אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן פג

סימן פב

לכבוד ידידי הרבני החסיד יקר רוח מ' שרגא יאקובאוויטש נ"י בסאסנאווצע.

ע"ד השאלה ששכח ולא מכר חמצו שיש לו באמעריקא עד אחר זמן איסור דפה סאסנאווצע כי יש חילוק מפה לאמעריקא בששה שעות ובעת שבפה הוא שעה י"ב חצות היום שם הוא שעה ו' בבוקר והספק מחמת שביטל בלילה אחר הבדיקה וגם ביום בשעת שריפת החמץ את כל החמץ אשר לו ובתוכם גם החמץ מאמעריקא. גם החשש שמא ימצא בפסח ויבא לאוכלו ל"ש בזה כי א"א לבא שמה בפסח לכן בביטול לחוד סגי. ואת"ל דל"מ י"ל שאיסור חמץ עוד לא הגיע שמה בשעה זו. גם י"ל דאיסור חמץ איסור גברא ואזלי' בתר מקומו וכאן הוא כבר אחר זמ"א ול"ה ברשותו למכור. ובנדון זה יש להסתפק גם בשאר דברים כגון שביתת בהמתו שיש לו שמה מתי חל שביתתו אם כפי מקום האדם או כמקום בהמתו. ע"כ השאלה [וטרם אתחיל התשובה] הנני להעירו בב' דברים א' שאם כ' שט"מ על חמצו בסאסנאווצע וכתב שכ החמוצים שלו אפי' שבשאר מקומות יהי' בכלל המכירה כמו שכמה רבנים נוהגים וגם אני נוהג כן אין ס' שהחמץ מותר. שנית שיתברר לו היטב שהאמת כן הוא שפה מוקדם זמ"א חמץ לאמעריקא כי בשדה חמד מערכת חו"מ דף מ' כ' להיפך עיי"ש ויחקור היטב ע"ז]:

תשובה לפי הנראה נסע כבודו מאמעריקא לפני פורים ולפי"ז יש לכאורה להתיר דדומה למפרש ויוצא בשיירה ל' יום קודם לפסח ואין דעתו לחזור בתוך הפסח דלכ"ע אין צריך לבער כפסחים ו' ובשו"ע או"ח סי' תל"ו אך בשו"ע הרב ז"ל שם בקונטרס אחרון ס"ק ו' כ' דאע"ג דאין זקוק לבער מ"מ אסור אחר הפסח משום שעעה"פ וכעי"ז כ' הרמ"א שם סעיף א' ע"ש:

עתה נבוא לענין המכירה שהי' לאחר חצות ולכאורה לית בה מששא דאסור בהנאה ואין בידו למכרה כדאמרי' בגמ' (פסחים ה':) דלאחר זמן איסורו לאו ברשותי' קאי ולא מצי מבטל לה. גם בתוס' סנהדרין פ'. בד"ה בשור דאיסור הנאה אינו יכול למכור. ובנוב"י סימן י"ט הביא דבריהם וכ' סתירה לזה מהרמב"ם שכ' דקנה חמץ בפסח לוקה הנה דשייך קנין גם באיסורי הנאה אמנם המעיין בר"ן ריש פ' כל הצלמים יראה שהעיר בזה על הרמב"ם ז"ל דהא אין זכי' באיסורי הנאה ותירץ דבתר מעיקרא אזלינן ומעיקרא הי' ברשות נכרי ושייך בה זכיי' ומזה למד הר"ן לענין ע"ז של נכרי דיכול ישראל לזכות בה משום דבתר מעיקרא אזלינן וכשהי' ביד נכרי הי' לה היתר ע"י ביטול דע"ז של נכרי יש לה ביטול ע"כ מועיל בה זכי' ואף דע"י הזכי' נעשה של ישראל וע"ז ש"י אין לה ביטול מ"מ בתר מעיקרא אזלינן ע"ש ולכאורה דברי הר"ן ז"ל תמוהין דבשלמא בע"ז יש חילוק בין של נכרי ושל ישראל דש"נ יש לה היתר ע"י ביטול משא"כ בש"י אבל חמץ מה נפ"מ בין של נכרי לש"י דגם חמץ של נכרי אסור בהנאה כמ"ש ריב"ש סי' ת' וכמסקנא פסחים כ"ט דהדר בי' ר' אחא בר יעקב מהא דמקשינן שאור דאכילה לשאור דראי' ולכאורה י"ל דבשלמא חמץ של נכרי יהי' מותר לאחר הפסח וחשוב ברשותו משום גורם לממון כממון דמי משא"כ חמץ של ישראל אסור לאחר הפסח. אך ק' דקיי"ל כר"ש דחמץ לאחר זמנו מותר בהנאה מן התורה א"כ מן התורה גם חמץ של ישראל ברשותו חשוב וא"כ למה אר"א בי דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכ' כאלו הן ברשותו ואחד מהן חמץ בפסח וקשה מן התורה למה צריך הכ' עשאן תפ"ל כיון דמותר מה"ת לאחר הפסח א"כ הוא ברשותו מן הדין עוד ק' [אפילו נימא דר"א ס"ל כר"י דחמץ לאח"ז מה"ת] א"כ לר"ש אין ראי' דאמרי' עשאן כיון דמותר מה"ת לאחה"פ וא"כ בתר דתקינו חכמים שיהי' אסור אחה"פ ראוי שלא יעבור כלל בבל יראה בפסח כיון דאינו ברשותו דגם איסה"נ דרבנן חשוב מה"ת אינו ברשותו (פסחים ה':) אך ז"א דחוזר חלילה דאי נימא דאינו עובר בבל יראה א"כ יהי' מותר לאחה"פ דל"ש לקנסו וא"כ הוא ברשותו וא"כ עובר בבל יראה ואזלי' לחומרא כתוס' (בב"מ ל'.) מ"מ י"ל דלענין חמץ שעעה"פ דרבנן גם חוזר חלילה אזלי' לקולא דכל חוזר חלילה דומה לספק ובדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא ויש להוסיף ביאור לזה דהיכא דחוזר חלילה ראוי למיזל לקולא בדרבנן דהנה הר"ן ר"פ המדיר כ' דהיכא דמה"ת חל נדר ומדרבנן חוזר חלילה אזלי' בתר דאורייתא וחייל עיי"ש ואני הבאתי סמוכין לזה מהגמ' תמורה כ"ה. האומר בכור עם יציאת רובו קדוש דברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין הנה היכא דיש לצדד לכאן ולכאן בלא הכרע כמו כאן דבאין בב"א קדושת בכור וקדושת האדם אזלי' בתר דברי הרב. וה"נ הדאורייתא והדרבנן הוי כמו דברי הרב ודברי התלמיד וכיון דחוזר חלילה ויש לצדד לכאן ולכאן אזלי' בתר דאורייתא שהיא דברי הרב וכיון דמה"ת חמץ שעעה"פ מותר רק מדרבנן אסור וכיון דהדרבנן חוזר חלילה אזלי' בתר דאורייתא ושרי וכן בכל חוזר חלילה בדרבנן ודו"ק. וי"ל עוד הערה חדשה לפ"מ דאי' בפסחים ל' דע"י תערובת לא קניס ר"ש ועיי"ש בר"ח וכל חוזר חלילה הוי כעין חמץ ע"י תערובות כעין איסור והיתר מעורבין יחד דא"א להחליט איסור שישאר האיסור כסדר בלי הפסק דתיכף כשתאמר אסור מסתבב ממנו היתר ומהיתר מסתבב איסור ולעולם אין עומד במצב אחד והוי כעין תערובות מהותין דומיא דדברי הר"ח ז"ל שם דגם בתערובת באיכות לא גזר ר"ש עש"ה. ועי' חידושי הר"ן בב"מ דף מ"א:

אמנם יש לבאר דברי הר"ן ז"ל באופן אחר דלעולם ראוי שחמץ יחשב ברשותו משום דיהיה מותר לאחה"פ וכעין דאי' בבכורות י"א דפטר חמור חשוב ממון בעלים משום דחזי לבינו ובינו וכעין דברי הר"ן הנ"ל דע"ז של נכרי חשוב ברשותו משום דיש לו ביטול וכעין תוס' קידושין נ"ג: דמעשר שני ממון בעלים אפי' בגבולין משום דחזי בירושלים ה"נ חב"פ חשוב ממון בעלים משום דחזי לאחה"פ והזמן והמקום אחד כמ"ש המהר"ל ז"ל בתפארת ר"פ כ"ו וכעי"ז רש"י זבחים כ"ח. ד"ה פיגול דחוץ למחיצה דמי לחוץ לזמן (ודוגמא לזה בפסחים צ"ה. ולא ישאירו ממנו עד בוקר מרבה לא תוציאו דדמי ליה דהאי נפסל בנותר והאי נפסל ביוצא] והא דחמץ חשוב אינו ברשותו הוא מחמת חיוב תשביתו מחמת דמצוה עליו לבערו וא"א שישאר לאחה"פ ויבא לידי היתר. ע"כ דוקא חמץ של ישראל אין בו זכי' אבל חמץ של נכרי דהנכרי אינו מצוה לבערו ועומד לבוא לידי היתר שפיר בר זכיה הוא כמו ע"ז של נכרי:

אמנם מה שכתבתי דהא דחמץ אינו ברשותו הוא מחמת חיוב ביעור מצאתי בזה מחלוקת דבשו"ע הרב ז"ל סי' תמ"ה בקונטרס אחרון סק"ב כתב דחמץ אינו רשותו הוא מחמת איסור הנאה ולא מצד שמוזהר עליו לבערו ע"ש ולעומת זה באבני נזר או"ח ח"ב סי' של"ג ס"ק כ"ב כ' שהוא משום חיוב תשביתו. ודברי הרב ז"ל א"א לומר כמו שכתבתי איפוא רק כמש"כ מעיקרא דחמץ ש"י אסור לאחה"פ וחמץ של נכרי מותר לאחה"פ. ומה שהקשיתי ע"ז דא"כ חוזר חלילה ולענין חמץ שעעה"פ דהוא דרבנן ראוי למיזל לקולא אינו הכרח דמצינו דחתיכה ראוי' להתכבד אפי' באיסור הנאה לא בטיל אע"ג דעתה אינו ראוי להתכבד מ"מ אחר שיתבטל יהי' ראוי להתכבד כמ"ש התוס' חולין דף ק"י ואע"ג דחוזר חלילה דאם תאמר דלא בטיל א"כ לעולם אינו ראוי להתכבד. והא דחה"ל לא בטל דרבנן הוא. הנה אפי' בדרבנן בחוזר חלילה אזלי' לחומרא:

**(י"ל דהתוס' ס"ל דחה"ל מה"ת לא בטיל ואזלי לשיטתם במעילה כ"א. דדבר חשוב מה"ת לא בטיל וכן בתוס' ב"מ ו': מבואר דדבר שבמנין מה"ת לא בטיל. וכן יש להוכיח מר"ש פ"ג דערלה מ"ז ד"ה שהי' רמ"א וכו' וצפורי מצורע חשובין כחה"ל וכו' א"נ שחיטה חשובי בהדי' דאתקיש לעוף טמא דדרשינן בפ"ב דקדושין לזה א"ש לא תאכל לרבות השחיטה והקשה לי ח"א דחה"ל מדרבנן לא בטיל ואיך ילפי' זה מקרא מהיקשא ולהנ"ל א"ש דר"ש משאנץ בעל התוס' ס"ל כתוס' דדבר חשוב מה"ת לא בטיל):)**

ובההוא ענינא נלע"ד דבר מש"כ הט"ז ביו"ד סי' ק"י בתערובות חה"ל עם חתיכות שאין ר"ל מבהמה אחת דגם החתיכות שאינן ראויות להתכבד אסורין כיון דיש מבהמה זו חה"ל שאינו בטל נגרר שאר הבהמה אחרי החה"ל. ולע"ד נראה דל"ש בזה גרירה דבאמת ראוי דגם החתיכות הר"ל יהי' מותרין משום דכ"ז שאינו בטל אינו ר"ל (וגם באיסורי אכילה שייך כמש"כ הפת"ש בשם נו"ב] רק דחוזר חלילה דאם נימא דבטל שוב יהי' ראויות להתכבד וא"כ אליבא דאמת דאינו בטל ונשאר החה"ל באיסורו שוב באמת אין ראוי להתכבד וראוי שיהי' בטל וא"כ א"א לומר שהחתיכות שאין ר"ל יוגררו אחרי החה"ל דהרי אליבא דאמת גם החה"ל לפי מהותן העכשוי יש להם ביטול אלא דא"א להורות כן בפועל דא"כ יהי' שוב חה"ל אבל אם אין מורין כן הוי אינו ר"ל ושפיר החתיכות האחרות מתבטלות ודו"ק היטב. וכעי"ז ממש מצינו ביבמות י"ג: דטעמא דב"ש דמתירין צרה משום דאין אחע"א ואין איסור אחות אשה חל על איסור אשת אח ול"ה צרת ערוה והק' התוס' דא"כ תתייבם יבומי ותי' דאי פקע אשת אח חייל אחות אשה הילכך לא פקע והוא מש"ס לקמן ל"ב. ומ"מ הצרה מתייבמת דל"ח צרת ערוה כיון דלפי האמת אין מתירין איסור אשת אח ממילא אין איסור אחות אשה יכול לחול וא"כ ל"ה צרת ערוה וכן ממש בנ"ד ודו"ק.

הן אמת דברשב"א וריטב"א ביבמות שם כ' דהצרה מותרת משום דמחיים לא חל איסור אחות אשה והוא כמש"כ התוס' כ"ו: דצרת ערוה לאחר נפילה מותרת. משמע דלאחר נפילה באמת חשובה צרת ערוה. אך התם י"ל דאף דאיסור אחות אשה לא חייל עדיין מ"מ כיון דכל סיבת האיסור הוא מחמת איסור אחות אשה דאם נתיר איסור א"א יחול אחות אשה וכה"ג חשובה ג"כ צרת ערוה והתוס' לשיטתיי' לעיל יו"ד. שכ' דא"א אינה פוטרת צרתה כגון האומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני משום דלא דמי' לאחות אשה כיון דכ"ז שלא נבעלה לפלוני ליכא איסור א"א עיי"ש הנה דאע"ג דמצד איסור א"א היא מתעכבת מלהתייבם מ"מ כיון דעדיין לא חל עלי' איסור א"א ל"ח ערוה. והרשב"א לשי' בריש מכילתין שתי' תי' אחר על קו' זו דאשת אח תפטור צרתה עיי"ש. הנה דס"ל דאף דאכתי לא חל איסור א"א מ"מ כיון דמצד א"א נמנעת מיבום חשובה כערוה לפטור צרה וה"נ באחות אשה ואף דלא חל על אשת אח מ"מ כיון דהסיבה המעכבת היבום הוא איסור אחות אשה חשובה כערוה לפטור צרתה:

איך שיהי' נתבאר דחמץ ש"י אינו ברשותו וא"כ לכאורה ל"מ מכירתו אחר שש מ"מ נראה לענ"ד דאם כ' בנוסח השטר מכירה דמקנה לו מקום החמוצים באמעריקא שיקנה הנכרי בחצר מועיל כיון דאיסור הנאה אינו שלו וכ"א יכול לזכות בה כזוכה מן ההפקר א"כ גם הנכרי יוכל לזכות בה בקנין חצר והא דעשאן הכ' כאלו ברשותו הוא כל זמן שלא זכה בה אחר אבל כאן שהנכרי קנאו בקנין חצר ל"ש עשאן. וכן מבואר באבנ"ז או"ח ח"ב סי' תקכ"ח סק"ב וג'. אמנם אם לא הקנה לו מקום החמוצים רק קרקע אחרת ואגב קרקע הקנה לו החמוצים או קנין כסף או קנין סודר שלש אלה לא יועילו ולא יצילו בנ"ד דכיון דהנכרי לא עשה מעשה קנין בגוף החמץ רק מחמת שהישראל מקנה לו והרי החמץ אינו ברשותו להקנות ודוקא בקנין חצר דמשום יד אתרבאי וחשוב כאלו הנכרי בעצמו זוכה מן ההפקר ואינו צריך כלל להקנאת הבעלים בעצם החמץ רק לענין המקום והמקום בודאי ברשותו להקנות וכיון שהנכרי קונה המקום ממילא קונה אח"כ החמוצים אפי' בלא רצון הישראל כלל כזוכה מן ההפקר משא"כ כשצריך הקנאת הישראל בעצם החמץ ודאי ל"מ דלאו ברשותו קאי להקנות כנ"ל. שו"ר בנוב"י תשובה ס"ג מ"ת מבואר להדיא כדברי אלה:

אמנם אפי' כשהקנה לו החצר עדיין תלוי במחלוקת הפוסקים אם חצר קונה בנכרי. לדעת בעל אמונת שמואל הובא בקצוה"ח סי' קצ"ד ל"מ קנין חצר בנכרי דחצר משום שליחות איתרבאי ואין שליחות לנכרי וכן דעת כמה אחרונים המחזיקים בימינו לעומת זה יש כמה דיעות החולקים עליו. אמנם בזה רבו המתירים על האוסרים עוד נראה לענ"ד אפי' הי' בזה ספק השקול יש להקל בנ"ד דלענין זה יש מעלה במכירה אחר חצות ממכירה קודם חצות. דבשלמא כשמוכר קודם חצות י"ל דספק קנין מוקמינן החמץ בחזקת מרא קמא והממע"ה כמבואר בב"מ בסוגיא דתקפו כהן דאם נימא תק"כ מוציאין מידו חשוב ודאי של בעלים ראשונים נמצא דאפי' ספק מכירה ליכא וכ"ת דמ"מ אחר חצות שנעשה הפקר יקנה הנכרי בחצר הרי כ' בנתיבות דאפי'. להדיעות דחצר קונה בנכרי מ"מ אינו קונה שלא מדעתו ואחר חצות אין לו כוונה לקנות] אמנם במוכר אחר חצות דכבר פקע רשות בעלים ול"ש חזקת מרא קמא ואע"ג דעשאן הכתוב כאלו ברשותו ה"ד לחומרא לעבור בבל יראה אבל לא לשום דבר כמבואר בפסחים ו': דלאו ברשותו קאי לא לבטלו ולא לקדש בו את האשה. אך יש לדון להדיעות דאיסור הנאה חשוב שלו רק אינו ברשותו [ומ"מ אינו יכול להקנות כיון דאינו ברשותו] א"כ אפשר דגם בזה שייך לאוקמי בחזקת מרא קמא. אך נראה לפמש"כ תוס' בב"מ ו': ד"ה פוטר בממונו דבתפוס ברשות אין מוציאין מידו וכאן תפוס ברשות הבעלים וברצונם הטוב וכיון דחמץ מונח בחצר של הנכרי הוי כמוחזק ותפוס ואין מוציאין מידו. עוד י"ל לפי מה שכ' בתשובותי במק"א הא דספק ממון קולא לנתבע משום דמצינו לפעמים דכופין על לפנים משורת הדין כמו דינא דבר מצרא וכן שומא הדרא לעולם אע"ג שאינו רק משום ועשית הישר והטוב מ"מ ראו חכז"ל בחכמתם דראוי לכוף ע"ז והרי דעת המרדכי הובא ברמ"א סי' י"ב ס"ב דכל ב"ד יכולין לכוף על לפמשה"ד ומכ"ש שיש לחכמים ז"ל כח לזה במקום שנראה להם שכך ראוי והגון וכן הוא לענין ספק ממון קולא לנתבע ראו חכז"ל בחכמתם כיון דסוף סוף לא יהי' להתובע דמה חזית דדמא דהאי סומק טפי דילמא כו' אין עצה רק לומר יהי' מונח ע"ד גם לי גם לך לא יהי' ראו חכמים ז"ל בחכמתם שהישר והטוב בזה שימחול התובע כיון שהנתבע מוחזק והבאתי ראיה מרא"ש רפ"ב דב"מ דבמציאה שהוא ס' אם הוא שלו אם חייב להכריז חייב להכריז מצד ס' וק' נימא ס' ממון לקולא ולהנ"ל א"ש טובא דכאן הסברא להיפך שיכריז דכיון דבעלים יש להם ס' הפסד והמוצא אין לו רק ס' מניעת הריוח ודאי הישר והטוב בזה הוא להכריז, לפי"ז בנ"ד דאצל הישראל אין החמץ שוה מאומה ואצל הנכרי שוה כל המחיר וא"כ בזה הישר והטוב שהישראל יוותר נגד הנכרי מצד ספק גזל נכרי וגדולה מזו כתבו התוס' בע"ז כ'. ד"ה ור"מ ההוא אצטריך להקדים נתינה לגר למכירה דנכרי וא"ת וכי אם יש לו לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לנכרי והלא אפי' לישראל אינו מצווה על כך. וי"ל דדוקא נבילה שאינו שוה אלא דבר מועט לישראל שלא הי' עוב"כ מצויים ביניהם ולגר הוא שוה הרבה כשאר בשר עכ"ל. הנה סברת התוס' ל"ש רק בגר תושב דלית בי' לא תחנם ואנו מצווים להחיותו כדאיתא בש"ס ע"ז שם משא"כ בנכרי דאסור לוותר נגדו על חנם משום לא תחנם. אמנם בנ"ד הוא ספק גזל אצל שניהם ואנו צריכים לפשר ביניהם ודאי נכון יותר שהישראל יוותר נגד הנכרי בזה משום דלישראל אינו שוה] מאומה ואצל הנכרי הוא בכל שויו. עוי"ל דידוע קו' הר"י באסאן דכל ספק ממון לקולא לנתבע הא הוי ס' גזל ותי' דא"ת ליתן להתובע א"כ גם אצלו יהי' ספק גזל ובנ"ד נראה לי דאצל הנכרי ליכא ספק גזל כיון דאצל הישראל אינו שוה מאומה ואע"ג דכ' הרה"מ דגם חצי פרוטה אסור לגזול מה"ת כמו חצי שיעור אסור מן התורה היי"ד היכא דשייך חזי לאיצטרופי משא"כ באיסור הנאה. וכעי"ז מחלק בגיטין כ'. בין כתבו על עלה של זית לאיסור הנאה. עוי"ל דהנה בתשו' הרי"מ ז"ל סי' ה' כ' הטעם דספק ממון לקולא משום שלך קודם לכל אדם וע"כ א"צ לוותר זכות ספק שלו מחמת זכות ספק של חבירו ע"ש. ונראה לפענ"ד ראי' לדבריו ז"ל מנימוקי יוסף בב"מ מ"ג. בהא דאיבעיא קשר משונה מה תיקו דהיכא דספק אם יש לו היתר שימוש בממון חבירו או לא הוי תיקו באיסורי ולחומרא ע"ש ולכאו' ק' מ"ש מכל ספק ממון דלקולא ולהנ"ל אתי שפיר דדוקא בספק בממונו אז אזלי' לקולא וא"צ לוותר זכות ממונו בשביל חבירו משא"כ בזה דודאי אין זה ממונו רק ממון חבירו אך שיש ס' אם יש לו זכות להשתמש בממון חברו אזלינן לחומרא. עוד ראי' מרא"ש רפ"ב דב"מ בספק אבידה ספק הפקר אזלינן לחומרא ואסור ליטלו לעצמו והוא ג"כ מטעם הנ"ל כיון דזה ודאי שאינו שלו ול"ש שלך קודם לשל חברו אזלי' לחומרא. עוד ראי' מהרמב"ם פט"ז מה' מלוה ולוה בענין חנוני על פנקסו דשניהם נשבעין ונוטלין מ"מ אם מת פועל או בעה"ח נוטל החנוני שלא בשבועה מפני שאין בעה"ב מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד וכמעט שמפורש כאן סברא הנ"ל דכיון דאינו צריך לוותר משלו כלום אזלי' בספק ממון לחומרא לנתבע (ובהאי ענינא ק"ק לי דבב"ת כ"א: פשיטא לי בר מתא אבר מתא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשאי ל"מ מעכב בעי' ר"ה ברדר"י בר מבואה אבר מבואה אחרינא מה תיקו. וקיי"ל דקולא לנתבע עי' סמ"ע סי' קנ"ו ס"ק ט"ז והתם אין לבר מבואה אחרינא קנין במבוי זו ול"ש שלך קודם ולמה ניזיל לקולא ויש ליישב

) **(ובההוא ענינא ראיתי בב"י חו"מ סי' כ"ח אהא דב"ק קי"ג הא בר ישראל דידע סהדותא לעכו"ם ואזיל ומסהיד לי' בדינא דנכרי על ישראל חברי' משמתינן לי' משום דמפיק ממונא אפומא דחד וכו' ואיבעיא לן אדם חשוב דסמכי עלי כבי תרי מהו וכו' ואסיק בתיקו וכ' הרא"ש דכיון דלא איפשטא אזיל ומסהיד וכ' ב"י סי' כ"ח משום דהוי כס' ממון לקולא לנתבע. ולפמ"ש ל"ש זה דא"צ לוותר כלום משלו ובלא"ה דברי ב"י תמוהין שכ' דכיון דתובעין ממנו העדות הוי כנתבע עיי"ש והיא פלא דלקולא לנתבע היינו שא"צ ליתן מה שתובעין ממנו וכאן להיפך אזיל ומסהיד ואכמ"ל.)** ונשוב לנ"ד נראה דל"ש אצל הישראל שלך קודם כיון דהחמץ אינו שוה מאומה עבורו ואין צריך לוותר כלום משלו וא"כ ל"ש גבי' ספק ממון לקולא משא"כ אצל הנכרי דעבורו החמץ ראוי לכל צרכיו ע"כ זכות הנכרי קודם.

וכל זה אם הקנה להנכרי מקום החמוצים באמעריקא. אבל הקנה בשאר קנינים דצריך להקנות גוף החמוצים לכאורה ל"מ לאחז"א דלאו ברשותי' קאי אך בנ"ד יש ספק מחמת שהחמוצים היו אז בשעת מכירה באמעריקא במקום שלא חל עדיין איסור הנאה של החמץ מחמת ששם הוא קודם חצות כמ"ש השואל. ולכאורה יש לפשוט ספק זה מגיטין פ"ג. היכא מצינו אסור לזה ומותר לזה האסור אסור לכל והמותר מותר לכל ע"ש וחמץ זה מותר לכל אנשי אמעריקא באותה שעה וא"א שיהי' אסור לדידן. אך אין זה ראי' דזה ל"ח אסור לזה ומותר לזה דאסור לכל ישראל אחר חצות ומותר קודם חצות דכולם שוים בדבר אך דלבני אמעריקא קודם חצות ואצלינו אחר חצות וזה ל"ח חילוק. והראי' לזה דאל"כ ק' דאם איש מאירופא יסע לאמעריקא יהי' חל עליו איסור חמץ הרבה שעות קודם חצות של אמעריקא דנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וכן הנוסע מכאן לווארשא במקום שהשקיעה מאוחרת ממקומו בשעה או שתים יהי' צריך לפסוק ממלאכה בע"ש כחומרי מקומו אף שהוא במקום שהוא שם עדיין שעה או שתים לפני השקיעה דהרי אפי' בדאורייתא אזלינן בתר חומרי מקום שיצא משם כפסחים נ"ב. לענין פירות שביעית ולא אשטמתי הפוסקים לכתוב דין חדש כזה וגם פוק חזי מה עמא דבר ומעשים בכל יום להיפוך. ע"כ דל"ח כלל שעושה נגד חומרי מקומו] וכולם שוים בדבר שפוסקים ממלאכה בשקיעת החמה ומאכילת חמץ בחצות ע"פ [ומדרבנן ד' שעות ביום] וראי' לזה מהא דמבואר ברש"י מנחות ע"ו. ד"ה קצירה וכו' דהא מיום הביאכם כתיב ולא משעת הביאכם וכיון דחשכה מבערב יום הביאכם הוא עכ"ל משמע דמה דזמן ספירה מתחיל תחלת הלילה דט"ז משום דאז עכ"פ הוא יום הבאה של העומר. וא"כ ק' לכאורה במקומות הרחוקים איזה שעות מירושלים ששם שקעה"ח מתחיל איזה שעות מוקדם לירושלים איך סופרין מתחלת הלילה והרי אכתי לא יום הביאכם הוא דהרי בשום מקום בעולם ליכא חיוב הבאת העומר רק בירושלים ובירושלים עדיין לא נתקדש היום וע"כ צ"ל דכיון דיום ט"ז ניסן הוי יום הביאכם בירושלים חשיב בכ"מ בט"ז שלו יום הבאה של העומר אע"ג דאכתי לא הוי ט"ז בירושלים.

וזה כביר שמעתי מגדול א' קו' בפסחים ה'. זמן שחיטה קאמר רחמנא עיי"ש וק' דא"כ לא יהי' חמץ אסור רק בעת שבירושלים הוא חצות כי אין זמן שחיטה רק בירושלים ע"כ שמעתי. אמנם להאמור א"ש דחצות י"ד חשוב זמן שחיטה בכ"מ אע"ג דאכתי ל"ה חצות בירושלים וכמו דחשוב יום הביאכם. וכעי"ז נראה לענ"ד בענין קריאת שמע עד ג' שעות כתב הרמב"ם והר"ב ז"ל וכן פסקו רוב פוסקים דאזלינן בתר שעות זמניות ולכאורה ק' טובא דג' שעות הרי לא כתיבו בקרא רק כתיב ובקומך ומסברא אמרינן עד ג' שעות כדרך בני מלכים לעמוד בג' שעות. ובענין זה ל"ש למיזל בתר שעות זמניות והרי בקיץ בימים הארוכים זמן ק"ש לפעמים בשעה ששית וחצי וידוע שבני מלכים עדיין ישינים איזה שעות אח"כ. וע"כ צ"ל לפמש"כ הרמב"ן פ' אחרי דעיקר המצות הן בארץ ישראל ובחוץ לארץ הוא רק כדי שלא ישתכחו כשישובו לא"י ע"ש ובא"י מצות ק"ש וזמן קימה לבני מלכים כמעט לעולם שוה בשעה תשיעית שהוא רביע יום וכיון דצריך לעשות המצוה בח"ל דומיא דא"י ע"כ זמן ק"ש בחו"ל ג"כ ברביע יום.

**(גם י"ל בלשון אחר דהנה בס' חסל"א אזולאי מעין ג' נהר ח' בשם הרה"ק רמ"ק ז"ל כי אין ההנהגה העליונה מתנהגת לא בזריחת המזרח ולא בשקיעת המערב וכן לא בצפון ולא בדרום אלא אל הנקודה של א"י הוא מובחר הישוב ופתח היכל לבנת הספיר הוא מכוון כנגדה וזריחת א"י הוא בבוקר לאשמורת הבוקר ושקיעת א"י הוא לשליטת הלילה ועד"ז יתנהגו המשמורות ומספר הימים לא יותירו ולא יעדיפו רק מה שמהווה השמש וירח הגשמי בא"י וכו' אמנם יתפשט אור היחוד מנקודה האמצעית על כל בחינת השרים אשר ישראל שוכנים בתוכה נצוצי השכינה מתפשטים עליהם בסוד גלות השכינה וכו' בעת המעותדת בגבול השר שהם משועבדים תחת ידו וזה משאז"ל ישראל בחו"ל עוע"ז בטהרה הם ואין מיחדים הזמן העליון כ"א יחוד זמן של שרים החיצונים וכו עיי"ש נמצא שאין בחו"ל זמן מצד עצמו כי עיקר הזמן הוא בא"י אף שתתפשט האורה מא"י לחו"ל באותו זמן שהוא דוגמתו וכיון דאינו תלוי בחו"ל בעצמו רק בזמן שהוא דוגמת א"י שאז מקבל הארה ממנו ע"כ אזלי' בכ"מ בתר רביע היום דאז חשוב דוגמת זמן קימה בא"י דבא"י תמיד זמן קימה ברבע היום.)** הנה דאע"ג דסוף זמן ק"ש בחו"ל אינו מסתיים בשעה תשיעית כמו בא"י מ"מ חשוב דומיא דא"י בזה דהזמן מסתיים סוף רביעית היום וזה ראי' לדברינו דנ"ד ל"ח אסור לזה ומותר לזה אע"ג דאצלינו מתחיל האיסור איזה שעות קודם לחצות של אמעריקא מ"מ בכלל כל אפין שוין דאיסור מתחיל בחצות י"ד:

ולכאורה יש להביא ראי' לזה דאזלינן בתר החמץ לא בתר גברא דהנה בפסחים נ': המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער וכ' באבנ"ז או"ח סי' תנ"ד סקי"ח וז"ל ונראה דהנה פשוט דגבי פירות שביעית אין הפי' חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם על אדם היוצא. דא"כ ליתני באדם ההולך למקום אחר דאסור לאכול שם מפירות אם כלו במקומו וכן מבואר בשמעתתא ברש"י בכמה מקומות וכן בתוס' במה שכתבו דבדבר שאינו תלוי בגוף האדם עכ"ל (וכוונתו לתוס' נ"ב. בד"ה במקום] וה"ה בנ"ד לא אזלינן בתר מקום האדם רק בתר מקום החמץ. אך בע"כ לאו ראי' הוא דא"כ המוליך חמץ מפה לאמעריקא קודם הפסח באמצע השנה יהי' אסור לבני אמעריקא לאכלו כמה שעות קודם חצות שלהם בחומרי מקום שיצא משם כמו בפירות שביעית דס"ל לר"י בפסחים נ"ב. דאפילו מוליך ממקום שלח כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו חייב לבער אע"ג דבשעה שיצא ממקומו לא כלו ותו נראה דאפי' לת"ק דר"י דס"ל התם אינו חייב לבער משום דבשעה שהוציא משם לא כלו ה"ד התם דבשעה שהוציאם עדיין לא נודע מתי יכלו במקומם ויגיע זמן הביעור ע"כ ל"ש חומרי מקום שיצא משם משום דאז עדיין ל"ה החומרא כלל במקום הזה ואפשר הי' אז שיתמהמה זמן הויות הפירות יותר משא"כ בנ"ד דהדבר ברור כשמש דברגע חצות יחול זמן איסורם וזמן ממילא קאתי' וחשוב כאלו כבר היתה החומרא בפועל [דוגמא לדבר שיטת הסוברים דחמץ חשוב נ"ט בר נ"ט דאיסורא דחמץ שמו עליו] אמנם נראה ברור דשאני פירות שביעית דהיא מצוה התלו' בארץ וכן איתא בנדרים נ"ח: שאני שביעית הואיל ואיסורם ע"י קרקע ע"ש וכיון דאיסור בסיבת הקרקע שגדלו שם ע"כ אזלינן בתר מקום גידול הפירות כי הגידול הוא עיקר סיבת איסורם משא"כ לענין חמץ בפסח ל"ש למיזל בתר מקום החמץ כי אין המקום סיבת האיסור כלל כמובן:

ודכירנא זה רבות בשנים אמר לי הגאון הגדול מקינצק ז"ל הערה בפסחים ל"ב. תנן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש וכו' אלא א"א לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא והק' דלמא מיירי כשהכהן בעל החמץ דר במקום שעדיין הוא קודם זמן איסור חמץ והחמץ עצמו מונח במקום שכבר חל איסור חמץ ושפיר בר דמים הוא שבמקום שהכהן דר יוכל למכרו ולקחת דמים דשם הוא מותר בהנאה עדיין ע"כ שמעתי ולכאורה יש להוכיח מכח קושיא זו דאזלינן בתר מקום החמץ ולא בתר בעלים וא"כ הוא בנ"ד להיפוך כי במקום החמץ עדיין לא הגיע זמן איסורו מותר בהנאה. שוב בא לידי ס' עונג יו"ט וראיתי שם בסי' ל"ג שהביא ראי' זו לנדון זה. מ"מ יש לדחות דאזלינן לחומרא לעולם בין כשהגיע זמן איסור במקום הבעלים או במקום החמץ וכעין זה במשנה כלים פ"ג מ"א ופ"ח מ"ח בכלי העשוי למשקה וגם לאוכלין וניקב ככונס משקה מטילין אותו תמיד לחומרא עי' בתשובתי סי' נ"ה הבאתי עוד דוגמאות לזה. גם י"ל דאם הוי זמן האיסור מצד האדם ולא מצד החמץ או מצד החמץ ולא מצד האדם הוי כעין ח"ש באיכות ואסור מה"ת כמו ח"ש בכמות דאסור מה"ת וכתבתי ראיות לזה בס' שיח השדה כלל י"א דגם ח"ש באיכות אסור מה"ת ובלא"ה אין לה"ר מדהו"מ לאוקומי אוקימתא רחוקה כזו כמובן. וגם בס' עונג יו"ט כ' שהוא קצת ראי' ובודאי אין להעמיד יסוד להלכה על ראי' כזו. ואם באנו לדון מכח ראי' כזו יכולנו להביא ראי' דאזלי' בתר מקום בעלים מפסחים ז'. דפריך והא דלאחז"א ל"מ מבטל לי' מברייתא דא' שבת וא' יו"ט מבטלו בלבו ויו"ט בתר איסורו הוא. ולכאורה קשה לוקמי' כגון שבמקום הבעלים כבר קידש היום ונכנס ליל פסח ובמקום החמץ עדיין קודם שש וע"כ מבטלו בלבו משום דבמקום החמץ קודם זמ"א ע"כ ברשותי' קאי וע"כ דאזלי' בתר מקום בעל החמץ. אך לקושטא אין זו ראיה מה שהי' יכול לאוקמי באוקימתא רחוקה כזו ואין להעמיד יסוד להלכה על ראיות כאלה:

ובעיקר נדון דהתם כשהיא במקום שעדיין אין איסור חמץ והחמץ במקום שכבר חל איסורו נראה דלדיעות דחמץ חשוב נ"ט בר נ"ט דהיתרא ולא חל איסור חמץ רק בהגיע פסח מ"מ יותר כיון דהאדם במקום שעדיין לא הגיע חג הפסח לא חל עליו עדיין איסה"נ דחמץ בפסח וכעי"ז כ' הב"ח או"ח סי' תקפ"ה דקודם ר"ה אין חל מצות שופר וכעי"ז רש"י פסחים ס"ט. דקודם חצות אין חל מצות פסח אך לדיעות דחמץ הוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא יש להסתפק דאולי חל האיסור קוה"פ א"ד לעולם אין חל האיסור עד הפסח מ"מ כיון דהחמץ לא ישתנה בפסח ומ"מ יאסר אז חשוב נ"ט בנ"ט דאיסורא וכן משמע הלשון חמץ שמו עליו שכתבו הפוסקים:

ולולא דמסתפינא נלע"ד לדמות דבר זה למה שנסתפק בס' מנחת חינוך בהניח פת בשבת עם חשיכה בתוך התנור ונאפה במוצאי שבת אם חייב או לא. ובס' חלקת יואב סי' י' הביא ראי' מירושלמי שבת פ"ק דחייב ובאגלי טל מ' זורע סק"ח אות ח' חולק על דבריו דבירו' ליתא דחייב אלא דאסור ע"ש והתם נמי האדם עומד בתוך השבת ופועל מלאכה חוץ לשבת [ודומה לאדם העומד במקום שאין פסח עדיין ויש לו חמץ במקום שכבר חל פסח והוי כעומד חוץ לפסח ויש לו חמץ בתוך הפסח] ואף שכ' בנימוקי יוסף פ"ב דב"ק דאשו משום חציו חשוב כי עשה הכל בשעת הצתה הי"ד דדנין על האדם הפועל אבל אם דנין על הפעולה הנעשית ודאי ל"ח שנעשה עכשיו אלא אח"כ וכן שמעתי מאדמו"ר זצ"ל מסאכטשוב אהא דתענית כ"ט אלו הוינא התם קבעת בעשירי ואע"ג דהצתת המקדש הי' בתשיעי מ"מ כיון דעיקר התענית על מה שנשרף המקדש ולא על פעולת השריפה של האויבים ימ"ש ע"כ אזלי' בתר שעה שנשרף ע"כ דברי קדשו זצללה"ה וא"כ המניח פת בתנור בשבת ונאפה במוש"ק חשוב כאלו אדם עומד בתוך השבת ועושה מלאכה חוץ לשבת [ולשבר את האוזן דוגמא לדבר העומד חוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוכה קרבן שבתוך העזרה] ה"נ בנ"ד האדם עומד בתוך הפסח ומוכר חמצו שבאמעריקא שהוא עדיין חוץ לפסח. והנה שם בשבת אזלי' יותר בתר האדם דהרי מותר להדליק נר בע"ש אף שדולק והולך בשבת הנה האדם עומד חוץ לשבת ופועל בשבת מותר לגמרי ואלו במניח פת בתנור בשבת ונאפה במוש"ק אפי' לאגלי טל איסורא איכא וא"כ יש ללמוד מזה לנ"ד ג"כ דאזלי' בתר מקום האדם ולא בתר מקום החמץ אמנם יש לחלק דשאני שבת דעיקר רצון התורה למען ינוח והאדם נח בשבת וכעי"ז כתבו האחרונים לענין אמירה לנכרי בשבת דהוא שבות והקשה בשו"ת פנ"י לדעת הרמב"ם דיש שליחות לנכרי לחומרא מה"ת וא"כ יאסר אמירה לנכרי בשבת מה"ת ותי' החת"ס והבית מאיר כנ"ל דעיקר כוונת התורה הי' למען ינוח והרי נח וע"כ ל"ש בזה שליחות [וכעי"ז אמרתי לענין קו' הנימוק"י פ"ב דב"ק שיהי' אסור להדליק נר בע"ש שידלוק בשבת משום אשו משום חציו ותירצתי דבזה ל"ש אשמ"ח דעיקר כוונת התורה שהאדם ינוח בשבת והרי נח] וע"כ אין ראי' מזה לנ"ד.

ולכאורה יש לתלות זה בפלוגתת הפוסקים אם חמץ חשיב נ"ט בר נ"ט דהיתרא או דאיסורא דלשיטות דחמץ חשיב קוה"פ היתרא בלע ואין איסור חמץ חל רק בפסח וא"כ חמץ הוי איסור גברא לא איסור חפצא וכ"כ האחרונים לענין יוהכ"פ דהוי איסור גברא משום דאיסורו תלוי בזמן. ונלע"ד סמך לזה במגילה ט': והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלוי בגופו יצא זה שאין צרעתו תלוי' בגופו אלא בימים. הנה דטומאה שאינה אלא לזמן ל"ח תלוי בגופו ול"ש לכתוב אשר "בו" הנגע ה"נ איסור התלוי בזמן ל"ח האיסור בחפץ. וכיון דהוי רק איסור גברא ראוי למיזל בתר מקום גברא לא בתר מקום החפץ. אבל להשיטות דחמץ חשיב אף קודם הפסח נ"ט בר נ"ט דאיסורא היינו דכל השנה אדם מוזהר שלא יאכל חמץ בפסח ול"ח איסור התלוי בזמן דכל השנה מוזהר ע"ז שלא יאכל חמץ בפסח רק דלא משכח"ל בכל השנה שיאכל חמץ בפסח וה"נ חמץ דומה לכל איסורים דלרוב פוסקים הוי איסור חפצא לא איסור גברא [לבד הריטב"א פ"ב דנדרים] וא"כ ראוי למיזל בתר מקום חפצא. אך כבר כתבתי לעיל דאי"ר מהא דחמץ נ"ט בר נ"ט דאיסורא דמוזהר ע"ז קוה"פ די"ל דאין האיסור חל רק בפסח ומ"מ כיון דהאיסור לא ישתנה וכמו שהוא עתה במצבו העכשוי יחול עליו איסור אח"כ ל"ח נ"ט דהתירא ותו דהר"ן כ' נדרים י"ח. דמידי דהוי איסור חפצא הוי נמי איסור גברא וא"כ ראוי למיזל בתר שניהם בין בתר מקום חפצא בין בתר גברא והוא מתאים עם דברינו לעיל דאזלי' הכא והכא לחומרא. אך ע"ז יש לדון דכיון דהוי איסור חפצא צריך האיסור לחול מקודם על החפץ ואח"כ על האדם כי תמיד צריך להיות הסיבה קודם להמסובב וכאן סיבת האיסור הוא אחפצא וממנו מסתבב איסור אגברא ואם במקום חפצא עדיין לא חל איסור חמץ א"א שיאסר מצד מקום גברא דבהתבטל הסיבה בטל המסובב:

גם מש"כ דלשיטות דחמץ קוה"פ חשיב היתרא בלע הוי א"ג וראוי למיזל בתר גברא סברא זו שייך לומר לקולא דאם במקום גברא עדיין אינו פסח אין החמץ אסור בהנאה אף דבמקום חמץ כבר חל זמן איסור (וכבר כתבתי כזה לעיל אך דשם כתבתי כיון דהאדם אינו מוזהר קוה"פ ואצלו עדיין קודם הפסח וכאן כ' דכיון דהוי איסור גברא אזלי' בתר מקום גברא] אבל להיפך אם במקום האדם חל זמ"א ולא במקום החמץ אין הכרע לזה די"ל ולהדיעות דחמץ חשיב נ"ט בר נ"ט דהיתרא כמו בב"ח מינה דחמץ בלא פסח הוי כמו בליעה של בשר בלא חלב דהוי היתרא ואין איסור רק בצירוף עם חלב ה"נ אין איסור רק בצירוף חמץ עם פסח וע"כ לית להו הסברא דחמץ שמו עליו שכתבו האוסרין משום דכאן נמי אין שם איסור עליו עדיין רק בצירוף עם פסח וכיון דבמקום החמץ אין פסח נמצא דעדיין ליכא חפץ איסור דהרי אין שם רק חמץ לבדו וחמץ לבד בלא פסח ל"ח חפץ איסור וא"כ מה בכך דחמץ הוי איסור גברא ולא אי"ח והרי עכ"פ צריך שיהיה על החפץ שם האיסור שאסרה תורה ושם האיסור כאן הוא חמץ בפסח ושם באמעריקא אין שמו עליו ודוק היטב.

שוב נתיישבתי דלפ"ז גם להיפך אין ראי' די"ל דאפי' לדיעות דחמץ היתרא בלע מ"מ ס"ל דאיסור חמץ חל קוה"פ היינו דחל עליו תמיד איסור שלא לאכול חמץ בפסח מ"מ חמץ קוה"פ הוי כמו בשר בלא חלב והוי כמו היתרא בלע כיון דעדיין אין שם האיסור עליו ולא בעבור שהאדם אינו מצאה עתה רק בעבור שהחפץ עדיין אין שם האיסור עלי' וכן נראה מלשון החולקין דס"ל דחמץ הוי נ"ט דאיסורא שכתבו הטעם משום דחמץ שמו עליו ש"מ דטעם המתירין משום דאין שמו עליו וק"ל.

ואיך שיהי' נלע"ד להתיר בנ"ד לפמ"ש בנוב"י סי' כ' דלענין חשעעה"פ דרבנן יש לסמוך על הפוסקים כר"ש דחמץ לפני זמנו בלא כלום. והנה לשיטות הפוסקים כר"ש יש ד' דיעות חשבם באבנ"ז סי' שע"ו. א' דעת בעה"מ דלר"ש מותר אפי' באכילה מה"ת בער"פ אחר חצות עד הלילה ובהנאה מותר אפי' מדרבנן. ב' דעת הראב"ד ובעה"ע ורמב"ן ז"ל דלר"ש לפני זמנו אסור באכילה מה"ת ובהנאה מדרבנן [ומדברי הנוב"י סי' כ' משמע דלראב"ד ז"ל מותר בהנאה אפי' מדרבנן והנה מדברי הראב"ד על הרמב"ם פ"א מה.' חו"מ ה"ח אין הכרע אך מדברי הראב"ד ז"ל פ"ק דפסחים בהשגות על הרז"ה משמע קצת כאבני נזר] ג' דעת התוס' דלר"ש מותר בהנאה עד הלילה גם מדרבנן ובאכילה אסור מדאורייתא דתשביתו שלא כדרך הנאה משמע ורמב"ן במלחמות ה' כ' בלשון אחר אין לך שטעון השבתה ומותר באכילה. וכ' אבנ"ז שיש נפ"מ בין הטעמים לענין ח"ש דלטעם התוס' מותר לאכול ח"ש בער"פ אח"צ דבח"ש ליכא תשביתו ולטעם רמב"ן אין האיסור בסבת העשה דתשביתו רק שהוא ראי' מדטעון השבתה ש"מ שאסור באכילה ואף ח"ש אסור כמו בכל מא"ס. ולע"ד יש עוד נפ"מ לדעת רש"י פסחים כ"ט דמשכחת לה שיאכל חמץ של חבירו ומ"מ ישאר של חבירו בשעת אכילה לטעם קמא אין איסור אכילה בע"פ מה"ת אלא לבעלים דמצווין בתשביתו אבל לרמב"ן אסור כ"א:

שיטה ד' הוא שיטת הר"ן ז"ל פ"ק דגם לר"ש אסור בהנאה מה"ת בע"פ והא דאמרי לפני זמנו בלא כלום היינו דלאו ליכא אבל מ"מ אסור מחמת העשה דתשביתו. והנה האבני נזר שם הק' ע"ז דהרי חזי' דתרומה טמאה טעון שריפה ומ"מ מותר בהנאה ונלע"ד דהנה לעיל הובאו ב טעמים לאסור חמץ ע"פ לר"ש באכילה א' דתשביתו שלא כדרך הנאתו [והיינו אכילה] משמע ב' דאין לך דבר שטעון השבתה ושרי באכילה וי"ל דהר"ן ס"ל טעם שלישי ע"ז דאע"ג דבאכילה החמץ עצמו מושבת מן העולם מ"מ לגבי האדם האוכלו ל"ח מושבת דאדרבא הוא נהנה ממנו ומשתמש בהוייתו למה שעיקרו עומד. והרי חזי' דלענין תשביתו אזלי' בתר האדם אפי' לקולא דהרי חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער וכן מפרש ויוצא בשיירא הוי כמבוער ואע"ג דעצם החמץ בכ"מ שהוא יש לו מציאות שלם ואינו מבוער כלל מ"מ לגבי האדם חשוב מבוער כיון דאין יכול לקחתו בקל. הנה דכיון דמושבת "ממנו" חשוב השבתה ודון מינה ומינה דה"ה להיפך כשהחמץ בעצמו מושבת אך לגבי האדם אינו מושבת ל"ח מושבת דידיעת ההפכים א' הוא. וע"כ ל"ק מתרומה דהתם בעי' שהתרומה עצמו יהי' נשרף ונתבער מן העולם ע"כ גם כשנהנה חשיב שמתקיים בו מצות שריפה משא"כ לגבי תשביתו דמצינו דאזלינן בתר האדם כל דמבוער לגבי' חשוב כמבוער וכהיתרו כך איסורו דכל שאינו מבוער לגבי' ל"ח מבוער ולא מקיים בי' תשביתו ע"כ אסור בהנאה מצד תשביתו דלגבי בעלים ל"ח זה מושבת כיון דעיקר הויית החמץ הוא למטרה זו לאכלו או להנות ממנו וכל שמשתמש בו לעיקר מטרת הוייתו ל"ח השבתה לגבי'.

ועתה הבא נבא לנ"ד והנה לא מיבעי' לדעת בעה"מ ותוס' דלר"ש מותר בהנאה אפי' מדרבנן ולנוב"י גם דעת הראב"ד ז"ל כן פשיטא דמועיל מכירה בער"פ אחר חצות דברשותי' קאי אך אפי' לדעת רמב"ן ובעל העיטור [והראב"ד אליבא דאבני נזר] דאסור בהנאה מדרבנן וכן לדעת הר"ן דאסור בהנאה מדאורייתא מ"מ בנ"ד נראה דברשותי' קאי למכור. ואקדים מה שנ"ל מסברא דאפי' נימא דלענין איסה"נ אזלי' בתר מקום האדם היינו משום דהנאה הוא דבר המגיע לאדם ואע"ג דהחמץ מונח במקום שאין פסח עדיין סו"ס האדם נהנה ממנו בפסח אבל ל נין ב"י וב"י ולענין תשביתו ודאי אזלינן בתר מקום החמץ דבזה עיקר מכוון התורה על החמץ שלא יהי' חמץ נמצא בפסח וכיון דהמצוה על החמץ ראוי למיזל בתר מקום החמץ ושם עדיין קודם זמן איסור.

ויש להוסיף ביאור לזה דהרי אין חיוב רק להשבית החמץ אף דהחמץ בעולם כל ששם מושבת עליו אינו עובר עליו כמו דחזינן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ואע"ג דהחמץ בעולם תחת המפולת מ"מ כל ששם מושבת עליו שפיר דמי וא"כ גם בנ"ד הרי החמץ מושבת ומבוער מן הפסח ואף דהחמץ בעצמו נמצא מ"מ אינו נמצא חמץ בפסח דבמקום החמץ אין פסח ובמקום פסח אין חמץ. אך בזה יש לדון לפמ"ש לעיל ביאור הפלוגתא דנ"ט בר נ"ט בחמץ דמאן דסובר דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא ולית לי' חמץ שמו עליו ס"ל דשם האיסור חמץ בפסח וחמץ לבד בלא פסח הוי כמו בשר בלא חלב וא"כ ה"נ איסור בל ימצא שם האיסור שלא ימצא חמץ בפסח ולפ"ז שפיר צדקו דברינו דאם החמץ במקום היתר הרי לא נמצא חמץ בפסח אבל לדיעה דחמץ חשוב נ"ט בר נ"ט דאיסורא דשם האיסור חמץ לבד לא חמץ בפסח אך דאיסור זה של חמץ תלוי לזמן ואינו אסור אלא בפסח אבל שם האיסור הוא שלא לאכול חמץ וא"כ ה"נ שם האיסור שלא ימצא חמץ [ולא שלא ימצא חמץ בפסח] אך דאיסור זה שלא להמצא חמץ שייך רק בפסח וע"כ בנ"ד דאצל האדם פסח שפיר חל עליו איסור שלא ימצא חמץ לבד ואפי' כשהחמץ במקום היתר אסור ודוק היטב.

אמנם נלע"ד דזה תלוי בפלוגתא לדעת הרמב"ן שבר"ן פ"ק דפסחים דאם אין החמץ בביתו א"ע עליו ואפי' לא קבל עליו הנפקד אחריות עי' שאג"א סי' פ"ג הנה עיקר עבירת ב"י מפאת המקום שמותר בו החמץ. והרי במקום זה אין פסח. אבל לדעת הטור בשם הגאונים דדוקא אם קיבל עליו הנפקד אז אין המפקיד עובר הא לא"ה עובר אע"ג דל"ה בבתיכם הנה דהעבירה מצד עצם החמץ אפשר דעובר ואע"ג דהחמץ מונח באמעריקא שאין פסח מ"מ כיון שאין המקום סיבה לעבירת ב"י י"ל דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי וחשוב כאלו החמץ כאן באירופא שכבר חל איסור חמץ משא"כ בענין בבתיכם הנה עיקר העבירה מצד המקום ל"ש לומר מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי דא"ת דחשיב כאלו החמץ אינו שם באמעריקא א"כ אינו בבתיכם ואינו עובר עליו. וכעי"ז בתוס' שבת פ. ד"ה בהעלם דלענין הוצאה ל"ש לומר דמחוסר קריבה לאו כמחו"מ כיון דכל איסור הוצאה הוא קריבה וא"ת דכליתא חשוב א"כ ליכא מלאכה כלל. וה"נ בנ"ד דעיקר ב"י מפאת המקום ל"ש לומר מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי. אך לדעת החולקים על הרמב"ן יש לדון והנה בשו"ע הרב ז"ל סי' ת"מ סעי' א' כ' דאם השאיל חמצו לאחר ברשות הנפקד עובר עליו מצד סברת הרא"ש כיון שהשאיל לו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' אבל אם הניחו לחצר חבירו שלא ברשות הנפקד אי"ע עליו רק מדרבנן ע"ש הנה דאע"ג דלא קיבל הנפקד אחריות אין המפקיד עובר כשאיננו בבתיכם ולפ"ז נכון ההיתר. ותו דנראה דאפי' לדיעות דחמץ חשיב איסורא בלע דחמץ שמו עליו היינו דאע"ג דהאיסור חמץ בפסח מ"מ שם פסח אינו שינוי בגוף החמץ וכמו שהוא יאסר אבל לכ"ע אין שם האיסור רק חמץ בפסח בפרט לענין ב"י מסתבר טובא דעיקר קפידת התורה שלא יהי' נמצא חמץ בפסח וכאן הרי אין בנמצא בעולם חמץ בפסח כלל דבמקום החמץ אין פסח ובמקום פסח אין חמץ והיא סברא בריאה וטובה ואיך שיהי' הנה הרב ז"ל סי' ת"מ ס"א כ' כרמב"ן דבעי' בבתיכם וכ"כ השג"א סי' פ"ג דכל שאינו בביתו אי"ע אפי' לא קיבל הנפקד אחריות ע"ש ולפי"ז ברור יותר להתיר בזה כמו שנת' לעיל. דכיון דאיסור ב"י תלוי בבית וכיון דהבית במקום שאין פסח אין איסור. שו"ר דבפלוגתא תלי דבשג"א סי' פ"ו כ' דבית השכור לו אי"ע בב"י דל"ח בבתיכם ואליבי' כ' באב"נ סי' שמ"א סק"ה דס"ל דתשביתו חובת בית הוא וע"כ בעי' שהבית יהי' שלו והאבנ"ז חולק וכ' דחובת חמץ הוא והחמץ שפיר חשיב ברשותו כיון שהוא בבית המושכר לו דבית המושכר קונה לו כחצר הנה דחשוב ברשותו ע"ש ובדרבנן הלך אחר המיקל. וק"ק לי על דברי מרן ז"ל דהא דבעי' בבתיכם כדי שלא יהי' החמץ ברשותו וק' לדעת הגאונים והרמב"ן דחמץ המופקד אצל אחר אין המפקיד עובר וק' הא פקדון חשוב ברשותו לענין הקדש כמ"ש התוס' ב"מ ז' וא"ל דסברת התוס' הוא כמ"ש הרא"ש לחלוק על הגאונים משום דהשאיל לו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרי' בי' ז"א דבשורש הדבר ב"ב פ"ח (שהביאו התוס' ראי' לדין זה) בהאי גברי דאייתי קארי אתי כו"ע שקיל קארי קארי והקדישם בעה"ב דחל ושם ל"ש סברת הרא"ש דלא ע"ד פקדון לקחו רק לקנות וכמ"ש הרשב"ם שם ותו דדעת בעה"מ ב"ק א דמלו' חשוב ברשותו ואף הרמב"ן לא חלק. עליו רק משום שאינו מבורר ע"ש ושם ל"ש טעם הרא"ש כמובן וע"כ כד' השג"א דהוא מצד הבית דהרי בחמץ אין חסרון דחשיב ברשותו

**(ובהאי ענינא נלע"ד מי שהוא בער"פ בעזרה ויש לו חמץ באיראפא ושם במקום החמץ עדיין קודם חצות אם עובר בלאו דלא תשחט על חמץ נראה דתלוי בפלוגתא דלדעת אהעו"ז פסחים מ"ט. דאם משהה חמץ ע"מ לבערו כמו דאי"ע בב"י כך אינו עובר בלאו דלא תשחט ה"נ בנ"ד דאינו עובר בב"י כשהחמץ מונח במקום שעדיין לא חל זמ"א כמ"ש לעיל ה"ה דאי"ע בלא תשחט אמנם בשג"א סי' ע"ח שהוכיח דלא תליא הא בהא ואפי' היכא דאי"ע בב"י עובר בלא תשחט ה"נ בנ"ד עובר בלא תשחט כיון שהחמץ שלו ולעד"נ ראי' לשג"א מתוס' פסחים ק"ח ד"ה נימא דלרמב"ם דשחיטת פסח כשר בבוקר גם בבוקר איכא לאו דלא תשחט אף דהוא קודם זמן איסורו. האמנם כי בירוש')**

עוד נראה סעד לזה דהנה בתוס' רי"ד ע"ז ט"ו דאמירה לנכרי בשביעית אסור מדאורייתא משום דהאיסור הוא על הקרקע דכתיב ושבתה הארץ ובודאי מסתברא דאפי מי שדר בחו"ל שאין נוהג שם שמיטת קרקע מ"מ אסור לו לצוות לנכרי לעבוד קרקע שלו בא"י דמה נפ"מ באיזה מקום הוא עומד לענין איסור שעושה הנכרי ואחר החלטה זו יוצא מזה עוד תולדה דאפי' אם האדם הדר בחו"ל הוא במקום שעדיין לא שקעה חמה בערב ר"ה של שביעית ובא"י כבר קידש היום אסור לו ג"כ לצוות לנכרי שבא"י שיעבוד אז שדהו (כגון שצווהו איזה ימים קודם לכן דגם לפני הזמן אסור אמירה לנכרי כדאיתא באו"ח סי' ש"ז לענין אמירה לנכרי שבות לענין שבת וה"ה לענין איסור תורה בשביעית ואדרבה כאן עדיף מהתם דהאיסור רק משום שליחות י"ל דאזלי' בתר שעת מינוי השליחות כמ"ש במק"א משא"כ בנ"ד עיקר האיסור מה שהארץ אינה שובתת ואפי' בלא שליחות אסור והוי כמו שביתת בהמתו דאסור אפי' כשהוא בלא שליחות) דמה נפ"מ בחו"ל בין קודם ר"ה לאחר ר"ה כיון דבחו"ל לעולם אינו נוהג שביעית והוי לעולם כמו לפני ר"ה אך האיסור מצד א"י ובא"י הרי כבר נתקדשה השנה וז"ב ומוכרח דא"א לומר כלל דמי שדר בחו"ל לא יהי' מוזהר על עבודת קרקע א"י בשביעית דאטו לאו ישראל הוא והתורה לא חילקה במצות התלויות בארץ באיזה מקום האדם עומד רק בענין הקרקע הוא שחילקה תורה בין הקרקע בא"י או בחו"ל. ועוד נלע"ד להכריח זה ביתר שאת דאל"כ מי שיש לו שדה שעומד ממש על גבול א"י אשר תיכף בכלות השדה מתחיל גבול חו"ל יהי' מותר לו לעמוד בחו"ל ולהושיט אתו ומחרשתו לפנים ולעבוד עבודת שדהו שבא"י מחמת שהוא עומד בחו"ל וזה דבר שאין לו שחר וישתקע הדבר ולא יאמר ובע"כ צ"ל דגם במי שעומד בחו"ל מוזהר על שביתת שדהו שבא"י בשביעית וה"ה להיפוך אדם הדר בא"י ודאי מותר לו לחרוש בשביעית שדהו שבחו"ל העומד על הגבול שבא"י. הנה דכיון דהאיסור הוא על הקרקע אזלי' בתר מקום הקרקע וה"ה בנ"ד דעיקר המצוה על החמץ שיהי' מושבת אזלי' בתר מקום החמץ. ומה"ט נלע"ד לענין מה שנסתפק השואל לענין שביתת בהמתו מי שהוא בתוך השבת כאן ויש לו בהמות באמעריקא ששם עדיין אין שבת אם מצווה על שביתת בהמתו ולהאמור נראה דבתר מקום הבהמה אזלי' כיון דהאיסור מצד הבהמה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך ודומה ממש לשביתת קרקע בשביעית. ותו דעיקר תכלית כוונת התורה למען ינוח שורך וחמורך בשבת אבל אין רצון התורה שינוח שורו בחול והרי שם באמעריקא עדיין חול כנלע"ד ואע"ג דלא דרשי' טעמא דקרא היי"ד היכא דאין הטעם מפורש בקרא משא"כ בזה דמפורש בקרא למען ינוח וכן מפורש בב"מ קט"ו דהיכא דמפורש הטעם בקרא לכו"ע דרשי' טעמא דקרא. וכ"מ במכילתא הובא בתוס' שבת קכ"ב דבזה אזלי' בתר טעמא דקרא למעבד לה נייח וע"כ מעמיד אדם בהמתו על המחובר ומניחה תולש ומניחה קוצר.

ונשוב לנ"ד דכשהחמץ מונח באמעריקא במקום לא חל איסור חמץ ליכא מצות תשביתו ולא לאו דב"י וב"י וא"כ בער"פ אחר חצות דלר"ש אין איסה"נ לכ"ע רק מצד תשביתו וא"כ חמץ שלא חל עליו מצות תשביתו גם בהנאה מותר וממילא ברשותיה קאי למוכרו ואפי' לדיעות דאסור בהנאה מדרבנן היינו משום דבאכילה אסור מה"ת משום תשביתו אסרו חז"ל גם בהנאה וה"נ חמץ זה דלית בי' תשביתו ואם הי' אפשר לבעלים דפה לאוכלו בעוד החמץ שם ג"כ הי' מותר ממילא גם בהנאה מותר דלא חמיר איסור הנאה דרבנן מאיסור אכילה דאו' ומש"כ לעיל דלענין איסה"נ אזלי' בתר מקום האדם נפ"מ לר"י דלפני זמנו בלאו ואי"צ לבא לתשביתו או נפ"מ גם לר"ש אם האדם במקום שכבר חשכה ליל ט"ו והחמץ במקום ששם עדיין קודם חצות עכ"פ בזה י"ל דאזלי' בתר מקום האדם דבליל פסח איסור הנאה בעצם וא"צ לתשביתו, דרך אגב נלע"ד דאע"ג דלענין הנאה אזלינן בתר האדם מ"מ יש נפ"מ בין חמץ המונח כאן להמונח במקום היתר לענין אם חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו ואם נפסל החמץ באמעריקא אחר זמ"א דכאן וקודם זמן איסור דאמעריקא שרי בהנאה גם לבעלים דכאן דעיקר טעם חרכו אחר זמנו אסור משום דחל עליו פעם א' שם איסור ותו לא פקע וכאן הרי לא חל על החמץ איסור עדיין דבמקום שהחמץ מונח שם מותר בהנאה לכל אדם כנלע"ד מ"מ לענין מעשה יש להתיישב עוד בזה ואכ"מ:

הנה התבאר דבנ"ד כיון דליכא תשביתו שרי בהנאה וברשותי' קאי ושפיר חלה מכירתו אפי' כשלא הקנה לו החצר דשם רק בשאר קנינים דלגבי החמץ זה הו"ל בעל החמץ כבעלים גמורים לכל דבר.

עוד יש סניף לדיעות דאיסה"נ הוי שלו אלא שאינו ברשותו ודעת הרשב"א שבועות ל"ג: דללישנא בתרא דגמ' אף דשא"ב יכול למכור והא דגזל ולא נתייאשו שניהם א"י להקדיש גזה"כ הוא ואין למדין הימנו לד"א ע"ש. ואע"ג דרוב הפוסקים חולקין ע"ז סניף מיהו הוי

שו"ר באבני נזר או"ח סי' של"א שכ' דלרשב"א שבועות הנ"ל דדשא"ב יכולין להקנות ע"כ נצטרך לומר דאיסה"נ חשוב גם אינו שלו דאל"כ למה ל"מ ביטול לאחר זמן איסורו משום דלאו ברשותי' קאי כפסחים ה'. וקשה הא דשא"ב כשלו הוא לכ"ד ורק בהקדש גזה"כ עיי"ש. ולפ"ז אזיל לי' סניף זה. אמנם אפשר לפרש דברי הש"ס פסחים ה'. דהא דלאחז"א ל"מ מבטל ליה היינו משום דבלא"ה לאו ברשותי' קאי אלא דעשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו וא"כ מה יועיל ומה יציל מה שיפקירנו ויוציאנו מרשותו עוד הפעם גם ע"ז נאמר עשאן בשלמא כשמפקירו קודם זמן איסורו דעדיין לא חל ענין עשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו והרי הוא דומה לגבי חמץ זה לכל אדם ואטו כל החמוצים עלי' דידי' רמיין. אבל אם מפקיר לאחז"א ל"מ דאמרי' גם לענין זה עשאן וכעין סברא זו ממש בב"ק ס"ט. לענין מעשר שני עש"ה דוק ותשכח. וכעין זה ממש כ' הרב ז"ל בשו"ע סי' תמ"ה ס"ג לענין הוצאה **(ר"פ ערבי פסחים דלריב"ב אסור לאכול בין חמץ בין מצה כל יום ערב פסח ופירשו הפנ"י והק"ע משום לא תשחט על חמץ משום דלדידי' זמן פסח כל היום עיי"ש משמע דמה"ת אסור כמו לדידן דאסור חמץ מחצות משום לא תשחט על חמץ לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים וזמן שחיטה קאמר רחמנא כבפסחים ה'. ה"נ לריב"ב דזמן שחיטה בבקר אסור להיות חמץ קיים מן הבקר אך בדברי התוס' שלפנינו מבואר להיפך דהרי כתבו דלריב"ב אסור לשחוט הפסח לכתחלה בבקר משום לא תשחט על חמץ ומשמע דגם לריב"ב יש חמץ בבית בבקר עד חצות ולפי הירושלמי בבקר ער"פ לריב"ב משמע כמו אחר חצות לדידן דצריך לבער החמץ אפי' בלא עשיית הפסח. וא"כ למה יהי' אסור לכתחילה לשחוט הפסח בבקר כיון דכל בר ישראל כבר ביער חמצו לריב"ב א"כ ל"ל להתוס' הך דהירושלמי, וגם בהירושלמי יש לדחוק דכוונתו לאו מה"ת רח משום דילמא מטריד ולא אתי למיעבד פיסחא כדאי' סברא זו להדי' בש"ס דילן פסחים ק"ח)** מרשותו נאחז"א דל"מ משום דגם ע"ז אמרי' עשאן והא דאמרי' בגמ' דל"מ לקדש את האשה בחמץ לאחז"א היינו משום דאינו שוה עבורה מאומה כנזכר בב"ש סימן כ"ח סעי' כ"א עי"ש. ואע"ג דהאכ"מ שם סק"ד כ' דאע"ג דאין לה הנאה מתקדשת כמו במעמ"ל מ"מ כתב דצריך שיהיה שם ממון עלה וע"כ כ' דאיסור דרבנן חשוב שם ממון עלה מה"ת ע"ש אבל בנ"ד דאסור בהנאה ודאי לאו ממון הוא ואינה מתקדשת ומ"מ י"ל דשם בעלים עלה דסו"ס שלו הוא אע"ג דאין שוה ממון. ומה דמייתי בגמ' ראי' מזה לביטול בשעות דרבנן היינו דלולא זאת הי' מקום לומר דאף דחל איסה"נ דרבנן מ"מ לגבי דאורייתא הוי כקודם זמ"א ועדיין לא חל עשאן ומצי מבטל ליה אבל כיון דחזי' דאפי' מקדש באיסה"נ דרבנן אינה מקודשת דכיון דאסור מדרבנן כדאורייתא דמיא כלשון הש"ס והיינו דמפאת זה חשוב כאלו ל"ה עלה שום שווי ממון כמו באיה"נ דאורייתא וא"כ ה"ה לענין עשאן כיון דהגיע תר איסור חמץ בשעות דרבנן כדאורייתא דמיין וחשוב כאלו כבר חל ענין עשאן הכ' כאלו הוא ברשותו ולפ"ז שוב י"ל דאפי' להרשב"א שבועות חמץ חשוב שלו אלא שאינו ברשותו ויכול להקנותו. אך אכתי יש לפקפק דכיון דבע"כ צ"ל דחמץ אין לו שווי ממון כנ"ל וא"כ אין יכול למכרו כמ"ש תוס' גיטין מ"ג. בד"ה מי איכא עבדא. אך שם יש ב' תירוצים בתוס' ולתי' קמא לית להו סברא זו:

עוד נלע"ד לכאורה לפמ"ש השט"מ בב"ק ל"ג: בהקדיש הנגזל ואח"כ החזיר לו הגזלן חל ההקדש למפרע וא"כ יש לדון דה"ה באיסה"נ אע"ג דא"י למוכרו מ"מ אחה"פ כשנסתלק האיסה"נ חל המכירה למפרע וכיון שכן אע"ג דבפסח עצמו עדיין לא חל המכירה מ"מ ל"ח חמץ שעעה"פ כמבואר בפסחים ל"א. דאם נעשה של נכרי למפרע מותר בהנאה לאחה"פ. ואין להקשות ע"ז דא"כ יועיל ביטול לאחר זמן איסורו ואע"ג דעתה אינו ברשותו מ"מ אחה"פ יחול הביטול למפרע. לק"מ דהתם אפי' נימא דמועיל הביטול ג"כ אסור בהנאה לאחה"פ כדאיתא בסי' תמ"ח סעי' ה' בשם ירושלמי וא"כ יושאר אסור בהנאה גם לאחה"פ וממילא גם הביטול אינו חל למפרע. אבל בנ"ד אם יחול המכירה יהי' מותר לאחה"פ וכיון דהאיסה"נ יסתלק לאחה"פ שפיר חל המכר למפרע. אך יש לדחות דבשלמא בהקדש שפיר י"ל דמעיקרא בא החפץ לרשותו (היינו קדומה בהכרח) ואח"כ חל ההקדש למפרע. משא"כ בנ"ד מה יחול קודם אם תאמר שהמכר יחול קודם א"א דכ"ז שלא בא לרשותו אין המכר חל למפרע וע"כ צ"ל דמעיקרא בא לרשותו אחה"פ וזה ג"כ א"א דכל זמן שלא חל המכר הוי חמץ של ישראל שעעה"פ ואסור בהנאה וא"א שיבא לרשותו כלל והבן. עוד יש לחלק דשא"ה דמה שאינו ברשות הנגזל הוא נגד התורה מחמת דהגזלן עשה שלא כתורה ועשק את עמיתו ושקר אין לו רגלים ע"כ כשבא אח"כ בחזרה לרשות הנגזל נעשה ברשותו למפרע משא"כ בנ"ד דמה שהוא בפסח אינו ברשותו הוא דבר אמת כדת של תורה ע"כ אע"ג דאחה"פ חוזר להיות שלו מכאן ולהבא מ"מ א"א שיעקר למפרע ענין אינו ברשותו שהי' מעיקרא ע"פ תורה ודוק:

מ"מ נלע"ד להתיר מחמת טעמים ראשונים דחמץ זה חשיב ברשותו וחל מכירתו ול"ה חשעעה"פ אפילו להשיטות דגם בער"פ ליכא בל יראה מ"מ ל"ש כאן לאסור משום דעבר בב"י עד שעת המכירה דהרי ביארנו דבחמץ זה ליכא בל יראה כיון דבמקום החמץ עדיין לא חל זמן איסורו

עוד רחש לבי דבר חדש לפ"מ דאמרינן פסחים ל'. דבתערובת חמץ לא קניס ר"ש וכ' שם הר"ח דחמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל אחריות הוי כמו חמץ ע"י תערובות כיון דפתיך בי' צד נכרי אשר מחמתו ראוי שיהי' מותר בהנאה לאחה"פ ואע"ג דבלי קרא דעובר בב"י בקע"א הנה דאזלי' בתר אחריות שמצד הישראל מ"מ כיון דפתיך ג"כ צד נכרי מותר בהנאה לאחה"פ עיי"ש והובא לעיל בקצרה וכן י"ל בנ"ד אפי' נימא דאזלי' בתר מקום האדם לענין ב"י ג"כ ודלא כמ"ש לעיל] מ"מ כיון דפתיך בחמץ זה צד של היתר מצד מקום החמץ שמחמתו ראוי להיות מותר הוי כמו חמץ ע"י תערובות דלא קנס ר"ש ומותר לאחה"פ וגם זה נכון בס"ד [אך זה לא מספיק. רק לענין הסניף שכ' מדברי הרשב"א שבועות ל"ג: הנ"ל דאף איסה"נ יכולין להקנות ואפי' נימא דאסור בהנאה חל מכירתו אך שהי' ראוי לאסור מחמת הזמן שעד המכירה לדיעות דעבר אב"י בער"פ ע"ז יועיל תירוצי דהוי כחמץ ע"י תערובות בשעה זו. אבל אם נימא דאסה"נ א"י למכור א"כ לא חל מכירתו ועובר בב"י גם בימי הפסח אז גם באמעריקא חל זמן איסורו. אמנם העיקר נלע"ד דחמץ זה חשיב ברשותו משום דלית בי' תשביתו כנ"ל וחל מכירתו. וזה אצלי טעם העיקרי להתיר בנ"ד.

עוד יש סניף בנ"ד דביטל חמצו וגם הי' אנוס על הביעור דהחמץ מונח באמעריקא ואין לך אנוס גדול מזה דא"א לו בשום אופן לבער. ואין לומר מ"מ בידו למכור ז"א דלמכור לא חייבו חכמים רק ביעור הוא שהצריכו ולענין זה אנוס הוא ותו דלא חל חובת ביעור אפי' מדרבנן עד תחלת שש שהוא תחלת זמן איסורו מדרבנן ואז בתחלת שש תו ל"מ למכור ואם נימא דאזלי' בתר מקום האדם דאל"כ אין כאן פקפוק כלל כמובן] גם אין לקנסו בעבור שלא מכר חמצו קודם לכן. דאז אכתי לא רמי חיובא עלי' כמ"ש כעי"ז רש"י פסחים ס"ט: ד"ה ענוש כרת ולדעת כמה פוסקים בביטל וגם אונס יחד החמץ מותר לאחה"פ.

עוד יש סניף דעת הרמב"ן המובא בר"ן רפ"ק דפסחים דחמץ שאינו בביתו אינו עובר עליו מה"ת לפי"ז י"ל דה"ה בבית המושכר לו א"צ מה"ת דשכירות לא קני' כפסחים ו'. ואע"ג דאמרי' התם דחמץ של נכרי שקע"א והניחו בביתו המושכר לנכרי אינו עובר עליו. אין ראיה דלענין חמץ שכירות קניא דהרי אמרי' התם הטעם משום דכתיב לא ימצא וזה אינו מצוי בידו וי"ל דבעי' תרתי שיהי' בביתו וגם שיהי' מצוי בידו ואע"ג דמדרבנן עובר כמ"ש הר"ן שם ובפסחים ל"א. מ"מ קיל איסורא משאר חשעעה"פ.

אך נ"ל ראי' להיפך דגם בשכירות עובר עי' רא"ש ריש פסחים שהביא דברי הגאונים דהמפקיד חמץ אצל חבירו וקבל הנפקד אחריות אין המפקיד עובר משום דכתי' בבתיכם עיי"ש וברא"ש חולק ע"ז דכיון שהשאיל לו המפקיד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' עיי"ש והתם ג"כ לא עדיף משכירות דאין לו קה"ג רק ק"פ (ואדרבא גרע קצת משכירות שהוא בחנם) ומ"מ כ' הרא"ש דביתו קרינן בי' והגאונים שחלקו ע"ז אין ראי' דס"ל להיפך די"ל דלית להו הא דכ' הרא"ש שהקנה לו ק"פ בביתו רק שהרשה לו להעמיד שם חמצו ודומה להא דר"ן נדרים ל"ד: דאזמני' עלי' ל"ח ככרו דנשאר של המזמין רק שהתיר לו לאכול משלו וה"נ דכוותי' אבל בשכירות דיש לו ק"פ בבית חברו י"ל דגם להגאונים עובר בב"י

שוב ראיתי בשאג"א סי' פ"ו דגם בשכירות אינו עובר בבל יראה עיי"ש ובאבני נזר סי' שמ"א סק"ד חולק ע"ז וס"ל דבשכירות עובר עליו דחשוב ברשותו ונלע"ד סמך לזה מפסחים ד'. א"ד על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי הנה דלענין ב"י שכירות קניא ויותר מפורש כן שם במאירי פסחים ד' דבין השוכר ובין המשכיר א"ע בב"י משום דלאו ברשות המשכיר קאי הנה דשכירות קני' לענין בל יראה ול"ח ברשות המשכיר. שו"ר במהרש"ל פסחים ד'. על רש"י ד"ה חובת הדר משמע דהמשכיר לבד עובר בב"י עיי"ש הנה דגם בחמץ שכירות לא קניא ויש לדחות דשא"ה דהחמץ של משכיר כדאמרי' שם דחמירא דידי' הוא ע"כ אין השוכר עובר:

מכל הלין טעמי נלע"ד להתיר החמץ של אמעריקא בהנאה לאחה"פ אך אם אפשר בקל למוכרו לנכרי נכון יותר דלענין ס' חמץ שעעה"פ יש דיעות דמותר בהנאה ולא באכילה וכאן עיקר היסוד של ההיתר משום דבחשעעה"פ סמכי' על הפוסקים כר"ש דלפני זמנו בלא כלום כמו"ש נוב"י סי' כ' ואין איסור הנאה רק בסבת העשה דתשביתו ובחמץ זה ליכא תשביתו ואמטו להכי שרי בהנאה והוי ברשותו למכור כמשנ"ת בארוכה והרי רוב פוסקים ס"ל דהלכה כר"י דלפני זמנו בלאו כמ"ש הנוב"י עצמו וא"כ לא עדיף מס' חמץ שעעה"פ. ולכאורה נראה דמותר גם למוכרו לישראל אחר וזה טוב יותר משיאכלם בעל החמץ בעצמו ואבאר טעמי ונמוקי דהנה בחק יעקב סי' תמ"ח סקכ"א דאפשר לומר דחמץ שביטלו לא קנסו בנו אחריו כדאמרי' במו"ק י"ג דדוקא באיסור דאורייתא קנסו בנו אחריו ולא בדרבנן עיי"ש והריט"א פ"ה דבכורות סי' מ"ג דף מ"ו הק' על דבריו דאע"ג דבמו"ק י"ג. אמרי' את"ל צורם אוזן בכור קנסו בנו אחריו דאסור דאורייתא מ"מ מסקנא דשמעתא דבכורות דצורם אוזן בכור לא קנסו בנו אחריו עיי"ש. ולענד"נ ליישב דברי החק יעקב דיש דיעות דבזה"ז ליכא איסור הטלת מום בבכור מה"ת כדאי' בע"ז י"ג: דבזה"ז גרע ממטיל מום בבע"מ משום דל"ח אפי לדמי. והנה בהא דצורם אוזן בכור יש קצת סתירה דבמו"ק יג. אמרי' את"ל הצורם אוזן בכור קנסו בנו אחריו דאיסור דאורייתא משמע דהלכה כן דהרי הרמב"ם פוסק כאת"ל הנה דאת"ל הלכתא הוא וכ"כ הרא"ש פ' השואל בשם הגאונים ואלו בבכורות ל"ד: מסקי' דצורם אוזן בכור לא קנסו בנו אחריו. אמנם יש עוד חילוק בין הסוגיות דבבכורות שם לא הזכירו כלל האי דצורם אוזן בכור הוא איסור דאורייתא, ויש לעשות פשר דבר דהא דמו"ק י"ג. קאי אבכור בזמן המקדש ואז הי' הדין קנסו בנו אחריו משום דאז איסור דאורייתא הוא. אמנם בבכורות ל"ד: קאי אבכור בזה"ז דהוי דרבנן וע"כ מסיק דלא קנסו בנו אחריו וכמו דאמרי' במו"ק י"ג. דהיכא דהוי דרבנן לא קנסו בנו אחריו. והנה הח"י הביא ראי' מר"ן פרק כל שעה שכ' דלאו דוקא לדידי' קנסו רק אפילו לאחרינא אסור עיי"ש והריט"א דחה דאין מזה ראי' היכא דביטלו דהר"ן קאי על סתם חמץ שעעה"פ שעבר מה"ת בב"י דהיינו בלא ביטלו עיי"ש. ולפ"ז יש מקום לומר דבביטלו באמת לא קנסו בנו אחריו. כי מכל הראיות שהביאנו דבחמץ קנסו גם לאחרים [מגזל חמץ ועעה"פ ומחולין ד' מפני שהם מחליפין ומר"ן פ' כל שעה] מכ"ז אין ראיה דקנסו גם בביטלו דכל זה אפשר דמיירי בלא ביטל אך בשאר חמץ אין נפ"מ כ"כ בזה מתרי טעמי חדא דאסור בהנאה ואסור ו למכור וליתן לאחרים מצד הנאה ואין נפ"מ רק בבניו אחריו וזה ל"ש ועוד דאם תתיר למכור לאחרים אהני מעשיו במה שהשהה חמצו ול"ח קנס וכ"כ הריט"א שם וכה"ג ממש יש ביו"ד סי' צ"ט ס"ה ברמ"א. אמנם בנ"ד ל"ש ב' הטעמים דהרי ס' חמץ שעבר עה"פ מותר בהנאה הנה דלא קנסו בזה אע"ג דאהני מעשיו אפשר דאף לישראל שרי למוכרו וכאמור:

עוד נראה דאע"ג דחמץ שעעה"פ קנסו בנו אחריו י"ל דהיינו משום דע"פ רוב אסור גם לאחרים מצד הנאה דבעלים ע"כ גם בבנו אסרו דל"פ רבנן אבל בספק חמץ שעעה"פ דאפשר דלגמרי שרי לאחרים ול"ש לא פלוג כיון דלעולם מותר לישראל אחר. ע"כ נראה דלכתחלה יש למוכרו לנכרי אך כשלא אפשר בקל יש להתיר גם לישראל אחר ואפי' באכילה. ואם יצא מאמעריקא קודם פורים דהוי כמפרש ויוצא בשיירא ואין דעתו לחזור דבזה יש עוד סניף גדול ומרווח שלא עבר בב"י כלל כמ"ש בראש דברינו יש להתיר ברווחא וא"צ אפי' לאהדורי למוכרו לנכרים כנלע"ד בזה בס"ד והשי"ת יאיר עיני בתה"ק ויהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה