ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
סימן פד
כבוד הרבני החסיד הישיש כש"ת מ' מענדיל ראטענבערג נ"י בן הגה"צ ר' פינטשע זצ"ל אבד"ק פילטץ בזאוויערצע
אשר העיר כבודו היום שהכל מוכרין החמץ מה יעשו אח"כ בביטול ואמירת כל חמירא דנראה כחוכא ואיטלולא לומר שמבטל החמץ שכבר מכרו ואיננו שלו. והנני מוסיף דבבב"ת דף פ"ב. מכדי פסוקי נינהו ליקרי א"ל משום דמחזי כשיקרא פירש"י דכתי' דובר שקרים לא יכון. משמע דאיסור דאוריתא הוא לומר דבר דמחזי כשיקרא ואיך מותר לומר כל חמירא דאיכא ברשותי' שהוא שקר גמור.
הנה דבר זה פליגו בי' הגאון בכור שור והגה"ק הרב ז"ל מלאדי. כי הבכו"ש כ' דאין להתיר למכור בהמות להאכילם חמץ בפסח דלא התירו הערמה רק דרבנן ולהאכיל חמץ לבהמותיו בפסח הוא איסה"נ דאורייתא ומה שמתירין למכור החמץ להציל מבל יראה היינו משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. עכת"ד. משמע דגם החמץ שמוכרין הוא בכלל ביטול. אמנם בשו"ע הרב ז"ל אצל דין מכירת חמץ ונוסח שט"מ כ' להיפך דהחמץ שמוכרין אינו בכלל ביטול. וצ"ל דמה שמוכרין הוא רק חמץ ידוע דלזה ל"מ ביטול וצריך ביעור ע"כ מוכרין שלא יצטרך ביעור. אבל חמץ שאינו ידוע דסגי בביטול אינו בכלל מכירה ואותו חמץ מבטלין.
ולדעת בכור שור שמוכרין כל החמץ צ"ל דהמכירה, אינו חל רק בתחלת זמן איסורו. וגם הביטול חל רק אז בתחלת זמן איסורו, לא קודם. וראי' לזה דהרי הר"ן כ' הטעם דמהני ביטול בלב ושלא בפני ג' היינו משום דחמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכ' כאלו הן ברשותו וע"כ בגילוי דעת סגי. ואם הי' הביטול חל בזמן היתרו הרי אז עדיין ברשותו לגמרי ולמה יועיל גילוי, דעת וע"כ דהביטול חל בתחלת זמן איסורו.
הן אמת דקשה לי דכיון דלאחר זמן איסורו ל"מ מבטל א"כ ה"ה במבטל בהיות החמץ ברשותו שיחול לכשיצא מרשותו ג"כ ל"מ דאזלינן בתר חלות כמבואר בירושלמי פ' מי שאחזו בנותן גט לאשה לאחר ל' ואחזו קורדיקוס קודם ל' דפסול. ואע"ג דבש"ס נדרים מ"ב. דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. הנה כ' הב"ח והש"ך יו"ד ס"ק י"ט דהיי"ד כשאוסר שיחול האיסור מיד אןשששן גם לאחז"א. משא"כ ברוצה שיחול כשיצא מרשותו ל"מ עיי"ש. ונלע"ד ראי' לדבריהם מש"ס ב"ק ס"ט. דפריך אדר' יוחנן דגזל ולא נתיאשו בעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו מהא הצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט יהי' מחולל על מעות הללו. והרי בתוס' שם ד"ה כל הנלקט דמנינא המעות קודם לקיטה ואומרים רבעי זה כשיהיה נלקט יהי' נזישב וא"כ האמירה הוא בעודנו ברשותו ומה קו' על ר"י דר"י הרי מיירי כשמקדש בשעה שאינו ברשותו משא"כ בזה י"ל דדמי להא דאדם ימכר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אבל לב"ח וש"ך א"ש דכיון דתחלת החלות יהי' כשיצא מרשותו ל"מ וא"כ ק' טובא על הר"ן מתי יחול הביטול אם קודם זמן איסורו הרי אז לגמרי ברשותו הוא ולמה יועיל גילוי דעת ואם לאחר שיצא מרשותו הרי לאחר זמן איסורו ל"מ ביטול. עוד ראי' לזה מרמב"ם פ"ז מה' אישות דמקדש אשה לאחר ל' ובא אחר וקדשה בתוך ל' מקודשת לשני ובטלו קדושי ראשון משום דבשעה שקידשה עוד לא היתה מקודשת לראשון ותפסי קדושי שני ונעשית א"א ואח"כ בהגיע ל' כשבאין קדושי ראשון לחול מוצאין אותה א"א ואין קדושין תופסין בא"א עכ"ד. הנה דאף שקידשה בעת שהיא פנוי' מ"מ כיון דבשעת חלות היא א"א ל"מ דחשיב כמקדש א"א וה"נ דבשעת חלות אינו ברשותו חשיב כמבטל דבר שאינו ברשותו. ות"א הראני בנוב"י סי' כ"ט שכ' בפשיטות דלר"ן הביטול חל בתחלת זמן איסורו, ובשו"ת הרי"ם סי' ז' נתקשה על הר"ן דכיון דא"י לבטל אחז"א ה"ה דא"י לבטל קודם זמנו שיחול אחר זמ"א והוא זצ"ל כ' מסברא כן ובענינו הבאני ראיות לסברא זו.
ונלע"ד דלעולם הביטול חל בתחלת זמן איסורו. והא דמבואר בב"ק ס"ט. דאפי' אם האמירה היא ברשותו והחלות לכשיצא מרשותו ל"מ היי"ד כשיוצא לרשות אחר, אבל כשיוצא מרשותו לבד ואינו נכנס לרשות אחר אף דגם בזה ל"מ ביטול כמפורש בגמ' דלאחז"א לאו ברשותו קאי ול"מ מבטל לי' אבל זה דוקא כשמבטל לאחז"א אבל אם הדיבור קודם זמ"א שיחול לאחז"א שפיר מהני וראי' לזה דהנה בר"ן ר"פ כל הצלמים בהא דאמרי' דלמא מגבה לה והדר מבטל לה הק' הא אין זכי' באיסה"נ. ותי' דהא דאין זכי' באיסה"נ היי"ד כשאין לו היתר משא"כ ע"ז של נכרי שיש לו היתר ע"י ביטול יש לו זכי' ואע"ג דע"י הגבהתו נעשה ע"ז של ישראל ואין לו ביטול מ"מ בתר מעיקרא אזלינן עיי"ש. הנה דאזלי' בתר רגע שלפני זכייתו שאז יש בו זכי'. וה"נ במבטל קודם זמ"א שיחול ברגע ראשונה כשיחול איסור חמץ שפיר חל הביטול דאזלי' בתר מעיקרא היינו רגע לפני חלות הביטול שאז הוא רגע לפני זמן איסורו
שו"ר דיש לדחות ראי' זו דלכאורה קשה דהר"ן עצמו כ' בנדרים ס"ט: אהא דאמר רבה המקדש ב' אחיות ל"מ דכל שאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו דכל ב' דברים שחלין בב"א על כ"א אמרי' דמאחר וחייל ומש"ה חשיבי כל קדושין של א' מאחיות כאלו כבר נתקדשה אחותה ואיך כ' הר"ן עצמו לעיל דאזלי' בתר מעיקרא דמשמע דחשבינן כאלו החלות הי' רגע מעיקרא לפני החלות. אמנם התי' פשוט דבהא דר"פ כל הצלמים דכבר כ' חכמי הגיון דכל סיבה קודם למסובב וכ"כ הקצה"ח סי' ע"ה ובגבורות ה' פכ"ב. וכ"מ בנקודה נפלאה שבפיהמ"ש לרמב"ם פ"ב דכריתות. וה"נ הזכי' היא סיבה שיהי' נעשה של ישראל, ומה שנעשה של ישראל המסובב. וא"כ א"א לומר כלל דחשוב כאלו זוכה אחר שנעשה של ישראל דא"א שיהיה המסובב קודם הסיבה ע"כ שפיר אזלינן בתר מעיקרא. משא"כ במקדש ב' אחיות דשניהן שוין ושקולין ואין חלות הא' סיבה לחברו שפיר אמרי' דכ"א מאחר וחייל וז"ב. ולפ"ז נ"ד דמי' יותר להא דר"ן נדרים ס"ט: הנ"ל דאין חלות א' תלי בחברו דיכול לבטל החמץ בלי חלות איסור חמץ וגם יכול לחול איסור חמץ בלא ביטול שלו. ושוב י"ל דכ"א מאחר וחייל ול"ש כאן לומר בתר מעיקרא אזלינן אך בלח"מ פ"ט מה' גירושין ה' כ' דאע"ג דאין גט לאחר מיתה מ"מ בב"א עם המיתה חל. וטעם אין גט לאח"מ משום דפקע כח מגרש כמ"ש רש"י גיטין י"ג. וזה ראיה לדברינו דביחד עם התחלת זמ"א חל ביטול. ותו דגם בלא ראי' י"ל כן דדוקא כאשר הוא בשעת חלות באיזה רשות אז מכריע השעת חלות ועדיף משעת אמירה. אבל אם בשעת חלות אין לו בעלים כלל שוב גם שעת אמירה מילתא היא למיזל בתרה. וכעי"ז בתוס' פ"ק דזבחים דהיכא דליכא בעלים של מקיבעא מועיל גם כפרת קופיא למחשב בעלים. וכעי"ז בירושלמי פ"א דמעשרות ה"א ומובא ברמב"ם פ"ב דתרומות הלכה י"א דזורע בשדה של הפקר חייב במעשר. ומה שפי' הפנ"מ דזכה בקרקע ע"י הזריעה חמה ע"ז בחלקת יואב סי' יוד מבבב"ת נ"ד. אך הטעם דכיון דאין לשדה בעלים שוב בעל הזרע חשוב בעלים לגמרי ודוקא כשיש גם לשדה בעלים לא אזלי' בתר בעל הזרעים וה"נ כשאין לשעת חלות בעלים חשוב בעל של שעת אמירה בעלים גמורים.
ואתה נשוב לנ"ד דכיון דהביטול חל רק בתחלת זמ"א. כאשר מוכרח מדברי הר"ן ז"ל. וה"ה המכירה חל לאחז"א ממילא שפיר שייך ביטול אף שמכר לנכרי ול"ח פטומי מילי. דברגע שמבטל עדיין לא חל המכר:
אך לכאו' ז"א דהרי הא דבעלמא מהני ביטול קודם זמן איסורו שיחול לאחז"א היינו משום שגם אחר איסורו אינו נכנס לרשות אחר רק שיוצא מרשותו וכ"ז בחמץ דעלמא משא"כ בחמץ שמכרו שיחול לאחז"א א"כ בשעה שהביטול בא לחול כבר נכנס לרשות נכרי ואיך מועיל ביטול. וע"ז י"ל לפמ"ש באבני נזר חאהע"ז סימן רמ"ב סק"ב דבכל קנין בשעת קנין עדיין אינו של קונה [וכתב וכמדומה לי שכן כ' רש"י באיזה מקום ולא ציין מקומו] עיי"ש. וא"כ ברגע ראשונה של זמן איסורו שאז חלות הקנין עדיין אינו של נכרי ושפיר חל הביטול:
אמנם לקושטא ז"א דמש"כ האבנ"ז היינו דהחלות הוא רגע אחר מעשה הקנין אבל אין הכוונה כמ"ש דנעשה שלו רגע א' אחר הקנין ויען הובאו דברי אבנ"ז אלו לידינו נבארם קצת. הנה כ' דנמצא זה באיזה מקום ברש"י הנני לברר מקחו של צדיק להוכיח סברא זו מב' דיבורי רש"י ז"ל:
א') ברש"י עירובין מ"ב: סוד"ה נוטלתו מתחלת ד' וכו' דספינה בכל שעה ושעה היא מהלכת בכל קפיצה וקפיצה יותר מד"א וכו' והנה אם נימא כונת רש"י כמ"ש ריטב"א שם מ"ו. בשם ראב"ד ז"ל דמהלך אינו קונה שביתה כ"ז שלא נח ע"כ יוכל לומר דבכל קפיצה היא מהלכת יותר מד"א והרי אפילו מהלכת לאט אינו קונה שביתה וע"כ דלית לי' לרש"י ז"ל כראב"ד וא"כ מה בכך דבכל קפיצה מהלכת יותר מד' אמות מ"מ רגע א' הוא בתוך הד' אמות ואף שבמהירות גז חיש ונעופה. ואפילו למ"ד קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא היינו דל"ח הנחה [וכעי"ז בתוספתא הובא בר"ש רפ"ד דטהרות לענין ספק טומאה שאינה נחה דטהור דתלויין ונגררין חשוב כנח לענין זה ונזרקין חשיב כלא נח] אבל בנ"ד דלא צריך הנחה למאן דלית לי' כדעת הראב"ד ז"ל הנ"ל פשוט וברור דיש זמן מועט שהאדם קלוט בתוך הד' אמות ולמה לא יקנה שביתה. לכן נלע"ד מזה דרש"י ז"ל ס"ל דכל חלות בא רגע א' אחר המעשה שגורם החלות וכיון דקנין השביתה בא בסבת היותו נמצא בתוך הד"א בהכרח חלות קנין שביתה בא רגע א' אחר זה וכיון דבכל קפיצה וקפיצה הספינה מהלכת יותר מד' אמות הרי אין שהות לחול קנין שביתה ודו"ק.
ב') יש להביא מקור לזה ברש"י ז"ל סוטה דף ל': סוד"ה ונותנת וכו' וקורא שם על החלה ומסלקה עם קריאת השם. [ועי' מהרש"א שם דאע"ג דרש"י כתב זה על פחות מכביצה מ"מ זה קאי על כביצה דמטמא עיי"ש.] וק' מה מועיל מסלקה עם קריאת השם. ממנ"פ אם מסלקה קודם שנגמר קריאת השם הרי לא היה מן המוקף ואם אחר קריאת השם הרי תיכף עם קריאת השם חל שם חלה ומק"ט משני. ולהנ"ל א"ש דחלות התרומה הוא רגע אחר קריאת שם ומוקף לא צריך רק בשעת קריאת השם ושפיר יש עצה לסלקה עם קריאת השם ומ"מ חשוב תורם מן המוקף.
וע"פ הקדמה הנ"ל נלע"ד לבאר ש"ס חולין ק"א: דשבת חשוב איסור קודם לגבי יוהכ"פ משום דשבת קביעא ויוהכ"פ בי דינא מקדשי לי'. ונראה לבאר דהנה בקדושין ע"ח: דאף לר"מ דאדם מקנה דבר שלבל"ע מ"מ בעינן שיהא ראוי להקנות כשיבוא, לעולם מזה נראה דהמקנה לאחר ל' חשוב כאלו הי' פעולת הקנין לאחר ל' וכ"מ להדיא באבני נזר או"ח סי' נ"א וע"כ בעי שיהי' אז ראוי לפעולת קנין כעין שכ' הריב"ש סי' ה' לענין תוכ"ד כד"ד דבעי שיהי' ראוי בפועל להיות בב"א וה"נ דב"ד מקדשי ליוהכ"פ. היינו שבקידוש ר"ח נכלל גם קידוש היוהכ"פ שתלוי בר"ח כמ"ש במק"א. חשוב כאלו ברגע ראשונה של יוהכ"פ קדשו ב"ד את היום וכל חלות בא רגע אחר הפעולה כנ"ל. וה"נ חל קדושת יוהכ"פ רגע אחר רגע ראשונה שאז הי' קידוש הב"ד וע"כ חשוב שבת קודם יוהכ"פ:
ואם כנים דברינו. לאו דוקא בקנין הדין כן. אך בכל חלות כן הוא דהחלות בא רגע אחר הפעולה. ואם נימא דאם מקנה שיחול רגע ראשונה של זמן איסורו הוי כאלו הפעולות קנין הי' אז ממילא החלות בא רגע אח"כ א"כ גם לענין ביטול כן. דפעולת הביטול היא ברגע ראשונה של זמן איסור והחלות ברגע שלאחרי' וסוף סוף הביטול והקנין שניהם באים כאחד:
אמנם באמת אין צריך לכ"ז ובפשיטות יש ליישב דכיון דס"ל לבכור שור דבדאורייתא ל"מ מכירה של הערמה א"כ כל זמן שלא חל הביטול גם המכירה ל"מ מדרבנן כיון דהערמה הוא וממילא מועיל הביטול ול"ח חוכא ואיטלולא דמדרבנן חשוב החמץ כשלו כן הביטול ל"מ מדרבנן מחשש שמא אינו בלב שלם או שמא יחזור מהביטול כמ"ש הרע"ב רפ"ק דפסחים ומ"מ חשש זה אינו רק מדרבנן כמו שאמרו מדאורייתא בביטול בעלמא סגי. וע"כ אף שמבטל צריך גם מכירה. ושניהם כא' טובים:
הן אמת דאיתא בסי' תל"ד סעיף ב' ברמ"א בשם מהרי"ו שיש לשרוף החמץ קודם ביטול כדי לקיים המצוה בחמץ שלו. הנה דאחר הביטול ל"ח ממונו היינו מדאו' דבביטול בעלמא סגי. וגם מדרבנן אינו רק חשש בעלמא שמא לא יבטל בלב שלם או שמא יחזור בו כנ"ל. אמנם סו"ס כיון דחז"ל החמירו שלא לסמוך על הביטול שפיר שייך מכירה:
דרך אגב ק' לי בדברי מהרי"ו הנ"ל לפמ"ש הר"ן דהא דמהני ביטול בלב ושלא בפני ג' היינו משום דחמץ אינו ברשותו אך דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ע"כ בגילוי דעת סגי. וכתבנו לעיל דלפ"ז צ"ל דהביטול חל בתחלת זמן איסורו. וא"כ אף אם ישרוף החמץ אחר ביטול כ"ז שלא הגיע זמן איסורו שפיר מקיים המצוה בחמץ שלו וצ"ל דמהרי"ו אזיל בשיטת התוס' פסחים ד': ד"ה מדאו' דשם מבואר דאפי' בתחלת זמן איסורו לא חל הביטול דאל"כ לק"מ קו' התוס' שם. וי"ל דהתוס' לשיטתם בב"ק ס"ט. ד"ה כל הנלקט הנ"ל דלפי דבריהם שם יש ראיה מהגמ' דכמו דאין יכול לחלל דבר שאינו ברשותו ה"ה דאין יכול לחלל דבר שברשותו שיחול כשיצא מרשותו כמ"ש לעיל. והר"ן אפשר דלא ס"ל כהתוס' ב"ק ס"ט. וס"ל דאם האמירה הוא בהיות החפץ ברשותו שיחול החילול כשיצא מרשותו חל. וע"כ ס"ל גם בביטול כן. ולפ"ז לק"מ מה שהקשיתי לעיל מהא דב"ק ס"ט על הר"ן [ולעיל הקשיתי זאת מחמת שלא רציתי לעשות פלוגתא בין הפוסקים אבל עתה אחרי רואנו דבע"כ מהרי"ו ותוס' פסחים ד': חולקין על הר"ן ממילא הא דלעיל לק"מ] ולא נפלאת ולא רחוקה היא לומר כן דפליגי בזה התוס' והר"ן דהרי כעי"ז ממש פליגי ר' יוחנן ור"ל בירושלמי פ' מי שאחזו בנתן גט לאחר ל' ואחזו קורדיקוס קודם ל' אם הגט כשר אם אזלינן בתר שעת נתינה או בתר שעת חלות. והרמב"ם פ"ב דגירושין פ' שהגט פסול ולא כ' הגט בטל. משמע דלא פסול אלא מדרבנן כמו שכייל הרמב"ם פ"ב מהל' גירושין ה"ז. וכיון שאינו אלא פסול דרבנן אפשר דדוקא בגט פסלו חכמים. ואין ללמוד מזה לשאר קנינים שלא יועיל כה"ג דהרי אמרו בפ"ד דידים אין דנין דברי סופרים מדברי סופרים:
ואם כנים הדברים יש לחזק שוב מה שכתבנו לעיל דלעולם בין הביטול בין המכר חלים יחד ברגע ראשונה של זמן איסורו וע"כ ל"ח הביטול כחוכא ואטלולא דבשעה שבא הביטול לחול עדיין החמץ שלו. וע"כ יש לשניהם מקום בין להביטול בין להמכירה:
אך יש לדון אם מותר למכור חמץ קודם זמ"א שיחול בתחלת זמן איסורו דהרי אז, אסור בהנאה נמצא נהנה מאיסה"נ דהרי הממון שמקבל מן הלוקח הוא בעד חמץ שיקנה בזמן איסורו. ואף אם נימא דהמקח חל מ"מ אסור מצד איסור הנאה. איברא דיש לדון לפמ"ש בשו"ע יו"ד סי' רצ"ב סט"ו דמותר למכור ערלה קודם שבא לעולם דכיון שעדיין לא בא לעולם ל"ש איסור הנאה וע' נקודות הכסף שם שדין זה נובע משו"ת הרשב"א. ולענד"נ סמך לזה מתוס' ע"ז ס"ב: ד"ה יאות בשם ר' אלחנן ור"י דאם האיסה"נ כבר אינו ברשותו מותר ליקח בעדו מעות וה"נ בדשלבל"ע דדבר שלבל"ע ודבר שאינו ברשותו בשוין הם כמ"ש הפלתי סימן פ"ד. וה"נ כיון שלוקח מעות החמץ קודם זמן איסורו אפשר דשרי דמותר להנות מאיסה"נ קודם שבא לעולם. דאע"ג דגוף החמץ בא לעולם מ"מ כיון שדנין על איסה"נ ומהות איסה"נ עדיין לא בא לעולם וכמו מקדש א"א אחר שתתגרש חשוב דשלבל"ע כיון דדנין על חלות קדושין ועתה אינה ראוי' לזה ה"נ בנ"ד. ויש לתלות בס' שנסתפק המל"מ פ"ה מה' אישות אם מחוסר זמן הוי דשלבל"ע כיון דזמן ממילא קאתיא. דאם נימא דמחוס"ז ל"ח דשלבל"ע אין ללמוד נ"ד מערלה שלא בא לעולם. ולדיעות דחשיב דשלבל"ע יש ללמדו משם. אך יש לומר דלדיעות דחמץ חשוב איסורא בלע בין לענין נ"ט בר נ"ט דאיסורא בין לענין דצריך ליבון ולא סגי ליה בהגעלה ה"נ בנ"ד חשוב איסור חמץ קודם הפסח כאלו כבר בא לעולם:
עוד יש לדון על מש"כ לעיל דלהר"ן הביטול חל בתחלת זמ"א דהרי הר"ן נדרים פ"ה. כ' דאפי' לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע היו"ד אם מפרש שיחול לכשיבוא לעולם משא"כ בסתמא מעכשיו משמע וכיון דמעכשיו אינו ראוי לחול אינו חל כלל עיי"ש. וכיון דמבטל החמץ סתם דמעכשיו משמע איך נפרש דכוונתו שיחול בזמן איסורו אך לאו כללא היא. ולדעת הירושלמי פ"ד דחלה משנה ד' פליגי בזה רע"ק וחכמים בנוטל מן הקב חלה רע"ק אומר חלה וחכ"א אינו חלה ופירש הירושלמי דמיירי שהוסיף אח"כ לכשיעור ורע"ק מדמה לאומר פירות אלו מחוברין יהיו תרומה לכשיתלשו ונתלשו דדבריו קיימין הנה דלרע"ק אע"ג דאמר סתמא דמעכשיו משמע מ"מ מפרשי' כוונתו שיחול לכשיתוסף כשיעור. ודעת המרדכי הובא ברמ"א חו"מ סי' ר"ט דאפילו למ"ד אין אדם מקנה דשלבל"ע היינו בסתמא אבל במפרש לכשיבא לעולם מועיל. ומינה דלר"מ אדם מקנה דשלבל"ע היינו בסתמא ומ"מ לא אמרינן דכמעכשיו דמי וזה היפך דברי הר"ן הנ"ל. וברי"ט אלגזי פ"ח דבכורות אות ע"ו ביאר דפליגי בזה רב ושמואל בפודה קודם ל' סתם אם אמרי' דכמעכשיו דמי או לאחר ל' ועיי"ש מה שחילק בין הא דאומר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה סתם דלא מפרשינן לכשיתלשו עש"ה שוב מצאתי כעי"ז בתוס' שבועות י"א. ד"ה מ"מ קשיא דכשאומר יהי' זה קטורת חל קדוה"ג כשיכתוש במכתשת עיי"ש ואע"ג דאמר סתם שיקדש מ"מ לא אמרי' דכמעכשיו דמי. וכעי"ז בב"ש סי' כ"ח סקמ"ד בשם ריטב"א פ"ב דקידושין דאם קידש בגזל ואח"כ קנהו הגזלן מקודשת ואע"ג דמעיקרא לא חיילי הקדושין. וכעין זה כתב בר"ן עצמו בפ"ק דקדושין גבי פלוגתא אי שיראי צריכי שומא אליבא דרמב"ם דפלוגתתם היא רק אם חיילי קדושין למפרע אבל משעת שומא ואילך לכו"ע חיילי קידושין ע"ש ואע"ג דהוא קידשה סתם מ"מ חיילי אח"כ. וע"כ בנ"ד גם י"ל כן כיון דעיקר תכלית הביטול הוא לענין בל יראה או מצד מצ"ע דתשביתו שהוא רק משעת איסור ואילך סתמו כפירושו דכוונתו שיחול משעת איסור חמץ:
ואציע מענינא. דהנה בפתחי תשובה יו"ד סימן ק"כ הזהיר שלא למכור כלים חמוצים לנכרי כל"מ שצריכין טבילה. אמנם רוב הרבנים היום ומעולם כותבין בשט"מ גם כל"מ וכל"ז החמוצים. והדבר יפלא מאד למה אין מטבילין הכלים אחר הפסח. אמנם לפמ"ש לעיל בביאור דעת הבכור שור דאפי' מה שמוכרין ג"כ בכלל הביטול אך שחוששין שמא לא ביטל בלב שלם ע"כ מחמירין למכור ג"כ. וגם דעת מהרי"ו ותוס' פסחים ד': דהביטול חל תיכף בשעה שמבטל כמ"ש לעיל. ולפ"ז א"ש כיון דבאמת מבטלין החמץ המדובק בכלים חמוצים ולפ"ז א"צ למכור כלל אך מחשש שמא לא ביטל בלב שלם או שמא יחזור מהביטול מוכרין ג"כ והמכירה באמת הוי הערמה דבמידי דאורייתא ל"מ מכירה כזו כמ"ש הבכו"ש אך כיון דמדאוריתא בביטול בעלמא סגי מועיל מכירה כזו. וכ"ז לענין איסור בל יראה מחמירין שלא לסמוך על הביטול דכל עניני פסח חמירי טובא וכמ"ש המג"א בשם רדב"ז דל"מ מתנה ע"מ להחזיר לענין ב"י אף דבכה"ת מתנה עמ"ל שמה מתנה. אבל לענין טבילה סומכין שהביטול הי' בלב שלם ושלא יחזור בו ואם באמת הי' הביטול בלב שלם לא חלה המכירה כלל ואף דהביטול אינו רק להחמץ הדבוק ולא על גוף הכלים מ"מ אנן סהדי דעיקר כוונת המוכר הוא על חלק החמץ שדבוק ולולא זאת לא הי' מוכר הכלים חמוצים כלל [אך כיון שמוכר החמץ מוכר גם הכלי עמו] ולו ידע שאין במכירת חלק חמץ שדבוק בכלי ממש ל"ה חפץ גם במכירת הכלי. והוא גילוי דעת גדול יותר מגילוי דעת דקדושין מ"ט: במאן דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל שאם לא עלה בסוף בטל המקח] כיון שאין החמץ שלו הא חדא. ותו כיון דהערמה בדאורייתא ל"מ א"כ מכירה כזו מה"ת ל"מ ודומה לשטר מברחת בכתובות ע"ט. דל"מ המכירה כיון דהוא בהערמה. ומ"מ בדרבנן מועיל. וע"כ לענין ב"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מהני מכירה כזו וכעי"ז בגיטין ס"ד: דאף דקטן אינו זוכה לאחרים מ"מ בשיתופי מבואות דרבנן יכול לזכות ע"י קטן ולכאו' ק' כיון דקטן אין זוכה לאחרים א"כ אין העירוב נקנה הם ואיך מועיל העירוב. וצ"ל דלמידי דרבנן חשוב כאלו הי' נקנה להם וה"נ בנ"ד לענין דרבנן חשוב כאלו היה נקנה להנכרי. אבל מה"ת אינו קנוי להנכרי כלל משום דהערמה הוא. וא"כ א"ש דאין הכלים צריכין טבילה אחר הפסח דמעיקר הדין אין הכלים קנוים לנכרי כלל בפסח מתרי טעמי. א' משום דמסתמא הביטול בלב שלם ואין החמץ שלו ואין בידו למוכרו. השני משום דהוי הערמה ודומה לשטר מברחת כנלע"ד נכון בס"ד:
ולכאורה ק' ע"ד הבכו"ש דבדאורייתא ל"מ מכירה ע"י הערמה והרי סומכין על מכירת בכור בזה"ז אף שהוא דאורייתא והיתר מכירה מבו' בפוסקים ראשונים ואחרונים. י"ל דשאני בכור דסגי במוכר אזנו כביו"ד סי' ש"כ ס"ד ודבר מועט כזה גומר בלבו למכור באמת ואינו מקפיד בכך וגם אפי' למכור כל הפרה המבכרת אפשר שיגמור בלבו למכור ואין בזה הערמה כ"כ דכך דרכן של בנ"א משא"כ למכור כל רכושו לערל עני כמו שעושין קודם הפסח אין דרך, בנ"א בכך והערמה נכרת הוא וכן נראה מלשון הבכ"ש ז"ל:
ולפי האמור יש לדון במה שראיתי בס' אמרי יושר במי שמכר בהמותיו על פסח מחמת שמאכילין אותן שעורין והולידה בכור בפסח ושאל השואל אם מועיל המכירה מצד פסח גם לענין בכור והעלה בפשיטות דמועיל ולהנ"ל יש לדון דדוקא בפסח הוי הערמה בדרבנן משום הביטול משא"כ לענין בכור דאורייתא ולכאורה ז"א כיון דמוכר בהמתו להאכילה חמץ בע"כ דלא ס"ל כבכו"ש רק כהרב ז"ל דאפי' בדאורייתא מועיל הערמה אך אין הכרח לזה דמוכר להאכילה שעורין ע"פ רוב אין בו חשש חמץ רק חומרא בעלמא הוא וגם עיקר החשש שמה שנשאר מתלחלח בהריר של הבהמה ומתחמץ וא"כ עיקר החשש לענין ב"י לא לענין איסה"נ ואכתי הוי הערמה בדרבנן]:
ונשוב לנ"ד דהא דמהני מכירת חמץ בהערמה הוי רק למידי דרבנן אבל בדבר הנוגע לדאורייתא ל"ח קנין כלל. ובזה יש ליישב דברי רמ"א או"א תמ"ו ס"ג ומג"א סקי"א דאפי' הפקיר בפני ג' אין אחר יכול לזכות בה דלא הפקיר אלא משום איסור שבת ולכאורה תמוה מאד דא"כ איך מועיל להציל מאיסור שביתת בהמתו. ונלע"ד לפמ"ש הבית אפרים דל"ש איסור שביתת בהמתו רק כשהמלאכה נעשה לצורך ישראל והסכים עמו החת"ס וכ' שדבריו ברורים כשמש ונלע"ד ראי' לזה ממש"כ הה"מ פ"ו מה' שבת הט"ז לענין שביתת כלים לב"ש דאין אסור רק מלאכתינו בכלי שלנו משא"כ מלאכת הנכרי בכלינו גם לב"ש שרי ע"ש ומדב"ש בשביתת כלים נשמע לדידן בשביתת בהמתו דאין אסור ג"כ אלא מלאכתינו ולא מלאכת הנכרי והוא ראיה נכונה. וכיון דהתם בסי' רמ"ו מיירי שהתנה עם הנכרי שיחזירנה לו בשבת ולא החזירו בודאי אין המלאכה לצורך ישראל ואין בזה שביתת בהמתו מה"ת רק מדרבנן ובדרבנן מועיל הערמה ה"נ מועיל הפקר בהערמה להפקיע מידי איסור שביתת בהמתו דרבנן אבל מה"ת אינו קונה וכהא דגיטין ס"ה: הנ"ל דלענין שתופי מבואות דרבנן מועיל זכייה ע"י קטן אף דאין הגדול זוכה בפועל מ"מ למידי דרבנן חשוב כאלו היה זוכה הנה בזה למידי דרבנן חשוב כהפקר ומ"מ אם אחר זוכה ל"מ זכייתו כיון דסו"ס הערמה הוא:
ויש להביא סמוכין לזה מב' דבורי תוס' א' בב"מ ס"ג. תוד"ה בשמשך שכתבו ומשיכה דהכא ל"מ לקנות ממש אלא להתיר פיסוק עכ"ל. ב'. בתוס' עירובין ס"ו. ד"ה יפה עשיתם ששכרתם לא דמי למו"מ ליאסר בשבת דל"ה אלא כמתנה בעלמא שאין עושין אלא להתיר טלטול עכ"ל. וזה ממש כהא דגיטין ס"ה: הנ"ל:
ובהא דתוס' עירובין ס"ו. נראה עוד חידוש דאע"ג דנותן מעות בעד השכירות מ"מ אינו כשכירות אלא כמתנה וביאור הדבר נראה דכל קנין פועל ב' דברים א' שמוציא מחשבת בעלים הב' שמכניס לרשות קונה ולפעמים אף שאינו מועיל להכניס לרשות קונה מ"מ מהני להוציאו מרשות מקנה וכן מצינו בבב"ת נ"ד: נכסי עכו"ם הרי הן כהפקר דוק ותשכח [ואף דלהפקר א"צ כסף אם רוצה יכול להפקיר נכסיו בלי כסף מ"מ לפעמים אינו גומר בדעתו להפקיר רק בעד בצע כסף ודומה לאומר לחברו זרוק פרוטה לים ויהיו נכס קנויים לך דיש דיעה אחד בשו"ע דמהני מדין ערב כמו באומר תן מנה לפלוני ואקדש אני לך. הנה דלפעמים ההפקר הוא בעד בצע כסף לא זולת] וה"נ שכירות זה דעירובין ס"ו הוא רק ענין הפקר וסילוק זכות הבעלים ולא הקנאה אף שלוקח בעד זה פרוטה וככה י"ל גם לענין מכירת חמץ דהקנין מועיל רק להוציאו מרשות הישראל ולא שיקנה הנכרי. וראי' לדברי ממג"א סי' תמ"ח שכ' דאף לי"א דכסף בנכרי אינו קונה בחמץ מועיל בדיעבד קנין כסף לבד כיון דבלא"ה אינו ברשותו רק דעשאן גילוי דעת סגי כעין שכ' הר"ן ולכאורה קשה בשלמא לענין ביטול מצד הפקר שפיר כ' הר"ן דבלא"ה אינו ברשותו ומופקר ועומד הוא משא"כ קנין כסף איך יקנה הנכרי הלא מה דאינו ברשותו אינו די לענין שיהי' קנוי לנכרי וכסף בנכרי אינו קונה וע"כ צ"ל כנ"ל דכל קנין פועל ב' דברים וע"כ אף במקום דל"מ לאוקומי ברשות נכרי הקונה מ"מ מועיל להוציא מרשות בעלים ואף דמפקיר חמצו אסור מדרבנן לאחה"פ מ"מ בנ"ד דההפקר הוא באמצעות מעשה קנין של הנכרי מועיל ואין דנין ד"ס מד"ס כדתנן בידים. כן מוכרח מדברי המג"א וכל האחרונים שפסקו כדבריו וכן הלכה רווחת בישראל דבדיעבד סומכין בחמץ על קנין כסף לבד וא"כ י"ל דכל מכירת חמץ מועיל להפקיע מרשות ישראל וע"כ אינו עובר בב"י ומ"מ הכלים א"צ טבילה דלא באו ליד עכו"ם: