ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
סימן עה
לימוד זכות על המנהג להוציא ע"י קטן
בחי' הרי"מ (סי' ג') למד זכות ועיקר יסודו ע"ד הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לי' לקטן בידים. אמנם ע"ז צריך ב' פרטים א' שיהי' לצורך קטן ולא לצרכנו דהיכא דעושה לצרכנו גם לרשב"א לא ספינן לי' בידים ואדרבא מחינן בידי' כמ"ש הר"ן סוף פרק כל כתבי וכבר כתב רעק"א (סי' ט"ו), השני בעינן דוקא קטן שלא הגיע לחינוך דבקטן שהגיע לחינוך אביו מצוו' אפי' להפרישו וכש"כ שאינו רשאי לספות לו איסור בידים. וכדאי' בשו"ע (סי' שמ"ג) דאפי' בדבר שאינו רק שבות איכא חיוב חיטך. ובזה ודאי גם הרשב"א מודה וע"כ לא מצינו שהקל הרשב"א רק בקטן שלא הגיע לחינוך או באחר שאינו אביו דאינו מצווה בחינוך ואינו מצוה להפרישו רק דאסור ספות לו בידים ע"ז חידש הרשב"א דבאיסור דרבנן ליכא איסורא אבל בקטן שהגיע לחינוך לגבי חב דאפי' להפרישו מצווה בזה לא התיר הרשב"א. וכ"מ בשו"ת רעק"א (סי' ט"ו) בתחלת הסימן ע"ד טלטול הספרים ע"י תינוק "פחות מבן ט' וכו' וע"ז סובב כל התשובה משמע דבבן ט' לית דין ולית דיין להתיר:
והנה החילוק בין לצרכו בין לצרכנו כ' הרשב"א יבמות משום דכשעושה לצרכנו אתי למסרך לעשות בגדלות וי"ל עוד טעם לזה דכשספינן לי' לצרכ ל"ח כשליח האב כמ"ש התוס' ב"מ (צ.) דבאומר לנכרי אכול נבילה ל"ח אמירה לנכרי דאסור אפי' בשאר איסורין דאין איסור רק לצרכנו ע"ש. וה"נ לצרכו ל"ח כשליח האב ע"כ אין בו רק איסור דלהזהיר גדולים על הקטנים וזה התירו בדרבנן. אבל לצרכנו אסור כמו אמירה לנכרי דאע"ג דאין שליחות לנכרי מ"מ מדרבנן אסור הכ"נ אסור בקטן אע"ג דאינו בר שליחות. והשתא שזכינו לדין דכל איסור לצרכנו הוא כעין אמירה לנכרי. וא"כ כמו דקיי"ל (בסי' ש"ז ס"ה) דבמקום צורך גדול מותר אמירה לנכרי בשבות דרבנן. ה"ה דמותר אמירה לקטן בשבות דרבנן במקום צורך גדול. וכיון דאין לנו רה"ר דאורייתא שפיר מותר להוציא ע"י קטן במקום מצוה ובמקום צורך גדול. והוצאת החמין הטמונין לסעודת ש"ק תרתי איתנייהו בה א' דהוא דבר מצוה לצורך עונג שבת שזה כל עונג הסעודה של ש"ק שחרית כידוע דכל שאר המאכלים קרים וזה תבשיל חם ומשיב את הנפש ע' ר"ן ובעל המאור בסוגי' דכבתה מבואר דלמאן דמתיר להשתמש לאורה בתשמיש של מצוה ה"ה דמותר להשתמש לסעודת שבת עיי"ש הנה דבמקום דמתירין לדבר מצוה גם סעודת שבת חשיב דבר מצוה. ומצינו בתוס' יבמות (צ"ג.) דמותר לתרום שלא מן המוקף בשביל ענג שבת הנה דמותר לבטל מצוה אחרת מפני עונג שבת וכש"כ בחורף שהוא כמעט חילול ש"ק כשלא יהי' לו שום תבשיל חם בסעודה, ומטעם זה הוי גמי במקום צורך גדול שא"א להיות בלעדי זה, דאיך שיהי' טעם הרשב"א בהא דמחלק בין לצורכו דמותר ולצרכנו אסור וגם אפי' להחולקים על הרשב"א וס"ל דאפי' איסור דרבנן לא ספינן לקטן בידים מ"מ נלע"ד היתר הנ"ל היתר יפה דבמקום צורך גדול מותר לצוות לקטן לעשות שבות עבורנו, דכל הקולא באמירה לנכרי יותר משאר שבות הוא משום דשבות זה לית בי' מעשה כמפורש בעירובין (ס"ח.) והיינו שהישראל אינו עושה שום דבר רק אומר לנכרי לעשות, וטעם זה ישנו גם בקטן דכיון דקטן אוכל נבילות אין מצווין להפרישו וא"כ עצם אכילת הקטן לא איכפת לן, ועיקר האיסור רק צווי הגדול דחשיב כספי לי' בידים והרי בצווי זה אין בו מעשה יותר מאמירה לנכרי, ויש לה"ר לזה דע"כ לא חמיר אמירה לקטן מאמירה לנכרי דהנה בשבת (קכ"ב.) נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה קטן שבא לכבות אין שומעין לו ופריך הש"ס מ"ש קטן מנכרי עיי"ש ואי אמרת דאמירה לקטן חמיר מה קושי' דילמא בנכרי הקילו במקום הפסד כשאינו אומר לו בפי' ובקטן דחמיר לא הקילו וע"כ דשניהם שוין ושקולין ואף דבר"פ מי שהחשיך דאם יש לו נכרי לא יתן לקטן, היינו כשיש לפניו שניהם מחוייב ליתן דוקא לנכרי דקיל מקטן, אבל מ"מ דין שניהם שוה, ובמקום שהקילו בנכרי הקילו גם בקטן:
אך יש לדחות דשאני אמירה לנכרי בשבות דרבנן דהוי תרי דרבנן דעצם השבות דרבנן, וגם אמירה לנכרי אפי' באיסור דאורייתא הוא רק דרבנן, משא"כ באמירה לקטן ל"ה תרי דרבנן דאיסור דאורייתא אסור מדאורייתא לספות לקטן וא"כ ל"ה רק חד דרבנן מה שהוא שבות ודומה לאמירה לנכרי באיסור דאורייתא, אך השתא דאתית להכי שפיר י"ל דגם בהוצאה שע"י קטן הוי תמיד תרי דרבנן א' שאין לנו רה"ר דאורייתא השני שאינו מוציא מרה"י לרה"ר ולא מרה"ר לרה"י רק מרה"י לרה"י דרך רה"ר וזה רק דרבנן כמ"ש רשב"א שבת (צ"ז.) וא"כ הוי שבות דשבות וגם יש בו הקולא של אמירה לנכרי דהוי שבות דלית בי' מעשה וה"נ באמירה לקטן לית בי' מעשה ושפיר מותר זה במקום צורך גדול [ואף לדעת התוס' עירובין (ל"ג.) דהמוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר אית בי' איסור מעביר מה"ת ודאי הלכה כרשב"א שהוא בתרא נגד התוס', ולעומת דעת התוס' יחידאה איכא דעת יחידאה דאפי' אמירה לנכרי באיסור דאורייתא מותר במקום צורך גדול והעתיקה הרמ"א (בסי' רע"ו ס"ג ובסי' ש"ז ס"ה) ולפי דיעה זו גם לפי התוס' מותר בנ"ד] וזה היתר מספיק בס"ד על מנהג ישראל:
עוד יש סניף דהנה דעת אבן העוזר (סי' שמ"ט) דזה עוקר וזה מניח מותר בכרמלית וכ' שם דאפי' להאוסרין מ"מ במקום מצוה מותר, לפ"ז י"ל דה"ה מעביר מרה"י לרה"י דרך כרמלית מותר דאפי' מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר אסור רק מדרבנן משום מעביר כרשב"א הנ"ל שבת (צ"ז.) ומה שאין בו איסור דאורייתא פשוט משום דליכא עקירה והנחה ברה"ר וא"כ הוי כמעביר בלא עקירה והנחה וכיון דזה עוקר וזה מניח מותר בכרמלית כש"כ מעביר בלא עקירה והנחה כלל דמותר בכרמלית וכיון דאפי' בגדול יש צד היתר שפיר יש לסמוך ע"ז בקטן להלכה למעשה כנלע"ד נכון בס"ד:
עוד י"ל דכיון דחזינן להרשב"א דלענין איסור זה דאסור לספות לקטן בידים הקילו בדרבנן שמותר לספות לו לצורכו, וכ' הרשב"א ביבמות (קי"ד) הטעם משום דנחתו חד דרגא בענין איסור זה בדרבנן לגבי דאורייתא עיי"ש ולפ"ז קרוב לומר דהיכא דהוי תרי דרבנן נחית עוד חד דרגא ומותר לספות לו אפי' שלא לצרכו אלא לצרכינו ע"כ במעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהוי שבות דשבות כנ"ל מותר להוציא ע"י קטן אפי' לצרכנו ודברים של טעם הן:
ובעיקר דברי הר"ן פ' כל כתבי דלצרכנו מודה הרשב"א דלא ספינן לקטן איסור דרבנן, הנה הר"ן אמרה על המשנה דקטן שבא לכבות אין שומעין לו ואמרי' בגמ' משום דקטן עושה ע"ד אביו והק' הא כיבוי משאצ"ל ובדרבנן ספי' לי' בידים וע"ז תי' דהוי לצרכנו, אבל צע"ג דהרשב"א עצמו ביבמות (קי"ד.) הק' קו' הר"ן אהא דקטן שבא לכבות ותי' דמתני' מוכחא דאתי' כר"י דמלאשאצ"ל אסור מה"ת עיי"ש, עוד ק' לי על הר"ן דהר"ן עצמו בפ' חבית ד"ה ובמקום כ' דמלאכה שאצ"ל חמיר משאר שבות ומש"ה אסור לכבות דליקה בשבת אע"ג דבמקום פסידא ל"ג על שבות עיי"ש וא"כ מה קו' משאר דרבנן על כיבוי משאצ"ל דדומה לדאורייתא:
אמנם גם דברי הרשב"א תמוהין דקארי לה מה קארי לה הרי הרשב"א ז"ל עצמו ביבמות (קי"ד.) בד"ה ר' יוחנן [והוא דיבור אחר דיבור הנ"ל סמוך ונראה] כ' דלצרכנו אסור לספות לו אפי' איסור דרבנן, וי"ל דכיון דכל איסור לצרכנו הוא משום דילמא אתי למסרך כמ"ש הרשב"א ז"ל שם והיכא דל"ה מילתא דקביעותא ל"ש אתי למסרך כמ"ש (בסי' שמ"ג) וכאן שנפל דליקה דרך מקרה ודאי ל"ה מילתא דקביעותא והי' ראוי להתיר לגמרי בדרבנן ע"כ משני דמתני' כר"י דכיבוי מה"ת אסור:
ולפי ד' הרשב"א הנ"ל דכל האיסור לצרכנו הוא דלמא אתי למסרך יש ליישב עוד המנהג להוציא ע"י קטן, דכיון דמבואר בפוסקים דמצוה וטובת הכלל לתקן הרה"ר ע"י עירוב כמ"ש בשו"ת הרא"ש, ומה שאין עושין בכ"מ הוא מצד אונס ודוחק ע"כ ל"ח מלתא דקביעותא דבכל עת מצוא שעת הכושר מוכן הדבר שיתקנו הרה"ר וק"ל:
והנה היתר הרשב"א ל"ש אלא בקטן שלא הגיע לחינוך [או בקטן שהגיע לחינוך שאינו בנו דאין עליו חיוב חינוך] אבל בבנו שהגיע לחינוך ל"ש זה דע"ז לא כ' הרשב"א כמ"ש לעיל, אבל היתרים שלי שייכי גם בבנו שהגיע לחינוך דסו"ס הוי שבות דשבות דלית בה מעשה, אך יש לדחות די"ל דמה שהקטן עושה חשיב כשבות דאית בי' מעשה כעי"ז בתוס' שבועות (ל"א:) דמה שעושה אחר איסור על ידו חשיב לגבי' מעשה, בשלמא בנכרי ל"ש זה דעשיית הנכרי גופי' לאו מידי הוא ואדרבא הנכרי מחוייב לעשות מלאכה בשבת דנכרי ששבת חיי"מ ועיקר האיסור משום לתא דידי' הוא, והוא אינו עושה מעשה רק אמירה ע"כ חשיב שבות דלית בה מעשה, אבל בקטן שהגיע לחינוך דהאיסור גם מצד הקטן כדי שיתחנך לשמור השבת גם בגדלות וי"ל דזה חשיב שבות דאית בה מעשה, [מ"מ אי"ז ברור די"ל דמצות חינוך אינו על הקטן רק על האב כמ"ש רש"י ברכות (מ"ח.) דעלי' דאבי' רמי לחנוכי' ועצם הקטן אינו בר חיובא כלל ושוב הוי שבות דלית בה מעשה] ואף דעכ"פ שייך היתר האחרון לסמוך על אהעו"ז ומעביר מרה"י לרה"י דרך כרמלית דומה לזה עוקר וזה מניח מ"מ על היתר זה לבד קשה לסמוך:
עוד יש חשש בבנו שהגיע לחינוך מקרא דאתה ובנך והביא רש"י בחומש בשם מכילתא להזהיר גדולים על הקטנים, והיינו אפי' כשעושה מעצמו לדעתינו כמ"ש רמב"ן שם [וא"כ ל"ש היתר הנ"ל דהוי שבות דלית בי' מעשה ז"א דכיון דהאיסור מצד הקטן עצמו כל שעושה לדעתינו שוב הוי שבות דאית בי' מעשה כנ"ל] וכ"כ הרשב"א ר"פ מי שהחשיך, והוכיח בחי' הרי"מ לאו"ח (סוף סי' ג') דהיי"ד בבנו עיי"ש, ובאמת יש לומר דאפי' בקטן שלא הגיע לחינוך שייך זה, וכמו להזהיר גדולים בשאר איסורין דאפי' בקטן שלא הגיע לחינוך אסור לו לספות לו איסור מדאורייתא כדאי' (בסי' שמ"ג), ולפ"ז אין היתר להוציא בש"ק רק ע"י קטן אחר ואפי' הגיע לחינוך אבל לא בבנו קטן אפי' לא הגיע לחינוך אך בחמין הטמונים לשבת שגם הקטן יאכל מהם יש להסתפק אם חשיב לדעתינו כיון דגם לדעת עצמו הוא כדי שיאכל ממנו א"ד קטן אין לו שיקול הדעת ועושה הכל לדעת אביו ע' רש"י שבת (קכ"ב.):
אמנם י"ל דבהך איסור דקטן אסור מה"ת לעשות מלאכה לצרכנו בזה אין איסור רק במלאכה דאורייתא אבל לא במלאכה דרבנן ואף דלענין לספות לו בידים דעת הרמב"ם דאפי' דרבנן לא ספינן ודלא כהרשב"א היי"ד באיסור לספות בידים דשייך בכה"ת אבל כשעושה מעצמו לדעתנו דזה אין אסור רק בשבת י"ל דבזה הרמב"ם מודה דאין אסור רק במלאכה דאורייתא ולא בדרבנן. ואין דנין ד"ס מד"ס כדתנן במס' ידים, וכן להרשב"א דס"ל דאע"ג דספינן לקטן איסור דרבנן בידים היי"ד לצרכו אבל לצרכנו אסור י"ל דהיי"ד לספות לו בידים איסור דרבנן לצרכנו אבל כשעושה מעצמו איסור דרבנן לדעתינו ולצרכנו אף להרשב"א מותר, ולפ"ז יתיישב מה שהק' הרשב"א יבמות (קי"ד.) בהא דקטן שבא לכבות אין שומעין לו משום דעושה ע"ד אביו והק' דהא כיבוי מלאשאצ"ל והקשינו לעיל דהרשב"א הרי אינו מתיר לספות איסור דרבנן רק לצרכו אבל לא לצרכנו ולפי דברינו איפוא לק"מ דכיון דהקטן עושה מעצמו מותר לגמרי בדרבנן, וא"כ יש סיוע לדברינו מקו' הרשב"א [ומה שישבתי לעיל הוא דוחק דכל כי האי הו"ל לפרושי, אבל מה שישבתי כאן ל"ק דהו"ל לפרושי דהוא לגמרי נושא אחר מאיסור לספות לו בידים דבקטן שבא לכבות אין האיסור כלל מחמת זה רק מצד אתה ודוק]:
ואם כנים דברינו שפיר יש להתיר גם בבנו קטן דממנ"פ מחמת איזה איסור קאתית עלה אם מצד איסור לספות בידים דאסור בכל איסורין לענין זה שפיר דומה לאמירה לנכרי בשבות דמותר במקום צו"ג משום דהוי שבות דלית בה מעשה וה"נ ע"י קטן לית ביה מעשה דאסור לספות בידים אינו כלל מצד הקטן רק מצד הגדול כנ"ל, ואם מצד איסור אתה ובנך דאיסור זה מצד הקטן ול"ח לית ביה מעשה אבל ע"ז הרי יש היתר האחרון דאיסור זה שלא יעשה קטן מלאכה לצרכנו לא אסרו כלל במלאכה דרבנן ואנן לית לן רה"ר דאורייתא וק"ל:
ואיך שיהי' פירות הנושרין מדברינו דטוב יותר להוציא בש"ק ע"י קטן אחר שאינו בנו דבזה ההיתר ברווחא:
והנה כל יסוד היתר השו"ת הרי"מ (סי' ג') הוא מחמת דעת הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים, אך דהרמב"ם פ' להיפך, וע"כ העולם מקילין בהוצאה יותר מבשאר שבותים משום דהוי תרי דרבנן א' שאין לנו רה"ר רק כרמלית, שנית משום דקטן אין לו מחשבה וחשיב כאלו ל"ה עקירה משעה ראשונה לכך עכת"ד החי' הרי"מ זצ"ל, ולענ"ד הקלושה ורטושה יש להוסיף דהנה בשו"ת רעק"א (סי' ח') חידש דמתעסק אף שנתמעט מעט מקרבן מ"מ איסור דאורייתא יש בו, אך שחילק בין הדבקים דהתוס' כתבו בשבת (ע"ב:) דיש תרי גווני מתעסק נתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר וזה חשיב מלאכת מחשבת דפעל באותו דבר שכוון אליו אך שנתמעט מצד בה פרט למתעסק ובזה יש איסור דאורייתא אמנם בנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דלא נעשית מחשבתו בזה הפטור מצד דל"ח מלאכת מחשבת ובזה ליכא איסור דאורייתא רק איסור דרבנן כמו דמצינו במלאכה שאיצ"ל דל"ה מלאכת מחשבת מ"מ אית ביה איסור דרבנן וכ' שם וז"ל ובזה מובן לי דברי התוס' פ"ק דשבת (י"א.) ד"ה שמא ישכח ויצא וכו' מבואר בדבריהם דלאביי דגזר גזרה לגזרה הי' ניחא דמתעסק הוא עכ"פ דרבנן ובפשוטו תמוה איך שייך דיאסרו חז"ל מתעסק הא לא ידע שעושה כן ולאיזה ענין יאסרו חז"ל מתעסק וכו' ולפי הנ"ל דמתעסק וכו' כיון דלא ידע מהמחט לא מקרי מלאכת שבת וכו' דמצד מלאכת מחשבת הוא דרבנן ובזה שפיר כתבו דלאביי הי' ניחא דאסור מדרבנן היינו דרבנן אמרו אף בלא מחשבת אסור מדרבנן לענין מלאכה שאצל"ג וכדומה וכו' עכ"ד:
ולפי"ז נלע"ד לכאורה לחדש דכסבור לחתוך תלוש זה ונמצא מחובר אחר ליכא לא איסור דאורייתא ולא איסור דרבנן, איסור דאורייתא ליכא דל"ח מחשבת ואיסור דרבנן ליכא דכאן אפי' בלאו מחשבת פטור משום בה פרט למתעסק כמו בנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר וע"כ לא מצינו דחז"ל גזרו איסור דרבנן במתעסק היי"ד במקום שאם הי' מלאכת מחשבת הי' בו איסור שלם של כרת וסקילה [ואע"ג דגם בשבות דרבנן אסור מלאכה שאצל"ג גם שבות דרבנן חשיב כאלו הי' בו כרת וסקילה כמפורש בסוכה (ט"ז:) והיינו משים דכעין דאורייתא תא תיקן] משא"כ בנ"ד שאפי' הי' מלאכת מחשבת ל"ה בו חיוב רק איסור לאו י"ל דכשאינו מלאכת מחשבת אפי' איסור דרבנן אין בו, דאין דנין ד"ס מד"ס כדתנן במס' ידים:
אמנם נתיישבתי דז"א דא"כ מלאכה שאצל"ג ביו"ט יהי' מותר אפי' מדרבנן דביו"ט ליכא אלא איסור לאו, אך י"ל באו"א לפמ"ש באבני נזר או"ח (סי' רנ"א סקי"ג) דבמתעסק ליכא איסור תורה כלל דבה פרט למתעסק ממעט לגמרי אפי' מלאו, אך דבשבת דאיכא סקילה ל"מ מתעסק להפקיע רק איסור כרת אבל איסור סקילה נשאר והוי שוגג באיסור סקילה ומ"מ פטור מחטאת כיון דאין זדונו כרת וע"כ אסור מה"ת משום איסור סקילה שבו דבאיסור סקילה לא נתמעט מתעסק עיי"ש ולפ"ז היכא דל"ה מחשבת דשוב ליכא איסור סקילה, ושוב נתמעט מבה פרט למתעסק שלא יהי' איסור כלל, וגם איסור דרבנן ליכא דלא מניני דגזרו חז"ל שבות רק היכא דהפטור מצד דל"ה מלאכת מחשבת כמו דמצינו דגזרו על מלשאצל"ג איסור דרבנן, אבל היכא דהפטור בכה"ת לאו דוקא בשבת בזה לא מצינו שגזרו חז"ל איסור דרבנן ואין לחדש איסור דרבנן מעצמנו כל שלא מצינו מפורש וזה נכון:
והנה בסנהדרין (פ"ה.) דבשגגת חנק גם דשא"מ אסור והק' תוד"ה ור"ש דהא שבת נמי שגגת סקילה ומ"מ דשא"מ מותר ותירצו דבשבת כל דשא"מ ל"ה מלאכת מחשבת עיי"ש ולכאורה ק' הא בכ"ד שהפטור מצד מחשבת איכא עכ"פ איסור דרבנן ולמה דשא"מ מותר לגמרי וצ"ל כנ"ל דלעולם כאן הפטור מבה פרט למתעסק ובזה אפי' איסור דרבנן ליכא כמו שכתבנו, אך שהתוס' הק' דבאיסור סקילה ל"ש פטור מתעסק ע"ז תירצו דכיון דל"ה מלאכת מחשבת ליכא איסור סקילה, ושוב ממעטי' מבה פרט למתעסק דלית ביה איסור כלל וזה ראיה ברורה לדברינו:
והנה קטן במקום דאין לו מחשבה י"ל דדינו כדשא"מ שאין לו כוונה כלל ומ"ש תוס' חולין (י"ב:) דקטן כמתעסק היינו משום דבקדשים סתמא כשר וא"א לפסול משום דקטן אינו מכיון לשמה כקו' התוס' שם, וע"ז חדשו דקטן דינו כמתעסק כאלו סבור חולין, וזה באמת חידוש שלא זו שאין לו כוונה רק שחשיב כאלו סבור שהוא באופן אחר, אבל בנ"ד דדשא"מ שרי פשוט וברור דקטן חשיב כדבר שא"מ, ותו דכמ"ש התוס' חולין (י"ב:) דקטן חשיב כמתעסק כאלו סבור שהוא חולין ונמצא קדשים, ה"נ חשיב כסבור שהוא חפץ זה ונמצא חפץ אחר דמ"ש, וא"כ הו"ל כנתכוון לחתוך תלוש זה ונמצא מחובר אחר דאין בו איסור כלל אפי' מדרבנן:
אך יש לשדות נרגא דכ"ז שייך בשעת עקירה דאז אין מחשבתו ניכר מתוך מעשיו כמ"ש התשו' הרי"מ או אפי' אחר שהוציא כל זמן שלא הניח אין ניכר שדעתו להניח, ובירושלמי רפ"ק דשבת מפורש דכמו דבעינן עקירה משעה ראשונה להוציא כמ"כ בעינן ע"ד להניח ע"ש אבל בשעה שהקטן מניח אז ניכר שכוונתו לעשות הנחה ודומה לכל המלאכות דאסור ע"י קטן משום דיש לו מעשה ה"ה בזה, וא"כ דל עקירה והוצאה, הרי בהנחה לבד איכא איסור דרבנן:
אך באבני נזר או"ח (סי' מ"ח סק"ג) הביא אומר מן החדש דברי תוס' רי"ד ריש שבת דאם נותן לגוי כשהוא מהלך שהנכרי יגמור או נכרי שהביא חפץ לרה"י וישראל מקבל ממנו מותר לגמרי, והא דריש שבת דשניהם פטורין אבל אסורין היינו משום דעדיין לא נגמר ההוצאה אצל הראשון משום דידו בתר גופו גריר, אבל בהנחה לבד בלא עקירה פטור ומותר, ולא כדמשמע במג"א (סי' ש"ז) עיי"ש, וכיון דהמג"א לא ראה דברי תוס' רי"ד ודאי הלכה כתוס' רי"ד נגד המג"א כמ"ש הרמ"א חו"מ (סי' כ"ה), דהיכא דהבתרא לא ראה דברי הקדמון אין הלכה כבתראי, ולפ"ז בקטן דכל מעשה הוצאה הי' בהיתר משום דשא"מ ומתעסק, ממילא בהנחה לבד ליכא איסור כלל אפילו מדרבנן, ולפ"ז אפילו לרמב"ם דלא ספינן לקטן איסור דרבנן, וכן אפי' כשהקטן עושה עבור הגדול לבד דהרשב"א אוסר בזה כשהוא לצרכנו, מ"מ בהוצאה שרי דלית ביה איסורא כלל וב"ה כי הפליא חסדו לי ללמוד זכות על מנהג ישראל
ונצמח מזה חידוש דין דמי ששכח והוציא מרה"ר לרה"י ונזכר ברה"י טרם שעשה הנחה מותר לו לעשות הנחה כי אורחיה דכל שההוצאה הי' דשא"מ אין בהנחה איסור כלל אפי' מדרבנן:
והנה בשו"ת הרי"מ (סי' ג') הנ"ל מבואר דהא דבעינן עקירה משעה ראשונה לכך ל"ש רק בהוצאה, אמנם באבני נזר או"ח (סי' קפ"ו סק"ו) מבואר דה"ה בכותב ובהנך דמפורש השיעור במשנה דהמגן אבות חידש דכל הני דמפורש שיעורן במשנה אין ח"ש אסור בהם ובכל הנך בעינן עשי' משעה ראשונה לכך עיי"ש, וזה כביר אמרתי בפלפול התלמידים לבאר בזה דברי ירושלמי תרומות דמודה ר"ל בעתיד להשלים דח"ש אסור מה"ת, וי"ל דהנה בש"ס יומא מבואר דיש ב' טעמים על ח"ש א' מכל חלב השני מצד חזי לאצטרופי, ולכאורה קשה למ"ל ב' הטעמים וי"ל ע"פ דברי אבני נזר הנ"ל דהיכא דח"ש אסור מה"ת ל"ב עשיי' משעה ראשונה לכך והיכא דח"ש מותר מה"ת בעי' עשיי' משע"ר לכך, וא"כ לכאורה קשה בהא דאר"י דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי ופי' האחרונים שאם אח"כ יעלה בדעתו לאכול עוד ח"ז תוך אכילת פרס יהי' חייב יקשה אם נימא ח"ש מותר מה"ת אפי' נמלך לאכול עוד ח"ז יהי' פטור של"ה אכילה משע"ר לכך, אך בתר שיש לנו קרא מכל חלב לרבות ח"ש דאסור מה"ת, שוב גם טעם דחזי לאצטרופי טוב דהיכא דח"ש אסור ל"ב עשיי' משע"ר לכך, ור"ל דלית לי' דרשה דכל חלב ע"כ גם טעם חזי לאצטרופי ליכא כיון של"ה אכילה משע"ר לכך, ומש"ה מודה ר"ל בעתיד להשלים דאז הי' אכילה משע"ר לכך שוב גם לר"ל אסור משום חזי לאצטרופי:
ולכאורה ז"א דהנה התוס' הנ"ל כ' דיש תרי גווני מתעסק נתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר חשיב מלאכת מחשבת אך דנתמעט מבה פרט למתעסק בכה"ת, ונתכוון למחובר זה וחתך מחובר אחר בכה"ת חייב אך בשבת פטור דל"ח מחשבת, והנה בהא דל"ה עקירה משע"ר לכך לא ימלט מב' אלו או דפטור משום דל"ח מחשבת וכ"כ רש"י שבת (ה') וא"כ ל"ש פטור זה רק בשבת ולא בשאר איסורין, ואפי' נימא כפן השני דזה חשיב כנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר ונתמעט בכה"ת מבה פרט למתעסק מ"מ הא מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ולמה ח"ש בחלב מותר לר"ל דלא חזי לאצטרופי משום דל"ה אכילה משע"ר לכך, והלא בחלבים ל"ש כלל פטור מתעסק, [זה יש ליישב לפמ"ש הח"צ דח"ש אסור מצד אחשביה וצ"ל דתרווייהו צריכי חזי לאצטרופי ואחשביה ואחשבי' ל"ש רק במכוון בפועל כמבואר באו"ח (סי' תמ"ב) גבי דיו של חמץ וא"כ כיון דחשיב מתעסק ל"מ שכן נהנה להוציאו מידי מתעסק כיון דל"ש אחשביה]:
אמנם נראה דבהא דל"ה עקירה משע"ר לכך ע"כ לאו לענין חטאת קאי לפוטרו מקרבן דתיפ"ל דבעינן תחילתו וסופה שגגה כדאיתא שבת (ק"ב.) ודוחק לומר דמיירי בשכח שהוא שבת ועשה גם סופו בשוגג דא"כ הו"ל לפרושי] וכיון דמסתם לה סתומי משמע דבין בשוגג בין במזיד פטור, בשוגג פטור משום מתעסק דל"ח מלאכת מחשבת כמו שפירש"י, ובמזיד פטור משום של"ה תחלתו וסופו זדון דודאי כמו דבעינן לענין קרבן תחלתו וסופו שגגה כמו כן בעינן לענין חיוב סקילה תו"ס זדון, וכ"כ בחלקת יואב יו"ד (סי' ט') דבעינן תחלתו וסופו בהתראה ולא סגי בהתראה בסוף עיי"ש שחולק על המנ"ח ודוק מינה ומינה דכמו לענין שיחשב מתעסק בתחלת המלאכה כשלא נתכוון לגמור תלי בזה אם ח"ש אסור מה"ת לא חשיב מתעסק, ה"ה לענין זדון היכא דח"ש אסור מה"ת חשיב כמו תחלתו זדון, ואף דבעינן גם תחלתו בהתראה היינו שלא יהי' שוגג גמור וידע שעכ"פ עושה איסור ח"ש שהוא אסור מה"ת, ושאם יגמור יהי' ח"ש זה מצטרף לענין החיוב, אבל אי"צ לידע בח"ש ראשון שיגמור האיסור, וראיה לזה מהא דר' יוחנן דח"ש חזי לאצטרופי וקשה הא ל"ה אכילה משע"ר לכך, ונחשב כתחלתו שוגג וע"כ דכיון שנתכוון עכ"פ לח"ש חשיב תחלתו זדון ולפ"ז צדקו דברינו הנ"ל:
אמנם לדעת המנ"ח מצוה ג' דסגי בהתראה במשהו אחרון [וכעי"ז יש דיעות בה' ס"ת דסגי לשמה בשעת גמר כתיבת השם הק' ובפנים יפות פ' שלח לענין מקושש כ' להדיא כמנ"ח וע' אמרי בינה דיני בב"ח (סי' ב') הביא דברי הפנים יפות ותלי ליה בפלוגתא דר"י ור"ל אי ח"ש אסור מה"ת דלר"ל דח"ש מותר מה"ת ועיקר האיסור משהו האחרון סגי להתרותו במשהו אחרון אבל לר"י דח"ש אסור מה"ת צריך להתרותו בתחלתו וע' שעשועי רעיונים (כ"ה:) מדה"ס] וסבירא ליה דלא בעינן תחלתו וסופו זדון אתי שפיר טעם רש"י [בהא דל"ה עקירה משע"ר לכך דהיינו משום דל"ח מלאכת מחשבת] בין בשוגג בין במזיד דא"א לפוטרו במזיד מסקילה משום דתחלתו שוגג דהרי סגי במזיד בסוף המלאכה ע"כ הוכרח רש"י ז"ל לפרש משום דתחלתו כמתעסק דגרע משוגג [ובזה יש ליישב עוד מה שפירש"י דל"ח מחשבת ולא פי' בפשיטות דחשיב מתעסק, דהנה באבני נזר או"ח (סי' ר"נ סקי"ב) דבאיסור סקילה לא נתמעט מתעסק, א"כ לענין מזיד ל"ה מיפטר מטעם דתחלתו מתעסק ע"כ הוכרח לפרש משום דל"ח מלאכת מחשבת]
ואין להקשות מ"ש לענין מחשבת דבעינן גם תחלתו מלאכת מחשבת ומ"ש זדון דסגי בזדון בסופו לא ק' דשאני מחשבת שהוא כחלק מגוף המלאכה ע"כ צריך גם בהתחלתו מחשבת כמו בכל פרטי המלאכה דבעי' גם בתחלתו גם לענין בישול דבעי' כמאב"ד ואם בישל ח"ג וחזר ובישל ח"ג ודאי צריך שיהי' גם ח"ג ראשון כמאב"ד וכן בשאר פרטים וה"נ בעינן מחשבת גם בחצי ראשון משא"כ ענין זדון דאינו חלק מגוף המלאכה דהרי אפי' שוגג חייב חטאת אך דלחייבו סקילה צריך שיהי' מזיד וע"כ סגי במזיד בהגמר שאז עיקר החיוב:
ובעיקר דברי המנ"ח מצוה ג' דסגי בהתראה בסוף נלע"ד לכאו' ראי' לדבריו מדעת רמב"ן וריטב"א מכות (ט"ו:) דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו ל"ה התראת ס' דיכול להתרות בשעת ביטול העשה דכיון דהתורה תלתה הלאו בעשה חשיב זה כחלק מן הלאו עיי"ש וק' מ"מ גם בשעת העבירה הוי ג"כ חלק מן העבירה ואז לא משכח"ל התראה דהתר"ס ל"ש התראה והוי כאלו התרה בסוף ולא בתחלה ומ"מ לקי, הנה דסגי בהתראה בסוף לבד ואין לחלק דשאני בהתראה סוף אכילת הכזית דח"ש אסור מה"ת, דודאי גם בלאו הניתק לעשה אפי' למ"ד ביטלו ולא ביטלו דפטור כ"ז שאינו מבטל העשה היינו דפטור ממלקות אבל ודאי איסור תורה יש ואפי' לתוס' פסחים (כ"ט.) דמשהה חמץ ע"מ לבערו א"ע עליו היי"ד כשמקיים העשה בסוף מתקן הלאו למפרע אבל לא בלא ביטלו לבד וז"ב, וכמו דהתם יש איסור תורה בהעבירה לבד מ"מ סגי בהתראה בשעת ביטול העשה שגורם מלקות דכיון דהתראה צריך רק למלקות מועיל ההתראה אז בשעת ביטול העשה הגורם מלקות (כן מבואר מלשון הריטב"א ז"ל עיי"ש] ה"נ מועיל א התראה בשעת גמר אכילת הכזית שגורם מלקות:
ומענין לענין מצאתי חידוש במכתב הרה"ק בעל התני' ז"ל הנדפס בס' גנזי נסתרות [הנדפס בירושלים תובב"א] בח"ג הנקרא אור רב במכתב כ"ק שכ' דכל התורה ומצות שאדם עושה בכל היום עולה בשעת תפלה וכ' שם דאע"ג דהתורה ומצות הי' בלא דו"ר דלא פרחא לעילא מ"מ אם התפלה הוא בדו"ר מעלה כל התו"מ עיי"ש דוק ותשכח, והוא כעין דברי ריטב"א הנ"ל דמהני התראה בשעת ביטול העשה כיון דהתראה צריך למלקות וביטול העשה הרי גורם מלקות ע"כ חשיב לגבי מלקות כחלק מן האיסור ה"נ כיון דהתפלה גורם העלאת התו"מ לעילא ועיקר דו"ר צריך לענין שתהי' פרחא לעילא חשיב לענין זה התפלה כחלק מן התו"מ וסגי בדו"ר בשעת תפלה, [ויש להוסיף ביאור לזה דהנה במלקות (ט"ז.) אי דקטלה קילב"מ והק' התוס' דלמא מיירי דקטלה בשוגג והק' מהרש"ל הא גם חייבי מיתות שוגגין פטורין, ותירץ מהרש"א דכאן ל"ש זה דכיון דהחיוב על שעת עבירת הלאו לא על שעת ביטול העשה ול"ה בעידנא ולכאורה קשה דא"כ גם במזיד ל"ש קילב"מ כיון דל"ה בעידנא:
ונלע"ד לבאר דעת מהרש"א ז"ל דאף דלרש"י חל חיוב מלקות בשעת העבירה מ"מ חיוב בפועל א"א שיהי' אז רק אחר ביטול העשה, ע"כ בקטלה במזיד דיש חיוב מיתה בפועל פוטר המלקות ג"כ מחמת שעתה הוא חל בפועל אבל בשוגג דבלא"ה ליכא חיוב בפועל כלל כשהוא בשוגג רק חיוב לבד וחיוב מלקות שלא בפועל הרי כבר חל בשעת עבירה ול"ה בעידנא ונכון בס"ד, וכ"נ באב"נ או"ח (סי' ס"ט) דדבר שחל עתה למפרע חשוב עיקר החלות עתה והוא כמו שכתבנו דהחלות בפועל הוי
וראי' לזה מרא"ש נדרים (נ"ב.) בשם ירושלמי לענין קונמות דחשיב יש לו מתירין ופריך דחכם עוקר נדר מעיקרו ומשני אין עוקרו אלא מכאן ולהבא נלע"ד הפירוש ג"כ כנ"ל דההיתר בפועל הוא מכאן ולהבא:
ובזה מובן הא דמועיל התראה בשעת ביטול העשה כיון דאז חל העבירה למפרע ואז חל העבירה בפועל וההתראה הוא לפעול חיוב בפועל ע"כ אז הוא דבר בעתו בשעת חלות העבירה בפועל שיהי' חלות החיוב ג"כ בפועל וככה י"ל לענין מצוה וד"ל]:
ומצינו כזה דמדמים מצוה לעבירה בר"ה (כ"ח.) לענין כפאו ואכל מצה יצא פירש"י והר"ן שכן נהנה כמו במתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, ובגמ' אמרי' רק דרך צריכותא אבל הרמב"ם פוסק כן אליבא דאמת כמ"ש הה"מ, וכעי"ז מצינו באו"ח (סי' תנ"ג) דכמו דס"ל להפוסקים באיסורין דע"י טעם כעיקר נהפך ההיתר להיות איסור וחייב על כל זית שבו כמו כן לענין מצה מועיל טכ"ע לצי"ח בכל כזית, ולכאורה ק' הא טכ"ע ילפי' מגיעולי מדין או ממשרת ומנלן במצוה וצ"ל דילפינן מצוה מעבירה דידיעת ההפכים א' הוא, ומצאתי במדרש משלי קפיטל א' סוד"ה דרש ר' תנחום מבן עשרים שנה ולמעלה מחשבין לו עונותיו כמה דאת אמר מבן עשרים שנה ומעלה מה עבודת עבודה ר"ל אמר אין עבודה אלא תפלה דכתי' עבדו את ה' ביראה וגו' [והוא חידוש דל"ש עבודת התפלה רק מעשרים שנה ולמעלה] משעה שהוא מתחשב לעבודה מתחשב לעבירה עכ"ל הנה דמדמין עבירה למצוה, ומה דקרי לתפלה עבודת עבודה י"ל לפ"ד הרב ז"ל דע"י תפלה עולין כל התו"מ נמצא שהוא עבודה של כל עבודות שגוררת אחרי' כל עבודות גם יל"פ בזה מה שדרז"ל ולעבדו בכל לבבכם איזה עבודה שבלב זה תפלה ולהנ"ל יל"פ שהוא חלק עבודת הלב של כל עבודות שאפי' עשה כל עבודות בלא לב רק שהתפלל בדו"ר ובלב בר מעלה כל העבודות נמצא דשעת תפלה הוא שעת עבודת הלב של כל התו"מ שלו ודו"ק:
ולפי דברי הרב ז"ל הנ"ל אולי יש להוסיף לפמ"ש בס' שערי אורה דאם אדם מתפלל פ"א כהוגן בכוונה ראוי' מעלה כל התפלות הפסולות שהתפלל מעודו, ולפ"ז אפשר לומר דאף שלא התפלל בדו"ר רק פ"א ואז מעלה כל התפלות של כל יום, ביחד עם כל תפלה עולין ג"כ התו"מ של אותו יום של התפלה וממילא עולין אז עם התפלה האחת ההגונה כל התו"מ של כל ימי חייו:
ואולי יש לבאר בזה דעת הרמב"ם דתפלה מה"ת דכתי' לעבדו בכל לבבכם איזה עבודה שבלב זה תפלה, ובגמ' אמרו תפלה דרבנן, ולהנ"ל י"ל דתפלה חשיב עבודה שבלב כמו שביארתי לעיל שהוא עבודת הלב של כל העבודות, שאפילו עשה כל המצות בלא דו"ר עדיין עת לעשות בשעת תתלה בדו"ר לגרום להם עליי', אמנם אם עושה המצוה עצמה בדו"ר שוב אי"צ לתפלה ואז התפלה דרבנן, והתורה נתנה עצה שיוכל לתקן כל התו"מ שהי' בלא דו"ר ע"י תפלה בדו"ר ואז הוא דאורייתא:
ובזה י"ל טעם דצריך להתפלל נגד א"י כבגמ', וכמ"ש והתפללי אליך דרך ארצם, דהנה בסנהדרין דאדה"ר נברא ראשו מא"י וגופו משאר ארצות, ומשכן הנשמה הוא במוח שבראשו ושם הכוונה והדעת, ע"כ תפלה שהוא הכוונה של כהמ"צ מתייחס לא"י ביותר:
והנה ראיתי בס' מחנה ישראל להגאון בעל חפץ חיים פרק ל"א שכ' על איש חיל דאם אנוס ע"פ הממשלה להוציא איזה דבר לרה"ר שוב אינו מחוייב על שאר חפצים שמוציא לצורך עצמו מצד רבוי שיעור, ועיי"ש בהגה שנסתפק לומר דאפי' אינו מוציא חפציו ביד א' עם החפץ שאנוס עליו מ"מ כל שעושה בב"א הוי רבוי שיעור ואף דמשמע בביצה (י"ז.) דדוקא בקדרה א' חשיב רבוי שיעור אבל אם יעמיד ב' קדרות בב"א א' לצורך יו"ט וא' לצורך חול אף ביד א' אסור זה רק מדרבנן, עוד נסתפק שם בבישל בב"ח בידו א', ובב"א העמיד בב"ח על האש בידו השנית אי"ח אלא א' דחשיב הכל רק איסור א' כמו רבוי שיעור עיי"ש, ולפ"ז אם ידליק ב' נרות בב' ידיו בשבת ל"ח אלא איסור א' וכן בכל האיסורין שבתורה
ודבריו תמוהין מש"ס שבת (צ"ד.) דאפי' הוציא אוכלין בכלי והכלי צריך לו חייב שתים בנודע לו וחזר ונודע לו עיי"ש הנה דאף שהוציא הכל ביד א' האוכלין והכלי מ"מ חשיב איסורין חלוקים, ולפ"ז פשוט דה"ה אם יעמיד ב' קדרות בידו א' על התנור ביו"ט א' לצורך יו"ט וא' לצורך חול אסור מה"ת למאן דלית לי' הואיל, וע"כ ל"ח רבוי שיעור רק כשכל הבשר בקדרה א' דהכלי מצרף שיחשב מלאכה א' וכמ"ש הרמב"ם פי"ב מה"ש הי"א שהכלי משים כל מה שיש בו כחפץ א' עיי"ש וכמו דמצינו בשבת (צ'.) המוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת א' וכ' התוס' דמיירי בנודע לו וחזר ונודע לו ומ"מ אי"ח אלא א' דחשיב הכל הוצאה א', דדוקא בכלי ואוכלין שבתוכו מחלקין ידיעות אבל באוכלין שבתוך הכלי אפי' כפרות אין מחלקות עיי"ש:
עוד ראי' ממש"כ בירושלמי כתובות במדליק את הגדיש דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה ומש"ה אמרי' קילב"מ, ולדעת מחנה ישראל למה יתחייב מיתה על כל שבולת ושבולת הרי עושה הכל בב"א ואף דנשרף בזאח"ז מ"מ כיון דהכל בא מכח מעשיו חשיב כאלו הי' בב"א כמ"ש הנמוק"י פ"ב דב"ק דחשיב כאלו נגמר כל המלאכה בשעת מעשיו וגדולה מזו מבואר בתוס' ב"ק (כ"ב:) דאפי' הי' מקצת אשו משום חציו ומקצת משום ממונו מ"מ שייך קילב"מ כיון דבא ע"י מעשה א' חשיב כאלו הוא בב"א עיי"ש וה"ה בנ"ד, ונלע"ד ראי' לזה דאלת"ה א"כ איך מותר רבוי שיעור בקדרה א' הא ידוע שאין כל הבשר מתבשל ונגמר יחד דמה שמונח למטה בקדרה ממהר להתבשל מחמת שהוא סמוך להאש ואח"כ מתבשל מה שלמעלה בקדרה וא"כ איך יהי' מותר רבוי שיעור הא אינו מתבשל ביחד וע"כ דכיון דהכל בא ע"י מעשה א' חשיב כמו בב"א, שו"ר באגלי טל מ' זורע (סק"ט) בהגה ד"ה ותדע דאף להתוס' דרבוי שיעור מותר מה"ת היי"ד כשנעשה הכל בב"א עיי"ש ואיני כדאי לדון בקרקע בדה"ק ולענ"ד הקלושה ק' מרבוי שיעור בקדרה דג"כ אינו מתבשל בב"א כמ"ש, ותו דאף לאגלי טל דבזאח"ז לא הותר רבוי שיעור מ"מ מי לא עסקינן במדליק הגדיש שנשרפו כמה שבולות יחד ומ"מ כ' הירושלמי דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה:
עוד ראי' מהא דחולין פ' או"ב דאם שחט אמו ואח"כ בתה ואח"כ אותה חייב שתים עלי' משום דהוי גופין מחולקים וכן בפ"ד דקדושין באלמנת ראובן שהוא אלמנת שמעון חייב ב' משום גופין מחולקים והיינו דחשיב כאלו הי' ב' מעשים אבל סו"ס בזמן א' הוא ולדעת המחנה ישראל אפי' ישחוט ב' או"ב בשתי ידיו אי"ח אלא א', וע"כ דליתא, והגאון שליט"א בעצמו הביא ממכות (כ':) בסך ה' אצבעותיו נשא וקרח בה' מקומות חייב ה' ולרש"י ורמב"ם ליכא קרא ע"ז, ומה שדחה שם משום דבה' מקומות הן הקריאות מחלקין, לא ידענא, כלל מה קאמר דאם הה' מקומות שכלן בגוף א' הם מחלקים כש"כ שב' חפצים מחולקים לגמרי דחשיבי כשנים, גם מש"כ שם להוכיח מצידת צבי דמותר כשנועל לשמור ביתו כמ"ש הרשב"א פי"ג דשבת, ראייתו זו תמו' ביותר דאיך נימא דהרשב"א משום רבוי שיעור קאתי עלה כיון דבנעילת ביתו בלעדי הצבי ליכא צידה כלל דמה ששומר שאר חפצים שבבית ליכא צידה רק בצבי שהוא בע"ח וע"כ ל"ח רבוי שיעור אלא כשגם המקצת של היתר הוא מלאכה כגון המבשל לצורך אוכ"נ ביו"ט או לחשיב"ס דגם הבישול לחולה חשיב מלאכה רק שמותר אז חשיב רבוי שיעור לתוס' ורשב"א משא"כ בנועל ביתו דלולא הצבי אין בנעילה זו צידה כלל א"כ כל הצידה הוא רק בצבי, הא למה זה דומה להיוצא בש"ק לבוש במלבושיו ומוציא גם משא דפשיטא דל"ח רבוי שיעור אף שמוציא גם מלבושיו כיון דבמלבושיו שלבוש בהם אין בהם מלאכת הוצאה א"כ עיקר ההוצאה הוא רק בהמשא שמוציא ואין זה רבוי שיעור ואל"כ בטלת כל מלאכת הוצאה, ונצטערתי מאד על גאון וצדיק כמוהו שבכל ספריו היקרים דבריו מסולאים בפז וכאן לא חש לקמחי' לכתוב דבר זר כזה:
[וראיתי דהגאון שליט"א עצמו תברא לגזיזי' כי במחנה ישראל (סי' כ"ה אות ח') כ' לענין לבישת שעטנז דעל כל בגד ובגד עובר בלאו בפ"ע והוא ברור ולדבריו הנ"ל כל שעושה בב"א הוי רק איסור א']:
אמנם לענין הוצאה לבד נלע"ד לחדש כדברי הגאון שליט"א ולא מטעמי', והוא בהקדם מש"כ התוס' רפ"ק דשבת אהא דנקיט לשון יציאות ולא הוצאות וכ' דלישנא דקרא נקיט אל יצא איש ממקומו שדרשו אל יצא עם הכלי ללקט המן, ולכאורה ק' דבכל מס' שבת לא נקיט יציאה רק הוצאה כגון המוציא יין לא תנן היוצא עם היין וכן בכ"מ ולמה דוקא כאן נקיט לישנא דקרא, וכתבתי במק"א דדבר גדול רימזו לנו רבותינו בזה דהנה התוס' הקשו עוד מ"ש הוצאה דעני מבעה"ב דחשיב להו בתרתי ותירצו דהוצאה מלאכה גרועה ובעי' שיהי' הכל במשכן וכל שיש בו קצת שינוי הוא מלאכה בפ"ע, ועדיין אינו מובן כל הצורך דמ"מ עיקר מלאכת הוצאה נעשה בחפץ ומה נפ"מ בין האדם עומד בפנים ובין האדם עומד בחוץ ואף דניהוב דבהוצאה בעי' שכל תולדה יהי' במשכן היינו כשיש נפ"מ באיכות המלאכה עצמה, אבל מה שייטי' דעמידת האדם אל המלאכה ואטו יש שום נפ"מ במבשל בשבת בין עומד ברה"י ומבשל או עומד ברה"ר ומושיט ידו לרה"י ומבשל כיון דמ"מ מלאכת הבישול נעשה בתבשיל באופן א' שוה וה"נ כיון דהחפץ נעשה בו מלאכת הוצאה מה נפ"מ באיזה מקום האדם עומד.
**(יש ליישב לפמ"ש התוס' רי"ד ריש שבת דנכרי המביא חפץ לרה"י מותר לישראל לקבלו אף שעושה הנחה לאו כלום הוא, ואף דבריש מכילתין המניח פטור אבל אסור היי"ד התם דעדיין לא יצא החפץ לגמרי לחוץ דידו בתר גופו גרירא וכשזה מקבל ממנו גומר גוף ההוצאה ולא ההנחה לבד עיי"ש, וא"כ שפיר יש חילוק בין ההוצאה דעני לבעה"ב, דעני המוציא נעשה כל הוצאת החפץ קודם ההנחה ואחרי' הנחה וזה דרך כל הוצאה, משא"כ בבעה"ב המוציא לחוץ דאין הוצאת החפץ נגמרת עד שמניח נמצא הוצאה והנחה בהדי הדדי קאתי, ואין זה כדרך שאר הוצאות, וכן בההכנסה יש חילוק זה וק"ל:
אמנם המג"א (סי' ש"ז סק"כ) כ' היפוך דברי התוס' רי"ד, וע' אב"נ או"ת (סי' מ"ח סק"ג) וא"כ לד' המג"א חוזר קושייתו, ונראה דהא דתוס' רי"ד והמג"א תליא בב' לישני בתוס' שבת (צ"ב.) ד"ה התם למעלה מג', אם הטעם בהוציא בעה"ב ידו מלאה לחוץ, ולא הניח אינו חייב, אם הוא משום אגד יד שמיה אגד או מחמת דל"ח הנחה באויר, וע' שבת (ג'.) ג"כ ב' גירסות ידו לא נייח או ידו בתר גופו גרירא, דאי"נ דהטעם דחשיב אגד יד שפיר י"ל כתוס' רי"ד, אבל להטעם ידו לא נייח ע"ג קרקע משמע דכל ההוצאה כבר נשלמה ואין חסר רק ההנחה, ולפי"ז הדין כמ"ש המג"א ולדידי' צריך ליישב כמ"ש בפנים:)** והנראה בזה דהנה בהוצאה מצינו ג' מיני מלאכות מוציא זורק ומושיט, ולכל א' דינים מיוחדים שאין בחברו מושיט בעינן דוקא ע"י שנים כמ"ש תוס' (דף ג') בשם ירושלמי, ומוציא וזורק לא בעי ע"י שנים, וכן מצינו חומרא בזורק ומושיט משא"כ במוציא דזורק ומושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב למאן דיליף זורק ממושיט ואלו מוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר אין בו איסור דאורייתא כלל כמ"ש הרשב"א שבת (צ"ז.) ואף לדעת תוס' עירובין (ל"ג.) במוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר יש בו איסור דאורייתא היינו משום מעביר ד"א ברה"ר ואלו זורק ומושיט אפי' יעבור דרך מקצת רה"ר פחות מד"א ג"כ חייב דעצם ההושטה מרה"י לרה"י דרך רה"ר הוא המלאכה, הנה דכל א' מלאכה בפ"ע בגדרים מיוחדים אלי' ורימזו לנו רבותינו ז"ל בתיבת יציאות דשני' מלאכת הוצאה מכל המלאכות דבכל המלאכות העיקר הוא החפץ אשר בו מתפעל המלאכה משא"כ בהוצאה דילפינן מקרא אל יצא איש ממקומו אל יצא עם הכלי ללקוט המן וכיון דלשון הקרא הוא על האדם ע"כ גם יציאות האדם הוא חלק מן המלאכה והמלאכה בשניהם יחד ביציאות האדם עם החפץ ואין קושי' מזורק דאין בו יציאת האדם כלל ומ"מ חייב דכבר כתבתי דזורק הוא דבר בפ"ע ואין דינו שוה למוציא אבל גדר מלאכת המוציא הוא יציאת האדם בצירוף החפץ באמצעות שניהם יחד נעשה המלאכה [ואדרבא יש ראיה ברורה לזה מדאין דינו שוה לזורק בזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב ומוציא פטור ואם הי' האיסור במוציא רק יציאת עצם החפץ למה לא יתחייב מוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר כמו זורק ומה בכך דגם האדם הילך עם החפץ מ"מ הרי עצם החפץ נעתק מרה"י לרה"י דרך רה"ר ממש כמו בזורק ואדרבא עדיף מזורק דזורק אינו עושה המלאכה בגופו רק בכחו ואלו מוציא עושה המלאכה בגופו ממש ולמה יגרע וע"כ צ"ל דזה גזה"כ דאף דבזורק חייב מצד העתקת החפץ גרידא מ"מ המוציא אינו חייב רק מצד הוצאה היינו יציאת החפץ עם האדם יחד ומצד זה א"א לחייבו רק במוציא מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י אבל לא מצד מרה"י לרה"י דרך רה"ר ועכ"פ זה ראיה ברורה דהוצאה יש לה גדר בפ"ע **(
ובזה יש לבאר ש"ס שבת (ה'.) זרק חפץ ועקר ממקומו וקבלו ב' כחות באדם א' כב' בנ"א דמי ופטור או כאדם אחד דמיין, והוא פלאי גדול, דב' שעשאו פטורין מדכתי' בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, וכאן הרי עשה את כולה, גם הקשה ברשב"א שם, א"כ המוציא ב' חצאי גרוגרות בב' ידיו יפטר דהוי כב' כחות באדם א', ונראה לפי הנ"ל דמוציא וזורק הם ב' סוגי מלאכות, והנה דרך זורק שאחרי צאת החפץ מידו יהי' כל המלאכה בעצמה, וכיון דעקר ממקומו ועשה הנחה בידים כעין מוציא הוא, וא"כ הוי המלאכה חציו בזורק וחציו)** ואין להביא ראיה מזורק על מוציא] ובזה מובן היטב דיש חילוק בין הוצאה דעני לדבעה"ב כיון דיציאת האדם הוא ג"כ מן המלאכה א"כ שפיר יש חילוק בין הוצאה דעני להוצאה דבעה"ב דהעני אינו מוציא בגופו כמו שיוציא הבעה"ב דזה עומד בגופו בפנים ומוציא ידו לחוץ ול"ח יציאה שלמה בסוף המלאכה דנשאר מקצתו בפנים והעני עומד בחוץ ומוציא גם ידו לחוץ הנה מצד סופו היא יציאה שלמה ומצד התחלתו יציאה דעני גרע גם קודם המלאכה הי' גופו בחוץ משא"כ דהבעה"ב קודם המלאכה ל"ה כלל בחוץ ע"כ שפיר יש חילוק בין הוצאה דעני להוצאה דבעה"ב, וכ"ז בעבור שיציאת האדם ג"כ מן המלאכה ע"כ חשיב שיטי במלאכה מה שיש שינוי בין עני לבעה"ב אבל אם לא כן לא הי' שום ס"ד לחלק בהכי כיון דמ"מ יציאת החפץ באופן א' הוא ע"כ כאן דתנן שתים שהם ארבע וחילק הוצאה דעני ודבעה"ב לשנים ע"כ תני יציאות ולהסביר סיבת החילוק משא"כ בשאר דוכתי תני הוצאה כנלע"ד נכון לישב בס"ד
**(ואף דבש"ס סופ"ק דעירובין למ"ד לוקין על תחומין ד"ת, ופריך לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד, ופרש"י דקאי על הוצאה לא על תחומין, ומשני מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב. משמע דעל הוצאה לא שייך לשון אל יצא, היינו משום דבקרא לא כתיב חפץ כלל רק אל יצא איש ממקומו, וא"כ משמעותו הפשוט אינו על הוצאה כיון דלא נזכר חפץ כלל, וע"ש בתוס' שכ' ג"כ דפשטא דקרא משמע אל יצא עם כלי ללקוט המן, ומ"מ עיקר קרא לתחומין קאתי, והיינו כמ"ש, מדלא נזכר חפץ כלל רק יציאת אדם גרידא, וזה ודאי ל"ש בהוצאה רק בתחומין, ע"כ חשיב עיקר הלאו רק על תחומין, ומ"מ קאי גם על הוצאה, והיינו כמ"ש התוס', אל יצא עם הכלי ללקוט המן, וכיון דלשון התורה קאי הלאו על יציאת האדם ע"כ איסור זה הוא יציאת אדם בצירוף עם יציאת החפץ:
ובזה י"ל קושית התוס' שבת (צ"ג.) דאמאי צריך קרא למעט זה עוקר וזה מניח ול"צ מיעוט לזה כתב אות א' וזה כתב אות שני', ולהאמור י"ל, דבזה כ' אות א' ובא השני וכתב אות שני פשיטא דפטור כיון דלא פעל מעשה שלימה ל"ח מעשה, אך הוצאה דהאיסור בגוף האדם ג"כ סד"א דאפי' בלא מעשה יתחייב, כמבואר בשו"ת הרשב"א ח"ד (סי' ע"ד), וע' אבנ"ז (סי' נ"א) ותבין:
והא דבאמת פטור בזה עוקר וזה מניח היינו משום דאין האיסור בהאדם לבדו רק בצירוף הוצאת חפץ וכיון דלגבי החפץ חשיב האדם פועל המלאכה ולא מתפעל, וא"כ בז"ע וז"מ ל"ח פועל בחפץ ממילא גם לגבי עצמו ל"ח מלאכה, ובזה מדוקדק הא דפריך בשבת (ג'.) והא איתעבידא מלאכה מבינייהו, דלכאורה תמוה, דהרי בשבת אין החיוב מצד המתפעל דהרי מותר להתחיל מלאכה בע"ש שתגמר בשבח, ומאי בכך דאיתעבידא מלאכה מבינייהו, מ"מ הוא אינו עושה רק חצי, ולהנ"ל א"ש, דשאני הוצאה דהמלאכה גם בגוף האדם, וזה דקדוק לשון דאיתעבידא מלאכה מבינייהו היינו בגוף שלהם ממש, וע"ז משני דכתיב בעשותה, ובתיבה זו נכלל הפועל והמתפעל, ומקשינן הפועל להמתפעל וכיון דלגבי החפץ המתפעל ל"ח מלאכה ממילא גם לגבי עצמו ל"ח מלאכה ודו"ק:
עוד ראיה לזה דהנה בשבת (ה'.) זרק חפץ ועקר הוא עצמו וקיבלו מהו ב' כחות באדם א' כאדם א' דמי ופטור [כן גירסת הר"ח] או כב' בנ"א דמי וחייב, וביאר הר"ח, דאי כאדם א' דמי פטור דדומה למעביר מימינו לשמאלו דפטור, משום דמקום עקירה הוא מקום הנחה, כ"ה בר"ח הנדפס בש"ס ווילנא, והתוס' לא העתיקו דברים אלון, וקשה לכאורה למה דמות יערוך לזה עקר ממקומו הוא עצמו וקיבל, הא שם מקום עקירה לאו מקום הנחה כיון דעומד עתה במק"א, וצ"ל דהנחת חפץ ל"ח על הקרקע במקום עמידת האדם רק על האדם לבדו, וכיון דהנחה הוא על אותו אדם שעקר ממנו נמצא מקום הנחה היינו מקום עקירה, וצ"ל כיון דאדם מפסיק בין החפץ לקרקע אא"ל דחשיב מונח בקרקע, וקשה לכאורה א"כ איך אמרי' עקירת גופו כעקירת חפץ דמי, והנחת גופו כהנחת חפץ דמי הרי האדם מפסיק בין החפץ לקרקע, וצ"ל דשא"ה במוציא דהחיוב גם על האדם ממילא אין האדם חוצץ כיון דהוא עצמו בכלל המלאכה כעין שכ' רש"י ור"ן סוכה (ל"ז.) דלמ"ד לולב צריך אגד אין האגד חוצץ כיון דגם הוא בכלל המצוה עיי"ש וכעי"ז ברש"י בכורות (ט':) דוק ותשכח:
ונראה ראיה לזה מעירובין (מ"ב.) אר"נ אמר שמואל שבת בבקעה והקיפו נכרים מחיצה בשבת מהלך אלפיים אמה ומטלטל בכולה ע"י זריקה. וכ' התוס' נראה לר"י דאף תוך אלפיים אינו מטלטל בכולה אלא ע"י זריקה אבל כי אורחי' אינו מטלטל אלא ד"א דלענין טילטול כי אורחי' נפרצה למקום האסור לה עכ"ל, והנה יש לי מזה ב' ראיות לדבריי, הא' דמוציא וזורק ב' סוגי מלאכות הן, ואע"ג דלענין מוציא חשיב נפרצה במילואה למקום האסור לה מ"מ לזרוק מותר והוא כמש"ל דאין לדמות א' לחבירו ואין להוכיח מא' על חבירו, השני דאיסור מוציא הוא ג"כ מצד יציאת האדם, דאלת"ה רק האיסור מחמת העתקת החפץ גרידא א"כ למה יחשב נפרץ במילואה למקום האסור לה משום דאסור לו לילך חוץ לתחום הרי אין זה כלל סוג מלאכת הוצאה דאם יוציא חפץ חוץ לתחום לא יהי' שום איסור מחמת העתקת החפץ דהרי יש לו מחיצות והוא רה"י גמור רק יהי' איסור משום יציאה חוץ לתחום ומה ענין זה לאיסור הוצאה שהוא רק בחפץ שיחשב לגבי הוצאה מקום האסור לה, ואין לומר משום דבהמה וכלים כרגלי הבעלים א"כ גם מצד החפץ יש איסור מה שמוציאו חוץ לתחום ז"א דאטו מי לא משכח"ל במטלטל חפץ של חבירו שכלה תחומו בסוף כל הבקעה כגון בקעה שמחזקת ד' אלפים אמה וחבירו הניח עירוב תחומין באמצעו ומותר לו לילך בכל הבקעה והוא לא הניח עירוב תחומין וכלה תחומו באמצע הבקעה וכאן סתמא תני דאסור לטלטל רק ע"י זריקה משמע אפי' חפץ של חבירו דמצד החפץ ליכא איסורא כלל רק מחמת יציאת האדם חוץ לתחום, ואיככה יחשב מחמת זה נפרץ במילואו למקום האסור לו לגבי הוצאת החפץ:
אך למש"כ א"ש דגם מלאכת הוצאה הוא מחמת יציאת האדם וכיון דהאדם אסור לו לצאת חוץ לתחומו חשיב גם לגבי מלאכת הוצאה נפרץ במילואו למקום האסור לו, עוד ראיה מתוס' שבת (פ"ז:) אהא דאמרי' שבת במרה
)****(ואף דבש"ס סופ"ק דעירובין למ"ד לוקין על תחומין ד"ת, ופריך לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד, ופרש"י דקאי על הוצאה לא על תחומין, ומשני מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב. משמע דעל הוצאה לא שייך לשון אל יצא, היינו משום דבקרא לא כתיב חפץ כלל רק אל יצא איש ממקומו, וא"כ משמעותו הפשוט אינו על הוצאה כיון דלא נזכר חפץ כלל, וע"ש בתוס' שכ' ג"כ דפשטא דקרא משמע אל יצא עם כלי ללקוט המן, ומ"מ עיקר קרא לתחומין קאתי, והיינו כמ"ש, מדלא נזכר חפץ כלל רק יציאת אדם גרידא, וזה ודאי ל"ש בהוצאה רק בתחומין, ע"כ חשיב עיקר הלאו רק על תחומין, ומ"מ קאי גם על הוצאה, והיינו כמ"ש התוס', אל יצא עם הכלי ללקוט המן, וכיון דלשון התורה קאי הלאו על יציאת האדם ע"כ איסור זה הוא יציאת אדם בצירוף עם יציאת החפץ:
ובזה י"ל קושית התוס' שבת (צ"ג.) דאמאי צריך קרא למעט זה עוקר וזה מניח ול"צ מיעוט לזה כתב אות א' וזה כתב אות שני', ולהאמור י"ל, דבזה כ' אות א' ובא השני וכתב אות שני פשיטא דפטור כיון דלא פעל מעשה שלימה ל"ח מעשה, אך הוצאה דהאיסור בגוף האדם ג"כ סד"א דאפי' בלא מעשה יתחייב, כמבואר בשו"ת הרשב"א ח"ד (סי' ע"ד), וע' אבנ"ז (סי' נ"א) ותבין:
והא דבאמת פטור בזה עוקר וזה מניח היינו משום דאין האיסור בהאדם לבדו רק בצירוף הוצאת חפץ וכיון דלגבי החפץ חשיב האדם פועל המלאכה ולא מתפעל, וא"כ בז"ע וז"מ ל"ח פועל בחפץ ממילא גם לגבי עצמו ל"ח מלאכה, ובזה מדוקדק הא דפריך בשבת (ג'.) והא איתעבידא מלאכה מבינייהו, דלכאורה תמוה, דהרי בשבת אין החיוב מצד המתפעל דהרי מותר להתחיל מלאכה בע"ש שתגמר בשבח, ומאי בכך דאיתעבידא מלאכה מבינייהו, מ"מ הוא אינו עושה רק חצי, ולהנ"ל א"ש, דשאני הוצאה דהמלאכה גם בגוף האדם, וזה דקדוק לשון דאיתעבידא מלאכה מבינייהו היינו בגוף שלהם ממש, וע"ז משני דכתיב בעשותה, ובתיבה זו נכלל הפועל והמתפעל, ומקשינן הפועל להמתפעל וכיון דלגבי החפץ המתפעל ל"ח מלאכה ממילא גם לגבי עצמו ל"ח מלאכה ודו"ק:
עוד ראיה לזה דהנה בשבת (ה'.) זרק חפץ ועקר הוא עצמו וקיבלו מהו ב' כחות באדם א' כאדם א' דמי ופטור [כן גירסת הר"ח] או כב' בנ"א דמי וחייב, וביאר הר"ח, דאי כאדם א' דמי פטור דדומה למעביר מימינו לשמאלו דפטור, משום דמקום עקירה הוא מקום הנחה, כ"ה בר"ח הנדפס בש"ס ווילנא, והתוס' לא העתיקו דברים אלון, וקשה לכאורה למה דמות יערוך לזה עקר ממקומו הוא עצמו וקיבל, הא שם מקום עקירה לאו מקום הנחה כיון דעומד עתה במק"א, וצ"ל דהנחת חפץ ל"ח על הקרקע במקום עמידת האדם רק על האדם לבדו, וכיון דהנחה הוא על אותו אדם שעקר ממנו נמצא מקום הנחה היינו מקום עקירה, וצ"ל כיון דאדם מפסיק בין החפץ לקרקע אא"ל דחשיב מונח בקרקע, וקשה לכאורה א"כ איך אמרי' עקירת גופו כעקירת חפץ דמי, והנחת גופו כהנחת חפץ דמי הרי האדם מפסיק בין החפץ לקרקע, וצ"ל דשא"ה במוציא דהחיוב גם על האדם ממילא אין האדם חוצץ כיון דהוא עצמו בכלל המלאכה כעין שכ' רש"י ור"ן סוכה (ל"ז.) דלמ"ד לולב צריך אגד אין האגד חוצץ כיון דגם הוא בכלל המצוה עיי"ש וכעי"ז ברש"י בכורות (ט':) דוק ותשכח:
ונראה ראיה לזה מעירובין (מ"ב.) אר"נ אמר שמואל שבת בבקעה והקיפו נכרים מחיצה בשבת מהלך אלפיים אמה ומטלטל בכולה ע"י זריקה. וכ' התוס' נראה לר"י דאף תוך אלפיים אינו מטלטל בכולה אלא ע"י זריקה אבל כי אורחי' אינו מטלטל אלא ד"א דלענין טילטול כי אורחי' נפרצה למקום האסור לה עכ"ל, והנה יש לי מזה ב' ראיות לדבריי, הא' דמוציא וזורק ב' סוגי מלאכות הן, ואע"ג דלענין מוציא חשיב נפרצה במילואה למקום האסור לה מ"מ לזרוק מותר והוא כמש"ל דאין לדמות א' לחבירו ואין להוכיח מא' על חבירו, השני דאיסור מוציא הוא ג"כ מצד יציאת האדם, דאלת"ה רק האיסור מחמת העתקת החפץ גרידא א"כ למה יחשב נפרץ במילואה למקום האסור לה משום דאסור לו לילך חוץ לתחום הרי אין זה כלל סוג מלאכת הוצאה דאם יוציא חפץ חוץ לתחום לא יהי' שום איסור מחמת העתקת החפץ דהרי יש לו מחיצות והוא רה"י גמור רק יהי' איסור משום יציאה חוץ לתחום ומה ענין זה לאיסור הוצאה שהוא רק בחפץ שיחשב לגבי הוצאה מקום האסור לה, ואין לומר משום דבהמה וכלים כרגלי הבעלים א"כ גם מצד החפץ יש איסור מה שמוציאו חוץ לתחום ז"א דאטו מי לא משכח"ל במטלטל חפץ של חבירו שכלה תחומו בסוף כל הבקעה כגון בקעה שמחזקת ד' אלפים אמה וחבירו הניח עירוב תחומין באמצעו ומותר לו לילך בכל הבקעה והוא לא הניח עירוב תחומין וכלה תחומו באמצע הבקעה וכאן סתמא תני דאסור לטלטל רק ע"י זריקה משמע אפי' חפץ של חבירו דמצד החפץ ליכא איסורא כלל רק מחמת יציאת האדם חוץ לתחום, ואיככה יחשב מחמת זה נפרץ במילואו למקום האסור לו לגבי הוצאת החפץ:
אך למש"כ א"ש דגם מלאכת הוצאה הוא מחמת יציאת האדם וכיון דהאדם אסור לו לצאת חוץ לתחומו חשיב גם לגבי מלאכת הוצאה נפרץ במילואו למקום האסור לו, עוד ראיה מתוס' שבת (פ"ז:) אהא דאמרי' שבת במרה)** ובמק"א הבאתי ראיות לזה וקבעתי בה מסמרות:
ואם כנים דברינו דשניא הוצאה משאר מלאכות דבהוצאה חשיב האדם עצמו חלק מן המלאכה ובשאר מלאכות **(במוציא, וכה"ג י"ל דפטור כעין ב' שעשאו כמ"ש התוס' גיטין (ט"ז:) דאי"נ דידים אין טהורין לחצאין אם בעינן נטילת ב' ידיו בזמן אחד ה"ה דצריך שיהי' נטילת שתי ידיו באופן א' ולא א' בשטיפה וא' בנטילה עיי"ש, וה"נ כיון דבעי' כל המלאכה בפועל א' ולא ע"י ב' שעשאו ה"ה דצריך שתהי' כל המלאכה באופן א' או כולו בזריקה קה או כלו בהוצאה ולא חצי בזריקה וחצי בהוצאה, כעין דאמרי' בב"ת (ג':) או כלו בבנין או כלו במחיצה, ועי' מג"א (ס"ט). וגיטין (ט"ו.) ודו"ק:)** חשיב האדם רק הפועל המלאכה ובהוצאה חשוב האדם הפועל וגם הנפעל ולפ"ז שפיר יתכן לומר דאם מוציא חפץ א' בהיתר שוב יכול להוציא עוד חפץ אפי' בידו השני מצד רבוי שיעור דכיון דהאדם הוא חלק מן המלאכה והאדם עצמו גוף א' הוא וכיון דמה שיוצא עם חפץ זה חשוב יציאות גופו מלאכת היתר ה"ה דיציאת גופו עם חפץ השני היתר והוי שפיר רבוי שיעור מצד האדם עצמו וכיון דבהוצאה האדם הוא חלק מן המלאכה וכיון דמצד האדם הוא מותר מצד רבוי שיעור ממילא גם הוצאת החפץ מותר כיון דחלק מן המלאכה היתר הוא ודוק. ולפ"ז שפיר יש ללמוד זכות על איש חיל שמוכרח להוציא הקנה רובה מצד הפקודה שוב אף בשאר דברים שנושא אצלו לית בהו איסור הוצאה זה כתבתי רק ללמוד זכות אבל לא להלכה:
ולפ"ז יש זכות על המוציאין בש"ק ע"י קטן. דע"פ רוב קטן יש לו אצלו גם חפציו. וזה היתר הוא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. רק השאלה על הטשאלענט שעושה לצורך הגדול דזה לא ספינן לי' בידים וכיון דנושא שאר חפצים שלו בהקעשענא שוב הוי הוצאת הטשאלענט לצורך הגדול רק בגדר רבוי שיעור ומותר:
ובזה יש ללמוד זכות על רוב העולם שאין מפנים בגדיהם בערב יו"ט מדברים שאינם לצורך יו"ט דלכאורה איסור דאורי' הוא המוציא שלא לצורך יו"ט כמ"ש התוס' ביצה (י"ב.) ובשו"ע (סי' תקי"ח) ולהנ"ל י"ל דע"פ רוב אדם מוציא ביו"ט פאטשיילע בכיסו וזה לצורך יו"ט ומותר ושוב מותר להוציא גם שאר חפצים מצד רבוי שיעור. הן אמת דבתוס' ביצה (כ"א.) כ' דל"ח רבוי שיעור רק כשזה ראוי ליו"ט כמו זה עיי"ש גבי עיסה חצי' ש"נ וחצי' של ישראל
**(והתוס' לא כתבו זה על רבוי שיעור רק על הא דממלאה אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפה יפה וזה מותר אפי' בזאח"ז כמפורש ביצה י"ז,) ול"ש בזה היתר רבוי שיעור. אבל בעושה בב"א דההיתר מצד רבוי שיעור אפשר דלא מחלקינן בהכי]:)** אבל הרי בתוס' פסחים (מ"ו:) כ' דזה רק איסור דרבנן. וא"כ עכ"פ פלטי מאיסור דאורי' ולדיעות דאין לנו רה"ר דאורי' הוי תרי דרבנן. וגם הוי מלשאצ"ל כמ"ש תוס' שבת צ"ד. דסגי לי' אי יתיב בחד דוכתא. ובאיסור קל כזה אפשר דיש לסמוך ארש"י ורמב"ם ולר"ן גם הרי"ף ס"ל כן דאפי' שלל"צ אמרי' מתוך:
ובזה מיושב עוד מנהג שהעולם מקילין להוציא בש"ק ע"י נכרי כמ"ש הרמ"א ז"ל (סי' שכ"ה) ולהנ"ל א"ש דרוב פעמים הנכרי יש לו בכיסו חפצים שלו והוי רק בגדר רבוי שיעור. ורבוי שיעור בנכרי מפו' בעירובין (ס"ח.) דמותר עיי"ש ניחום לי' אגב אמי'. אך בתוס' גיטין (ה':) נסתפק אם הוא דוקא במקום מצוה עיי"ש. מ"מ יש ליישב כיון דהתוס' נסתפקו הרי הלכה רופפת ובכ"מ שהל' רופפת הלך אחר המנהג כמ"ש בירו' ואע"ג דברמ"א סי' שי"ח ס"ב דלא הותר רבוי שיעור בנכרי רק במקום מצוה י"ל כמ"ש הר"ן גבי נהוג עלמא כתלתא סבי בדבר שמותר מצד מנהג אין היתר רק באותו דבר לבד שהמנהג בו ולא בד"א אף שדומה לו ממש:
יי
נשוב להיתר השו"ת הרי"מ זצ"ל דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים ולענ"ד הקלושה יש לדון דבשבת ל"ש זה דהרי ברש"י ע"ז (ט"ו.) דבאמירה לעכו"ם איכא משום ודבר דבר וא"כ גם בקטן שייך זה ואפי' בשבות יש איסור זה כמבו' ברא"ש פ' שואל (סי' ו') ולענין זה לכאו' אין לחלק בין נכרי לקטן בשלמא אם האיסור מחמת מעשה הנכרי שפיר יש מקום לומר דשאני נכרי דיש שליחות לנכרי לחומרא כמ"ש הרב ז"ל מלאדי אבל לענין אין שליחות לקטן לא מצינו חילוק בין לקולא ללחומרא אבל בזה דהאיסור מחמת דיבורו גרידא מה נפ"מ בין מדבר לנכרי או לקטן ויש ליישב דהנה בברכות (נ"ג.) דנכרי שהדליק נר בשבת חשיב מלאכת עבירה אף דנר שהדליק לחי' ולחולה חשיב שבת ממלאכת עבירה. וזה כביר נסתפקתי בקטן שהדליק נר בשבת אם חשיב מלאכת עבירה כמו נכרי א"ד שאני נכרי שאין היתרו מצד התורה רק מחמת שלא רצו לקבל התורה ועומד מבחוץ. אבל קטן שהי' בכלל קבלת התורה דכל הנשמות של ישראל הי'] שם ומ"מ קטן אינו מוזהר. חשיב היתרו ע"פ תורה ודומה לנר שהדליק לחי' ולחשיב"ס דחשיב שבת ממלאכת עבירה כיון דהיתרם ע"פ תורה ואם כנים הדברים שפיר יש לחלק בין אמירה לנכרי לאמירה לקטן דאמירה לנכרי חשיב ודבר דבר אף דנכרי מותר לעשות מלאכה מ"מ חשיב מלאכת עבירה ע"כ איכא איסורא בדיבור שמדבר שהנכרי יעשה מלאכה אבל באמירה לקטן י"ל דליכא ודבר דבר כיון דהקטן מותר לגמרי לעשות מלאכה וא"כ כשמדבר ממלאכת הקטן בשבת אינו מדבר כלל ממלאכת איסור:
אך לכאורה יש למשדי נרגא בזה דהרי אפי' באומר על עצמו שיעשה מלאכה בחול אסור משום ודבר דבר ואף דמלאכת חול ודאי אינה מלאכת עבירה מ"מ איכא בשבת משום ודבר ודבר וה"ה לקטן. אמנם שמעתי מפה קדוש רב האי גאון שר התורה מסאכאטשוב זצוקללה"ה שהגיד ע"ז משום דשבת בעי הבדלה וכ"ז שאינו מבדיל אסור במלאכה א"כ כל זמן שלא הבדיל חשוב כאלו המלאכה אסורה לעולם וע"כ איכא איסור ודבר דבר לומר בשבת שיעשה מלאכה בחול דעתה כ"ז שלא הבדיל אפי' מלאכת מחר אסור ומה"ט התירו קניבת ירק ביוהכ"פ ולא אסור משום מצוא חפציך כמו דאסור להכין עצמו בשבת למלאכת חול משום דלענין איסור אכילה מיוהכ"פ ל"צ הבדלה כמ"ש המג"א וע"כ אין לאסור להכין עצמו לאכילה בלילה כיון דגם עתה מותר לאכול בלילה משא"כ במלאכת שבת עכד"ק דפח"ח:
עוד נראה ליישב המנהג שמקילין בש"ק להוציא ע"י קטן לפ"מ שרצה הפנ"י לחדש בשבת (מ"ו) דכל מתעסק בשבת היכא דפטור מצד מחשבת יש בו איסור דאורייתא משום דשבת במרה נצטוו ואז עדיין לא נצטוו על המשכן דכתיב בה מלאכת מחשבת. וא"כ אז נאמרה המלאכה סתם אפילו בלא מלאכת מחשבת ואפילו אח"כ שניתנה תורה ונתחדשה הלכה דבעינן מלאכת מחשבת ואל"כ פטור היינו דוקא מחטאת וכרת וסקילה אבל האיסור גרידא שהי' במרה אפילו בלי מחשבת לא פקע. אך שדחה זה מסוגיא ערוכה לקמן (מ"ב) דמבואר דלר"ש דמשאצל"ג פטור מכבין אפי' גחלת של עץ כדי שלא יזוקו בה רבים ואם היה דאורייתא ל"ה אפשר להתיר בזה ומה"ט נד מהנ"ל. אולם לענ"ד יש להחזיק בשיטתו ודחוי זו חוזר ונראה עפמ"ש הר"ן שם (ע"ב) בשם בה"ג דנזק דרבים דינו כפק"נ דיחיד ודוחה שבת ולפ"ז לא נפלאת היא ולא רחוקה לומר דכיון שהוא מלשאצל"ג ואין בו חיוב רק איסור גרידא דאורייתא שפיר התירו חז"ל מפני היזק רבים [אך לר"י דמשאצל"ג אסור וחייב סקילה החמירו חז"ל שלא **(נצטוו ואתחומין לא איפקוד. וכתבו התוס' דה"ה אהוצאה לא איפקוד, ולכאורה מה שני' הוצאה מכל המלאכות ואפי' הסברא דומה יותר לכל ל"ע מלאכות ולא לתחומין דתחומין לאו מלאכה הוא. וע"כ דיש בה עכ"פ איזה שווי ודמיון לתחומין דהיינו כנ"ל משום דבהוצאה ג"כ המלאכה יציאת האדם ודומה בזה קצת לתחומין:)** להתיר מפני היזק רבים] והנה כבר הקשה בשו"ת הרי"מ הנ"ל למה יהי' אסור לספות לקטן מלאכה הא כל מעשה קטן כמתעסק וגדול בה"ג לא מחייב, אך י"ל כיון דמתעסק יש בי איסור תורה כהפנ"י הנ"ל, ע"כ מפאת איסור זה ג"כ אסור לספות לקטן בידים, ולפ"ז ל"ש זה רק בשאר מלאכות דבמרה נצטוו ואז ל"ה צריך מחשבת, משא"כ בהוצאה דאתחומין לא איפקיד ופירשו התוס' לקמן (פ"ו) דהייני הוצאה ולא נצטוו רק במ"ת, ונצטוו תיכף דומי' דמלאכת המשכן דכה"ת הי' כתובה בין השיטין של הלוחות כמ"ש בירושלמי פ"ג דשקלים וא"כ גם מניה לעשות משכן הי' כתוב בין השיטין דלוחות ושצריך שיהי' מחשבת, ותו דכל הדברות שנאמרו בסיני נתפרשו אח"כ במשך מ' שנה שהי' ישראל במדבר ונתפרש אח"כ דבעינן מלאכת מחשבת, וא"כ מתעסק לית בה איסור תורה כלל בהוצאה, ע"כ ליכא גם בהוצאה כלל איסור דלהזהיר גדולים על הקטנים והא דמבואר ביבמות (קי"ד) דגם בהוצאה אסור לספות לקטן י"ל דאתי' כמ"ד אתחומין נמי איפקיד דלקמן (פ"ו) פליגי בזה, אבל למ"ד אתחומין לא איפקיד י"ל דבהוצאה ליכא איסור דלהזהיר גדולים על הקטנים כנלענ"ד נכון:
ונשוב לנ"ד מה שהעולם מקילין להוציא בש"ק ע"י קטן ונראה עוד [לפמ"ש לעיל דבהוצאה האדם עצמו היא חלק מה מהמלאכה] כיון דהקטן עצמו אינו מוזהר על השבת ואם עושה אין ב"ד מצויין להפרישו כל שאין עושה ע"ד אביו ומ"מ אסור להאכילו בידים כיין דאצל גדול הוא איסור אף דהקטן אינו מצויה מ"מ חשיב עצם המעשה מעשה איסור כהא דאיתא ברכות (נ"ג.) דנכרי שהדליק נר בשבת ל"ח נר ששבת כיון דאיתו מעשה אסור לישראל הכא נמי כיון דאצל גדול הוא עבירה גם קטן אסור להאכילו ואף דאינו מצווה מ"מ עצם המעשה עבירה נחשבת וכעי"ז מבואר ברמב"ם פ"ג מה' מילה ה"ז לענין מצוה רוק ותשכח יידיעת ההפכים א' היא] וכל זה כשהקטן עושה דבר זה עצמו שהגדול מוזהר עליו וכ"ז בכל המלאכות שהמלאכה מחמת החפץ המתפעל לבד והחפץ מתפעל מכח מעשה הקטן ממש כמי ממעשה הגדול והגע בעצמך קטן המעמיד קדרה על האיר הרי התבשיל מתבשל מחמת העמדתו ממש כמו מחמת העמדת גדיל ע"כ חשוב מלאכת עבירה אף בקטן שאינו מצווה על השבת כנ"ל בנכרי והתם יותר רבותא דנכרי ששבת חייב מיתה ואדרבא רצין התורה שלא ישבות מ"מ חשיב מלאכת עבירה
**(אך במק"א כתבתי דהא דברכות (נ"ג) בנכרי שהדליק דחשיב נר שלא שבת היינו משום דהבערה ללאו יצאת ואין עלי' שם מלאכה כמ"ש תוס' פסחים (ה:) ע"כ לא נפיק הנכרי בזה עדיין מכלל נר ששבת דבמידי דאינו מלאכה ליטא עשה דשבתון כמ"ש בהקדמת ס' הבהיר אגלי טל וכיון דליכא בזה עשה דשבתון ממילא אף כשעושה דב"ז עדיין חשיב שובת ולא מקיים בזה לאו דלא ישבותו ע"כ חשיב מלאכת עבירה אבל אם נכרי עושה מלאכה אחרת בשבת ל"ח מלאכת עבירה כיין דאצלו אדרבא הוא מציה ודימה לנר שהדליק לחי' דחשיב נר ששבת כיון דאדרבה הוא מצוה לחלל שבת עבור חשיב"ס כנלע"ד והוא נכון:
אך ק' לדעת רמב"ם שפ' כר"ן הבערה לחלק יצאת מ"מ פ' דנכרי שהדליק את הנר ל"ח נר ששבת ממלאכת עבירה וא"כ שוב ק' מ"ש מדליק לחי' ולחולה דחשיב נר ששבת ומ"ש גוי המדליק דלא חשיב נר ששבת ונלע"ד לפ"מ דאמרי' בב"ק (ל"ח.) ראה ויתר גוים ראה ז' מצוות שנצטוו ב"נ ולא קיימום עמד והתירן וכו' שאין מקבלים עליהם שכר כמצווה ועושה כו' וזה החילוק בין נר שהדליק לצורך חשיב"ס שהיא מצוה גמורה להציל את הנפש משא"כ נכרי שהדליק אף דאם לא יעשה מלאכה חיי"מ מו"מ כשעושה מלאכה ל"ח מצוה דעמד והתירן כנלע"ד:)** כש"כ קטן דאף דאין מצוו' על השבת מ"מ חשיב עבירה] משא"כ במלאכת הוצאה דאין האיסור ביציאת החפץ לבד רק בצירוף האדם היינא וכיון דקטן אינו מוזהר על השבת התורה לא דיברה מקטנים א"כ קרא דאל יצא איש ממקומו קאי רק אגדול שלא יצא ממקומו עם החפץ וא"כ קטן המוציא חפץ אין המלאכה נעשית כלל באופן שנעשית בגדול דהרי חסר חלק מן המלאכה דהיינו יציאת אדם גדול בשלמא בשאר מלאכה אף דקטן אינו מצווה ע"ז מ"מ עושה אותה מלאכה שהגדול מוזהר עלי' משא"כ כאן אינו עושה כלל מה שהגדול מוזהר עליו דהגדול אינו מוזהר רק על יציאת אדם גדול בצירוף החפץ וזה אינו נעשה ע"י הוצאת קטן כלל ע"כ במלאכת הוצאה מותר להאכילו בידים כיון דאין המלאכה נעשית כלל ע"י קטן כמו שנעשית ע"י גדול ודוק היטב:
והא דיבמות (קי"ד.) דלמ"ד קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו ה"ה דצריך להפרישו ממלאכת הוצאה אין סתירה לדבריי דסברתי הנ"ל תליא בזה עצמו אם ב"ד מצווין להפרישו או לא דלמ"ד קטן או"נ ב"ד מ"ל ס"ל דמעשה הקטן בעצמו הוא מעשה איסור רק דאינו נענש משום דרחמנא חס עלי' כדאי' סנהדרין (נ"ה:) ולא בעבור שהוא עבירה אצל גדול רק קטן עצמו ג"כ נצטוו' ע"ז ומה דכתי' בתורה אל יצא איש ממקומו גם קטן בכלל כמו דכה"ת גם לקטן נאמרה למ"ד סנהדרין (נ"ה:) קטן ב"ח ורחמנא חם עלי' ומה"ט חשיב תקלה עיי"ש (והא דכתי' אל יצא איש דמשמע למעוטי קטן היינו מעונש אבל בכלל האיסור גם קטן איתנייה כמו דאי' בכה"ת להך סוגי' דסנהדרין] אבל למה דקיי"ל קטן או"נ אין ב"ד מ"ל וע"כ דל"ח תקלה אצל קטן כלל דאינו בכלל הצווי רק גזה"כ דאסור להאכילו בידים וכעי"ז מצאנו בג"ת דאף דאינו מוזהר על השבת מ"מ אסור מה"ת לומר לו לעשות מלאכה לישראל ולדיעה א' (בסי' ד"ש ס"א) אפי' לא קיבל עליו ז' מצוות כל שהוא עבד ישראל אסור לומר לו לעשות מלאכה בשבת אף דהוא נכרי גמור לכ"ד ול"ח תקלה אצלו דנכרי ששבת חיי"מ מ"מ אסור לישראל לומר לו לעשות מלאכה עבורו בשבת וכן בקטן בכל איסורין אף דעצם עשיית הקטן אינו הקלה ולא עבירה מ"מ אסור לגדול להאכילו בידים וכ"ז בכל איסורין משא"כ במלאכת הוצאה דאין האיסור רק בצירוף האדם והתורה הרי לא דיברה רק מגדולים וא"כ קרא דאל יצא לא קאי רק על גדול שלא יצא עם החפץ ממילא זה גדר מלאכת הוצאה יציאת גדול עם החפץ וא"כ קטן המוציא חפץ אינו עושה כלל אותה מלאכה שהגדול עושה ע"כ בזה מותר להאכילו בידים ודוק כנלע"ד ללמד זכות על מנהג ישראל, והוא ישר בס"ד
ולכאורה יש ללמוד עוד זכות ע"פ הנ"ל על מה שנוהגין להוציא בש"ק ע"י נכרי כמו שהעיד הרמ"א ז"ל (סי' שכ"ה ס"י) דנוהגין לומר לנכרי להביא שכר או שאר דברים דרך כרמלית [ובד"מ שם כ' יותר דמקילין גם דרך רה"ר ומש"כ ברמ"א דרך כרמלית היינו משום דיש סוברין דאין לנו היום רה"ר אבל באמת מקילין גם דרך רה"ר] ואע"פ שיש להחמיר אין למחות בידם וכ' האחרונים הא דיש להחמיר משום דאין מתירין רק שבות דשבות במקום מצוה גמורה וכאן ליכא מצוה גמורה, ונלע"ד דלכאורה ק' למה אין מתירין לעולם שבות דאמירה לנכרי הרי הוא תמיד במקום מצוה דנכרי ששבת חיי"מ וא"כ מצוה שיעשה נכרי מלאכה בשבת, ומבואר בס' עשרה מאמרות מחק"ד ח"ג פי"ד ובפי' יד יהודא שם דאפי' במקום מצוה של הנכרי ג"כ מותר אמירה לנכרי עיי"ש, אך א"ש עפ"מ דקיי"ל להלכה דאין מתירין רק שבות דשבות במקום מצוה ולא שבות א' א"כ ממנ"פ א"ש אם אומר לנכרי לעשות מלאכה דאורייתא א"כ ליכא רק שבות א' ואם מצווהו לעשות שבות דרבנן א"כ לא נפיק בזה הנכרי כלל מידי נכרי ששבת כיון דמה"ת אין שם מלאכה עלי' עדיין חשיב שובת וא"כ ל"ה במקום מצוה וא"ש:
עתה אבאר מה דלא התירו רק שבות דשבות במקום מצוה ולא שבות א' דהנה בב"י או"ח (סי' רמ"ג) בשם סמ"ג כ' דאמירה לנכרי אסור מדכתיב לא יעשה מלאכה עיי"ש וק' ע"ז דא"כ למה הוצרכו חז"ל לאסור מצד אמירה לנכרי שבות תיפ"ל דאסור מה"ת, ונלע"ד דכל זמן שלא אסרו חז"ל אמירה לנכרי ל"ה איסור מה"ת אך אחרי שגזרו חז"ל שוב אסור מה"ת ג"כ מצד לא יעשה מלאכה ואבאר טעמי ונימוקי ואקדים דהנה דעת הרמב"ם פ"ה ממלוה ולוה דאם אומר לגוי בשליחות הישראל להלוות לו ברבית מעותיו של ישראל הוי ר"ק ויוצאה בדיינין דיש שליחות לעכו"ם לחומרא והראשונים ז"ל הקשו ע"ז כיון דאין שליחות לעכו"ם רק לחומרא איך יהי' זה רבית קצוצה ואטו יש חילוק מדאורייתא בין לחומרא בין לקולא ע' תוס' חולין (י:) וע' שטמ"ק בב"מ (ע"א:) שהראשונים ז"ל תמהו בזה ועח"ס או"ח (סי' פ"ד) ונלע"ד בהקדם דעת הרמב"ם ז"ל עצמו בפיהמ"ש פ"ק דחולין במשנה דהשוחט בשבת דבאותו שחיטה נעשה מומר לע"ז ושחיטתו פסולה כמו שחיטת מומר והגאון רעק"א ז"ל בדו"ח בסוגי' דהשוחט בשבת וכן בחי' רעק"א ליו"ד בהשמטות (לסי' ב') העלה בארוכה מדברי רמב"ם ז"ל הנ"ל דגם באיסור דרבנן נעשה מומר עיי"ש וה"נ כשהישראל נעשה שליח להלוות לגוי ברבית כיון דיש שליחות לעכו"ם לחומרא נעשה מומר באיסור דרבנן לאותו דבר וכיון דמומר באיסור דרבנן נמי חשיב מומר ומומר דינו כגוי לכמה דברים שחיטת מומר פסולה הבא על המומרת קנאין פוגעין בו ומומר אינו זוקק ליבום, וע' אבני נזר יו"ד (סי' ק"ט)] והרי כ' המ"ב דמגוי לגוי יש שליחות מה"ת וכיון דנעשה מומר לאותו דבר דינו כגוי לגבי אותו דבר ואף דאינו כמומר לכה"ת כולה מ"מ לענין אותו מעשה עצמו דינו כמומר וכעי"ז בתוס' בב"מ (מ"ח:) ד"ה בעושה דאע"ג דלכל מילי חשיב עושה מעשה עמך מ"מ לגבי אותו דבר קרי' ביה אינו עושה מעשה עמך וכזה כתב הסמ"ע חו"מ (סי' ל"ד ס"ק נ"ה) בשם נמוק"י דאע"ג דבאיסור דרבנן אין נפסל בלא הכרזה, מ"מ באותו עדות שבעבורו נפסל פסול בלא הכרזה, ומגוי לגוי הרי יש שליחות ע"כ הוי רבית קציצה וסמך לזה דהרי דעת המג"א (סי' קפ"ט) דמומר אינו נעשה שליח דל"ח בן ברית וכיון דדינו כגוי לענין שליחות ה"ה דממנו לגוי יש שליחות דידיעת ההפכים א' וד"ל:
והנה בשו"ת חת"ס (סי' פ"ד) הק' אם נימא דלרמב"ם יש שליחות לנכרי מה"ת לחומרא א"כ למה אמירה לנכרי בשבת רק שבות יהי' אסור מה"ת ותי' דשאני שבת דהתורה לא הקפידה על גוף המלאכה רק על שביתת האדם והאדם הרי שובת אע"ג דששא"כ מ"מ המשלח יש לו מנוחה וזה עיקר תכלית שביתת שבת עיי"ש ועתה מיושב היטב מש"כ הסמ"ג דעתה דכתיב לא יעשה מלאכה וזה קאי על המלאכה עצמה לא על האדם וא"כ מחמת פסוק זה שוב אסור אמירה לנכרי מצד יש שליחות לעכו"ם לחומרא ואסור מה"ת, אך הרי באמת ביארנו לעיל דגם הרמב"ם מודה דאין שליחות לעכו"ם כלל מה"ת אך לחומרא רק בתר דגזור רבנן ואמור יש שליחות לנכרי נעשה מומר לאותו דבר והוי כמו מנכרי לנכרי דיש שליחות מה"ת וה"נ בנ"ד לענין שבת לולא דגזרו חז"ל אמירה לנכרי שבות ל"ה שוב איסור באמירה לנכרי דאין שליחות לעכו"ם אך בתר דגזור רבנן יש שליחות לנכרי שוב אסור גם מה"ת מקרא לא יעשה מלאכה דכיון דעובר איסור דרבנן ונעשה מומר לשבת באיסור דרבנן דהוי כמומר לכה"ת כמ"ש רעק"א הנ"ל אליבא דרמב"ם ואפי' באותו דבר נעשה מומר לרמב"ם וחשיב מעשה זו מעשה מומר וא"כ שוב אסור מה"ת דמגוי לגוי יש שליחות ושפיר כ' סמ"ג דבתר דאמור רבנן אמירה לנכרי שבות יש בו איסור דאורייתא מצד שליחות דמגוי לגוי יש שליחות וא"ש בס"ד:
שוב מצאתי כדבריי באבני נזר יו"ד (סי' קכ"ד סק"ד) שכ' להדיא כן דממומר לגוי יש שליחות וברוך שכוונתי לדעתו הק', שו"ר דכן מוכח להדיא במח"א ה' שלוחין ושותפין (סוף סי' י"ד) עש"ה דוק ותשכח:
ובזה מובן הא דלא התירו שבות דאמירה לנכרי גרידא במקום מצוה דבשבות דאמירה לעכו"ם לעול נעשה מזה איסור תורה מצד שליחות אך כשאומר לגוי לעשות שבות דא"א שיהיה נעשה מזה איסור דאורייתא דאפי' נימא ששא"כ מ"מ אינו רק איסור דרבנן שפיר מותר במקום מצוה כיון דהוא שבות דלית ביה מעשה בגופי', וכ"ז במלאכה אחרת שייך לומר יש שליחות לנכרי לחומרא משא"כ בהוצאה דביארנו דהאיסור בצירוף עם האדם לא בהחפץ לבד א"כ בודאי ל"ש בזה שליחות כלל דדומה למצוה שבגופו דל"ש בו שליחות כמ"ש תוס' רי"ד רפ"ב דקידושין ה"נ הוי מידי דבגופי' שגופו יצא עם החפץ וכיון דבזה ל"ש שליחות ולעולם אמירה לנכרי אינו נעשה איסור דאורייתא רק נשאר שבות שפיר י"ל דמותר בו שבות א' במקום מצוה, וכיון שזכינו לזה שפיר יש להתיר אמירה לנכרי בהוצאה אפי' בלא מצוה משום דתמיד הוי במקום מצוה דלא ישבותו דנכרי ששבת חיי"מ:
ואף דבתוס' ב"ק (פ':) מבואר להיפך דגם בהוצאה אסור אמירה לעכו"ם ואפי' במקום מצוה ואפי' דרך כרמלית עיי"ש אי"ז סתירה לדברינו דדעת התוס' דאפי' שבות דשבות אסור במקום מצוה עיי"ש אבל להלכה דשבות דשבות במקום מצוה שרי י"ל דבהוצאה אפי' ברה"ר מותר אמירה לנכרי ומטעמא דאמרן:
אך קשה על דבריי מש"ס ערוך ר"פ מי שהחשיך דפריך היכי שרי ליה למיתב כיסו לנכרי ופירש"י הא הוי שליחו לישאנו בשבת הנה דגם בהוצאה אסור אמירה לנכרי ולא עוד אלא דבש"ס (י"ז:) בש"א אין מוכרין לנכרי ואין טוענין עמו וכו' עד שיגיע למקום קרוב מבעו"י וכ' התוס' דמיחלף בשליחו הנה מפורש דגם בהוצאה אסור אמירה לנכרי, והי' מקום לומר דשא"ה דהחשש מצד איסור מעביר ד"א ברה"ר ובזה ל"ש טעם הנ"ל דזה אינו מקרא דמעביר ד"א ברה"ר הלכתא גמירי לה ואינו בכלל אל יצא איש ממקומו וא"כ אין האיסור רק בחפץ המתפעל ודומה לכל המלאכות, ותו דבמעביר ד"א ברה"ר נראה דלא נפיק הנכרי מכלל נכרי ששבת כיון דאינו בכלל ל"ט מלאכות [בזה יש לפקפק דכיון דחייבין כרת וסקילה על מעביר ודאי מלאכה הוא, אך כך י"ל כיון דאינו מה"ת מלאכה רק מהלכה, וביו"כ ל"ח מלאכה י"ל דגם לענין נכרי ששבת ל"ח מלאכה] ובס' בינה לעתים חידש דביו"כ ליכא איסור מעביר ד"א ברה"ר דאינו בכלל מלאכה וכ"כ הגאון ברוך טעם בהגהות לס' טו"א רפ"ד דר"ה וכיון דלאו בכלל מלאכה הוא אין הנכרי מקיים בזה עדיין קרא דלא ישבותו:
אך כ"ז לפלפולא ולקושטא לא נהירא טעם זה להתיר אמירה לנכרי בהוצאה משום דהוי במקום מצוה דנכרי דמצוה לעשות מלאכה בשבת, חדא דבב"ק (ל"ח.) עמד והתירן ולאו שם מצוה עלה כמש"ל, ועוד דאולי כבר עשה הנכרי מלאכה ונפיק כבר מידי נכרי ששבת ע"כ לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי':
ונלע"ד היתר אחר דהנה הרב ז"ל (בסי' רס"ג) בקו"א (ובסי' ש"ה סעיף כ"ט) כתב דאמירה לנכרי שבות הוא משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, וא"כ חשבינן ההוצאה כאלו הישראל עושה דששא"כ לפ"ז נלע"ד דהיום דאין לנו רה"ר דאורייתא רק כרמלית דומה להא דאמרי' שבת (ק':) כחו בכרמלית ל"ג רבנן ה"נ אופן הוצאה כזו שהוא רק מצד שליחות ודאי לא עדיף מכחו דמ"מ אינו עושה בידים ממש:
וכעי"ז כ' התה"ד דבטלטול מותר אמירה לנכרי משום דחשיב טלטול כלאחר יד אופן טלטול כזה ע"י דיבור פיו, וה"נ חשיב הוצאה בכחו כשמוציא החפץ ע"י דיבור פיו, והא דאסור בכל השבותין היינו משום דבכל התורה כחו כגופו כדאיתא ב"ק (ט"ז:) ושם (יו"ד:) ובחולין (ט"ז.) לענין שחיטה ובסנהדרין (ע"ז.) לענין רציחה וע' מלקות (ח'.) ע"ז (ס'.) ולענין שבת עצמו מצינו כן כהא דמשנה שבת (ק"ב.) הזורק ועשה חבורה וע' שבת (ע"ד:) ובכ"מ אך לענין הוצאה בכרמלית דמפורש אמרו כחו בכרמלית לא גזור רבנן ל"ש בזה לאסור מצד שליחות, אך תלי' בפלוגתא דהשו"ע והרמ"א (בסי' שנ"ז ס"ג) דלהמחבר גם ברה"ר דידן שייך כחו בכרמלית לא גזור ולרמ"א דוקא בספינה שאינו סמוך לרה"ר אבל ברה"ר דידן אע"ג דהוי כרמלית מ"מ מיחלף ברה"ר גמור שיש בו ס' רבוא כגון בעיר גדולה ע"כ ל"א בזה כחו בכרמלית לא גזור:
אך יש ליישב דהנה סברת הרמ"א הוא כעין סברת תוס' עירובין (ל"ג.) דאע"ג דל"ג על השבות ביהש"מ מ"מ כשקרוב לבוא לאיסור תורה גזרו וכעי"ז בריטב"א עירובין (ק"ב:) לענין אין שבות במקדש וה"נ לענין כחו בכרמלית ל"ג רבנן כשקרוב לבוא לידי איסור תורה גזור לפ"ז י"ל כיון דע"פ רוב אין הנכרי מוציא להדיא מרה"י לרה"ר רק נושא מרה"י לרה"י דרך רה"ר דבזה ליכא איסור דאורייתא כמ"ש הרשב"א שבת (צ"ז.) וכיון דעכשיו אין לנו רה"ר דאורייתא א"כ הוי גזירה לגזירה ואף דהרבה פעמים גזרו גם גזל"ג אבל עכ"פ תו לא מיחלף ברה"ר דאורייתא דהרי ברש"י ביצה (ב':) כתב הטעם דאין גוזרין גזירה לגזירה דכתיב ושמרתם את משמרתי ולא משמרת למשמרת ומינה דגזל"ג אינה משמרת לגוף הדאורייתא רק משמרת למשמרת וכן כ' להדיא התבו"ש (סי' י"ג סק"ט) דאפי' במקום שגזרו חכז"ל גזירה לגזירה מ"מ אינו מקרא דושמרתם את משמרתי מטעם הנ"ל עיי"ש הנה מבואר דגזירה לגזירה לא מיחלף כלל בגוף הדאורייתא אפי' במקום שגזרו וא"כ כאן דמוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר דידן דהוא כרמלית ולא מיחלף בדאורייתא שוב מוקמינן אדינא דכחו בכרמלית ל"ג רבנן וכמש"ל כנלע"ד נכון בעזהי"ת: