אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן כא

סימן כ

ליישב מנהג כל ישראל לומר ק"ש בבוקר אצל אתה הוא אפילו אם מתפלל תוך זמן ק"ש ולכאורה אין נכון לעשות כן כמ"ש ב"י (סי' מ"ו) בשם הרא"ה דנכון יותר לומר ק"ש דאורייתא על סדר ברכות גם ליישב המנהג שתוקעין בר"ה תשר"ת למלכיות תש"ת לזכרונות תר"ת לשופרות דסתרי אהדדי ובמה דסיימתי אפתח:

בתוס' ר"ה (ל"ג:) והרא"ש תמהו על המנהג שתוקעין על סדר ברכות תשר"ת למלכיות תש"ת לזכרונות תר"ת לשופרות דסתרי אהדדי דאי הפי' תרועה גנוחי גנח א"כ אינו יוצא במלכיות משום דמפסקי תרועה בין שברים לתקיעה כקו' הש"ס על ר' אבהו וכן אינו יוצא בשופרות ואם הפי' ילולי יליל אינו יוצא במלכיות וזכרונות:

**(ונלע"ד לפמש"כ התרה"ד הובא במג"א (סי' רס"ז) לענין זמן מנחה ומעריב דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד דמותר לעשות אפי' תרתי דסתרי וכ"כ ב"י (סי' רל"ה) בשם ר"ת וטו"ז שם סק"א, ובשע"ת (סי' רל"ה סק"ד) בשם אר"י ז"ל שעשה אפילו ביום א' תרתי דסתרי, ולכאו' ק' הא בר"ן פסחים (ק"ח.) דהיכא דסתרי אהדדי ל"א ספד"ר לקולא וכ"כ הר"ן פ"ק דמגלה גבי עיירות המסופקות דא"א לפוטרן בשניהם דא"כ ודאי עבר אדרבנן:

אמנם דלק"מ דהנה המג"א (סי' קנ"ט סקט"ו) כ' דאם נוטל ידיו נטילה המסופקת אם מועיל מותר לברך ענט"י אע"ג דס' ברכות לקולא מ"מ כיון דיוצא בנטילה זו מצד סד"ר להקל חשיב כודאי ומותר לברך עליו, וכ"כ הפמ"ג (סי' ק"ס.) והסכים לזה כ"ק מרן זצל"ה באבני נזר יו"ד (סי' שס"ח סק"ד.) וע' נודע בשערים (סי' ט'.) ובעניי אני מצאתי בתוס' מנחות (ס"ו.) כדברי המג"א ממש שכתבו דמותר לספור בהש"מ ולברך משום דספירה בזה"ז דרבנן עיי"ש ואע"ג דלענין ברכה ס' ברכות להקל משום ס' לא תשא וצ"ל דכיון דיוצא אז ידי ספירה משום סד"ר לקולא חשיב כודאי מצו' ומותר לברך ג"כ, עוד ראי' לזה מהא דאמרי' בש"ס ר"פ תפלת השחר לענין פלוגתא דת"ק ור"י בזמן מנחה דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד והיינו מצד סד"ר לקולא דתפלה דרבנן:

אבל ק' הא כל התפלה י"ח ברכות הן, ואיך מותר לו לברך מס', וע"כ דכיון דסד"ר לקולא מקיים מצו' בודאי ומותר לברך, ולפ"ז א"ש הא דמותר לעשות אפילו תרתי דסתרי ביום א' כגון להתפלל מנחה אחר פלג המנחה ומעריב קודם צה"כ דבשלמא אם הי' ענין סד"ר לקולא רק ס' דהיינו שתולין שהוא באופן המועיל וא"כ אם מתפלל מנחה אחר פלג המנחה צ"ל דעדיין יממא היא וא"כ אם יתפלל ערבית אז הוי שפיר תרתי דסתרי, אבל כיון דאמרי' דסד"ר לקולא חשיב קיום מצו' בודאי הנה דכל שאצלנו ספק אף דקמי שמיא גלי' שאינו מצו' מ"מ הוי מצו' גמורה כעין דברי הר"ן ספ"ק דקדושין גבי ס' ערלה עיי"ש א"כ ל"ח תרתי דסתרי דשניהם ס' מצו' הם ומספק יוצא יד"ח שניהם, וכזה ממש כ' בס' ש"ש ש"א פרק (י"ז) לענין שכ' התוס' דלא גמרי' מסוטה רק דבר שאפשר להיות ומש"ה אין מטהרין שניהם דמ"מ אפשר לטמאות שניהם מס' דזה אפשר להיות עיי"ש ולא דמי להא דר"ן פסחים (ק"ח) דשם אם נפטרנו מהסיבה בכל ד' כוסות מצד סד"ר לקולא אא"ל שקיים מצות היסיבה דסו"ס לא היסב כלל ובודאי לא קיים מצו' דרבנן משא"כ כאן שעשה מצו' מספק חשיב קיום מצו' בודאי מצד סד"ר להקל וכדברי המג"א הנ"ל ותוס' מנחות (ס"ו):

ועתה נבא לנ"ד כיון דקימ"ל א' מד"ת וב' מד"ס א"כ ל"ש לומר דאם נפטרנו מתש"ת תר"ת מסד"ר להקל גם מתשר"ת נפטרנו מטעם זה דסד"ר להקל וא"כ ביטל בודאי מצו' דרבנן ז"א דהא עכ"פ צריך לתקוע פ"א תשר"ת תש"ת תר"ת כדי לצי"ח כל הספיקות בסדר א' של תורה עכ"פ וכיון דתוקע פ"א תשר"ת תש"ת תר"ת שוב יוצא יד"ח גם ידי תקיעות השתים מד"ס, דלגבי ד"ס חשיב כ"א בפ"ע קיום מצו' מצד סד"ר, וחשיב מד"ס כג' תר"ת דכ"א ס' תר"ת הוא ומצד סד"ר להקל חשיב כודאי תר"ת א"כ ממנ"פ יוצא יד"ח, ידי דאורייתא יוצא ממנ"פ בא' מאלו השלשה דמדאורייתא בחד סגי, ויד"ח דרבנן יוצא יד"ח בכל הג' דכ"א חשיב כודאי מצו' מדרבנן והוי כג' תר"ת ושפיר דמי ודו"ק:

ויש להוסיף נופך לזה לפמש"כ הב"י או"ח (סי' מ"ו) בשם הרא"ה דמי שמתפלל תוך זמן ק"ש אין ראוי לומר ק"ש בבוקר אצל אתה הוא דמוטב יותר לומר ק"ש דאורייתא על סדר ברכות ואם יאמר בבוקר לא יהי' ק"ש דאורייתא על הדר ברכות דכבר יצא מדאורייתא עיי"ש והכ"נ דחז"ל תקנו לתקוע על סדר ברכות נכון יותר לתקוע תקיעות של תורה על סדר ברכות וכיון דהמנהג דילן סובר כמ"ד א' מד"ת ושנים מד"ס כמ"ש התוס' וא"כ אם יתקע על מלכיות תשר"ת תש"ת תר"ת ויצא בודאי יד"ח תקיעות של תורה שוב לא יהי' לזכרונות שופרות תקיעות דאורייתא, ע"כ בכוונה הנהיגו ותיקין לתקוע תשר"ת למלכיות תש"ת לזכרונות תר"ת לשופרות וא"כ כ"א מאלו הוא מוכרח מה"ת מצד ספד"א מה"ת לחומרא דהוי כודאי חיוב כמ"ש בשו"ת הר"ן (סי' נ"א) ושפיר יש בין למלכיות בין לזכרונות בין לשופרות תקיעות דאורייתא על סדר ברכות, ואפילו להרמב"ם דס"ל בכל הספיקות של תורה דמה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא כאן מודה דמה"ת לחומרא דאם תיזיל בכולן לקולא ודאי יבטל מצו' דאורייתא ומאי חזית ע"כ כאן ספד"א מה"ת לחומרא דומה לדברי הר"ן פסחים (ק"ח.) גבי היסבת ד' כוסות ור"ן פ"ק דמגלה גבי עיירות המסופקות, דהיכא דסתרי אהדדי לא אמרי' ספד"ר לקולא, והכ"נ לענין ספד"א לרמב"ם דמה"ת לקולא היכא דסתרי אהדדי מה"ת לחומרא, וכן מצאתי להפר"ת (סי' ק"י) בכללי ס"ס (אות ז') דהיכא דסתרי אהדדי ל"א ספד"א מה"ת לקולא עיי"ש וא"ש והוא כפתור ופרח בסייעתא דשמיא:

עוד י"ל בפשיטות דהנה רש"י כ' לקמן (ל"ד.) למ"ד א' מד"ת וב' מד"ס דהטעם שהוסיפו חז"ל ב' סדרים כדי להשוות התקיעות א' למלכיות וא' לזכרונות וא' לשופרות וכ"כ במשנה דסדר תקיעות, משמע דלולא זאת הי' מסתפקים בסדר א' של תורה, רק כדי שיהי' גם לזכרונות שופרות תקיעות הוסיפו ב' סדרים, והנה לקמן (ל"ד:) דספק דאורייתא עדיף מודאי דרבנן עיי"ש וא"כ בתר דתקין ר' אבהו תשר"ת תש"ת תר"ת מצד ספד"א, שוב אי"צ להוסיף סדרים אחרים, כיון דיש ג' סדרים למלכיות זכרונות שופרות שזה מחוייב מצד ספד"א די בכך, ואי"צ להוסיף תקיעות דרבנן כיון דהני עדיפי שהם ספד"א ודו"ק:)**

ונלע"ד ליישב המנהג ואקדים דברי הגמ' ר"ה (ט"ז.) אר"י למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן פירש"י שיראו שמחבבין את המצוות והנה בתוס' (ל"ג:) סוד"ה שיעור תרועה כתבו וז"ל וא"ת אהנך דישיבה היכי נפיק הא תני' בסיף פרקין פקיעות וברכות של ר"ה ויוה"כ מעכבין זא"ז אלמא בעידן צלותא בעי' למעבד לאו פירכא הוא דאע"ג דמשמע מתוך פירוש הקונטרס דאם בירך ולא תקע או תקע ולא בירך אאל"כ דהא תני' לקמן ב' עיירות בא' תוקעין ובא' מברכין הולך למקום שתוקעין ואין הולך למקום שמברכין ותנן מי שבירך ואח"כ נזדמן לו שופר משמע שבלא שופר יכול לברך אלא וכו' שהתקיעות מעכבות זא"ז והברכות מעכבות זא"ז וכו' עיי"ש, ולכאו' אין מובן קו' התוס' דאיך נפיק בתקיעות מיושב דמנא להו דיוצא הא מפורש בגמ' דתוקעין רק לערבב את השטן וצ"ל דאזלי כאן בשיטת רש"י לעיל (ט"ז:) דעירבוב השטן משום שרואה ישראל מחבבין המצוות [ולעיל כ' בשם ירושלמי פי' אחר] וס"ל דאם לא נפיק בתקיעות אלו, ואין עליהם שם מצו' כלל ל"ש בזה חיבוב מצו' כיון שהוא דבר מותר ופעולה בטילה.. אמנם עדיין ק' כיון דיוצא אח"כ על סדר ברכות מה מועילני תקיעות דעכשיו שיחשב חיבוב מצו', וראיתי בס' אבני נזר (סי' חמ"ח סק"ו) שפי' דכמו דאין עושין מצוות חבילות חבילות משום דמחזי כמשא ה"נ להיפך כשיש בידו לצי"ח דאורייתא ודרבנן יחד ומחלק התקיעות לשנים מיושב יוצא יד"ח דאורייתא ואח"כ על סדר ברכות חשיב בזה מחבב המצו' ודפח"ח אך ק' לי ע"ז דהב"י או"ח (סי' מ"ו) בשם הרא"ה דאין לצאת בק"ש שאומר בבוקר אצל אתה הוא כדי לומר ק"ש דאורייתא על סדר ברכות ואמאי ל"א התם ג"כ דהוי חיבוב מצו' כשמחלק הק"ש דאורייתא ודרבנן לשנים מעיקרא אומר בלי ברכותי' ויוצא יד"ח דאורייתא ואח"כ מקיים חיוב דרבנן לקרוא עם ברכותי', גם ק' קו' התוס' על רש"י דתקיעות וברכות מעכבות זא"ז א"כ לא נפיק כלל בתקיעות מיושב ומה חיבוב מצו' יש כיון דאין בהם מצו' כלל והוא פעולה בטילה, והנראה לבאר דברי האבני נזר דהא דתקיעות וברכות מעכבות זא"ז לרש"י הוא מטעם שכ' התוס' סוכה (ג'.) אם עשית כן לא קיימת מצות סוכה מימיך דאם חז"ל מתקנים איזה תקנה במצו' דאורייתא אם אינו עושה כתקון חז"ל אינו מקיים המצו' אפי' מדאורייתא וה"נ דחז"ל תקנו לתקוע על סדר ברכות אם אינו עושה כן אינו מקיים המצו' כלל, אמנם חז"ל תקנו מעיקרא בתנאי דהיי"ד בחבר עיר אבל שלא בחבר עיר אינו תוקע על סדר ברכות כדאי' לקמן בגמ' ע"כ ביחיד אין הברכות מעכבות התקיעות רק בצבור ומצינו כעין זה דצבור חמור מיחיד במגלה (י"ט:) הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומסקינן דבציבור שנו וביחיד יוצא עיי"ש וקו"ח כאן דיש סברא גדולה לחלק דבשלמא בציבור בידו לקיים תקנת חז"ל ע"כ מעכב משא"כ ביחיד אין לתקיעות שייכות אל הברכות ע"כ אין מעכב ומיושב קו' התוס' מהא דהולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין די"ל דמיירי במקום שתוקעין שלא בחבר עיר וכן מתני' מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר מיירי בכה"ג משא"כ בחבר עיר מעכב:

אמנם נראה דאף בחבר עיר דברכות מעכבות התקיעות היינו כשמבטל תקנתא דרבנן בשאט נפש קנסוהו רבנן [כמ"ש הפמ"ג בפ"כ ע"ד תוס' סוכה ג'. הנ"ל דהיי"ד במזיד] ויש כח בידם להפקיע מצו' שלו לגמרי [ובשבת י"ב: רי"ש אמר אני אקרא ולא אטה וכו' אמר כמה גדולים ד"ח שאמרו לא יקרא לאור הנר וכבר עמדו ע"ז מה גדלות ראה במאמר זה יותר על שאר דחז"ל שאמר כמה גדולים ד"ח, וי"ל דרי"ש הוי ס"ל כיון דתורה מגיני ומצלא אפי' בעידנא דלא עסיק בה כסוטה כ"א. וכש"כ בעידנא דעסיק כו' ע"כ לא האמין שבעת קריאה יבא להטות אמנם אח"כ כשנוכח שאפשר להכשל בזה הסביר לעצמו הענין דחז"ל בכחם להפקיע מצו' וכשאמרו לא יקרא לאור הנר הפקיעו שם תורה ממי שקורא לאור הנר וע"כ אין לה הסגולה דאגיני ומצלא וזה כמה גדולים דברי חכמים שבדבורם הפקיעו המצו' דת"ת ממי שקורא לאור הנר.] משא"כ כשתוקע מיושב מצד חיבוב מצוה ודעתו לקיים אחר כך תקנת חז"ל לתקוע על סדר ברכות בודאי מקיים עתה מצו' דאורייתא דאין מקום לקונסו בפרט דכאן מסתבר טובא לומר כן דיחיד יוצא אף בלי ברכותי' א"כ דל צבור מכאן יוצא כ"א בתורת יחיד וכעי"ז הק' הטו"א במגלה (י"ט) על מגלה הכתובה בין הכתובים דבצבור לא יצא רק ביחיד והק' דל צבור מכאן מ"מ יהי' יוצא בתורת יחיד עיי"ש מה שתי' וכאן ל"ש תירוצו אך במקום דבידם לקיים תקנת חז"ל ומ"מ מבטלין חיוב דרבנן י"ל דקנסו לבטל מהות מצו' לגמרי מן התקיעות דיש כח בידם לעשות כן למאן דפקר לעבור על דרבנן משא"כ כאן האנשים ההם שלמים הם אתנו ורצונם לקיים תקנת חז"ל בכל נפשם ומאודם רק מצד חיבוב מצו' מחלקים המצו' לשנים בודאי אין מקום לקונסם כלל וא"כ בשעת תקיעות מיושב יוצאין יד"ח תקיעות דאורייתא בתורת יחידין דדל צבור מכאן כ"א יוצא בתורת שלא בחבר עיר ואח"כ תוקעין מעומד על סדר ברכות בתורת חבר עיר דאז החיוב לתקוע דוקא על סדר ברכות ובזה מיושב הקו' מב"י או"ח (סי' מ"ו) דיותר מצו' שלא לכוון לצי"ח בק"ש שאומר בבוקר אצל אתה הוא כדי לומר ק"ש דאורייתא על סדר ברכות וכאן אמרינן להיפך דהוי חיבוב מצו' אם מחלק לשנים, דשאני התם בק"ש דבאמירת ק"ש בבוקר אינו מחדש מאומה דאח"כ הרי יקיים ג"כ מצו' דאורייתא בעצם אמירת הק"ש ויקיים ג"כ מצו' דרבנן לברך ברכותי' וא"כ יש בכלל מאחים מנה ומה בצע במה שיאמר עתה ק"ש גרידא משא"כ בתקיעות דאח"כ כשיתקע על סדר ברכות אין התקיעות בעצמותן מצו' רק בצירוף הברכות דבחבר עיר ברכות מעכבות את התקיעות ועתה שתוקעין מיושב בתורת יחידין עצם התקיעות מצו' וא"כ הוא לגמרי סוג מצו' חדשה שלא יקיימנה אח"כ דעתה מקיים מצו' דאורייתא בעצם התקיעות בתורת יחידין ואח"כ מצו' דרבנן בצירוף הברכות בתורת צבור וא"כ מה שעושה עתה אינו עושה אח"כ ומה שעושה אח"כ אינו מקיים עתה ע"כ שפיר יש חיבוב מצו' בזה במה שמחלק תקיעות דאורייתא ודרבנן לשנים והוא כפתור ופרח בס"ד:

והנה הרא"ש ור"ן ובעל המאור העתיקו לשון רב האי גאון וז"ל אל תחשבו כי נפלה בימי ר' אבהו ס' בדב"ז שהרי משניות קדומות א' אומרת שלש יבבות וא' אומרת שלש שברים וקאמר אביי בהא פליגי וכך הי' הדבר מימים קדמונים מנהג לכל ישראל מהם עושין תרועה יבבות קלות ומהם עושין יבבות כבדים שהם שברים אלו ואלו יוצאין יד"ח וכו' והיו הדברים נראין כחלוקה אע"פ שאינה חלוקה וכו' וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהי' כל ישראל עושין מעשה א' ולא יהי' ביניהם דבר שלהדיוטות נראה כחלוקה עכ"ל והרמב"ן במלחמות ד' תמה ע"ז דא"כ מה פריך אר' אבהו ודלמא גנוחי גנח וקמפסקי תרועה בין שברים לתקיעה כיון דלכו"ע יוצאין גם בתשר"ת עיי"ש והנה כל הראשונים ז"ל העתיקו דברי רב האי ז"ל הנ"ל וענדום עטרת לראשם נראה דהוי קשי' להו לומר דעד דאתי ר' אבהו לא קיימו מצות שופר כתקנה ח"ו ונלע"ד הקלושה והרטושה ליישב זה ע"פ סברת רב האי ז"ל ושלא יוקשה קו' הרמב"ן ז"ל דהנה בריטב"א כ' דדבר זה אם תרועה גנוחי גנח או ילולי יליל תליא במנהג דאם המנהג כי מיתרע בי' מילתא ליילל אז הדין דתרועה צריך להיות ילולי יליל ואם הדרך לגנוח אז צריך לעשות שברים עיי"ש ע"כ נלע"ד לענין סברת רה"ג ז"ל דזה תלי' בין כשתוקעין בחבר עיר ע"ס ברכות דאז חשובין כל הצבור כגוף א' כיון דהמצו' רק בתורת צבור דמצד יחיד ליכא מצו' על סדר ברכות וע"כ דהם מצטרפין להיות צבור וחשיבי כל הצבור כגוף א' כמבואר בתוס' נדה ז'. דאם אין חיוב חלה רק ע"י צירוף זה עצמו גורם צירוף עש"ה וה"נ בנ"ד היכא דתוקעין בחבר עיר על סדר ברכות דמתורת צבור קאתינן עלה ולולא זאת לא הי' שייך מצו' זו חשובי כלם כגוף א'. ובתוך ציבור נמצא הכל יש מי שדרכו כי מיתרע בי' מילתא גנוחי גנח ויש מי שדרכו ילולי יליל או גנח ויליל ואף דבאותו צבור אין נמצא כל מינים אלה מ"מ הצבור חשיב ככלל ישראל כמ"ש בס' שפע טל דף ה': דאין יתרון מעלה למעלה מעשרה הנה דבעשרה נמצא כח הכלל וכיון דחשיבי כגוף א' שפיר שייך סברת רה"ג דיוצאין כלם בין בגנוחי גנח בין בילולי יליל דכל שהוא בגדר יבבא לא' מישראל הוי לכלם תרועה דכל ישראל חברים היכא דמצטרפי יחד ויש עליהם תורת ציבור, והא דפרכינן בגמ' דילמא גנוחי גנח וקמפסקי תרועה וכן להיפך דילמא ילולי יליל וקמפסקי שברים זה קאי על יחיד התוקע שלא בחבר עיר דאז אין לו צירוף עם הכלל דאם הי' לו צירוף אל הכלל גם בהיותו ביחיד הי' לו לתקוע ע"ס ברכות וע"כ דאין לו צירוף אל הכלל לגבי מצות תקיעה וא"כ נדון לעצמו ובו הדבר תלוי אם דרכו בילולי יליל אז המצו' אצלו תרועה ואם גנוחי גנח אז צריך שברים ודומה להא דאיתא במשנה פי"ז דכלים דהכל לפי מה שהוא אדם עיי"ש ע"כ פריך שפיר דאיך קפסיק ר' אבהו ותני לכו"ע תשר"ת הא לפעמים נפיק מיני' חורבא ביחיד התוקע וע"ז משני דהדר עביד תש"ת ותר"ת:

ואולי גם כוונת רב האי ז"ל כדבריו רק דקאי על התוקעין בחבר עיר ע"ס ברכות כאשר הוא ברובא דרובא ע"כ אמר דכלם יוצאין וכן עד ר"א שרוב ישראל תקעו בחבר עיר היו כלם יוצאין בכל אופן שתקעו ואם יחיד הי' תוקע י"ל דהי' תוקע כפי מנהגו כד מיתרע בי' מילתא וב"ה שזכיתי לקיים דברי רה"ג ז"ל שכל הראשונים ז"ל העתיקו דבריו שיהי' דברי חכמים קיימין:

ובזה א"ש מנהג ישראל שהביאו התוס' והרא"ש ז"ל דבתקיעות מיושב תקעו כל הספיקות דר"א תשר"ת תש"ת תר"ת בכל סדר והיינו משום דתקיעות מיושב תוקעין בתורת יחידין כדי לקיים עתה מצו' של תורה בתקיעה גרידא שלא בצירוף הברכות ואין רוצין עתה להצטרף יחד דא"כ ל"ה יוצאין שלא על סדר ברכות כמו שנתבאר לעיל בארוכה וכיון דעתה אין עליהם תורת ציבור אין יוצאין רק לפי טבעו של זה כד מיתרע בי' מילתא הכל לפי מה שהוא אדם וכיון דא' תוקע להוציא את כלם צריך לתקוע כל הספיקות משא"כ בתקיעות על סדר ברכות דאז תוקעין בתורת צבור וכשתוקעין בתורת צבור הדרין לדברי אביהן של ישראל רב האי גאון זצ"ל דאלו ואלו דברי א"ח הן וכלם יוצאין בין בשברים בין בתרועה בין בשתיהן יחד אך הי מינייהו מפקית ע"כ תוקעין תשר"ת למלכיות תש"ת לזכרונות תר"ת לשופרות והוא נכון וישר בעזהי"ת, ומתוך הדברים שכתבתי נתיישב לי מנהג רוב ישראל היום שאומרים ק"ש בבוקר אצל אתה הוא ולדברי הב"י (סי' מ"ו) בשם הרא"ה אין נכון לעשות כן אם מתפלל בזמן ק"ש ולפמש"כ מצאתי טוב טעם למנהגן לפמש"כ התוס' והרא"ש ר"פ הי' קורא בשם רב האי גאון דהא דברכות אין מעכבות ק"ש היי"ד ביחיד אבל בצבור מעכבות עיי"ש, וא"כ דומה ממש לתקיעת שופר דבחבר עיר ברכות מעכבות התקיעה ושלא בחבר עיר אין מעכבות וא"כ אדרבא טוב ויפה ונעים מנהג ישראל לומר ק"ש בבוקר אצל אתה הוא לצי"ח ק"ש דאורייתא בתורת יחידין דאז הק"ש עצמה מצו' ואח"כ מתפללין בצבור ויוצאין יד"ח חיוב דרבנן ק"ש על סדר ברכותי' דזה סוג מצו' אחרת דאין הק"ש בעצמה מצו' רק בצירוף הברכות ודומה ממש לתקיעות מיושב דאדרבא חיבוב מצו' יש בזה מה שמחלק התקיעות לשנים והכ"נ חיבוב מצו' הוא והב"י (סי' מ"ו) לשיטתי' שפ' שם (ובסי' ס') דברכות אין מעכבות ק"ש כלל אפי' בצבור אבל לדברי אביהן של ישראל רב האי ז"ל ורבותינו בעלי התוס' והרא"ש ז"ל שהעתיקו דבריו מתוקן ומקובל וטוב ויפה מנהגינו לקרות ק"ש בבוקר אצל אתה הוא ואדרבא חיבוב מצו' הוא וכבר כ' הטור (סי' מ"ו) שכן הי' מנהג ר"י החסיד ז"ל, אך היי"ד כשמתפלל בצבור וע"ז קאי מנהג ר"י החסיד עיי"ש, אבל כשמתפלל ביחיד בודאי טוב שלא לצי"ח עד שיאמר ק"ש ע"ס ברכות כנלע"ד:

ומצאתי ראי' ברורה לדבריי בב"י (סי' מ"ו) ד"ה וכ' הרא"ה שכ' דנראה מדברי הירושלמי שהי' מנהגן לקרות ק"ש בזמנה בצבור ואח"כ חוזרין וקורין אותה עם ברכותי' עיי"ש ולפמש"כ הי' זה טעם המנהג לעשות כן בצבור דוקא דבצבור ברכות מעכבות ק"ש ע"כ היו מחלקין מצות ק"ש לשנים מעיקרא יוצאין יד"ח דאורייתא שהוא בלא ברכות ואח"כ יוצאין חיוב דרבנן בצבור שהוא דוקא בצירוף ברכותי' והוא ממש כמו שאנו עושין בתקיעות דעירבוב והוא נכון בס"ד:

ובגוף דין הנ"ל מבואר בברכות (ל'.) כהרא"ה ז"ל דגרסינן התם ר' אשי מצלי בהדי צבורא ביחיד מיושב כי הוי אתי לביתי' הדר ומצלי מעומד ופירש"י דפעם ראשונה התפלל משום דמטי זמן ק"ש ורצה לסמוך גאולה לתפלה, ואח"כ בביתו חזר והתפלל משום שלא הי' דעתו מיושבת עליו כ"כ עיי"ש ולדברי הב"י למה התפלל בפעם הראשון הרי יכול לסמוך גל"ת כשיתפלל בביתו פעם ב', ויש לדחות דאז כבר עבר זמן ק"ש רק זמן תפלה עדיין, ע"כ א"א אז לסמוך גאולה לתפלה, אך עכ"פ נשמע מזה דאחר שעבר זמן ק"ש ל"ש לסמוך גאולה לתפלה, וע' ספרי שיח השדה (סי' ה' דף ל':) הוכחתי מהש"ס ר"פ תפה"ש דאפי' כה"ג שרי (ומה שהקשיתי שם מה שייך סמיכת גאולה לתפלה אחר שעבר זמן ק"ש יש ליישב בפשיטות דמ"מ כיון דאכתי לא עבר זמן של ברכות ק"ש דהקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות והרי באמת ויציב יש יצי"מ וכיון דלגבי אמת ויציב אכתי זמנה הוא שפיר חשיב סמיכת גאולה לתפלה וזה המחוור]:

אך יש לדחות שהי' ירא שיעבור זמן תפלה שהוא לכתחלה עד ד"ש כר"י דתנן בבחירתא כוותי'. ומ"מ חזר והתפלל עוד הפעם בביתו אחר ד' שעות דבדיעבד זמן תפלה עד חצות כהרי"ף והרא"ש ר"פ תפה"ש וכן בשו"ע (סי' פ"ט). ומ"מ זמן ברכות ק"ש אינן רק עד ד' שעות כמ"ש בשו"ע או"ח (סי' פ"ט) ע"כ הי' מוכרח לומר ברכות ק"ש בבוקר ומש"ה הוכרח אז להתפלל כדי לסמוך גל"ת כיון דאחר ד' שעות כבר עבר גם זמן אמת ויציב אבל עד ד' שעות שפיר מצי למיסמך גאולה לתפלה משום אמת ויציב שעדיין לא עבר זמנו וק"ל:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה