אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן מט

סימן מח

בשו"ע יו"ד (סי' שכ"ו ס"ב) דהעושה עיסה ע"ד לחלקה בצק פטורה מן החלה וכ' הש"ך דהיינו לחלקה לאחרים וכ"כ הפת"ש (סק"ב) בשם הלבוש והב"ח והדרישה אך בשם בית אפרים (סי' ס"ט) כ' דמדברי התוס' ברכות (ל"ח.) לענין וירמיישייש שנסתפקו אם חייבת בחלה משום דדעתו לחלקם לקדרות הרבה שאין בכ"א כשיעור חלה וכ"כ בהגהות סמ"ק ובמרדכי ובכלבו משמע דאפי' לאדם א' שדעתו לחלקה לעצמו ג"כ חשיב דעתו לחלק ופטורה מן החלה והק' לפ"ז על מנהג העולם להפריש חלה מחלות של ש"ק שאין בכל חלה כשיעור ולדברי התוס' הנ"ל וכל הנך רבוותא שהעתיקו דבריהם פטורה דהרי דעתו לחלקו עיסה וכבר העיר בזה הגר"א (סי' שכ"ו סק"ז) והצל"ח ברכות (ל"ח.) ועיי"ש מש"כ דאנו חייבים משום ס"ס לחיובא עיי"ש, והבית אפרים כ' דאנו חייבין משום דל"ח דעתו לחלק רק היכא שישאר כך מחולק משא"כ בחלות סופן לצרפן בתנור או בסל וחשיב מחלק ע"ד לחזור ולצרף דל"ח חילוק כלל עיי"ש והוא היתר דחוק, דלענין תנור פ' הגר"א (סי' שכ"ה) דאין תנור מצרף, וכן נראה מסתימת דברי השו"ע שם שכ' דסל מצרף, ואילו תנור לא הזכיר כלל והוא פלוגתת ר"א ור"י פסחים (מ"ח:) ולר"א דוקא סל מצרף ולא תנור, ומדלא הביא בשו"ע צירוף תנור ש"מ דס"ל דאין תנור מצרף, ולענין צירוף סל אין פשיטות שיבא לידי כך, ולפעמים מביאים החלות מן הנחתום על דף שאין לו לבלבז דאינו מצרף, ולפעמים אופין בביתו, ותיכף אחר האפיי' מניח ב' חלות על השלחן לכבוד ש"ק, וב' חלות מניח בתיבה, וליכא שיעור חלה רק בכלן יחד, ואם אפי' יקרה לפעמים שבאים אח"כ לידי צירוף סל מ"מ ל"ח שסופו לבוא לידי צירוף כיון דאינו מוכרח שיבא לידי כך וכיון דעושה עיסה ע"ד לחלק אפי' צירוף סל אינו מועיל אח"כ משום שהי' לו שעת חובה ונפטרו כדאי' בשו"ע יו"ד (סי' שכ"ו סעי' ד'), וצריך ליישב מנהג אבותינו ואבות אבותינו מעולם להפריש חלה אף מחלות קטנות שאין בכ"א כשיעור כמו שהעיד הגר"א ז"ל ג"כ (בסי' שכ"ו סק"ז) שכן המנהג מעולם, והנה זה לשון התוס' ברכות (ל"ח.) הנ"ל ורבינו יחיאל ז"ל הי' מסופק אם וירמשייש חייבת בחלה משום עושה עיסתו כבצק כדי לחלקה פטורה מן החלה [והב"ח הגיה משום דתנן העושה עיסתו בצק כדי לחלקה פטורה מן החלה דלית בהו שיעורא] הכא נמי גבי וירמיישייש פעמים מחלקן שאין משימים כשיעור חלה בקדרה א' עכ"ל ונלע"ד לבאר דלעולם ס"ל כשיטת הפוסקים הנ"ל דהא דפטור בעושה ע"מ לחלקו בצק היי"ד לאחרים אבל אם דעתו לחלק לעצמו חייב, אך החילוק בין לחלק לאחרים או לעצמו הוא משום דבמחלקו לעצמו עדיין אפשר לבוא לידי צירוף ול"ח חלוקה מוחלטת וכן ביאר בבית אפרים סי' ס"ט הנ"ל, ומינה דבעצם בעינן שיהי' מצורף כל משך היותה עיסה רק דכיון שהי' פ"א מצורף וגם אחר חלוקה נשאר ברשות אדם א' חשיב כאלו הי' עדיין מצורף, והנה הר"ש רפ"ג דחלה בדין אם מפרישין חלה קודם שנתערב כל הקמח עם המים ואולי אח"כ יצטרפו כל הלחמים בתנור ויהי' שיעור חלה במה שהי' קמח עדיין בשעת הפרשה ולא הועיל הפרשתו לפוטרה, כ' וז"ל ושמא כיון שנתבטל ברוב קודם שיחול עליו שם טבל שוב אין לתנור מה שיצטרף ומיהו מתוספתא משמע דמצטרף מ"מ דתני' כהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקרץ והשאור מצטרפין לה' רבעים קמח לאסור את העיסה וכו' ואע"פ שכבר נתבטל מצטרף עיי"ש הנה חזינן דהר"ש נסתפק לומר דאם נתבטל קודם שיחול עליו שם טבל שוב ל"מ צירוף התנור דאע"ג דטבל לא בטיל ברוב היי"ד כשכבר הוא טבל, אבל עכ"פ מועיל הביטול לענין שלא יוכלו להצטרף, ביאור הדברים לפמש"כ רשב"א קדושין (מ"ח.) דל"ש צירוף רק אם שניהם בעין בשעת צירוף עי"ש וכ"כ מהרש"ל קדושין (מ"ו.) גבי היתה אוכלת א' א' דאע"ג דהמקדש במלו' מקודשת מ"מ צירוף ל"ש כשאין בכל א' בפ"ע שו"פ משום שאינו בעין עיי"ש וכשמעורב ברוב אף דע"פ דין אינו בטל מ"מ שוב ל"ח שהוא בעין כמבואר בפ"ה דמע"ש מ"ו דתבשיל שיש בו תערובת מע"ש לא צריך ביעור לב"ה דהרי הוא כמבוער עיי"ש הנה דתערובת חשיב כמבוער ע"כ ל"ש בי' צירוף, וע' חולין (קכ"א:) ב' חצאי זיתים שישנן ע"ג העור העור מבטלן וכן ס"ל לרע"ק שם (קכ"ד.) במשנה ומ"מ מודה רע"ק בב' חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן טמא כדאי' שם במשנה ומפני מה רע"ק מטהר בעור מפני שהעור מבטלן, הנה דאע"ג דביש כזית בשר ע"ג העור אין העור מבטלו מ"מ כשיש בו ב' פחות מכשיעור העור מבטלן שלא יוכלו להצטרף יחד וה"נ בנ"ד אע"ג דטבל לא בטיל ברוב מ"מ מועיל הביטול לענין זה שלא יניח אותם להצטרף יחד, עוד ראי' מפסחים (מ"ד.) המקפה של חולין ושום ושמן של תרומה אינו פוסל אלא מקום מגעו, וק' לשיטת רש"י דמיירי במעורב ואינו בעין כמ"ש תוד"ה ה"ג א"כ אמאי אין פסול אלא מקום מגעו כיון דהשמן מעורב בכולו ולא בטיל כדאמרי' שם אי משום היתר מצטל"א אי משום דהוי כבא"פ, וסו"ס לא בטיל עיי"ש וא"כ ליפסול כולה, וצ"ל דאף דלא בטיל מ"מ לענין זה בטל שלא יצטרף ויחשב כל מקצת ומקצת בפ"ע, ומש"ה אי"פ אלא מקום מגעו:

עוד סמך לזה בפסחים (מ"ה.) בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום א' חייב לבער ואם לאו אינו חייב לבער דבטל לעריבה, והא דבכזית לא בטיל מבואר שם (דף מ"ו.) משום דאיסורו חישובו היינו משום דשיעור בל יראה הוא בכזית וכשיש בו שיעור איסור ב"י אינו בטיל עיי"ש דוק ותשכח:

ומ"מ אם אין במק"א כשיעור אי"ח לבער אף דאם יצטרפו יהי' שייך איסורו חישובו אך הביאור כנ"ל כיון דבעצם בטל לעריבה שוב ל"ח שהוא בעין ול"מ צירוף אך אם יש כזית במק"א ל"צ צירוף ואפילו אם אינו בעין עובר עליו כמו דעובר בב"י בחמץ דגן גמור ע"י תערובות עמג"א (רס"י תמ"ב) אבל אם אין כזית במק"א ל"מ צירוף

**(עוד ראי' לסברא זו משיטת רבינו יקיר שהובא בתוס' ע"ז (ס"ח) דמבואר שם חידוש נפלא דס"ל דכל ענין ביטול איסורין אינו רק למעט השיעור דחשיב שאין בו כשיעור אבל לא משוי כליתא שהק' שם דלר"ש דכ"ש למלקות איך מועיל ביטול בכל איסורין עיי"ש מבואר להדי' דס"ל ז"ל דענין הביטול הוא רק למעט השיעור, וראי' לזה מירושלמי שהביא ר"ן ע"ז (ע"ד.) דע"ז לא בטיל מדכתי' לא ידבק וגו' מאומה, הנה דגם אחר הביטול חשיב משהו והוי בכלל מאומה אבל אם נימא דביטול משוי כליתא א"כ גם מאומה ל"ה כמובן:

ולכאורה ק' דא"כ גם לדידן ק' הא ח"ש אסור מה"ת ודוחק לומר דס"ל דח"ש ע"י תערובת מותר כמו כ"ש ר"ש דא"כ הו"ל לפרושי, אך לפמ"ש א"ש דכיון דכל איסור ח"ש מצד חזי לאיצטרופי ואחר שבטל ל"ח בעין ול"מ צירוף ואף דל"ח כליתא מ"מ גם בעין ל"ה וכל זמן שאינו בעין ל"ש צירוף. שו"ר דבלא"ה ניחא דכיון דהביטול משוי פחות מכשיעור א"כ ל"ש חזי לאיצטרופי דכל מה שיוסיף איסור מעורב בהיתר כזה הכל לא יהי' בו כשיעור:)** זה כוונתו הקדושה של הר"ש ז"ל בספיקו ומ"מ פשוט מתוספתא דמצטרף, ועדיין יש לי להסתפק בנתערב קמח חטין בעיסה של אורז ורובה אורז ועשה כמה עיסות כן ואין בכ"א כשיעור רק בצירוף כל הקמח שבכלן יש כשיעור אם מועיל כה"ג צירוף תנור או סל מי אמרי' דלמסקנת הר"ש גם בזה מועיל צירוף א"ד שא"ה דנתערב הקמח בעיסה שהי' חייבת ג"כ בחלה רק שניטלה חלתה והקמח של"ה מעורב אז במים לא נפטר ע"ז שפיר אמרי' דמצטרף אח"כ ול"א דבטילה ברוב עיסה כיון דגם העיסה הי' חייבת בחלה א"א לה לגרום פטור להקמח וכעי"ז אי' במשנה ג' פ"ד דחלה דאף דב' קבים וקב אורז או קב תרומה באמצע אינו מצטרף מ"מ דבר שנטלה חלתו באמצע מצטרפין שכבר נתחייבה בחלה, וה"נ דכוותה, אבל בעיסה של אורז דכבר נתבטל לאורז הפטורה מחלה שוב אין בכח תנור וסל לצרפן, והוא ס' עצום:

ונלע"ד דבסברא זו מסתפק רבינו יחיאל שבתוס' הנ"ל בווירמשייש שדעתו לחלקו לקדירות שלא יהי' בכ"א כשיעור וכשיהי' בקדירה יהי' כנגדו רוב תבשיל שאין ממין החייב בחלה וא"כ שפיר חשיב דעתו לחלק אע"ג דלחלק לעצמו ל"ח לחלק היי"ד כשהוא בעין דאז חשיב מצורף ועומד עדיין משא"כ כשינתן בעיסה דאז יתבטל הצירוף דהיכא דבטל ברוב לאינו מינו ל"מ צירוף וכיון דעומד להתחלק ושיהי' בלתי מצורף שפיר חשיב דעתו לחלק כמו לחלק לאחרים ופטורה מחלה:

ועיקר ראיית רבינו יחיאל מעושה עיסתו כדי לחלקה בצק דפטורה דבעצם בעינן שיהי' מצורף כל משך היותה עיסה דאל"כ מה בכך דדעתו לחלקה מ"מ כיון דפעם א' הוא מצורפת כבר נתחייבה ואין לומר כיון דדעתו לחלקה בצק ל"ח צירוף כלל ז"א דהרי ברא"ש פ"ב דפסחים (סי' ט"ז) מייתי ראי' מהא דעושה עיסתו ע"ד לחלקה בצק דפטורה דה"ה עושה עיסה ע"ד לעשותה סופגנין פטורה עיי"ש והתם ל"ש לומר דמשום דעתו לעשותה סופגנין יחשב גם עתה סופגנין וע"כ דעיקר הפטור משום דבעי' שיהי' בחיוב כל משך היותה עיסה יה"נ בעינן שיהי' מצורף כל משך היותה עיסה וא"כ צ"ל דהא דעושה עיסתו פ"ד לחלקה בצק בביתו לא איכפת לן משום דהיותה ברשות בעה"ב א' הרשות מצרף כמ"ש בית אפרים הנ"ל וא"כ בעושה עיסתו ע"ד לחלקם לקדרות לתבשילים דאז לא יועיל הצירוף כיון דכ"א בטל ברוב והרי הוא כמבוער ואינו בעין וכיון דעתיד הצירוף להתבטל בעודנו בצק פטורה, כנלע"ד נכון בס"ד ואין זה סתירה כלל להמנהג:

ונלע"ד ראי' לזה דעושה עיסה ע"ד לחלקה בצק לעצמו חייבת בחלה דהנה בשו"ע יו"ד (סי' שכ"ה) באדם א' שלש ב' עיסות שאין בכ"א כשיעור ונשכו זא"ז חייבת בחלה ואם לא נשכו הסל מצרפן, ואילו שם (בסי' שכ"ו ס"א) בב' נשים שעשו ב' עיסות ונשכו דאם אין מקפידים זע"ז מצטרפות ואילו צירוף סל שיירי', ולמה לא נקיט גם בב' נשים דאם אין מקפידות הסל מצרפן דהרי באדם א' מועיל צירוף סל כמו נשיכה ממש וכן בגמ' ובכל הפוסקים לא מצינו צירוף סל ותנור רק באדם א' ואילו לענין ב' נשים לא מצינו רק נשיכה הלא דבר היא:

ולפמ"ש א"ש דצירוף סל לעולם חשיב דעתו לחלק דאם הוא קודם אפיי' בודאי יקחם א' א' מן הסל לרדותם בתנור או אפי' יקחם יחד תיכף כשיוצאים מן הסל יתבטל צירוף סל, וכן אם מניחם בסל לאחר אפיי' ג"כ חשיב דעתו לחלק דודאי יקח כ"א חלקו לביתו וא"כ לא ישארו מונחים בסל, ואף דעושה עיסה ע"ד לחלקה לאחר אפיי' לא איכפת לן רק בדעתו לחלקו בצק אז פטור כמ"ש הפוסקים (בסי' שכ"ו) אבל לענ"ד היי"ד בנצטרפו בהיותן עיסה אז ל"מ דעתו לחלק לאחר אפיי' בהיותו במהות אחר דאז פנים חדשות בא לכאן וכיון דכל משך היותו עיסה יהי' מצורף סגי בהכי להחשב צירוף, אבל בנצטרף בסל אחר אפיי' ודעתו לחלק שפיר חשיב דעתו לחלק וז"ב בסברא ע"כ לא מצינו צירוף סל רק באדם א' דבאדם א' ל"ש דעתו לחלק כיון שלא יחלק לאחרים כאמור כנלע"ד ברור ונכון (שוב מצאתי בס' חדות יעקב סי' נ"ד) הביא כן בשם זקנו הג' ר' אלעזר מסאכטשוב ז"ל):

ועולה מדברינו ראי' כפולה לדין הנ"ל א' מהא דמהני צירוף סל כרגע לחייב בחלה אף שדעתו תיכף לחלק דהיינו להוציאם מהסל והיכא דהצירוף הי' אחר אפיי' הי' בדין לומר דמה שדעתו לחלק לאחר אפיי' ג"כ מבטל הצירוף כדאמרן וע"כ דדעתו לחלק לעצמו ל"ח דעתו לחלק, ועוד מדלא הובא בשו"ע ובפוסקים דין צירוף סל בעיסות של ב' בנ"א רק באדם א' ש"מ דצירוף סל חשיב לעולם דעתו לחלק ומש"ה ל"מ בב' בנ"א, ומ"מ באדם א' מועיל ש"מ דמה שמחלקו לעצמו ל"ח דעתו לחלק:

ובזה נלע"ד ליישב מה שהק' הגאון בעל נפש חי' בספרו (סי' צ') דנחתום שאופה הרבה לחמים ומפריש חלה מן העיסה ואח"כ קודם אפיי' נותנין קמח בשעת עריכה לכל עוגה ועוגה ואף דאין בקמח של כל עוגה כשיעור מ"מ התנור מצרף ובקמח שבכלן יש בה כשיעור חלה והחלה שהפריש מעיקרא אינו פוטר הקמח שלא נילוש עדיין במים עיי"ש שהאריך ואסיק בצ"ע, [והנה מה דפשיטא לי' להגאון ז"ל דתנור מצרף כבר כתבתי לעיל דדעת הגר"א ז"ל דאין תנור מצרף וכן נראה סתימת דברי השו"ע (סי' שכ"ה) שלא הביא רק צירוף סל ולא צירוף תנור, ואף אם נימא דהוי ספיקא דדינא וכ"כ צל"ח ברכות (ל"ח.) מ"מ חלה בזה"ז דרבנן והוי ס' דרבנן ולקולא, אך שינויא דחיקא לא משנינא ונלע"ד אף אם נימא דתנור מצרף מ"מ נראה דאינו מצרף רק בשעת אפיי' אבל בשימה לתוכו גרידא אינו מצרף ואף דסל מצרף בשימה לתוכו גרידא מ"מ בתנור בעי' קרימה בתנור כיון דעומד לאפיי' וכעי"ז כ' תוס' מעילה (ח'.) ד"ה קרמו פני' דאע"ג דתנור כל"ש וכל"ש מקדש בנתינה לתוכו מ"מ תנור אין מקדש עד שיקרמו פני' דאין כלי מקדש עד שיעשה כל הראוי לעשות בו, גם י"ל דתנור גרע מסל דהרי ר"א ס"ל דסל מצרף ותנור אינו מצרף הנה דתנור גרע מסל

**([אולי הטעם משום דתנור מחובר לקרקע ודומה לבית דאינו מצרף וכדאי' בירושלמי פ"ג דפסחים לענין ב"י דכלי מצרף בית אינו מצרף ולפ"ז נלע"ד דשאנק הנעשה בגוף הכותל אינו מצרף לחלה] שו"ר ברדב"ז על הרמב"ם פ"ו מה' ביכורים הט"ז הטעם דאין תנור מצרף וז"ל ונראה הטעם דאי משום נשיכה ליכא דהרי בתנור נוגעות ולא נושכות ואי משום דכתיב באכלכם מלחם הארץ לא נקרא לחם עד שיוציא מהתנור ויהי' ראוי לאכילה עכ"ל ולכאור' אינו מובן דלמה לא יצרף התנור כמו סל ואף דעתה אינו נקרא לחם מ"מ יועיל כמו נשיכה דמצרפת שאינו קרוי עדיין לחם, ונראה מדבריו דמה דכ' שם הרמב"ם לפני זה דסל מצרפן אחר אפיי' ומפריש חלה מן הפת שנאמר באכלכם מלחם הארץ מלמד שהוא מפריש, מן האפוי עכ"ל, ומשמע לי' להרדב"ז דמהאי קרא תרתי שמעינן חדא דמפרישין חלה מהפת ועוד דסל מצרף דאל"כ לא משכחת לה דין זה להפריש מן הפת רק בדאי דאיסורא שעבר ולא הפריש מן העיסה ע"כ מוקמינן לקרא בלש קב קב ולא חל עליו חיוב בהיותו עיסה ואחר אפיי' נצטרף בסל וא"כ המצו' לכתחלה הוא בפת, וכיון דמהאי קרא שמעי' לה לצירף סל ע"כ ל"מ צירוף סל רק בהיות עליו שם לחם דהיינו אחר אפיי' ולא בהיותו בתנור שאין עליו שם לחם, ושמעי' מרדב"ז דין חדש דל"מ צירוף סל רק אחר אפיי' ולא קודם אפיי' [וא"כ י"ל דשאנק הקבוע בכותל שפיר מצרף ול"ד לתנור דאין עליו עדיין שם לחם בהיותו בתנור] וא"כ אפי' לר"י דס"ל תנור מצרף י"ל דס"ל ג"כ כרדב"ז דל"מ צירוף סל רק לאחר אפיי' וגם התנור מצרף אחר שנאפה וא"כ זה ראי' לדבריי דבשימה לתנור עדיין אינו מצורף אף לר' יהושע ומדר"א נשמע לר"י:)** וא"כ אף לר"י דס"ל דתנור מצרף מ"מ כיון דסתם תנור נותנין בו הלחמים לאפות בו אין לך בו אלא חידושו ודוקא תנור שאופין בו מצרף כיון שמשתמש בתנור במלאכה המיוחדת לה והבו דלא לוסיף עלה, וכיון דצירוף התנור בשעת אפיי' ממילא דינו כצירוף סל לאחר אפיי' דאם דעתו לחלק אח"כ לאנשים הרבה פטור וה"נ תנור דעתו להוציא הלחמים מתוכו ולמוכרם לאחרים וא"כ הוי דעתו לחלק לאחרים דפטור, ואע"ג דבנחתום שעשה עיסה ע"ד לחלקה בצק חייב בחלה כדאי' במשנה ז' פ"ק דחלה וכן קימ"ל בשו"ע אבל שם כ' הר"ב הטעם שדעתו שאם לא ימצא קונים בעודנה בצק יאפה כלה כא' ולא יחלקנה כלל עיי"ש וא"כ בנחתומים שלנו ולאחר אפיי' ברור שאינו כן דבודאי ימכרו הלחם לקונים ולא יחזיקו הכל לעצמן כידוע לכל וכיון דכל הצירוף ל"ה רק בשעת אפיי' שוב מועיל דעתו לחלק לאחר אפיי' שלא יחשב צירוף כנ"ל, וכ"ז ברור לע"ד הקלושה:

עוד נלע"ד ליישב קו' הנפ"ח דהנה אין חיוב חלה בנתינת מים לקמח רק אחר גלגול כדאי' רפ"ג דחלה ודוקא בדיעבד מהני הפרשה בנתינת מים לקמח וע' ריטב"א קדושין (מ"ח:) דנתינת מים לקמח לענין חלה דומה לקודם מרוח לענין תרומה דאינו טבל רק דמועיל הפרשה עיי"ש והקמח שמפרסין תחת הלחמים לעולם ל"ה בגדר לישה רק כגדר נתינת מים לקמח שנתחבר עם המים שבעיסה אבל גלגול אין בו וע"כ ליכא בזה חיוב חלה וגם זה נכון בס"ד:

ויש להוסיף דכאן גרע מנתינת מים לקמח דהנה בריטב"א יומא (י"א.) דמערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה אפילו בדיעבד ל"מ הפרשה ולא דמי לקודם מרוח דמהני הפרשה משום דסופו לבא לידי חיוב אחר מרוח משא"כ זה וא"כ לפמ"ש הריטב"א קדושין (מ"ח:) דנתינת מים לקמח דומה לקודם מרוח א"כ י"ל ג"כ דדוקא בסופו לבא לידי חיוב גמור ע"י לישה מועיל הפרשה בדיעבד משא"כ בקמח זה שמשימין תחת העיסה אין סופו לבא לידי לישה גמורה אפי' בדיעבד ל"מ הפרשה ונכון:

עוד נ"ל קצת ראי' דהעושה עיסה ע"ד לחלקה עיסה לעצמו ל"ח ע"ד לחלק וחייבת בחלה דאל"כ ק' איך מצאנו ידינו ורגלינו בביהמ"ד בכל מצות הפרשת חלה מן העיסה דזה עיקר המצוה, וק' בעיסה מצומצמת שאין בה כשיעור חשיב תמיד ע"ד לחלקה בצק כיון דדעתו להפריש ממנו מקצת לשם חלה הרי דעתו לחלקו עיסה וממילא תיפטר ותו דאפי' יש בה יותר מכשיעור חלה נמי ק' דזה ודאי דב' שותפין שהי' להם עיסה של ג' קבין בשותפות, ושותף א' הי' לו בה ב' קבין והשני קב א' שאין בה כשיעור ועשו עיסה זו ע"ד לחלקה בצק זה יטול חלקו קביים וזה קב בודאי הבעל קב פטור מחלה כיון שאין בחלקו כשיעור אף דבחלק חברו יש בו כשיעור מ"מ חלקו הי' עומד להתמעט מכשיעור בהיותו בצק ופטורה וא"כ בכל הפרשת חלה הרי חלק החלה הי' מוכן לחלקו מיד בהתחלת לישה וא"כ חלק החלה כשמפרישו מהעיסה אגלאי למפרע של"ה בו כשיעור חלה ופטורה וא"כ איך מועיל הפרשתה לפטור שאר העיסה שיש בה כשיעור הרי אין מפרישין מפטור על החיוב וכ"ת שא"ה דדרך הכשירו בכך וא"א אלא בהכי ואין דנין אפשר משא"א עדיין ק' דעכ"פ יהי' מוכרח לקרות שם קודם הפרשה וא"כ בשעה שקורא שם עדיין כולו חייבת, ומה שיפריש אחר קריאת שם זה לא איכפת לן כיון דכבר קרא שם וחל שם חלה עלי' תו לא פקע, אבל יהי' אסור להפריש החלה מן העיסה קודם קריאת שם ואילו מדברי הראב"ד והשאילתות שהביא רעק"א בגליון יו"ד ריש (סי' שכ"ח) מבואר בהדי' דמעיקרא מפריש ומברך ואח"כ קורא שם עיי"ש וק' הא משעת פרישה אפטרא לה משום שהיא פחות מכשיעור ומיד בתחלת לישה הי' דעתו לכך והוי כעושה עיסה ע"ד לחלקה בצק:

אבל לפמ"ש א"ש דע"ד לחלק לעצמו לית לן בה וא"כ כאן כשמפריש החלה מן העיסה קודם קריאת שם לא איכפת לן כיון דנשאר עדיין ברשותו ואינו נותנה לכהן עדיין, ואחר קריאת שם כשניתנה לכהן זה לא איכפת לן דמצוותו בכך, או כמ"ש דכיון דכבר חל שם חלה תו לא פקע, וכ"ת איך חייל מיד שם חלה נימא כיון דעומד אח"כ לתתו לכהן פטורה מחלה ז"א דממנ"פ א"ת שפטורה א"כ לא יקרא שם חלה עליו ממילא לא יתננה לכהן ואינו עומד לחלק כלל, אבל אם נימא דאפי' מחלקו לעצמו בצק פטורה ל"ש תי' זה דאפי' נימא דאם מפריש קודם קריאת שם פטורה מ"מ ההפרשה עצמה משוי לה עומדת לחלק אף שלא יתנה לכהן כלל וא"כ שפיר ק' דיהי' מוכרח לקרות לה שם קודם הפרשה וקודם הפרשה שפיר שייך תי' הנ"ל דאם נימא דאינו מחוייב בחלה משום עומד לחלק א"כ ממילא אינו עומד לחלק וחייב בחלה, ויש להוסיף נופך לפמ"ש תוס' ב"מ (נ"ג) לענין בונין בחול ואח"כ מקדישין דאע"ג דאין מחללין ע"ג קרקע כיון דאם נימא דל"מ החילול יהי' עומד לתלוש וכתלוש דמי ע"כ מועיל חילול, וה"נ כיון דאם נימא דפטור מצד דעתו לחלק ממילא לא יהי' דעתו לחלק ע"כ חייב, וכ"ז בקורא שם ואח"כ מפריש אבל מפריש ואח"כ קורא שם שוב ק' מצד עומד לחלק וכאן ל"ש תי' הנ"ל אם נימא דפטור לא יהי' עומד לחלק כיון דמחלקו קודם המצו' וא"כ אפי' נימא אחר החלוקה דפטור מחלה מ"מ כבר נחלק ואגלאי למפרע דהי' עומד לחלק ודוק:

ונתיישבתי די"ל דדינו של רבינו יחיאל הנ"ל מקור מקומו טהור בפ"ק דעדיות ובשבת (ט"ז.) דר' יוסי ס"ל דה' רבעים קמח פטורין מחלה רק ה' רבעים קמח ועוד חייבין דבעינן דאחר שיפריש ישאר שיעור עיסת מדבר עיי"ש וי"ל דהטעם כנ"ל דאם יהי' שיעור מצומצם יחשב תמיד ע"ד לחלקה בצק אבל עתה דיש בה יותר מכשיעור ל"ח ע"ד לחלק כיון דאין עומד כולה ליפטר מחלה דבמה שישאר יהי' בו כשיעור וכיון דרובו עומד להשאר בחיובו ל"ח ע"ד לחלק וחייב כולו בחלה ואף המיעוט שנחלק, וחכמים דס"ל דבחמשת רבעים לבד חייב בחלה ס"ל דע"ד לחלק לעצמו ל"ח ע"ד לחלק וכרוב פוסקים הנ"ל, ומה שנותן לכהן ל"ח ע"ד לחלק לאחרים כעין שכתבו התוס' ר"פ הגוזל והמאכיל דהנותן לבניו ל"ח שינוי רשות אף למ"ד דמציאת בן אינו לאביו מ"מ כיון שמזונותן עליו ל"ח שינוי רשות עיי"ש והכ"נ מזונות כהנים ולויים מוטל על ישראל באמצעית תרומות ומעשרות ע' ספורנו ויחי מ"ט פסוק י"ג והוי כמו מזונותיהן עליך ול"ח שינוי רשות והוי כמו ע"ד לחלק לעצמו, ועוד ש לומר דחשיב ע"ד לחלק לעצמו כיון דלצורך עצמו ולתועלתו הוא כדי להתיר השיריים וזה המחוור והנה תוס' עירובין (פ"ג:) נסתפקו אם הלכה כר' יוסי הנ"ל עיי"ש ולפ"ז י"ל דזה עצמו ספיקו של רבינו יחיאל בתוס' ברכות (ל"ח.) בווירמשייש אם חייב בחלה משום דעומד לחלקו בצק היינו שנסתפק אם הלכה כר"י או כחכמים דמחלוקתם תלוי בזה אם עומד לחלקו בצק לעצמו חשיב ע"ד לחלק או לא, ולפ"ז להלכה דקימ"ל כת"ק דר"י דאפי' חמשת רבעים לבד חייבין בחלה וכמו שפסק הרמב"ם והשו"ע א"ש מנהג העולם שמפרישין חלה מעיסה שדעתו לחלקה לחלות קטנות שאין בכ"א כשיעור דלהלכה ל"ח כה"ג ע"ד לחלק וגם זה נכון בס"ד:

עוד י"ל טעם חדש בהא דעושה עיסתו ע"מ לחלקה בצק לעצמו חייב בחלה משום דבירושלמי רפ"ג דחלה דאסור לעשות עיסתו פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה ופסקו הרמב"ם פ"ו מה' ביכורים הלכה ט"ז, ובשו"ע יו"ד (סי' שכ"ד סי"ד) ומש"ה ל"מ מחשבתו ע"מ לחלקה בצק כיון דמתנה ע"מ שכתוב בתורה וגם כיון דאסור לעשות כן להפקיע מחלה אמדינן לי' שבודאי יחזור בו ממחשבתו זו ולא יחלקנה כעי"ז מבואר בסנהדרין (מ"ז.) לענין הזמנה מילתא עיי"ש ברש"י ד"ה מידי דאורחי' [וכן מבואר בקידושין (מ'.) דהא דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה משום דאמדינן דעתי' שלא יבצע מחשבתו אשר זמם ומה"ט אמרי' התם דעבר ושנה כיון שנעשה לו כהיתר שוב גם מחשבה רעה מצרפה למעשה עיי"ש והיינו משום דאז אמדינן לדעתי' שיעשה כאשר זמם כיון דנחשב אצלו היתר גמור וכעי"ז פ' הרמ"א בתו"מ (סי') דבמומר ישלד"ע דל"ש אצלו דברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין] ואף אם קיים מחשבתו בסוף וחילקה מ"מ אמרי' דאי"ז מחמת מחשבתו הראשונה וכעי"ז מצינו אשלד"ע דדברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין פירש"י דחשיב שאינו עושה מחמת צווי המשלח רק מאליו כיון דמחמת צווי המשלח הי' ראוי שלא לעשות משום ד"ה ודה"ת דמ"ש וככה בנ"ד מחשבתו הראשונה לא חיילה דכל כמיני' וכעי"ז אמרי' זבחים (ל"ה.) דלא חיילה מחשבת פסול למעבד אסורא דכל כמיני' עיי"ש, אך בב' שותפין או בדעתו לחלק לב' בנ"א ליכא איסורא למעבד עיסתו קבין כיון דתכלית העיסה לצורך ב' בנ"א הוא וכ"א אין בו כשיעור ע"כ מהני מחשבתו לחלק, ובזה יש ליישב דברי רבינו יחיאל שבתוס' ברכות (ל"ח.) הנ"ל בווירמיישייש דפטורה מחלה משום דעושה ע"ד לחלקה לב' קדירות והק' הגר"א והצל"ח והבית אפרים דהרי אינו מחלקה לאנשים אחרים רק לעצמו, ולפמ"ש א"ש דהתם ליכא איסור לעשות עיסתו קבים כיון דסופה סופגנין וא"כ תכלית העיסה לעשות ממנה מאכל הפטור מחלה אך דדעת רבינו יחיאל כיון דתחלתה עיסה חייבת בחלה מחמת עכשיו וכיון דחייל עלה חיובא תו לא פקע אבל עכ"פ כה"ג אין איסור כלל להפקיע מחלה כיון דתכלית העיסה לעשות ממנה תבשיל אשר זה לא חייבה התורה כלל ודומה לעושה עיסה ע"ד לחלקה לאנשים הרבה דמותר להפקיע חיוב חלה כיון דסו"ס תכלית העיסה שלא יהי' לשום א' כשיעור ואף דבכל זאת אם עושה עיסה ע"ד לחלקה אחר אפיי' לאנשים הרבה חייבת אע"ג דסופה שלא יהי' לשום א' כשיעור מ"מ עתה נתחייבה ביד זה בהיותו עיסה ותו לא פקע מ"מ ליכא איסור להפקיע החיוב כיון דסו"ס תכלית העיסה לבוא באמת לידי פטור מצד סופה, וה"נ ממש בתחלתו עיסה וסופה סופגנין דתכלית העיסה להיות בר פטור ואין חיוב רק מחמת תחלתו אין איסור להפקיע החיוב ע"כ בווירמיישייש שפיר כ' התוס' דפטורה מחלה משום דעושה ע"ד לחלק ואף שהוא לעצמו מ"מ כיון דבזה ליכא איסורא לעשות עיסתו קבין שפיר מהני מחשבתו לחלק לפוטרה ודוק:

ובבית אפרים (סי' ס"ט) כ' דדין זה אם ע"ד לחלקו בצק היי"ד לאחרים או גם לעצמו במחלוקת שנוי' דהרמב"ם פ"ו מה' ביכורים כ' אבל העושה עיסה ע"ד לחלקה בצק פטורה והראב"ד כ' ע"ז דאף האשה שעשתה עיסתה לחלק חייבת, משמע דלהרמב"ם גם באשה א' פטורה, ולא אדע לירד לסוף דעתו הקדושה דהרי דין זה של הרמב"ם הוא גם בטור (סי' שכ"ו) וגם ברמ"א שם (ס"ד) ואדרבא שם מפורש להדי' אדם א' העושה ב' קבין ודעתו לחלקם פטורה עיי"ש ומ"מ כ' הב"ח והש"ך והפרישה והגר"א וכל האחרונים דהיי"ד בדעתו לחלק לאחרים וא"כ מה יתן ומה יוסיף לשון הרמב"ם שנוכל ג"כ לפרש כן:

והנה בראב"ד ז"ל שם פ"ו מה' ביכורים כ' דאשה א' שעשתה לחלק ג"כ פטורה אולי תמלך ותעשה עיסה עיי"ש ופירשו כל המפרשים דהיינו שמא תמלך לעשותה עיסה א', וק' לי דא"כ העיקר חסר מן הספר דהיינו עיסה א' והראב"ד ז"ל כ' עיסה סתם, גם הק' הכ"מ והרדב"ז דהא בהא פליגי ר"י ור"ל בירושלמי והרמב"ם פ' כר"י ולמה חולק עליו הראב"ד ז"ל לפסוק כר"ל הלא קימ"ל כר"י לגבי ר"ל, גם מייתי הראב"ד ז"ל ראי' לזה מירושלמי פ"ק דחלה הלכה ד' הדא איתתא שאלת לר' מנא בגין דאנא בעי למעבד עיסתי אטרינא [פי' סופגנין כן פירשו הר"ש והרא"ש הובאו בכ"מ] מהו דנסיבנא ותהא פטורה מן החלה א"ל ולמה לא אזיל שאיל לאבו' א"ל אסור שמא תמלך לעשות עיסה וכו' עיי"ש ותמה הכס"מ דמה ראי' משם הא שם מיירי שעשתה תחלתה סופגנין, והגר"א ז"ל ביו"ד (סי' שכ"ו סק"ז) פירש כוונת הראב"ד ז"ל שהוא מפרש אטרינא עוגות דקות שאין בהם כשיעור בכ"א עיי"ש והק' ע"ז דזה הוי ע"ד לחלק לעצמו ולא לאחרים ואיך ס"ד לפוטרה ומזה רצה להוכיח דדעת הראב"ד ז"ל דאין נפ"מ בין לחלק לעצמו או לאחרים ותמה ע"ז, ולענ"ד גם בירושלמי ק' כנ"ל דהעיקר חסר מהספר דהול"ל שמא תמלך לעשותה עיסה א' שזה עיקר ההמלכה לעשותה אחד, ולולא דמסתפינא נלע"ד פירוש חדש בירושלמי הנ"ל אליבא דראב"ד ז"ל דהנה סופגנין פירושו עיסה שבלילתה רכה כמו שפי' הר"ב פ"א דחלה משנה ד', והנה בפ"ג דחלה משנה א' מבואר דיכול להפריש חלה תיכף בנתינת המים לקמח אף קודם לישה ומ"מ טבל דאורייתא ל"ח, אך מ"מ אם מפריש חל מדאורייתא שם חלה עלה והריטב"א ז"ל קדושין (מ"ז:) מדמה לה לתרומה קודם מירוח דאף דל"ח טבל מה"ת מ"מ אם קורא שם חל מדאורייתא שם תרומה עיי"ש, והנה באבני נזר יו"ד (סי' תכ"ד סק"ב) חידש דאף דיכול להפריש חלה בנתינת המים תיכף מ"מ אם חלקו קודם גלגול והפריש אינו חל דדוקא מעיקרא דהי' חזי לבוא לידי חיוב גמור ע"י גלגול ע"כ בדיעבד חל שם חלה עכשיו משא"כ כשחלקו אפי' יגלגלנו עכשיו לא יחול חיוב חלה עלה משום שאין בה כשיעור שוב פטורה לגמרי עיי"ש שהביא ראי' ברורה לזה מריטב"א יומא (י:) בתבואה שהכניסה במוץ שלה שוב גם בדיעבד לא חייל שם תרומה עלה והיינו ג"כ מטעם הנ"ל משום דעכשיו א"א לה עוד לבוא לידי חיוב גמור דאפי' ימרחנה יפטר ע"כ לא חייל שם תרומה עלה עיי"ש דבריו הקדושים, ודברי ריטב"א קדושין (מ"ז:) הנ"ל הם ראי' מהימנא לדבריו ז"ל, ונראה דהירושלמי מיירי שהיא שפכה המים לתוך הקמח ואז נקרא איטרינא דאז בלילתה רכה עדיין וכפי' הר"ש והרא"ש דאיטרינא היא סופגנין היינו בלילתה רכה, והיא רצתה ליקח מקצת מזה וללושו בפ"ע פחות מכשיעור ושאלה אם פטורה מן החלה והשיב למה לא כדברי אבני נזר הנ"ל דע"פ דין פטורה כה"ג כיון דעדיין לא חל עליו חיוב גמור, אזיל שאיל לאבו' א"ל אסור שמא תמלך לעשותה עיסה היינו שמא תמלך שלא לחלקו מיד קודם גלגול רק תעשנו עיסה ואח"כ תפריש ממנו מקצת פחות מכשיעור ותסבור ג"כ דפטורה כמו בנדון הנ"ל ובאמת חייבת בחלה דכבר נתחייב בשעת גלגול שהי' בו כשיעור וס"ל להראב"ד ז"ל ככל רבותינו האחרונים ז"ל דהא דעושה עיסה ע"ד לחלקה בצק פטורה היי"ד לחלק לאחרים אבל לחלק לעצמו חייב ע"כ קשי' לי' דהרמב"ם סתמא כ' דאשה שעשאה עיסה ע"ד לחלקה בצק פטורה דהו"ל לפרש לחלק לאחרים ומדברי הירושלמי פ"א דחלה הלכה ה' שכ' ג"כ סתמא אין קושי' דשם דבר הלמד מענינו הוא דקאי אנשים שנתנו לנחתום לעשות מהן שאור עיי"ש דוק ותשכח משא"כ הרמב"ם שכ' סתם אבל העושה עיסה לחלקה בצק פטורה אין בזה שום רמז רמיזא דקאי דוקא לחלק לאחרים [וכמו דנקיט הגאון בית אפרים דהרמב"ם לא קאי דוקא לחלק לאחרים] ע"כ סובר הראב"ד דגם הרמב"ם קאי באופן הנ"ל שעשאה עיסה ע"ד לחלקה בצק היינו כשיעשנו בצק יהי' מחולק וזה פי' לחלקו בצק ועתה עדיין לא התחיל לגלגלה ע"כ פטורה וכדברי אבני נזר הנ"ל ועז"כ הראב"ד ז"ל דחייבת אולי תמלך ותעשה עיסה היינו בטרם תחלקנו ושוב אף אם יחלק אח"כ חייב כיון דאינו מחלק לאחרים, וא"ש דלא נקיט הירושלמי והראב"ד לשון עיסה אחת דעיקר ההמלכה היא לעשותו עיסה כמו שהוא, כן הי' נלע"ד לולא דברי רבותינו המפורשים ז"ל:

ולפי מה דנקטו כל המפורשים ז"ל בכוונת הראב"ד ז"ל דקאי בעושה עיסה ע"ד לחלק וחייבת משום דחיישינן באדם א' שמא ימלך ולא יחלק רק יאפם יחד יש ליישב ג"כ דברי רבינו יחיאל שבתוס' ברכות (ל"ח.) הנ"ל וי"ל דזה הטעם דעושה עיסה ע"ד לחלקו לעצמו אינה פטורה משום גזירה שמא ימלך ולא יחלק ואף לרמב"ם דלית לי' הא דראב"ד י"ל דהיי"ד בעושה לחלקה לב' בנ"א כמו שביארנו לעיל דע"ז קאי הרמב"ם (וכמו שפי' האחרונים דברי הטור והרמ"א (סי' שכ"ו) שכ' ג"כ סתם אדם א' העושה עיסה לחלקה בצק פטורה ומ"מ פירשו דקאי אב' בנ"א] אז לא חיישי' שמא ימלך כיון דגמר בדעתו ליתן לפלוני ולפלוני וזה א"א לעשות אם לא יחלקנה, אבל בעושה לחלקה לעצמו דכך יוכל לשמש הלחם לעצמו כשתיאפה כולו פת א' ואין שום נפ"מ בין זל"ז שפיר חיישי' גם להרמב"ם שמא ימלך ולא יחלק כיון דאין נפ"מ כלל לעצמו בין פת א' גדול או הרבה עוגות דקות אמנם בהא דווירמיישייש שעושה ליתן לקדירה דלפעמים לאו בדידי' תלי' להשים הכל בקדירה א' דאולי הקדירה הא' אינה מחזקת עיסה גדולה כשיעור חלה ע"כ אם יהי' כה"ג יועיל דעתו לחלק לפוטרה דל"ש בזה שמא ימלך מה תאמר שמא ימלך ולא יתנה כלל בקדירה רק יעשה ממנה פת לזה לא חיישי' כמו דל"ח להרמב"ם בעושה ע"ד לחלק לאחרים שמא ימלך ולא יתנה לאחרים כיון דצריך בזה שינוי רצון לגמרי לא חיישי' ודוקא בעושה ע"ד לחלקה לעצמו דאי"ל בזה שינוי רצון באיכות עשיית הפת רק שימלך שלא לחלק בדבר שאין שום נפ"מ ולא מעלה ולא מוריד כלל אבל לחוש שימלך בשינוי רצון לגמרי ל"ח וק"ל:

זכינו לדין דכל הפוסקים שוים בדבר דהא דעושה עיסה ע"ד לחלקה בצק היי"ד כשדעתו לחלקה לאחרים אבל מה שדעתו לחלקו לחלות קטנות לעצמו אינה פוטרה וכדעת הב"ח והגר"א והלבוש והש"ך והפרישה והצל"ח ברכות (ל"ח.) ואין חולק בדבר:

עתה אכתוב הנלע"ד אף לפי המשמעות הפשוט של התוס' ברכות (ל"ח.) הנ"ל דאפי' ע"ד לחלקו לעצמו פטורה וכמו שנקטו התפל"מ והב"א בכוונת דברי התוס' מ"מ א"ש מנהג ישראל מעולם להפריש חלה מהחלות של ש"ק אף שקטנות מכשיעור, דלכאו' יש לדון דכמו דשבת קובעת למעשר דעראי משוי לי' קבע ה"נ לענין שיעור חלה דשיעורו עשירית האיפה שהוא שיעור סעודה לאדם בינוני ביום כדאיתא עירובין (פ"ג:) האוכל כשיעור הזה הר"ז בריא ומבורך פחות מכאן מקולקל במיעיו יתר מכאן הר"ז רעבתן וע' שו"ת נוב"י (סי' ל"ז), נימא ג"כ דבש"ק גם סעודת עראי משוי לי' קבע בפרט לפמ"ש נוב"י (סי' ל"ח) דשיעור זה של עשירית האיפה הוא למי שרוצה להתענג ולמלאות כל משאלות לבו עיי"ש וא"כ סעודת שבת דכתיב בי' עונג חשיב שיקבע שיחשב אכילת עונג, והשתא קו"ח הוא דלענין מעשר אפי' אוכל פחות מכביצה שאינו מקיים עדיין מצות סעודת ש"ק מ"מ אמרי' דשבת משוי לי' קבע קו"ח שאם יאכל כביצה פת דזה שיעור חיוב סעודה בש"ק ומקיים בזה מצוה שלימה אינו דין דהמצוה תעשהו קבע כאלו הי' בו שיעור חלה, וע' בסידור הרב ז"ל דיני ברכת הנהנין פרק ב' הלכה בי, אך ז"א דבשלמא מעשר חיובו בשעת אכילה שפיר אמרי' דאכילתו בש"ק משוי לי' קבע משא"כ חלה חיובו חל בשעת גלגול ובב"י (סוס"י שכ"ד) כ' בשם שו"ת הרא"ש ושו"ת הרשב"א דאם עשה עיסה פחות מכשיעור ותפחה עד שהי' בה כשיעור מ"מ כיון דבשעת גלגול ל"ה בה כשיעור פטורה ודחה ראיית השואל מנכרי שקצר ונתגייר דיש לו שכחה אף דבשעת קצירה הי' נכרי דשא"ה דב' חיובי נינהו שכחת קציר ושכחת עמרים משא"כ בחלה דחיוב א' בשעת גלגול ע"כ בעי' שיהי' בת חיובא בשעת גלגול עיי"ש וכאן בשעת גלגול עדיין ל"ה בה כשיעור רק בשעת אכילה בשבת וא"כ לא עדיף מתפחה לאחר אפיי' ויש בה כשיעור דפטורה ואף לב"ה דס"ל מעשרות פ"ד מ"ב דאם יחדו לשבת טובל מיד וע' ביצה (ל"ה.) היי"ד היכא דחזי מיד כמו שהוא לאכילת שבת משא"כ חלות בשעת לישה עדיין אין ראויין לסעודת שבת עד אחר אפיי' א"א שיקבעו א"כ חשיב לעולם בשעת לישה שאין בו כשיעור, אמנם כ"ז כשאין בה כשיעור בשעת לישה אבל בעיסה דידן שיש בה כשיעור בשעת לישה רק דתרצה לפטור משום דעתו לחלק ע"ז י"ל דכיון דאופה לצורך ש"ק וסעודת שבת משוי לי' כשיעור חשיב כאילו הי' דעתו שלאחר אפיי' יהי' בה כשיעור כיון דיודע שהוא לש"ק וסעודת ש"ק משוי לה קבע חשיב כאילו עושה עיסה ע"ד לחלק ע"מ לחזור ולחברה דפשיטא דחייב כמ"ש הגאון בית אפרים (סי' ס"ט) יתר על כן, וה"נ הרי עושה ע"מ שסו"ס יהי' בה כשיעור ול"ח ע"מ לחלק כלל וק"ל:

ועדיין יש לדקדק דבמן הי' עשירית האיפה שיעור ב' סעודות, ושיעור סעודה א' סגי בחציו וא"כ סעודת שבת אף דקובע מ"מ א"א שיחשב רק חצי עשרון כשיעור סעודה א', וע"ז י"ל דכיון דצריך לכסות הלחם משנה בשעת קידוש כדאי' בשו"ע (סי' ער"א ס"ט), וביו"ד (סי' שכ"ה ס"ה) דאם מכסה הפת במפה מצרף כמו כלי, וכיון דכל חלה של ש"ק נחשב חצי עשרון משום דשבת קובע א"כ בלחם משנה חשיב עשרון שלם שיעור חלה יכוון דחלות ש"ק עומדים לכסותם במפה לכה"פ שתים שתים שפיר חשיב שמחלק ע"ד לחזור ולצרף וכה"ג שפיר דמי כמ"ש הגאון בית אפרים (סי' ס"ט) ונכון בס"ד:

ובזה יש ליתן טיב טעם למנהג העולם שלא להסיר המפה מן החלות עד אחר נטילת ידים או עד לאחר המוציא, ובמג"א (סי' ער"א סק"כ) ובפמ"ג שם מבואר דלכל הטעמים סגי שיהיו מכוסים בשעת הקידוש ולא יותר, ולהנ"ל י"ל בהקדם מה שנלע"ד ברור דלדעת רבינו יחיאל שבתוס' ברכות הנ"ל דהעושה עיסה ע"ד לחלקה בצק לעצמו ג"כ פטורה (כמו דנקטו התפל"מ ומע"מ וב"א בכוונתו] ה"ה דצירוף סל ל"מ אם דעתו לחזור ולהוציאם מן הסל ול"מ רק שיהיו מונחים בסל עד שעת אכילה כמ"ש הסמ"ג הובא בב"י (סי' שכ"ו) דשותפין שלשו עיסה צריך שלא יהי' דעתן לחלק עד שעת אכילה עיי"ש ואף אם נימא דרבינו יחיאל לית לי' הא דסמ"ג רק דבעינן ע"ד לחלקו בצק היי"ד בנצטרף העיסה בהיותו בצק בעינן ג"כ שיהי' דעתו לחלקו בצק משא"כ כאן דלא נצטרף רק אחר שנאפה בעינן שלא יהי' דעתו לחלקו כלל עד שעת אכילה, [בשלמא לדידן דל"ח ע"ד לחלק רק לאחרים שפיר מועיל צירוף סל אף כרגע אף דדעתו להוציא תיכף מן הסל כיון דאין דעתו לחלק לאחרים אבל לרבינו יחיאל ל"ש תי' זה] ולחוש לשיטת רבינו יחיאל וכמו שביארנו לעיל דעיקר החיוב בא מחמת שמכסין הלח"מ במפה וחשיב כמו צירוף סל ע"כ אין מסירין המפה עד שעת אכילה ממש שלא יחשב דעתו לחלק כנלע"ד נכון:

[עוד י"ל דהא דבעי' שיעור חלה ילפי' מדכתיב ראשית עריסותיכם כדי עיסת מדבר דכתי' והעומר עשירית האיפה היא גבי המן, ובשבת חייב לבצוע על לחם משנה משום דכתי' במן לחם משנה כדאי' שבת (קי"ז:) א"כ לחם משנה של שבת הוא ע"ש לחם משנה דכתי' במן שהי' שני פעמים עשירית האיפה וכל לתם מלחם משנה הוא זכר למן של יום א' שהי' שיעורו עשירית האיפה ע"כ שפיר חשיב חלה של ש"ק עריסותיכם דהיינו עיסת מדבר שזה ממש לעומת זה נתקן ומגו דחשבית לי' במקום עיסת מדבר לגבי מצות לח"מ חשיב נמי עיסתכם לענין חיוב חלה ופטפוטי דאורייתא טבן]:

ובההוא ענינא מסופקני לפ"מ דקי"ל להלכה דעושה עיסה ע"ד לחלקו בצק פטורה היי"ד לחלק לאחרים וכמ"ש כל רבותינו האחרונים ז"ל [ולעיל כתבתי דגם תוס' ברכות (ל"ח.) לא פליגי ע"ז] איך הדין אם דעתו לחלקו בצק אך שאינו נותן לאחרים עד לאחר אפיי' אם זה חשיב ע"ד לחלק וזה מצוי הרבה פעמים דבעה"ב אופה חלות ושולח מהם חלות לבנו הדר באותו העיר או לחתנו שאין סמוכין על שלחנו, ובכ"א לבדו ליכא שיעור חלה ומחלקה לחלות קודם אפיי' אך ששולח להם אחר אפיי' וזה מפורש בטור ורמ"א (סי' שכ"ו ס"ד) דאפי' אדם א' העושה עיסה ע"ד לחלק לאחרים פטורה, ובב"ח שם מפורש אפי' לבני ביתו, (וגם בזה צ"ע דמלשונו משמע אפי' ב"ב הסמוכים על שלחנו, דלפעמים אדם אופה שיעור חלה מצומצם ועושה איזה חלות קטנות ליתן לבניו הקטנים לכ"א אשישה א', אם זה חשיב עשוי לחלק, בשלמא מה שעושין לחמים עבור כל ב"ב שיהי' לכ"א לחם משנה י"ל דל"ח עשוי לחלק כיון דאינו מחלקו עד שעת סעודה וע' סמ"ג שהביא ב"י יו"ד (סוס"י שכ"ו) וטו"ז שם (סק"ב) דמשמע דס"ל בשותפין שלשו עיסה לא יהי' דעתן לחלק כלל אפי' אחר אפיי' [ודלא כרשב"א שהביא ב"י שם] ומ"מ סגי עד שעת אכילה עיי"ש דיותר על כן א"א שיהי' מצורף (דא"א ליקח לתוך פיו שיעור חלה בב"א שהוא מ"ג ביצים וחומש ביצה) ז"א הכרח דמ"מ אינו מוכרח לחלק לאחרים בשעת אכילה, ע"כ הקפתיו, וגם דבנדרים (ל"ד:) אי אזמני' עלה מבואר דהמזמין חברו על שלחנו חשיב של בעה"ב ולא של האוכל וע' פנ"י פסחים (כ"ט.) ע"כ ל"ח עשוי לחלק אבל מה שנותן לקטנים לכ"א חלה א' שלא בשעת אכילה והוא לשעשוע בעלמא כידוע והקטן עושה בו מה שלבו חפץ וקטן יש לו זכיי' מה"ת היכא דדעת אחרת מקנה אותו וחשיב עשוי לחלק, אך דקימ"ל דבעינן דוקא עשוי לחלקו בצק ולא אחר אפיי' וכאן אינו נותנו לקטן עד אחר אפיי', אך תלוי בספק הנ"ל כיון דמחלקו תיכף בהיותו בצק רק דאינו נותנו לאחרים עד אחר אפיי' אם חשיב זה עשוי לחלק אך נלע"ד לפמש"כ התוס' ר"פ הגוזל והמאכיל דהנותן לבניו ל"ח שינוי רשות כיון דמזונותן עליו ונותן להם לאכילה עיי"ש וה"נ ל"ח לחלק לאחרים ודוק]:

והנה בפרק א' דחלה משנה ז' נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה פירש הר"ב שדעתו אם לא ימצא קונים שיעשנו עיסה ויאפה אותה כולה כאחת עכ"ל, וק' אפי' לא יאפנו כלה כא' כיון שלא ימצא קונים בשעת היותו בצק רק אחר אפיי' א"כ אין דעתו לחלקה בצק וחייבת וע"כ דכיון דבאמת מחלקה לחלקים בהיותה בצק רק דלא יתן לאחרים עד אחר אפיי' זה חשיב ע"ד לחלק ופטורה, ולפ"ז צ"ע על מה סמכו העולם שאופין שיעור חלה מצומצם ושולחין ממנה לצאצאיהם הדרים באותו העיר והם רגילים בכך בכל שבוע וא"כ דעתם לכך בשעת גלגול א"כ איך מברכין על הפרשת חלה כיון דהוי ע"ד לחלק, ולענ"ד ראוי להזהיר ע"ז שאם אין בחלקם הנשאר אצלם כשיעור חלה יפרישו חלה בלא ברכה:

נשוב לנ"ד, ולכאורה י"ל עוד ישוב על מנהגינו מאז ומקדם להפריש חלה מחלות קטנות אף לדעת התפל"מ וב"א בכוונת רבינו יחיאל שבתוס' ברכות (ל"ח.) הנ"ל דהנה בתוס' גיטין (כ"ב:) דגט שכתבו הסופר שלא בצווי הבעל פסול משום דחשיב שלא לשמה, וראי' ברורה לזה ממשנה גיטין, (כ"ו) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' פירש"י שראה תגר ביניהם מבואר שכותב להדי' לשמה ומ"מ אי' בגמ' דצריך שיניח הרי את מותרת לכ"א ובזבחים (ג'.) מבואר דהפסול משום שלל"ש הנה דאפי' כותב בפי' לשמה כל שהוא שלא בצווי חשיב שלל"ש

הן אמת דהתוס' סיימו משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת אמנם צע"ג דבקידושין (י':) מבואר דילפי' שטר קדושין מגט דבעי' ג"כ מדעת הבעל ולחד מ"ד גם מדעת האשה, וקש' הא בשטר קדושין ל"ש זה דסתם אשה לקידושין עומדת כמ"ש המלחמות פ"ב דכתובות, וע"כ דעיקר הטעם משום דל"מ מחשבתו על דבר של חברו כעין שכ' תוס' יבמות (פ"ב:) לענין אא"א דשא"ש דדוקא בדבר התלוי במחשבה אמרי' כן, והיינו משום דמחשבתו ל"מ על דשא"ש וה"נ דכוותה ל"מ מחשבתו ע"מ לחלק בעיסה שאינו שלו, וכיון דבעה"ב בעצמו אינו לש העיסה רק אשתו או משרתת שלו ל"מ מחשבתו לחלק בעיסה של בעה"ב, והנה בירושלמי בפ"ה דמעשרות הלכה ג' פליגי ר"י ור"ל הממרח כריו של חברו אם נטבל או לא וכן הלש עיסה של חברו אם נטבל לחלה עיי"ש, ולר"ל דס"ל לא נטבל ע"כ דמדמי לה לאא"א דשא"ש וצ"ל דתלי ג"כ במחשבה כתוס' יבמות (פ"ב:) הנ"ל לפ"ז י"ל דכיון דלפי מחשבת הלש ע"ד לחלק פטורה מחלה א"כ ל"ש לומר דל"מ מחשבתו בעיסה של חברו דאי"צ מחשבתו לפטור רק לשלול החיוב כיון דכל החיוב הוא רק מחמת מחשבתו של לש וכשכוונתו לחלק הרי מחשבתו שלא יהי' טבל, אך הרמב"ם פ' כר' יוחנן דהממרח כריו ש"ח טובל וכן הלש עיסה ש"ח וא"כ הטבל מעצמו נעשה ואינו תלוי במחשבתו של זה שפיר י"ל כמ"ש דל"מ מחשבתו ע"ד לחלק ודל מחשבתו לגמרי ממילא נטבל לחלה מחמת עצם מעשה הלישה ודו"ק:

איברא דיש לדון לפי המבואר בע"ז (נ"ג:) דאע"ג דאא"א דשא"ש מ"מ היכא דבעה"ב גלי דעתי' דניחא לי' אאדש"ש עיי"ש וכעי"ז במג"א (סוף סי' ש"ט) המניח דבר מוקצה על כלי של חברו שלא מדעתו אינו נעשה בסיס לדבר האסור אבל אם עושה לטובתו של בעל הכלי דמסתמא ניחא לי' נעשה בסיס לדבר האסור, וה"נ סתמא ניחא לי' לבעה"ב לחלק העיסה לחלות כדי שיהי' מספיק לו ללחם משנה לכל סעודה ואם תעשה מכל העיסה לחם א' לא יהי' לו חלות שלימות ללחם משנה, מ"מ י"ל דכיון דנשיכה מחברת העיסה להיות א' וא"כ בידה אחר שחלקה החלות וערכתן כ"א לעצמה לחברן יחד בקצהן שינשכו זא"ז וכך יאפם יחד ואחר האפיי' יחזור ויפרקם וחשיבי שלימות לענין לחם משנה ומ"מ ל"ח ע"ד לחלקן בצק כיון דבהיותן בצק חוזרים ומתחברים [וזה עדיף יותר ממש"כ הב"א (סי' ס"ט) הנ"ל דאם דעתה לחזור ולצרף בסל ל"ח ע"ד לחלק דהתם יש לפקפק קצת כמו דחזינן דהעושה עיסה ע"ד לחלקה אחר אפיי' אינו מפקיע החיוב דאחר אפיי' פנים חדשות בא לכאן, ה"נ העושה עיסה ע"ד לחלקה בצק ולחזור ולצרף אחר אפיי' אינו גורם חיוב כיון דקודם אפיי' ישארו מחולקים, ואחר אפיי' פ"ח בא לכאן אבל כאן דעתה לחזור ולצרפן ע"י נשיכה קודם אפיי' בעודו בצק זה ודאי ל"ח ע"ד לחלק] אבל שתעשה ע"ד לחלק ושישאר חלוקתו עד אחר אפיי' זה לא ניחא לי', בפרט אם נימא דזה גורם שיהי' פטור מחלה בודאי לא יהי' ניחא לי' בזה, ע"כ ל"מ דעתה לחלק נגד רצון בעה"ב:

אמנם תי' אינו מספיק רק למשרתת הלשה עיסה אבל בבעלת הבית עצמה אי"ז מספיק דביבמות (פ"ו) ואכלתם אותו בכ"מ אתם וביתכם למד על נשואה בת ישראל שנותנת רשום לתרום, ובמל"מ פ"ד מה' תרומות הי"ב כ' בשם בעה"ת דה"ה לענין חלה, מוכח מזה דאשה חשובה לגבי עיסתה כבעה"ב עצמו ולא בגדר שליח, איברא דלשון הרמב"ם שם פ"ד הי"ב שכ' וז"ל הבן שאוכל עם אביו ואשה בעיסתה תורמין מפני שהם ברשות, משמע להדי' דגם אשה רק שליח הוא ולא כבעה"ב, וכבר העיר בזה בס' צפנת פענח ה' מתנות עניים בהשמטות, ולפ"ז צ"ל דהא דיבמות (פ"ו.) גזה"כ היא לענין שליחות לבד שיש לה כח ליתן רשות לתרום אף שהיא עצמה אינה חשיבה אלא כשליח ולפ"ז י"ל כמ"ש, ועי' קדושין (כ"ד.) לענין פדיון מע"ש של הבעל חשיבה האשה כשליח דעלמא ולא כבעלים עיי"ש:

עוד יש ליישב המנהג דבפ"ד דחלה ס"ל לרע"ק דהעושה מקב חלה חל וכ' הירושלמי דדומה לתורם קודם מרוח, אך חכמים חולקין והלכתא כוותייהו מ"מ י"ל דהיי"ד כשלא הי' בו מעולם שיעור חלה אבל כשהי' בו שיעור חלה אף שדעתו לחלק מודו חכמים לת"ק דחל הפרשה כמו קודם מרוח, וכמ"ש הר"י מינץ דהא דח"ש אסור מה"ת היי"ד בבא משיעור שלם ה"נ ס"ל לחכמים דחשיבות ח"ש לענין זה שיחשב כמו קודם מרוח היי"ד בבא משיעור שלם:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה