ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
סימן נב
נסתפקתי בהא דאי' בסה"ק לומר מודה אני בבקר השכם אף שאין ידיו נקיים כיון שאין מזכיר בו שום שם אם היי"ד כשהמקום נקי אבל אם יש דבר שאינו נקי סמוך למטתו כגון גרף של רעי או מ"ר אסור דכה"ג מצינו לענין הרהור בד"ת דבידים שאין נקיים שרי ובמקום שאין נקי אסור וה"נ אף שאין מזכיר להדי' השם מ"מ מטרת כוונתו הוא אל השם הק' ית' ודומה למהרהר ד"ת בפרט לפמ"ש בזה"ק פ' בשלח ועוד בכ"מ וברמב"ן בהקדמתו לתורה. דכה"ת שמותיו של הקב"ה [ואני מצאתי' גם בש"ס דילן בג' מקומות [דליכא מידי דזה"ק דלא רמיזא בתורה הנגלית כמ"ש באבני נזר או"ח סי' ב'] בברכות דף ו' ומנין שאפי' א' שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכ"מ אשר אזכיר את "שמי" אבוא אליך וברכתיך הנה קרי ללימוד תורה אזכיר את שמי וכ"מ להדי' בשבת כ"ח: דתפילין דאית בי' שין ודלית יוד הוי בכלל למען תהי' "תורת" ד' בפיך. הנה דשמו של הקב"ה היינו תורה. וכן מבואר סנהדרין כ"ב. דשויתי ד' לנגדי תמיד קאי על ס"ת] א"כ כמו דאסור להרהר בד"ת כמו כן אסור להרהר בהשם הק' ית' וצ"ע לדינא:
וידידי הרהג"א ר"א וויינבערג שליט"א מווארשא העירני דבס' תני' פרק כ' כ' כי המחשבה היא ג"כ בחי' אותיות כלשון עם ועם המדברים והמהרהרים בהם וא"כ מה שכוונתו להשי"ת ל"ה אפי' הרהור כי אינו מכוון המלות במחשבתו עכ"ד. ולע"ד הקלושה מרשב"א ברכות (ט"ו.) מבואר להיפוך שכ' דלמ"ד ק"ש בלה"ק ל"ש הרהורא כדיבור דהרהור ל"ש על לשון פרטי רק על כלל המכוון זה תורף כוונתו. אך בתוס' שבת (מ':) מבואר להיפך מדברי הרשב"א וא"כ דין הנ"ל אפשר דפלי בפלוגתא ש דרשב"א והתוס':
גם כשנדקדק בלשון הרב ז"ל בתני' דכ"ז שאין עולה המחשבה מלב למוח עדיין אינו בבחי' אותיות רק כשעולה מלב למוח עיי"ש וא"כ לענין הרהור דלשון המשנה מהרהר בלבו משמע דסגי בהרהור בלב לבד אף בלא עלה עדיין מן הלב למוח וא"כ שם הרהור עליו אע"ג שעדיין אינו בבחי' אותיות. ונלענ"ד לענין כוונת מצו' דלשון המשנה ר"ה (כ"ז:) וברפ"ב דברכות אם כוון "לבו", יצא סגי בכוונה אף שעדיין לא נתלבשה באותיות וכ"מ להדי' במאירי בהקדמתו לנדרים במה שביאר ד' הירושלמי ר"ה דאם עמד חזקה כוון והמג"א בה' ר"ה נתקשה בדברי ירושלמי והמאירי ביאר דבריו באר היטב עיי"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד אף שעדיין לא נתלבש באותיות חשיב הרהור וצ"ע לדינא:
שו"ר מפורש במג"א (סי' פ"ה) ובשו"ע הרש"ז ז"ל דמותר לומר חנון ורחום בבית המרחץ אף כשכוונתו על השי"ת. הנה מפורש להיתר, ונראה הטעם משום דלית מחשבה תפיסא בי' כלל בהשי"ת כדאי' בפתח אליהו וא"כ ל"ש בזה איסור מצד הרהור. שו"ר דזה ליתא דהא דלית מחשבה תפיסא היי"ד בא"ס ובו ית' גם דיבור ושם לא תפיסא בי' כלל. ועיקר השמות הקדושים הם מן אצילות הספירות ולמטה היינו בעצמות המלובש בספירות כמבואר בפרדס שער עצמות וכלים ובשאר מקומות ובכל ספרי המקובלים ושם גם מחשבה תפיסא והדרא קושי' לדוכתא וצ"ע:
וליישב זה נראה דלכאור' ק' לפמ"ש בשו"ת חוות יאיר סי'. דלמדין מן ההיפך וכמו דמותר להתפלל בבית ברחוק מן הצואה ד"א כמו כן מותר לעשות צרכיו ברחוק מן הספרים ד"א עיי"ש א"כ כמו דמותר להתפלל בבית כשהצואה מכוסה כמו כן מותר לעשות צרכיו בבית כשהספרים מכוסים (וזה שלא כדברי המג"א (סי' שט"ו) דגם לעשיית צרכיו בעינן כלי בתוך כלי] וא"כ יהי' מותר להרהר בד"ת בבית הכסא משום דד"ת שלו מכוסין בגופו, וי"ל לפמ"ש רש"י קדושין (ל"ג) ד"ה תורה דבשעה שאדם לומד הוא עצמו חשיב תורה א"כ ל"מ כיסוי הגוף על הד"ת הוא דגופו נמי תורה נחשב בשעה שמהרהר בד"ת וצריך כיסוי, וכ"ז בשעה שלומד משא"כ בשעה שמהרהר בתפלה או בהשם הק' אין גופו נחשב כתורה דלא מצינו זה רק בתורה [ויובן זה היטב עפמ"ש בס' תני' פ"ה דבזה יש יתרון לתורה על כל המצות מעשיות דבשעה שעוסק בתורה מתייחד עמו ית' יחוד נפלא שאין כמהו עיי"ש] ע"כ מותר להרהר בהשם הק' במקום שאינו נקי משום דגופו חשיב כיסוי: