ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
סימן ג
מכתב להרב הגאה"ק האדמו"ר מגור שליט"א.
א) מה שפקפק כ"ק עמש"כ באות ויו דהט"ק יהי' לכה"פ ג' רבעי אמה ברוחב וכן באורך ומר שליט"א דיבר בקדשו דהרמ"א ז"ל מתיר בזה [בט"ק שאין בו כשיעור] וכן מנהג רוב העולם עכד"ק, הנה בשו"ת הרמ"א סי' ק"י כ' דמוטב לילך בהם מלילך בלא ציצית, אבל לא התיר להדי' גם לא כ' טעם להתיר, והטו"ז סי' ט"ז סוס"ק א' כ' כבר צווחו כמה גדולים על המון עם שעושין ד' כנפות מבגד קטן מאוד דאין בו כלל כשיעור כסוי קטן וזכרו ג"כ במרדכי ומסיים דלכך קורא רבי תגר על העושים בין בציצית בין בלא ציצית כי רפיא בידי' משום ס' להניח בת ד' כנפות בלא ציצית ע"כ מוטל על כל ירא שמים להזהיר שלא יברכו על בגד קטן כזה עכ"ל, ומש"כ כ"ק שליט"א דהמג"א הביא בשם רמ"א ליישב המנהג, הנה המג"א ריש סימן ט"ז כ' בשם רמ"א דמוטב לילך בהם מלילך בלא ציצית [ותיבת "דמותר" שבמג"א שלנו הוא ט"ס דמוכח] וכן העתיק בה"ט וכן הוא בשו"ת הרמ"א עצמו כמו שהעתקתי לעיל ולשון זה אינו היתר רק כעין בוחר הרע במיעוטו כמש"ל, ובכל זאת ידעתי נאמנה כי ודאי יש מקום למנהג שנתפשט בישראל ואיני מפקפק ח"ו על מנהג ישראל כי לא יטוש ה' את עמו וגם כיון שלא מצינו בחכמי ישראל שמיחו בודאי יש לזה צד היתר כי אין הקב"ה מביא תקלה ע"י הצדיקים ורגלי חסידיו ישמור וע' במשמרת הבית סוף בית ד' וסוף שער ד' עיי"ש, ובעניי כתבתי גם אני ליישב מנהג העולם בזה כאשר יובא בסמוך בכ"ז נכון ליזהר לקיים המצו' ברווחא בלי דוחק וכעין שכ' הר"ן שבשו"ת הריב"ש סי' ש"צ לענין מגילה הכתובה בלשון לעז דאף דיש לדון ולהתיר אבל מאחר שבידנו להוציאם בלה"ק איך נכניס עצמנו במשעול הכרמים שאפי' בעניני העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח ומשומר כש"כ בעניני המצות שהם הויותן של עולם עכ"ל וע' רש"י תהלים קי"ט פסוק מ"ה ואתהלכה ברחבה בהלכה מרווחת ופושטת בישראל עיי"ש:
ב) ובחידושי כתבתי לימוד זכות על הט"ק שאין בהם כשיעור דהנה בש"ס שבת (קמ"ז:) אר"ח ב"א אר"י האליירין מביאין בלרי נשים לבי בני (סדינים שהנשים מסתפגים בהם מביאין דרך מלבוש לבית המרחץ. רש"י] ובלבד שיתכסה בהם ראשן ורובן, הנה בדבר שאינו מלבוש גמור אף שלובשו דרך מלבוש בעינן דוקא שיתכסה בו ראשו ורובו, והב"י סי' ש"א מייתי בשם רמב"ם דגם סידור דינו כסדין אך שחידש שם הב"י דגם בסדין לא בעינן עיטוף ממש ראשו ורובו עיי"ש והיינו משום דסודר ג"כ לא מלבוש גמור שהוא חתיכה א' מרובעת וכעי"ז כ' בשו"ע סי' ש"א סעיף ל"א לענין יוצא בטלית שאינו מקופלת דחייב דהיינו דוקא טלית שהוא חתיכה א' מרובעת ולא מלבוש גמור עיי"ש:
ולפי"ז מצינו טיב טעם להא דאיתא בגמ' שיעור לטלית שיהי' הקטן מתכסה בו ראשו ורובו משום דסתם טלית של מצוה הוא חתיכה א' מרובעת כמו טליתים דידן וגם הי' בימי הגמ' כמו שפי' הב"י הא דיוצא בטלית שאינו מקופלת השנוי בגמ' דהיינו בטלית כעין דידן שהוא חתיכה א' מרובעת וכה"ג ל"ח דרך לבישה רק כשיש בו שיעור לכסות בו ראשו ורובו, ובציצית של מצו' שיערו בקטן בן ט' שמתחיל אצלו חיוב ציצית אז כמ"ש רש"י מגילה (י"ט:) קטן שהגיע לחינוך מצוות כבר תשע כבר עשר כדאי' פ' יוהכ"פ לענין תענית [ובטו"א הקשה על רש"י דהא ביומא שם אמרי' דבריא כבר תשע וכחוש בר עשר וכ"ז לענין תענית י"ל דלא החמירו על הכחוש אבל לענין חינוך מצוות אם נבא לדמותו לשם ראוי שיהי' בכלם השיעור בן תשע, ולענ"ד לא קשה דלא רצו להטיל עול מצוות על תינוק כחוש דעצם העול גורם חולשא כמבואר בפרק השוכר את הפועלים גבי ר"ל הוי סחי בירדנא דתיכף כשקיבל עליו עול תורה אף שעדיין לא למד סר כחו וחל עליו חולשא עיי"ש אח"כ ראיתי בס' עץ חיים היכל ה' שער ט' שער דרושי הצלם דרוש ג' כ' טעם ע"פ סוד להא דקטן בן ט' שנה ויום א' נתחייב בחינוך עיי"ש] ונתנו שיעור שוה לכל אנשים כדי שלא ליתן תורת כאו"א בידו [או אולי מעיקר הדין גם לענין שבת סגי בשיעור עיטוף לקטן בן ט' ולענין שבת החמירו דבדידי' משערינן] ע"כ בפחות מזה אינו חייב בציצית וכ"ז בטלית גדול שאינו דרך מלבוש גמור רק כעין סדין וסובר ע"כ צריך שיעור הנ"ל משא"כ בטלית קטן דידן שהוא דרך מלבוש גמור שיש לו בית ראש וכ"ש הלאבצידעקליך של ההמון שיש בהם גם קרסים לחברם והוא דרך מלבוש גמור א"צ שיעור הנ"ל כמו דמותר לצאת בשבת במלבושים קצרים אף שאין בהם שיעור לכסות ראשו ורובו אף דסודר אסור לצאת בו להרמב"ם עד שיהי' בו שיעור הנ"ל וא"ש בעזהי"ת:
וכן מבואר בפע"ח שער הציצית שער ב' וז"ל אמנם הט"ג הוא א"מ דז"א בהיותו גדיל שנגדיל ונעשה לו י"ס ונתפשטו ראשו וזרועותיו ואז שיעור "הטלית הזה" הוא כדי לכסות ראשו ורובו וכו' עיי"ש מבואר להדי' דאבל הט"ק אין לו שיעור זה לכסות רו"ר:
ג) אשר כתבתי באות ז' דמה שנוהגין להתעטף בטלית ולהמשיך הטלית לפניו עד החזה דלענ"ד בזה כל המוסיף גורע דעיקר העיטוף נצמח מחמת שרוצים לצא' לדעת הגאונים ז"ל דס"ל דליכא מצו' רק בעטיפה כעטיפת ישמעאלים ולדעתם ז"ל צריך להיות תמיד מעוטף בטלית רק משום דלא קימ"ל כן ע"כ עושין העיטוף רק בשעת ברכה ואיך אפשר לדידהו לומר דהמצוה להתעטף כל פניו עד החזה ואיך אפשר שיהי' כן דרך הישמעאלים לילך כל היום שתום העין ואיך עוסקים במלאכתם ובודאי אין זה דרך לבישה לילך כל היום בכסות עינים שלא יוכל להשתמש באור עיניו, והתוס' כתבו בנדה (ס':) דליכא מצות ציצית רק כשיש הנאת לבישה ובאופן לבישה כנ"ל אינה הנאה אלא עינוי וסיגוף, וע"כ נכון להתעטף אך עד למטה מפיו קצת כמ"ש הב"י והמג"א בזה יכולין להביט ולראות עדיין בסמוך להם ויכולים לילך באופן זה בשווקים וברחובות ולהסתכל שלא יפול בא' הבורות גם יכולין לעסוק במלאכתם באופן זה כידוע לכל מי שרגיל בעיטוף כזה ע"כ לשוני וכ"ק הרמה נתאמץ ליישב המנהג דכיון דמתעטף עד למטה מן החזה הרי יש בכלל זה עיטוף עד למטה מפיו ויש בכלל מאתים מנה וכו' עכתד"ק, וגם אני חפצי עוז ליישב מנהג ישראל והנני להביא קצת סמוכין לדברי קדשו שליט"א מהא דרש"י ריש סוכה דא"א לפסול מחיצות של ברזל בסוכה משום דירת קבע משום דיש בכלל קבע עראי הנה דאע"ג דבמחיצות של ברזל יש חסרון דלא הוי דירת עראי מ"מ כיון דיש בכלל קבע עראי א"א לפסול בשביל שהוסיף וה"נ דכוותה:
עוד מצינו כזה במנחות (ל"ח:) דשיעור גרדומי ציצית כדי לענבן בעי ר"א אלימי דלא מיענבי ואי הוי קטיני מיענבי מאי אמר לי' ר"א ברי' דרבא לר"א כש"כ דמינכר מצוותייהו, הנה דאע"ג דעתה יש חסרון שא"א לעונבם מ"מ א"א שיפסול מצד תוס' כיון דעכשיו יותר מינכר מצוותייהו, ובני מ' בנימין נ"י דחה ראי' זו די"ל דהא דצריך כדי עניבה אינו מחמת עניבה רק הוא סימן בעלמא כעין דאמרי' בגמ' כמה שיעור מיל כמחמתן לטברי' דלא תלי כלל בחמתן וטברי' רק ב' אלפים אמה אך שהוא סימן ככה בנ"ד הי' כוונת חז"ל ד' אגודלין (כמ"ש הח"א דזה שיעור כדי עניבה] או פחות מזה אך שנתנו לנו סימן לדעת כמה שיערו שהוא כדי שנוכל לעשות עניבה וכיון דלא תלי בעצם בעניבה א"כ פשוט דא"א שיהי' חסרון באלימי כיון דסו"ס יש בהם שיעור זה עכ"ד בני נ"י:
נומיתי לו דא"כ מה ס"ד דר' אשי להסתפק באלימי כיון דסו"ס יש בהם השיעור פשיטא דכשר חזר ואמר בני נ"י די"ל דזה עצמו הי' ס' דר"א אם הא דבעי כדי עניבה תלי באמת בעניבה ולפ"ז באלימי דלא מיענבי פסול א"ד שאין זה אלא סימן כנ"ל וע"ז פשיט לו ר"א ברי' דרבא דאינו אלא לסימן וא"כ כש"כ דמינכר מצוותי' ויפה אמר, אך משמעות הש"ס יותר נוטה למה שכתבתי, ומצאנו עוד כזה בעירובין (ה':) ברש"י ד"ה ד' אמות דאי עבדי' משום לחי הוי כשר אפי' בד"א דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו, אך התם דוקא בעבדי' לשם לחי אבל בעומד מאליו ל"א סברא זו עייש"ה:
**(ובהאי ענינא אמרתי על מה שפקפק המהר"ל ז"ל בס' נר מצוה על מנהג ישראל להדליק נ"ח ונר שבת בנרות שכורכין השעוה על הפתילה או שכורכין החלב על הפתילה והמהר"ל ז"ל כ' דאין יוצאין בזה כלל דהמצוה רק בנר ונר היינו שהפתילה בשמן ובכלי אבל באופן הנ"ל לא נקרא נר רק אבוקה ואין אבוקה הוא נר כדאי' במדרש דומין הצדיקים בפני השכינה כנר בפני אבוקה וכו' עיי"ש ואני כתבתי בצדו לע"ד הקלושה ממדרש הזה יש סמוכין למנהג העולם דכיון דאבוקה עדיף מנר וכיון דנר כשר כש"כ אבוקה. וכזה ממש פריך הש"ס בפסחים (ו'.) לענין בדיקת חמץ לאור הנר ואבוקה לא והאמר רבא למה צדיקים דומים בפני השכינה כנר בפני האבוקה הנה מייתי הש"ס ראי' מזה דכיון דנר כשר לבדיקה כש"כ אבוקה דעדיף טפי, וכל תירוצי הש"ס בפסחים שם לא שייכי בנ"ד דוק ותשכח והדרין לסברת הש"ס שם בס"ד דכיון דאבוקה עדיף טפי מנר וא"א לומר דבנר כשר ולא באבוקה, ויש לדמות זה לדברי רש"י ריש סוכה דא"א לפסול בסוכה מחיצות של ברזל משום דירת קבע כיון דיש בכלל קבע עראי, וה"נ א"א לפסול אבוקה בנ"ח ובנר שבת דיש בכלל אבוקה נר, ומה שהוכיח מהר"ל ז"ל מהא דשבת (כ"ג:) לא כפה עלי' כלי עשאה כמדורה ואפי' לא' אינו עולה י"ל דמדורה לאו היינו אבוקה דמדורה עשוי' להתחמם אצלה כעין מדורת בית המוקד, וכעין שבת (כ"א:) ואי איכא מדורה ל"צ נר אחרת להשתמש לאורה ואי אדם חשוב הוא אפי' איכא מדורה צריך, מבואר דעיקר המדורה אינה להאיר [דאל"כ מדורה בבית אדם חשוב מהו עושה ואם להאיר א"כ חזינן שאינו אדם חשוב לענין זה ולמה צרי נר אחרת] רק להתחמם לאורה או לבשל עלי', (וכיון דחזינן דהגמ' נקיט מדורה ובפסחים אבוקה, ש"מ דתרי מילי נינהו, גם לזה הערני קצת בני נ"י הנ"ל]:)**
ד) ומה שכתבתי לפקפק מחמת דברי התוס' נדה (ס':) דבציצית בעינן הנאת לבישה עתה נלע"ד ליישב דהנה שם אמרי' בגד שאבד בו כלאים לא יעשנה מרדעת לחמור אבל עושה אותן תכריכין למת והק' התוס' דהא הוי לועג לרש ותי' רשב"ם דאין בו איסור אפי' לחי כה"ג שאין המת נהנה בו וקשה דגבי ציצית נמי אין החי חייב בו אם אין בו הנאת לבישה וכו' הנה מבואר מתירוץ הרשב"ם דס"ל דבציצית לא בעינן הנאת לבישה דאל"כ מה חילוק בין ציצית לכלאים, וכ"מ בד"מ סי' ח' דטליתות שלנו אין בהם הנאת לבישה ומ"מ חייבי בציצית:
ונלע"ד ראי' לרשב"ם מתוספתא שהעתיקו הרי"ף ורא"ש ורמב"ן בהלכות פ"ד דנדרים המודר הנאה מחבירו מותר להביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים והעתיק טעם זה הטו"ז יו"ד סי' רכ"א סקכ"ד, ובגליון רש"א שם תמה תיפ"ל דלמתים חפשי, ונראה לישב דהתוספתא נחית לסברת הרשב"ם ז"ל דכל מידי דאם הי' חי הי' אסור אסור גם במת משום לועג לרש אך כיון דלא אסר עליו אלא הנאה וכיון שאין הנאה למתים וכיוצא בזה גם בעודנו חי הי' מותר ל"ש בזה לועג לרש, וזכינו לדון מדברי התוספתא הזו דל"ש לועג לרש אלא במידי דלא צריך הנאה אבל מה דתלי בהנאה דכה"ג גם בחי הי' מותר ל"ש לועג לרש וכיון דאשכחן בגמ' דבציצית איכא משום לועג לרש ש"מ דחיוב ציצית לא תלי בהנאת לבישה וכמבואר מדברי הרשב"ם
**(שוב נתיישבתי ליישב דברי תוספתא הנ"ל דהנה בנדה (ס"א:) בגד שאבד בו כלאים וכו' אבל עושין ממנו תכריכין למת א"ר יוסף זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא וכ' התוס' דאי אמרת מצות אין בטלות כשיקום לתחה"מ יעמוד במלבושיו שנקבר ויעבור אז על איסור שעטנז עיי"ש, ובס' הק' נועם מגדים סו"פ לך לך כ' דהא דמצות בטלות לע"ל היי"ד לאווין אבל עשין אין בטלות עיי"ש, ובנדר יש עשה דכל היוצא מפיו יעשה וע"כ אם הי' הנאה למתים הי' אסור להלבישו תכריכין אלו דכשיעמוד לתחה"מ יעבור על עשה הנ"ל דכל היוצא מפיו יעשה וע"כ הוכרח התוספתא לומר אין הנאה למתים:)** כ"ז כתבתי ליישב מנהג העולם מ"מ נכון יותר לקיים המצוה ברווחא ושלא להמשיך הטלית כ"כ לפניו [ובסידור הרב ז"ל כ' דא"צ להמשיך אפי' עד למטה מפיו יעו"ש] אך ב' כנפות שלאחוריו יגביה עד החזה וכך יתעטף, ובעיקר דברי שאין דרך הישמעאלים לכסות עיניהם כן מבואר ברש"י שבת (ס"ה.) ד"ה יוצאות רעולות דרך ערביות להיות מעוטפות ראשן ופניהם חוץ מן העינים, וזה כביר בלמדי מס' שבת העירותי בזה, אך עתה בשעת כתיבתי העירני לזה ח"א:
והנה הבאתי דברי המג"א סי' ח' סק"ב בשם כתבים שיתעטף כעטיפת ישמעאלים עד פיו ואח"כ יתעטף עד החזה פנים ואחור, וכ"ק הרמה תמה על המג"א וכ' שלא מצא כן בכתבים לעשות ב' עטיפות עתה נתיישבתי דאין כוונת המג"א כלל לעשות ב' עטיפות, אך סדר העטיפה כך היא בחלק הטלית שלמעלה יתעטף עד למטה מפיו, ובחלק התחתון של הטלית יגביהו עד החזה ויסבב אותו סביב לכל גופו פנים ואחור ומש"כ המג"א ואח"כ אין הפי' אחר כל העטיפה רק אחר שהמשיך הקצה העליון של הטלית עד למטה מפיו וז"ב, וכן מבואר להדיא בסידור הרב ז"ל דף ח' בה' ציצית:
ה) באות ד' כתבתי להשאיר פיאות עד אמצע האוזן, האמנם כי בשו"ע יו"ד סי' קפ"א דשיעור הפיאות עד למטה מן האוזן, לע"ד צע"ג כי המעיין בטור וב"י שם יראה לעינים דאין שום דיעה להחמיר כ"כ, ותו דמקום חיבור הלחי לצדעים בכלל פיאות הזקן הוא לכל הדיעות כמ"ש הטור שם ולמטה מן האוזן ליכא צדעים כלל, ולכאורה לשון השו"ע נובע מרש"י מכות (כ'.) ד"ה שתים מכאן וז"ל ה' פיאות יש לו לזקן א' למטה מן האוזן מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד שם ושם נקרא פיאה בחודו של לחי הבולט לחוץ ששם מתחלת הזקן וכל מה שלמעלה עד הצידעא בכלל פיאות הראש הוא עכ"ל משמע לכאורה דמה שלמעלה ממקום הנ"ל דהיינו מלמטה מן האוזן בכלל פאת הראש הוא אבל אאל"כ דרש"י ז"ל עצמו כ' שם ד"ה חייב על הראש שתים דשתי פיאות יש לו להראש שהראש כשתי חתיכות מקום השיער חתיכה א' ומקום הפנים והזקן חתיכה א' ומתחברות זו עם זו בצד האוזן משלפניו מקום שלועזין טופלא ובתוס' יו"ט שם כ' דטופלא בלשונינו שלוף וידוע דהשלעפין אינו למטה מאוזן רק למעלה גם דכ' ומקום הפנים והזקן חתיכה א' והפנים מתחילין למעלה סמוך לעינים שהוא גובה הפנים רימנא דאפי ע' רש"י שיר השירים קפיטל ב' פסוק ג' ותו דרש"י עצמו כ' דלמטה מן האוזן היא מקום לחי התחתון ובוודאי גם לחי העליון מכלל הפנים הוא ולא מכלל הראש עי' יו"ד ריש סי' ל"ז, ותו דהרא"ש והטור סי' קפ"א כתב בשם רש"י דפאת הזקן הוא במקום חיבור לחי לצדעין כמ"ש לעיל וכן מצאתי בפרישה סי' קפ"א סקי"א דבלחי התחתון ליכא חיבור לחי לצדעים עיי"ש והוא פשוט ועכצ"ל דמ"ש רש"י דמה שלמעלה עד הצידעא בכלל פאת הראש הוא אין הפי' למעלה מלחי התחתון שדיבר לפני זה דהרי לא כ' למעלה מזה רק כוונתו למעלה ממש דהיינו למעלה מלחי העליון, ומש"כ עד הצידעא היינו עד סוף הצידעא ועד בכלל, אמת כי בפרישה ס"ק י"א נראה קצת דדיבור רש"י הנ"ל ד"ה שתים מכאן אינו עולה בקנה א' עם מש"כ הרא"ש והטור בשם רש"י הנ"ל דלפי דבריו התחלת פאת הזקן בלחי התחתון ואילו הרא"ש והטור כתבו בשמו דהתחלת פאת הזקן הוא במקום חיבור לחי העליון עם הצדעים וא"כ אזדא לה ראי' הנ"ל ממש"כ הטור בשם רש"י להוכיח ממנו כוונת דברי רש"י הנ"ל כיון דפליגי אהדדי אליבא דרש"י מ"מ גם בפרישה עצמו מבואר כדברינו בגוף הדין דאף לפי דיבור רש"י הנ"ל מ"מ אין מקום פאת הראש מתחיל למטה מן האוזן שהרי כ' דלפמש"כ הרא"ש והטור בשם רש"י יהי' פיאות הראש והזקן סמוכין ותכופין זה אצל זה, משמע אבל לפי משמעות רש"י בדיבור הנ"ל דפיאות הזקן אינו במקום חיבור הצדעים עם הלחי רק בלחי התחתון ע"כ יש הפסק בין פאת הראש לפאת הזקן דפאת הראש הוא למעלה במקום חיבור הלחי והצדעים ואלו פאת הזקן הוא למטה בלחי התחתון וא"כ כל משך המקום של לחי העליון אינו לא מכלל פאת הראש ולא מכלל פאת הזקן הנה מפורש כדברי, ובריטב"א הובא בב"י בבדה"ב בסי' הנ"ל מפורש כן דיש הפסק בין פאת הראש לפאת הזקן שאינו לא מכלל פאת הראש ולא מכלל פאת הזקן, עוד הוכחה לזה דהב"ח כ' סי' קפ"א דגם הצדעים בכלל הראש הם לענין פאה דהרי חזינן דקטן שאין לו עדיין זקן מ"מ הצדעים מלאים שיער עיי"ש וקטן אין לו שיער לעולם בסוף האוזן, עוד הוכחה לזה מגדולים שיש להם זקן בגוון אחר מגוון שער הראש אז ניכר להדיא ונראה לעינים כי מקום התחלת גוון הזקן הוא בשערות שיוצאים באמצע האוזן ולמטה והשערות שלמעלה משם דומים לגמרי למראה שערות הראש ומשם ולמטה דומים לגוון הזקן דוק ותשכח ע"כ חלקי אמרה נפשי דשיעור פאת הראש אינו נמשך רק עד למטה קצת מאמצע האוזן ולא יותר ודברי השו"ע צע"ג ה' יאיר עיני:
**(
ועיין שו"ת אמרי יושר סי' קפ"ג בתשובתו אלי שנדחק ג"כ בזה, אמנם אחר זמן מצאתי דאתי לידי מד"ר פ' ואתחנן אות י"א ובעץ יוסף שם מבואר דאע"ג דמה"ת אין איסור רק כעין תער מ"מ צריך פיאה עד למטה מן האוזן מפני דרכי האמורי עיי"ש והוא מקור נאמן לדברי השו"ע ודבר ה' בפיו אמת אך שקצ"ע למה לא כ' מזה הב"י מאומה בספרו הארוך)**
אגב הנני להעיר היות ראיתי איזה אנשים אפילו היראים שמשיירין פיאות ארוכות שעיקרן יוצא בגובה הראש ונמשכין והולכין למטה מ"מ מגלחין השערות שתחת הפיאות שעיקרן יוצא מן הצדעים שקורין שלעפין סמוך לאוזן במקום שבין גובה הראש עד הלחי ולע"ד הוא טעות גדול ונהפוך הוא דעיקר הפיאות הם אותן שעיקרן יוצא שם בצדעין אשר בין גובה הראש עד הלחי במקום המסומן לעיל אבל פיאות היוצאין בעיקרן בגובה הראש מותר מעיקר הדין לגלחן לגמרי וכן מבואר להדיא ברש"י מכות (כ'.) ד"ה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו אחורי אזנו אין שיער כלום וכן במצחו אין שיער כלום אבל בצדעיו יש שיער וכו' משמע דאותן השערות שצומחין בצדעין הן הן הפיאות דאף השערות היוצאין מן הראש ונמשכין למטה זה יכול להיות גם במצח ולמה כ' רש"י דבמצח אין שיער כלום רק בצדעין ותו דבשו"ע יו"ד סי' קפ"א סעיף ט' שיעור הפיאה מכנגד שיער שעל פדתתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד וכו' וע"כ אין כוונת השו"ע דאורך השערות יהיו כ"כ דז"א דמעיקר הדין אין שיעור לאורך השערות כלל כל שאינו מגלחן סמוך לבשר מותר לכו"ע ע' שו"ע שם ס"ב ובש"ך סק"ב [ואין באורך הפיאות רק הידור מצוה [ע' ברכ"י סי' קפ"א מנהג אר"י ז"ל] וכעין שכ' המהר"ל והשל"ה לענין מצה דאף דסגי בכזית מ"מ כל מה שאוכל יותר הוי הכל בכלל המצו' וכעי"ז בתוס' סוכה (ל"ט.) לענין לולב אף דמדאגביה נפיק בי' מ"מ מצוה מן המובחר להיות הלולב בידו יותר עיי"ש] [ומדברי עץ יוסף הנ"ל בהג"ה משמע קצת דצריך להשאיר פיאות ארוכות עד למטה מן האוזן משום דרכי האמורי ומ"מ אין זה מעיקר הדין] וע"כ הא דשיעור הפיאה מפדחת עד למטה היינו כל השערות הצומחין שם אסור לגלחן סמוך לבשר וכ"מ להדיא ברש"י מכות (כ'.) ד"ה שתים מכאן דכל מה שלמעלה מן הזקן עד הצידעא בכלל פאת הראש הוא וז"ב, ומזה תבין דמה שכתבתי להשאיר פיאות עד נגד אמצע האוזן אין כוונתי שיהי' אורך הפיאות כ"כ דאין שיעור לאורך השערות כלל רק שישאיר עיקרי השערות עד המקום המסומן הנ"ל ולא יגלחם סמוך לבשר רק ישאיר מהם קצת:
ו) ומה שכתבתי בענין לא תחמוד דדעת רבינו יונה ז"ל בס' שע"ת דהמפציר ליתן לו מתנה עובר בלא תחמוד וכ"ק שליט"א כ' אולי דעת יחיד הוא אינני כדאי לדון בדה"ק דלענ"ד הקלושה והרטושה הדברים מוכרחים מעצמן ואפי' לא אמרן ר"י הי' ראוי לדון כן מהיקש שכליי לפי פסק הרמב"ם והשו"ע סי' שנ"ט סעי' יוד כל החומד עבדו או אמתו או כליו ש"ח או כ"ד שאפשר שיקנהו ממנו והכביד עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו הר"ז עובר בלא תחמוד הנה דאע"ג דבסוף מכר מדעתו מ"מ כיון שבא בסיבת הפצרתו עד שהוציאו מרצונו עובר בלא תחמוד ואם במכר שנתן לו מעות כן כש"כ במתנה שאם מפציר ליתן לו מתנה עובר, ואם במתנה כה"ג אי"ע בל"ת איך נאמר דבמכר עובר, ואטו משום דנתן לו מעות מגרע גרע יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ובעניי איני יודע שום סברא וחילוק בין מכר למתנה לענין זה ואשר כ' כ"ק הרמה דמצינו בכמה דוכתי בדבר שהוא דעת א' מהפוסקים אף שאין נמצא חולק מפורש עליו אין פוסקים כן והביא לדוגמא מש"כ יראים לענין חגורה דבעינן על בשרו דוקא עכתדה"ק, הנה בדברי היראים מפורש להיפך בתוס' שבת (י':) בד"ה טריחותא בשם מחזור וויטרא דאבנט של מכנסים מועיל לענין לבו רואה את הערו' ואע"ג דאבנט הוא על המכנסיים ולא על הבשר כמובן. וכ"כ הרא"ש שם וכ"מ להדי' בר"ן שם דמי שלובש מכנסיים אין בו משום לבו רואה את הערו' [רק דמ"מ צריך לחגור משום הכון ובזה חולק על מחזור וויטרא] הנה דרוב ראשונים חולקים על היראים המחזור וויטרא והתוס' והרא"ש והר"ן, אבל במקום שלא נמצא חולק מפורש על איזה ראשון תמיהני מאד אם המצא תמצא איזה דבר שלא נפסוק כמותו. והרמ"א ז"ל בחו"מ סי' כ"ה סעיף ב' וז"ל כ"מ שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים והאחרונים חולקים עליהם הולכים אחרי האחרונים דהלכה כבתראי אבל אם לפעמים נמצא תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר ונמצא אחרים חולקים עליו אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואילו הוי ידעו הוי הדרי בהו עכ"ל משמע דאם לא נמצא בפי' חולקים אחרונים לית דין ולית דיין דא"א לדחות דברי גאון קדמון אף שהוא יחיד ומסתמא ה"ה בשאר פוסק מהקדמונים ז"ל וע"כ לא מצינו רק במקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג והיינו כשיש פלוגתא או לפעמים אף ביחיד נגד רבים אזלי' בתר מנהג כמ"ש ש"ך יו"ד סי' ס"ה סק"ז עיי"ש וכדאמרי' נהוג עלמא כתלתא סבי ובר"ה (ט"ז.) כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כר"י אף דרבים חולקין ע"ז מ"מ אלו ואלו דא"ח הן [ובהאי ענינא אמרתי לבאר הא דאמרינן בביצה (י"ט.) תנאי שקלית מעלמא ותמו' הלשון וביארתי דהנה הביט בתורה וברא את העולם, וכן בלימוד התורה מקיימין העולם כדאי' בזה"ק פ' תרומה קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא וישראל משתדלי באורייתא ומקיימי עלמא וא"כ כל דין מדיני התורה הוא יסוד ועמוד וקיום העולם ובמקום שיש פלוגתא כיון דאלו ואלו דא"ח הן הרי כל שיטה ושיטה חלק מקיום העולם וכיון דהתרצן העלם לגמרי דעת האומר נדו"ד קרבין ביו"ט וס"ל דלכו"ע נדו"ד אין קרבין ביו"ט א"כ עי"ז חסר בסיס א' מקיום העולם ע"כ אמר לו תנאי שקלית "מעלמא" שסילק אותן התנאים מחזיקי שיטה זו מהיות קיום העולם ומה"ט נקרא ת"ח בוניך א"ת בניך אלא בונייך וכן בפ"ט דמקואות מ"ו של בנאים מצד א' וקאי על ת"ח עי"ש במפורשים, משום דכל ת"ח יש לו חלק בבנין העולם כאמור **(
קצ"ע ע"ז בעירובין (ט':) אלא ר"ח אם איתא דלא סבר לה למה ליה למיתני.)** ובהאי ענינא נלע"ד בהא דאמרי' בכ"מ בגמ' הא דר' פלוני ברותא הוא, דהנה כל סברא של ת"ח בתורה הוא חלק מקיום העולם כנ"ל אך יש סברא שממשיך קיום ומציאות לעולם ויש סברא שאין כחה יפה לכך ומ"מ מועלת להסיר הקליפות מחריבי העולם העומדים בחוץ, וזה פי' הא דר' ברותא הוא שאע"ג שאינה סברא גמורה להלכה מ"מ הוא קצת סברא ומועלת להסיר החיצונים ולהבריחם החוצה הלאה מנגד להעולם, שוב מצאתי סמך לזה בתקו"ז תכ"א ע"ד: ברייתא אפיקת לכון ולבנייכו מגלותא ומשעבודא ודינא דההיא דממנא על גלותא על בנייכו, והכלל שכל סברא של תנא או אמורא או שאר ת"ח אף שאינה הלכה מ"מ שם תורה עלה ובכלל בנין העולם הוא]:
וע' ר"ן בשם ראב"ד ברפ"ק דע"ז גבי חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר דחכם יכול להמשיך מהות איסור בהוראתו אפי' במקום שאין הלכה כמותו, ויעויי' ריטב"א יבמות (י"ד.) חידוש גדול בענין זה דאי איפלגי ב' תנאים או ב' אמוראים א' מתיר וא' אוסר הי' הרשות ביד כל איש ישראל לעשות כדברי מי שירצה ודוקא באותה חתיכה שהי' לפניהם ע"ז יש כח לחכם להמשיך מהות לפי דעתו אפי' אם אין האמת אתו אבל אם בא מאורע כזה עוד הפעם לפניהם אז בדאורי' הלך אחר המחמיר אף שדומה לגמרי לנדון פלוגתתם עיי"ש ויעויי' נתיבות עולם למהר"ל ז"ל נתיב התורה פרק ט"ו וז"ל ויותר ראוי ויותר נכון שיהי' פוסק מתוך התלמוד ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמתו שתהי' ההוראה לפי האמת מ"מ אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה עם כ"ז אהוב הוא אל השי"ת כאשר מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור א' ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עור בדרך וכו' עיי"ש והוא מתאים עם דברי הריטב"א דאפי' מי שטועה מ"מ יכול להמשיך מהות היתר כפי אשר תבינהו חכמתו [ואל"כ איך יהי' אהוב אל השי"ת כשמאכיל דבר איסור לישראל בטעות הוראתו] וזה ענין אלו ואלו דברי אלקים חיים הן דכיון דיש בזה קצת סברא כהמתיר מועלת סברא זו להמשיך היתר וע' רמב"ן בהקדמה לס' מלחמות ה' במש"כ שאין סברות התורה כחכמת ההנדסה שאם האמת כדברי זה א"א שיהי' אמת כדברי חברו שאומר באופן אחר משא"כ בתורה יעו"ש וכ"ז כשיש ב' דיעות א' אוסר וא' מתיר אבל לא במקום שאין חולק בדבר:
המשתחו' מול הד"ק ארי' צבי אבד"ק אזעגלוב.