ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
סימן פא
ב"ה להרב הנכבד חו"ב יקר רוח כש"ת מ' קלמן חאמיידיס הרב דקאטאוויץ.
דשאילנא קדמיכון במי שלא מכר חמצו בער"פ קודם חצות ונזכר אחר חצות אם יש איזה עצה להצילו מב"י בלא ביעור ושלא יהי' אסור לאחה"פ מצד חשעעה"פ:
הנה דעת הרמב"ם ורא"ש לפסוק כר"י דחמץ לפני זמנו בלאו וכ' הה"מ שכ"פ הגאונים. וכ"פ הטוש"ע והמג"א בסי' תמ"ג. אך המג"א רסי' תמ"ג העתיק דברי הה"מ דמ"מ לא עבר בב"י עד הלילה רק על מ"ע דתשביתו. משמע דס"ל דאף לר"י אי"ע בב"י עד הלילה. אך הנוב"י סי' כ' כתב דהא בהא תליא כמו דאסור בהנאה מה"ת בע"פ אחר חצות כמו כן עבר בב"י. ולר"ש דמותר בהנאה מה"ת בער"פ ה"ה דליכא ב"י. אך מ"מ מסיק דאף דקי"ל כר"י היי"ד לכתחלה לענין בל יראה. אבל בדיעבד ולענין חמץ שעעה"פ דרבנן סומכין על הראב"ד והעיטור והרמ"ה דפוסקין גם לפני זמנו כר"ש ולדידהו ליכא ב"י עיי"ש:
והנה לדעת ר"ש דלפני זמנו בלא כלום יש ד' דיעות. קבצם כעמיר גורנה באבני נזר או"ח סי' שע"ו:
א דעת בעה"מ דלר"ש מותר אפילו באכילה מה"ת בער"פ אלא דאסור לשהותו מחמת עשה דתשביתו אבל אם אוכלו מקיים בזה העשה דתשביתו. ונלע"ד קצת ראי' לבעה"מ משבת ק"מ: מאן דאפשר לי' למיכל נהמא דשערי ואכיל נהמא דחטי עבר משום בל תשחית הנה דאפי' דרך אכילה מקרי השחתה ואפי' החולק שם הוא מטעמא דבל תשחית דגופא עדיף הא לא"ה משמע דלכו"ע חשיב זה השחתה] ה"נ אפילו דרך אכילה מקרי השבתה:
ב. דעת ראב"ד ובעל העיטור והרמב"ן דלר"ש אסור באכילה מה"ת מצד העשה דתשביתו ובהנאה אסור מדרבנן ובאבני נזר סי' שע"ו סק"ג הוכיח שכן דעת תשובת רש"י ג"כ עיי"ש. [ויש סמך לדיעה זו דעכ"פ אין אסור בהנאה מחמת עשה דתשביתו מדעת ר"ת זבחים ע"א. ובכ"מ דשור הנסקל אינו נאסר מחיים בהנאה הנה דמצד חיוב סקילה שעליו אינו נאסר בהנאה ואפילו להחולקין על ר"ת ג"כ יש ראי' לנ"ד דאצטריך קרא בב"ק מ"א. דשור הנסקל אסור בהנאה ש"מ דמצד חיוב סקילה לבד אין לאסור בהנאה. עוד ראי' מדעת רבינו אפרים שבתוס' כריתות כ"ד. דרובע ונרבע מותר בהנאה להדיוט הנה דאף דהשור בסקילה מ"מ מותר בהנאה ה"נ אע"ג דהחמץ בשריפה מ"מ מותר בהנאה. ויש לדחות דשאני סקילה דגם אחר סקילה חזי להנות מעורו ולהאכיל בשרו לבהמה ע"כ אי"ר מחיוב סקילה שאסור בהנאה משא"כ שריפה שהוא כליון גמור להחמץ שאינו ראוי עוד לשום הנאה בתור חמץ שפיר י"ל מדצוותה התורה לשורפו שהוא שלילת אפשרית להנות ממנו ממילא אסור בהנאה וכדעת הר"ן שיובא להלן:
ג. דעת התוס' פסחים כ"ח ע"ב דבאכילה אסור מה"ת מצד העשה דתשביתו. דתשביתו שלא כדרך אכילה משמע. ובהנאה מותר אפילו מדרבנן:
ד. שיטת הר"ן פ"ק דפסחים דאפילו לר"ש אסור מה"ת גם בהנאה מצד מ"ע דתשביתו. דתשביתו משמע שלא ע"י אכילה ושלא ע"י הנאה. ובאבני נזר סי' שע"ה ה"ר לדבריו מפסחים מ"ח. דנהנה מעצי אשירה לוקה משום לא תביא תועבה אל ביתך. והנה בע"ז כ"א. מבואר דלאו דלא תביא תועבה אל ביתך הוא גם כפשוטו שלא להכניס ע"ז לביתו. ומ"מ גם הנהנה אסור מלאו זה דחשיב כמכניס לביתו. ה"נ דכתיב תשביתו שאור מבתיכם גם הנאה אסור דחשיב בזה כמכניס שאור לביתו. עכד"ק דפח"ח. עוד העיר שם סי' שע"ו סק"א מקדושין נ"ו: דמפיק כה"כ אסור בהנאה מדכתי' תוקדש תוקד אש. ולענ"ד הקלושה נראה ראי' להר"ן מרמב"ם ור"ש פי"א דנגעים מי"א שכתבו דבגד המנוגע אסור בהנאה מדכתיב באש ישרף. והוא כעין דקדושין נ"ו: דילפינן מתוקדש תוקד אש דכה"כ אסור בהנאה:
אמנם ק' לי להר"ן דכל איסור הנאה בער"פ הוא מצד תשביתו א"כ חמץ של אחרים ושל גבו' שאין מצוו' בתשביתו יהי' מותר גם בהנאה. ועל אכילה לא ק' דהתוס' פסחים כ"ט. ד"ה בדין כתבו דלא משכח"ל שיאכל החמץ ולא יהי' שלו. אך דעת רש"י ז"ל שם דאפי' משכח"ל שיאכלנו ולא יהי' שלו וכ"כ הר"ן נדרים לד: דאי אזמני' לחבירו אככרו חשיב של בעה"ב אף שחברו יש לו רשות לאוכלו וע' רמ"א אהע"ז סי' כ"ת סי"ז מבואר להיפך ועב"ש שם. וא"כ להר"ן לשיטתו גם אאכילה קשה. וי"ל להר"ן דשאני חמץ דמרבינן דאפי' קבל עליו אחריות חשיב שלו לענין ב"י ולענין תשביתו. וכשמותר לו לאוכלו לא גרע מחמץ שקע"א:
עוי"ל דלעולם בשעה שאוכלו בודאי הוא שלו כיון דאז הדבר נכלה וניתן לו לכלותו אין לך מתנה גדולה מזו. וכ"כ במקו"ח סי' תס"ו דכל הנאה ש כילוי בע"כ נעשה שלו וראי' לזה משו"ע או"ח סימן י"א סעיף ז' חוטין שאולין הלואה הוא דלא הדרי בעינא וכדידי' דמי והוא כמעט מפורש כדברי המקו"ח אך בהא דנדרים ל"ד: דאמר ככרי עליך ונתנה לו במתנה דאמרי' דשרי דלא אסר עליו אלא בעודו ככר של המדיר ופריך אלא ככרי עליך לאפוקי מאי לאפוקי דאי גנבה מגנב בתמי' ע"ז משני לא לאפוקי דאי אזמני' עלה דכיון דבשעה שלקחו לפיו עדיין הוא של מדיר כך הי' כוונת המדיר לאוסרו עליו אם עכ"פ התחלת אכילה יהי' בעודו ככרו. וגדולה מזו ברשב"א ר"פ המגרש בשם ירושלמי במגרש ע"מ שתבעלי לפלוני דאסורה להבעל לפלוני כיון דבשעה שבא לבעלה עדיין הוא א"א [והרשב"א לא הק' שם רק משום דע"מ כאומר מעכשיו ונמצא דניתרת למפרע] וכעי"ז בחי' ריטב"א ב"מ ח'. לענין שבועת שקר דאם בשעה שבא לישבע עדיין הוא שקר אע"ג דביחד עם השבועה נעשה אמת אסור לישבע וה"נ בשעה שמתחיל לאכול עדיין הוא ככרו אע"ג דביחד עם אכילתו נעשה שלו אסור. וזה המחוור:
ולפ"ז הי' מקום להשוות דברי רש"י ותוס' פסחים כ"ט. דלרש"י גם באכילה מותר בשל אחרים והתוס' כ' דלא משכח"ל שיאכלנו ויהי' של אחרים ולהנ"ל י"ל דתלי בפלוגתא דר"א ור"י בפ"ח דתרומות דלר"א היכא דלקח בפיו בהיתר לעוס כבלוע ומותר לבלוע ולר' ל"א לעוס כבלוע. [נראה טעמו של ר"א שחילק בין לעוס בהיתר ללעוס באיסור. דודאי בלעיסה לבד לכו"ע אינו חייב רק לר"א אם בולע בסוף חייב למפרע אשעת לעיסה וע"כ בלעס באיסור אסור לבלוע כדי שלא יעבור למפרע אלעיסה אבל בלעס בהיתר מותר לבלוע דעי"ז חשיב למפרע שהי' האכילה בשעת לעיסה ועי"ז הי' היתר] דלר"א כיון דבשעה שלוקח לפיו הוא עדיין של נכרי אע"ג דבשעת בליעה בע"כ נעשה שלו מותר משום דלעוס כבלוע ורש"י דחק לפרש אליבא דר"א משום דלשון הש"ס שם כ"ט. משמע דקאי אאכילה עיי"ש. והתוס' כתבו אליבא דר"י דהלכתא כוותי' דל"א לעוס כבלוע וע"כ לא משכח"ל היתר זה באכילה רק בהנאה. ויש להוסיף דפירש"י יתכן אף לר"י דקימ"ל כוותי' דאע"ג דלר"י יפלוט מ"מ דאין חיוב רק בלעיסה ובליעה יחד ששניהם יהי' באיסור. ובבליעה לבד ליכא רק איסורא בעלמא כעין ח"ש באיכות וע"כ גם לר' יהושע נפ"מ בהיקשא דראב"י לענין שלא יתחייב על אכילת חמץ של נכרי. ואף דלשון הגמ' אבל אתה אוכל של אחריה וכו' משמע דגם לכתחלה ולשון זה ודאי לא אתי' אלא אליבא דר"א ואיידי דנקיט ברישא בשאור דראי' אבל אתה רואה של אחרים נקיט נמי בסיפא אבל אתה אוכל של אחרים שדבר זה יצדק רק לר"א] אבל גוף ההיקש שייך גם לר' יהושע ולענין חיוב:
ואם כנים דברינו יעלה חידוש דין. דהנאה שאינה של כילוי מותר מה"ת בע"פ בחמץ של אחרים לר"ש גם אליבא דהר"ן. דדוקא הנאה ש"כ אסור דלא משכח"ל שלא יהי' שלו כמ"ש המקו"ח סימן תס"ו הנ"ל משא"כ בהנאה שאינה של כילוי ויש להוסיף דאפי' מדרבנן מותר דאין לחדש איסור דרבנן מעצמנו. ובשלמא לדעת הראב"ד ודעמי' דמה"ת מותר בהנאה לר"ש. והי' להם ראי' מפ"ק דפסחים דגם לר"ש אסור בהנאה ע"כ צ"ל דרבנן גזרו איסור הנאה. משא"כ להר"ן דמה"ת אסור מנלן לגמרי שנמנו חז"ל לאסור בהנאה שאינה אסורה מה"ת. ואדרבא יש דמות ראי' להיפוך מטבל ותרומה דאסור להתוס' מה"ת בהנאה של כילוי. כתוס' שבת כ"ו. ומ"מ בהנאה שאינה ש"כ מותר אפי' מדרבנן כמבואר פי"א דתרומות מדליקין במבואות האפלות דנר לא' נר למאה וכ' תוס' יבמות ס"ו. הטעם משום דחשיב הנאה שאינה ש"כ הנה דלא גזרו חז"ל הנאה שאינה ש"כ אטו ש"כ וה"ה בנ"ד. וגם דהמחמיר בדרבנן עליו הראי' כדתנן פ"ד דידים
והשתא דאתינא להכי נלע"ד דאפילו להראב"ד ובעל העיטור ורמב"ן דלר"ש אסור באכילה מה"ת ובהנאה מדרבנן מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכיון דאיסור אכילה דאורייתא הוא מתשביתו ומינה דאין אסור בשל אחרים ואם הי' משכח"ל שהי' בשעת אכילה של אחרים הי' מותר. ה"נ בהנאה אין איסור בשל אחרים אך בהנאה ש"כ לא משכח"ל שיהי' של אחרים כמ"ש מקו"ח אמנם בהנאה שאינה ש"כ בשל אחרים שפיר י"ל דשרי:
האמנם י"ל כיון דלא משכח"ל בפועל שיהי' מותר באכילה בחמץ של אחרים א"כ ל"ש שיהי' מותר בהנאה שאינה ש"פ בשל אחרים משום כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דהרי בדאורייתא לא משכח"ל היתר זה אך י"ל גם להיפך דמ"מ לא משכח"ל נמי שיהי' אסור באכילה בחמץ של אחרים דאם אכלו ממילא נעשה שלו וסו"ס אין אסור באכילה רק בחמץ שלו וה"ה בהנאה דרבנן כעין דאורייתא תקון ואין אסור רק בחמץ של עצמו וכיון דיש לצדד לכאן ולכאן בדרבנן אזלינן לקולא כהא דפ"ד דידים הנ"ל המחמיר בדרבנן עליו הראי' ובשבח פ"ג: טומאת ע"ז דרבנן דרבנן הוא וקולא וחומרא לקולא מקשינן לחומרא לא מקשינן:
וע"פ הדברים המבוארים יש לכאו' עצה במי שלא מכר חמצו לפני חצות שיוכל בעל החמץ למכור החמץ אחר חצות, ואקדים דהנה ברא"ש בכורות יוד: דאף דפע"ח אסור בהנאת דמיו כדאי' בש"ם שם ט: היי"ד כגון דמזבן לי' למאן דלא ידע שהוא בכור אבל למישקל מיני' מה דשוי טפי משה קטן שהלוקח זקוק לפרוע עליו דמיו שפיר דמי עכ"ל. ומשמע מלשונו דמותר לכתחלה למוכרו עתה ולמישקל מה דביני ביני:
וק' הא עתה אסור בהנאה ואיך מותר למוכרו עתה ולקחת דמיו. ואף דזה אין להקשות איך יחול מכירתו הא איסוה"נ אינו ברשותו למוכרו דזה לק"מ דמפורש בגמ' בכורות י"א. דמה דביני ביני חשוב ברשותו למוכרו דחשיב ממון דידי'. אמנם זה שייך לענין חלות המכירה אבל ק' הרי אסור בהנאה עתה ואסור למוכרו ולהנות ממנו וע"ז לא יועיל תירוץ הנ"ל אן
**(הג"ה,
ולכאו' יש ליישב דברי הרא"ש באו"א דהנה בריטב"א פ"ג דקדושין והה"מ פ"ה מה' אישות הק' למה בתן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת בההוא הנאה ומשמע אפי' אין המקבל אדם חשיב והרי בהולך ש מנה ואקדש אני לך אינה מקודשת רק באדם חשוב ותי' דלעולם גם באדם שאינו חשוב הנאה הוא לו שמקבל מתנה הימנו אך הרי נגד הנאה הרי הוא מתחסר שווי הממון שנותן לו ויצא שכרו בהפסדו ע"כ בעי אדם חשוב דאז נחשב ההנאה הרבה יותר מההפסד אמנם בתן מנה לפלוני דאינה נחסרת ממון שפיר חשיב לה הנאה אפי' באדם שאינו חשוב עכ"ד. וא"כ לכאו' קשה בכל מוכר איסה"נ למה מחשב הנאה והרי בעד הממון שמקבל בעד החפץ הוא מתחסר החפץ שנותן ללוקח. אך ז"א דהרי החמץ אסור בהנאה ול"ח מתחסר כלל דהרי אינו יכול להנות מהחפץ מאומה. וכ"ז באיסה"נ משא"כ בפט"ח דיכול להנות ממנו מה דביני ביני כשיפרט בשה שפיר חשיב מתחסר ממילא ל"ה הנאה מה שמוכר בעודנו פט"ח. אך ק' ע"ז דהרי מפורש בפ"ג דנדרים דזבינא מציעא חשיב בין הנאת מוכר בין הנאת לוקח. ובע"כ צ"ל דכ"א מהם נהנה יותר ממה שמתחסר והן נסתר מחמתו תי' הנ"ל. ועדיין י"ל דלכאו' קי למה יהי' חיסור למודר הנאה למכור להמדיר משום דנהנה והרי לכל מי שהי' מוכר הי')** וע"כ צ"ל דכיון דמוכרו עתה שיחול לאחר פדיון ואז יהי' מותר בהנאה וע"כ שרי גם עתה לקחת דמיו כיון שנוטל המעות בעד שעה שיהי' מותר כבר בהנאה וכיון שהחלות בשעת היתר חשיב כנוטל בעד היתר הנאה וכעי"ז בירושלמי פ' מי שאחזו בנותן גט לאשה שיחול לאחר ל' ואחזו קורדיקוס קודם ל' הגט פסול לר"י דאזלינן בתר חלות וחשיב כאלו עשה הכל לאחר ל' בשעת חלות וכן המציא באבני נזר סי' נ"א מדברי ירושלמי אלו. וכ"מ בקדושין ע"א. דאף לר"מ דאדם מקנה דשלבל"ע מ"מ אם נפלו לו אח"כ נכסים כשהוא גוסס ל"מ והיי"ט משום דהמקנה עתה שיחול אחר ל' חשיב כאלו מקנה אחר ל' וע"כ צריך שיהי' אז ראוי לכך. [ובזה נתבאר לי מאמר בפע"ח שער התפלה פ"א דע"י הטלית נתקן עולם יצירה וע"י הברכה שאח"כ נעשה אור מקיף אל היצירה. וע"י תפלין של יד נתקן עולם הבריאה ואח"כ ע"י הברכה מעלה אור מקיף אל עולם הבריאה וכו' וק' הא הברכה הוא עובר לעשייתן ולא אחרי'. ולהנ"ל א"ש דהברכה פוטר המעשה וממי' חל כחה בשעת מעשה המצו' ולא קודם וחשיב כאלו בירך בשעת עשיית המצו' וכיון דהברכה מסובב מן המצו' חשיב המצו' קודם בהכרח אל הברכה. וע"כ נפעל תקונים הנעשה מן המצו' קודם התקון שנעשה ע"י הברכה. ובזה ית' עוד מש"כ בפע"ח שם פ"ה דע"י ט"ק נתקן אור פנימי דג"ת דיצירה וע"י הברכה של ט"ק נתקן אור מקיף לזה. וק' הא ע"פ אר"י ז"ל צריך לישן בט"ק וממי' אין מברכין על ט"ק כלל ואיך נמשך אור מקיף על רוב העולם שאין מברכין ולהנ"ל י"ל דמ"מ כיון דבירך פ"א על הט"ק ונפטר כל הימים חשיב כאלו בירך בכ"י מחדש וממי' יכול להמשיך בכל יום מחדש אור מקיף] וה"נ חשיב כאלו הי' המכר בשעת חלות שאז מותר בהנאה. וה"נ במוכר חמצו לנכרי [ואינו לוקח המעות עד אחר שיקנה הנכרי החמץ במשיכה] ובעד זה הנכרי מתחייב לו מעות כהא דב"מ מ"ה: הזהב מחייב את הכסף עש"ה. והרמב"ם בביאור מלת הגיון דיש קודם בהכרח כמו קודם בזמן וכל סיבה חשיב שהוא קודם המסובב. וכעי"ז כ' בקצה"ח סי' ע"ה עיי"ש ובגבורות ה' למהר"ל ז"ל פכ"ב ובהקדמת הרב המגיד לה' שבת בד"ה ראיתי לתת טעם עיי"ש נמצא הנכרי קונה החמץ קודם ואח"כ מתחייב לישראל הדמים. וכיון שהנכרי מתחייב הדמים כאשר כבר החמץ שלו. וחמץ של נכרי בער"פ מותר בהנאה שאינה ש"כ כנ"ל נמצא דהישראל דמי היתר הנאה קא שקיל ואף דבשעה שמוכר החמץ לנכרי עדיין הוא של ישראל מ"מ שרי דעיקר הנאת מכירה הוא הדמים שמקבל כמובן, והרי חלות חיוב הדמים הוא אחר שהחמץ כבר של נכרי ואף שמקבל הדמים עתה בעת שאסור מ"מ כיון שהוא בעד הזמן של היתר שלאח"כ שרי. וסיעתא לזה מע"ז י"ט: דהעושה ע"ז לאחרים שכרו מותר מפני שאינה נאסרת עד מכוש אחרון ואין בו שו"פ. הנה דאף שמקבל הדמים אחר שכבר נעשית ע"ז דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף מ"מ כיון שהם בעד הזמן הקדום שעדיין לא נאסרה שרי. ה"נ בנ"ד שמקבל עתה בעבור הזמן על אח"כ כשיהי' מותר שרי דידיעת ההפכים א':
וע' ע"ז ס"ב: תוד"ה יאות דלר"י מותר בכל איסה"נ לקבל המעות אחר שקנה הנכרי החפץ. אך התם דוקא בדיעבד אבל לכתחלה ודאי אסור למוכרו ע"ד לקבל המעות אח"כ אך בנ"ד אפי' לכתחלה שרי מכח דברי רא"ש הנ"ל. וסברא זו מועלת בשתים. א' שאין בו איסור מכירה מצד איסה"נ. שנית דמועיל המכירה. דאלו בשאר איסה"נ ל"מ מכירתו כלל דלאו ברשותי' קאי למוכרו. וכמ"ש בירושלמי הובא ברשב"א ור"ן סופ"ב דקדושין דמכרן וקידש בדמיהם מקודשת מפני שאין דמיהן. וכאן כיון דמכר ע"ד לקבל המעות בעד שעת היתר יכול למוכרו כמבואר ברא"ש הנ"ל לענין פט"ח:
ולכאו' יש לדחות זה דהרי בער"פ מחצות חל חיוב תשביתו וא"כ צריך דוקא לבערו כדי לקיים תשביתו. ובמכירה לנכרי אינו מקיים תשביתו. אך גם הא לא תברא דבתוס' פסחים כ"א: ד"ה עבר דלריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה מקיים תשביתו במכירה [וע' אבנ"ז סי' שמ"א שהשיג על השאג"א שכ' להיפך מכח דברי התוס' הנ"ל] וא"כ הא דלדידן לא מקיים תשביתו במכירה היינו משום דאסור בהנאה ואסור למוכרו וגם א"י למוכרו. וא"כ באופן הנ"ל שביארנו דשרי למוכרו בער"פ לר"ש שפיר מקיים בזה תשביתו:
אך זה תלו בפלוגתא דר"ת ורש"י בע"ז דף ע"א. אם להלכה נכרי קונה במשיכה א"כ כ"ז שהנכרי לא נתן דמים אין החמץ נעשה שלו וא"כ ישראל דמי איסה"נ קא שקיל:
וכזה יש מקום לצדד דכיון דלרוב פוסקים חמץ לר"ש בער"פ אינו אסור בהנאה מה"ת. דלדעת הרז"ה ותוס' מותר לגמרי בהנאה אפי' מדרבנן. ולדעת ראב"ד ובעה"ע ורמב"ן ותשובת רש"י אסור בהנאה מדרבנן ולא מה"ת. ודעת הר"ן אליבא דר"ש דאסור בהנאה מה"ת יחידית הוא. וכיון שהעלו הפוסקים דין הנ"ל בספק אם משיכה קונה בנכרי או לא. א"כ בנ"ד הנ"ל סד"ר ולהקל. וליתר שאת יש לעשות עוד עצה למכור מקודם מקום החמוצים לנכרי ולדעת הר"ן בשם רמב"ן פ"ק דפסחים אינו מה"ת כל שאינו בבתיכם. ונראה שהר"ן הסכים עמו כמ"ש הב"י סי' ת"מ. אך איסור דרבנן איכא כמ"ש הר"ן שם. וא"כ גם להר"ן עצמו לא יהי' בזה רק ב"י דרבנן בתוה"פ. ושוב אח"כ לכו"ע נוכל לסמוך על דעת ר"ת דמשיכה בנכרי קונה. דמדרבנן הלך אחר המיקל [וגם דמסתמא אמר כל חמירא ומה"ת בביטול בעלמא סגי ורבנן הצריכו ביעור א"כ הו"ל תרי דרבנן:]
ויש להוסיף לפ"ד דאף דלכתחלה צריך דוקא להקנות החמץ לנכרי ואח"כ ליקח מעות. מ"מ כיון דיש לו עצה למוכרו באיזה אופן שוב ברשותי' קאי. וע"כ בדיעבד אם מכרו ולקח הכסף תחלה אף דאיסורא קעביד שנהנה מחמץ מ"מ אהני מעשיו בדיעבד ולא עבר בב"י בפסח **(יכול להרויח בזה. וכעי"ז פ' הת"ש סי' יוד בשחט מסוכנת בסכין של ע"ז אי"צ להשליך לים המלח רק כדי שווי סכין משום דגם בסכין כשר הי' יכול להנות זה וצ"ל דזה ג"כ חשיב טוה"נ שרצה חברו לקנות דוקא אצלו כי אפשר שאדם אחר לא הי' חפץ לקנות אצלו רק אצל איש אחר. וכעי"ז מבואר ביו"ד ה' רבית סי' ק"ס דזה חשיב טה"נ וכזה כ' התבו"ש סי' יוד ס"ג דסגי בהולכת הנאת סכין לים המלח היי"ד כשהי' אפשר לו ליקח סכין אחר עיי"ש] וכ"ז בעלמא אבל בפט"ח דכדידי' גופי' תלי שבכל רגע שירצה יוכל לפדותו בשה ולהרויח הא דביני ביני. וע"כ ל"ח נהנה כלל במה שלוקח מהקונה הא דביני ביני דהרי מתחסר בעד זה חפץ ששו' כל הממון שמקבל בעדו בלי גרעון משהו. וכה"ג ל"ח נהנה כמבואר מדברי ריטב"א והה"מ הנ"ל:
וי"ל כלשון אחרת דכמו דכ' רש"י ב"מ צ"א. גבי אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דאע"ג דפטור מצד קילב"מ מ"מ כיון דחייב לצי"ש חשיב שפיר שהוא תשלומין על הזנות וחשיב אתנן ה"נ בנ"ד כיון דקיי"ל דאע"ג דגרמא כנזקין פטור מ"מ חייב לצי"ש כשמשלם לו בעד הגרמא חשיב שפיר שהוא פרעון נזקו ול"ח מתנת חנם. וכיון דהוא בעצמו הי' יכול לפדות הפט"ח בשה ולהרויח מה דביני ביני כשמוכרו לאחר והוא מפסיד ריוח זה שפיר מצי חברו לשלם לו בעד נזק זה שנגרם לי' ע"י מכירת הפט"ח ול"ח שמשלם לו בעד אסה"נ עצמו רק שמשלם ההיזק שהגיע לו ע"י שפטר הפט"ח להלוקח. והכל הולך אל מקום א':)** וממילא מותר לאחר הפסח. וכעי"ז מבואר בבכורות יא. דפט"ח חשיב ממון בעלים כיון דיכול למוכרו למאי דביני ביני:
אמנם כל הדברים האמורים הרי הם רק אליבא דר"ש אמנם להלכה פסקו הרא"ש ורמב"ם כר' יהודא. ואף הנוב"י סי' כ' לא כ' רק בדיעבד בחשעעה"פ סומכין על הפוסקים כר"ש כיון דחשעה"פ דרבנן. וא"כ קוה"פ דהדבר נוגע לבל יראה דאורייתא ולאיסה"נ דאורייתא א"א להתיר למוכרו בשום אופן לכתחלה:
ולכאורה יש למצוא תרופה גם אליבא דר"י עפ"מ שפסק באבני נזר סי' של"ד סקי"ז דבשעד"ח יש לסמוך דמועיל מכירת הרב אף בלא ידיעת בעל החמץ מצד זכיי' יעו"ש. וא"כ במקום הפ"מ יוכל הרב למוכרו גם אחר חצות שלא בידיעת בעלים. דבזה ליכא איסור הנאה דהרב אינו נהנה כלל במה שמוכר חמצו ש"ח דלא לו יהי' דמי החמץ. וגם הבעלים אין עוברין כלל כיון שאין יודעים ממכירה אינם נהנים [ובודאי גם איסור שוגג ליכא אצל הבעלים דכיון דאינו יודע אינו נהנה כלל ול"ח שעובר אפי' בשוגג וכעי"ז כ' הר"ן פ' גה"נ דפסיק רישא בהנאה מותר וטעמו דכל שאינו מתכוין אין לו הנאה שלימה ול"מ פ"ר להשלים רק במקום שגוף האיסור נעשה לגמרי כמו במתכוון רק שחסר הכוונה משא"כ בזה שע"י שאיננו מתכוון חסר ההנאה שהוא עיקר האיסור. וכש"כ בנ"ד שאינו יודע ומרגיש כלל ההנאה דל"ח איסור כלל אפי' שוגג. וכשיודע להם אחה"פ יהי' מותר דלענין אחה"פ קי"ל הלכה רווחת כר"ש דכל שלא עבר בב"י מותר בהנאה. וכיון דחל מכירת הרב מצד זכיי' לא עבר בב"י ומותר לאחה"פ. אך זה תלי בפלוגתא דהמג"א ונוב"י דלנוב"י סי' כ' דלר"י איכא ב"י ג"כ בער"פ וא"כ כל שעבר רגע א' בב"י חשיב חשעעה"פ. ולמג"א סי' תמ"ג דאף לר"י דחמץ לפני זמנו בלאו מ"מ ב"י ליכא. ולהנוב"י אין עצה רק לבער החמץ כדי לנתק הלאו דב"י שעבר מקצת זמן עכ"פ. דאף דלתוס' ורא"ש רפ"ב דפסחים מקיים תשביתו לריה"ג במכירה היי"ד כשמוכר בעצמו ומנתק הלאו בעצמו. משא"כ בנ"ד דהוא עצמו א"א לו למכור החמץ רק שהרב ימכור שלח מדעתו א"כ ל"מ מכירת הרב לנתק הלאו דב"י שעבר בעל החמץ. ואכתי יש לדון לדיעה דזכיי' מצד שליחות א"כ מכירת הרב מועיל רק מצד שליחות של בעל החמץ וששא"כ וחשיב כאלו בעל החמץ מוכרו ומ"מ אין איסור הנאה כיון שאינו יודע אינו נהנה כנ"ל. וכעי"ז במכות ט"ז אי דשויתי' שליח איהי קא מבטלא לה לעשה ולא השליח. ה"נ להיפך במדה טובה חשיב הבעל חמץ המוכר ומקיים העשה דתשביתו. אך בריב"ש כ' דאע"ג דזכיי' מצד שליחות מ"מ יש חילוק דבשליחות חשיב לגמרי כאלו המשלח הי' העושה משא"כ בזכיי' אינו כן רק דחלות המעשה מתיחסת אליו. והובא בשו"ת דברי חיים ובחידושי לב"ק ק"ג: הבאתי ראי' לזה מהש"ס שם. וא"כ י"ל דזה ל"מ לנתק הלאו רק כשעושה בעצמו ממש או ע"י שליחו שחשיב ממש כמותו. אך להה"מ והמג"א דאפי' לר"י ליכא ב"י בער"פ וליכא רק עשה דתשביתו ובזה י"ל דגם ע"י אחר מתקיים העשה דאע"ג דמצו' רק על בעל החמץ מ"מ כשאחר עושה עבורו שפ"ד. ובזה מצינו העושה מזוזה בבית חברו מברך לקבוע מזוזה. וכן חמץ הכל מצווים עליו לבערו כב"ק צ"ח:
**(עיין בזה בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק סי' ט"ו ובצל"ח פסחים כ"ט. ד"ה ובאמת אם מצות ביעור חמץ מוטל דוקא על הבעלים או על כל ישראל:)** והיינו שאינו חובת האדם רק חובת החמץ ואף שהצווי הוא רק על הבעלים מ"מ המצו' מתקיימת ע"י כ"א. בפרט לפמ"ש הפנ"י דאף דשלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבו' מ"מ בחמץ של ישראל אחר גם הוא עובר בב"י. ואחרונים הביאו ראי' שכ"מ להדי' ברש"י פסחים מ"ו: ד"ה לא זהו חמץ וא"כ גם תשביתו איכא בשל ישראל אחר וכל ישראל שוין בחיוב תשביתו של חמץ הזה ושפיר מתקיימת המצו' במכירתו של הרב:
ולכאו' י"ל דכמ"ש בירושלמי דאסור להאכיל חמץ לבהמות הפקר משום דכתי' לא יאכל. ואפי' כשאינו נהנה א"כ ה"ה דאסור למכור לנכרי דחשיב כמאכיל וא"כ אסור להרב למכור חמצו של חבירו אף שאינו נהנה דהוי כמאכיל. אמנם נראה דליתא דמאכיל לכלב הפקר כוונתו שיאכל הכלב משא"כ מוכר אין כוונתו שהנכרי יאכלנו בפסח ויכול הנכרי לאוכלו אחה"פ ע"כ פשוט דאי"ז דומה לנדון הירושלמי:
אמנם לכאו' כ"ז ליתא דלר"י דחמץ לפני זמנו אסור בהנאה מה"ת לאו ברשותי' קאי וא"י למוכרו כמו דאין יכול לבטלו לאחז"א משום דלאו ברשותי' קאי וכמו דאינו יכול לקדש בו את האשה מה"ת כדאיתא בפ"ק דפסחים ה"ה דמה"ט אינו יכול למוכרו וכיון דאיהו ל"מ למכור משום שאינו ברשותו כש"כ שהרב אינו יכול למכור בשליחותו מצד זכיי' וז"ב ופשוט:
אך ראיתי בפמ"ג סי' תמ"ג בא"א סק"ו דאם מכר חמצו בפסח בדיעבד אהני מעשיו שאי"ע בב"י מכאן ולהבא דהיכא דיש ידים זוכות שפיר הוי מכירה עיי"ש. וראייתו ברורה מיו"ד סי' קל"א ס"א דאם הנכרי משך הע"ז מותר לישראל לקחת דמיו שכבר קנהו. וכך הם דברי ר"י שבתוס' ע"ז ס"ב: ד"ה יאות הנה מפורש דאם הנכרי משך איסה"נ שהקנה לו ישראל קנה ואף רבנו אלחנן שחולק ע"ז היינו דס"ל דאף שכבר קנה הנכרי מ"מ אין זה מועיל להתיר דמיו כ"ז שישנו ביד הנכרי אבל מ"מ אפשר שמודה דהנכרי קנהו וכ"מ להדי' ברמב"ן ור"ן שם בע"ז ס"ב: עיין עליהם. וכיון דבדיעבד חל מכירה אך דלכתחלה אסור מצד איסה"נ. וכיון שביארנו דאין לאסור מצד הנאה שפיר יכול הרב למכור שלא מדעת בעל החמץ באופן שהנכרי ימשכנו ושפיר דמי:
אך אכתי יש לפקפק בזה דכיון דאיהו לא עביד מצד איסה"נ שליח נמי לא משוי וה"ה זכיי' שהוא מצד שליחות. אך האחרונים נסתפקו בדבר דל"מ עביד מחמת איסור אם חשיב ל"מ עביד לענין שלא יוכל למשוי שליח:
**(הג"ה [
וכעי"ז ישבתי קו' הג' ר"י האמבורגער במשנה גיטין י"א: האומר תן גט זה לעבדי אינו חוזר בעבד והק' הא המשחרר עבדו עובר בעשה ואשלד"ע ויהא מעשה בטל, וי"ל דהנה הרמב"ן ורשב"א כ' דטעם איסור משחרר עבדו משום לא תחנם [ומה שהק' הרשב"א דהא בגר תושב ליכא לא תחנם ואטו עבד גרע מג"ת לע"ד הקלושה לא ק' דהרי בהוריות י"ג. מבואר דבצד א' עבד גרע אפי' מנכרי שזה ל"ה בכלל ארור וזה הי' בכלל ארור דוק ותשכח] ולכאו' ק' הא כשחל השחרור נעשה ישראל והוי כנותן מתנה לישראל וצ"ל דמ"מ כשבא לחון אותו הוא עבד וכעין דברי רשב"א גיטין פ"ג. במגרש ע"מ שתבעלי לפלוני אסור לבעלה דבשעה שבא לבעלה היא א"א. וה"נ דכוותי' וכ"ז כשהעבד יודע בשעה שמתחיל לשחררו ונהנה בעודנו עבד אבל בנותן ג"ש לשליח ואין נודע לעבד עד אחר שחל השחרור ואז כבר הוא ישראל. ול"ח כלל מהנה לעבד רק לישראל ובשעה שהי' עבד לא ידע ולא נהנה כלל:)** והנה הי' מקום להקל בזה בשעהד"ח גדול דכיון דמדאוריתא בביטול בעלמא סגי וכל המכירה היא רק מחמת דרבנן הצריכו ביעור וסד"ר לקולא. בשעה"ד דבדרבנן סומכין אפי' על יחיד במקום רבים בשעה"ד כנדה ט: מ"מ מסתפינא להקל בזה.
אך נפ"מ בדברינו. במי שבא להרב בע"פ אחר חצות שלא מכר עדיין חמצו והחמץ הוא במרחקים שא"א לו להגיע שמה ולבערו קוה"פ או לפעמים. שהחמץ נלקח לבית הממשלה כגון שהי' לו פאבריק יי"ש שלא כדת הממשלה ונלקח היי"ש לבית הממשלה, או שיש לו חמץ בדרך על הבאהן באופן שא"א לבערו. וכדומה. אז נכון שהרב בעצמו ימכרנו לנכרי בלא ידיעת בעל החמץ כדי להציל את בעל החמץ מב"י עכ"פ אליבא דר"ש דכמה גדולי ראשונים פסקו כוותי' כאמור לעיל. אך מ"מ יש נפ"מ דאם החמץ במקום רחוק מאד שא"א לו לבוא שמה אפי' בחוה"מ פסח אז הועילו מעשיו לכתחלה בשתים, א' שמציל חבירו מעבירת ב"י וב"י מן הוא והלאה. שנית שיהי' החמץ מותר לאחה"פ דבדיעבד חמץ שעעה"פ סומכין על הפוסקים כר"ש כאשר כבר הורה זקן הגאון נוב"י ז"ל סי' כ'.
אמנם אם החמץ מונח במקום שאפשר לבוא שמה עכ"פ בחוה"מ פסח [אף דגם בזה נכון שהרב ימכור לנכרי שלא מדעתו כדי להצילו מב"י ימים הראשונים ש"פ] מחרב בעל החמץ ליסע או לכתוב לא' ממכיריו במקום החמץ שיבער החמץ בחוהמ"פ דלכתחלה סומכין על ר"ש כנ"ל ובדיעבד אם לא נסע שמה ולא צוה לבער החמץ החמץ מותר לאחה"פ דבדיעבד סומכין על ר"ש כנ"ל.
עוד נפ"מ במי שהרב יודע בו שלא יציית לשרוף כל החמץ בער"פ אחה"צ. שעולה הון רב [אף דבכל זאת הרב צריך לומר לו שמחויב לשרוף כל החמץ דבדבר דמפורש ל"א מוטב שיהיו שוגגין וכו'] יכול הרב למכרו שלא מדעת בעל החמץ כדי להצילו מב"י עכ"פ לכמה פוסקים הפוסקים כר"ש דלדידי' מועיל מכירתו. ואף שבעל החמץ פשע במה שאינו רוצה לשרפו מ"מ מחויב הרב למעבד כל טצדקי להצילו מאיסור ב"י בתוך הפסח דדוקא במקום שהחבר צריך לעשות איסור קל להציל את ע"ה מאיסור חמור מחלקי התוס' שבת ד' ד'. בין פשע ללא פשע משא"כ בזה שהעלינו דבמכירת הרב אינו עובר איסור כלל אפי' לר"י אלא דלר"י ל"מ מכירתו ולר"ש מועיל. ואם אמרו בעירובין ל"ב: ניחא לי' לחבר למעבד איסורא קל ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה קו"ח דניחא לי' לחבר מיעבד מידי דלית בי' אסורא כי היכי דלא ליעבד ע"ה אסורא רבה וגם סוף דבר יהי' מותר לאח"פ דבדיעבד סומכין על ר"ש כנ"ל. אך בזה יש לפקפק לרשב"ג בב"ק ס"ט. דבד"א בשביעית דהפקר נינהו אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות. הנה היכא דבלא"ה יעשה הע"ה איסור גזל אין חוששין לו להקל האיסור ודוקא במקום שיכולין להצילו לגמרי מאיסור חייבין להצילו משא"כ בזה דסו"ס יעשה איסור. אפשר דה"ה בנ"ד כיון דסו"ס בעל החמץ עבריין הוא במה שאינו שורף החמץ דלפני הפסח פסקו הפוסקים כר' יהודא ולדידי' אין זה עצה כלל אין לנו להשתדל עבורו להצילו קצת מב"י אליבא דר"ש. אך בתוס' ב"ק ס"ט. ד"ה והצנועים דהצנועים אשאר ימות השנה קאי משמע דצנועים חולקים על רשב"ג אך הרמב"ם והר"ב פירשו דצנועים אשביעית קאי ולפ"ז אי"ר דצנועים חולקים על רשב"ג. וגם הרמב"ם פסק כרשב"ג אך בפיהמ"ש לרמב"ם פ"ה דמע"ש מ"א כ' על דברי הרשב"ג ועון הגזלנות יותר גדול עיי"ש משמע דאין רשאי להציל ממון קל של רבעי כיון שעדיין נשאר חטא יותר גדול וקילב"מ. משא"כ בנ"ד נתמעט חטא זה גופא דמעיקרא הי' עובר בב"י גם אליבא דר"ש ועתה אין עובר אליבא דר"ש דכמה פוסקים פסקו כוותי'. אפשר דל"ש בזה הלעיטהו. וכו'. גם י"ל דל"א הלעיטהו רק באיסור שעובר בקום ועשה משא"כ בב"י שאי"ע רק בשוא"ת.
וי"ל עוד סניף לזה דהנה לפמ"ש הנוב"י סי' כ' דלגבי חמץ שעבר עה"פ דרבנן סמכינן על הפוסקים כר"ש רק לפני הפסח פוסקים כר"י משום שהוא ספד"א וא"כ י"ל דהיי"ד אם דנין על איסה"נ. אבל בנ"ד ביארנו דכשאחר מוכר שלא מדעת בעל החמץ ליכא איסה"נ כלל אך דלר"י ל"מ מכירתו ושוב עובר בב"י וכיון דמה"ת בביטול בעלמא סגי ורבנן הצריכו ביעור הרי אין הדבר נוגע עתה רק למידי דרבנן ושוב יש לסמוך על הפוסקים כר"ש דלדידי' מועיל המכירה כאמור לעיל באורך. גם יש סניף דעת הפמ"ג סי' תמ"ג הנ"ל ובצירוף דעת הפוסקים דמצד איסור ל"ח ל"מ עביד. ולפ"ז בנ"ד גם לר"י יכול הרב למוכרו שלא מדעת בעל החמץ כנ"ל. עוד יש סניף דעת רמב"ן שהביא בח"ס סי' קי"ב דמכירת ונתינת איסה"נ אינו אסור מה"ת משום דאין דמיהם כירושלמי סו"פ האיש מקדש. ונלע"ד ראי' לזה מש"ס בכורות י': דעביד צריכותא חד להנאת דמיו וחד להנאת גופו וצריכא ופירש"י הנאת דמיו להשכירו ולמוכרו [כן הגיה בשט"מ שם] וק' הא לא מצינו בכל הש"ס בכל איסה"נ שיצטרך התנא להשמיענו בפירוש דגם הנאת דמיו אסור רק תני סתמא דאסור בהנאה והכל בכלל ולמה כאן לענין פט"ח אצטריך לאשמעינן בפי' דגם הנאת דמיו אסור, ולשיטת רמב"ן הנ"ל א"ש דבשאר איסה"נ באמת הנאת דמיו אין אסור מה"ת משום שאין דמיהן. ואך בפט"ח גם זה אסור מה"ת משום דחשיב ברשותי' דבעלים כיון דבידם לפדות בשה ולהנות מה דביני ביני כמ"ש המפורשים וע"כ אסור מה"ת ליתנו ולמוכרו משום דחשיב דמיהם כיון דיש לו דמים והוא ראי' נכונה בס"ד. עוד סניף דבאבני נזר סי' שע"ו בהגה צידד לומר דהרמב"ם ס"ל כירושלמי דגם למסקנא מקשינן שאור דאכילה לשאור דראי' וחמץ של נכרי מותר בהנאה ולפ"ז אפשר דגם חמץ של חברו מותר בהנאה אם לא נימא כהפנ"י הנ"ל. ובמקום הפ"מ מאד המיקל בזה למכור חמצו ש"ח שלא מדעתו אחר חצות כדי להצילו מב"י אליבא דר"ש וכדי שיהי' מותר לאחה"פ לע"ד לא הפסיד. ודין זה השני אני כותב להלכה ולא למעשה עד שיסכים לזה רב גדול בתורה.
עתה נבוא לנ"ד שישראל לא מכר חמצו קודם חצות ערב פסח. וכ"ת הורה לו להעמיד החמץ ברה"ר כמ"ש בשו"ת פנ"י הובא בח"ס סי' קי"ב. ועתה השאלה אם החמץ מותר לאחר הפסח. והנה הח"ס שם כ' דאפי' אם הנכרי זכה בו קודם כניסת הפסח מן ההפקר אף שנעשה שלו כי כן הוא הדין הזוכה באיסה"נ המה שלו מ"מ לא ניתק בזה לאו דב"י שעבר ממילא אסור בהנאה אחה"פ עכת"ד. והנה מ"ש דהזוכה באיסה"נ הרי הוא שלו בשו"ע הרב ז"ל מלאדי סי' תל"ה בקו"א כ' להיפוך דאף דחמץ לאחר זמן איסורו לאו ברשותי' קאי לבטל מ"מ ל"ח הפקר גמור שיוכל איש אחר לזכות בו בע"כ. אך בר"ן ורשב"א נדרים דף פ"ה. מבואר כהח"ס ע"ש ובנ"ד אפשר דגם הרב ז"ל מודה כיון שבעל החמץ גילה דעתו ורצונו שיהי' הפקר ולא זכה הנכרי בעל כרחו של בעל החמץ.
אך מה דסיים הגאון ח"ס ז"ל דאע"ג דהנכרי קנה החמץ דמ"מ לא ניתק הלאו דב"י שעבר זה שייך דעובר בב"י גם בער"פ, אמנם לדעת הראב"ד וחה"מ והמג"א דבער"פ ליכא ב"י ל"צ לנתק הלאו. אמנם בח"ס נראה יתר על הן דלא זו שלא ניתק הלאו שכבר עבר אף זו דאפי' מכאן ולהבא עובר בב"י בכל רגע ורגע מימי הפסח כמ"ש להדי' בד"ה ומ"מ ובד"ה שוב ע"ש. וצ"ל דסברתו דכיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו אלא דעשאן כל שפועל בו אחר דמן איסורו אחר שחל העשאן להוציאו יותר מרשותו לא יוסיף תת כח דגם ע"ז אמרי' עשאן [וכעי"ז כ' הרב מלאדי ז"ל סי' תמ"ה דל"מ הוצאה מרשותו לאחד"א דגם ע"ז אמרינן עשאן אך הח"ס הוסיף דאפי' בא לרשות הנכרי נמי אמרינן עשאן ואין זה ענין למ"ש תוס' ורא"ש ר"פ כל שעה דלריה"ג במכירה לנכרי מקיים תשביתו דשא"ה דלריה"ג דחמץ מותר בהנאה חמץ ברשותו ואי"צ לומר עשאן הכ' כברשותו ע"כ כשמוציאו מרשותו סגי דלדידי' לא אמרי' עשאן. משא"כ למ"ד דחמץ אסור בהנאה לפני זמנו ומ"מ איכא עשה דתשביתו ע"כ צ"ל עשאן:
אמנם ראיתי באבני נזר סי' שמ"א סק"נ כ' דל"מ במוציאו מרשותו אחר זמ"א משום דגם ע"ז אמרי' עשאן וכדברי הרב בש"ע סי' תמ"ה ס"ג. ומק' ע"ז דא"כ מה פריך הש"ס פסחים ו': וכי משכחת לה לבטלה והוצרך לתרץ דלאחז"א ל"מ מבטל לי' והרי אפילו הוי מצי מבטל לי' לאחר זמן איסורו הרי ביטול מצד הפקר ונימא גם ע"ז עשאן. ותירץ דשאני ביטול דמשום איסור חמץ הי' רק אינו ברשותו וע"י הפקר נעשה אינו שלו וזה ענין חדש ולא אמרי' בזה עשאן משא"כ במוציאו מרשותו דאינו פועל רק למשוי אינו ברשותו וע"ז אמרי' עשאן עיי"ש. ולפ"ד נשמע דנכרי הזוכה בפסח שנעשה אינו שלו של בעל החמץ ל"א עשאן גם בפמ"ג סי' תמ"ג סק"ו הנ"ל מבואר דאס נכנס לרשות נכרי בפסח מועיל להצילו מב"י ומדרבנן להקל שומעין:
עוד רחש לי לבי דבר חדש דלדעת ראב"ד ובעה"ע ורמב"ן ותשובת רש"י דחמץ בער"פ לר"ש מותר בהנאה מדאוריתא ואין אסור בהנאה רק מדרבנן י"ל דבער"פ ל"א עשאן כלל והא דחייב בתשביתו משום דמה"ת הוא ברשותו וחכז"ל בגזרתם לא להקל על ד"ת באו. וע"כ נשאר חיוב תשביתו דאוריתא. וכעין סברא זו יש בר"ן פסחים ל. לענין דשיל"מ. והכי מסתבר דכיון דמה"ת הוא ברשותו מנלן בער"פ לומר עשאן. גם לא מצינו סברת עשאן מדרבנן. והרי כמה פוסקים כתבו דל"מ הפקר ב"ד הפקר רק להפקיר ולא להקנות. ואם כנים הדברים נראה דמועיל אפי' הוצאה מרשותו בער"פ אחר חצות. וכיון דלענין חמץ שעעה"פ סומכין על ר"ש כאשר הורה זקן הגאון נוב"י ז"ל. ולרוב פוסקים ל"ש עשאן בער"פ לר"ש. דלדעת תוס' ובעה"מ חמץ מותר לגמרי בהנאה בער"פ לר"ש. ולדעת ראב"ד ובעה"ע ורמב"ן ורש"י אסור בהנאה רק מדרבנן ולכלהו ל"א עשאן בער"פ. ודעת הר"ן דלר"ש אסור בהנאה מה"ת בע"פ יחידית היא ואין להחמיר בדרבנן לחוש ליחידאה במקום רבים.
ונפ"מ בין ב' לישני הנ"ל דלתי' קמא בעינן דוקא שיזכה הנכרי מההפקר בער"פ אז מותר לאחה"פ. דאל"כ ל"מ הוצאה מרשותו לחוד. ושנויא בתרא אפי' לא זכה הנכרי בער"פ החמץ מותר לאחה"פ דבדיעבד סומכין דהוצאה מרשותו לחוד מועיל.
ולענין הלכה כיון הי' אנוס [שהרי הרב הורה לו להוציאו מרשותו ומאי הוי לי' יותר למעבד]. וגם ביטל חמצו דהתשב"ץ מתיר באנוס וביטל החמץ אף שיש חולקין. כאן שיש עוד סניף גדול דאפשר דבהוצאה מרשותו לחוד סגי, לר"ש יש להתיר החמץ במקום הפ"מ ער"פ בהנאה אפי' בלא זכה בו נכרי בער"פ, ולצרף דעת המג"א דס' חמץ שעעה"פ אסור באכילה ומותר בהנאה. הנלע"ד כתבתי.