אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן עא

סימן ע

ב"ה. תשובה לאשפצין.

על שאלתו שבקרוב תהי' הבחינה לצבא וע"פ רוב הוא בעש"ק ובש"ק ונתחדש בימינו שתחת חתימת יד שהי' נהוג מקדם במדינתנו נותנים העוברים על הפקודים אצבע צבוע באיזה צבע על המיליטעריש ביכעל לרושם וסימן שקורין בלע"ז "פינגער אבדריקען" ע"כ נפשי בשאלתי אם מותרת בשבת ושמעתי בשם גדול א' שהתיר לעשות הנ"ל ביד השמאלית וכו' ומדברי הנובי"ת או"ח (ל"ג) משמע לי שאין נפ"מ בזה ע"כ השאלה:

הנה בשבת (ק"ג.) מבואר להדיא דדוקא בכותב יש חילוק בין ימין לשמאל אבל ברושם אין חילוק דאיתא התם הכותב ב' אותיות בין בימינו בין בשמאלו חייב ופריך בגמ' בשלמא אימין חייב אלא שמאל הא לאו דרך כתיבה בכך וכו' הא מני ר' יוסי היא דאמר לא חייבו ב' אותיות אלא משום רושם הנה מפורש דברושם חייב גם בשמאל, ועוד יותר רבותא דלר"י אפי' בכותב חייב בשמאל דיש בכלל כתיבה רשימה ורשימה דרכה גם בשמאל, והנה פשטות דברי הגמ' משמע דלת"ק דר"י אין ברושם מלאכה דאורייתא וראי' לזה דאל"כ מה איריא דוקא לר"י חייב בכותב בשמאל משום דלא גרע מרושם אפי' לת"ק יתחייב מהאי טעמא וע"כ דלת"ק אין ברושם איסור דאורייתא רק שבות מ"מ מדר"י נשמע לת"ק דאפי' רושם בשמאל איכא שבות גמור ולא שבות דשבות דברושם אין השמאל גורם קולא כלל כיון דאורחי' היא גם בשמאל, אמנם הרמב"ם בפיהמ"ש יש לו שיטה אחרת דגם לת"ק יש ברושם איסור דאורייתא אך דהוי תולדה דכותב ולר' יוסי הוי אב, וכ"כ הה"מ אליבי' דהרמב"ם, אמנם צ"ע טובא דא"כ גם לת"ק יתחייב בשמאל כנ"ל וראיתי במנ"ח סוף מלאכת כותב אחר שציין דברי פיהמ"ש לרמב"ם כ' וז"ל ונראה דכל דין כותב יש לרושם כיון דהוא תולדות כותב והרושם בשמאל פטור עיין בגמ' דוקא לר"י חייב בשמאל ולא לת"ק להר"מ עכ"ל ונראה כוונתו דדוקא לר"י דרושם אב בפ"ע ורושם עצמו אורחי' גם בשמאל ע"כ חייב גם בשמאל [וממילא גם כותב בשמאל חייב לר"י דל"ג מרושם] אמנם לת"ק דרושם תולדת כותב דינו ככותב ממש לכ"ד ופטור בשמאל כמו בכותב, ואע"ג דלכאורה דבריו תמוהין דסו"ס ברושם אורחי' הוא גם שמאל אמנם מצאתי סייעתא לדבריו בתוס' ע"ז (י"ב:) ד"ה אלא בורד והדס דקמיתהני מריחא וכו' וטעם האיסור משום דחשיב לי' כשתיי' שהריח נכנס בגופו והוא חזק ביותר ואפי' את"ל דשתיי' גסה מותרת באיסה"נ הכא כיון דאם הי' שותה היין עצמו לא היתה לו שתיי' גסה יש לאסור הריח הדומה לממש אע"פ שאינו נהנה עכ"ל וכעי"ז ממש כ' התוי"ט פ"ק דסוכה מ"ח בשם הה"מ וה"ה בנ"ד להיפך אע"ג דרושם עצמו דרכו גם בשמאל מ"מ כיון שהוא תולדה דכותב וחשיב כאלו הי' כותב ואם הי' כותב בשמאל הי' לאו אורחי' פטור גם בזה דידיעת ההפכים א' הוה כידוע, ויש לה"ר לזה דלכאורה קשה לי בהא דכתובות (ס'.) גונח יונק חלב בשבת משום דמפרק כלאח"י הוא ובמקום צערא ל"ג רבנן, ופירש"י שאין דרך בנ"א לינק אלא לחלוב ביד וק"ל איך מותר לכל אם להניק בנה בש"ק הא אסור מה"ת לספות לקטן וכאן היא ספה להתינוק איסור מפרק ובקטן ודאי ל"ח כלאח"י דכך דרך כל הילדים, וצ"ל דכל איסור להזהיר גדולים על הקטנים דמה שעושה הקטן חשיב כאלו הגדול עשה מעשה זו וכאן אם הגדול הי' עושה מעשה זו ממש הי' אצלו כלאח"י אף דלקטן הוא כאורחי' אין בו איסור להזהיר געהק"ט, ואם כנים הדברים הוא ראיה לנ"ד דכיון דרושם תולדה דכותב ואם הי' כותב הי' כלאח"י אף דברושם גופא הוא כי אורחי' שרי, אך יש ליישב קו' הנ"ל באופן אחר לפמ"ש הפוס' דמותר לקלוף שומים ובצלים בשבת כיון דאין דרך לקולפם רק בשעת אכילה אין בו משום מפרק וה"נ אין דרך התינוק לפרק חלב מדדי אמו רק בעת אכילה ע"כ ל"ח מפרק, והא דהוצרכו בכתובות לומר משום דמפרק כלאח"י היי"ד בגדול דדרכו לחלוב ולהוציא החלב אפי' שלא בשעת אכילה ע"כ אפי' כשעושה בשעת אכילה הוי מלאכה והוצרך לומר משום דהוי מפרק כלאח"י אבל אם דנין על קטן ל"ח זה מלאכה כלל כיון דאין דרכו לפרק לעולם רק בשעת אכילתו כנלע"ד נכון בס"ד:

ולפי דברי המנ"ח צדקו דברי הגדול הנ"ל, הגם דאכתי יש לדון דהרי אפי' שבות דשבות אסור אפי' לצורך גדול היכא דקעביד מעשה מ"מ י"ל לפמש"כ המחה"ש [ויובא לפנינו] (בסי' של"ד) דד' שבותין ובתוכם כלאח"י שרי לגמרי ה"נ הוי ד' שבותין א' רושם לת"ק דר"י, ב' שמאל למנ"ח, ג' ח"ש להמגן אבות דבכותב אינו אסור מה"ת, ד' מלשאצל"ג, ושמאל דמי לכלאח"י, ואפשר דשרי לגמרי:

אך יש לדחות הראי' מתוס' ע"ז (י"ב:) הנ"ל דמלשון התוס' מוכח דהיא רק חומרא דרבנן מדכתבו יש לאסור משמע דיש לחז"ל לאסור וא"כ אין ללמוד מזה לומר סברא זו לקולא:

אך מצאתי עוד עזר להמנ"ח מרא"ש שבת (ע"ה) הובא ב"י (סי' ש"מ) דבאמת הי' ראוי לחייב במוחק גם באות א' אלא דא"א לחייב במוחק יותר מבכותב עיי"ש וה"נ י"ל דא"א לחייב ברושם תולדת כותב יותר מבכותב, וכעי"ז בתוס' יבמות (ע"ז:) דחלל הבא מחייבי עשה אין בו רק עשה משום דא"א לטפל להיות חמור מהעיקר, וכעי"ז במנ"ח מצוה רס"ג דכלי מתכות שנגעו בעצם כשעורה אמ"ט באוהל אע"ג דחרב ה"ה כחלל מ"מ כאן א"א לטפל להיות חמור מהעיקר, וכעי"ז קצת דוגמא בס' החינוך דגם לוה ברבית אינו לוקה, אף דאצלו ל"ש ניחל"ע מ"מ א"א שיהי' הלוה חמיר מהמלוה, וע' זבחים (י"ט.) למ"ד לילה לז"ת מדלילה חוצץ ביום נמי חוצץ פירש"י דא"א שיהי' עבודת לילה חמיר מעבודת היום, ואע"ג דביום ל"ש הטעם של לילה, ובתוס' רי"ד קדושין (מ"א:) דגם בשוגג אשלד"ע אע"ג דל"ש דברי הרב ודה"ת דמ"ש מ"מ השוגג נגרר אחר המזיד וה"נ התולדה נגרר אחר האב אע"ג דל"ש בי' הטעם. נדחקתי בכ"ז מחמת קו' הנ"ל דלרמב"ם גם לת"ק דר"י יתחייב כותב בשמאל משום רושם:

אמנם לענד"נ דגם לשיטת פיהמ"ש לרמב"ם רושם בשמאל חייב ומ"מ כותב בשמאל אי"ח משום רושם רק לר"י ולא לת"ק דדוקא לר' יוסי דגם רושם אב מלאכה ע"כ בכל כותב חייב נמי משום רושם ורושם בשמאל חייב אבל לת"ק דרושם תולדה דכותב אין בכותב חיוב משום רושם כלל רק משום כותב גרידא, ומצאתי און לי ברש"י ריש ב"ק אהא דאמרי' ומאי איכא בין אב לתולדה נפ"מ דאלו עביד ב' אבות בהדי הדדי או ב' תולדות בהדי הדדי מחייב אכל חדא וחדא ואלו עביד אב ותולדה דידי' לא מיחייב אלא חדא וברש"י לא מיחייב אלא חדא אאב מלאכה אבל אתולדה דידי' לא מיחייב, הנה רש"י ז"ל שיכל את ידיו בשנותו את טעמו דבש"ס איתא לא מיחייב אלא חדא ולא פירש על מה מיחייב ומשמע דיכול להתחייב בין אאב בין אתולדה אך דאינו מיחייב שתים אלא א', ורש"י ז"ל כ' דלא מיחייב אלא אאב ולא אתולדה ונפ"מ דצריך להפריש הקרבן על האב ואם יפריש אתולדה לא נפיק יד"ח והקרבן הוי חובע"ז, והוכחה גדולה מהא דאמרי' ולר"א דמחייב אתולדה במקום אב ואי נימא דלת"ק מיחייב אשתיהם יחד קרבן א' אבל שניהם שוין ושקולין הול"ל ולר"א דמחייב שתים אאב ותולדה דידי' וע"כ דבהא פליגי לת"ק מיחייב דוקא אאב ולא אתולדה דבמקום אב התולדה כמאן דליתא ולר"א מיחייב גם אתולדה במקום אב:

והמעיין בשטמ"ק יראה לעינים שהי' לו גירסא זו בגמ' כמ"ש רש"י דאי עביד אב ותולדה אאב מיחייב אתולדה לא מיחייב דמבואר שם דמשום גריעותא דתולדה הוא וכתב הק' מורי הרב ודילמא לא משום גריעותא דתולדה היא וכו' עיי"ש משמע להדי' דס"ל דלא מיחייב אתולדה במקום אב ואאב דוקא הוא דמיחייב והיינו גריעותא דתולדה [ויתר דברי השטמ"ק שם צ"ב ואכ"מ]:

הנה מבואר להדיא דהיכא דעביד אב ותולדה התולדה כליתא דמי במקום אב וחשיב כאלו עשה האב לבד ולפ"ז א"ש דדוקא לר' יוסי חייב בכותב גם בשמאל משום דיש בכלל כותב רושם דרושם אב מלאכה וכל כותב (מכאן משום דהוא) בשמאל מ"מ חייב משום רושם בשמאל אבל לת"ק דר"י דרושם תולדה דכותב אין בכותב חיוב משום רושם דתולדה במקום אב כליתא ואי"ח רק משום כותב והרי כותב בשמאל פטור, ולפ"ז היי"ד בכותב אבל רושם בשמאל הוי כי אורחי' וחייב גם לת"ק דר"י אליבא דהרמב"ם:

ובאבני נזר (סי' קצ"ט סק"א) ראיתי דלרמב"ם אליבא דר' יוסי הכותב ב' אותיות שאינם תיבה שלימה אי"ח משום כותב רק משום רושם ובתיבה שלימה חייב משום כותב, ולפ"ז א"ש יותר דלר' יוסי בב' אותיות שאינם תיבה ל"ח כותב אלא רושם ודינו כרושם ממש ע"כ גם בשמאל חייב דכל ששם רשימה עלי' ולא שם כותב אורחי' בשמאל, אבל לת"ק דר"י דגם בב' אותיות שאינם תיבה שם כתב ולא רושם וכתיבה בשמאל לאו אורחי', העולה מזה דברושם ממש אין חילוק בין שמאל לימין בין אי נימא דהוא מלאכה בין משום שבות:

ונשוב לנ"ד הנה לפנינו ג' שיטות ברושם לר"י אליבא דפיהמ"ש לרמב"ם וההמ"ג הוא אב מלאכה בפ"ע ולת"ק דר' יוסי אליבא דרמב"ם וההמ"ג רושם תולדת כותב ולשאר פוסקים לת"ק דר"י רושם אינו אלא שבות בעלמא מדרבנן, ולענין הלכה הנה מב"ח וט"ז (סי' ש"מ) משמע דהלכה כר"י והא"ר שם כתב דאין הלכה כר' יוסי אלא כת"ק דר' יוסי דאין בו אלא משום שבות ובמ"ב שם הוכיח שכן דעת הרי"ף והרא"ש ורמב"ם ורבינו ירוחם מדפסקו דהכותב בשמאל פטור וע"כ דלית להו כר"י דלר' יוסי כותב בשמאל חייב משום רושם עיי"ש וסברת הב"ח וט"ז נראה דהנה לא מיבעי' לר' יעקב ור' זריקא דאית להו בעירובין (מ"ו:) הלכה כר' יוסי אפי' מחבריו דהלכה כר' יוסי אך אפי' לר' יעקב בר אידי שם דאין הלכה כר"י אלא מחבירו ולא מחבריו עיי"ש תוד"ה כר' יוסי מ"מ אפשר דת"ק דר"י דשבת (ק"ג) יחידאה הוא והלכה כר"י מחבירו ודעת הרי"ף ורא"ש ורמב"ם ורי"ו נראה דס"ל כר' יעקב בר אידי דאין הלכה כר"י אלא מחבירו וסבירא להו דרבים פליגי עלי' דר' יוסי ואין הלכה כר"י מחבריו, אמנם אע"ג דהמ"ב הוכיח בטוב דדעת הרמב"ם ורי"ף ורא"ש ורי"ו דהלכה כת"ק דר' יוסי מ"מ אכתי אפשר דס"ל דרושם אסור מה"ת אלא דלא הוי אב אלא תולדה לכותב ואמטו להכי כותב בשמאל פטור כמשנ"ת לעיל, אמנם הא"ר הוכיח דדעת הטוש"ע דרושם אסור רק משום שבות כי היכי דלא תקשי קו' ב"ח וט"ז דכיון דרושם אסור מה"ת היכא דמתקיים, היכא דאינו מתקיים ליתסר מדרבנן כמו בכל מלאכה שאינה מתקיימת דפטור אבל אסור, ומזה הוכיח דטוש"ע ס"ל דרושם מדרבנן וכשאינו מתקיים מותר לגמרי [ובהאי ענינא אמרתי בהא דהחמיר הרמ"א (שי"ח) דבדבר לח יש בישול אחר בישול נ"ל דהיי"ד ע"ג האור ממש אבל בהוסר מעל האור כגון מה שהחמירו האחרונים בסענץ קר שלא לשפוך עליו רותחין מכ"ר וכדומה ולענ"ד י"ל דשרי דהוי מלאכה שאינה מתקיימת [וח"א העירני דבאג"ט מ' אופה (סק"ט אות י') כ' דבמבשל ל"ב מלאכה מתקיימת, ועיינתי שם וראיתי שכ' זה בדרך אפשר ולא ברירא לי' ז"ל עיי"ש], דבשלמא בבישול ראשון שנעשה מחי מבושל אסור אפי' בהוסר מעל האור כמפורש במשנה שבת (מ"ב.) האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין דאף כשיתקרר מ"מ ישאר עליו שם מבושל ולא ישוב להיות חי אבל בבישול אחר בישול שאינו עושה מחי מבושל דכבר הי' מבושל אך שהחימום עצמו נחשב בישול והרי החימום לבד אין סופו להתקיים כשיעמוד זמן מה בכלי יתקרר וישוב למה שהי' לפני בישול זה השני ע"כ אין איסור רק ע"ג האור ממש דאז אינו עומד להתבטל דכ"ז שעומד על האור לא יתקרר, אך דלכאורה הי' מקום לאסור דאפי' מלאכה שאינה מתקיימת פטור אבל אסור מדרבנן אך לפי האמור דברושם דרבנן מלאכה שאינה מתקיימת מותר לגמרי, (עוד מצאתי סמך לזה מרי"ף פט"ו ממס' שבת דקשר של קיימא ואינו מעשה אומן שבות וקשר שאש"ק ואינו מעשה אומן מותר לגמרי והוא כנ"ל דמלאכה שאינה מתקיימת בשבות דרבנן מותר לגמרי], ה"נ בבישול אחר בישול בדבר לח נראה מס' מנחת כהן דאין אסור אלא מדרבנן וכשאינו מתקיים י"ל דשרי לגמרי ובחי' הארכתי ואיכ"מ]:

והנה להדיעות דרושם דרבנן יש לכאורה להתיר בנ"ד כיון דבעינן ב' רושמים ובחד הוי רק ח"ש וח"ש בדרבנן י"ל דשרי כעין שכ' אהעו"ז בזה עוקר וזה מניח בכרמלית שרי וכעי"ז ברשב"א שבת (ט'.) בשם ראב"ד ז"ל דב' אמות ברה"ר אסור לטלטל ובכרמלית שרי. הנה דח"ש בדרבנן שרי, מ"מ יש לחלק דהיי"ד ח"ש שכיוצא בו בדאורייתא ל"ה בו רק איסור דרבנן כמו זה עוקר וזה מניח דאפי' ברה"ר אין בו איסור תורה כמ"ש רש"י ותוס' עירובין (ל"ג.) וכ"מ במשנה ריש שבת שניהם פטורין וכללא כייל הרמב"ם דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור מדרבנן, וכן טלטול ב' אמות ברה"ר אין בו איסור תורה [וגדולה מזו מבואר בר"פ מי שהחשיך דאפי' פחות פחות מד"א ג"כ אין בו איסור תורה וכש"כ פחות מד"א דלרש"י ורמב"ם שרי לגמרי והראב"ד אוסר גם בזה מדרבנן אבל איסור תורה ודאי ליכא] אבל ברושם א' שכיוצא בו בכותב אות א' מב' אותיות אסור מה"ת דח"ש אסור מה"ת בשבת כדאיתא שבת (ע"ד.) י"ל דאפי' בדרבנן אסור מדרבנן, וראיה לזה דאלת"ה כל שבותין דרבנן יהי' מותרין לכתחלה בפחות מכשיעור כגון להוציא חצי גרוגרות ברה"ר דידן או בכרמלית או להעמיד על התנור פחות מכשיעור מים לחממה עד שתהי' היס"ב וכדומה וזה דבר תמוה, אמנם לפמ"ש בס' מגן אבות והסכים לזה בס' אבני נזר או"ח (סי' קפ"ז) דבכל הנך דהשיעור שלהם מפורש במשנה כגון תופר אורג וכותב ח"ש מותר מה"ת עיי"ש וא"כ ה"ה רושם שאסור רק משום לתא דכותב וח"ש ברושם הוי כעין זה עוקר וזה מניח בכרמלית [ומה שתוחב האצבע בהצבע אין נראה שיחשב כרושם השני כי אין כוונתו לעשות רושם על האצבע]:

אך קשה לי ע"ד מגן אבות הנ"ל מהא דשבת (ע"א:) דאמרי' באכל חצי זית חלב לר"ג אין ידיעה לח"ש וקשה לי מנלן הא הרי הא דלר"ג אין ידיעה לח"ש הוא בכותב אות א' לקמן (ק"ה.) והרי בכותב ח"ש מותר לגמרי כמ"ש בס' מגן אבות הנ"ל ומה ראיה לח"ז חלב דשם ח"ש אסור מה"ת וצ"ע:

עוד כ' שם באבני נזר (סי' קפ"ז) דהא דהמפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאן פטור היינו משום דבעקירה בלא הנחה ליכא איסור תורה כלל ואפי' חצ"ש ל"ת ע"כ פטור כשל"ה עקירה משעה ראשונה לכך ומה"ט כ' דה"ה בכותב ב' אותיות דח"ש מותר כדברי מגן אבות אם כ' אות א' ע"ד שלא לכתוב יותר ונמלך וכ' אות שני' פטור של"ה כתיבה משעה ראשונה לכך עיי"ש,, והנה רש"י כ' דאם ל"ה עקירה משע"ר לכך ל"ח מלאכת מחשבת, ובצירוף ד' אבני נזר הנ"ל יוצא תולדה דאם נתכוין לחצי שיעור שיש בו איסור מה"ת חשיב מלאכת מחשבת אך בנתכוין לחצ"ש שאינו אסור מה"ת ל"ח מלאכת מחשבת וקשה לי דבשבת (ע"ג.) נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' אביי אמר חייב רבא אמר פטור דלא מכוין לזריקה דארבע וכו' תנן אבות מלאכות מ' חסר א' וכו' בשלמא לאביי משכח"ל דידע לה לשבת באיסור מלאכות וקטעי בשיעורין פירש"י שנתכוין לפחות מכשיעור ועשה כשיעור אלא לרבא דאמר פטור היכי משכחת לה, וקשה לרבא נמי י"ל דבמידי דח"ש אסור מה"ת ומכוין לח"ש ועשה כשיעור ל"ח מתעסק רק בנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דאפי' ח"ש לא הוי חשיב מתעסק וא"כ גם לרבא משכח"ל דטעי בשיעורין ברוב המלאכות וכ"ת מ"מ לא משכח"ל באורג וכותב וכו' שמפורש בהם השיעור במשנה דבאלו ח"ש מותר מה"ת, זה לק"מ דכיון דמשכחת לה שידע השבת בשאר מלאכות א"כ י"ל דבאותן מקצת מלאכות לא ידע כלל שהם מלאכות ועשאן בשוגג ושפיר משכח"ל שיתחייב ל"ט חטאות, ועיקר קו' הש"ס אם נימא דלא ידע כל הל"ט מלאכות א"כ הוי כשוכח עיקר שבת דאי"ח אלא חטאת א' אבל כיון דמשכחת לה דידע לשבת בשאר מלאכות אך דטעי בשיעורין א"כ שפיר י"ל דאיזה מלאכות מהם לא ידע להו כלל, וצ"ע:

והנה בשבת (ק"ד סוף עמוד ב') נתכוין לכתוב אות א' ועלו בידו שתים חייב והקשה הרמב"ן מלעיל (ע"ג.) נתכוין לזרוק שתים וזרק ד' פטור ותי' דשאני בהא (דף ק"ד:) דאותו אות שנתכוין אלי' נעשה שתים כגון שביקש לכתוב חית ועלה בידו ב' זיינין משא"כ לעיל (ע"ג.) דלשני אמות השניות לא נתכוין אליהם כלל עיי"ש ולפ"ז ק' נמי בהא (דדע"ג.) דהו"מ לשנויי גם לרבא דטעי בשיעורין דהיינו שסבור שנתעסק בחצ"ש ועלה בידו כשיעור דאותו מקצת שנתעסק בו נתכוין אליו אלא שסבור שהוא חצי שיעור:

והנה אחרי רואי דברי רמב"ן אלו מצד א' נתיישב בזה קו' הנ"ל על האבנ"ז מש"ס (דע"ג.) דאף לרבא הו"מ לאוקומי דטעי בשיעורין ובמלאכות דחצ"ש אסור מה"ת, אמנם לרמב"ן הנ"ל דהאי סוגי' (דדע"ג.) מיירי נתכוין לח"ש לבד ועשה המלאכה בשיעור שלם אשר ח"ש השני לא נתכוין לו כלל הא אם נתכוין לח"ש ועלה בידו שיעור שלם באותו ח"ש חייב ומינה שמעי' דח"ש לגבי שיעור שלם ל"ח כנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר דאל"כ גם בזה הי' פטור וע"כ דנתכוין לח"ש כנתכוין למחובר חשיב אך דמ"מ פטור כיון דלחצי השני לא נתכוין והו"ל כנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור ג"כ בשבת מטעם מלאכת מחשבת כמ"ש התוס' שבת (ע"ב:) בד"ה נתכוין, [ואביי דאמר חייב ס"ל דכיון דאיכא ח"ש שנתכוין אליו ל"ח מתעסק] וא"כ מה מועילנו דח"ש אסור מה"ת סו"ס לחצי השני לא נתכוון ולא עדיף מנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור, וע"כ ל"כ האבנ"ז דאם ח"ש אסור מה"ת ל"ח מתעסק היינו כגון שטחן חצי גרוגרות ע"ד שלא לטחון יותר ונמלך וטחן עוד כח"ג חייב ואע"ג דל"ה טחינה משעה ראשונה לכך משום דח"ש אסור מה"ת ל"ד להא דל"ה עקירה משע"ר לכך וכאן ל"ח כנתכוון למחובר זה וחתך אחר דהרי כל ח"ש שעשה נתכוון אליו כוונה גמורה:

אמנם מצד א' נצמח קו' מדברי רמב"ן אלו ע"ד אבנ"ז הנ"ל דכיון דכ' הרמב"ן דנתכוין לאות א' ועלו בידו שתים באותה פעולה ל"ח מתעסק ש"מ דכוונה לכתיבת אות א' ל"ח מתעסק לגבי מלאכת כתיבה וא"כ אפי' נתכוון לכתוב אות א' ונמלך וכ' עוד אות שני לא יחשב מתעסק דגם באות ראשון נתכוון למלאכה והוא קו"ח מנדון הרמב"ן דאם כ' הרמב"ן בכותב אות א' ועלו בידו שתים אע"ג דלשתים לא נתכוון מעולם מ"מ חייב אע"ג דלגבי אות השני הוי כמתעסק דלא נתכוין אלי' כלל כש"כ בכ' אות א' ונמלך וכ' אות שני בכוונה שלימה שכ' כל אות בכוונה גמורה בשעתו דחייב ול"ח מתעסק:

**(והרה"ג ר"א ויינבערג שליט"א כ' וז"ל ולע"ד לק"מ דהרמב"ן כ' דשא"ה שאותו אות שנתכוון אלי' נעשה ב' כגון שביקש לכתוב חית ועלה בידו ב' זיינין משא"כ לעיל דלשני אמות השניות לא נתכוון כלל ועיקר החילוק משום דנתכוון לאותו הפעולה שעושה רק שכוונתו הי' לחית א' ונעשה ממנו שנים משא"כ בנתכוון לזרוק ב' ועלה בידו ד' דלב' השניות לא נתכוון כלל אפי' בהיתר אבל לעולם אפשר דאות א' אין עלי' שם מלאכה כלל ודמי' לעקירה בלא הנחה עכ"ד, ולכאו' ק' ע"ז דהרי נתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר אע"ג דנעשה הפעולה שנתכוון אלי' מ"מ חשיב מתעסק כיון דנתכוון לדבר המותר אך אחר העיון דבריו מוכרחים דאלת"ה רק דטעם רמב"ן משום דנתכוון לשם מלאכה דהו' שם מלאכה עלה א"כ אפי' נתכוון לאות א' ועלה בידו ב' ולא נתכוון כלל לפעולת אות השני ג"כ יתחייב ולא יחשב מתעסק דהרי נתכוון לשם מלאכה, והרי אמרת דאם נתכוון לדבר ששם מלאכה עלה ל"ח מתעסק וע"כ דלאו בהכי תלי' סברת הרמב"ן רק משום דאותו דבר שעושה נתכוון אלי' ואע"ג דנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר ג"כ נתכוון לאותו פעולה ממש שעשה ומ"מ חשיב מתעסק היינו משום דלא נתכוון אפי' לח"ש אבל נתכוון לחצ"ש אע"ג דלאו שם מלאכה עלה כלל מ"מ לאו מתעסק הוא כשנתכוון לאותו פעולה ממש שנעשה על ידו כן מוכרחין לומר לד' הרמב"ן, ולפ"ז ג' חילוקים יש דנתכוון לתלוש ונמצא מחובר דאפי' לח"ש לא נתכוון אפי' נעשה אותה פעולה שנתכוון אלי' ג"כ חשיב מתעסק, ואם נתכוון לח"ש אך שאין שם מלאכה עלה כלל ומותר מה"ת אז יש חילוק בין נעשה הפעולה שנתכוון אלי' ל"ח מתעסק ואם נעשה יותר ממה שנתכוון חשיב מתעסק ואם נתכוון לח"ש שאסור מה"ת אפי' נעשה יותר. ממה שנתכוון כל דאתעבידא מחשבתו ל"ח וז"ב:)**

ונשוב לדברי אבני נזר הנ"ל ולולא שאינני כדאי לדון פני כ"ק מרן רשכבה"ג זצ"ל בקרקע וקורא אני עלי כדברי ירושלמי סופ"ו דגיטין שכשם שבין קדשי קדשים לחולי חולין וכו' וכשם שבין זהב לעפר וכו' אומר אני באימה דדיקא במפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור של"ה עקירה משע"ר לכך ולא בשום מלאכה אחרת [ומצאתי ראי' לדבריי בשו"ת הרי"מ (סי' ג') דל"ש דין זה בשום מלאכה רק בהונאה עיי"ש] והטעם דהעיקר חפץ ע"ד להוציא מתחיל ההוצאה משעת עקירה וחשיב העקירה חלק ממלאכת הוצאה והמפנה חפציו מזוית לזוית שלא ע"ד להוציא אין שם הוצאה עלי' כלל כמובן רק טלטול ברה"י ממקום למקום ואם נמלך עליהם להוציאן הו"ל ממש לגבי עקירה כנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר דלפי כוונתי אינו בגדר מלאכת הוצאה כלל ולפי האמת הוא חלק ממלאכת הונאה ומש"ה פטור אבל במלאכה אחרת כגון כותב אית א' ונמלך וכ' שני' אפי' נימא דח"ש מותר מה"ת בכתיבה מ"מ שם כתיבת אות עלי' יהי' מותר או אסור, והרי חזינן דאביי ס"ל דדיקא נתכוון להגבי' תלוש ונמצא מחובר חשיב מתעסק אבל נתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר חייב דהיא ג"כ לחתיכה נתכוון אע"ג דחתיכת תלוש מותרת ומדאביי נשמע לדידן דאף דקיי"ל כרבא דאפי' נתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר פטור היינו משום דחתיכת תלוש פעולה אחרת היא מחתיכת מחובר דזה חשיב חותך י"ה חשיב תולש אבל בנ"ד דכתיבת אות א' שמה עלי' ואין חילוק בין כותב אות שני סמוך לו או לא סי"ס אין על אות זו רק שם כתיבת אות א' לא פחות ולא יותר ל"ח מתעסק, כיון דבשעת עשייתו נתכוון לאמתת הפעולה כפי מה שהוא ולא החטיא המטרה:

שוב ראיתי (דמה שהבאתי ראי' מאביי בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך מחובר דחייב ומאביי נשמע לדידן דקצת סתירה לזה בלשון הש"ס (ע"ב:) ורבא אמר פטור דהא לא נתכוין לחתיכה דאיסורא משמע דלרבא לא סגי במה שהוא באותה פעולה רק דבעי' שיתכוון לחתיכה דאיסורא מ"מ יש לדחוק בזה דהיי"ד כשחתיכה דאיסורא שם אחר עלי' דאל"כ בשגגת שבת או שגגת מלאכות ג"כ לא נתכוין לחתיכה דאיסורא ומ"מ לכו"ע חייב משום דאין שינוי בגוף המלאכה [וערש"י שם (ע"ב:) ד"ה דהא] וע"כ כדאמרן, אך אפי' לא נרצה לסבול הדוחק הזה יהי' זה קו' על שיטת רמב"ן הנ"ל [דנתכוין לחצ"ש ועלה בידו כשיעור ל"ח מתעסק] אבל לא על דברינו דאף דניהוב דח"ש לגבי שיעור שלם דומה לתלוש לגבי מחובר ופטור משום דלא נתכוון למה שהמלאכה באמת משא"כ בכ' אות א' ונמלך וכ' שני' דבשעה שכ' אות א' נתכוון למה שהוא באמת שנתכוין לחצ"ש ובאמת ג"כ אין אות זה רק חצי שיעור כשהוא לעצמה ולמה יחשב זה מתעסק:

וליישב דברי אבני נזר נראה ע"פ דברי ירושלמי פ"ח דתרומות לר"ל דח"ש מותר מה"ת מודה ר"ל בעתיד להשלים דאז גם ח"ש אסור מה"ת, וה"נ בכותב אות א' לדעת מגן אבות דמותר מה"ת מ"מ בעתיד להשלים אסור מה"ת גם כתיבת אות א' לעצמה, נמצא שאם כ' אות א' ונמלך וכ' אות שני' לא נתכוון לאות הראשון לאמתת מהותה דלפי האמת שהי' עתיד להשלים יש עלי' קצת שם מלאכה אסורה מה"ת ואסור משום ח"ש והוא נתכוון שלא להשלים נמצא שאין עלי' שום איסור מלאכה:

ובדברי ירושלמי אלו מובן היטב סברת אבנ"ז לחלק בין מלאכה שח"ש מותר מה"ת דאז בעי' שיתכוון מראש לגמור כל המלאכה ואלו במלאכה שח"ש ממנה אסור מה"ת ל"ב שיתכוון לגמור, ולהנ"ל מובן היטב דבמלאכה שח"ש אסור מה"ת אפי' לא נתכוון לגמור מ"מ נתכוון לאמתת היותה דאפילו יגמור מ"מ אין על החצי רק שם חצי שיעור ואפי' לא יגמור ואין דעתו לגמור ג"כ שם ח"ש עלה ע"כ ל"ב עשיי' משעה ראשונה לכך אבל בדבר דח"ש מותר מה"ת יש חילוק בין דעתו להשלים או לא דאם אין דעתו להשלים הוא פעולה מותרת ואם דעתו להשלים הוא פעולה אסורה נמצא כשל"ה עשיי' משעה ראשונה לכך ולבסוף נמלך והשלים הוי כנתכוון לחתיכה דהיתרא ונמצא חתיכה דאיסורא דחשיב מתעסק כמשמעות הפשוט דש"ס שבת (ע"ב:) הנ"ל:

ובעיקר דברינו הנ"ל דדוקא בהוצאה בעי' עקירה משע"ר לכך משום דאל"כ אין שם הוצאה עלי' כלל ואפי' דהיתרא נראה דבזה פליגי רש"י ותוס' רפ"ד דר"ה דלרש"י במעביר לא בעי' עקירה משעה ראשונה לד"א, ולהנ"ל מובן היטב דבמעביר ב' אמות ג"כ שם מעביר עלי' אף שהוא היתר ע"כ ל"ב משע"ר לכך, והתוס' ס"ל דאפי' במעביר בעי' עקירה משע"ר לכך משמע לכאו' דלית להו סברא זו, אך יש לדחות לפמ"ש בעה"מ ור"ן דאיסור מעביר משום הוצאה הוא דד"א של אדם קונות לו ע"כ מעביר דומה להוצאה לענין זה ואין ראי' לשאר מלאכות ואיכמ"ל יותר:

ונשוב לדברי אהעו"ז הנ"ל דז"ע וז"מ מותר בכרמלית והנה בשו"ע הרב ז"ל מלאדי (סי' שמ"ט ס"ה וסי' של"א) פ' כהט"ז דזה עוקר וז"מ אסור בכרמלית ואפי' לדבר מצוה, והנה האעו"ז למד דב"ז ממה שהעלה (בסי' שנ"ב) דהקורא בספר על האסקופה ונתגלגל ראשו א' לכרמלית ונשאר ראש השני בידו גוללו אצלו ואפי' בשאר חפצים שאינן כתבי הקודש שרי כמ"ש תוס' עירובין (צ"ח.) ומזה למד האהעו"ז לזה עוקר וזה מניח בכרמלית ע"ש, ולע"ד הקלושה נראה דבלא נפל כולו לכרמלית יש לדמותו להא דמנחות (נ"ז.) דכל כמאב"ד מצד א' לאו כלום הוא עש"ה הנה דכשאינו עושה המלאכה בכל החפץ רק במקצתה בעי' עכ"פ שיהי' מלאכה שלימה באיכות אבל כמאב"ד אע"ג דהוא בישול דאורייתא ואפי' לחיוב סקילה מ"מ כיון שאינו בישול שלם באיכות כשהוא מצד א' לאו כלום הוא, ואם מצינו סברא כזו במלאכה דאורייתא קו"ח שנוכל לומר בדרבנן סברא כזו, וע"כ היכא דאגודו בידו ואינו עושה המלאכה רק בחצי חפץ שנפל לכרמלית וכיון דאינו אלא כרמלית דלאו הוצאה גמורה הוא והוי כעין פעולה שאינה שלימה באיכות וכשהוא בצד א' מהחפץ לאו כלום היא ע"כ שרי לגמרי אבל בזה עוקר וזה מניח לא שמענו כיון דהשבות נעשה בכל החפץ אין נפ"מ בין חד דרבנן לתרי דרבנן, וראיה לזה ממה שכתבו הפוסקים דשבות דשבות מותר במקום מצוה ודוקא שבות דלא קעביד מעשה דהיינו באמירה לעכו"ם משמע הא שבות דשבות דעביד מעשה אפי' במקום מצוה וכש"כ שלא במקום מצוה ובפמ"ג (סי' של"ד) אייתי משט"מ ביצה (ח'.) דתרי דרבנן מותר ביו"ט משמע הא בשבת אסור, ובמג"א (סי' שי"ד) משמע לכאור' דבתלתא דרבנן מותר בשבת לכו"ע העירני לזה ח"א, אך במחהש"ק שם כ' דהמג"א דמתיר משום דהוי משאצל"ג ודשא"מ ומקלקל וכלאחר יד א"כ הוי ד' דרבנן וגם בתוכם כלאחר יד דקיל מכל השבותין כרש"י פסחים (ס"ו:) ואין ראיה מזה לשאר ד' שבותין וכש"כ לתרי דרבנן דאסור, ואפי' ניהוב לאהעו"ז דזה עוקר וזה מניח מותר בכרמלית ויש לזה סמוכין מראב"ד שבת (ט'.) הנ"ל דב' אמות מותר בכרמלית מזה ראיה דחצי מלאכה מותר בכרמלית וע"כ שפיר יש ללמוד מזה זה עוקר וז"מ דזה הוי ג"כ חצי מלאכה כמו טלטול ב' אמות אבל אין ראי' על ח"ש שמותר בכרמלית [והחילוק דחצי מלאכה היינו שהפעולה אינה שלימה, וח"ש היינו שעושה מלאכה שלימה אך שהנפעל אין בו שיעור וכבר נזכר בפמ"ג חילוק זה בפי' כמדומני, וכדי להסביר יותר אביא לדוגמא חילוק כזה בתוס' קידושין (ס'.) דיש חילוק בין מקדש חצי אשה קדושין שלמים למקדש אשה שלימה אך בחצי קדושין דוק ותשכח] וכש"כ שאין ללמוד מזה דחצ"ש מותר בשאר שבותין, וכבר כ' ההמ"ג והרמב"ן פ' ראד"מ ומג"א (סי' ש"ז סק"ח) שאין לדמות שבותין זה לזה, וכש"כ במקום שיש חילוק ביניהם:

והנה יש ג' שיטות בענין שבות במקום מצוה דעת הבה"ג הובא בתוס' גיטין (ח:) דאמירה לנכרי שרי אפי' במלאכה דאורייתא לצורך מצות מילה, וכ' הר"ן סו"פ ראד"מ דלפ"ז אם נסבור כדעת הרמב"ם דמדמה כל המצות למילה יהי' מותר אמירה לנכרי באיסור דאורייתא לצורך כל מצוה ומקור לזה מש"ס גיטין (ח':) דמשום ישוב א"י ל"ג אמירה לנכרי שבות וה"ה לצורך מצוה אחרת והתוס' גיטין (ח':) כ' דלא התירו במילה אלא אמירה לנכרי באיסור שבות וכתבו דאפי' זה אין מותר רק במצות מילה ולא לצורך מצוה אחרת, ורק משום ישוב א"י ל"ג שבות דאמירה לנכרי אפי' באיסור דאורייתא ולא בשום מצוה אחרת אפי' במכשירי מילה, ובאגלי טל מ' טוחן (אות ל"ח סק"ו) כ' טעם לזה בשם הראב"ד בס' תמים דעים דהקונה בית מנכרי בא"י הוי קצת כיבוש וכמו דכיבוש גמור בא"י דוחה שבת אפי' במלאכה גמורה כשבת (י"ט.) עד רדתה אפי' בשבת כן בקצת כיבוש דוחה שבת עכ"פ באיסור שבות דאמירה לנכרי עיי"ש ומה שהתירו במילה שבות דשבות ולא לצורך מצוה אחרת כ' הרמב"ן הובא בר"ן סו"פ ראד"מ משום דמילה גופה דו"ש ע"כ במכשירי מילה התירו שבות דשבות וצ"ל דלא דמי לישוב א"י דאפי' שבות א' התירו מה"ט דכיבוש גמור דו"ש דהתם בקונה בית מנכרי יש בזה עצמו כיבוש קצת ע"כ דוחה שבות כמו דכיבוש גמור דוחה שבת במלאכה דאורייתא משא"כ במכשירי מילה אין במעשה זו עתה אפי' קצת מצוה וז"פ, ודעת הרמב"ם ג"כ דלא התירו במכשירי מילה אלא שבות דשבות אך דס"ל דה"ה לצורך מצוה אחרת, אך דוקא אמירה לנכרי באיסור שבות אבל לא שבות דשבות שעושה הישראל בעצמו והיינו דאמרי' בעירובין (ס"ח.) ולא שני לן בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה, והנה להלכה קיי"ל (בסי' ש"ז) דשבות דשבות דהיינו אמירה לנכרי באיסור שבות מותר במקום מצוה (ולאו דוקא במכשירי מילה] וכן במקום צורך גדול, ובתוס' ישינים שבת (י"ט) דמותר לשלוח יין ע"י נכרי בכרמלית משום דרכי שלום עיי"ש:

ועתה נבוא לנ"ד שמצוים לעשות פינגער אבדריק ואפי' נימא דיש בזה משום דרכי שלום מ"מ הרי אין מותר רק שבות דלית בי' מעשה דהיינו אמירה לנכרי באיסור שבות אבל לא לעשות בעצמו, ולכאורה י"ל דמשום דרכי שלום עדיף ומותר אפי' שבות א' דהרי התירו שאילת שלום בשם משום דרכי שלום כדאי' ר"פ הרואה, אך אני פירשתי מה דמייתי שם ע"ז קרא דעת לעשות לה' הפרו תורתיך ולכאורה הך קרא שייך בכל עדל"ת ולמה מייתי לי' דוקא לגבי הך מילתא, ונראה לפמ"ש מהר"ל ז"ל בנתיבות עולם נתיב השלום בהא דהתירה תורה למחוק השם בפרשת סוטה ואמז"ל שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו וביאר מהר"ל ז"ל דשמו של הקב"ה שלום כדאית' שבת (דף יו"ד:) נמצא כשמוחק את השם כדי לעשות שלום הרי בזה עצמו כותב את השם דשלום שמו של הקב"ה נמצא דתיכף מתקן מה שקלקל באותו דבר עצמו ודפח"ח וש"י:

וזה נלע"ד פי' עת לעשות לה' היינו לעשות את השם הקדוש "שלום" הפרו תורתיך דמש"ה מותר לשאול שלום בשם דל"ח זה זלזול בשם מה שמזכירו לבטלה דל"ח לבטלה כיון שהיא לצורך כתיבת שם, ובדברי מהר"ל הנ"ל נתיישב לי מה דק' לכאורה אהא דאמרי' דשמי שנכתב בקדושה ימחה על המים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו דהתינח אם באמת לא זינתה וע"י ההשקאה יתברר שטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע א"כ יצמח עי"ז שלום ושפיר יש היתר, אמנם הרי הס' שקול ואדרבה רגלים לדבר דטמאה היא ואפשר שיתברר ע"י ההשקאה שזינתה וטמאה היא ואסורה לבעלה איסור עולם ואיך נתיר איסור מחיקת שם מספק וכן קשה לכאורה גם לטעם מהר"ל ז"ל, אמנם נראה לפ"מ שכ' בספרים וקצת ממנו ברמב"ן עה"ת בפ' נשא דדין זה ומצוה זו של השקאת סוטה הוא מופת חותך וראיה ברורה על אמונת תורה מן השמים, כי אין זה דבר טבעי כלל שאם נטמאה ושותה אח"כ מים של מחק פ' סוטה יהי' תיכף פניה מוריקות כדאיתא במשנה פ"ג דסוטה (דף כ'.) אינה מספקת לשתות עד שהי' פניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידין וכו' ואח"כ וצבתה בטנה ונפלה ירכה וכל הרואה זה ראה עין בעין כי יש אלקים שופטים בארץ וה' אמת ותורתו אמת כי אין בנמצא וגם א"א להמצא אצל שום אומה ולשון נמוס כזה שאם ישקו לאשה מעט מים שנמחקו על ספר כתוב בדיו אם לפני זה נטמאה יאורעו בה כל המאורעות הנ"ל נגד השכל ונגד הטבע ודבר זה נהג לא שנה ולא שנתים אך רבות בשנים כל משך ימי המשכן וזמן בית ראשון ובית שני עד סוף בית שני כדאי' סוטה (מ"ז.) דריב"ז הפסיקן והוא הי' בסוף הבית וגם אחר החורבן כדאי' בר"ה (ל"א.) וע"כ ממנ"פ מותר מחיקת השם אם טמאה היא. וא"כ ע"י השקאת המים יתברר ויתגלה לעין כל כי גדול אדוננו ורב כח, אלקינו שבשמים כל אשר חפץ עשה, ונתברר מזה אמונת מציאת ה' והשגחתו ויכלתו ותורה מן השמים, נמצא דבזה ג"כ הוי כתיבת השם שכותב שם ה' על לבות בני ישראל וחוקק זכרו ית' על נפשם, ואם חשוב כתיבת השם מה שכותב אותו על קלף דומם קו"ח בן קו"ח שנחשב כתיבה מה שחורת השם הק' על לוח לבם של בנ"י, ושייך ג"כ טעם מהר"ל ז"ל זה דבזה עצמו שמוחק השם מקלף דומם חוזר וכותב וחוקק את השם הק' על גבי אש לבינה שלהבת-קה הוא הנשמה הקדושה שבנפש איש הישראלי, ואם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע א"כ גורם שלום בין איש לאשתו והוי ג"כ ככותב השם כדברי מהר"ל ז"ל וא"ש בס"ד, וא"כ אין ראי' מזה לשאר מילי להתיר איסור מפני השלום דשאני הכא דהתיקון הוא בהשם הק' עצמו והתיקון במה שקלקל וע' מנחות (מ"ח.):

ולכאורה יש לה"ר דיש להתיר איסור דרבנן מפני השלום מרא"ש פ' מקום שנהגו (סימן ד') וז"ל ודוקא בצינעא שלא ישנה מפני המחלוקת ולהכי כסיי' אבל בפרהסי' לא ולא מיבעי' כי ההוא דאייתרא שיש לו לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם ולא יקל מפני המחלוקת אלא אפי' ההולך ממקום שמחמירין למקום שמקילין וכו' יש לנהוג כקולי המקום שהלך לשם ולא יחמיר מפני המחלוקת וכו' משמע הא לא אפשר בלא מחלוקת הי' לו לעשות מלאכה עמהם דגדול השלום, ויש לו לעבור על מנהג מקומו כיון דלית בי' איסורא דאורייתא, אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהן עכ"ל משמע דכל שאינו איסור דאורייתא מותר לעבור מפני השלום, אמנם בפר"ח (סי' צ"ו אות ט"ז) כ' וז"ל ומ"מ מילתא דפשיטא דהיי"ד להקל ממנהג מקומו בדבר שנהגו בו איסור אבל במילתא דמעיקר הדין אסורה אף שאיסורו אינו אלא מד"ס הדבר ברור דבזה ל"ש גדול השלום ויתקוטט עמהם אלף פעמים ולא יעבור על ד"ס וכו' עיי"ש ולכאורה ק' דאטו מנהגא לאו איסור הוא והרי ילפי' לי' מקרא אל תטוש תורת אמך וצ"ל דמנהג תלוי בדעת ורצון המקבלים ואמדינן לדעתייהו דאדעתא דהכי לא קבילו שיצטרכו להתקוטט [וי"ל עוד דאל תטוש תורת אמך היינו שלא להיות נפרד מכנסת ישראל דתורת אמך היינו כנס"י כמבואר ברכות (ל"ה:) ובמקום מחלוקת שהוא ג"כ סיבה להפרד מכנס"י ואדרבא פירוד עצום יותר נדחה איסור אל תטוש מחמת זה] אבל בשאר איסור אסור לעבור אפי' מפני השלום, [ובהאי ענינא צ"ע בדברי השו"ע חו"מ (סי' י"ז ס"ג) לשון הרמב"ם כבר נהגו כל בתי דיני ישראל שאחר התלמוד שמושיבין בעלי דינים וגם העדים כדי להסיר המחלוקת שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם עכ"ל וק' דאיך ביטלו מ"ע דאורייתא מפני המחלוקת [ומ"מ אין ללמוד מזה דמותר לעבור איסור מפני המחלוקת דהרי סיים שא"א להעמיד משפטי הדת על תלם הנה דאין זה היתר ע"פ דין] והטעם שכ' שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת וכו' לכאורה אינו מספיק דלא אלמן ישראל מכשרים וחרדים על דבר ה' אשר ישמעו לקול מוריהם אם יאמרו להם לעמוד והול"ל כדין השומע ישמע והחדל יחדל, וליישב מנהג כל ישראל נ' דהנה הב"י (סי' כ"ח) בשם מרדכי דחיוב עמידה דוקא בב"ד מומחין והאידנא ליכא מומחין עיי"ש ומרמב"ם נ' דגם היום איכא חיוב עמידה י"ל הטעם משום דשליחותייהו דמומחין קעבדינן וששא"כ וזה תלי בחקירת האחרונים אם ששא"כ היינו דהמעשה מתייחס למשלח או דגוף השליח כגוף המשלח כמבואר בקידושין (מ"ג.) דהו"ל כגופי' וי"ל דאף דחשיב כגוף המשלח מ"מ תלי ברצון השליח ואם אינו מתרצה לזה ל"ח כגופ' ממש וזה הי' תקנת הבתי דינים אחר התלמוד שיהי' אופן השליחות רק לענין שיתייחס המעשה להמומחין אבל לא שיהי' כגוף המשלחים אך אם הי' אכשיר דרא הי' נכון יותר להכניס עצמינו לידי חיוב ולאוקימו דינא דהוו כגוף המשלח כדי לקיים מצות עמידה כמו שמצוה לקנות ד' כנפות כדי להתחייב בציצית. וע"כ כ' הרמב"ם והשו"ע שא"א להעמיד משפטי הדת על תלם והוא כעין דברי הש"ס ברכות (ל"ה:) בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמין כדי לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר עיי"ש והוא ממש כנדון הרמב"ם דדורות הראשונים היו מכניסין עצמן לידי חיוב המצוות ודורות האחרונים אדרבא מחפשין טצדקי להפטר מן החיוב וזהו שכ' הרמב"ם שא"א להעמיד משפטי הדת על תלם. אבל ת"ו לוותר על מ"ע דאורייתא מפני המחלוקת כנלע"ד בזה] עוד מצינו היתר מפני דרכי שלום בסופ"ה דשביעית לענין לפני עור דהיכא דאיכא למיתלי תליי' כ"ד תלינן ואין בו משום לפני עור במקום דרכי שלום עיי' שם בתוס' יו"ט. אבל באופן אחר אין להתיר מפני דרכי שלום. ע"כ אינני מוצא מקום להתיר בזה. בפרט כי לפי חקי המדינה אין יכולין לכוף לבר ישראל לעבור על דת ע"כ בודאי צריך להשמט מזה בכל האפשר:

ואיש א' שאלני אם מותר לומר לנכרי שיקח את אצבע אגודל של ישראל בידו והנכרי ידחוק על הדף לעשות פינגער אבדריק ונראה להתיר בזה עפמ"ש התוספתא הובא במג"א (סי' ש"מ) דגדול אוחז בקולמוס וקטן כותב פטור הנה דאף שכותב באמצעית יד הגדול מ"מ חשיב ממשה הקטן ה"נ חשיב מעשה הנכרי, איברא דיש לדון חדא דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור אך י"ל דזה חשיב פטורי דלית בי' מעשה ול"ה בכלל כדאי' שבת (ג'). שנית יש לדמותו למש"כ הט"ז יו"ד (סי' קצ"ט) דהניקף בשבת ע"י נכרי עובר איסור דאורייתא ואף דהנקה"כ חולק ע"ז אמנם בח"ס על ביצה (כ"ב.) כ' דבשט"ח ביצה שם מבואר להדיא כהט"ז [ואני אמרתי דהאיסור מצד עשה דשבתון דמצינו שביתת כלים דלא עביד מעשה נמי אסור לב"ש בשבת (י"ח.) הנה דבכלל שבתון הוא לשבות אפי' ממיר דלא עביד מעשה וה"נ בניקף ונכון:

וראי' לדברינו מרמ"ע סי' קי"ב דהחולב ע"י נכרי בש"ק איכא משום שביתת בהמתו הנה דגם בהבהמה הנחלבת חשיב מלאכה וכזה מבואר בהגהמ"ר פכ"א דשבת שמבואר בדבריו דלאו דלא תגוז בקדשים וכן בפסוהמ"ק תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב האיסור מצד הקדשים עצמן לא מצד האדם כעין שביתת בהמתו. וכבר העיר בזה בס' מחזיק ברכה סי' רמ"ו הנה דגם בבהמה חשיב מלאכה ונלע"ד עוד ראי' לזה דהנה בשבת י"ח דבריחים של מים שטוחנן חיטין איכא לר"ש משום שביתת כלים, וק' הא המג"א סי' ש"מ כ' דקטן האוחז ביד גדול וכותב גדול פטור וא"כ מים המניעים הריחים ל"ח הריחים רק כגדול האוחז בקולמס וקטן כותב בו, ולהנ"ל א"ש דאפי' בגדול אוחז בקולמוס וקטן כותב אע"ג דליכא לאו דלא תעשה מלאכה. מ"מ איכא עשה דשבתון וע"כ שפיר יש בזה משום שביתת כלים, ולפ"ז בנ"ד אפי' הנכרי אוחז בידיו ועושה הפינגער דרוק ג"כ יש בו חשש איסור דאורי' מחמת עשה דשבתון כנלע"ד. והנה במרדכי שם מייתי ירושלמי פ"ק דע"ז בהא דאין מוכרין בהמה גסה לנכרי משום שהנכרי עושה בה מלאכה בשבת והק' ירושלמי מה בין דקה לגסה דקה אין בה חיוב חטאת ופריך ואיננו חולב ואיננו גוזז ותי' שהבהמה עצמה אינה עושה מלאכה רק הנכרי עושה וזה היפך דברי רמ"ע הנ"ל כמו שהעיר בס' מחזיק ברכה מ"מ נ"ל דבנ"ד לכ"ע אסור דהתם י"ל דליכא איסור שביתת בהמתו רק בדבר שאצל האדם איכא כרת וסקילה כה"ג משא"כ בזה דבאדם כה"ג ליכא רק עשה דשבתון. וראי' לדברינו מהא דמבואר בהדיא בשבת (נ"ג:) דבתחומין ליכא משים שביתת בהמתו ובמג"א סי' ש"ה סקי"ח דאפי' בתחומין י"ב מיל שהוא דאורי' ליכא משום שביתת בהמתו וכ' כן בשם הגהת מרדכי (סוף קידושין) שכ' שם וז"ל דניהי דאדם מצוו' על שביתת בהמה מלמען יניח היינו שלא יעשה בה מלאכה אבל דבר שאינו מטעם איסור מלאכה אינו מחיוב על בהמתו עכ"ל. וא"כ סגנון עשי' כנ"ל שאחר פועל בו דליכא בהנפעל איסור מלאכה רק עשה דשבתון בבהמה שרי לגמרי וא"ש דברי ירושלמי דבחולב וגווז ליכא שביתת בהמתי. אמנם בנ"ד באדם הנפעל שפיר י"ל דאיכא עכ"פ עשה דשבתון מה"ת וכמבואר בשטמ"ק ביצה (כ"ב) דגם בניקף בשבת איכא איסור דאורי' ובעיקר קו' המח"ב על רמ"ע מירושלמי הנ"ל י"ל דבאמת פליגי בזה בבני וירושלמי כי מש"ס דילן שבת (י"ח) דבריחים של מים איכא שביתת כלים ה"ה דאיכא ג"כ משום שביתת בהמתו. ומינה דש"ס דילן לית לי' הא דירושלמי ע"ז ופ' הרמ"ע כש"ס דילן כמ"ש ברי"ף עירובין דהיכי דפליגי בבלי וירושלמי הלכה כבבלי:

אשר הק' על מה שתירצתי דברי הרמב"ם דא סה"נ בחמץ ילפי' מלא יאכל מירושלמי פ"ג דערלה ומכילתא פ' בא וז"ל לא יאכל חמץ להזהיר מאכיל כאוכל או אינו אלא לאסור בהנאה וכו' ר' יצחק אומר אי"צ קו"ח ומה שרצים הקלים עשה בהם מאכיל כאוכל חמץ חמור לכש"כ וכו' מה ת"ל נא יאכל לא בא אלא לאסרה בהנאה עכ"ל ומירושלמי מוכח דלחזקי' למדין מקו"ח שאסור להאכיל חמץ לאחרים ולא מלא יאכל ורק איסה"נ ילפי' מלא יאכל ולד' כ"ת למ"ל קו"ח משרצים ת"ל דיאכל משמעו להאכיל לאחרים עכת"ד. ולק"מ דהא דמרבינן מאכיל כאוכל היינו להאכיל לקטנים ישראלים. וזה אין בו איסור רק בקטנים ולא בגדולים כמ"ש הפמ"ג להדיא ובס' תורת חסד להגאון הגדול מלובלין ז"ל (סי' ה') כ' בפשיטות להיפוך דאפי' בגדול שייך לאו זה] ומש"ה מייתי משרצים כדאיתא ביבמות (קי"ד.) דיש קרא בשרצים ע"ז דאסור להאכיל לקטנים חבל אי"ז מצד איסה"נ דאפי' באיסורי אכילה אסור, ואלו מלא יאכל יליף חזקי' להאכיל לנכרי ומצד הנאה ולא קרב זה אל זה וא"א למילף מלא יאכל איסור להאכיל לקטנים דבמאכיל לקטנים שאינם בני דעת ליכא הנאה דלא יחזיק לו טובה בשביל זה:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה