ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
סימן מ
תשובה שנית לעלקיש בענין הנ"ל.
מש"כ בשם הגר"א חו"מ (סי' ר"ד) דהא דברבים אפי' מתנה מרובה א"י לחזור הוא משום דדברי צבור אי"צ קנין כרמ"א חו"מ (סוס"י קס"ג), הנה הא דדברי צבור אי"צ קנין מקורו בב"ב (דף ח':) ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלין ולהסיע על קיצתן, והנה במרדכי פ"ק דבב"ת (סי' תק"ז) בשם רבינו אביגדור מבואר דדין זה היא מצד מנהג מבטל הלכה [וכעי"ז כ' הה"מ פ"ז מה' מכירה בטעם סיטומתא קניא שהוא ענין מנהג מבטל הלכה], שהביא שם ראי' וסמך להא דמנהג מבטל הלכה מהא דמסיעין על קיצתן עיי"ש:
[והנה באבני נזר יו"ד (סי' ת"ה סקי"א) בענין ערבון אם קונה מדין סיטומתא כ' דבכסף ל"ש סיטומתא דכל קנין סיטומתא משום מנהג מבטל הלכה כהה"מ הנ"ל, ומנהג זה שכסף יקנה הוא היפוך דעת התורה דלישראל בחדא ולנכרי נמי בחדא, והמנהג דבין לישראל בין לנכרי בכסף זה א"א עפ"י התורה ומנהג גרוע כזה אינו מבטל הלכה עיי"ש, משמע דס"ל לענין מנהג מבטל הלכה היינו שהוא הכרעה בהלכה וכעין שאמרו בירושלמי במקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג, וכעין דאיתא במס' סופרים (פי"ד) דאין הלכה נקבעת עד שיעשה מנהג, וכעין דאמרי' האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי, וכ"ז במקום שיש עכ"פ קצת ס' בדבר אז המנהג מכריע משא"כ בקנין כסף לנכרי ולישראל דליכא למ"ד שלשניהם יהי' קנין א' והוא ודאי נגד הלכה ע"כ ל"א מנהג מבטל הלכה, אמנם בדברי המרדכי הנ"ל מבואר דאפי' במנהג חדש ותקנה חדשה שייך מנהג מבטל הלכה כהא דמסיעין על קיצתן ובזה ל"ש לומר כלל שמנהג זה מכריע ומברר הלכה כן ז"א דהא בעצמן יודעין שאין הדין כך רק רוצין לחדש כן ומ"מ מועיל, וא"כ ה"ה בקנין סיטומתא י"ל דמועיל אע"ג שהוא ודאי נגד הלכה, ואף שאיני כדאי לדון בקרקע בדברי קדשו של מרן זצ"ל, אך מצאתי תנא דמסייע לי' בשו"ע הרב ז"ל (סי' תמ"ח סי"א) שכ' דנתינת פרוטה לקנין במקום שנהגו כן הוי קנין סיטומתא] ולפי דברי המרדכי הנ"ל הי' דדברי ציבור אי"צ קנין היא מצד מנהג וכעין קנין סיטומתא שהוא ג"כ מצד מנהג כנ"ל:
ולפי"ז בנ"ד לענין קנית עלי' הדרן לדיעות שהביא הפת"ש חו"מ (סי' ר"א) אסה בדשבל"ע שייך קנין סיטומתא כמ"ש בתשובה הקודמת:
אך במרדכי שם הלאה (בסי'ל תפ"א) כ' וז"ל דהא דאמרי' רשאין בני העיר הסיע על קיצתן היינו קיצתן שהי' להם כבר בימי קדם או שהן עצמן באו לתקן תקנות מדעת כולם וכו' וקמ"ל דנתקיימו הדברים ואע"ג דדיבורא בעלמא וכו' הכא ודאי מהני בהאי הנאה דקא צייתי להדדי במידי דאיכא רווחא להאי כמו להאי איידי דקני גמר ומקני וכו' עיי"ש משמע דהא דדברי צבור אי"צ קנין הוא משום בהאי הנאה וחשיב כקנין כסף, ולפי"ז ל"ש זה רק בתקנה לכל הצבור בשו' שפעמים איכא רווחא להאי ופעמים להאי כהא דמסיעין על קיצתן, אבל בהא (דסי' ר"ד) בקהל שהבטיחו ליתן לא' מתנה מועטת ל"ש זה כלל דבהא מלתא ליכא רווחא רק להאי יחיד ול"ש בהאי הנאה:
אך בנ"ד בענין קנית עלי' לתורה אפשר דשייך דכבר המנהג בכל בתי תפלה דמי שיקנה עלי' קנוי לו, והוי כעין הא דמסיעין על קיצתן, ומועיל המנהג משום בההוא הנאה וכו' וגם דאיכא רווחא להאי ורווחא להאי, אמנם כיון דהוי דבר שאי"ב ממש ל"ש בי' קנין כסף אם לא שנאמר דהוי כקונה ס"ת לעלי' זו:
ושם במרדכי לפני זה (בסי' ת"פ ובסי' תפ"ב) הביא עוד דיעה דהא דמסיעין על קיצתן הוי מצד הפקר ב"ד הפקר דכל טובי העיר בעירם דנים דינים למה שהובררו כמו גדולי הדור בכ"מ עיי"ש, וכעי"ז כ' הרמ"א בחו"מ (סי' ב') דבכל קהל שייך הפקר ב"ד הפקר ובסמ"ע שם (סק"י) בשם רשב"א דכל ציבור בעיריהם דינם כגאונים ונשיאים לכל ישראל, ולפי"ז בהא דחו"מ (סי' ר"ד) בציבור שהבטיחו ליתן לא' תלוי בפלוגתא דרבוותא אם הפקר ב"ד הפקר מועיל רק להפקיר ולא להקנות אי דמועיל גם להקנות, וכן לענין קנין עלי', גם י"ל דאפי' לדיעות דהפקר ב"ד מועיל גם להקנות מ"מ י"ל דל"מ רק במידי דשייך בי' קנין, [ובאבנ"ז יו"ד (ת"ה סק"ז) כ' בשם ר' יונה דיעה שלישית דהפקר ב"ד אינו מועיל לא להפקיר ולא להקנות רק שמותר לזה ליטול ברשות ב"ד וכעין דעת יראים לענין גזל נכרי דמותר ומ"מ ל"ח לכם עי"ש וע"כ צ"ל דמ"מ אין המוחזק רשאי לעכב עליו מליטלו אף דקנוי לו דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, וא"כ י"ל דה"ה בנ"ד שייך זה דהגבאי מקנה בשליחות כל הקהל והפקרן הפקר דכיון דבלא"ה אין זה קנין רק רשות ב"ד י"ל דה"ה בדבר שאין נתפס קנין שייך זה] שלישית יש להסתפק טובא אם בנ"ד שייך הפקר ב"ד הפקר דהא דאמרינן ציבור דינן כב"ד היינו ציבור שלם דהיינו כל העיר או טובי העיר שעושין בשליחות כל העיר וברצונם משא"כ בית תפלה, דיש כ"מ בעיר שמתפללין בו ורחוק לומר שכל שטיבל ושטיבל בפ"ע יהי' דינם כציבור, אמנם בחו"מ (סי' רל"א סכ"ח) רשאי בני אומנת לפסוק ביניהם וכו' הנה דאפי' אינם עיר שלימה רק בעלי אומנת א' יכולין להסיע על קיצתן, והוא גמ' ערוכה בב"ב (ח'.) הנהו טבחי דעבדי ענינא בהדי הדדי וכו' עיי"ש וי"ל כיון דהדבר נוגע רק לבני אותו אומנות הרי דינם בזה כבני עיר:
אך ראיתי בפר"ח או"ח (סי' תצ"ו אות כ') בשם רא"מ דכל קהל דינו כעיר לענין חלוקי המנהגות ע"ש מ"מ קשה לומר דכל בית תפלה וכל שטיבל יהי' דינו כעיר בפ"ע לענין חלוקי מנהגות, וצ"ל דהפ"ח מיירי כעין שיש בנויארק בכ"מ שכל ביהכנ"ס יש לו רב בפ"ע ושו"ב בפ"ע וכל צרכי הציבור הקהל לעצמו [אולי גם בית החיים לא אדע בבירור], שו"ר שכ"כ במ"ב (סי' תס"ח ס"ד) בבה"ל והדבר ברור ופשוט ואז נחשב כל ביהכנ"ס כקהל בפ"ע לנ"ד, משא"כ בית התפלות דידן שאין חלוקין רק לענין תפלה, ואפי' לזה אין חלוקין דלפעמים זה מתפלל בבית התפלה של חבירו וכן להיפך וע"פ רוב בימי חול מתפללין בביהמ"ד של העיר ודאי ל"ח כ"א כקהל בפ"ע לענין מנהגות וה"ה לענין שיהי' כוחם יפה להפקיר ולהקנות וצ"ע בזה, ואיך שיהי' יש לבאר דברי המנ"ח מצוה שפ"ט) דבדיבור של הראש בית אב נקנה העבודה לאותו כהן לענין שכהן אחר חייב עליו מיתה, ובסי' שלפ"ז חקרתי מה הקנין ולפי האמור איפוא י"ל שהוא כענין הא דבב"ב (ח'.) דמסיעין על קיצתן ואפי' בני אותו אומנות לבד כנ"ל, וכתבו הפוסקים דבדיבור בעלמא נגמר הענין וא"כ ה"ה בכהנים בעבודה שהוא אומנית שלהם וחבלם בנעימים:
אשר כ' על מש"כ דש"ץ מתפלל בלחש כדי להסדיר תפלתו, וכ' כ"ת דסוף ר"ה אין הלכה כן. לא דק דש"ץ לכו"ע צריך להסדיר תפלתו בלחש, ובודאי כוונתו להא דאמרי' ר"ה (ל"ה) אר"א לעולם יסדיר אדם תפלתו ואח"כ יתפלל ומסקי' מסתברא מלתא דר"א בשל ר"ה ויוה"כ ושל פרקים אבל דבכל השנה לא אבל התם מיירי בכל יחיד אפי' כשמתפלל לעצמו בע"פ צריך להסדיר תפלתו מקודם, ודין זה הוא דוקא בשל ר"ה ויוה"כ וכן איתא בשו"ע (סי' ק') אבל ש"ץ לכו"ע צריך להסדיר תפלתו והוא ש"ס ערוך ר"ה (ל"ד:) וכ"מ בשו"ע (סי' קכ"ד ס"ב) דדוקא בשעת הדחק יוכל הש"ץ להתחיל מיד בקול רם:
אך מט"א יש לדון על דבריי דהרי מצות תפלה בלחש הוא, אך בתפלת ש"ץ התירו בקו"ר משום דצריך להוציא שאינו בקי, וא"כ הש"ץ שמתפלל בלחש ג"כ יותר נכון שיכוון לעצמו לצי"ח בתפלת לחש כדי שיקיים גם פרט זה של תפלת לחש:
גם ק"ל בהא דאיתא בגמר' ר"ה (ל"ד:) דמה דש"ץ מתפלל בלחש הוא להסדיר תפלתו ותיפ"ל כדי לקיים מצות תפלה בלחש וגם מה פריך שם לר"ג למה ציבור מתפללין למ"ל לשנויי כדי להסדיר ש"ץ תפלתו שזה דוחק לומר שכל הציבור מתפללין בשביל זה, והרי יוכל הש"ץ לבדו להתפלל להסדיר תפלתו והם ימתינו עד שיסיים ואח"כ יוציאם יד"ח, והו"ל לשנויי שמתפללין כדי לקיים מצות תפילה בלחש:
וצ"ל לפימ"ש הפוסקים דתקיעות שעל הסדר ברכות הוא דיקא כשמחזיר הש"ץ תפילתו דבעת שמתפללין בלחש ל"ח בחבר עיר, ויעי' אבנ"ז או"ח ח"ב (סי' תמ"ה) דאפי' הערוך ס"ל כן ע"כ יותר טיב לצאת י"ח בשעה שהש"ץ מחזיר התפלה, ע"כ יותר טוב הי' שלא להתפלל בלחש כי תפלה בציבור עדיף מלחש, ע"כ הוכרחו לומר כדי להסדיר ש"ץ תפלתו וכעי"ז כ' ב"י או"ח (סי' ס"ו) בשם הרא"ה דטוב יותר שלא לומר ק"ש אצל אתה הוא כדי לומר ק"ש דאורייתא על סדר ברכות ולסמוך ק"ש דאורייתא לתפלה, האמנם מבואר בפוסקים (סי' קכ"ד) דכשאינו שעה"ד צריך הש"ץ להתפלל בלחש מצד מצות תפלה בלחש, היינו משום דכבר תקנו להתפלל נכון לכוין לצי"ח גם בתפלת לחש כדי לקיים פרט זה של לחש, ואח"כ בקו"ר מקיימין הפרט של תפלה בציבור, ואל תתמה ע"ז שיקיים מצוה א' ב"פ ובפ"א מקיים פר"א ובפ"ב מקיים פרט אחר דכ"ה ממש מצינו בתוס' פסחים (ק"כ.) לענין מצות אכילת מצה שיש ב' פרטים א' מצו' לאכול לתיאבון הב' מצוה לאכול על השובע כדי שישאר טעם מצה בפיו ע"כ אוכלין ב"פ בתחלת הסעודה מקיים הפרט לתיאבון ובסוף באפיקומן מקיים הפרט של על השובע דוק ותשכח וככה י"ל בנ"ד וסו"ס עולה מדברינו דגם בלחש צריך לכוון לצי"ח כדי לקיים הפרט של לחש:
איברא דיש לדחות הראי' ממצה דהנה המהר"ל והשל"ה כתבו דאע"ג דמצה סגי בכזית מ"מ כשאוכל מצה יותר הכל בכלל המצוה וצריך הסיבה, ולפי"ז אע"ג דכבר יי"ח בתחלת סעודה יד"ח מצה מ"מ כשאוכל גם בסוף הסעודה חשיב אכילת מצוה ומקיים בזה ג"כ מצות אכילת מצה ושפיר חשיב שנשאר טעם מצת מצוה בפיו משא"כ בנ"ד ל"ש זה:
אך כבר כ' הלח"מ בפ"ה מה' עבודת יוה"כ דאחר שקיים המצוה בדיעבד יוכל לחזור ולקיים פרט הצריך לכתחלה, ובספרי שיח השדה (סי' ה') הארכתי בזה, ומצינו כמה מצות כיוצא בזה כגון בתקיעה תוקעין מיושב ומקיימין מצות תקיעה דאורייתא וחוזרין ותוקעין על סדר ברכות, וכן בקידוש בתפלה יוצאין יד"ח קידוש מה"ת כמג"א וחוזרין ומקדשין על היין לקיים מצו' דרבנן, וכעי"ז בלולב ניטלין הלולב קודם ההלל לקיים מצות דאורייתא וחוזרין וניטלין בהלל לקיים הנענועים ע"ס ברכות וכ"מ ברא"ש פ' לולב הגזול דזה דומה לתקיעות מיושב ומעומד וכן מקיימין בכל יום מצות זכירת יצי"מ באז ישיר בלא סמיכה לתפילה וחוזרין ומקיימין באמת ויציב ובסמיכות גאולה לתפלה, וכעי"ז נמצא עוד, וי"ל דככה בנ"ד:
מ"מ י"ל לפי מה דאי' בפ"ק דסנהדרין (ה:) דאפי' למ"ד שנים שדנו דיניהם דין מ"מ היכא דיתבי מעיקרא אדעתא דתלתא ל"ה דיניהם דין, ומזה למדתי דכ"ד שיוצא בדיעבד היי"ד כשרוצה לעבור על הלכתחלה, אבל אם אינו רוצה לעבור על הלכתחלה גם בדיעבד אינו יוצא [שו"ר ברמ"ה שם שביאר ד' הש"ס ולדבריו אין ראי' לנ"ד] וכעי"ז יש בר"ן חולין (קל"א.) לענין מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור דהיינו דוקא בזה כיון שרצה להפקיע המצוה נפקע החיוב ממנו אבל באנס המלך מיני' דלא רצה להפקיע המצוה נשאר עליו החיוב ועי' כעי"ז בתוס' בב"מ (נ"ז.) לענין הקדש שו' מנה שחללו על שו"פ מחולל דאם רצה על שו"פ אי"צ להשלים אבל אם הי' כוונתו ליתן כל שויו צריך להשלים וה"נ לענין חיוב תפלה בציבור אע"ג דבדיעבד יוצא גם ביחיד מ"מ זה שעמד להתפלל בלחש ע"ד לחזור ולהתפלל בקול רם ולקיים גם הפרט דתפלה בצבור י"ל דלא יצא עדיין אף בדיעבד עד שיחזור ויתפלל ויקיים גם פרט זה:
ולכאורה קשה דא"כ גם יחיד שהתפלל עם הציבור שסבר שישמע תפלת הש"ץ ואח"כ נולד לו אונס שצריך לצאת מביהכ"נ קודם תפלת הש"ץ לא יצא יד"ח ויהי' צריך לחזור ולהתפלל, י"ל דחילוק יש דיחיד ע"פ רוב א"א להזהר לשמוע כל תפלת שמו"ע מפי הש"ץ שלא יחסר שום ברכה ע"כ מסתמא דעתו לצי"ח לגמרי בלחש דאל"כ יהי' קרח מכאן וקרח מכאן משא"כ בש"ץ, ולכאורה ק' בר"ה (ל"ד:) דפריך לדבריכם למה ש"ץ יורד לפני התיבה לישני דיורד לפני התיבה כדי לקיים מצות תפלה בציבור, וי"ל דהנה בברכות (כ"א.) מפורש דמי שהתפלל ביחיד אינו רשאי לחזור ולהתפלל בצבור כדי לקיים מצות תפלה בצבור ע"ש, אך כיון דבלא"ה חוזר הש"ץ התפלה כדי לומר קדושה ומשום להוציא שאינו בקי שפיר י"ל דהש"ץ מכוון שלא לצי"ח לגמרי בתפלת לחש כדי לקיים גם מצות תפלה בצבור, גם י"ל דכמו דאמרי' בשבת (קל"ג:) בציצין שאין מעכבין המילה מ"מ כ"ז שלא פירש דוחה שבת, ה"נ דוחה איסור ברל"ב של חזרת התפלה לדעת הרדב"ז, וכעי"ז יש בברכ"י או"ח (סי' ער"ב) לדמות לחזור המצוה ולדחות שבת לחזרת הקידוש לברך עוד הפעם ברכה שא"צ עיי"ש:
ובחידושי הר"ן שבת (קל"ג:) כ' ומסתברא דכ"ז כשעוסק בצרכי מילה בחתיכתה ובפריעתה ומציצתה כלא פירש דמי דכלהו צרכי מילה נינהו עכ"ל ה"נ אפי' ג' פסיעות ומה שממתין כשיעור ד"א וחוזר ופוסע הכל צורך תפלה הוא וכלא פירש דמי', ויעוי' אבני נזר או"ח (סי' תמ"ו סק"ג) דתפלה בלחש ובקו"ר הכל תפלה א' ע"ש ע"כ אפשר לומר דחשיב כלא פירש:
ולפמ"ש במכתבי הראשון דתפלה לכו"ע צריך כוונה לצאת י"ל עוד לפי המבואר בב"ב (קמ"ג) דלמ"ד קני את וחמור לא קנה כלום ה"ה בנתכוין שב' דברים יפטרו הטבל קישות ומרה ולבסוף נתברר שא' לא הועיל גם השני א"י לפטור עיי"ש וה"נ הרי נתכוון שיפטרו ב' התפלות דוקא חשיב לגבי תפלה א' לבד כבלא כוונה ואף לר"נ דקנה מחצה, וה"נ הקישות פוטרת מחצה עיי"ש א"כ גם בנ"ד נשאר עדיין חצי חיוב ועי' אבנ"ז יו"ד (סי' ט"ז סק"ו וז') מה שהק' על מה שחידשתי דתפלה צ"כ, ממג"א (סי' רס"ח סק"ח) דאם התפלל מוסף במקום תפלת שחרית יצא ידי מוסף. לכאורה ק' ע"ד המג"א אלו מרבינו יונה ברכות (י"ב.) לענין פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא דמכוון לברכה אחרת גרע מבלא כוונה כלל וכזה כ' הר"ן ר"ה (כ"ח: ול"ג.) וה"נ במכוון לשחרית לא יצא י"ח מוסף, וע"כ צ"ל דמוסף ושחרית חשיב מצוה א' וטעמא י"ל דהנה ברש"י יומא (ג') כ' דמוסף ל"ח חובת היום דהוא רק הוספה על התמיד עיי"ש משמע שאינו חיוב חדש רק אותו חיוב של התמיד רק דתמיד של היום שיעורו כך וכך קרבנות, ותפלות כנגד תמידין תיקנום והמוסף נגד קרבן מוסף ע"כ הוי שניהם מצוה א' כמו המוסף והתמיד דהוי מצוה א' ודו"ק וא"כ גם על דבריי לק"מ מהמג"א. מה שהעיר מדברי האחרונים (סי' קכ"ד) בשם שלחן שלמה דאם אין עשרה מכוונים מתנה הש"ץ שיהי' תפלתו בקו"ר לנדבה, וע"ז הקשה דבלחש לא יי"ח שכוונתו להסדיר וגם בקו"ר אינו יוצא, זה לק"מ דמי שמתנה כן שיהי' תפלתו בקו"ר לנדבה, א"כ אי"צ להתפלל בלחש להסדיר כיון דאינו מתפלל בתורת ש"ץ כלל וא"כ תפלתו בלחש הוא לצי"ח ולק"מ:
ובעיקר הדין אני במקומי עומד דאף אם א' שכח יעו"י יוכל הש"ץ להתפלל בקו"ר, ואף שלא הייתי סומך על דבריי הנ"ל להלכה למעשה מחמת שהם סברות חדשות אמנם יען מעיקר דינא גם בלא התפללו עתה ציבור יוכל ש"ץ להתפלל וכ"ד רוב הפוסקים, אך דהמנהג כהרדב"ז וכיון שאינו רק מצד מנהג כל שאינו דומה לגמרי להמנהג מוקמינן אדינא וכעי"ז כ' הר"ן לענין נהוג עלמא כתלת סבי דכיון שאינו רק מצד מנהג אין לעשות כן רק באותו דבר ממש שנהגו ולא בדבר אחר אף שתלוי בזה, וכיון שיש פנים מאירות ומסבירות לחלק ביניהם בדעת תורה ודעת נוטה יש לעשות בזה כרוב פוסקים כנלע"ד נכון לדינא:
וי"ל עוד סניף לזה לפי המבואר בתוס' יומא (כ"ט:) ד"ה כמי שסידרו הקוף דכל שהיו סבורין שהוא יום אף שהי' לילה חשיב סידרו כמצותו ונתקדש עיי"ש ובאמת הוא חידוש גדול מאד דאם הי' כוונה לעשות כמצוותו חשיב בצד מה כאלו נעשה כמצוותו, וכעי"ז יש ברמב"ם (פ"ח.) מה' ברכות הלכה י"א לקח כוס של שכר בידו והתחיל על דעת לומר שהנ"ב וסיים בפה"ג אין מחזירין אותו וכן אם היו לפניו פירות הארץ והתחיל ברכה על מנת לומר בפה"א וטעה ואמר בופה"ע וכן אם הי' לפניו תבשיל דגן ופתח ע"מ לומר בורא מיני מזונות וטעה ואמר המוציא יצא עיי"ש הנה דאע"ג דבפה"ג אינו פוטר שהכל מ"מ כיון שהי' כוונתו ע"מ לומר שהנ"ב יצא וכן כלם וככה י"ל בנ"ד דכיון שהתפלל ע"ד לומר יעלה ויבא חשיב בצד מה כאלו נעשה כמצוותו ומצטרף לששה מתפללים:
ובזה יש להבין דעת פר"ח (סי' ק"ח סק"א) במי שהתפלל ב' תפלות א' של עכשיו וא' לתשלומין ושכח בראשונה דבר המעכב את התפלה כגון טו"מ או יעלה ויבא בר"ח ביום דעת ר"ש גרמיזן דצריך לחזור ב' התפלות דכיון דלא יצא יד"ח ראשונה נמצא דלא הקדים תפלה העכשוית לתשלומין ולא יצא גם יד"ח שני' ופר"ח חולק דסו"ס הקדים תפלה העיקרית אלא שטעה בה ע"ש ולכאורה אינו מובן דכיון דנפסלה התפלה הראשונה כלא צלי דמי ולהנ"ל יתכן דמ"מ כיון שהי' כוונתו להתפלל כתקונה חשיב בצד מה שהיא כמצותה וחשיב שהקדים תפלה העיקרית לתשלומין:
ובספרי שיח השדה (סי' ח') עמדתי על דברי פר"ח הנ"ל והקשיתי מש"ס יומא (דף ס':) דפריך למ"ד קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום מדתנן אם עד שלא גמר נשפך וכו' ואם איתא יחזור ויחפון מיבעי' לי' וכה"ג שם (מ"ט.) בחפן ומת דצריך לחזור ולחפון אף שכבר הקדים פעם א' שחיטת הפר אלא שאח"כ נולד פסול, אמנם אחר זמן רב מצאתי בכס"מ (פ"ה מה' מעשה יוה"כ ה"ח) בשם ה"ר יהושע נכדו של הרמב"ם שביאר דעת רמב"ם כן דכיון דפ"א חפן אחר שחיטת הפר אף שנפסל אח"כ ע"י שנשפך דם הפר שפיר דמי, וכעין הך דיומא הנ"ל באופן אחר שלא יקשה מזה על הרמב"ם, וא"כ אין מזה קו' על הפר"ח, וזה סיוע לדברינו הכתובין למעלה: