אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן עו

סימן עה

אשר נסתפק כת"ה במחיצה בין בה"כ [שבבית] לבית אם מותר לקרות ק"ש נגדו ואם יכול להעמיד מחיצה בסמוך לו להתיר לקרות כי בעירובין כ"ה דאם לא הרחיק מחיצה שני' מראשונה ג"ט אין מחיצה ע"ג מחיצה עכת"ד זה כביר דנתי בזה ונלע"ד ללמדו מה' מזוזה דקיי"ל במזוזה הלך אחר היכר ציר מ"מ אם חדר א' יותר חשיב לעיקר תשמיש מייחסין הפתח לאותו חדר ה"נ במחיצה בין ב' חדרים מייחסין המחיצה לחדר היותר חשיב [ולכאו' יש ללמדו מאהלות פ"ו מ"ד כותל שבין ב' בתים וכו' טומאה בא' מהן וכלים בכותל מחציו כלפי טומאה טמאים מחציו כלפי טהרה טהורין לפ"ז י"ל גם כאן דחציו שכלפי בה"כ שייך לבה"כ וחציו שכלפי הבית לבית. אך ז"א דהרי שם במשנה שלפני' כותל שהוא לאויר וטומאה בתוכו מחציו ולפנים הבית טמא וכו' מחציו ולחוץ הבית טהור הנה דאפילו כותל שהוא לאויר אמרי' דרק מחצה עוביו שייך לביתו אם נבא לדמות לזה לא משכח"ל מחיצת בה"כ וע"כ דאין ללמוד משם ושאני ה' טומאה כדאי' סוכה די"ח ע"א:

ואשר נסתפק אם מועיל להעמיד מחיצה תוך ג"ט, הנה אם המחיצה מגיע עד למעלה, פשיטא דמועיל דלא גרע מכיסוי בעלמא דאפי' בצואה מועיל כיסוי. כי יש להסתפק באינו גבוה רק עשרה דאם נימא דחשיב מחיצת בה"כ. א"כ כל הכותל מחיצת בה"כ הוא וצריך להרחיק ממנה ד' אמות. ואפשר להסתפק גם בהרחיק ג' אם נימא במחיצה שבתוך הבית ל"א גו"א מחיצתו כמבואר בתוס' עירובין צ. ד"ה הכא ובאבנ"ז סי' רצ"א סקי"א וא"כ ליכא למעלה דבר המפסיק בין מחיצת בה"כ לבית. אמנם יש לדון לפי המבואר בסוכה ד' דאפי' בתוך הבית ג"כ חלוק למעלה מי' מן למטה מי' כמ"ש רש"י דף ה' ע"א ד"ה ותניא ש"מ למעלה מעשרה מיפסקא רשותא. עש"ה וא"כ י"ל גם לענין אויר בה"כ דלמעלה מעשרה מיפסקא רשותא ותו ל"ה אויר בה"כ [ומה דרה"י עולה עד לרקיע הוא משום. גו"א] וכיון דאויר שלמעלה אינו בה"כ ממילא המחיצות שם אין מחיצות בה"כ ואם נימא כן גם מחיצות תוך ג' מועילים דממנ"פ למטה מי' מועיל דלא גרע מכיסוי ולמעלה מי' הרי לא צריך כיסוי ע"כ נראה דמועיל מחיצה אפי' תוך ג"ט ואפי' אינה גבוה רק עשרה טפחים אך גם בלא מחיצה יש להתיר מטעמא דלעיל בפרט דכל דין מחיצת בה"כ בפלוגתא תלוי בסי' פ"ג דלדעת הב"י מחיצת הבה"כ מפסקת ומותר לקרות בסמוך לו ואפי' אין גבוה י' טפחים ודעת ב"ח דוקא גבוה י' טפחים אך המג"א הוכיח דלמחיצת בה"כ עצמה דינה כבה"כ וסיים לכן נראה לי דאין להקל והמיקל יראה עכ"פ שיהי' גבוה י' עכ"ל הנה לא החמיר בחזקת היד נראה דלא ברירא לי' להחמיר, וכיון דלב"י וב"ח פשיטא להו דמהני מחיצות בה"כ עצמה להפסיק ומג"א רפויי מרפא בידי' אפשר לומר דהלכה כב"י וב"ח כמ"ש רא"ש רפ"ק דב"ק ובמלחמות שם ספ"ב דהיכא דלמר פשיטא ולמר מספק"ל הלכה כמאן דפשיטא לי' מ"מ למעשה אין להקל נגד המג"א אמנם כשיש עוד צד להקל נוכל לסמוך ע"ז למעשה:

שוב נזכרתי שהדבר מפורש להיתר בטו"ז סי' פ"ג סק"א משום דמחיצה משמשת לב' דברים לבית וגם לבה"כ ל"ה מיוחד לבה"כ. וכעי"ז כ' המג"א סי' פ"ז סק"א דגרף שמשמש לב' דברים אין דינה כגרף:

ב) וע"ד שכ' בב"ח חו"מ סי' צ"ו וז"ל ולפ"ז ה"ה לו' שאין לו לשלם לכל בע"ח אם הסחורה שלקח בהקפה הוא בעין או מה דאתי מחמתי' קיים אין לאחרים חלק בהם ובשו"ת צ"צ סי' קי"ז תמה ע"ז שאין שום סברא וטעם לדין זה גם כ' שאין לדבר זה שום מקור וסמך. אשוב על ראשון ראשון ראשית אכתוב טעם לדברי הב"ח דהנה בתוס' ב"ק ט' דבע"ח דאית לי' זוזי ל"מ לסלוקי המלו' אלא בזוזי וכ' הרא"ש ואם אין זוזי ויש לו מטלטלין צריך ליתן מטלטלין כיון דזוזי יהיב שקיל כל מידי דמקרב טפי לזוזי דהיינו מטלטלי דאי לא מזדבן הכי מזדבן במתא אחריתי וכן קיימ"ל בשו"ע חו"מ סי' ק"א ואין לך דבר קרוב יותר להדבר שלו' כמו החפץ עצמו שלקח כעין שכ' רש"י בכורות דף ס': דאין לך סמוך יותר מגופו עיי"ש ואע"ג דהי' לו רשות להוציאה דע"ד כן לו' מ"מ אם לא הוציאה והגיע זמן פרעון שעבודו קודם על הסחורה עצמה שלקח ממנו בהקפה וע"כ הוא קודם לכל שאר בע"ח דאצלם ל"ש זה כנלע"ד נכון בס"ד. עוד סמך וטעם לדברי הב"ח מריטב"א שהובא בסמ"ע ע סי' ק"א סק"י דהמוכר סחורה צריך לשלם דוקא מעות דאנן סהדי שלא מכר לו סחורתו ע"ד לקבל קרקעות ודעת הסמ"ע אפי' במכר לו סתם הדין כן, וקו"ח לנ"ד דאנן שהדי שלא מכר לו הסחורה ע"ד לשלם מהם חובות לשאר בע"ח של הלוקח והוא יקח חלק כ"א מהם ודאי אין הדעת סובל זה וז"ב. עתה אכתוב מה שנלע"ד מקור לדברי הב"ח מטור או"ח ריש סי' ת"נ כ' רש"י ישראל שלו' ככר מחברו קודם הפסח צריך לפורעו אחר הפסח ואין בו משום איסור שעבר עה"פ כיון של"ה בעין בשעת איסור. ועי' פמ"ג דלשון זה כיון של"ה בעין איתא ברש"י ורא"ש ותוס' ולבוש ותמה הפמ"ג ע"ז דמה בכך אם הוא בעין בפסח הרי אז כבר אינו של ישראל רק של נכרי והמעות מגיע לישראל מחמץ שמכר קודם הפסח וסיים בצ"ע ובאמת הוא פליאה עצומה. ולהב"ח יש להסביר דהנה הטור כ' שם אח"ז בשם רשב"א מעשה בא לידי ישראל שהי' לו תנור ואפה בו ככר חמץ בפסח ובא האופה שהי' גזבר של ישראל והביא לו ככרות אחה"פ משכר התנור ואסרתי לו לקבלם לא מיבעי' חמץ שאסור שזכה בו ישראל בשכר תנורו והוי חמץ שעעה"פ. הנה דאפי' אין החמץ מבורר מה שהוא שלו כל שיש לו שעבוד על חמץ חשיב כחמץ שעעה"פ [וחוץ לדרכנו יש להוסיף ביאור לזה לפמ"ש ריטב"א קדושין י"ג. דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא דס"ל אין קנין לחצאין. הנה דשעבוד חשיב קנין לחצאין היינו חצי איכות הקנין. וכיון דחמץ של נכרי שקע"א ג"כ עובר בב"י הנה אף שאין בו רק מקצת קנין ה"ה דעובר על ב"י על שעבוד חמץ. וכע"ז כ' אחרונים לענין הואיל ואי בעי מתשל כדידי' דמי דזה רק בחמץ דגלי קרא דסגי בקע"א למשוי כשלו אמנם גם בפשוטו א"ש] וכיון דהחמץ שקנה כ"ז שהוא בעין חל עליו שעבוד המוכר כמ"ש הב"ח וקדים שעבודו לשאר בע"ח עובר עליו בב"י וכדידי' דמי ונ"ד עדיף יותר דכיון דמעיקרא הי' שלו גמור ועתה נשאר לו עדיין מקצת קנין חשיב כשלו כעין מש"כ התוס' גבי בהמת ארנונא וכיון דכדידי' דמי חשיב כחליפי חמץ אפי' ניתן לו מעות. וכ"מ בח"י סק"ג ובשו"ע הרב ז"ל ס"א דחליפי שעבוד של חמץ חשיב כחליפי חמץ עיי"ש וזה מקור נכון לדעת הב"ח בס"ד וב"ה שזכיתי לברר מקחו של צדיק הב"ח ז"ל:

ג) וע"ד הספק כדת מה לעשות במי ששכח והוציא חפציו לרה"ר ונזכר באמצע הילוכו ברה"ר:

הנה בע"ז (ד' ע.) דאמר איסר גיורא כי הוינא בארמיותן אמרי' יהודאי לא מנטרי שבתא דאי מנטרי שבתא כמה כיסי קא משתכחי בשוקא ולא ידענא דס"ל כר' יצחק דאר"י המוציא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מד"א. והנה (בסי' רס"ו) דמי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי אין עמו נכרי מניחו על חמורו אין עמו חמור נותנו לשוטה או לחרש או לקטן אין עמו כל אלו יטלטלנו פחות פחות מד"א. ובסעי' ח' י"א דוקא מי שהחשיך לו בדרך שהי' סבור שעדיין יש שהות ביום אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה ושכח והוציא לרה"ר לא התירו לו שום א' מדרכים אלו. ועז"כ המג"א סק"י ומ"מ צ"ע דהא בע"ז (ע.) קאמר המוציא כיס בשבת משמע דאפי' הוציאו בשבת עצמו שרי ואפשר דהתם איירי בשוכח והכא במזיד וע' מחה"ש. וכן פ' הרב ז"ל כתי' זה של מג"א בסט"ז וי"ז דדוקא ביצא סמוך לחשיכה ועבר על המשנה לא יצא חייט במחטו ע"ש עם חשיכה ע"כ קנסינן לי' אבל בהוציא בשוגג אפי' בשבת שייך כל היתרים הנ"ל וגם היתר האחרון שיוליכנו פחות פחות מד"א ויזרקנו לביתו כלאחר יד עיי"ש. והדגול מרבבה כ' על ד' המג"א הנ"ל וז"ל דתרי המג"א תמוהים וגם נגד הדין שאם הוציא בשבת ועבד עקירה מרה"י א"כ איך אמרו מוליכו פחות פחות מד"א הרי עושה הנחה ברה"ר וא"כ עביד עקירה ברה"י והנחה ברה"ר ויש כאן הוצאה ממש ומחויב סקילה ומי שמוציא מרה"י לרה"ר בשבת אין לו תקנה אלא לחזור ולרוץ לאותו רה"י שהוציא משם יעו"ש ברמב"ם פי"ג מה"ש ה"ח וצ"ל דהמג"א מיירי בעקר חפן להוליכו מזויות לזויות ושוב הוציא עכ"ד הדגול מרבבה וטרם בואי ליישב ד' המג"א הנני לבאר מקודם דברי הדגול מרבבה. ובס' נפש חי' (סי' ה') הקשה לו ח"א איך יפרנס הדג"מ דברי הגמ' ע"ז (ע'.) הנ"ל דהמוציא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מד"א, והגאון נפש חי' תי' לו דהדג"מ מוקים לה במפנה חפציו מזויות לזויות ושכח והוציאו (וזה דוחק גדול ואין לו שום רמז בגמ'] אך חזר והקשה ע"ז דכל שוכח ומוציא בשבת חפץ בשוגג נמי ל"ה עקירה משעה ראשונה לכך דהוי מתעסק גמור וליכא איסור דאורייתא דומי' דמפנה חפציו מזויות לזויות ומה הק' הדג"מ על המג"א עכת"ד נפש חי', והנה קו' ראשונה שהק' על הדג"מ איך יפרנס דברי הגמ' ע"ז (ע'.) נלע"ד דהדג"מ מוקים לה בהוציא מבעוד יום והוא דבר הלמד מענינו דהרי אותה מימרא דר' יצחק היא עצמה שנוי' בר"פ מי שהחשיך (קנ"ג:) בשם ר' יצחק עצמו לענין מי שהחשיך לו בדרך דמיירי בעקר מבעוד יום, וגם ע' בר"ן ורא"ש בע"ז (ע'.) דהשמיטו בדר' יצחק תיבות המוציא כיס בשבת רק דעבדי כדרי"צ דאמר מוליכו פחות פחות מד"א, עיי"ש ולפ"ז אין רגלים כלל לומר דמיירי בהוציא בשבת ובודאי מיירי בהוציא מבעו"י דומי' דר"פ מי שהחשיך ולגירסתם אין ס' כלל בזה, ותו דגירסת הרמב"ם בהא דע"ז (ע'.) המוצא כיס בשבת בלא יוד ול"ג המוציא כמ"ש הקרבן נתנאל ר"פ מי שהחשיך והא"ר הובא במשב"ז (סי' רס"ו סק"ה), ואף דהרמב"ם למד מזה דגם במציאה התירו להוליך פחות פחות מד"א וכל הפוסקים חולקים עליו בזה מ"מ לענין הגירסא י"ל דמודו לרמב"ם דגרסי' המוצא כיס בשבת אך שמפרשים שמוצא אצלו כיס שלא ידע מזה מעיקרא [ולא קאי על אבידה] ושייך ג"כ שפיר לשון המוצא כיס בשבת, אף דמיירי שיצא מבעוד יום בעוד היום גדול דכה"ג מותר כמ"ש המג"א (רסק"י)] אך שמוצא אצלו הכיס בשבת, וא"כ לגיר' הר"ן ורא"ש א"ש בפשיטות וגם לגירסת הרמב"ם המוצא כיס ג"כ א"ש ברווחא, ואף לגירסת ספרים שלנו המוציא ביוד יש לדחוק ולומר דמיירי בהוציא מבעו"י מחמת שהוא דבר הלמד מענינו מאותה ששנינו ר"פ מי שהחשיך דהיינו אותה מימרא דרי"צ דכאן כאמור, ותו דממקומו הוא מוכרע דאמר איסר גיורא בארמיותי' ישראל לא מנטרי שבתא דאי מנטרי שבתא כמה כיסי הוי משתכחין בשוקא, וק' טובא דמאין לישראל כיס אצלו בשבת והרי אפי' לטלטלו בביתו אסור ומאין יהי' אצלו כיס בש"ק, ותו דחייב אדם למשמש בבגדו ע"ש עם חשיכה [כן אמר ח"א] ואף דאיסר גיורא לא ידע מדין זה דחייב אדם למשמש וכו' מ"מ מסתמא מעצמן עושין כן כדי שלא להוציא בשבת מרה"י לרה"ר, ומאין לו לחשוד בכשרים דלא מנטרי שבתא אדרבא כיון דמנטרי שבתא ע"כ נזהרין קודם ש"ק שלא לבא לידי כך ומפנים בגדיהם קודם השבת, וע"כ דקאי במי שהחשיך לו בדרך ואין לו שום עצה רק להשליך הכיס ברה"ר, וזה הי' שכיח טובא בשנים קדמוניות שלא הי' מסה"ב וגם ע"פ רוב הלכו ברגלים והרבה פעמים לא היו יכולים לבוא לביתם רק מעט תוך השבת וע"ז קאי קושייתו, אבל אי קאי על המוציא בשבת תמוה טובא כנ"ל ע"כ מוקי לה בהוציא קודם שבת:

ומה שהקשה עוד דכמו שכ' הדג"מ עצמו במפנה חפץ מזויות לזויות ואח"כ הוציא יש להתיר פחות פחות מד"א א"כ בכל שוכח שייך היתר זה דהוי נמי מתעסק בעקירה ול"ה עקירה משעה ראשונה לכך, נלע"ד להצדיק את הצדיק הדג"מ ז"ל, דהנה רעק"א (בסי' ח') כ' דאע"ג דמתעסק אמעיט מחטאת מ"מ איסור תורה יש ואמרי' קילב"מ עיי"ש, ולכאורה ק' דהרי מפורש בכתובות (ל"א.) דאם לא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ל"א קילב"מ עיי"ש ואף שכ' שם רעק"א דהיי"ד היכא דנתמעט מבה פרט למתעסק אבל היכא דנתמעט מצד דל"ה מלאכת מחשבת ליכא איסורא כלל ול"א קילב"מ, אבל הרי כ' שם דנתכוין לחתוך תלוש זה ונמצא מחובר הוי מלאכת מחשבת כיון דלא נתכוון לחפץ אחר רק דנתמעט מבה פרט למתעסק, וכ"כ שם בסוף התשובה ברואה את עבדו רוצה לחתוך תלוש והוא רואה שהוא מחובר מצוו' להפרישו, ונ"ד להא דמי דהרי מכוון לאותו חפץ ולאותה פעולה רק שסובר שהוא מזויות לזויות והוי טלטול בעלמא ובאמת הוא עקירה של הוצאה וא"כ דומה לנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר וה"נ נתכוון לטלטול ונמצא הוצאה ול"ש בי' הפטור במלאכת מחשבת [ורש"י ז"ל פי' פ"ק דשבת דלא הי' עקירה משע"ר לכך ל"ה מחשבת, אך לפי חילוק התוס' שבת (ע"ב:) א"א לומר כן ואף לרש"י י"ל דאצטריך בזה גם המיעוט דבה פרט למתעסק ומינה ידעי' דמתעסק ל"ה מלאכה, אך מזה ל"ה ידעי' רק דצריך כוונה בשעת פעולתו אבל לא שיהי' דעתו משעה ראשונה לכך וממלאכת מחשבת ילפי' דכל מחשבה שצריך להמלאכה בעינן מבורר משעה ראשונה לכך, וכיון דממחשבת גרידא ל"ה אפשר למעט דב"ז רק משום מתעסק ג"כ שפיר ראוי שיהי' בזה איסור דאורייתא כמו בכל מתעסק] ולולא דברי רעק"א ז"ל הוי אמינא מנפשאי דאפי' נימא מתעסק אין בו איסור דאורייתא מ"מ שייך בי' קילב"מ דהרי ילפי' מהיקש מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חילקת בו בין שוגג למזיד לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד לפוטרו ממון, ואף אנו נאמר מה מכה בהמה לא חילקת בין מתעסק לאינו מתעסק לחייבו ממון כמפורש סוף פ' כיצד הרגל דבנזקין אף מתעסק חייב עיי"ש אף מכה אדם לא תחלוק בו בין מתעסק לאינו מתעסק לפוטרו ממון, וא"כ בלא"ה ק' הא דכתובות (ל"א.) אך מצאתי בתוס' ב"ק (ל"ה.) ד"ה מתני' בשוגג דהא דחייבי מיתות שוגגין פוטר מתשלומין משום דאית בי' איסור מלאכה עיי"ש הנה דבר ה' אמת בפיו של הגרעק"א ז"ל דדוקא אם נימא דמתעסק יש בו איסור אז שייך קילב"מ ולא זולת כ"מ בתוס' סנהדרין (ע"ח:) ד"ה וחד דל"ש קילב"מ רק במקום שאין הפטור מן הדין עיי"ש היטב אך דעת רש"י ז"ל שם דגם במקלקל אמרי' קילב"מ ע"כ לא ס"ל כהתוס', וא"כ קושייתי מכתובות (ל"א.) ק' גם לרש"י ריש פ"ק דשבת דל"ה עקירה משע"ר לכך ל"ח מלאכת מחשבת מ"מ הרי לרש"י עצמו אפי' במקום שאין בו איסור מלאכה שייך קילב"מ, [וברמב"ן שבת (ק"ו.) הביא ירושלמי פ"ב דשבת הלכה ה' דמפורש בו כדברי רש"י ב"ק הנ"ל] וא"כ ק' טובא הא דכתובות (ל"א.) בין לרש"י בין להתוס', עוד ק' טובא מדוע לא מצינו דין זה דל"ה עקירה משעה ראשונה לכך רק בהוצאה לבד ולא בשאר מלאכות כגון הטוחן חצי גרוגרות ואח"כ חזר ונמלך וטחן עוד ח"ג יפטר משום של"ה טחינה משע"ר לכך וכן בכותב אות א' וחזר וכתב אות שני ליפטר [ואדרבא דעת רש"י ז"ל דאפי' במעביר ד"א לא בעינן עקירה משע"ר לכך רק במוציא כמ"ש היום תרועה רפ"ד דר"ה] ע"כ נלע"ד דבכל מלאכות אף של"ה דעתו משעה ראשונה לגמור חייב דאע"ג דמתחלתו ליכא מחשבת כיון דבסוף איכא מחשבת סגי זה לכל המלאכה וכעי"ז כ' הפוסקים לענין כתיבת שם דאי"צ מחשבת לשמה רק בגמרו

, **([ואפי' לדעת החולקים בכתיבת שם וס"ל דבעינן לשמה בכולו היי"ד התם דבעינן לשמה, ע"כ אף במחשב בסוף ומועיל למפרע מ"מ א"א שיחשב מעיקרא לשמה להדי' דלענין לשמה בעינן שיהי' מבורר בשעת כתיבה כמ"ש התוס' גיטין (כ"ד:) משא"כ בעניננו דל"ב לשמה רק שלא יהי' מתעסק י"ל דמועיל מחשבה בסופו על כל המלאכה למפרע)** אך במפנה חפציו מזויות לזויות דהי' מחשבתו לחזור ולהניחו ברה"י וזה חשיב כמחשבה להיפך לגבי עקירה דעיקר גדר עקירה יש ללמוד מדברי חי' הר"ן שבת (ח'.) סוגי' דכוורת לענין הנחה דעיקר גדרו להתבטל אל הרשות ומינה דעקירה היינו שיתבטל התבטלותו אל הרשות שהי' בו, וכן מבואר בראב"ד הובא ברמב"ן שבת (ח':) גבי זירזא דקני דעקירת הרשות הוי עקירה עיי"ש ביותר ביאור בשט"מ כתובות (ל"א:) עיי"ש, וכ"מ גם ברן ע"ז (ט"ו) במה שהק' על הרשב"א שחידש חידוש עצום דלאו דמחמר שייך גם בחצר ותמה הר"ן דבר"פ מי שהחשיך מבואר דלענין מחמר בעי' עקירה והנחה ומה שייך עקירה והנחה בחצר עיי"ש והיינו הר"ן לטעמי' בסוגי' דכוורת דעיקר גדר עקירה שיעקר התבטלותו אל הרשות שהוא בו והנחה ברשות אחר שיתבטל לבטל האחר, אבל כשעוקר ובאותו רשות מניח ל"ח נעקר מן הרשות, כיון שחוזר ומניחו באותו רשות [ואע"ג דגם במעביר ד"א בעינן עקירה והנחה אף שהוא באותו רשות זה לא קשה דכבר כ' בעל המאור ור"ן פ' כלל גדול דאיסור מעביר מצד מוציא דד"א קונות לו והוי כמוציא מרה"י לרה"ר וא"כ חשיב גם מעביר כמוציא מרשות לרשות] ונחזור לנ"ד דמה"ט כשמפנה חפצים מזויות לזויות הוי מחשבה להיפך לגבי עקירה דעיקר גדר עקירה לעקור התבטלותו אל הרשות וזה דעתו לחזור ולהניחו באותו רשות וא"כ דעתו לחזור ולבטלו אל הרשות כמ"ש החי' הר"ן הנ"ל גדר הנחה וא"כ דעתו שישאר בטל אל הרשות וזה היפך העקירה וכיון דכוונתי להיפך ע"כ ל"מ מה שבסוף הוי מחשבת כיון דמעיקרא הי' כוונתו להיפך הא למה זה דומה אם יכתוב ג' אותיות השם בפי' שלא לשמה ואות ד' לשמה בודאי ל"מ אף לדעת הסוברים דסגי לשמה בגמר כתיבת השם. ומש"ה לא מצינו זה במלאכה אחרת כגון כותב אות א' ונמלך וכ' אות ב' דאף דמעיקרא ל"ה דעתו לב' אותיות מ"מ ל"ה כוונתו להיפך לענין כתיבת אות א' ע"כ סגי בכוונה בשעת גמר המלאכה וכן בכל המלאכות משא"כ במפנה מזוית לזוית דהי' בהתחלתו כוונה להיפך ומצינו דוגמא לזה בחי' ריטב"א שבת (ק"ו.) דאף למ"ד מקלקל בחבורה חייב אף דליכא צורך כלל מ"מ מלא כה שאין צריכה לגופה פטור כיון דעושה לצורך אחר מתבטל המלאכה שבו אל אותו צורך ע"כ פטור משא"כ במקלקל שאין בו צורך כלל חייב עיי"ש הנה דמכוון לצורך אחר גרע משלא לצורך כלל:

[ומה דרש"י ז"ל ס"ל דבמעביר ל"ב עקירה משעה ראשונה לכך משום דס"ל דמעביר ד"א ברה"ר כיון שהוא באותו רשות א"כ לעולם חשיב העקירה בכוונה להיפך לחזור ולבטלו לרה"ר בהנחה וכך דרך הכשרו ע"כ ל"ב בזה עקירה משע"ר לכך והתוס' ברפ"ד דר"ה דס"ל גם במעביר בעינן עקירה משע"ר לכך ס"ל כמ"ש לעיל בשם בעה"מ ור"ן דגם חיוב מעביר משום מוציא הוא א"כ כשדעתו להניח בסוף ד' אין זה מחשבה להיפך להעקירה ע"כ בדעתו להניחו בתוך ד' שוב פטור דל"ה עקירה משע"ר לכך כמו בצותיא] ומש"ה בכתובות (ל"א.) דהיכא דל"ה עקירה משע"ר לכך ל"א קילב"מ דלא דמי לשוגגין דכאן איכא כוונה להיפך, וגם לענין הדרש דמקשי' מכה אדם למכה בהמה מה מכה בהמה לא חילקת בו בין שוגג למזיד לחייבו ממון וכו' י"ל דלענין כוונה להיפך ל"ש לדרוש כן דאדרבא מצינו חילוק גם לענין מכה בהמה בין כוונה להזיק לכוונה להיפך והוא בעבד [דדומה לחמור ודומה למכה בהמה] דכתבו התוס' ב"ק (כ"ו:) ד"ה לענין עבד דלרבנן דרשב"ג דקיי"ל כוותייהו היכא דמפיל שן או עין עבדו במתעסק יצא לחירות אבל בהושיט ידי במעי שפחה לטובתה [דהוא כוונה להיפך לגבי נ"ק] וסימא עובר שבמיעי' פטור, הנה מצינו חילוק במכה בהמה בין מכוון להיזק למכוון להיפך, ובלא"ה לאו לכל מילי מקשינן מכה אדם למכה בהמה רק דומי' דחייבי מיתות שוגגין כמבואר בתוס' ב"ק (ל"ה:) שם ובתוס' סנהדרין (ע"ח:) ואף לרש"י דגם במקלקל שייך קילב"מ היינו ג"כ משום דדומה לחייבי מיתות שוגגין כאשר דיבר בקדשו באבני נזר (סי' קכ"ו סק"ז) עיי"ש ממילא בלא הי' עקירה משע"ר לכך דל"ד לחייבי מיתות שוגגין דהפטור מחמת דכוונתו להיפך ע"כ ל"א בזה קילב"מ, אבל במתעסק לגמרי דליכא כוונה להיפך צדקו דברי הגאון רעק"א ז"ל דאמרי' קילב"מ דדומה לחייבי מבי"ש:

ולפי האמור צדקו דברי הדג"מ דדוקא במפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאם פטור אבל מתעסק גמור בתחלתו שלא ידע שיש אצלו חפץ ובסוף נזכר ועושה הנחה בכוונה עובר איסור דאורייתא דסגי במחשבתו בשעת גמר מלאכה שיחשב כאלו עשה כל המלאכה בכוונה ומחשבה:

ונלע"ד עוד סמך לדברינו דהנה רעק"א (סי' ח') חידש דמתעסק לא אמעיט רק מחטאת אבל איסור דאורייתא יש בו ומצווין להפרישו, והנה בריש שבת (ג') שניהם פטורין והא איתעבידא מלאכה מבינייהו ופירשו התוס' דהקושי' על השני שגמר המלאכה שיתחייב ומשני דכתיב בעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין, העושה את כילה ולא העושה מקצתה עיי"ש וכיון של"ה עקירה משע"ר לכך מ"מ הרי עשה מלאכה שלימה דגם העקירה שם מלאכה עלי' כדברי הגרעק"א הנ"ל וא"כ שפיר חשיב יחיד שעשאה ושוב אף דא"א לחייבו על ההתחלה משום מתעסק מ"מ כיון דאינו בכלל המיעוט דשנים שעשאו שוב ק' דיתחייב על הגמר גרידא כמ"ש התוס' על קו' הש"ס כאמור, אבל לפמש"כ דכאן גרע ממתעסק ואין שם מלאכה עלי' כלל על העקירה שפיר הוי בכלל המיעוט דהעושה מקצתה דהעקירה כמאן דליתא דמיא כיין דאין שם מלאכה עלי' ודומה לעקר בחול והניח בשבת דפטור כמ"ש רש"י (ג':) דדומה לשנים שעשאו, אבל במתעסק גמור התחלתו ומזיד בסופה שפיר י"ל דהוי **(ולא חשיב מתעסק אך בירושלמי פ"ג דר"ה ה"ג הובא בר"ן ורא"ש פ"ד דר"ה על המשנה דתקע בראשונה ומשך בשני' כשתים מבואר להדי' דאם מקצת תקיעה במתעסק אף דבשאר מכוון מ"מ אותו מקצת תקיעה פסול עיי"ש וכן מבואר בברכות (י"ב:) גבי פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא דל"מ כוונה בשעת גמר הברכה:

ויש לחלק דאע"ג דלענין מתעסק ל"מ מחשבה בסופה לבד מ"מ לענין מלאכת מחשבת מהני [וברש"י שבת (ה') דטעם מפנה חפציו מזויות לזויות וכו' הוא מצד מלאכת מחשבת] דהא דבעי' מלאכת מחשבת בשבת ממשכן גמרי' כמ"ש רש"י חגיגה (יוד:) ובירושלמי דבמלאכת המשכן בעי' לשמה והוא ג"כ מצד מחשבת וע"כ שפיר יש ללמוד מלשמה האמור בפוסקים דמועיל בגמר כתיבת השם דכה"ג חשיב מלאכת מחשבת, וע' ריטב"א סוכה (ט:) דמה דבעי' בסת"ם לשמה הוא משום דדומה לקדשים ועיי' בהקדמת ס' הטהור אגלי טל דמייתי פלוגתא בהא דילפי' שבת ממלאכת המשכן אם היינו מבנין המשכן או מהקרבנות עיי"ש וכיון דבין בנין המשכן בין הקרבנות בעי' לשמן והריטב"א דימה דין כתיבת סת"ם ג"כ לקרבנות שפיר יש ללמוד מלאכת מחשבת דשבת מלשמה דס"ת ודו"ק:)** איסור דאורייתא וחייב סקילה כדברי הדגול מרבבה, כיון דגם העקירה שם מלאכה עלי' מה"ת כמ"ש רעק"א ז"ל:

עוד י"ל קו' הנ"ל למה לא מצינו דין זה דבעינן מחשבתו משעה ראשונה בשאר מלאכות והרי אפי' כותב אות א' שחרית ואות א' בין הערבים חייב אע"ג שלא הי' כתיבה משע"ר לכך, ונראה דשאני הוצאה דבעינן שתעשה מלאכתו בב"א כדאי' לקמן (צ"א:) ואם עקר ברה"י והניח נתבטלה עקירתו לגמרי ולא חזי לאיצטרופי עוד למלאכת הוצאה עד שיעשה עקירה מחדש ע"כ במפנה חפציו מזוית לזוית והי' מחשבתו לחזור ולהניחו ברה"י נמצא לפי מחשבתו הי' עקירה זו בלתי אפשרית להצטרף עוד ולהעשות חלק ממלאכת הוצאה ע"כ אף בנמלך להוציאו פטור של"ה עקירה משע"ר לכך וחשיב מחשבתו הראשונה כעין כוונה להיפך לגבי צירוף ולא חזי' לאיצטרופי תו, וכ"ז בהוצאה אבל הכותב אות א' שחרית אף לפי מחשבתו שלא לכתוב יותר מ"מ עדיין אות זה חזי לאיצטרופי ולהעשות מלאכה כי בכל עת שיחזור ויכתוב אות שני בצדו יהי' מלאכה שלימה וכן בטוחן חצ"ג בכל עת שיחזור ויטחון חצ"ג חזי לאיצטרופי לח"ג ראשונה ולהעשות מלאכה ע"כ ל"ח מחשבתו הראשונה הפכיית לענין צירוף, [אחר כתבי מצאתי ראיה מפורשת לדבריי בס' שו"ת הרי"מ (סי' ג') דנקיט ג"כ בפשיטות דל"ב משעה ראשונה לכך רק בהוצאה ולא בשאר מלאכות דוק ותשכח] וכן כ' באגוד"א ה' שופר אות י"ז עיי"ש:

ולפי"ז צדקו ג"כ דברי הדגול מרבבה דבלא ידע כל שיש אצלו חפץ דלא הי' לו מעיקרא מחשבה להיפך שפיר מהני מחשבה בגמר המלאכה שלא יחשב מתעסק, ואחר שנתיישבו הקושיות על הדגול מרבבה, נבא לדבריו לענין דינא, כ' דמי ששכח והוציא חפציו לרה"ר אין לו עצה לעמוד דא"כ יגמור מלאכת הוצאה ואין לו תקנה אלא לחזור לאותו רה"י שהוציא משם יע"ש ברמב"ם פי"ג מה' שבת הלכה ח' עכ"ד, והנפש חי' (סי' ה') כ' דה"ה דיכול לילך לרה"י אחר שלא יעמוד ברה"ר, ולענד"נ דאם אפשר לו צריך לחזור דוקא לאותו רה"י שהוציא משם ולא לרה"י אחר:

איברא דמרמב"ם פי"ג מה"ש ה"ח שציין הדג"מ אין ראיה לזה דז"ל הרמב"ם שם לפיכך אם יצא בחפץ שבידו ולא עמד ברשות שני' אלא חזר ונכנס אפי' יצא ונכנס כל היום כולו פטור לפי שעקר ולא הניח עד שיצא היום עיי"ש וא"כ אין ראי' משם דשם מיירי שלא הניח כלל בשבת, והרמב"ם נקיט חזר ונכנס לרבותא דאפי' הוציא וגם הכניס פטור וממש כזה איתא בגמ' (דף ה':) הובא בהה"מ שם, אך לענ"ד מטעם אחר בעי שיחזירנו דוקא לאותו רשות שהוציא משם דהנה בתוס' עירובין (ל"ג.) כתבו דהמוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר עובר מה"ת משום מעביר ד"א ברה"ר, ורשב"א שבת (צ"ז.) חולק כיון שלא עקר והניח ברה"ר ליכא איסור דאורייתא כלל, ונראה דאפי' להתוס' דחייב משום מעביר מ"מ אם הוציא מרה"י לרה"ר וחזר והכניסו לאותו רה"י קודם הנחה פטור כמבואר בשבת (דף ק'.) בזרק חוץ לד"א וטרם שהונחה חזר ונתגלגל לתוך ד' פטור עיי"ש, וה"נ קודם הנחה נתבטלה הוצאתו, ולקמן (פ'.) הוציא חצ"ג והניחה וחזר והגביהה וחזר והוציא חצ"ג הראשונה נעשה כמי שקלטה כלב או שנשרפה ופטור, וה"נ כיון שנתבטלה מלאכתו קודם הנחה פטור [ואע"ג דבהוצאה לא בעינן מלאכה מתקיימת כאשר הוכיח במישור באבני נזר (סי' ר"י ס"ק ט"ז), וכן נלע"ד להוכיח משבת (צ"ט:) הנחה וסילוק מחיצה בהדי הדדי קאתי ואע"ג דמלאכתו מתבטלת מיד, וכן בשבת (ק"ב.) זרק ונח בפי הכבשן חייב אף דנשרף מיד, אבל היי"ד כשנתבטל אחר גמרה או לכה"פ ביחד עם הגמר, אבל עכ"פ צריך שתהי' מלאכתו מתקיימת בכל משך עשייתה כמבואר בהא (דדף פ'.)], מצאתי לכאורה סתירה לזה בירושלמי פ"ק דשבת וזה פרי' א"ר ינאי בלע חצי זית והקיאו וחזר ובלע חייב הכניס חצי גרוגרות וחזר והוציאו פטור מה בינה לבין קדמייתא תמן נהנה גרונו בכזית ברם הכא לא נתעסק בכגרוגרות שלימה א"ר יוסי פעמים שהוא מתעסק בגרוגרות שלימה והוא פטור היך עבידא הוציא ח"ג והניחה וחזר והוציא ח"ג ולא הספיק להניחה עד שנשרפה הראשונה והרי נתעסק בגרוגרות שלימה והוא פטור, עכ"ל מוכח דברישא טעם אחר הוא משום דלא נתעסק בכגרוגרות שלימה, ותיפ"ל גם ברישא משום דנתבטלה המלאכה קודם הגמר דהרי חזר והוציאה קודם ח"ג ב', אמנם באמת נראה דזה עצמו כוונת ר' יוסי דאי"צ לטעם הנ"ל משום דלא נתעסק בגרוגרות שלימה דכיון דנתבטלה מלאכתו קודם הגמר וכה"ג משכחת לה אפי' בנתעסק בגרוגרות שלימה שיהי' פטור וה"נ תיפ"ל מטעם זה, דאל"כ רק דכאן ל"ש טעם זה א"כ מה קאמר דמשכחת לה בנתעסק כגרוגרות שלימה שיהי' פטור מה ענין זה לכאן, ותו דהא הרבה משכחת יוכל למצוא שנתעסק בגרוגרות שלימה והוא פטור כגון של"ה עקירה משעה ראשונה לכך או שלא הניח ע"ג מקום ד' ודכוותה טובא אלא ודאי כוונת ר' יוסי דכאן הפטור משום שנתבטלה מלאכתו קודם הגמר ואפי' מתעסק בכגרוגרות שלימה פטור בכה"ג והוא ברור, ולפ"ז אדרבא דברי ר' יוסי הם סייעתא לדברינו, ובשבת (דף ה') זרק חפץ ועקר הוא עצמו וקבלו מהו ב' כתות באדם א' כאדם א' דמי וחייב או כב' בנ"א ופטור, והתוס' כ' בשם ר"ח להיפך ב' כחות באדם א' כאדם א' דמי ופטור וכו' דדומה למעביר מיד ימינו ליד שמאלו דאף שהעביר ד"א פטור, והתוס' לא כתבו טעם הפטור בזה, אך בפי' הר"ח הנדפס בש"ס ווילנא אסברא לן טעמא דמלתא דמעביר מימינו לשמאלו פטור משום דמקום עקירה הוא מקום הנחה עיי"ש, וה"ה בנ"ד במוציא מרה"י לרה"ר וחזר והכניסו לאותו רה"י מקום עקירה הוא מקום הנחה ופטור וז"ב, ע"כ היכא דאפשר לו בקל נלע"ד דצריך להחזירו דוקא לאותו רשות שהוציא משם, אך בדלא אפשר בקל יוכל להוליכו לרה"י אחר, ג"כ דמסתמא הלכה כרשב"א נגד התוס' דהוא בתרא, ובמקום אחר כתבתי דגם הבעל המאור והר"ן ס"ל כרשב"א שכתבו בפ' כלל גדול דטעם מעביר ד"א ברה"ר משום מוציא הוא דד"א ש"א קונות לו, וא"כ אם מניח ברה"י אחר הוי מוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר, ומבואר בתוס' עצמן דהא גופה לאו מלאכה הוא רק דחייב מצד מעביר ד"א ברה"ר אבל לר"ן ובעה"מ דכל חיוב מעביר משום מוציא פשיטא דאם מכניסו לרה"י אחר ל"ח מוציא דנתבטלה מלאכת מוציא קודם הנחה כיון שחזר והכניסו לרה"י ודומה להא דשבת (פ'.) הנ"ל, וכיון דרשב"א ור"ן ובעהמ"א שוין בדבר לפטור מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר ודאי הלכתא כוותייהו נגד תוס' עירובין (ל"ג.) דרבים ובתראי נינהו, ונלע"ד ראיה לזה עוד מכתובות (ל"א:) ודאפקי' להיכא אי דאפקיה לרה"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא אי דאפקיה לרה"י איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא, ואי נימא דהמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר ד"א חייב הו"ל לאוקמי בכה"ג דאפקיה לרה"י דרך רה"ר ואיסור שבת ואיסור גניבה באין כא' בבוא החפץ לרה"י דאז נגמר איסור בהנחה דבלא הנחה ליכא חיוב וגם איסור גניבה נגמר שם בבוא לרה"י וע"כ כהרשב"א דכה"ג ליכא איסור דאורייתא, ע"כ במקום דלא אפשר יוכל להוליכו ג"כ לרה"י אחר, אבל היכא דאפשר ראוי לחוש לשיטת התוס' ולחזור לאותו רה"י שהוציא משם:

כ"ז כתבתי לדעת הדגול מרבבה, עתה נתנה ראש ונשובה לדברי המג"א (סי' רס"ו סק"י) הנתנין למעלה אשר גם בשו"ע הרב ז"ל פסק כדבריו (וכן נראה דעת מחה"ש ופמ"ג שפירשו דברי המג"א ולא השיגו עליו] והדגול מרבבה תמה ע"ז דאיך אפשר לומר דהמוציא בשבת מרה"י לרה"ר יהי' מותר לו לעמוד ברה"ר הרי עי"ז גומר מלאכת הוצאה, ולפי דבריו ז"ל נראה דאפי' בשוכח אצלו חפץ שאין צריך לו כלל ואינו חושש להפסידו מ"א לא יזרקנו ברה"ר רק ילך בחזרה לרה"י, ודעת המג"א נראה כמ"ש הנפש חיה דבכל שוכח חשיב שלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ואפילו יגמור ליכא מלאכת הוצאה מדאורייתא, ואף דלעיל כתבתי דדוקא מפנה חפציו מזוית לזוית שהי' כוונתו להניח ברה"י פטור של"ה עקירה משע"ר לכך דחשיב כוונה להיפך משא"כ במתעסק גמור ומש"ה לא מצינו בשום מלאכה שיהי' צריך התחלה משעה ראשונה לכך ע"ד לגמור, אמת שהם דברים נכונים וניתנו להאמר וכן נ"ל דעת הדגול מרבבה, מ"מ אינם מוכרחים כאשר יבואר בס"ד:

והנה ראיתי לרבינו הגדול זצ"ל בספר אגלי טל מלאכת לש (סק"ב) שכ' דלמאן דמצריך בגיבול ב' דברים נתינת המים וגם גיבול אם מתחלה נתן המים שלא ע"ד לגבל ואח"כ נמלך וגיבל פטור של"ה דעתו משעה ראשונה לכך כמו במפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך והוציאן דפטור משום של"ה עקירה משע"ר לכך:

עוד ראיתי באבני נזר (סי' קפ"ז סק"ו) דלדעת המגן אבות דבכותב אות א' ליכא איסור חצי שיעור כיון דמפורש שיעורו במשנה, לפ"ז אם יכתוב אות א' ע"ד שלא לכתוב יותר ונמלך וכתב אות שני פטור שלא הי' כתיבה משעה ראשונה לכך עיי"ש נראה דעתו ז"ל דהעיקר תלוי אם חצ"ש אסור מה"ת או לא, דאם הוא מלאכה שחצ"ש אסור בו לא בעינן התחלת מלאכה משע"ר לכך, ואם חצ"ש מותר הוי כמתעסק בעלמא כשאין דעתו לגמור ואינו חייב רק אם הי' עשיי' משעה ראשונה ע"ד לגמור, מוכח דס"ל ז"ל דבכל המלאכות שייך פטור הנ"ל של"ה דעתו משעה ראשונה לכך, והוא דלא כמו שכתבתי לעיל אליביה דהדג"מ, וא"כ ה"ה במתעסק בתחלת הוצאה דפטור כיון דלא בעינן דוקא כוונה להיפך:

איברא דקשה לי ע"ד מרן זצ"ל ואיני כדאי לדון בדבריו הק' בקרקע מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך, דהנה בשבת (ע"ג.) נתכוון לזרוק ב' וזרק ד' אביי אמר חייב ורבא אמר פטור דלא מכוון לזריקה דארבע וכו' תנן אבות מלאכות ארבעים חסר א' וכו' בשלמא לאביי משכחת לה דידע לה איסור מלאכות וקא טעי בשיעורין פירש"י שנתכוון לפחות מכשיעור ועשה כשיעור אלא לרבא דאמר פטור היכי משכחת לה, ולפי דברי אבני נזר הנ"ל דבמידי דח"ש אסור כשנתכוון לח"ש ל"ח מתעסק רק במידי דח"ש מותר חשיב מתעסק א"כ הא משכחת לה בכל המלאכות ואפי' בהוצאה שנתכוון להוציא חצי גרוגרות והוציא כגרוגרות ומ"מ ל"ח מתעסק דאף לפי דעתו שאין בו כשיעור מ"מ ח"ש אסור מה"ת כמ"ש רש"י שבת (ע"ד.) משא"כ נתכוון לזרוק שתים וזרק ד' שפיר הוי מתעסק דבזריקת ב' אמות לית בה משום חצי שיעור דהרי בר"פ מי שהחשיך התירו לטלטל פחות פחות מד' אמות במקום הפסד, וגדולה מזו כ' הרשב"א שבת (דף ט'.) דאפילו איסור דרבנן ליכא במעביר פחות מד"א, ודוקא במעביר פחות פחות מד"א דבכלל מעביר יותר מד"א רק שמפסיק בנתים אסור מדרבנן אבל מעביר פחות מד"א אפי' איסור דרבנן ליכא. ולראב"ד ז"ל גם בכה"ג אסור מדרבנן אבל לכו"ע איסור דאורייתא ליכא משום חצי שיעור וא"כ שפיר הוי מתעסק דלפי דעתו אינו עושה מלאכה כלל אפי' ח"ש. אבל בשיעור כמות דבר שמוציא בזה ודאי ח"ש אסור מה"ת ואם מוציא כחצי גרוגרות דומה לאופה פחות מגרוגרות דח"ש אסור בו מה"ת וא"כ ל"ה מתעסק וצ"ע:

שוב נתיישבתי דלא קשה מידי דהנה ראיתי בירושלמי סופ"ק הזורק דאם אמר כחצי גרוגרות אני קוצר וקצר כגרוגרות נמי חשיב מתעסק עיי"ש משמע דאפי' במידי בחצי שיעור אסור בו חשיב מתעסק במכוון לח"ש, שו"ר דכן מבואר להדיא בש"ס דילן שבת (ע"ג.) דלרבא דפוטר בנתכוון לזרוק ב' וזרק ד' ה"ה דפוטר בכל המלאכות בנתכוון לח"ש ועלה בידו כשיעור מדפריך שם ממתני' מ' מלאכות חסר א' וכו' בשלמא לאביי דידע לה באיסור מלאכות וקטעי בשיעורין פירש"י שנתכוון לפחות מכשיעור ועלה בידו כשיעור אלא לרבא דאמר פטור היכי משכח"ל משמע להדיא דלרבא בכל המלאכות כן כשנתכוון לח"ש ועשה כשיעור פטור [וכעי"ז בתוס' ר"ה (כ"ח:) דאם נתכוון לפחות מכשיעור תקיעה ועלתה בידו כשיעור חשיב מתעסק ואינו יוצא אפי' למ"ד מצאצ"כ אך יש לי להעיר מש"ס שבועות (ל"ה:) כתב אלף למד מאלקים אינו נמחק משום דהוא גופי' שם, וקשה לדעת רשב"ץ דשם שלא נתכוון לקדשו נמחק, וכאן הרי לא נתכוון לקדשו בתורת שם של אלף למד לבד רק בתורת חצי שם של אלקים, ואפי' להמח"א החולק על התשב"ץ דלא בעי' כוונה לקדשו לענין איסור מחיקה מ"מ כתב דבעינן שיכתבנו לשם השם שידע שכותב שם וכאן הרי סבור שכ' חצי שם אלקים ולא נתכוון לכתוב שם שלם ודומה ממש לנתכוון לקצור חצי גרוגרות וקצר כגרוגרות וע"כ דגם כוונה לח"ש חשיב כוונה] שוב ראיתי ש"ס שבת (ק"ד:) נתכוון לכתוב אות א' ועלו בידו שתים חייב וזה היפך דברי הירושלמי הנ"ל, והנה בחי' הרמב"ן שבת (ק"ד:) הקשה דהא נתכוון לזרוק שתים וזרק ד' פטור ותי' דשאני הכא דנתכוון לכתוב אותו אות הא' וזה האות עצמו נעשה ב' אבל התם לא נתכוון לזרוק חוץ למקום השתים, לפ"ז גם בהא דירושלמי יש לחלק כן דאם נתכוון לקצור חצ"ג ונמצא גרוגרות חייב, דנתכוון לאותו מקצת, אבל נתכוון לחצ"ג וקצר יותר ממה שרצה פטור דלחצי גרוגרות שני לא נתכוון כלל:

אך קשה בהא דשבת (ע"ג.) דפריך לרבא היכא משכח"ל דידע לה לשבת והו"ל לשנויי נמי דטעי בשעורין אלא שעלה בידו כשיעור באותו המקצת שרצה לעשות וזה חייב גם לרבא וצע"ק, וא"כ קשה לכאורה דיצטרך בכל המלאכות ע"ד לגמור, אך לק"מ דכשקוצר חצי גרוגרות אף של"ה דעתו לגמור ונמלך וגמר כגרוגרות מ"מ ל"ח מתעסק בח"ש דסו"ס אינו אלא חצי שיעור בעצמותו בין יגמור בין לא יגמור וכיון שנתכוון לחצ"ש הרי נתכוון למה שהוא באמת, אבל בכותב אות א' שלא ע"ד לגמור אין אות זה אפי' חצ"ש מלאכה כיון דבכתיבה ח"ש מותר, ולפי האמת דגומר וכותב עוד אות א' אגלאי למפרע דגם חצ"ש קמא הוי חצ"ש ואסור מה"ת כדאיתא בירושלמי פ"ח דתרומות מודה ר"ל בעתיד להשלים עיי"ש והיינו דדוקא ח"ש לבדו אינו אסור מה"ת לר"ל אבל כשאוכל שיעור שלם כל ח"ש ממנו יש בו איסור מה"ת דהוא חלק מאיסור שלם [ובמקום אחר פירשתי דברי ר"י ר"פ יוהכ"פ דחצי שיעור אסור מה"ת דחזי לאצטרופי דאין זה סיבה לשיהי' ח"ש אסור רק ראיה דכיון דחזינן דאם מצרף לו עוד ח"ש חייב עליו מינה דגם ח"ש אסור הוא ממילא אתי שפיר דבהצטרפות ב' חצאי שיעור נעשה איסור שלם לחייב עליו, אבל אם ח"ש הי' מותר מה"ת איך אפשר שבהצטרף ב' חצאי שיעור שכ"א בפ"ע היתר גמור יהי' נעשה חיוב הרי היתר והיתר הוא זה כוונת ר' יוחנן, ור"ל מודה לסברא הנ"ל דא"א דב' היתרים יצטרפו להעשות איסור, אך דס"ל דדוקא כשאוכל שיעור שלם אז כל חלק ממנו איסור מה"ת ושפיר חשיב איסור ואיסור ומצטרפין לחיוב אבל כשאינו אוכל רק ח"ש לבד מותר מה"ת, ועל יסוד זה בנוי הירושלמי פ"ח דתרומות דמודה ר"ל בעתיד להשלים] וא"כ שפיר הוי מתעסק באותו ח"ש קמא דלפי דעתו ל"ה עליו אפי' שם חצי מלאכה ולפי האמת הוא חצי מלאכה עכ"פ, אבל במידי דח"ש אסור דבין יגמור בין לא יגמור אותו חצי גרוגרות אינו לא פחות ולא יותר מחצ"ש וא"כ לאו מתעסק הוא כלל, וכ"ז בקצר חצ"ג ונמלך וקצר עוד כחצ"ג, אבל בסבור חצי גרוגרות וקצר כגרוגרות שפיר הוי מתעסק דלפי דעתו אינו רק חצ"ש ולפי האמת הוא שיעור שלם וז"ב בס"ד, ולפ"ז לק"מ קושי' הנ"ל דלאביי דמוקי לה דטעי בשיעורין ע"כ צריך לפרש שסבור למשל דצריך שני גרוגרות בכל מלאכה והוא לא עשה אלא כגרוגרות וא"כ לרבא שפיר הוי מתעסק דלפי דעתו הוי רק ח"ש ולפי האמת הוא שיעור שלם ודומה לנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר וכן ח"ש לגבי שיעור שלם כמבואר בירושלמי סו"פ הזורק הנ"ל ולאביי ניחא דלאביי אפי' נתכוון לחתוך תלוש וחתך מחובר חייב כדאי' שם לפני זה אבל לרבא ק' ונתיישבו דברי אבני נזר:

ויראה לי דדבר זה אם צריך גם בשאר מלאכות שיהי' נעשה משעה ראשונה לכך או לא דבשו"ת הרי"מ (סי' ג') נקיט בפשיטות דבשאר מלאכות לא בעינן משעה ראשונה לכך וכן ראיתי באגודת אזוב ה' שופר מחודש י"ז נקיט בפשיטות כן עיי"ש ובאגלי טל מלאכת לש וכן באבנ"ז (סי' קפ"ז) נקיט בפשיטות להיפך ונלע"ד דאלו ואלו דא"ח הן ותליא בפלוגתא דרש"י ותוס' ריש פ"ד דר"ה אם גם במעביר ד"א ברה"ר בעינן עקירה משעה ראשונה לכך, ולרש"י לא בעינן במעביר עקירה משעה ראשונה לכך כמ"ש ביום תרועה שם ואע"ג דמעביר ב' אמות ברה"ר אין בו משום ח"ש כמבואר להדי' בר"פ מי שהחשיך, וע"כ דלאו כללא הוא בכל המלאכות רק בהוצאה וא"כ י"ל כמש"ל דדוקא במפנה חפציו מזוית לזוית שהי' דעתו לחזור ולהניחן ברה"י ולבטל עקירתו הוא דפטור אבל לא במתעסק הכל כמש"ל

, **(ויש לדחות דלעולם בעי' בכל המלאכות מחשבה משע"ר לכך ושאני מעביר דל"ה במשכן רק הלכתא גמירי לה ומלאכת מחשבת ממשכן ילפי' כמ"ש רש"י חגיגה (י:) ע"כ מעביר דל"ה במשכן ל"צ מחשבת, ובדברי חיים פ' ויצא כ' דבמעביר ל"ב צריכה לגופה עיי"ש ונלע"ד שהוא מטעם הנ"ל, ואם כנים הדברים יש ליישב בזה קו' רש"י ותוס' למה נקיט בכ"מ גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ולמה לא נקיט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר, ולהנ"ל דבהוצאה דבעינן מחשבת כשמוציא שופר ולולב לרה"ר בשוגג ל"ח מחשבת דהוי מחשבה בטעות כיון דכל הוצאתו כדי לקיים רצון קונו והרי ל"ח חמיר מעשה כפ"ק דיבמות לואם מוציא מרה"י לרה"ר קלקולו יתר על תיקונו ולא דמי לכל שוגג דל"ח טעות דהתם הוצאתו לצורך עצמו ע"כ אף דא ידע מאיסור שבת ל"ח טעות וכעי"ז דעת פוסקים דהמקדש חייבי לאוין שלא הכיר בהם ל"ח טעות, אבל בנ"ד דעיקר הוצאתו לקיים מצוה א"כ אילו הוי ידע שעושה עבירה בודאי ל"ה מוציא ע"כ הוי בטעות ול"ח מלאכת מחשבת וליכא איסור כלל, ע"כ נקיט שמא יעבירנו ובמעביר ל"ב מחשבת כאמור:)** אמנם דעת התוס' דגם במעביר בעינן עקירה משע"ר לכך ס"ל דגם בשאר מלאכות הדין כן, ולעיל כתבתי דגם התוס' ס"ל דוקא במוציא שייך דין זה אך דס"ל כבעהמ"א ור"ן דגם מעביר מצד מוציא הוא:

אמנם הלום ראיתי אחרי רואי בס' אבני נזר הנ"ל דעת מרן זצ"ל דבכל המלאכות שייך דין זה, דבעינן משעה ראשונה לכך בודאי גם דבריו דברי אלקים חיים הן ע"כ נראה לומר דהתוס' ס"ל כן. ובזה תלוי ג"כ פלוגתת המג"א והדג"מ (סי' רס"ו) כמו שנתבאר בס"ד:

והנה בירושלמי רפ"ק דשבת ר"י בשם ר' יוחנן המוציא אינו חייב עד שיניח וכו' ר' זעירא בעי עד שיטול ע"מ להניח נטל לאכול ונמלך להניח לא הוי חייב ולכאורה ק' לפמש"כ התוס' שבת (י"א.) ובכ"מ לענין אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב דבליעתו היינו הנחתו כמו בהוציא דיו וכתבו כשהוא מהלך חייב דכתיבתו היינו הנחתו וא"כ גם בנטל לאכול הרי נטל להניח, וי"ל דהפירוש שנטל לאכול פחות פחות מכשיעור גרוגרות וא"כ הוי כהוציא ח"ג והניחה ונשרפה וחזר והוציא ח"ג דפטור דלא חזו לאיצטרופי וה"נ בנטל לאכול דרך הילוכו פחות פחות מכגרוגרות הרי לא הי' דעתו לעשות הנחה ולרש"י עירובין (צ"ט:) דל"א בליעתו היא הנחתו ע' תוס' עירובין (כ'.) בלא"ה ניחא, סו"ס שמענו מירושלמי הזה עוד חידוש דאפי' הי' דעתו משעה ראשונה ע"ד להוציא כל שלא הי' דעתו להניח ג"כ פטור, ולא ראיתי בפוסקים שיביאו דין זה, וכאן ל"ש סברתי הנ"ל דהוי כוונה להיפך שבטל עקירה כשיחזור ויניח ברה"י, והרי כאן ל"ש זה דהרי דעתו להוציא לרה"ר, וכיון דטעמא לאו משום זה שוב יש ראי' להתוס' דה"ה במעביר בעי' עקירה משע"ר לכך, וה"ה בשאר מלאכות כדברי אבני נזר הנ"ל, אך ק"ק לפמש"כ באבני נזר הנ"ל דהיכא דח"ש אסור מה"ת חשיב עקירה משעה ראשונה לכך, וכאן הרי הי' כוונתו לעשות הנחה לח"ג כמו שפירשתי לעיל שהי' דעתו לאכול פחות פחות מגרוגרות והרי להוציא ח"ג ג"כ אסור מה"ת מצד ח"ש וכיון שהי' דעתו לעשות מלאכת ח"ש שוב יחשב עקירה משעה ראשונה לכך, אך לפמש"כ לעיל א"ש דבשלמא בטוחן חצי גרוגרות ונמלך אח"כ לטחון עוד חצ"ג שפיר חייב דל"ח מתעסק כלל ממנ"פ, דח"ג ראשון בין לפי דעתו בין לפי האמת אינו רק ח"ש מלאכה, וח"ג אחרון הרי עשה בכוונה גמורה להשלים שיעור גרוגרות, וכ"ז התם שעושה כל ח"ג בפ"ע וכה"ג בנ"ד אם הי' מוציא ח"ג ע"ד שלא להוציא יותר והניחה וחזר והוציא ח"ג אחר שפיר הי' חשיב עקירה משע"ר לכך וחייב, אבל בנדון הירושלמי שהוציא גרוגרות שלם ע"ד לעשות ההנחה פחות פחות מכשיעור באכילתו א"כ לפי דעתו לא יהי' בכל הגרוגרות הזה איסור שלם ולפי האמת הוא איסור שלם של שיעור גרוגרות ודומה ממש לירושלמי סוף הזורק הנ"ל בקצר חצ"ג ונמצא כגרוגרות פטור משום מתעסק וז"ב בס"ד:

ומ"מ אין זה סתירה לדעת רש"י די"ל דכיון דלא הובא דין זה בש"ס דילן רק במפנה חפציו מזוית לזוית י"ל דהש"ס דילן לית לי' הא דבעינן ע"ד להניח בפרט שגם בירושלמי אין ברור שכן הדין דיל"פ ר' זעירא בעי לשון איבעי' [לא לשון מצריך] עד שיטול ע"מ להניח היינו שנסתפק בזה אם בעינן גם ע"מ להניח או לא ולא איפשטא ומה"ט לא הובא דין זה ברמב"ם דכיון דבש"ס דילן לא הובא כלל ובש"ס ירושלמי ג"כ לא החליט הדבר להלכה ברורה:

והנה מקום אתי לומר דאף לדעת התוס' ואבני נזר הנ"ל דגם בשאר מלאכות בעינן עקירה משעה ראשונה לכך מ"מ בשכח והוציא לרה"ר ונזכר באמצע הילוכו אסור לו מה"ת לעשות הנחה וכדעת הדגול מרבבה הנ"ל והוא לפמש"כ לעיל בביאור דברי הש"ס ר"פ יוהכ"פ דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי דאין זה טעם אלא ראי' דכיון דחזינן דחזי לאיצטרופי ע"כ דגם חצ"ש חצי איסור הוא ממילא משני חצאי איסור נעשה איסור א' שלם אבל אי נימא דכל חצי בפ"ע היתר הוא א"כ איך יצטרפו היתר והיתר להיות נעשה מהם איסור, ור"ל ג"כ ס"ל סברא זו אך ס"ל דבעתיד להשלים ח"ש אסור מה"ת ושוב חצ"ש לבדו ג"כ אסור מה"ת ושפיר חזי לאיצטרופי וכעי"ז בזבחים (פ"ח.) דאע"ג דכל"ש אין מקדשים אלא שלמים מ"מ בדעתו להשלים מקדש עיי"ש וזה דומה להירושלמי פ"ח דתרומות דמודה ר"ל בעתיד להשלים, לפ"ז יש לחדש ולומר דלר"ל בעינן דוקא שיהי' מעיקרא דעתו להשלים בשעת אכילת ח"ש קמא, אבל אם אכל ח"ש שלא ע"ד להשלים ונמלך ואכל עוד ח"ש פטור ולא חזו לאיצטרופי כיון דח"ש קמא כבר נעשה היתר גמור בשעתו ומאחר שהוכשר איך יחזור ויאסור כעין קו' הש"ס זבחים (כ"ט) וכי מאחר שהוכשר איך יחזור ויפסול, וכיון דח"ש קמא נשאר בהיתרו שוב א"א לו להצטרף לח"ש בתרא להעשות איסור שלם, וזה ביאור דברי אבני נזר שנתן כלל דבכ"מ דח"ש מותר בעינן התחלה משעה ראשונה לכך היינו מטעם זה דכל שח"ש מותר בו לא חזו לאיצטרופי רק בעתיד להשלים דאז גם ח"ש אסור מה"ת כדברי ירושלמי פ"ח דתרומות הנ"ל, ולפ"ז דוקא במפנה חפציו מזוית לזוית של"ה דעתו להשלים המלאכה וח"ש מותר לא חזי לאיצטרופי לשיעור שלם, אבל בהלך לרה"ר ושכח אצלו חפץ דהי' מתחלתו עתיד להשלים המלאכה בלא הודע בעמידתו ברה"ר [רק דפטור מטעם אחר מצד מתעסק ומתעסק איסור תורה יש בו כרעק"א (סימן ח')] שפיר החצ"ש לבד שם איסור עליו כיון דאנו יודעין שעתיד להשלים, אך אם הי' דעתו מעיקרא לילך כסדר מרה"י לרה"י דרך רה"ר ושלא לעמוד ברה"ר באנו למחלוקת תוס' עירובין (ל"ג.) עם הרשב"א שבת (צ"ז.) אם במעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר יש בו איסור תורה, דלתוס' עירובין יש בזה איסור תורה וכ"כ תוס' שבת (ב'.) ד"ה שבועות ולפ"ז חשיב עתיד להשלים, אבל לרשב"א שבת (צ"ז.) דליכא בזה איסור תורה ל"ח עתיד להשלים ואם נזכר אח"כ ברה"ר ועמד לא עבר איסור תורה דלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך:

ובזה א"ש הא דמבואר כתובות (ל"א.) דבלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ל"א קילב"מ והקשיתי הא דומה לחייבי מיתות שוגגין דהפטור משום מתעסק, ולהנ"ל א"ש דבזה גרע ממתעסק דהפטור מחמת דלא חזי לאיצטרופי וכל ח"ש בפ"ע נשאר בהיתרו:

ובזה יש לבאר שאלת הש"ס שבת (ה') זרק חפץ ונעקר הוא עצמו וקיבלו מהו ב' כוחות באדם א' כאדם א' דמי וחייב או כשני בני אדם דמי ופטור, ותמוה מאד דשני בני אדם פטורים משום ב' שעשאו משא"כ זה עשאו כולו לבדו, ורש"י ותוס' שכלו את ידיהם ליישב קו' זו דכיון דלא הניח החפץ ללכת עד מקום הנחתו הו"ל עקירה קמייתא בלא הנחה עיי"ש ועדיין אינו מובן דסו"ס עושה הנחה בסוף, ולהנ"ל א"ש דהרי בעינן עתיד להשלים ואל"כ מותר מה"ת ולא חשיב עתיד להשלים רק אם באמת נעשה כן לבסוף שהשלים, וכאן הי' דעתו שיהי' הנחה במקום שינוח החפץ מעצמו וזה לא נעשה בסוף רק שנעשה הנחה אחרת וי"ל דזה ל"ח עתיד להשלים דהנחה זו לא הי' עתיד להיות בשעת עקירה ושוב פטור משום שלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך, וכעי"ז מצינו בב"מ (י'.) כיון דנפל גלי אדעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני בד"א לא ניחא לי' דליקני הנה דכיון דבעינן דעת לקנין לא סגי במה דדעתו לקנות לבד רק בעי דעתו לקנות באותו מעשה שקונה באמת, וכן בירושלמי רפ"ג דגיטין אמר ללבלר כתוב ב' גיטין לאשה א' באיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו, הנה דבעינן לשמה לגרשה באותו הגט דוקא, וכן מבואר בר"ן פ"ד דר"ה גבי תקע בראשונה ומשך בשני' כשתים דחשיב סוף תקיעה בלא כיונה אע"ג דכוונתו לצי"ח תקיעה מ"מ בעינן נמי כוונה לצי"ח באותו תקיעה וכאן לא נתכוון לצי"ח רק בחצי תקיעה ראשונה דוק ותשכח בכל אלה, והכ"נ דבעי' דעתו להשלים בעינן דעתו על אותו פעולה שבאמת משלים ולא סגי בכלל דעתו להשלים וכיון דלא השלים אותו השלמה שהי' דעתו עלי' ל"ח עקירה משעה ראשונה לכך [והא דאמרי' כשני בני אדם דמי ופטור עיקר משני בנ"א דבעינן עקירה והנחה וזה ע"ד מ"ש התוס' לקמן (נ"ג.) דעיקר קרא דזה עיקר י"ה מניח פטורין אצטריך משום דס"ד דלא בעינן הנחה כלל, ובלא"ה צ"ל כן לפירש"י ותוס' דליכא הנחה לעקירה קמייתא ומה ענין זה לב' בנ"א וע"כ צ"ל דעיקר הדמיין לב' בנ"א דמשם שמעינן דאינו חייב רק בעקירה והנחה] ונכון בס"ד:

ולבר מכל דין הי' נלע"ד הקלושה דאפי' במפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאן אע"ג דפטור מ"מ איסור תורה יש בו לרעק"א (סי' ח') דאפי' מתעסק בכל המלאכה איסור תורה יש בו רק דאמעיט מחטאת וא"כ ה"ה בל"ה עקירה משעה ראשונה לכך דדימה למתעסק לדעת תוס' שבת (ע"ב:) בנתכוין לאותו דבר וסבור דלאו מלאכה הוא חשיב מתעסק כנ"ל וא"כ איסור תורה יש בו, ולעיל כתבתי דזה גרע ממתעסק דהוי כוונה להיפך וכ"ז בניתי על היסוד דל"ש דין זה דעקירה משע"ר לכך רק בהוצאה ומטעה זה דהוי כוונה להיפך אבל לדעת התוס' דבכל המלאכות בעינן משעה ראשונה לכך ולאו דוקא במפנה מזוית לזוית וא"כ אין רגלים לחילוק הנ"ל ומסתמא הפטור מצד מתעסק כפי' הפשוט והרי מתעסק איסור תורה יש בו לדעת הגאון רעק"א ז"ל ואע"ג דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור מדרבנן היי"ד השנויים במשנה כמ"ש תוס' שבת (ג'.):

אמנם הרי הדגול מרבבה (סי' רס"ו) כ' לענין זה להדי' להיפך דהיכא דלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ליכא איסור דאורייתא, והלח"מ פ"א מה' שבת כ' דלרמב"ם מתעסק אפי' איסור דרבנן אין בו והנפש חי' (סי' ה') הק' עליו מה נפ"מ בין יש בו איסור או לא כיון שאינו יודע וי"ל דנפ"מ לענין אם אחר מצווה להפרישו כמ"ש רעק"א (סי' ח'), ונלע"ד ראי' לזה מהא

**(ומה שרש"י ותוס' לא תירצו כן י"ל דדברינו בפלוגתא תלי' דהנה דעת התוס' דבשוגג יש שלד"ע דל"ש דברי הרב ודה"ת דמ"ש והריטב"א כ' דגם בשוגג ל"מ שליחות דהוי שליחות טעות דאם הי' יודע שהוא איסור ל"ה עושה, ודעת התוס' דעתה ניחא לי' יותר שיועיל שליחותו כדי שיתייחס המעשה למשלח דאם לא יהי' שליח יחשב השליח עצמו עושה האיסור, ול"ח זה טעות אע"ג דאם הי' יודע ל"ה עושה מ"מ עכשיו דהנעשה אין להשיב ניחא לי' בשליחות, והתוס' ס"ל כיון דאם הי' יודע מעיקרא ל"ה נעשה שליח חשיב בטעות וכן בנ"ד ל"ח בטעות אע"ג דאם הי' יודע שהוא איסור ל"ה מוציא במזיד מ"מ עתה שהוציא בטעות ותאמר שאינו מלאכה כלל א"כ ניחא לי' בהוצאתו דלא עשה איסור ויקיים מצוה גרידא וחוזר חלילה כמ"ש התוס' בעלה עלי' עול וסו"ס אזלי' לחומרא וחשיב עבירה, ע"כ לא רצו רש"י ותוס' לתרץ כן דס"ל כסברת התוס', ותירוצי א"ש לדעת הריטב"א הנ"ל דגם כה"ג חשיב טעות ודוק:)** דכתובות (ל"א.) הנ"ל דהיכא דל"ה עקירה משעה ראשונה לכך ל"א קילב"מ ואם הי' בו איסור דאורייתא בודאי הי' אמרי' בזה קילב"מ כמו חיימ"ש כמ"ש רעק"א ז"ל עצמו (סי' ח'), ומזה ראי' לפשוט ספק רעק"א (סי' ח') דמתעסק ין בו איסור תורה, ולעיל ישבתי דעת הגרעק"א מהא דכתובות (ל"א.) דשאני בל"ה עקירה משע"ר לכך דהוי כוונה להיפך אבל הכל על היסוד דבשאר מלאכות ל"ב עקירה משעה ראשונה לכך, אבל לדעת התוס' שביארנו דס"ל דבכל המלאכות בעינן עשיי' משעה ראשונה לכך ואין רגלים כלל לחלק מעצמינו בין מתעסק בעלמא למכוון היפך:

אך דברי רעק"א יש להם מקום לדעת רש"י ז"ל דס"ל דל"ב משעה ראשונה לכך רק במפנה חפציו מזוית לזוית משום דהוי כוונה להיפך כמ"ש לעיל, ומה"ט בהא דכתובות (ל"א.) לא אמרי' קילב"מ במפנה חפצים מזוית לזוית כמש"ל, וראי' לזה דלרש"י ז"ל לטעמי' בלא"ה אא"ל דהא דל"א קילב"מ בזה הוא משום דמתעסק אין בו איסור תורה דהרי רש"י ס"ל ב"ק (ל"ה.) דאף במקלקל קילב"מ אף דאין בו איסור תורה וע"כ משום שדומה לחייבי מיתות שוגגין דהפטור מחמת העדר מחשבה וכמ"ש גם בס' אב"נ (סי' קפ"ו סק"ז) וא"כ גם במתעסק גמור ראוי לומר קילב"מ וא"כ ק' הא דכתובות (ל"א.) דל"א קילב"מ בלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך, אע"כ דלרש"י לשיטתי' דלא בעינן עקירה משעה ראשונה לכך רק במוציא ולא במעביר הפטור בלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך משום דהוי כוונה להיפך [או חילוק אחר] אבל סו"ס צ"ל דגרע משאר מתעסק וא"כ דברי הגאון רעק"א ז"ל יש להם יתד במקום נאמן דעת רש"י ז"ל:

ולכאורה רציתי לומר דרש"י כתובות (ל"א.) שיכל את ידיו ליישב קו' זו בד"ה וכה"ג מי חייב, משום שבת עכ"ל דייק בלישנא דאין קושיית הש"ס מצד דל"ש קילב"מ רק משום דמלשון שנתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה משמע דסוף סוף בא לידי חיוב סקילה וע"ז פריך הא גם בסוף אינו בא לידי סקילה דל"ה עקירה משע"ר לכך, מ"מ אין זה ראי' די"ל משום דהוי ק' לי' דהול"ל וכה"ג מי פטור אממון, ולא וכה"ג מי חייב דלא דיבר הגמ' להדי' מחיוב סקילה דעיקר דיבורו מחיוב ממון הוא ע"כ פירש"י וכה"ג מי מחייב משום שבת, אבל לעולם עיקר קושי' משום קילב"מ הוא, וכן נראה עיקר דאי משום לשון קודם שיבא לידי איסור סקילה אין ראי' שיהי' בו חיוב סקילה, ובשבת (ד'.) התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה פירשו התוס' דחיוב סקילה ליכא כיון דאנוס ע"פ דברי חכמים, ובסוכה (ט"ז:) אבל שבת דאיסור סקילה ושם קאי אשבות דרבנן עיי"ש ברש"י, ע"כ נראה דעיקר קושי' משום קילב"מ הוא דכיון דל"ה עקירה משע"ר לכך ל"ש קילב"מ וכמו שכתבנו, ועיי' בשטמ"ק על הגמ' הנ"ל עמוד ב' גבי לפלוג וליתני בדידה כ' פי' א' דסיפא דהאי ברייתא עיקר חדושי' משום שבת ולא משום קילב"מ אבל רישא דהאי ברייתא משום קילב"מ הוא עיי"ש, וא"כ קו' הש"ס מי מחייב משום שבת דע"כ ארישא קאי [דבסיפא לא תני כלל חייב רק הי' מגרר ויוצא פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כא'] ורישא עיקר דיני' לענין ממון דלא אמרי' קילב"מ כמ"ש השטמ"ק וא"כ מסתמא גם קו' הש"ס אעיקר דינא דרישא קאי דהיינו קילב"מ ופריך דלמ"ל למימר דחייב משום שכבר נתחייב תיפ"ל דכה"ג ליכא חיוב שבת כלל ול"ש קילב"מ וע' ריטב"א כתובות שם ד"ה ה"ג הב"ע כשעמד מבואר להדי' דהיכא דל"ה עקירה משע"ר לכך ל"ש קילב"מ:

ובהיותי בזה הצצתי בשטמ"ק כתובות שם בד"ה וכה"ג מי חייב וז"ל, וא"ת אכתי מה פריך דילמא ה"ק שהגביה ע"מ להצניעו באיזה מקום שיזדמן לו אם בפנים או ברה"ר וכו' ולהכי חייב משום שבת דאע"ג דנתכוון להצניעו מ"מ בכלל מחשבתו נמי הוי להוציא אם יצטרך לכך משא"כ האי דר' יוחנן אין בדעתו אלא לפנות מזוית לזוית ולא להוציאם וכו' ונראה לתרץ דלענין שבת מלאכת מחשבת בעינן וכו' הילכך כיון דמעיקרא לא נתכוון להדי' להוציאו הו"ל כאלו לא נתכוון להוצאה וכו' עיי"ש ולפ"ז מבואר כאן דאפילו ל"ה כוונה להיפך דהיינו לחזור ולהניחו באותו רה"י ג"כ פטור וחשיב של"ה עקירה משע"ר לכך דלא כמ"ש לעיל]:

עוד נלע"ד להוכיח דהיכא דלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ליכא איסור דאורייתא מש"ס ערוך עירובין (ט"ו) דרב הוי יתיב בהאי מבואה אמר לי' לשמעי' זיל אייתי לי כוזא דמיא עד דאתא נפיל למיא אחוי לי' בידי' קם אדוכתי' וכמה הילכתא גבירתא איכא למשמע מינה דהאי עובדא א' דמזה יש לפשוט ס' הנ"ל דפליגי בי' המג"א והדג"מ במוציא חפץ לרה"ר במתעסק ונזכר בהיותו ברה"ר אם יחזור וילך להרה"י שהוציא משם או יעמוד וכאן הרי מפורש הדין דיעמוד דאל"כ למה אחוי לי' בידי' שיעמוד אדרבא הי' לו להמתין עד שיביאנו אליו ויצונו לחזור לרה"י, ודוחק גדול לומר דאה"נ דרב אחוי לי' בידי' שיחזור לרה"י והוא לא ידע כוונתו וקם אדוכתי' דא"כ הוי מפרש בגמ' שעשה השליח שלא כהוגן בעמידתו, ומסתימת דברי הש"ס מוכח להדיא שעשה כן בצווי רב ושכן הי' רצון רב, והרי קיי"ל כרבא בשבת (ע"ג.) סבור רה"י ונמצא רה"ר הוי מתעסק עיי"ש, וא"כ כיון דמעיקרא סבור שמעי' דכל המבוי רה"י הו"ל כמפנה חפציו מזוית לזוית שלא הי' דעתו להוציאם לרה"ר ואח"כ כאשר נודע לו שנפל הלחי ועשה הנחה ברה"ר היינו ממש דין הנ"ל ומזה נלע"ד ראי' ברורה לדעת המג"א דבשכח והוציא חפץ לרה"ר יעמוד במקומו

**(ולכאורה יש לבאר הא דעירובין (ט"ו.) דמש"ה צוה לו לעמוד משום דבאיסור דרבנן יש דיעות דישלד"ע וכיון של"ה עקירה משע"ר לכך והוי רק איסור דרבנן וגם יש דיעות דבשוגג ישלד"ע ע"כ חשש רב דהמלאכה שיעשה שמעי' בצוויו יחשב כאלו הוא עשאו ע"כ תיכף כשנודע לו שנפל הלחי תיכף רמז לו שיעמוד היינו לבטל שליחותו שלא ילך בצוויו וא"כ אין ראי' לנ"ד דלעולם י"ל דהשוכח אצלו חפץ צריך לילך לביתו להקל האיסור לעשות מחד דרבנן תרי דרבנן אך כאן שהלך בשליחות רב תיכף שנודע לו ביטל שליחותו שלא יעבור רב על איסור דרבנן ומש"ה לא חשש להקל איסור של שמעי' דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ואם ילך בשליחותו הלאה יעבור רב על איסור שבות דשבות מצד ישלד"ע בדרבנן, [גם י"ל כיון דבשעת צוויו עדיין הי' לחי ול"ה אז עדיין שליח לד"ע אף דאח"כ נעשה השליחות עבירה י"ל דכה"ג מועיל שליחות גם לדבר עבירה כעין דעת רמב"ם פ"ב מגירושין בעשה שליח לגרש את אשתו בהיותו)** ומינה נמי דהיכא דל"ה עקירה משעה ראשונה לכך ליכא איסור דאורייתא דאל"כ ודאי ק איך מותר לו לעמוד ולגמור מלאכה דאורייתא, ומינה נמי יש לפשוט ס' רעק"א בשו"ת (סי' ח') אם מתעסק יש בו איסור דאורייתא, וכאן מוכח דמתעסק אין בו איסור דאורייתא דאל"כ איך מותר לו לגמור מלאכה דאורייתא דהוצאה, וכאן ליכא נמי כוונה להיפך דלא נתחדש לו רצון כלל בשלמא במפנה חפציו ברה"י עצמו ונמלך להוציאו הי' מחשבתו הראשונה להיפך שלא להוציאו לרה"ר משא"כ כאן הי' מחשבתו הראשונה להביאו למקום זה אך דמעיקרא הי' רה"י ועתה רה"ר וזה דומה למתעסק בעלמא כמובן, ומזה ראיה דמתעסק לית ביה איסור תורה:

וראיתי באבני נזר (סי' רנ"א) בסופו דאף שחולק על רעק"א מ"מ באיסור סקילה כ' דל"מ מתעסק לאיסור סקילה שבו ונשאר קצת איסור סקילה, אך לא זכיתי להבין דברי קדשו ואני דן לפניו ז"ל בקרקע והנה ז"ל שם ואין לומר נהי דפטרה תורה מתעסק מקרבן מ"מ איסור תורה יש וכו' ליתא דמ"ש מזה עוקר וזה מניח או זה יכול וזה יכול דאמעיט מקרא גבי חטאת ואעפ"כ אסור רק מדרבנן כמ"ש רמב"ם ורש"י (ג':) ד"ה מבעיא, אך לפמש"כ טעם דמתעסק לא יועיל לאיסור סקילה שבו א"ש עכ"ל הטהור, ולא זכיתי להבין דא"כ הדרא קושיא לדוכתה דא"כ אמאי זה עוקר וזה מניח אין בו אלא איסור דרבנן נימא ג"כ דלא אמעיט אלא מחטאת וכרת אבל מאיסור סקילה לא אמעיט דהרי ז"ע וזה מניח אמעיט מבעשותה דכתיב גבי חטאת ומאותו פסוק ממש אמעיט מתעסק וצע"ג. והנה בתוס' שבת (י"ח.) כתבו להדיא דמתעסק בהוצאה אין בו אלא שבות דרבנן, וכן הוכחתי מש"ס עירובין (ט"ו.) כאמור, גם הבאתי לעיל הלח"מ פ"א מה' שבת דמתעסק אפי' איסור דרבנן אין בו:

**(ומצאתי כתוב בשם אר"י ז"ל שסיפר איך שנענש חסיד א' בעה"ב על שנכנס מעט עפר במנעלו והוציאו בשבת משמע לכאורה דגם מתעסק עבירה הוא דאל"כ למה נענש, ויש לדחות דהנה בפ"ט דכלאים דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו וכו' והצנועין מפשילין לאחוריהן, תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו וכו' והצנועין תופרין ע"ג קרקע, הנה דאף דדשא"מ מותר מ"מ הצנועין מחמירין בזה, וכיון שהוא היפך צניעות י"ל דחסיד גדול נענש ע"ז ע"ד הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, ומתעסק דומה לדשא"מ כמ"ש הרמב"ן בע"ז (ס"ו.) בבת תיהה ובר"ן חולין פ' גה"נ:

אך ברש"י שבת (כ"ט:) ד"ה והצנועים כשרים כשמרחיקין עצמן מכל לזות שפתים עיי"ש משמע דאסור משום לזות שפתים שהם לא ידעו שאינו מתכוון ואיכא מראית העין, וא"כ במתעסק ל"ש זה ושוב הוי היתר גמור:)**

ונלע"ד עוד ראיה דמתעסק אין בו איסור תורה כלל מדברי רמב"ן ע"ז (ס"ו:) בפלוגתא דאביי ורבא בבת תיהה אי ריחא מילתא היא או לא דפליגי משום דאינו מתכוון להנאה רק לנסות היין ומאן דמתיר משום דבר שאינו מתכוון ומאן דאוסר ס"ל דריחא מילתא וחשיב כשותה ול"ש בי' היתר דשא"מ משום דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה עיי"ש הנה דיליף הרמב"ן דבר שאינו מתכוון ממתעסק, ומה דמתעסק אסור ביה גם דשא"מ אסור ביה, וע' אבני נזר (סי' רנ"א) שביאר דברי רמב"ן אלו לשיטת הרמב"ן ז"ל עצמו דס' פ"ר מותר וכל מתעסק הוי נמי דשא"מ עיי"ש ואי נימא דכל מתעסק יש בו איסור דאורייתא או איסור סקילה א"כ איך קיי"ל דשא"מ מותר ואפי' בשבת דאיסור סקילה ואמאי הרי דשא"מ לא קיל ממתעסק כמפורש ברמב"ן הנ"ל ומזה ראיה ברורה דמתעסק מותר גמור מה"ת [ואף דמתעסק אסור מדרבנן ודשא"מ מותר לגמרי זה לא ק' דאין לדמות גזרות חכמים וכדאיתא בפ"ד דידים אין דנין ד"ס מד"ס]:

ולכאורה רציתי לדחות כעין שכ' בחי' הר"ן שבת (ק"ו.) דאע"ג דמקלקל בחבורה חייב מ"מ מלאכה שאין צריכה לגופה פטור דמלאכה שאצל"ג רק לד"א מתבטל צד מלאכה שבה להצורך האחר משא"כ מקלקל שאין בה צורך כלל אסור מה"ת עיי"ש וה"נ דשא"מ כגון הגורר מטה ואינו מכוון לחריץ רק לגרירה בטל מלאכת החריץ אל הגרירה שהוא בכוונה ואינה מלאכה משא"כ מתעסק שאין לו כוונה כלל אסור, אמנם הרי הר"ן ז"ל עצמו בפ' גיד הנשה כתב כדברי רמב"ן ע"ז הנ"ל ממש לענין הא דבת תיהה לך נא ראה דמדמי אהדדי דשא"מ ומתעסק ולא שת לבו לחילוק הנ"ל אף שכתבו בעצמו בשבת (ק"ו) וזה לענ"ד הכרעה גמורה שאין במתעסק איסור כלל מה"ת, וכן מבואר בכס"מ פ"א מה' איסורי ביאה הלכה י"ב דדוקא במתעסק בעריות יש חיוב ביד"ש שכן נהנה אבל בשאר איסורין מתעסק לגמרי פטור ואפי' חיוב ביד"ש ליכא עיי"ש ואם הי' בו איסור תורה הי' נענש ג"כ כמו שוגג דצריך קרבן להגן מן היסורין הנה דגם שוגג נענש ביסורין וע"כ דמתעסק לגמרי. תר:

נשוב לנ"ד דהמוציא חפץ בשוגג לרה"ר אם אינו חושש להפסידו יזרקנו מיד במקום שנזכר כמבואר בהא דעירובין (ט"ו.) אך מהיות טוב אל תקרי רע ונכון לזורקו כלאח"י דהיינו מכתיפו ולאחריו כעין שכ' בשו"ע הרז"ל (רס"ו סי"ב וסי"ז) והנפש חיה (סי' ה') כ' דל"ש למעבד הנחה כלאח"י רק בכיסין שלהם שהי' חגורים על גופם אבל לא בחפץ אחר ומחמת זה נתקשה הרבה בדברי המג"א הנ"ל, אבל בשו"ע הרב ז"ל העלה מזור לזה שכ' (בסי"ב וסי"ז) דבכל חפץ יכול לעשות הנחה כלאח"י כמ"ש, ודלא כמבואר בדג"מ דאפי' חפץ שאינו חושש לאיבודו לא יניחנו ברה"ר רק ילך עם החפץ בחזרה לרה"י, [והנה כפי מה שכתבתי שיעשה הנחה כלאח"י ברה"ר מבואר להדיא **(פיקח ונשתטה בשעת נתינה כשר מדאורייתא וכ' הפר"ח משום דבשעת מינוי שליחות הי' כשר לית לן בה אע"ג דאח"כ נולד פסול וה"נ דכוותה, אך נראה דלא אמרה הרמב"ם רק התם בחסרון שנולד במשלח דעיקר של משלח בעינן רק בשעת מינוי שזה עושה המשלח, אבל בחסרון בעצם השליחות מודה הרמב"ם דבעינן תחלתו וסופו בכשרות כמו בחסרון מצד השליח דמבואר בגיטין (כ"ג.) במשנה דבעינן תחלתו וסופו בכשרות] ע"כ כשנודע לו שנפל הלחי בטל שליחותו שלא יתייחס מעשה השליח אליו, עוד י"ל דבשוגג יש שליח לדבר עבירה ובמזיד אשלד"ע ומיירי דשמעי' לא ידע שנפל הלחי ואם הי' גומר כך הי' שוגג וישלד"ע וחשיבה גם ההנחה כאלו רב עשאה, ע"כ אחוי לי' בידי' שנפל הלחי למען יהי' מזיד בשעת הנחה וא"כ ההנחה לא תתייחס לרב רק לשמעי' וא"כ הוי זה עוקר וזה מניח ועי"ז עשה ג"כ מחד דרבנן תרי דרבנן דמעיקרא הי' חד דרבנן משום שלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ועתה נתוסף עוד דרבנן משום זה עוקר וזה מניח ודוק [אך בזה יש לדון לפמ"ש תוס' רי"ד ריש שבת הובא באבני נזר (סי' מ"ח סק"ג) דבהנחה גרידא אפי' איסור דרבנן ליכא א"כ ההנחה שעשה אחר שנודע לו ל"ש ביה אשלד"ע דלית בגופה עבירה כלל] אמנם כל אלו דברי פלפול הם ואינם במשמעות הגמ' וכל כי האי הו"ל לפרש ולא לסתום, ועוד דדעת גדולי האחרונים ז"ל דבשבח ל"ש שליחות כלל משום דתכלית האיסור למען ינוח והרי נח המשלח, כמ"ש בס' בית מאיר אהע"ז (סי' ה') ובשו"ת חת"ס או"ח (סי' פ"ד), ובאבני נזר יו"ד (סי' קנ"א סקט"ז) כ' זה בשם ס' פינות הבית וכ' שדבריו הם קילורים לעינים, ע"כ נלע"ד כמ"ש בפנים:)** ברמ"א (סי' רס"ו סי"ב) דמי ששכח כיסו עליו בשבת והוא בשוק לא יביאנו לביתו רק מתיר חגורו והוא נופל וכ' המג"א דאם מתיירא שנכרי יקחהו בשוק מותר לרוץ לביתו עיי"ש וא"כ מבואר להדיא דבדבר שאין חש להפסידו מוטב להניחו ברה"ר כלאח"י, אך לקושטא דמילתא נלע"ד מוכח מהא דעירובין (ט"ו.) דאפי' הנחה כי אורחי' מותר לו לעשות כמו שעשה שמעי' דרב דקם אדוכתי' והנחת גופו כהנחת חפץ דמי כן נראה להדיא מלשון הרב ז"ל (בסי' רס"ו סי"ז) בשכח והוציא כיסו בשבת יוליכנו פחות פחות מד"א ויזרקנו לביתו כלאחר יד עיי"ש ומדכ' ויזרקנו לביתו כלאח"י ולא כ' כן בהנחה ראשונה שעושה כשנזכר שיש אצלו חפץ שיעשנה כלאח"י מוכח להדיא דבהנחה זו אפי' כי אורחי' מותר כיון של"ה עקירה משעה ראשונה לכך אך בהכנסה שעושה בסוף לרה"י דהי' עקירה משע"ר לכך מצריך כלאח"י, אך מהיות טוב וכו' כתבתי לעשות הנחה כלאחר יד] אך כ"ז בחפץ שאינו חושש להפסידו או שהוא מבוי המשתמרת ואינו ירא שיגנוב או יאבד דומיא דהא דעירובין (ט"ו.) דמשמע שהי' מניח הכוזא במקומו והי' משתמר שם עד הערב, אך אם שכח איזה חפץ שחושש להפסידו וירא להניחו ברה"ר אין לנו ראיה מהא דעירובין, נגד דברי הדג"מ, די"ל דוקא בהא דעירובין של"ה רוצה להשליך החפץ אח"כ לרה"י אז מוטב להניחו במקומו ולח להוליכו לרה"י אחר, דאף אם נימא דאם יוליכנו לרה"י אחר יהי' תרי דרבנן חדא של"ה עקירה משעה ראשונה לכך ועוד שיהי' מרה"י לרה"י דרך רה"ר, ועתה שמניחו ברה"ר הוי תד דרבנן מ"מ שב ואל תעשה עדיף כדאמרי' כה"ג בעירובין (ק'.) ור"ה (כ"ח:) וגדולה מזו בתוס' שבת (ד'.) דאין עוברין שבות דרבנן בקום ועשה להציל מידי איסור דאורייתא משום דאיסור דאורייתא כבר נעשה וממילא יגמר עיי"ש:

ויש להוסיף נופך לזה בנ"ד לפמש"כ התוס' רי"ד ריש שבת הובא באבני נזר (סימן מ"ח סק"ג) דאם נכרי מביא לישראל חפץ מרה"ר לרה"י מותר לישראל לקבלו הימנו אע"ג דעביד הנחה לאו איסורא הוא כלל ולא דמי לריש שבת דזה עוקר וזה מניח פטור אבל אסור שא"ה דעדיין לא הי' נעקר לגמרי מרשות שהי' שם דידו בתר גופו גרירא ולא נגמרה עדיין מלאכת הוצאה אבל הנחה גרידא ליכא איסור כלל עיי"ש וא"כ גם כאן במעשה הנחה שלו לבד שיעשה עתה לא יעשה איסור דרבנן כלל ואם יניח חשיב שוא"ת דבמעשה שיש לפניו לעשות ליכא איסור ואם יעבירנו הלאה יעשה איסור דרבנן בידים דהיינו העברת ד"א ברה"ר בלא עקירה והנחה ושוא"ת עדיף, וכ"ז כשרוצה להניחו במקומו ושלא להוליכו הלאה, אבל בחפץ אחר שרוצה להוליכו לביתו ואם יניחנו במקומו תצטרך להתיר לו אח"כ פחות פחות מד"א שוב י"ל דמוטב להוליכו בחזרה לרה"י או לרה"י אחר אם לא אפשר לו לעשות מחד דרבנן תרי דרבנן כיון דסוף סוף יעבור איסור שבות בידים, עוד יש לדון לפמש"כ הר"ן בפ' בתרא דיומא דחולה שצריך לאכול בשר בשבת מוטב לשחוט לו מלהאכילו נבילות דבשחיטה עובר פ"א ובאכילת נבילות עובר על כל כזית וכזית וה"נ אם ילך לרה"י אחר יהי' הכל חילול א' כל זמן שלא פירש ע' שבת (קל"ג:) ורמ"א סוף ה' מילה, ואם ילך פחות פחות מד"א יהי' כל פעם חילול מחדש, אך זה תלוי בפלוגתת הראב"ד ורשב"א בשבת (ט'.) לראב"ד גם במעביר ב' אמות ברה"ר איכא שבות, ולרשב"א ליכא שבות בזה רק במעביר יותר מד"א אך שמעבירו פחות פחות מד' אמות עיי"ש וכן דעת רמב"ם פי"ב מה' שבת ולראב"ד א"ש דברינו, אך לרשב"א ורמב"ם דליכא במעביר ב' אמות משום שבות רק מחמת שבכלל מעביר יותר מד"א וא"כ ליכא בכל הילוך שבות בפ"ע רק בכלל שמוליך פחות פחות מד"א יש שבות וא"כ הכל חשיב שבות א' ודוק, והנה הראב"ד ז"ל הובא ברא"ש פ' יה"כ נשאל בדין הנ"ל בחשיב"ס וצריך לבשר אם נשחוט לו או נאכילנו נבילה ודן בסברות אחרות ולא כתב סברת הר"ן נראה דלית ליה סברת הר"ן ואין נפ"מ בין עובר פ"א או כמה פעמים וכיון דכל דברינו הם רק אליבא דהראב"ד ז"ל שבת (ט'.) והוא ז"ל הרי לית ליה סברת הר"ן הנ"ל:

והנה במג"א (סי' רס"ו סקי"ח) בשם סה"ת דאפי' למאן דמתיר גם בכיס לרוץ תחתיו היי"ד בשא"א להוליך פחות פחות מד"א עיי"ש משמע לכאורה דלהוליך פחות פחות מד"א עדיף מלרוץ, וכ"ת שא"ה דמיירי במי שהחשיך לו בדרך ועשה עקירה מבעו"י, ה"נ הרי לא הי' עקירה משע"ר לכך והי' עקירה בפטור, אך לאו ראיה היא דהתם מיירי מבעוד יום כמו שפירש"י ר"פ מי שהחשיך נותן כיסו לנכרי מבעו"י וא"כ מלאכת הוצאה מרה"י לרה"ר מבעו"י, ובשבת אינו עושה הוצאה רק אעביר פחות פחות מד"א, ואף להרא"ש ר"פ מי שהחשיך שחולק על רש"י דנותן כיסו לנכרי אף משחשיכה מ"מ העמידה ודאי הי' מבעו"י דלא בשופטני עסקינן שיוציא בעצמו בשבת, רק מה דנראה מלשון רש"י דלא התירו לו ליתן לנכרי רק מבעו"י עז"כ הרא"ש דגם בלילה מותר, אבל ודאי מיירי בעמד מבעוד יום, וכן בנ"ד עשה הנחה מבעו"י ובלילה אינו גומר מלאכת הוצאה כלל, ואין ראיה למי שעקר החפץ בשבת עצמו שאם יעמוד יגמור מלאכת הוצאה, וזה פלוגתת המג"א (סי' רס"ו סק"י) עם הדג"מ להמג"א מוטב לעמוד ולהוליכו פחות פחות מד"א, ולהדג"מ צריך לרוץ לביתו, אך מה דמבואר מהדג"מ דאפי' בחפץ שאינו חושש כלל להפסידו צריך ג"כ להוליכו לביתו ולא לזורקו ברה"ר וכן הכריע הנפש חיה סוף (סי' ה') וע"ז הוכחתי מגמ' עירובין (ט"ו.) להיפך דצריך לעמוד, אך בחפץ שירא להניחו ברה"ר כל היום פן יאבד ויגנב בזה אין לנו הכרעה מגמ' זו כמשנ"ת בארוכה, ובזה נלע"ד הקלושה להכריע כמ"ש הגאון נפש חיה לרוץ לביתו, אך אם בקל אפשר לו צריך לשוב דוקא לאותו רה"י שהוציא משם, ובלי אפשר יכול לילך לרה"י אחר [והנפש חיה לא חילק בין לאותו רה"י בין לרה"י אחר, ודברי הדג"מ (סי' רס"ו) ברור מללו דדוקא לאותו רה"י ולענד"נ פשר דבר כמ"ש וטעם הדבר מבואר לעיל בארוכה בס"ד] ולע"ד יש להוסיף נופך להכרעה זו דלענ"ד אף המג"א ורב ז"ל לא אמרו לילך פחות פחות מד"א רק בדרך או בעיר בחשיכה ואין רואה ואינו בוש בזה, אבל מי שהולך ברה"ר ביום וילך פחות פחות מד"א ובכל ב' אמות יעמוד יהי' לבוז כמובן והרי גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דלא תסור דרבנן וכאן ג"כ אם ירוץ לרה"י ג"כ לא יהי' רק איסור דרבנן אפי' למג"א ורב ז"ל ובפרט שהם ז"ל אמרו דכשא"א לו לילך פחות פחות מד"א מותר לו לרוץ וגם אם ילך פחות פחות מד"א יעבור על שבות רק דלמג"א ורז"ל זה קודם לזה והשתא קו"ח הוא אם מתירין לעשות איסור גמור דרבנן בשביל כבוד הבריות כש"כ בנ"ד דסו"ס עושה איסור דרבנן דמותר להחליף שבות זה דפ"פ מד"א בשבות זה לרוץ לרה"י מחמת כבוד הבריות בפרט דלהדג"מ שבות דריצה עדיף מלהעביר פ"פ מד"א, ועוד דהמג"א עצמו (בס"ק י"ח) כ' דלדידן דלית לן רה"ר דאורייתא אפשר דלעולם מותר לרוץ לרה"י ואי"צ לילך פ"פ מד"א עיי"ש ואין ס' של המג"א מוציא מידי ודאי של הדג"מ כאשר הוא כלל גדול בפוסקים וכ"כ הרא"ש רפ"ק דב"ק לענין צרורות ברה"ר ורפ"ב דב"ק לענין בתר מעיקרא אזלינן, ע"כ נראה בזה הדין כמ"ש הנפ"ח והדג"מ שילך לרה"י [ולרווחא דמילתא יעשה הנחה כלאח"י אבל מעיקר הדין אי"צ לזה] אך הגאון נפש חיה הטיל תנאי בזה דהיי"ד כשלא עמד עדיין משעה שיצא מרה"י לרה"ר עד שנזכר אבל אם עמד קודם ברה"ר לפוש אם יכנס לרה"י הרי יעשה הכנסה מרה"ר לרה"י ע"כ בזה צריך לעשות דוקא הנחה כלאח"י עיי"ש. ולכאורה מוכח מהא דעירובין (ט"ו.) הנ"ל דאפי' בהוצאה גמורה כל של"ה עקירה משע"ר לכך מותר לעשות הנחה כי אורחי' מעיקר הדין. וא"כ ה"ה בהכנסה מרה"ר לרה"י דסו"ס ל"ה עקירה משע"ר לכך. אך יש לחלק דשא"ה דאחר שנזכר מיד קם אדוכתי' ולא עשה שום איסור דרבנן בזה כמ"ש התוס' רי"ד ריש שבת הובא לעיל דבהנחה גרידא ליכא שום איסור דרבנן. אבל בנ"ד שעשה בכוונה הכנסה מרה"ר לרה"י אם יעשה הנחה כי אורחיה יעשה שבות גמור בידים. ע"כ ברור כדברי הגז"ל דצריך לעשות הנחה כלאח"י:

אם אמנם לע"ד י"ל דאף אם עמד ברה"ר קודם שנזכר לא יהי' אח"כ הכנסה מרה"ר לרה"י דאע"ג דהנחת גופו כהנחת חפץ היי"ד ביודע שיש אצלו חפץ. וברצון נפשו עומד עם החפץ אז בטל החפץ אל האדם והנחת גופו כהנחת חפץ דמי אבל בלא ידע כלל שיש אצלו חפץ ל"א הנח"ג כהנח"ח דמי וחילי דהרי חזינן דבגמ' נסתפקו בזה אם עקירת גופו כעק"ח דמי בשבת (ג'.) וה"ה להנחה כמ"ש התוס'. [ולכאורה קשה למה לא נסתפקו אם הנחת כלי כהנחת חפץ דמי ונפ"מ אם יוציא כלי שגבוה ג"ט ובתוכו אוכלין והניחו ברה"ר דאם הנחת כלי לאו כהנחת אוכלין דמי הי' פטור אף על הכלי כדלקמן (צ"ג:) עיי"ש וע"כ דבכלי פשיטא ליה רק באדם מספקי לי' משום דהאדם אינו בטל אל הרשות כמ"ש הרשב"א והר"ן בפ"ק דשבת] ואף דפשיט לה דכעקירת חפץ דמי י"ל דהיי"ד כשידע שיש אצלו חפץ ונתכוון גם להנחת חפץ משא"כ בזה שלא נתכוון כלל להחפץ. וע' חי' הר"ן שבת (ה'.) שכ' דהא דעומד לכתף ל"ח הנחה היי"ד בהנחת גופו אבל אם מנית החפץ עצמו אף לכתף הוי הנחה עיי"ש הנה דאע"ג דהנחת גופו כהנחת חפץ מ"מ הנחת החפץ עצמו עדיף מיני'. מ"מ מילתא דא סברא בעלמא. ופשוט דאין לסמוך ע"ז להלכה ע"כ ברור דצריך לעשות הנחה כלאחר יד כנלע"ד הקלושה בדינים אלו וי"ר שלא אכשל בדבר הלכה.

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה