אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן כב

סימן כא

שאלה מי שלא כיוון בתחילת ברכת אבות בתיבת בא"י ואח"כ כיוון אם יי"ח:

תשובה נלע"ד דהטעם דברכה ארוכה חותמת בברוך הוא עפ"י דקדוק. כעין דמצינו בחומש בכמה מקומות במאמר ארוך שיצא קצת מענין ההתחלה חוזר וכופל בסוף מה שהתחיל כדי שיובן יותר. וכעי"ז נמצא בפ' וארא (ו' פסוק י"ג) כמו שפירש"י שם. וכעי"ז כתב הרמב"ן בחומש בכמה מקומות. נמצא דבא"י שבסוף הברכה אינו דבר חדש רק חוזר וכופל מה שהתחיל. וע"כ י"ל דסגי בכוונה בסוף הברכה וחשיב כאילו כיוון בהתחלה. כנלע"ד דרך אפשר, לענין דיעבד:

אך ראיתי בס' החינוך מצוה תל"ג ומשם בארה דמה שצריך לכוון בברכת אבות אין הכוונה לכוון פירוש המלות רק שידע לפני מי הוא עומד עייש"ה והוא חידוש גדול מאוד וכ"מ ברמב"ם ה' תפלה (פ"ד הט"ו) כיצד הוא הכוונה וכו' ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה. ואילו פי' המלות שיירי'. וקצת ראי' לזה מהק' לס' תקו"ז (י"ג) וכוונה בעי לאקדמי' למצוה ובגי"ד שויו' רבנן אם לא כוון לבו באבות חוזר לראש. הנה מדמה כוונה זו לכוונת המצוה אך בחינוך מפורש יותר שכ' וז"ל וענין כוונה זו שחייבו בשבילה חזרה הוא לפי הדומה שיתן האדם אל לבו שלפני ה' הוא מתפלל ואליו הוא קורא וכו' משמע להדי' דהא פירוש המלות אף שהוא חיוב גמור לכוון מ"מ לא חייבו בשבילה חזרה. ודבר זה מצד א' קולא גדולה אבל בגונע לנ"ד נצמח מזה חומרא. דלפ"ז י"ל דכלו מעכב דבשלמא אם הי' הרצון כונת המלות וכיון שמלות אלו נכפלו סגי במכוון במקום א' דסו"ס מכוון בכל המכוון אשר בברכה. אבל כיון דעיקר הרצון שידע לפני מי הוא עומד והחמירו בזה בברכת אבות אין נפ"מ אם דבר זה כפול או לא. סו"ס הצד השו' שבו שבכל מלה ומלה הוא עומד לפני ה' בברכה ראשונה ואם לא כיוון אפשר דצריך לחזור בשביל זה:

ונלע"ד חבר לדברי החינוך מס' שבלי הלקט (סי' י"ז) שכ' דאם לפעמים אדם מתפלל בלא כונה יצא כמו בקרבן דסתמ' לשמה קאי. ולכאו' מה דמות יערוך התם כוונה לשמה כעין כוונת מצוה משא"כ בתפלה דצריך כוונה לכוון פי' המלות. ע"כ נראה דס"ל לשה"ל ג"כ כהחינוך דהכוונה בתפלה הוא ג"כ דרך כלל שמכוון להתפלל לפני ה':

אמנם אחר העיון נראה דאדרבא לדברי החינוך אפשר דסגי בכוונה בסוף הברכה לבד כעין דעת י"א דסגי לשמה בשעת גמר כתיבת השם. בשלמא לפי הפשוט דכוונה היינו פי' המלות ודאי כל מלה ומלה צריך לכוון בה דכל מלה יש לה פי' אחר ואין שייכות לפי' המלות דסוף ברכה עם ההתחלה, אבל להחינוך דהכוונה כלליית לדעת לפני מי הוא עומד אפשר דסגי בכוונה בסוף. ואם כנים הדברים יש להוסיף דסגי כשמכוון בתפלת הש"צ בברכה שלא כיוון בה. דתפלת הש"צ עם תפלת הצבור היא כתפלה א' כמ"ש באבני נזר או"ח (סי' תמ"ו סק"ג) לענין ברפת כהנים. ובעניי מצאתי כזה בזה"ק פ' חיי (קל"ב:) בגין דתרין צלותי נינהו חד מיושב וחד מעומד וכלהו חד. עכ"ל. א"כ סגי בדיעבד בכוונה בברכת הש"צ:

ויש להוסיף, ואקדים מה שלענ"ד טעם על חזרת הש"ץ התפלה גם בזמנינו אף שאין לנו מי שאינו בקי והפוסקים כ' משום דבר שנאסר במנין אף שבטל הטעם לא בטלה התקנה, וזהו דוחק, דלפ"ז כל תפלת הש"צ בזמנינו אין לו מקום בעצמותו רק מחמת שנאסר במנין. ואילו בכ"מ בפוסקים מבואר דעיקר תפלת צבור הוא בשעת תפלת הש"צ וכ"מ בזה"ק פנחס רכ"ט, ובאור החמה שם ומטעם זה י"א דאי"צ תקיעות על סדר ברכות רק בחזרת הש"צ. וכן העלה מרן זצ"ל באבנ"ז (סי' תמ"ד), עוד ראי' לזה מר"ה (ל"ב.) ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, ואילו ברכת שים שלום שירי', וצ"ל דבתפלת הש"ץ ברכת כהני' הוא חלק מברכת שים שלו' ובמג"א סי' תקפ"ה סק"י כ' להיפך, מ"מ חלקי אמרה נפשי [וכעי"ז שז מבואר ברמב"ם בסדר תפלות של כל השנה דבתפלת הש"צ ברכת אתה קדוש מתחיל מנקדישך עיי"ש וכן משמע בר"ה (ל"ב.) וכ"כ שם להדי' ברע"ב דקדושת השם שבמשנה הנ"ל הוא נקדישך ואלו אתה קדוש שיירי' וע"כ צ"ל דהיינו קדושת השם]. וכיון דתפלת הש"צ עיקר נקטה. [עוד קצת ראי' ממה דאמרי' במגן אבות לפניו נעבוד ביראה ופחד. ולכאו' ק' שידוע דברכה זו היא מעין שבע. ולא נזכר בכל ז' ברכות דש"ק שנעבוד לפניו ביראה ופחד. ונראה דכיון דהש"צ מסיים ברצה שאותך לבדך ביראה נעבוד חשיב זה עיקר נוסח התפלה כמו שהש"צ אומר ע"כ הקיצור ממנו הוא לפניו נעבוד ביראה ופחד. ואף דבלילה ליכא חזרת הש"צ מ"מ הש"צ אומר כנוסח תפלת הש"צ ועי' טאו"ח (סי' קכ"ד) עוד טעם על חזרת הש"צ וגם אני הקטן אענה חלקי, דבירושלמי פ"ז דברכות דכמו דהבוצע מוציא את השומעים בברכת המוציא כמו"כ השומע מוציא אותו בעניית אמן. הנה דגם המברך צריך אמן אך דאין לענות אמן אחר ברכת עצמו ע"כ השומע מוציאי, ועי' רא"ש סף מס' נזיר דאמן חשיב גמר הברכה, וא"כ בתפלת לחש דאין השומע עונה אמן חסר להמתפלל עניית אמן של כל ברכה ע"כ תקנו חז"ל שיחזור ש"צ התפלה בקו"ר והצבור עונים אמן ואז יוצא כ"א יד"ח בחיוב עניית אמן על כל ברכה שהתפלל הוא, וא"כ לפי הנ"ל דסגי כוונה בגמר הברכה ואמן חשיב הגמר של הברכה כדברי הרא"ש סוף נזיר אפשר דסגי בדיעבד בכוונה בברכת הש"צ כשיענה אמן עלי':

ונלע"ד דמי שלא התכוון באבות שבזמנינו אין מחזירין אותו. נכון לכוון בשעת תפלת הש"צ ובעניית אמן על ברכת אבות ומתקן פורתא מה שלא כיוון באבות, וזה מה שרצוני לבאר:

ומתוך דברים הנ"ל יש ללמוד דמי שעומד במקום שאינו רשאי להפסיק ושומע ברכה שיש בו ס' אם מותר לענות אמן במקום שעומד או לא יש לו עצה לשמוע אמן מאחד מן העונים ויוצא יד"ח, ולולא דברי ירושלמי הנ"ל הי' מקום לפקפק בזה מתרי טעמי, א' די"ל דבעניית אמן ל"ש להוציא כיון דבלא"ה כל שומע הוי כעונה כדאי' סוכה (ל"ח:) ומ"מ חייב לענות אמן בעצמו הנה דחיוב זה צריך לקיים בפועל ממש בעצמו וא"כ ל"ש להוציא בזה, שנית דהעונה אמן הרי אינו מכוון להוציאו, אמנם מדברי ירושלמי הנ"ל מבואר להדי' דשייך להוציא גם בעניית אמן. גם מבואר בירושלמי דכל עונה אמן צריך להוציא את המברך ולב ב"ד מתנה שיחשב כמכוון להוציאו וי"ל דה"ה כל השומעים מן המברך דשומע כעונה חשיבי לענין זה כהמברך עצמו שיהי' נכללין בכוונת העונה שמכוון להוציא, וידעתי שבדבר זה יש לפקפק קצת, אמנם אפי' לא נימא הכי הרי קיי"ל בדרבנן מצאצ"כ כמ"ש המג"א (סי' ס'):

איברא שבתיבת גמא פ' האזינו בשם צידה לדרך צדד לומר דאמן אחר ברכה דאורייתא הוא דאורייתא, גם בס' אוצר החיים להגה"ק מקמארנא ז"ל (דף כ"ט.) מדה"ס דאמן וב"ה וב"ש אפשר שהוא דאורייתא ויהי' נכלל בכלל מורא השם עיי"ש, ולפי"ז אפשר דאפי' אמן על ברכה דרבנן הוא דאורייתא, אמנם בנ"ד כיון דמסופק לו אם שרי לענות ומטעם זה אינו עונה א"כ מקיים בזה ג"כ מורא השם כמ"ש בס' שע"ת לרבינו יונה דעיקר יראה היא ליזהר מספיקות וכל שאינו עושה מחמת ס' איסור מקיים מצות את ה' אלקיך תירא:

ואציע מענינא מקונטרסי דורש טוב לעמו מש"כ שם ללמוד זכות על רוב העולם שאין מכוונים בברכת אבות וז"ל שם, בשו"ע או"ח (סי' ק"א) דהמתפלל צריך לכוון לכל הפחות באבות ואם לא כוון באבות צריך לחזור ולהתפלל וכ' הרמ"א והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה דקרוב הדבר שגם פעם ב' לא יכוון, וכ"כ בשו"ע בכ"מ ובתוס' סו"פ הי' קורא דהיום אין אנו יכולים לכוון, אך ק' לפ"ז איך מתפללין פעם ראשון כיון דאין מכוונים וכוונה מעכבת, עוד ק' אם התחיל להתפלל ויודע בבירור שלא כוון באבות יצטרך לעקור רגליו כיון דכוונה באבות מעכבת וא"כ יהיו כל ברכותיו לבטלה, וע' שיח השדה (סי' ח') מש"כ בזה, גם תמו' מאד כחומץ לשינים וכעשן לעינים דרוב ישראל היום אין מקיימין ח"ו מצות תפלה ג"פ ביום כיון שאין מכוונים וכוונה מעכבת:

ונלע"ד דהנה בתוס' ר"ה (ל"ד:) וברכות (ל"ג:) בשם בה"ג דמי ששכח יעלה ויבא ישמע כל השמו"ע מן הש"צ ויוצא יד"ח ואע"ג דלא קימ"ל כר"ג רק בר"ה ויוה"כ ואפי' ר"ג לא אמר אלא בעם שבשדות דאניסי וטרידי [ע' ב"ח או"ח סי' קכ"ד שהעתיק כן בקו' התוס'] היי"ד כשלא התפלל כלל אבל זה שהתפלל כבר רק ששכח יעלה ויבא דינו כעם שבשדות ואפי' בשאר ימות השנה נפטר בשמיעה מהש"צ וכן קימ"ל להלכה בשו"ע (סי' קכ"ד) עיי"ש לפ"ז נ"ל דכיון דכ"א מישראל מתפלל רק שאינו מכוון אף דכוונה מעכבת מ"מ לא גרע מהתפלל ושכח יעלה ויבא בר"ת ביום דזה ג"כ מעכב וגדולה מזו קימ"ל דאפי' בשכח ברכה שלימה ש"צ מוציאו (דלא כהר"מ שבתוס' דכל שהתפלל פ"א אף שהשמיט דבר המעכב שוב דינו כעם שבשדות א"כ אחר שהתפלל גוף התפלה שוב אם יש א' בסוף העולם שהתפלל בכוונה הראוי' מוציא כל ישראל אפי' בשאר ימות השנה דאחר שהתפללו פ"א דינם כעם שבשדות דיוצאין אפי' בלא שמיעה, ואפי' בשאר ימות השנה, ואע"ג דלענין יעלה ויבא צריך דוקא לשמוע מן הש"צ היינו משום דזה דבר קל לעשות ע"כ אין דינו לענין זה כעם שבשדות דעם שבשדות אניסי גם בזה שאינן יכולין לבוא ולשמוע מהש"צ משא"כ זה שהשמיט יעלה ויבא אינו אנוס לענין זה, וכ"ז התם אבל בנ"ד דכיילי הפוסקים שאין רוב העולם מכוונים א"כ מה בצע בשמיעתו מן הש"צ כמו דפ' הרמ"א שאין חוזרין ומתפללין בשביל חסרון כוונה דקרוב שגם פעם ב' לא יכוון כמו כן ממש שייך בתפלת הש"צ, ותו דלצאת בשמיעה צריך כוונה יותר ומה"ט פ' המג"א (סי' קכ"ד) דהיום אין לצאת בשמיעה מהש"צ דקשה לכוון בכל השמו"ע עיי"ש וא"כ אין לו עצה כלל לשמוע מהש"צ ואין לך אניסי וטרידי גדול מזה ושוב דינו שפיר כעם שבשדות ממש דיוצא אפי' בלא שמיעה והכ"נ בזה, ע"כ א"ש מה שכל ישראל מתפללין אף שיש הרבה שאין מכוונים דאם לא יתפללו כלל לא יוכל אחר להוציאם דלא קימ"ל כר"ג רק בר"ה ויוהכ"פ ואפי' אז ל"א ר"ג רק בעם שבשדות אך כיון שמתפללין פעם א' רק שאין מכוונים ודומה להמתפלל ושכח יעלה ויבא דשוב דינו בכל השנה כמו בר"ה ויוהכ"פ וגם דינו כעם שבשדות כנ"ל א"כ גורמים בתפלתם שיוכל א' בסוף העולם היודע לכוון להוציא את כלם בתפלה בכוונה ואפי' בלא שמיעה ודו"ק:

אך עדיין ק' דכיון דכוונה מעכבת התפלה ובלא כוונה כמאן דלא צלי דמי וכל ברכותיו לבטלה איך מותר להתפלל לכתחלה בלא כוונה, ולא דמי לנדון הבה"ג דקאי על דיעבד ששכח ולא אמר יעלה ויבא אז הקילו עליו שיהי' דינו כעם שבשדות אבל שיהי' מותר לכתחלה להתפלל על סמך זה לא שמענו דמ"מ בתפלה זו אינו יוצא וברכותיו לבטלה:

אמנם גם לזה מצאתי בס"ד רפואה מה"ת והוא לדעת תוס' פסחים (קט"ו.) הובא בהקדמת ס' אגלי טל דאף למ"ד מצ"כ מ"מ גם בלא כוונה שם מצו' עלי' עיי"ש וא"כ מי שא"א לו לעשות מצו' בכוונה חייב עכ"פ לעשותה בלא כוונה דאע"ג דכוונה מעכבת ואם יכול צריך לחזור ולעשותה בכוונה מ"מ כיון דגם בלא כוונה שם מצו' עלה בודאי חיוב גמור עליו לעשות עכ"פ בלא כוונה, וה"ה בנ"ד לענין תפלה אף מי שאין בידו לכוון מוטב להתפלל בלא כוונה משלא להתפלל כלל, ובמלחמות ד' פ"ג דר"ה מבואר דכוונת הלב וכוונת מצו' דין א' להם עיי"ש והטו"א תמה עליו ובס"ד מצאתי ראי' לרמב"ן ז"ל בהקדמה לתקוני הזהר (דף י"ג) וז"ל ובגין דא כוונה דאיהו מחשבה צריך לאקדמה למצו' ובני"ד שוויוה רבנן כוון מחשבתא דצלותא בברכה קדמאה דהכי אוקמיה אם לא כוון בברכה ראשונה חוזר לראש עכ"ל נראה בעליל דכוונת הלב באבות הוא מצד כוונת מצו' כמו כל מצו' דצריכה כוונה וכוונה באבות הוא כמו כונה לפני המצו' וראה זה חדש, עוד ראי' להמלחמות ד' מתוספתא פ"ב דר"ה ומי שהי' ביתו סמוך לביהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגלה אם כוון לבו יצא ואם לאו א יצא וכו' שנא' תכין לבם תקשיב אזניך, וקרא זה בכוונת הלב קאי ולא בכוונת מצו' הנה דשניהם שוין ושקולין, וא"כ כמ"ש לענין כוונת מצו' דגם בלא כוונה שם מצו' עלי' ה"ה בלא כוונת הלב באבות:

שוב ראיתי בס' שבלי הלקט השלם ענין תפלה (סי' י"ז) בשם הר' יעקב מגוירצבורק דאע"ג דצריך לחזור ולהתפלל בשביל חסרון כוונה מ"מ גם אם לא חזר והתפלל יצא יד"ח כדאמרי' בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה עיי"ש והוא סמך לדברינו שמדמה תפלה בלי כוונת הלב לשלא לשמה הנה דכוונת הלב וכוונת מצו' דין א' להם גם כ' דתפלה בלא כוונה ג"כ שם תפלה עלי' וא"כ שפיר מותר להתפלל גם כשיודע שלא כוון באבות וגם לכתחלה מותר היום להתפלל אף שיודע שלא יכוון, וכיון דגוף התפלה מתפלל כדין שוב א' בסוף העולם שמתפלל בכוונה מוציאו בחיוב תפלה בכוונה דאחר שהתפלל פעם א' דינו כעם שבשדות דאניסי וטרידי ואפי' בשאר ימות השנה דינו כר"ה ויוהכ"פ כאמור והכל שריר וקים:

ומצאתי סמך לדבריי בזוה"ק יתרו (צ"ג:) סוד"ה כבד וגו' ואי איזדמן לי' עובדא ויכוון בי' זכאה איהו ואע"ג דלא מכוון בי' זכאה איהו דעביד פקודא דמרי' אבל לא אתחשב כמאן דעביד רעותא לשמה ויכוון בי' ברעותא וכו' ובהקדם מש"כ בהקדמת ס' הבהיר אגלי טל דפלוגתא דמצות צריכות כוונה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש לענין דבר שאינו מתכוון עיי"ש וא"כ ר"ש ס"ל מצ"כ כמו דס"ל דשא"מ מותר ומ"מ כ' בזוה"ק [שהוא מרשב"י סתם ר"ש שבש"ס] דאע"ג דלא מכוון בי' זכאה איהו וא"כ זה ראי' לדברי תוס' פסחים (קט"ו.) וסמך לכל דברינו:

עוד יש לי ללמוד מהתקוני הזהר הנ"ל דאף אם לא כוון באבות פי' המלות רק שנתכוון להתפלל לפני השי"ת ובמחשבה זו עמד בכל ברכות אבות ג"כ די בכך ויצא בדיעבד כיון דעיקר חיוב כוונה באבות משום כוונה לפני המצו' וא"כ כל שמכוון למצות תפלה די, ובס' מג"א להרב המגיד הקדוש מטריסק ז"ל כ' ששמע מאביו הרב המגיד הקדוש מו"ה מרדכי מטשערנאביל זצללה"ה שאמר בשם הבעש"ט זצללה"ה שאם אפי' האדם אינו יודע שום כוונה רק שהוא מתפלל להשי"ת מחמת שהוא ציווה כך להתפלל לפניו אף שאינו יודע אפי' פי' המילות עכ"ז תפלתו בוקעת ועולה עד לרקיע, עיי"ש, וזה סמך לדברינו, וראיתי בס' החינוך מצו' תל"ג וז"ל וענין הכוונה זו שחייבו בשבילה חזרה הוא לפי הדומה שיתן האדם אל לבו שלפני השם הוא מתפלל ואליו הוא קורא ויפנה מחשבתו מכל שאר מחשבות וייחד אותם ע"ז עיי"ש מבואר ג"כ דאי"צ דוקא לכוון פי' המלות רק שיתן אל לבו שלפני ה' הוא מתפלל וכל שעושה כן די ומפורש איפוא כדברי בעש"ט ז"ל, ומה דאי' בגמ' ושו"ע דאם לא כוון באבות צריך לחזור ולהתפלל י"ל דהיינו כשלא נתכוון גם לזה רק מצד הרגילות מצות אנשים מלומדה וכעין דאי' בירושלמי אנא מחזיק טיבו לרישא דכרע במודים כמו כן כאן מיירי שאחר שסיים גאל ישראל עומד להתפלל ולא ידע כלל מה שעושה אבל כל שעמד להתפלל לקיים מצות תפלה סגי, ואל תתמה ע"ז דכעי"ז כ' בס' השיב משה בשם בני יונה לענין קידוש השם הקדוש בס"ת הובאו דבריהם באבני נזר יו"ד (סי' שנ"ח סק"כ) ד"ה ראיתי כתוב עיי"ש:

ובזה יש ללמוד זכות על הרבה מן ההמון שאין מכוונים באבות ומ"מ מותר להם לסיים השמו"ע ושם תפלה עלי' כנלע"ד, וחושבני עוד לומר דבר חדש דהנה בר"ה (י"ח.) דתני' הי' ר"מ אומר שנים שעלו למטה וחוליין שו' וכו' זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה מפני מה זה נענה וזה לא נענה זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה פירש"י תפלה שלימה, נתכוון, הנה דתפלה בלא כוונה חשיב אינה שלימה והוא כעין חצי שיעור

**(ויש לבאר הדבר יותר לפמש"כ תר"י ברכות (י"ב.) דאפי' למ"ד מצאצ"כ מודה במצוות שבדיבור דצ"כ משום דאשכחן אמירה בלב עיי"ש והיינו משום דבדיבור חשיב הכוונה חלק מן הדיבור משום דאשכחן אמירה בלב, וא"כ ה"ה הא דכוונה מעכב בתפלה הוא מטעם רבינו יונה משום דבמצו' שבדיבור חשיב הכוונה חלק מעצם המצו' וא"כ דומה לחצ"ש מעצם המצו' ודו"ק:)** וא"כ לפ"מ שהעלו האחרונים דאם אין לו כזית מצה מ"מ יאכל חצי זית דכמו דחצי שיעור אסור מה"ת כמו כן חצי שיעור מצו' יש עלי' קצת מצו' וכן דעת אדומו"ר זצ"ל באבני נזר או"ח (סי' שפ"ג סק"ט) עיי"ש ע"כ אף דכוונה מעכבת בתפלה ובלא כוונה צריך לחזור ולהתפלל מ"מ מוטב להתפלל בלא כוונה משלא להתפלל כלל כמו בחצי שיעור דודאי השיעור מעכב ואם אכל חצי זית מצה ועבר שיעור כדי אכילת פרס בודאי צריך לחזור ולאכול כזית שלם מ"מ מוטב שיאכל חצי זית משלא יאכל כלל דגם חצ"ש קצת מצו' ה"נ בזה וא"ש מה שהמון עם מותר להם להתפלל אף שיודעין ברור שלא יכוונו בברכת אבות ואף דבימי הגמ' הי' הדין דמי שאינו יכול לכוון דעתו לא יתפלל היינו משום דרוב פעמים היו מכוונים ולדעת רמב"ם תפלה דאורייתא רק שאין לה זמן קבוע מה"ת ע"כ אין לדחוק את השעה להתפלל כשאינו יכול לכוון אבל היום דרוב פעמים אין מכוונין שפיר דמי להתפלל בלא כוונה משלא להתפלל כלל כנלע"ד ליישב מנהג ישראל:

[לשורש דברי הסי' הזה נתעוררתי מאיזה מלים ששמעתי מפה קדוש כ"ק אדומו"ר בעל שם משמואל זצוקללה"ה בר"ה שנת תרע"ז בהיותו בלאדז ע"פ פנימית התורה, ובכחו זה הלכתי והרחבתי ע"פ נגלה]:

והנה לעיל כתבתי מהתוס' פסחים (קט"ו.) דאף למ"ד מצ"כ מ"מ גם בלא כוונה מקיים מצו', ונלע"ד ראי' לזה ממשנה ר"ה (כ"ז:) הי' עובר אחורי בהכ"נ ושמע קול שופר אם כוון לבו יצא וק' הא מעיקרא שמע ומחמת זה נתעורר לכוון וא"כ מקצת תחלת תקיעה ל"ה בכוונה והוי כשמע סוף תקיעה בלא תחלה דלא יצא אפי' יש בהשאר שיעור תקיעה, ומצאתי באגוד"א ה' שופר שהק' כן ותי' דכיון שנתכוון תוכ"ד להתחלה תוכ"ד כד"ד עיי"ש, אך לשון התקו"ז שהבאתי לעיל ובג"ד כוונה דאיהו מחשבה בעי לאקדמה למצו', ולענין זה ל"מ תוכ"ד להקדים המאוחר כמבואר ברא"ש פ' שבועת הדיינין גבי טענו חטין ושעורין וקדם והודה לו בשעורים עיי"ש, אך להתוס' הנ"ל א"ש כיון דגם בלא כוונה שם מצו' עלה ע"כ לא דמי לשמע סוף תקיעה בלא תחלה דהתם לא השתמש בתחלת תקיעה כלל משא"כ כאן קיים מצו' גם בתחלת תקיעה ואחר שנתעורר להתכוון שמע כשיעור תקיעה וחשיב שפיר הקדמת כוונה למצו' דהיינו לשיעור תקיעה שאח"כ, ומ"מ ל"ח שמע סוף תקיעה בלא תחלה כיון דגם תחלת תקיעה מצו' הוא כנלע"ד נכון:

דרך אגב אציע מה שנלע"ד הקלושה דהיום חיוב גמור להתפלל בצבור נוסף על החיוב שהי' בימי הגמ' והוא משום דכל הפוסקים כתבו דאין אנו בקיאים לכוון כהלכה וכ"פ השו"ע והרמ"א בכ"מ והנה בתענית (ח'.) דבצבור גם תפלה בלא כוונה מתקבלת משא"כ ביחיד עיי"ש וכ"כ בזוה"ק ויחי (רל"ד.) וכיון דמדינא דגמ' כוונה מעכבת רק שאין אנו יכולים לכוון וא"כ כל טצדקי אית לן למעבד שיהי' עולה במקום כוונה וכיון דתפלה בצבור גם בלא כוונה מתקבלת הנה דתפלה בצבור משלים חסרון הכוונה בשיעור מה, והנה לענין כוונה כ' הפוסקים שאין בידינו לכוון והוו כאנוסין אבל להתפלל בצבור דזה אפשר לנו לעשות א"כ הוא חיוב גמור עלינו נוסף על חיוב תפלה בצבור הנאמר בגמ', ומה"ט אין לנו ללמוד מהצדיקים והקדושים שמתפללין ביחיד דהם בודאי מכוונים כראוי כדאיתא בשו"ע (סי' צ"ח ס"א) דחסידים ואנשי מעשה מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למדריגת הנבואה עיי"ש ומשמע שהיו מתבודדים ומתפללין ביחידות למטרה זו כדי שיוכלו לכוון ביותר, אבל אנו שאין מכוונים כראוי חיוב גמור להתפלל בצבור כאמור:

ויען הבאתי לעיל דברי התוס' פסחים (קט"ו.) דאף למ"ד מצ"כ מ"מ גם בלא כוונה שם מצו' עלי', ולכאו' ק' כיון דלדידי' בלא כוונה לא יצא מאין הרגלים לומר דשם מצו' עלי' ואיפוא מצינו כזה בדבר המעכב בדיעבד דמ"מ יהי' שם מצו' עלי' וע' בספרי שיח השדה (סי' ח') מש"כ בזה, ונלע"ד לבאר הדברים באר היטב ואקדים דהא דס"ל לרבא מצוות אי"צ כוונה והתוקע לשיר יצא לשיטתי' אזיל דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש משום אילו הוי ידע הוי מייאש הנה דדבר שאינו חסר רק המחשבה אמרי' אילו הוי ידע למשוי כמחשבה, וה"נ בכל עשיית מצו' לו ידע האדם גודל מעלת המצו' וגודל השכר על המצו' דיפה שעה א' של קורת רוח בעה"ב מכל חיי עה"ז וכל תענוגי עוה"ז הם כאין ואפס נגד עוה"ב בודאי הי' מכוון למצו' ולא לשיר שהי' גדול אצלו ערך המצו' הרבה יותר מתכלית זה שמענג עצמו בשיר אך שהחומר הוא מסך המבדיל ומונע לראות האור כי טוב ע"כ אמרי' אילו הוי ידע האמת לאמתו הי' מכוון למצו' וחשוב מכוון [ואף דלהלכה מצאצ"כ ומ"מ להלכה יאוש שלא מדעת ל"ה יאוש י"ל דשאני יאוש דאילו הוי ידע מי המוצא ל"ה מייאש כמ"ש הש"ך (סי' שנ"ח)] ומ"ד מצ"כ ס"ל דל"ש כאן אילו הוי ידע דהרי הנשמה הורדה ממקור מחצבתה ממקום עליון בתוך גוף חמרי כדי שיהי' לה מסך מבדיל בינה לבין הקדושה ומ"מ תקיים מצות השי"ת וזה הי' עיקר תכלית המכוון בבריאת האדם ומה"ט ימות המשיח נקראים ימים אשר אין בהם חפץ, שאין בהם זכות וחובה משום דאז תמלא הארץ דעה את ד' ולא יהי' שוב מניעה והסתר ויראו עין בעין כי מתוק האור וטוב לעינים ויהי' אז כמו שהיתה הנשמה קודם רדתה לתוך הגוף ולא יהי' רבותא כלל בעבודתו כמו שאין רבותא בעבודת המלאך, וא"כ ל"ש לומר אילו הוי ידע דהיינו אילו ל"ה לו מסך מבדיל והי' יודע גודל מעלת המצו' הי' מכוון זה אא"ל דאם ל"ה לו שום הסתר ומסך מבדיל מצד גופו החמרי א"כ הוי כמו מלאך שאין בו זכות וחובה ועיקר תכלית בריאת האדם הי' שיהי' לו הסתרה מצד חומר גופו ולא ידע גודל מעלת המצו' כאשר הנשמה יודעת בהיותה במקור מחצבתה בטרם רדתה ומ"מ יעשה המצו' ואילו הוי ידע לא נתקיים תכלית המכוון מן המצו' שיעשנה אדם חמרי אשר רק עיני בשר לו ואינו רואה עין בעין גודל מתיקות ועריבות המצו' [ובודאי הצדיקים הגדולים שזיככו חמרם ורואין ומרגישים מתיקות ידידות טעם המצו' בודאי אצלם נתקיים ג"כ תכלית המכוון כיון שהם בעצמם בעבודתם פעלו זיכוך חומרם עד שהגיעו למדריגה זו ואדרבא זה עיקר תכלית בריאת האדם שיוסרו מעליו כל התשוקות החומריות ולא ישתוקק להם כלל ולא יצטרך ללחום עם היצה"ר עוד כמ"ש בס' שערי הקדושה ח"א שער ב' וג' עיי"ש ושישתוקק רק לטוב לעשות רצון קונו ית' כמו שמשתוקק לאיזה תאו' גשמיים אשר השקט לא יוכל עד ישיג תאוותו וכמ"ש טעמו וראו כי טוב ד' וכדאי' בסו"פ הי' קורא עולמך תראה בחייך אבל מי שעדיין לא זיכך גופו החמרי ל"ש אילו הוי ידע דאילו ל"ה לו גוף חמרי כלל מעיקרו בודאי אין זה תכלית המכוון בבריאת האדם כאמור] ע"כ ס"ל מצות צריכות כוונה:

ובזה מובן הא דמ"מ שם מצו' עלה אף בלי כוונה דכיון דקושטא דמילתא דאמרי' אילו הוי ידע הוי מכוון א"כ אין חסר כלל מן המצו' דבר המעכב בה ואף דתכלית המכוון מן המצו' לא נתקיים מ"מ א"א שיחשב עובר על המצו' דמ"מ הרי חשיב שעשה המצו' בכוונה מצד אילו הוי ידע הא למה זה דומה למי שלא תקע שופר בשאר ימות השנה דלא נתקיים מצו' ומ"מ לא עבר על המצו' וכמו"כ התוקע לשיר בר"ה הוא ממש דוגמתו דאף דלא נתקיים תכלית המכוון מן המצו' מ"מ ל"ח עובר על המצו'. ועוד דומה למי שהי' לו בגד של ד' כנפות ועיגל הכנפות דאע"ג דלא נתקיימה מצ"צ מ"מ לא עבר על המצוה ג"כ כמו כן בנ"ד, ומ"מ צריך לחזור ולעשות כדי שיהי' לו מצו' דבמעשה זו לא נתקיים תכלית המצו' רק דלא עבר על המצו' וכשיעשה בכוונה הרי יקיים מצו' ודוק והוא ענין נכון בס"ד:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה