אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן מה

סימן מד

מבואר בב"י או"ח (סי' נ"ט) ובמג"א (סי' קכ"ד סקט"ז וסי' קצ"ג סק"ב) ובכ"מ דהשומע ברכה ופונה לבו לדברים אחרים אינו יי"ח, וצ"ל דחשיב שאינו שומע כלל ואפי' למ"ד מצאצ"כ [דאין לומר דהחסרון משום דמצ"כ דא"כ הי' סגי בכוונה ויצא בתחלת קריאה ועמג"א (תר"צ סקט"ו), ותו דבדרבנן קימ"ל מצאצ"כ ואין לומר דעיקר החסרון משום דליכא כוונת מעשה ודומה למנבח נביאי דאפי' למ"ד מצאצ"כ מ"מ אינו יוצא משום דאפי' למעשה לא מכוון שנופח בשופר ועלתה בידו תקיעה וה"נ דכוותה ז"א דהרי בירושלמי פ' הי' קורא מחזיקנא טיבו לרישא דכרע במודים הנה דיי"ח אף שאינו מכוון כלל אפי' להאמירה וצ"ל דגם לענין זה מועיל הכוונה בתחלת המצו' להוציא מידי מתעסק וצ"ל דשומע גרע דל"ח שומע כלל] ולא דמי לשאר פעולה שאפי' בלא כוונה חשיב עושה וכהא דירושלמי הנ"ל מחזיקנא טיבותא לרישא דכרע במודים דהתם הלב בע"כ מתכוון לפעול הפעולה אף שהאדם איננו מרגיש מ"מ א"א לשום פעולה ושום תנועה קלה שתיעשה בלעדי כח ההפעלה מן הלב מקור כל הכחות וכל הפעולות כמובן משא"כ השומע בלא כוונה הנה הלב אינו מרגיש כלל ואין השמיעה מגיע אל הלב כלל, כי הה' חושים נקראים בשעה"ק ה' שערי הלב שהם המובילים החמשה הרגשות מן החוץ אל הלב באמצעית החמשה חושים, הראיי' דהיינו דאור המוחשיית בא אל הלב באמצעית העין, והשמיעה באמצעית האוזן וכו' ואם אינו שם לבו אל השמיעה, הנה אף שרעידת חלקי האויר של הקול הגיע עד האוזן כידוע מ"מ נשאר באוזן לבד ולא הלך הלאה אל הלב נמצא דאז האוזן כששימש מעשה עץ שימש, וכמו שאר אברי גופו הוא שאף שרעידת חלקי האויר מגיעים עד שטח בשרו מ"מ אינו מוביל הקול אל הלב ככה הוא באוזן כשאיננו שם לבו להאזין הדיבור:

וי"ל עוד באופן אחר דאפשר דיש עורקים מן האוזן אל הלב המובילים שמה את הקול אף בלא ידיעת האדם מ"מ ל"ח שומע דעיקר שמיעה הוא הרגש וכשאינו מרגיש לאו מידי הוא וחשיב אז כשאר תנועה המגעת אל הלב [וכששימש מעשה חוש המישוש שמש] אבל לא חוש השמע, וכה"ג נסתפקתי בש"ס נדה (נ"ח.) דאע"ג דבעינן שתרגיש בבשרה מ"מ מודה שמואל דמדרבנן טמאה ופירש"י דלמא ארגשא ולאו אדעתא [והתוס' חולקין] ונסתפקתי מה הפי' ארגשא ולאו אדעתא אם הפי' דמעיקרא ארגשא ועתה שכחה ולאו אדעתא א"ד דמעיקרא ארגשא אך שלא שמה לבה לזה, ולפי' קמא י"ל דכה"ג ל"ח הרגשה כיון שלא שמה לבה ודומה להנ"ל דהשומע ופונה לבו לד"א ל"ח שומע, ולפי' הב' י"ל דזה חשיב הרגשה כיון שנגע הדם בגוף באופן שאם היתה משימה לבה היתה מרגשת וכעי"ז בר"ן ר"פ שבועת העדות לענין ידיעה דאם אינו חסר לו רק שימת לב חשיב יודע עיי"ש [ובלא הרגשה היינו שיצא מן המקור בדקות גדול באופן שאפי' הי' משים לב לזה ל"ה מרגיש כמו שאנו רואין בתנועת המאכל באצטומכא ובדקון ממקום למקום שאין האדם מרגיש כלל אפי' ישים אליו לבו ורוחו ואינו מרגיש רק בעת היות המאכל בפיו עדי בואו לבית הבליעה] ככה אפשר שיצא הדם מבית הרחם [כי כל הנשים מטמאות בבית החיצון בדקות שלא תרגיש כלל] וצ"ע בזה:

ונשוב לנ"ד דמבואר מדברי הפוסקים דהפונה לבו לד"א ל"ח שומע, ומסופקני באומר בעצמו למ"ד לא השמיע לאזניו יצא או לענין לכתחלה אם פונה לבו לד"א אם חשיב אינו משמיע לאזניו דלכאו' היינו הך ואף דמברך בעצמו מ"מ הם ב' חושים חוש הדיבור וחוש השמע ואף דלענין הדיבור חשיב שעושה בעצמו מ"מ ל"ח שומע דהדיבור יוצא מפיו ברצון הלב והפעלתו אבל הקול היוצא כשחוזר ומגיע אל האוזן ע"י רעידת האויר אינו חוזר ונכנס אל הלב בלא הודע כנ"ל, אך משמעות הפוסקים אינו כן דאפי' כשמברך בלא כוונה כלל אין בו רק חסרון שלילת כוונה אבל לא מצד שלילת השמיעה לאזניו, ובשו"ע או"ח סי' ס"ב) הקורא את שמע צריך להשמיע לאזניו, ואלו שם (סי' ס' ס"ה) דצריך לכוון בפסוק ראשון ולא כ' דצריך לכתחלה לכוון בכל ק"ש משום השמעת אוזן, ובשערי תשובה (סי' קפ"ה) לענין בהמ"ז כ' בשם חרדים דלרוב פוסקים אם לא השמיע לאזניו לא יצא, ומ"מ לא הזהיר לכוון ג"כ בכל בהמ"ז מטעם זה דאל"כ דאם יפנה לבו לד"א יחשב כלא השמיע לאזניו וגם בדיעבד לא יצא משמע דלא תלי' הא בהא, וכ"נ בכמה מקומות, ע"כ נראה דלעולם גם בלא נות הלב חוש השמע מגיע עד הלב ומעורר בו רגש השמע וכפי' השני שפירשתי בהא דארגשא ולאו אדעתא דאף דלאו אדעתא תיכף בשעת יציאת הדם מ"מ חשיב הרגשה כיון שהי' יציאת הדם באופן שאם הי' פונה לבו לזה הי' מרגיש וכדברי הר"ן פ"ג דשבועות הנ"ל לענין ידיעה דאם אין חסר רק שימת לב חשיב ידיעה, וע' רמב"ן ר"פ כלל גדול כעי"ז, וע' מג"א (תקפ"ט סק"ה) בשם ירושלמי אהא דמי שהי' עובר אחורי בהכ"נ ושמע קול שופר אם כוון לבו יצא וכו', וכ' בירושלמי ל"ש אלא בעובר אבל בעומד חזקה כוון וכ' המג"א וצ"ע הלא הוא יודע אם כוון או לא ואפשר דמיירי אם שכח אם כוון או לא עכ"ל אמנם המאירי בהקדמתו למס' נדרים אנהרינהו לעיינין בפי' דברי הירושלמי אלו שכ' וז"ל ובדמיון הזה אמרו בתלמוד המערב בענין הי' עובר אחורי בהכ"נ וכו' אם כוון לבו יצא אמרו שם ע"ז שלא כוון כוונה מוחלטת לשם מצו' להדי' עד שאינו מרגיש אם כוון או לאו אנו דנין מן הסתם שא"א אחר שנמשך להתעכב שם עם דעתו זמן המצו' שהוא צריך לצאת ממנה שלא יתעורר ע"ז מעט עכ"ל וכעי"ז כ' שם לדעת הרמב"ם דכפאו ואכל מצה יצא משום שכן נהנה וז"ל שמתוך הנאתו ממנה א"א שלא ימשך בה ואחר שימשך בענין כוונת עשיית המצו' עם דעתו על אותו זמן שהוא זמן המצו' קרוב לנמנע שלא יתעורר מעט ע"ז בכוונתו עכ"ל הנה דאפי' יודע בבירור שלא נתכוון בפי' למצו' מ"מ חשיב כוונה, [ויבואר הדבר יותר עפמ"ש בס' המקובלים דיש רצון מחשבה והרהור ורצון תחלת התגלות רצונו בהעלם, ומחשבה הוא התפשטות הרצון אבל הוא עדיין בהעלם והרהור התפשטות יותר מן ההעלם אל הגלוי ומחשבה לבד אין בה גילוי כלל, וע"כ שפיר אפשר שהאדם יכוון אל המצו' בכוונה שהוא עדיין בלא התפשטות בגדר מחשבה לבד וע"כ איננו מרגיש בעצמו שנתכוון לזה] ויש עוד להסביר ונמשיל משל המבקש דבר מחברו ואומר לו תן לי חפץ זה הנה קדם הרצון אל הדיבור ולא זו לבד אלא שקדם הרצון שלו אל החפץ ואח"כ הלביש במחשבתו הרעיון הזה במלים אלו תן לי חפץ זה ואח"כ הוציא המלים בדיבור ואף שהכל נעשה כמעט בב"א מ"מ בהכרח יש לזה איזה סדר תחלה הרצון בלתי לבוש המלות כלל ואח"כ מלביש הדברים במחשבתו במלים ואח"כ מוציא בשפתיו אך שנעשה חיש מהר עד שנדמה לאדם שהוא בב"א כידוע וע' חובת הלבבות שער הבחינה, וה"נ בעומד לשמוע קול שופר ולא כוון היינו שלא הלביש עדין הרצון בלבוש מלים אבל עכ"פ מכוון ברצון לבד מופשט מלבוש הדיבור וז"ב למעיין וככה י"ל בנ"ד דאף דאינו מרגיש שהוא שומע מ"מ על האמת הגיע עדיו חוש השמע ונגע עד לבו וכמו דמצינו מחזיקנא טיבו לרישא דכרע במודים, דאף דהדבר ברור שא"א לשום תנועה של האדם שיהי' בלא התעוררות ורצון הלב לפעול על העורקים שיניעו את האבר שפועל התנועה ומ"מ האדם אינו מרגיש כלל עתה בשעת דיבורו שהלב יצוה על הפה במפגיע להוציא דיבור זה, כמ"כ אפשר שהלב מרגיש השמיעה ברגש גמור וחזק אף שהאדם אינו מרגיש זה, ומ"מ כ' הפוסקים דבשומע מאחר ל"ח שומע דכיון דשמיעה אין בה מעשה כרא"ש נדרים (ע"ב׃) ע"כ בעינן עכ"פ קצת מעשה מצד האדם דהיינו שישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף ואל"כ לאו מידי הוא, וכעי"ז בתבו"ש (סי' כ"ח) לענין כיסוי עפר שלמטה דכיון דלאו מעשה הוא בעי' עכ"פ הזמנה ועי"ש בהגהות צבי לצדק, וכ"ז בשומע מאחר אבל המברך בעצמו שעושה מעשה גם בההשמעה לאוזן שפיר חשיב משמיע לאזניו אף שפונה לבו לד"א׃

עוי"ל כעין שכ' הח"ס שבת (ז'.) דאם הלבנה נוגע בקרקע והחפץ מונח על פניו שיש לו קצת חבור עם הקרקע באמצעית הלבנה אז מהני מה שרואה את הקרקע שיחשב מקום ד' ולא זולת עיי"ש ואף שהחבור אל הקרקע הוא מצד אחר של החפץ ורואה את הקרקע הוא ג"כ מצד אחר של החפץ כמובן וה"נ במדבר בעצמו כיון דהדיבור מחובר עם לב האדם דרך צאת הקול מן האדם [כי הדיבור בודאי א"א שיהי' בלא כונת הלב ורצונו ופקודתו] וע"כ גם בצד השמע של הדיבור כשחוזר הקול אל הלב באמצעית האוזן חשיב ג"כ בשמיעה אף דזה אפשר שמגיע אל הלב בלי רגש הלב כלל כמו שנסתפקתי לעיל בזה משא"כ בשומע מאחר שאין לקול ההוא שום חיבור אל הלב [של זה השומע] שהוא שורש ההרגשות ל"ח שמיעה:

נלע"ד עוד דהשומע ואינו מכוון אינו שומע כלל אותן המלות כתקונן, והאות והמופת לזה כי השומע לשון שאינו מכיר, מלבד שאין מבין דברי המדבר, אף זו שאינו שומע היטב אותן המלות והברתן ואם נרצה שיאמר עמו יוכל לטעות בהברתן אם לא שהעונה יבליט היטב כל הברה והברה ויעשה ריוח בין הדבקים ואל"כ ישנה המלות, למשל ברוך אתה אם אומרים במהירות נדמה לשומע שהוא בָרִיכַאתה, מלך העולם אם ידובר במהירות יוכל השומע לשמוע מלכולם ועוד רבות כאלה, [וכבר רשם זה בס' יסוד ושורש העבודה לענין ק"ש] ובאמת בכל דיבור ודיבור ובכל מלה והגה שייך זה כי הדרך שאין עושין הפסק וריוח בין הברה להברה כידוע, וע"פ רוב אין ניכר אם הברה האחרונה שייכת לתיבה שלפני' או לתיבה שלאחרי' והיא משתמע לכמה אפי, אך מי שמבין הלשון ויודע שצ"ל ברוך אתה, מלך העולם וגם יודע כל הברה והברה לאיזה תיבה שייכת שומע כן על נכון, אבל מי שאינו מבין כל הגה ומלה יוכל לשמוע בכמה אופנים, דוק ותשכח, היינו שיוכל לדמות שחברו אומר ברוך אתה או ברוכַאתה בפתח תחת הכ' או שהם ב' תיבות ברו כַאתה ועיקר גדר הדבור הכנס מה שיש בנפש המדבר בנפש השומע כמ"ש הכוזר (סי' ע"ג). וכיון שהשומע סובר שהמדבר מדבר ברו כַאתה חשיב ששומע כן ולא ברוך אתה׃

וע"כ גם מי שמבין אך שאינו משים לבו אל הדברים ופונה לבו לד"א אינו שומע כלל ברוך אתה רק ברוכאתה וכדומה, וע"כ אפי' למ"ד מצאצ"כ ואפי' במצוות שבדיבור מ"מ השומע בלא כוונה לאו שמועה היא כיון שאינו שומע כהוגן בלי שימת הלב וזה המחוור׃

ובהאי ענינא נלע"ד עוד דהמביט במגלה בשעה שקורין המגלה או בשמו"ע בתוך הסידור בשעה שהש"צ מתפלל ובכל עת שנזכר הוא מוציא א"ע שמסתכל במקום קריאת הש"ץ אפי' שט במחשבתו בענינים אחרים כל שמביט כסדר מלה במלה בהדברים שהש"ץ אומר חשיב שומע דאל"כ איך אפשר במקרה שהוא מביט באותו מקום ובאותו מלה שהשץ קורא עתה וע"כ דחוש הראי' שלו נגרר אחר חוש השמע וא"כ בהכרח צ"ל שהוא שומע וז"ב בסברא וסמך לזה מרשב"א (סי' תס"ז) הובא במג"א (סתר"צ םקט"ו) דחכם א' הי' תופס בידו מגלה בשעת קריאה כדי שלא יחסר משמוע תיבה א'. משמע דהא אם מסתכל במגלה אין חשש:

והנה במק"א דנתי בהא דמצינו דצריך למשמש בתפלין וגדולה מזו פרשו בתוס' דצריך למשמש בשל יד קודם לשל ראש משמע דמשמוש דוקא ולמה לא סגי בכוונה לבד, ונראה עתה דבמחשבה לבד צריך להלביש הרעיון במלות וצריך קצת השתהות זמן וגורם בלבול מחשבה בתפלה ושלילת כוונה אך במשמוש לבד ברור שחשיב כוונה לתפלין אף שאין מלבוש הדברים במלים וכעין דברי המאירי הנ"ל בהקדמתו לנדרים על דברי ירושלמי ד"ה חזקה כוון. וע"כ תקנו חז"ל למשמש דוקא כי זה כוונה על התפלין ומ"מ אינו גרם הסה"ד מכוונת התפלה כמובן:

וכעי"ז נראה לענין מש"כ בסה"ק דצריך לשלב שם הוי' בשעת הזכרת שם אדנ'. ונלע"ד דהמתפלל מתוך סידור שכ' בו שם הוי' שפיר דמי דכיון שבפיו אמר אדני ובעיניו מסתכל בשם הוי' זה עצמו חשיב שילוב הוי' באדנ' כי חוש הראי' וחוש הדבור שניהם מקור א' להם בלב מקור כל החושים וכמבואר מדברי המאירי הנ"ל ענין התאחדות החושים, ושמעתי מצדיקים שהיו מדקדקים להתפלל מתוך סידור שכ' בו שם הוי' בשלימות אפשר שהוא מטעם הנ"ל׃

סימן פג

ב"ה

כבוד הרבני החסיד המופלג וכו' כש"ת מו"ה בעריל בערקאוויטש נ"י בטשענסטאכוב.

יקרתו הגיענו, וע"ד השאלה שאומר קדיש על אחיו וכ' המג"א (סי' קל"ב) בשם ד"מ יו"ד (סי' שע"ו) דמי שאינו אומר קדיש על אביו ואמו אין מגיע לו רק שליש או רביע משאר קדישים. וטוען כבודו שגם הקדישים שבתפלה מצטרפים וכיון דהיתום על או"א מתפללים לפני העמוד וא"כ יש לו בתפלה עוד ג' קדישים ממילא מגיע לכבודו ב' קדישים. והיתום טוען שהקדיש של תפלה אינו מן החשבון עכ"ד:

הנה בד"מ יו"ד (סי' שע"ו אות י"ב) במקור הדין הנ"ל כ' דהא דיש קדימה ליתום על אחר היי"ד בעני הקדישים אבל בענין התפלות אין לו יתרון דזה תלי ברצון הקהל דהתפלה היא שלהם ואין ראוי להיות שליח אלא ברצונם ומי שירצו יתפלל עיי"ש וכ"כ בשו"ע או"ח (סי' נ"ג סעיף כ') וא"כ לכאורה כיון שגם כבודו מרוצה לקהל כמו האחר ואם כבו"ת יקח רשות מקהל יוכל לחלוק עם היתום גם התפלות לחצאין היינו שהיתום יתפלל פ"א וכ' יתפלל פ"א:

אך יש לדחות דהד"מ לא קאמר רק כשהקהל באמת אין מתרצים בהיתום שיתפלל אין לו טענה עליהם ויכולין ליתן רשות למי שירצו אבל כאן שהקהל מתרצים גם בהיתום ואין להם באמת שום קפידא בזה, אין מהראוי לבא על היתום בעקיפין ולשלול ממנו זכותו וגם להקהל עצמו אין מהראוי להתעבר על ריב לא להם ולגרום הפסד להנפטר בדבר שאין להם קפידא כלל באמת ואם ישאלו להקהל ראוי להם לעשות כפי שורת הדין, וכיון שע"פ דין כ' הפוסקים דמגיע ליתום מאו"א ב' שלישים ולאחר שליש או רביע ראוי גם בהתפלות לחלק באופן כזה שהיתום יתפלל ג' פעמים, והאחר יתפלל פעם הד' וכמו שכתבתי שאין ראוי להקהל לעשוק זכות הנפטר אבי היתום כן אינו ראוי לשלול זכות הנפטר שהאחר אומר עבורו קדיש לענין שליש או רביע דמה חזית דדמא דהאי סומק טפי וכו']:

ואכתי יש לפקפק גם בזה דכיון דקדיש על אב ואם נמצא במדרשות כמ"ש רמ"א יו"ד (סי' שע"ו) וא"כ היא חיוב גמור על הבן מצד מצות כיבוד אב, ואלו על שאר קרובים לא נמצא בדברי חז"ל ואדרבא הד"מ והרמ"א (סי' שע"ו) כתבו תחלה דאין מקום לקדיש אלא על אב ואם ולא על שאר קרובים, אך אח"ז כתבו דיש מקומות נהגו ששאר קרובים אומרים קדיש על קרוביהם, ועכ"פ זה אין חיוב ע"פ דין רק מנהג י"ל במה דנהוג נהוג והבו דלא לוסיף עלה שיהי' לו זכות גם בתפלה אפי' נימא דהוא ס' לגבי היתום הו"ל ס' מצות כיבוד אב ולחומרא ולגבי האחר הוא רק ס' מנהג ולקולא:

[וגדולה מזו כ' הר"ן חולין גבי נהוג עלמא כתלתא סבי דכיון שאינו אלא מנהג אינו שייך רק באותן דברים שנהגו ממש ולא בד"א אף שדין א' להם] עוד יש לע"ד לדון דאחר שאומר קדיש על קרוב הוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים נגד היתום כמו מגבי' מציאה לחברו דחשיב תופס לבע"ח ואינו קונה רק משום מגו דזכי לנפשי' וכאן ל"ש זה, והפנ"י כ' דתופס לבע"ח הוי שליח לדבר עבירה ומש"ה ל"מ, הנה דעבירה היא להיות שליח לחוב לאחרים ולכאורה י"ל דל"ש זה כיון דגם היתום אינו עושה בשביל עצמו רק בשביל אביו ואמו וא"כ גם היתום אינו אלא כשליח [וז"פ דל"א חב לאחרים רק נגד הבע"ח עצמו אבל לא נגד שליח של בע"ח דא"כ מה יתרון לחבירו עליו כיון דשניהם שלוחין], אך י"ל דיתום חשיב תופס לעצמו חדא דמקיים בזה מצות כיבוד שהיא מצוה רבא, ותו דבלקוטי תורה דניאל (ט') בד"ה כי בחטאינו כ' חידוש דהא דלא יומתו בנים על אבות היי"ד בחטא שוגג אבל בחטא מזיד גם הבן נענש עיי"ש (וצ"ע מסנהדרין (כ"ז:) מ"מ לא בשביל קו' נדחה דברי רח"ו ז"ל שכל דבריו ברוה"ק נאמרו]:

עוד כ' בלקי"ת פ' וירא בד"ה ונחזור שא"א שיעבור שפע לאדם רק ע"י אביו אמו וע"כ צריך לתקן מה שקלקלו הם דאל"כ אף שתקנו חלק צנור הסמוך להם מה הועילו כיון שהצינור למעלה במקום האבות מקולקל עיי"ש, וא"כ טובה גדולה לבן שיהי' תקון לאביו ואמו וחשיב תופס לעצמו בהקדיש שאומר משא"כ האומר קדיש בשביל קרוב אחר אין הדבר נוגע לו כלל רק להנפטר, אך במה דנהוג נהוג ואין לדון אחר מנהג ישראל וכיון שהמנהג כן ל"ח תופס כיון דמגיע לו ע"פ מנהג מ"מ הבו דלא לוסיף עלה שיהי' שותף גם בתפלות, דכיון דבתפלה אין מנהג כלל רק אנו באין לחלק מעצמינו הישר והטוב יותר ליתן הכל ליתום שלעצמו זוכה ולא לזה שהוא רק תופס לאחר ומגבי' מציאה לחבירו, שוב נתיישבתי דיש לדחות הא דתופס לבע"ח דהרי בחו"מ (סי', ק"ה ס"ג) בשם רמב"ם דאם הלוה נותן לא' לתפוס עבור בע"ח קני ול"ח תופס לבע"ח כיון דהלוה הוא בעלים של המעות מסרום לשליח, וה"נ לענין התפלה שהיא שייך להקהל והם הבעלים יכולין ליתן התפלה למי שירצו ממילא ל"ח זה תופס לבע"ח כיון שבא מכח הבעלים, ואדרבא בקדיש הי' שייך יותר הא דתופס לבע"ח כיון שאינו תלוי בקהל]:

אך כבר כתבנו דכיון דגם היתום מרוצה להם אין לקהל להתערב בזה ולהתעבר על ריב לא להם לומר דיעה רק למסור הדבר לד"ת כפי מה שראוי ע"פ תורה לעשות אף בלי מחלוקת הקהל ואם נעזוב הדבר על ד"ת בלא חלוקת הקהל שוב חשיב האחר תולבע"ח נגד היתום ושוב היתום קודם:

גם יש לדמותו לס' ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא דאמרינן אין ס' מוציא מידי ודאי וה"נ כיון דהיתום ודאי יש לו בתפלות והאחר ס' אם יש לו חלק אין ס' מוציא מידי ודאי, ואפי' לענין הקדשים יש לפקפק כי בד"מ (סי' שע"ו אות יו"ד) בשם בנימין זאב דאין מקום לקדיש אלא על אביו ואמו ואם יש מנהג אחר בזה אין ילך אחריו, ואף הרמ"א שפ' לילך בזה אחר המנהג מ"מ הביא שם בדרכי משה (ס"ק י"ב) בשם מהרי"ק שצריך להביא ראי' שע"פ ותיקין הונהג המנהג כי אין הדבר מצוי וכה"ג אין ראוי לילך אחר המנהג אלא בידוע בודאי עיי"ש ובנ"ד לומר קדיש על אחיו אין ידוע לי שיהי' בזה מנהג קבוע במקומינו, ואף שלפעמים עושין כן אין ראי' שהוא ע"פ ותיקין ואיך שיהי' אין להוסיף עוד לומר שיהי' שותף גם בתפלה:

וכיון שנתבאר שאין האחר שותף בהתפלה ממילא אן לחשוב קדישים של תפלה במנין החלוקה דאפי' אחר שאינו יתום מתפלל אומר הקדישים דא"א להפריד הקדישים מן התפלה וע"כ אין מגיע להאחר רק שליש מן הקדישים השייכים ליתומים לבד, הנלע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה