה ונכנס בטומאה משמע ג"כ כר"ת דאלו לדעת הגאונים כל השנה כסדר החמה בעוה"ז במקום טומאה וע"כ כר"ת ז"ל דכל לילה נכנס לרקיע למקום טהרה ובכל יום בבוקר יוצא בטהרה ובמד"ר פ' בא פ' ט"ו שס"ה חלונות ברא הקב"ה ברקיע [ובעץ יוסף שהם כנגד שס"ה ימים] וכו' חוץ מי"א שאין הלבנה נכנסת להם עיי"ש משמע דהשמש נכנסת להם בכל יום באה דרך חלון אחר וע"כ הלבנה ששנה שלה שנ"ד אין נכנסת רק בשנ"ד חלונות ומזה מוכח ג"כ דהחמה באה מן הרקיע ובכל יום באה דרך חלון אחר והוא כשי' ר"ת ז"ל כ"ז כתבנו ליישב שי' ר"ת ז"ל בכ"ז מה כחנו להכריע בין הרים גדולים ואין לנו בזה אלא ללמוד דברי רבותינו הפוסקים ז"ל לראות דעתם בזה]
ונשוב לנ"ד דהרב ז"ל בסידור הכריע הלכה כהגאונים ז"ל וכ"כ הגר"א באו"ח סי' רס"א וכ"ד מהר"ל ז"ל בגור ארי' וכ"ד מרן ז"ל באבני נזר או"ח ח"ב סי' תצ"ג סק"ד ע"ש גם מה שכ' המג"א סי' של"א דהעולם עושין כל המלאכות בעש"ק עד רבע שעה קודם צה"כ ואין חוששין כלל לשיטות הגאונים. עינינו רואות כי בזמנינו ת"ל אכשור דרא בענין זה ורובא דרובא פוסקין מכל המלאכות בעש"ק קודם שקה"ח. גם הדלקת הנרות מקדימין זמן מה קודם שקיעת החמה. ומי שמאחר בשאט נפש הדלקה עד אחר שקיה"ח נחשב לקלות גדול בזמנינו וכש"כ מי שמאחר הדלקה עד רבע שעה קודם צה"כ הי' נחשב למחלל שבת במזיד כידוע:
ולפי פסק הרב ז"ל בסידור והגר"א ז"ל והמהר"ל ז"ל ומרן זצ"ל באבני נזר אפי' נולד תינוק ביום חול כה"ג יש למולו למחרתו כדאי' בשבת קל"ז. במשנה נולד ביהש"מ נמול לתשיעי. איברא דלכאורה ק לשיטת הרמ"א ז"ל יו"ד סי' רס"ב ס"ב דבדיעבד אם נמול תוך ח' וביום אי"צ להטיף ממנו דם ברית ונתקיימה המצוה כמ"ש הש"ך שם אליבי' א"כ בס' ז' ס' ח' למה לא נמול אותו מספק ביום ח' ואפי' את"ל שהוא שביעי קיים המצוה בדיעבד ואפשר שהוא בזמנו ומקיים המצוה בשמיני כדינו לכתחלה וגם בתשיעי אינו מקיים המצוה רק בדיעבד רק שהוא ס' שמיני וא"כ מה יתרון ליום התשיעי כיון דגם בשמיני כן. שו"ר בשאג"א סי' נ"ב הק' כן וע"כ כ' דאפי' להדיעות דהמל תוך ח' אי"צ להטיף ממנו דם ברית ג"כ הפירוש שקיים המצוה תוך ח' רק שהוא מעוות שלא יכול לתקן אמנם מלשון הרמ"א פי' רס"ב לא נראה כן. ובשאג"א שם סוף הסי' הביא בעצמו ראי' דדעת הרמב"ם ג"כ דגם תוך ח' איכא מצוה מדמחייב חטאת בטעה ומל של א' בשבת בשבת והרי הרמב"ם פ' מקלקל בחבורה פטור ומה דחייב במילה משום תיקון מצוה וע"כ דגם תוך ח' איכא תיקון מצוה:
והנה השאג"א כ' שם דזה דומה להא דבכורות מ"ט. בפודה תוך ל' ונתאכלו המעות דאם אמר מעכשיו לכ"ע לא קיים המצוה אמנם לענ"ד הקלושה י"ל דזה דומה לפודה קודם ל' ולא נתאכלו המעות ולא אמר מעכשיו דהרי דעת מהר"ח או"ז דמילה ל"ח מעשהז"ג דכל זמנו מקיים מצות מילה הנה דאין המצוה ומעשה מילה לבד רק מה שהוא נימול והרי גם בהגיע ח' הוא נימול וזה דומה להי' לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר דקיים מצות פו"ר משום דתכלית המצוה נשאר. וה"נ תכלית המצוה נשאר ע"כ אף דעשה המצוה בזמן פטיר שפיר דמי וראיתי בצל"ח פסחים ע"ב שכ' דדעת הרמ"א דאם מל תוך ח' מקיים המצוה בהגיע יום ח' עי"ש והוא כדבריו אך אני הרחבתי הדברים בביאור הטעם. שו"ר באבני נזר יו"ד סי' של"ב סק"י כ' ג"כ כן בקצרה ושמפני זה פ' הרמ"א דנמול תוך זמנו אי"צ הטד"ב ונימול בלילה צריך הטד"ב דבלילה הוי פסול ע"כ אינו יוצא אח"כ משא"כ תוך ח' אינו פסול אלא שעדיין לא הגיע הזמן עיי"ש:
ובזה יש ליישב קו' הנ"ל בנולד ביהש"מ למה נימול בתשיעי ימול בח' ויוצא ממנ"פ. וי"ל משום דחביבה מצוה בשעתה ודוחין שבת מטעם זה כדאיתא פסחים ס"ח: ובכ"מ ובטור או"ח סי' תנ"ח דאפי' לאחר הזמן אמרינן חביבה מצוה בשעתה וכשיקיים המצוה בח' אם הוא יום ז' ל"ה מצוה בשעתה אמנם אם הוא ביום ט' ממנ"פ הוא בשעתא דאפי' אם הוא היום ט' ג"כ כבר חל חיוב המצוה אלא שלא קיים מצות שמיני אבל לענין חיוב מילה בכלל הוא בשעתה:
והנה השאג"א והצל"ח שם הק' על שיטת הרמ"א משבת קל"ו. דמי שהי' לו ב' תינוקת א' למול אחר שבת וא' למול בשבת ושכח ומל את של אחר שבת בשבת חייב משום דהוי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הנה מפורש דהנמול תוך ח' חשוב לא עשה מצוה והוא פליאה עצומה:
ונלע"ד עפי"מ שכ' בחידושיי בדברי הר"ח או"ז הנ"ל דמצות מילה מקיימין תמיד בכל יום ובכל שעה שהנהו נימול. וכתבתי דלע"ד הקלושה יש חילוק בין מילה לפריעה בענין זה. דהנה המהר"ל כ' בתפארת דמצות עשה צריך מעשה וכ"נ באבנ"ז או"ח סי' מ' לענין יורש ס"ת ולכאורה האיך מקיים מצות מילה תמיד הרי אינו עושה מעשה. וצ"ל כתוס' שבועות י"ז. בלובש שעטנז דכיון שבא ע"י מעשה דמעיקרא חשיב מעשה. וכ' הריטב"א ומל"מ דבשעטנז בעינין ב' טעמים א' שבא ע"י מעשה ב' משום דיכול לפשוט הבגד ואינו פושט עיי"ש. ביאור הדברים כעין שכ' התבו"ש סי' ה' דל"ש תוכ"ד כדבור דמי רק אם אפשר בפועל שיהי' בב"א ה"נ דאמרי' דמצרפין לבישה ראשונה וחשוב כאלו לבש גם עכשיו כמעשה ל"ש זה רק אם משכחת לה בפועל שילבוש עתה עוד הפעם במעשה וע"כ בעינן כדי לפשוט וללבוש אז אמרי' דהוי כאלו פשט ולבש בפועל ולא זולת וע"כ לענין פריעה דנשאר עור הפריעה דבוק למטה אך שפורע העטרה וממשיכו למטה. והנה מצינו דמושך ערלתו אין לו חלק לעוה"ב וכן בשבועות י"ג דנקרא מפר ברית בשר ובסנהדרין מ"ד. עכן משוך בערלתו הי' ובסנהדרין ל"ח: אדה"ר מושך בערלתו הי' ולכאורה ק' טובא כיון דמשך אוכל בתרומה ד"ת הנה דאכתי חשוב מהול וא"כ מה קעביד [ועל אדה"ר יש ליישב דאי' דאדה"ר נולד מהול והטו"ז יו"ד סי' רס"ד סק"ט נסתפק לומר דבנולד מהול ומשך ערלתו צריך ע"פ דין לחזור ולמולו דדומה לכסהו הרוח וחזר ונתגלה דחייב לכסות אך בשאג"א סי' נ"ה חולק עליו דגם בזה אי"צ לחזור ולמולו מה"ת] שו"ר בתוס' יבמות ע"ב. נדחקו בזה ולענ"ד ע"פ מהר"ח או"ז הנ"ל דמקיים תמיד מצות מילה והמושך ערלתו מבטל קיום המצוה ואף דל"ח ערל מ"מ גם המצוה אינו מקיים וזה דומה לנולד מהול. ולכסהו הרוח. שהט"ז יו"ד סימן רס"ד דימה אותם אהדדי דל"ח ערל מ"מ גם המצוה אינו מקיים כמ"ש הט"ז שם וככה הוא במשוך אף שאינו ערל מ"מ המצוה אינו מקיים תו מן הוא והלאה [וגדולה מזו מצינו בירושלמי פ' האורג המביא חטאתו בשבת כיפר וצריך להביא אחרת וביאר רדב"ז דיש ב' מצות בקרבן חטאת א' לכפר הב' גוף המצוה והמביא בשבת פעל פעולת הכפרה ומ"מ מצוה לא קיים. ולע"ד סמך לזה בכריתות ט' אשה שיש עלי' ה' לידות מביאה קרבן ואוכלת בקדשים והשאר עלי' חובה הנה דאף דעיקר קרבן מחוסרי כפרה לאשתרויי בקדשים מ"מ יש בה גם מצות הבאה בעצם אף שכבר אישתרי בקדשים וככה הוא בכל חטאת וכן במצות מילה ב' דברים א' הסרת הערלה שלא יהי' עוד ערל וגם עצם מעשה המצוה] וזה חומר האיסור של מושך בערלתו שהוא מצוה חביבה מאוד על כל איש ישראל כשבת קל. שקיבלו עליהם בשמחה וזה להיפך מכלל ישראל מן הקצה אל הקצה שעושה פעולה בידים לבטל קיום המצוה גדולה וחביבה כזו ופורש מדרכי צבור ע"כ עונשו חמור
**(וי"ל עוד דהנה מצ"כ ולכאו' איך הקטן מקיים מצ"ע דמילה כיון דלאו בר כוונה הוא אך י"ל לפמ"ש הב"י בדעת הרמב"ם דאף דיאוש שלמ"ד ל"ה יאוש מ"מ בתרומה מידי דמצוה מועיל כלך אצל יפות דאמרי' מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא לי' ה"נ במילה שעושין לקטן שהוא מצוה ואח"כ כשהגדיל ניחא לי' בזה ואמרי' מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא לי' והוי ככוונה עוי"ל בלשון אחר כמו דאמרי' כתובות י"א. גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד משום זכיה ופירשו בו דגרות צריך כוונה והב"ד נעשים שלוחיו מצד זכי' לענין שיחשב כוונה לגירות וה"נ המוהל נעשה שליח לענין הכוונה מצד זכיי'. והתם בכתובות י"א. הגדילו יכולין למחות ולהפקיע הכוונה וכעי"ז בב"ב קל"ד. דבכל זכיית ממון לאחר כששמע המקבל וצווח דלא ניחא לי' מפקיע הזכי' למפרע וע' מלחמות גיטין י"א וה"נ המושך בערלתו כשהגדיל אין לך מיחוי גדול מזה ומפקיע הכוונה מן המצוה וממילא מבטל המצוה משום דמצ"כ והוא עוקר הכוונה למפרע [היינו מה שהי' המוהל שליחו לענין הכוונה] ולפ"ז לא יהי' חילוק בין מילה לפריעה:)** וע"כ נלע"ד דדוקא במצות פריעה שאפשר לבטלה ע"י המשכה כי עי"ז מבטל המצוה כנ"ל ממי' בכל משך היותו בעטרה מגולה מקיים המצוה במעשה כריטב"א הנ"ל לענין שעטנז דבא ע"י מעשה וגם יכול לפשוט. וה"נ דכוותה בא ע"י מעשה ויכול להמשיך ערלתו. אבל לענין עור הערלה דזה מסירין לגמרי ודעת החכ"א שאם ירצה להמשיך עור הערלה למטה כמו שעושה בעור הפריעה אינו מקיים המצוה. ואף למש"כ בס' נפש חי' סי' ע"ג בשם הגה"ק מסאנדז זצ"ל שחולק על החכ"א וס"ל דגם בערלה סגי בממשיכו למטה מ"מ צורת המצוה לכתחילה להסיר עור הערלה לגמרי כמו שכל ישראל עושין ומסתמא כך נמסרה צורת המצוה למשה מסיני אך דס"ל להגה"ק מסאנדז דאי"ז מעכב בדיעבד] וא"כ מצות חיתוך א"א לבטלה ע"כ אין קיום המצוה לעולם רק במצות פריעה ולא במצות חיתוך הערלה. וא"כ גם מש"כ לעיל בנימול תוך ח' מקיים המצוה בהגיע ח' משום דמקיים המצוה לעולם א"כ נשאר תכלית המצוה והוי כפודה קודם ל' ולא נתאכלו המעות. זה שייך לענין הפריעה אבל לא לענין החיתוך כנ"ל:
והנה בנמוק"י פ"ב דבב"מ כיון דמל ולא פרע כאלו לא מל האיך מילה דוחה שבת הא ל"ה בעידנא ותי' דמ"מ אם פרע לבסוף גם המילה עצם המצוה וכ"ז במל בח' אבל מל קודם ח' אין המילה עצם מצוה רק כעין מכשירין (שאפשר לעשותן מע"ש וגם אפשר לעשותן למחר בזמנה] ע' תוס' פסחים ס"ח. וא"כ במל של אחד בשבת בשבת חייב חטאת דחשיב טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה לענין החיתוך:
ויש עוד חילוק בין מילה לפריעה דבמילה תכלית המצוה שלא יהי' ערלה והוא בשלילה. וזה אינו נשאר בגוף האדם. והנה יש ב' דיעות בראשונים אם בגוזז חשוב המלאכה בהבע"ח שגוזז ממנו או המלאכה בשער שגוזז ואפי' לדעת הרמב"ן דחשיב המלאכה בבע"ח היינו בשעת גזיזה שאז פועל בבע"ח ג"כ אבל מ"מ אח"כ לא נשאר בבע"ח רושם המעשה רק בשלילה, משא"כ מצות פריעה תכליתו שיהיה העטרה מגולה וזה נשאר תמיד בגוף האדם בקיום ולא בשלילה בלבד. וא"כ לענין פריעה שפיר יש לומר דמקיים המצוה תמיד דזה נשאר לעולם ודומה להיה לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר דמקיים המצוה כיון דנשאר המצוה תמיד בקיום [ובחידושיי הוספתי נופך לזה לפי המבואר בקדושין ט"ז בתוד"ה מה לסמוכין דיש חילוק בין עבד לבן דעבד אינו שלו מצד זמן העכשוי רק מצד העבר שקנהו מאז וע"כ שייך נשתנה הגוף לעומת שהי' מקדמת דנא בעת שקנהו משא"כ בן אינו מפאת העבר לבד בעת שהולידו רק בכל רגע חשוב עצם מעצמותיו ובשר מבשרו וע"כ ל"ש בו נשתנה הגוף כיון דגם מצד עכשיו הוא בנו עש"ה ודוק ותשכח:
והנה באבני נזר סי' קנ"ה דעבירה שהוא בגופו חשוב כעושה מעשה ע"ש וכש"כ במדה טובה מרובה דמצוה שהוא בגופו חשוב כעושה מעשה א"כ מצוה פו"ר דחשוב שמקיים המצוה בגופו ממש בעצם מעצמו ובשר מבשרו כתוס' קידושין הנ"ל. וחשוב תמיד כעושה מעשה בקיום מצוה זו ע"כ אף שהי' לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר קיים פו"ר דחשוב גם עתה כעושה מעשה מחדש בכל משך היות הבן חי וקיים וא"כ ה"נ דכוותה בפריעה דהמצוה מתקיימת בגופו ממש בגלוי עטרה שפיר י"ל כהמהר"ח או"ז דמקיים המצוה לעולם במעשה ומקיים המ"ע תמיד] משא"כ לענין חיתוך עור הערלה ל"ש זה דזה לא נשאר בגוף האדם מאומה בקיום רק בשלילה שאין הערלה בעולם וע"כ ל"ש בזה שיקיים המצו' אח"כ דפסקה מעשיו כמו במשוך פרה זו ולא תקני אלא לאחר למד משא"כ פריעה דומה לקיימה באגם לאחר למד דבזה ל"ש פסקה כיון שנשאר רושם מן המעשה כמ"ש הר"ן פ' הכותב וה"נ דכוותה כנ"ל:
ולפמש"כ ירווח לן בהא דכ' האו"ז באם האב יכול למול בעצמו אינו רשאי לעשות שליח, הנה דס"ל דל"מ שליחות במילה לענין שיקיים האב המצוה וכן דעת הש"ך סי' שפ"ח. ולפי"ז רוב ישראל שאין בקיאים למול בעצמם אין מקיימין כלל מצות מילה המוטל על האב והדבר ק' לומר כן כעשן לעינים וכחומץ לשינים. אמנם לפמש"כ לעיל יתבאר דאפי' אם אין האב מל בעצמו מ"מ מקיים מצות א' משתים או מצות מילה או מצות פריעה אף לדעת האו"ז כמו שיתבאר לפנינו בס"ד. ואקדים דהנה הדרכי משה ה' מילה תמה על האו"ז למה לא יועיל שליחות במילה הלא בכה"ת ששא"כ. ונלע"ד ב' תי' ע"ז א' לפמש"כ באבני נזר סי' של"ט דקטן עצמו מקיים המצוה ביום השמיני ול"ח חפץ מצוה לבד רק מקיים המצוה ע"ש ולפ"ז האב ל"ח רק כשליח הקטן [וכאן גלתה התורה דמהני שליחות בקטן ומצוותה בכך] ומ"מ גם האב עצם המצוה מקיים כי כך הוא מצות התורה שהויות המעשה יהי' עבור הקטן. ומ"מ עצם המעשה יעשנה האב והנה בגיטין כ"ט: דאם שליח הבעל עושה שליח שני כלהו מכח הבעל קאתו ולא מכח שליח הראשון ע"ש נמצא אם האב יעשה שליח גם שליח זה
**(יש לדחות דהקטן מקיים המצוה במה שהוא נמול ולא במעשה המילה של האב ומעשה המילה מוטל על האב ורבו ואין לזרים אתו. ואין זה מתייחס לקטן כלל וע"כ אפי' האב עושה שליח אינו שליח הקטן לענין המעשה רק שליח האב וי"ל דזה טעמו של הרמ"א שחולק על או"ז:)** מכח הקטן קאתי שהוא בעל המעשה נמצא נשאר האב קרח מכאן וקרח מכאן כי אין לו לא חלות המעשה ולא עצם המעשה ול"ד לשאר מצות דמועיל שליחות כמו בשחיטת פסח דהתם הוא בעל החלות המעשה והמעשה שעושה השליח הוא עבורו ואף דעצם המעשה עושה השליח מ"מ חלות המעשה הם לבעלים [וכ"מ בירושלמי פ' מי שאחזו דהשליח הוא בעל המעשה לבד והמשלח בעל החלות דבירושלמי דהנותן גט לאשתו לאחר ל' ואחזו קורדיקוס תוך ל' תליא בפלוגתא דר"י ור"ל בעשה שליח לגרש ואחזו קורדיקוס דלר"י דאזלי' בתר חלות בשניהם פסול ולר"ל בשניהם כשר דאזלינן בתר מעשה נתינה הנה דבשליח פקח בשעת נתינה והבעל שוטה חשוב המעשה בהכשר והחלות בפסול הנה דהשליח הוא בעל המעשה והבעל בעל החלות ונלע"ד עוד ראי' דהשליח בעלים של המעשה אפי' אחר שעשה המעשה ול"א חזרה שליחות אצל הבעל מתמורה דף י' דבשוי שליח לאקדושי חשיב השליח המקדיש לענין להוסיף חומש הנה דפעולת ההקדש נשאר לשליח תמיד ואכמ"ל יותר] משא"כ במילה דחלות המעשה הוא תמיד לרך הנמול אך דהאב מקיים המצו' מצד המעשה לבד ומצותו בכך שהאב יעשה המעשה וכשעושה שליח נשאר האב קרח מכאן וקרח מכאן כי פעולת המילה עושה השליח כמבואר בהא דתמורה יוד. הנ"ל דהמעשה נשאר של שליח וחלות המעשה הרי הוא לקטן ע"כ ל"מ בזה שליחות.
והנה מש"כ אבני נזר דקטן מקיים מצות מילה נלע"ד דדב"ז מישך שייך בדברי הר"ח או"ז דמקיימין מצות מילה תמיד דעיקר תכלית המצוה להיות נמול ע"כ גם הקטן מקיים המצוה בהיותו נמול ולפמש"כ לעיל דברי הר"ח או"ז אמורים רק בפריעה גם ד' אבנ"ז הם רק בפריעה ואף דאבנ"ז מייתי ראי' ממדרש אברהם נצטווה על המילה יצחק חנכה לשמונה וא"כ לכאורה ק' על דברינו דהרי א"א לא נצטוה על הפריעה אמנם לא ק' דהרי כ' תוס' יבמות ע"א. ד"ה לא ניתנה דמ"מ קיים מצות פריעה כמו שקיים כה"ת כולה ולענין זה כתב המדרש דיצחק חנכה לשמונה.
ואם כנים דברינו א"כ למצות מילה שפיר מועיל שליחות גם להאו"ז דבזה האב לבד מקיים המצוה ולא הקטן נמצא זכינו לדון דגם מי שאינו מל בעצמו מ"מ מקיים האב מצות מילה בחיתוך הערלה עכ"פ.
אמנם נלע"ד עוד תי' על קו' הד"מ הנ"ל למה לא יועיל שליחות במילה הא ששא"כ. ונלע"ד דדעת האו"ז דמי שאין לו בן היום למול חשוב כליתא בנפשיה עתה ואינו נעשה שליח כמו דעבד אינו נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה מפני שאינו בתורת גיטין וקדושין. ואף שהוא מצווה במצות מילה מ"מ כיון דאין בידו עתה לקיים מצוה חשוב כאמחב"ד. ואף דלכאורה הוא חידוש עצום. אמנם למדתי זה מדברי רש"י יבמות ע"א: בד"ה חבושין וכו' ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים ואיני מבין מה בעי רש"י ז"ל בזה דאפילו היה מוטל על אחרים מ"מ כאן דנין לענין מילת בניו שמעכבין עליו והרי האב אינו בידו. וצ"ל דבאמת בידו לצוות לאחר אך כיון דאין המצוה מוטלת על אחרים ואינם גם בערבות ממילא בידם שלא לציית לו ול"ח בידו. אך אם הי' מוטל גם על אחרים היו נחשבים מחויבים בדבר והי' מצווים גם בערבות. והי' חייבין לציית לו והי' חשוב בידו וסו"ס שמעינן דאדם אחר שאין לו בן חשוב אמחב"ד לענין מילה הן אמת כי ברמ"א יו"ד סי' רס"ה בשם רי"ו דאם אין אבי הבן יכול לברך יכול אחר להוציאו דאע"פ שיצא מוצא הנה דכל אדם מחשיב מחב"ד לענין מילה והיינו משום דאם הי' לו בן הי' מחיוב מ"מ דעת האו"ז ורש"י דל"ח מחב"ד כיון דאין יכול לקיים המצוה בפועל וקצת ראיה לזה מברכות טו. דחרש חשוב אמחב"ד במגילה משום דאין יכול לקיים המצוה משום דצריך להשמיע לאזניו. הנה דאע"ג שמציווה כל שא"י לקיים המצוה בפועל חשוב אמחב"ד וה"נ דכוותה:
והנה בפמ"ג בפ"כ כ' דהא דאמחב"ד א"מ אחרים יד"ח הוא משום דשומע כעונה מצד שליחות ובאמחב"ד הוי כליתא בדנפשי' ואינו יכול להיות שליח. הנה דב' דברים אלו מישך שייכי אהדדי וכיון דמבואר מרש"י יבמות דמי שאין לו בן חשוב אמחב"ד לענין מילה ה"ה דחשיב ליתא בדנפשי' ואינו נעשה שליח והנה באבנ"ז יו"ד סי' שי"ח סק"ו כ' דמרמב"ן עה"ת שכ' דא"א זימן לו מוהלים הרבה למול את עבדיו ש"מ שחולק על האו"ז דהרי מצוה למול את עבדיו על הרב. ומ"מ מועיל שליחות וה"ה באב ע"ש. ולהנ"ל יש לדון בדברי קדשו ז"ל בקרקע שאני רב לעבד דכ"א חשוב א"י בנפשי' דבכל יומא זמנו לקנות עבדים ולמולן משא"כ בחיוב מילת בן אין בידו בשום אופן להתחייב האב במצוה זו ע"כ חשוב אמחב"ד:
ולפי הנ"ל יש לדון דדוקא במילה שייך טעם זה אבל בפריעה דכל אדם מישראל מקיים לעולם מצות פריעה שפיר חשוב כל בר ישראל הנימול איתא בנפשיה לגבי מצות מילה דבכל רגע ורגע מקיים מצוה זו ואין לך איתא בדנפשי' יותר מזה שמקיים המצוה בפועל בכל רגע ואיתא בדנפשי' חשוב אפי' אם רק ראוי לזה אפילו אינו בפועל וכש"כ כאן שהוא בפועל בכל יום תמיד ובכל עת ובכל שעה ע"כ לענין פריעה שפיר מצי למשויה שליח גם לאו"ז. והא דכ' דא"י לעשות שליח קאי רק על חיתוך העולה מדברינו לענין דמי שעושה החיתוך בעצמו במילת בנו אף שהפריעה ע"י אחר מקיים המצוה גם לאו"ז והש"ך וזה שרצינו לבאר. גם זכינו דאפי' רוב העולם שאין עושים בעצמם גם החיתוך מ"מ יוצאין יד"ח בפריעה שהוא עיקר גמר המצוה גם לדעת האו"ז דעיקר הוא הגמר כמבואר בתוס' שבת ג. ולענין מילה עצמה מבואר כן בע"ז כז. דאף דאשה פסולה למול מ"מ אם הגמר הוא ע"י איש כשר עיי"ש. [הנה מש"כ לעיל דאף לאו"ז מ"מ האב מקיים או מצות מילה או מצות פריעה גם ע"י שליח הא תלוי בב' התירוצים שכתבנו לתי' קמא האב מקיים מצוה בחיתוך הערלה. ולתי' בתרא מקיים האב מצוה בפריעה] נשוב לנ"ד דלדעת הגאונים ז"ל אפי' נולד רבע שעה אחר שקיעה של יום חול צריך למולו בתשיעי וכש"כ בשבת כנלע"ד להלכה:
ומ"מ מה שהורה כ"ת בדיעבד למולו בש"ק כדברי המג"א רבן של ישראל ושו"ע הרב ז"ל כשיטת ר"ת ז"ל ג"כ תורה היא והרבה ראשונים מחזיקים בשיטת ר"ת ז"ל ורוב הרבנים שבזמננו מורין כן. גם אני בעניי ישבתי לעיל שיטת ר"ת ז"ל. ואציע מענינא מה שישבתי דברי תוס' ריש ברכות שכתבו דלר"י דזמן מנחה עד פלג המנחה ואח"ז מתחיל זמן תפלת ערבית וק"ש וכמו דאמרי' התם לענין תפ"ע דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד כן הוא לענין ק"ש ורעק"א וגם השאג"א כן תמהו דמה ענין ק"ש לתפ"ע תפלה דרבנן וס' דרבנן לקולא ע"כ דעביד כמר עביד משא"כ ק"ש דאורייתא אדרבא ראוי למיזל בתר המחמיר. ואני ישבתי עפ"מ שמצאתי בריטב"א יבמות יד. שכ' דהיכי דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי בחתיכה אשר לפנינו אם אסורה או מותרת היה הרשות ביד כ"א מישראל לעשות כדברי מי שירצה וגם כדברי המיקל כיון שיש מ"ד א' שמתיר בכחו להמשיך מהות היתר על אותו חתיכה אף אם אין אמת כדבריו אך זה דוקא באותה חתיכה שהי' לפניהם ועלי' נחלקו אבל אם בא לפנינו פעם אחרת שאלה כזו ממש שאז אין המתיר לפנינו להתירו בפועל אז בדאורייתא הלך אחר המחמיר ע"ש והיא מרגניתא דלית לה טומא
**(ובזה נלע"ד לפרש הא דבב"ת ק"ל: אין למדין הלכה וכו' עד שיאמר לו הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה מאי ובלבד שלא ידמה והא כה"ת כלה אדמויי מדמינן לה וכו' שלא ידמה בטריפות. והנה הרמ"ע מפאנו והשל"ה ז"ל שני נביאים מתנבאים בסגנון א' דכל הו"א שבש"ס הוא אמת בצד. ונלע"ד דגם כאן הס"ד הוא אמת ע"ד הנ"ל אם פליגי ב' תנאי או ב' אמוראי והמתיר אמר לו הלכה למעשה יכול לסמוך עליו ובלבד שלא ידמה כשיארע שאלה כזו עוד הפעם וכדברי ריטב"א הנ"ל וראי' לדבריי דאל"כ ק' מה קמ"ל אם אמר לו הלכה למעשה ילך ויעשה ואם גם בזה לא יעשה מתי יעשה. ולהנ"ל א"ש דמרומז בזה דכל שאמר לו הלכה למעשה אפי' יש חילוק ילך ויעשה אם ירצה. ומ"מ פריך והא כהת"כ דמויי מדמינן משום דבגמ' אין זכר להדיא דמיירי דיש פלוגתא והיכא דליכא פלוגתא מהו הפי' ובלבד שלא ידמה ומשני דהיכא דאין פלוגתא לא ידמה בטריפות:)** וע"כ נלע"ד דפלוגתא שהוא בזמן כמו הפלוגתא בזמן ק"ש אם הוא מפלג המנחה או מצאת הכוכבים כיון דמחוסר זמן ל"ח דשלבל"ע כיון דממילא קאתי כמ"ש המל"מ פ"ה מה' אישות חשוב תמיד כאלו הי' כל הזמנים עד סוף העולם לפני בעלי הפלוגתא וכחתיכה שהוא לפנינו וע"כ בפלוגתא כזו שפיר דעבד כמר עביד ודעביד כמר עביד אפי' בדאורייתא כיון דהוי כאלו נחלקו התנאים בשעה שהחתיכה הי' לפניהם וכ"א המשיך מהות כפי דעתו. דאז יש לסמוך ע"ד המיקל אפי' בדאורייתא
וככה נלע"ד בענין ביהש"מ בפלוגתת ר"ת והגאונים ז"ל נוגע לכמה דיני תורה לענין עש"ק ומוצש"ק ולענין הפסק טהרה. ותפלת מנחה ותפ"ע. והדלקת נר חנוכה. ולענין מילה בתינוק הנולד ביהש"מ. ולענין תענית יוה"כ בכנסתו וביציאתו. ולענין חמץ בפסח במוציו"ט ולענין מילה ולכל המצות שמצותן ביום דלר"ת זמן המצוה עד ג' מילין ורביע אחר שקיעה. ולהגאונים דוקא עד שקה"ח וכן במצות שמצותן בלילה כגון מצה וסוכה וספירת העומר ודומיהן מתי מתחיל זמן מצותן. וכמעט לא מצינו פלוגתא כזו שיהי' מתפשט ומסתעף לכל מרחבי דיני תורה כפלוגתא זו. וכ"א עושה כחפצו כי אין הכרע ברורה בזה ולפעמים אותו אדם עצמו עושה פעם כדיעה זו ולפעמים להיפך] והדבר פלא בהלכתא רבתי כזו שנוגע לכל דיני התורה כמעט יהי' תורת כ"א וא' בידו ולא יהי' לנו הלכה ברורה בזה [כי גם דברי השו"ע סותרין זא"ז באו"ח פ' כר"ת וביו"ד פ' כהגאונים. גם דברי הרב ז"ל סותרין זא"ז בשו"ע שלו פי' כר"ת ובסידור פ' כהגאונים. גם בפוסקים האחרונים שאחר השו"ע פליגי בזה] ואם מצינו שהרב האי גאון נתקשה בענין תקיעות שהוא מצוה יחידית דמ"ס גנוחי גנח ומ"ס ילולי יליל שאין סברא שיהיו אלו מטעים את, אלו וע"כ כ' דלאו פלוגתא הוא כמ"ש בעה"מ ורא"ש ור"ן בשמו פ"ד דר"ה כש"כ שיש להתקשות בפלוגתא עצומה ורחבה כזו שיהי' בזה חלוקת מנהגים וכ"א מטעה דברי חבירו בכל שעל וצעד:
ע"כ נלע"ד בפלוגתא זו ג"כ דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד כיון שהוא פלוגתא בזמן הוי כאלו החתיכה הי' בפנינו בשעת פלוגתא ויש מקום לעשות כדברי מר וכדברי מר כדברי הריטב"א הנ"ל. כנלע"ד ליישב מנהג העולם שיהי' כ"א עושה כדין. אמנם לכתחלה ח"ו לסמוך ע"ז ובודאי צריך למיזל הכא והכא לחומרא ובמקום שיש חומרא וקולא בכל צד יש לפסוק כדברי הגאונים ז"ל שבתשו' מהר"ם אלשקר וכמו שפסק הרב ז"ל מלאדי בסידור שלו והגר"א ז"ל והגו"א ואבני נזר. וכמ"ש הרב ז"ל דשיטת הר"ת יחידאה הוא נגד הגאונים הראשונים ז"ל:
ובהאי ענינא ק' לי בתוס' עירובין דף מ"ו. בד"ה דאמר שמואל דהלכה כדברי המיקל בעירוב ובאבל אפי' בדאורייתא. ולא אבין מה נשתנו ב' אלו מכל התורה דאמרי' בהו ספד"א לחומרא וכדאמרינן בעלמא כל היכא דפליגי ב' תנאי או ב' אמוראי בדאורייתא הלך אחר המחמיר. וצ"ל דשמואל הי' מקובל מרבותיו בכל הפלוגתות שבענינים אלו הוכרע הלכה כמאן דמיקל. אמנם לפ"ז יצמח דהיי"ד בפלוגתא דגמ' שקדמו לדברי שמואל אבל בפלוגתת הפוסקים שאחר הש"ס ל"ש זה. ומדברי הפוסקים נראה דגם בפלוגתת הפוסקים הלכה כדברי המיקל באבל ובעירוב אך י"ל דאינהו קאי במקום שאין בו רק חשש איסורא דרבנן ובד"ס הלך אחר המיקל בכה"ת ואין בזה כל חדש. ומש"כ התוס' דאפי' בדאורייתא זהו דוקא בפלוגתא דהש"ס. אחר זמן בא לידי סי' חי' הרז"ה להגאון ר' זאב אלעסקער ז"ל] וראיתי שהעלה בהאי דעירובין ו: דאסור לעשות כחומרי דמר ודמר דהיינו אפי' במקום שמסופק הלכה כמאן דאלו ואלו דברי אלקים חיים הן וע"כ אסור לו לעשות כחומרי שניהם משום כסיל בחשך הולך ויבחר לו מ"ד א' לפסוק כמותו בין לקולא בין לחומרא וביאר שכן דעת רש"י ז"ל וסייעתו עיי"ש. ולפ"ז צ"ל דאפילו להדיעות דסד"א מה"ת לחומרא היי"ד בס' במציאות אבל בס' פלוגתא לכו"ע מה"ת יכול לעשות כהמיקל דאלו ואלו דא"ח הן. והא דאמרי' כל היכא דפליגי ב' תנאי או ב' אמוראי בדאורייתא הלך אחר המחמיר זה מדרבנן וע"כ במקום איסור דכסיל בחושך הולך לא העמידו דבריהם וע"כ במקום דסתרי אהדדי אסור לו למנקט חומרי דמר ודמר והוא חידוש גדול. וסו"ס כיון דבס' פלוגתא סד"א מה"ת לקולא. אין קושיא אהא דהלכה כד' המיקל באבל ובעירוב אפי' בדאורייתא דהם אמרו והם אמרו והי' לחז"ל איזה טעם להקל בשני אלו ולק"מ:
אשר הק' על תוס' מנחות מ"א. ד"ה ואפילו לענין הואיל אשתרי אשתרי שנסתפקו אם לילה דומה למדינה לענין בגדי כהונה וע"ז הק' כ"ת דודאי בלילה איכא עבודת אימורין ופדרים דכשרים כל הלילה ושייך ג"כ אז הואיל ואשתרי. נלע"ד לפ"מ דאי' ברש"י פסחים נ"ט: ד"ה שנתותרו דהא דשרי הקטר אימורים ופדרים בלילה וליכא איסור עלי' השלם משום דנראו ביום ובאבנ"ז או"ח סי' רע"ז סק"ג בשם הראב"ן כיון דראוי לנעול כמאן דנעולי דמין וכ' מרן זצ"ל שם דזה דומה לראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. והנה דהא דמועיל ראוי משום דהוי כאלו הי' בילה בפועל. וא"כ ה"נ חשוב כאלו היה הקטר חלבים ואימורים ביום וע"כ ל"ש בלילה הואיל ואשתרי אשתרי. וראי' לזה ממש"כ הרא"ש בהלכות ציצית דכסות יום בלילה חייב בציצית ומ"מ חשוב ציצית מ"ע שהזמן גרמא משום דיום גורם החיוב דהרי אם הי' כסות לילה היתה פטורה מציצית נמצא דעיקר חיוב מפאת היותה כסות יום עיי"ש וה"נ בהקטר חלבים ואמורים חשוב היום גורם החיוב דהיינו מה שנראה ביום ע"כ חשוב כאלו הוא מצות היום ול"ש בלילה הואיל ואשתרי אשתרי:
ומה שהק' בהא דפסחים ס"ח: חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר אימורין ופדרין וכו' הק' לפי המבואר בפסחים נ"ט: וברש"י ד"ה שנתותרו דבעי' שיהיה נראים ביום ואל"כ איכא עשה דעליה השלם וא"כ בשבת אם נימא דאסור גם בלילה לא יכול להקריב משום עלי' השלם גם אני עמדתי בזה והבאתי מזה ראיה לתוס' חגיגה ב'. דמה שאינו ראוי מצד איסור שבת לא חשוב אינו ראוי דארי' רביע עלה ע"ש:
והנני ידידו דוש"ת באהבה