אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן פב

סימן פא

ליד"נ הרב הגאון ר"א וויינבערג שליט"א

אשר כתבתי להוכיח מרא"ש בכורות דף י': דאע"ג דפט"ח אסור בהנאה שרי לזבוני' ולמשקל מני' מה דשוי' יותר משה קטן. ולמדתי מזה שאם מוכר איסה"נ שיחול הקנין אחר שישוב להיות היתר הנאה שרי. וכ' כתר"ה דברא"ש אין רמז וזכר שיהי' כוונתו שיחול לאחר שיהי' היתר דהיינו שאחר פדיון עכ"ד. הנה אע"ג דבר"ן נדרים פ"ה. כ' דאפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל היי"ד במתנה בפירוש שיחול לאחר שיהי' בעולם אבל בסתמא כוונתו מעכשיו וכיון דעכשיו ל"מ חייל גס אח"כ אינו חל מ"מ מצינו באיזה מקומן דאם אמר סתמא אמדינן לדעתי' שכוונתו אח"כ כשיוכל לחול, כמ"ש באבני נזר יו"ד סי' כרש סק"ח וסק"ט. גם ברמ"א חו"מ סי' ר"ט מבואר היפך דברי ר"נ נדרים הנ"ל ובחי' הבאתי קריין סגיאין לזה. וכ"מ בר"ן פ"ק דקידושין גבי שיראי צריכי שומא. וכ"מ בתוס' שביעית י"א: ובריטב"א קידושין נ"ב: גבי מקדש בפרומא דשיכרא ובירושלמי פ"ד דחלה במפריש מקב חלה. וכ"מ קצת בר"ן רפ"ק דפסחים דהא דמועיל ביטול חמץ בלב היינו טעמא משום דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא דעשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו ובגילוי דעת סגי וע"כ צ"ל דהביטול חמץ חל אחר שנאסר בהנאה דאלת"ה הרי אכתי חמץ ברשותו לגמרי ולמה יועיל גילוי דעתו. ואע"ג דחמץ לאח"ז ל"מ מבטל לי' צ"ל דהיי"ד אם מבטלו תיכף לאחז"א אבל אם מבטלו קודם זמן איסורו שיחול לאחז"א שפיר דמי ובמק"א הארכתי בזה. הנה דאע"ג דמבטל החמץ סתם מ"מ אמדינן לדעתי' דל"ה כוונתו שיחול אלא לאחר זמ"א ויהי' דברי הרא"ש הנ"ל כא' מהמקומות הנ"ל דאע"ג דמכר סתם אמדינן לדעתי' דהי' כוונתו שיחול לאחר פדיון:

ומ"ש כתר"ה דלשון הרא"ש אבל למשקל מה דשוי' טפי משה קטן שהלוקח זקוק לפרוע עליו שפיר דמי עכ"ל ולדברי עדיפא הול"ל שהלוקח כבר פרע עליו דהא לא שקיל מיני' דמי עד אחר שכבר פדוהו עכדכ"ת. ולא ידעתי מנלי' דלא שקיל דמי עד אחר שכבר פדהו. אני לא כתבתי רק דחלות המכר הוא על אחר שכבר פדהו אבל מ"מ יוכל להיות שקיבל המעות תיכף כמו המקדש אשה לאחר ל' דאפי' נתאכלו המעות מקודשת משום דשעבוד הכסף קיים. וה"נ דכוותה. אך הדבר תלוי בפלוגתא דרב ושמואל בכורות מ"ט: בפודה בנו קודם למד ונתאכלו המעות קודם ל' דכיון דאין עכשיו בידו לפדותו ס"ל לשמואל דל"ד למקדש אשה לאחר ל' וה"נ בנ"ד אין בידו למכור שיחול עתה מצד איסה"נ ודמי להתם. והפוסקים פליגי בזה אם הלכה כרב או כשמואל והרא"ש פ' כרב דבנו פדוי אע"ג דאין בידו לפדותו וא"כ י"ל כדברינו וכעין דברי הרא"ש הנ"ל ק' לי בתמורה ז: בכור תם מוכרין אותו שחוט ומוקי לי' בזה"ז עיי"ש וקשה לי דבכור תם אפי' בזה"ז קדשים הוא וקדשים אסירי בהנאה מה"ת ואפי' קק"ל כמ"ש תוס' נדרים י'. ואיך מותר למוכרו. ונלע"ד ג"כ כנ"ל דמוכרו שיחול כשיומם ואפי' נתאכלו המעות קודם שהומם חל כרב דבנו פדוי אפי' אין בידו לפדותו ולשאר פוסקים דפסקי כשמואל הדק"ל בכור תם איך מוכרין אותו בזה"ז וצ"ע:

מש"כ לעיל דאם הרב מוכר חמץ בלא ידיעותו ל"ח איסור כלל כיון שאינו מרגיש ואינו נהנה ול"ח אפי' איסור שוגג כעין שכ' הר"ן דפ"ר בהנאה מותר והיינו משום דכשאינו מכוון ליכא הנאה וע"ז דחה כת"ר דיש לחלק בין הנאת גוף להנאת ריוח דנדון הר"ן בהנאת הגוף איירי ע"כ כשאינו מכוון להנאה זו אין כאן הנאה שלימה דהנאת הגוף מקושרת עם שביעת הרצון. וכשאין ההנאה ברצונו ניקלש כח ההנאה משא"כ במכירת חמץ דהוי הנאת ריוח ומה בכך שאינו יודע הרי סו"ס נתרבה ממונו והרויח מהאיסור עכת"ד. ולע"ד אפי' לו יהי' כדברי כ"ת מ"מ ל"ח אלא מתעסק כיון דאינו יודע כלל מהמעשה והלא בכל איסורין שבתורה כשאינו יודע מהמעשה פטור משום מתעסק אף דהמעשה נעשית בשלימות גם בלא ידיעתו ול"ש כאן שכן נהנה כיון דליכא רגש הנאה כמובן. בפרט לדעת הר"ן פ' גה"נ ל"א שכן נהנה רק בחלבים ועריות] ולאבני נזר או"ח סי' רנ"א סקי"ג אין בו איסור תורה א במתעסק ולדעת ריטב"א ורמב"ן ריש מו"ק ליכא לפ"ע באיסור דרבנן ואפילו לדעת תוס' דגם באיסור דרבנן איכא לפ"ע מ"מ י"ל בנ"ד דטוב יותר להרב למכור החמץ להצילו ש מב"י דאורייתא שעובר בכל רגע אף שמכשילו עי"ז באיסור דרבנן. שאינו עובר ע"ז רק פעם א' ולשון האיסור לפ"ע לא תתן מכשול. וכאן דתקונו יתר על קלקולו ל"ח מכשול הא חדא. שנית הרי כ' באבני נזר או"ח סי' של"ג סקי"ג ש דהנאה בלא מעשה לגמרי שרי וכאן חשיב בלא מעשה. ואף למ"ש הלח"מ פי"ב מה' עכו"ם דהעושה ע"ז בשליחותו חשיב מעשיו משום ששא"כ י"ל דהיי"ד בשליחות שהוא ממש כאלו עשה המשלח משא"כ בזכיי' אע"ג דמטעם שליחות מ"מ ל"ח ממש כמותו כמ"ש בשו"ת ד"ח בשם ריב"ש:

ומ"ש כת"ר דכיון דילפי' הנאת חמץ מלא תאכל הנאה המביא לידי אכילה ע"כ אין זה תלוי ברגש הנאה סו"ס הריוח מביא לידי אכילה עכת"ד כת"ר נ"י ולע"ד אע"ג דילפי' מהנאה המביא לידי אכילה מ"מ טעם האיסור אינו בשביל זה דהרי האיסור נקרא בלשון חז"ל הנאה הנה דעיקר האיסור רגש ההנאה. וגדולה מזו מצינו בב"ח דאע"ג דתלתא לא תבשל כתיבי חד לאיסור אכילה וחד לאיסה"נ וחד לאיסור בישול מ"מ הנאה הוא רק ענף מאכילה ולא איסור בפ"ע ומה"ט אינו נחשב במנין תרי"ג ללאו בפ"ע כמ"ש הרמב"ם בסהמ"צ מצו' קפ"ז עיי"ש היטב וכש"כ בחמץ שהוא נכלל בלאו א' עם אכילה שהוא ענף מאכילה. ומינה דעיקר האיסור הוא רגש ההנאה דומי' דאכילה (וברמב"ם בכריתות בנקודה נפלאה דכל הנאה הוא ענף מאכילה) ותו דלדברי כת"ר יהיו שאר הנאות מותרין כגון הסקה והנאת ריבוי אורה שאין מביאין לידי אכילה וכ"ת מ"מ מה שמרויח שאי"צ להוציא על הנאת אלו זה מביא לידי אכילה ז"א דהנאה זו הוי בגדר מבריח ארי ול"ח הנאה ותו דבתוס' חולין קל"א. דבאכילה ל"ש משתרשי לי' דהי' יכול להתענות וכש"כ בהנאות יתרות כאלו דל"ש משתרשי לי' וע"כ דהאיסור מחמת ההנאה עצמה:

לבר מכל דין הרי הא דילפי' הנאת חמץ מלא יאכל היי"ד לחזקי' והרמב"ם פ"ח ממא"ס פ' כר' אבוהו. ואף דבפ"א מה' חמץ מייתי דרשה דחזקי' כבר כתב הלח"מ שם משום דדרשה זו פשיטא יותר. וע"ד פלפול אולי יש לחזק בזה דברי כת"ר. דמש"ה מייתי הרמב"ם וגם הרי"ף דרשה דחזקי' מלא יאכל לא יהי' בו היתר אכילה אף דהם ז"ל פסקו כר"א משום דנפ"מ לדין הנ"ל במוכר איסה"נ שלו שלא מדעתו דלדרשה דר"א שהאיסור מצד דהנאה בכלל אכילה והיינו כמ"ש הרמב"ם בפהמ"ש בכריתות דכל הנאה ענף אכילה. וכ"מ בב"ק דף ג' תולדה דשן מה הוא טנפה פירות להנאתה ונתחככה בכותל להנאתה. הנה דכל הנאות תולדה לאכילה ואכילה הוא ראש לכל הנאות וא"כ איסור מכירה הוא רק מצד הנאה. וא"כ צריך דוקא ידיעה ורגש הנאה ובמוכר איסה"נ שלו שלא מדעתו שרי. ע"כ מייתי רמב"ם ורי"ף גם דרשה דחזקי' דבמכירת חמץ יש איסור נוסף מחמת שמביא לידי אכילה ולא מצד רגש הנאה ולכן אפילו שלא מדעתו אסור כדאמר מר:

אך לקושטא קשה לומר כן דלפי הנ"ל יהי' חילוק בין איסור הנאה דחמץ בין שאר איסה"נ כגון בב"ח וכה"כ דשאר איסור אין איסור רק מדעתו ולפ"ז יהי' מותר לאחר להאכיל לבהמתו של בעה"ב איסה"נ שלא מדעתו ואין בו גם איסורו שוגג כנ"ל ואלו גבי חמץ אף שלא מדעתו אסור ולא אשתמיטו הפוסקים לבאר חילוק כזה:

מ"ש כתר"ה בדברי הר"ן נדרים ל"ד: דאם מזמין חברו על ככרו עדיין חשיב של בעה"ב וברמ"א אהע"ז סי' כ"ח סי"ז כ' להיפוך. וכ"ת כ' דתלי בפלוגתא דסוכה ל"ה. אם בדין לכם בעין דין ממון או היתר אכילה דלמ"ד דסגי בהיתר אכילה להחשב לכם א"כ כיון שיש לאורח היתר אכילה ממילא הוא שלו לגמרי. ולפ"ז לפמ"ש הכ"מ פ"ו מה' בכורים ה"ד בשם רי"ק דרמב"ם פ' כר"ח דמחמת היתר אכילה לבד נעשה שלו יש ראי' לדברי הרמ"א סי' כ"ח ומקו"ח סי' תר"ו עכ"ד ודפח"ח וש"י. [ונלע"ד קצת סמוכין לזה דהנה בהקדמה לזה"ק די"ג. ד"ה פקודא שביעאה דכמו שנתרשמו ישראל באות ברית מילה. כמו כן נתרשמו בהמות וחיות של ישראל בסימני טהרה ולכאו' גם בהמה טמאה של ישראל חשיב בהמת ישראל ומ"מ לא נתרשמה בסי' טהרה ולהנ"ל יתכן דבהמה טמאה של ישראל כיון שאין לישראל בה היתר אכילה ל"ח כלל של ישראל בכל זאת יש לדון דאין ראי' מזה די"ל דפלוגתתם רק במצו' דכתוב בי' לכם ודרשי' משלכם אם בעי' דין ממון או סגי בהיתר אכילה. אבל כו"ע מודה דאינו קנוי לגמרי לאורח אך דלענין מצוה דבעינן לכם סגי בזה כי כך נמסר לחז"ל לדרוש דרשה זו דלכם משלכם דסגי שיהי' שלו לענין היתר אכילה לבד. ובני א"ד נ"י השיב דשא"ה דאינו) של איש אחר ע"כ סגי בהיתר אכילה למשוי שלו משא"כ בנ"ד דעדיין הוא של בעלים ל"מ היתר אכילה למשוי של האורח עכ"ד. ואני אמרתי דתלי בפלוגתא דבר"ן ר"פ השותפין כ' דא"א שיהי' לחפץ אחד ב' בעלים ואי דמר לאו דמר עש"ה וכ"מ להדיא בש"ס סו"פ השולח דלמ"ד ק"פ כקה"ג בעל קה"ג ל"ח בעלים דאי דמר לאו דמר. וה"נ כיון דהוא קאי עדיין לבעלים א"א שיהי' של האורח:

אך בשט"מ כתובות ל. כ' דשנים שהגביהו מציאה חשיב כלו קנוי לזה וכלו קנוי לזה עש"ה. ה"נ אף שהיא לבעלים מ"מ אפשר דקנוי גם לאורח מצד היתר אכילה ועדיין יש לדון לפמ"ש תוס' זבחים ו. דאף דסגי בקנין מקופי' מ"מ ביש בעלים אחרים שהוא שלהם מקיבעא ל"מ מקופי' למשוי בעלים. ה"נ לבעלים הוא קנוי לגמרי וגם היתר אכילה יש להם דאף שהרשו לאורח לאכול מ"מ כיון שלא קנהו האורח כל רגע יכולים לחזור בהם ולאורח אין בו רק היתר אכילה ל"מ זה למשוי בעלים:

ובגוף דברי הר"ן נדרים לכאו' י"ל דלדעת רש"י שהובא ברמ"א חו"מ סי' רנ"ג דאם גזל נכרי מותר ה"ה דחשיב שלו. וה"נ כיון דהרשה לו לאכול וליכא גזל ממילא נעשה שלו אמנם נראה דז"א דלכאורה קשה על שו"ת רש"י דהא דאמרינן בכמה דוכתי לר"מ דמע"ש ממון גבוה ל"ח לכם לענין חלה ולענין מצה וק' הא מ"מ כיון שמותר לו לאכול ואין בו גזל יחשב שלו. וע"כ בגזל עכו"ם דשרי ואין הנכרי יכול לעכב מלקחתו ה"נ אינו יכול לעכב מלקנותו והישראל קונה אותו במשיכה או בהגבהה משיאכל במע"ש דנשאר ממון גבוה הנה דהגבוה מעכב עליו שלא יוכל לקנותו ע"כ שיש לו היתר אכילה ל"ח שלו. וא"כ ה"נ בנ"ד דחברו יכול לעכב שלא יקנהו האורח כמו דיכול לעכב שלא יגזול ממנו יאכלנו שלא ברשותו. ע"כ אף דנותן לו רשות לאכול מ"מ אין לו רשות רק כפי הגבול שגבלו לו הבעלים שיאכלנו אבל לא לקנותו ושפיר חשוב אינו שלו וז"ב. ובעיקר פלוגתת יראים ושו"ת רש"י דליראים אע"ג דגזל עכו"ם מותר מ"מ ל"ח לכם ולשו"ת רש"י כל דליכא איסור גזל חשיב לכם. לענ"ד י"ל דפליגי בזה ר"י ות"ק בפ"א דבכורים משנה א' בנוטע לתוך שלו והבריך לתוך שלו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע הר"ז אינו מביא רי"א כזה מביא וכ' הר"ש והר"ם בשם ירושלמי משום דיש לו רשות לעשות כן חשוב אדמתך עיי"ש:

יען ציינתי לעיל דברי רמ"א חו"מ סי' ר"ט ס"ד שהם להיפוך מדברי הר"ן נדרים פ"ה. אציע מש"כ ע"ז בחידושי. וזה לשוני:

ברמ"א בחו"מ סי' ר"ט די"א בהא דאין אדם מקנה דשלבל"ע מ"מ אם אמר לכשיבא לעולם קני ומקורו במרדכי פ' יש נוחלין ופ' מי שמת והמרדכי מדמי לה להא דאיכא מ"ד בבב"ת קמב. דאף דהמזכה לעובר לא קני מ"מ אם אמר לכשתלד קני ולכאורה ק' דהתם איכא מ"ד המזכה לעובר אפי' מעכשיו קני ואיכא מ"ד דלא קני מ"מ לכשתלד קני משא"כ בדבר שלבל"ע ע"כ כל הפלוגתא הוא רק לכשיבא לעולם כמ"ש הר"ן נדרים פ"ה והדבר מוכרח מעצמו דאי מעכשיו ודאי ל"ש קנין בדשלבל"ע דעל מה יחול הקנין כיון שאין שום דבר לפנינו ולא דמי למזכה לעובר דיש עכ"פ עובר בעולם משא"כ בפירות דקל דאין עתה שום דבר וצ"ל דהמרדכי פליג אר"ן נדרים פ"ה הל"ל וס"ל דמ"ד אדם מקנה דשלבל"ע כגון פירות דקל אפי' אמר מעכשיו חל אף דאין לפנינו שום פירות עדיין [דבא לעולם קצת הוא ענין אחר בקדושין ס"ב: אבל לר"מ אדם מקנה אפי' דשלבל"ע כלל] צ"ל דאע"ג דאין הפירות עדיין בעולם מ"מ כיון שיש באילן כח היולי להוציא פירות שייך בהיולי הזה ג"כ חלות קנין לר"מ אפי' מעכשיו ודומה לעובר דאף דדינו כדשלבל"ע מ"מ יש דבר לפנינו כן הוא בחומר היולי הזה וזה דבר מחודש שנשמע ממרדכי וכיון דעיקר פלוגתא דר"מ וחכמים הוא באומר מעכשיו שפיר חדש המרדכי דבאומר לכשיבא לעולם גם לחכמים קנה כמו במקנה לדשלבל"ע ואומר לכשתלד:

אמנם אכתי ק' הרי ר"מ דאמר אדם מקנה דשלבל"ע ס"ל דאם אמר הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי או לאחר שאתגייר או לאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוץ לך יבמך או לאחר שימות בעלך מקודשת והתם ודאי ל"ש מעכשיו דאין קדושין תופסין בנכרית או בא"א וכן בכלם וע"כ צ"ל לכשיבא לעולם וכמפורש הל' לאחר שתתגייר וכו' דזה הוי כמו לכשתלד ומ"מ חכ"א אינה מקודשת הרי דאפי' באומר לכשיבא לעולם פליגי וצריך לדחוק ולומר דדוקא דשלבל"ע כגון פירות דקל דיש עתה מציאת היולי עכ"פ [אף דדינו כדשלבל"ע] ומש"ה איכא מ"ד דאפי' מעכשיו קני אז אף דלחכמים מעכשיו לא קני מ"מ אם אמר לכשיהי' בעולם קני אבל דברים הנ"ל לאחר שתתגייר וכו' דבהך ל"ש מעכשיו קנין כלל אפי' לר"מ רק לכשיבא לעולם אז לחכמים נחית חד דרגא ואפי' לכשיבא לעולם לא קני וזה דוחק. שו"ר דהתי' מעיקרא פריכא הוא דמקור, דברי הרמ"א הם מהמרדכי ובאמת המרדכי לא דבר מדשלבל"ע רק מלדשלב"ע וכ' דעת האומר דלכשתלד קני והק' ע"ז מעירוכין כ"א. המשכיר בית וכו' הקדישו משכיר מעלה שכר להקדש ומוקמינן בגמ' דאמר לכשיבא שכרו יקדש ופריך והא אין מקדיש דשלבל"ע ומזה הוכיח המרדכי דאפי' אחר לכשיבא לעולם לא קני עיי"ש ומזה הוכיח דלדיעה דלדשלב"ע לכשתלד קני ה"ה במקנה דשלב"ל מדמדמה להו המרדכי להדדי והתם באמר לכשיבא שכרו יקדש אין עתה שום דבר בעולם שיחול עליו ההקדש וזה דומה ממש להא דהרי את מקודשת לאחר שתתגייר ומ"מ ס"ל דדומה לכשתלד וא"כ הדרא קושיין לדוכתה:

והנה במקור הדין בד"מ שם כ' דהמרדכי פ' מי שמת מביא י"א דאף דא"א מקנה דשלבל"ע באומר לכשיבא לעולם חל. ואף דשם דחה זה מ"מ בפ' מי שמת בתשו' מהר"ם משמע דס"ל כן ועיינתי במרדכי פ' מי שמת ושם קאי רק לענין מקנה לדשלבל"ע גם במרדכי שם הביא מרשב"ם שכ' כן גבי כתיבת בנין דכרין והוא ברשב"ם בב"ת קל"א שהובא בתוס' שם וברשב"ם שלפנינו ליתא עיי"ש ושם ג"כ מיירי לענין מקנה לדשלבל"ע ע"ש וא"כ לא מצינו שום פוסק שיאמר בפי' כן לענין מקנה דשלבל"ע. רק מחמת דהמרדכי פ' י"נ מקשה ע"ז מדשלבל"ע וזה ראי' קלושה די"ל דבאמת זהו תי' לקו' המרדכי כי הי"א לא ס"ל כן רק לענין לדשלבל"ע ולא לענין דשלבל"ע ולק"מ קו' המרדכי ועד שנביא ראי' מהמקשה שזה באמת סתירה לדין הנ"ל טוב להביא ראי' ממקור הדבר ממי שכותב דין הנ"ל שלא דיבר רק ממקנה לדשלבל"ע בפרט כשאנו רוצים להחזיק בדין זה טוב לנו להסיר הקושי' [כי כל זמן שיש קושי' מגמ' א"א שנפסוק כמותו] בפשיטות דמעולם לא עלה על דעת האומר כן לענין דשלבל"ע רק לענין לדשלבל"ע ולע"ד זה ברור:

ובעיקר דברי הרמ"א שהקשתי דכל אדם מקנה דשלבל"ע צריך לומר דחל כשיבא לעולם וא"כ מנ"מ בין מפרש לכשיבא לעולם או לאו. י"ל לפמ"ש הרמ"א יו"ד סי' רי"ג דאף דנדר אין חל על דבר שאין בו ממש ואם אמר קונם שינה עלי או קונם דיבור עלי ל"מ [רק אם אמר קונם פי לדיבור או קונם עיני לשינה] מ"מ אם אמר קונם שינת עיני או דיבור פי חל נדר כיון דצירוף הדיבור לדבר שיש בו ממש ככה י"ל בנ"ד בהקדם דברי המל"מ פ"ה מה' אישות דזמן ל"ח דשלבל"ע דזמן ממילא קאתי ע"כ כשאמר דפירות שיבואו לעולם יהיו נקנים כיון דצירף הפירות להזמן של אח"כ והזמן חשיב בא לעולם חל. ובזה יתיישב עוד קושי' על הרמ"א דהרי בגמ' פליגי ר"מ ורבנן באומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שיגרשך בעלך לאחר שתמות אחותך לאחר שתחלוץ לך יבמך וחשוב דשלבל"ע לרבנן הנה דאפי' מפרש שיחולו הקדושין אח"כ כשתתגרש וכו' מ"מ ל"מ ולהנ"ל א"ש טובא דהתם ל"ש זמן ממילא קאתיא דאפשר שלא תתגרש לעולם ושלא תמות אחותה ושלא יחלוץ לה יבמה ע"כ אף שתלה בזמן ל"ח שתלה בדבר שבא לעולם וק"ל:

עוד י"ל באו"א דהנה בירושלמי פ' מי שאחזו פליגי במגרש אשה לאחר ל' ואחזו קורקידיקוס אם אזלי' בתר שעת נתינה שהי' פקח והגט כשר או אזלינן בתר חלות. ומבואר באבנ"ז או"ח סי' נ"א דלמ"ד אזלי' בתר חלות חשוב כאלו גם הדיבור הי' בשעת חלות וכ"מ בירו' עצמו שם. ונלע"ד לחדש דאפי' למאן דאזיל בתר חלות היי"ד שאמר בפירוש שמגרשה אלאחר ל' דאז חשוב כאלו התנה בפי' שגם הדיבור יחול לאחר ל' דומה לזה קצת זמנו של שטר מוכיח עליו דכיון שכ' זמן בהנ"ל חשוב כאלו התנה שגם החלות יהי' אז וכן אמרי' בנ"ד לענין הדיבור. אבל במגרש סתם אף כשהוא באופן שידענו כונתו לאחר ל' מ"מ רק החלות לאחר ל' אבל הדיבור חל עכשיו ובזה יובן טעם הרמ"א דמקנה סתם שיחול כשיבא לעולם חשוב שהדיבור עכשיו ע"כ חשוב מקנה דשלב"ל אבל המקנה בפירוש לכשיבא לעולם חשוב גם הדיבור אח"כ בשעת החלות וע"כ חשוב בא לעולם. ולענין הלכה כבר כתבתי הנלע"ד:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה