אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן ב

סימן א

בטו"ז או"ח סי' י"ב סק"ג מבואר בתחלת דבריו דאם בשעת עשיית הציצית הי' כשיעור ואח"כ נפסקו מועיל שיחזור ויקשור לכשיעור, וכן העתיק הבה"ט ובשע"ת חולק ע"ז, גם הלבושי שרד תמה ע"ז דאפי' היכא דאח"כ נפסלו שייך ג"כ פסול דתעשה ולמ"ה בפסול היכא דפסולו בגופו כמ"ש המג"א סי' כ"ג סק"א דדווקא היכא דיש ד"א המונעו ל"מ תולמ"ה כשנולד החסרון אח"כ אבל היכא דפסולו בגופו גם כה"ג פסול עיי"ש ולענ"ד הקלושה והרטושה נראין דברי הבה"ט דלכאו' ק' לפמש"כ הלבוש דשיעור אורך הציצית הוי רק מדרבנן והסכימו לדבריו הא"ר והפמ"ג סי' י"א סק"ג ואני מצאתי בס"ד להדיא כן בזה"ק פנחס (רכ"ח:) דתקינו אורך הציצית י"ב אגודלין עיי"ש לשון דתקינו משמע להדי' שהוא מדרבנן, וראיתי בח"א כלל י"א שפקפק קצת בדברי הלבוש, אך אחרי שמבואר כן להדי' בזה"ק שוב אין לפקפק בזה, א"כ אפי' בתחלת עשייתן ל"ה בהם כשיעור יועיל שיקשור בהם עוד להוסיף לכשיעור דהיכא דפסול רק מדרבנן ל"ש תולמ"ה כמבואר בסוכה (י"ב.) לענין מסכך בחבילה דאם התירן כשרות אף דבשעת סיכוך הי' פסול מדרבנן וכ' הר"ן כיון דהוי רק פסולא מדרבנן ונסתלק הפסול כשר, וכ"פ הטוש"ע סי' תרכ"ט סי"ז ובשו"ע הרב ז"ל שם סעי' כ"ח, וה"נ דכוותה, אך ראיתי באבני נזר סי' ת"ע סק"ג נסתפק לומר דהא דבחבילה ל"ש תולמ"ה הוא משום דבשעה"ד מסככין בו לכתחלה, אך שם סק"ו הוכיח מס' יראים דאפי' דבר שכשר בשעהד"ח מ"מ אית בי' פסול דתולמ"ה וא"כ ע"כ צ"ל בחבילה דהטעם כנ"ל משום דהוא רק דרבנן כמ"ש הר"ן, ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, וכיון דהוא רק דרבנן ס' דרבנן לקולא, אך נראה דיש לחלק דציצית בעי' עשיי' לשמה וכיון דבשעה שתלה הציצית בבגד היו פסולין מדרבנן ואפילו מדאורייתא אינו יוצא כל שיש פסול דרבנן כמ"ש תוס' סוכה (ג'.) וא"כ ל"ח עשיי' לשמה כיון דיודע בודאי שאינו מצו' מה מהני כוונתו למצו', אך ברש"י ביצה (ל"ה) ד"ה הא קמ"ל וכו' שאם הכין טבל מע"ש ועבר ותקנו בשבת מתוקן וחל הכנתו למפרע להוציא מתורת מוקצה עיי"ש ונימא נמי כיון דיודע בעצמו שאסור משום טבל איך יועיל הכנתו ואין לומר דמיירי שבדעתו הי' מיד לעבור על השבות ולתקנו בשבת דרש"י כ' אם בא אדם א' ותקנו משמע דלאו היינו שהכין תיקנו רק אחר:

שו"ר בט"ז סי' קע"ט סק"ד כ' כעין דברינו הנ"ל דהיכא דבאמת מסופק בלבו אם יביאו לו ל"מ אפי' מכוון בפי' לפטור לאפוקי מידי היסה"ד, והמג"א שם ס"ל דאפי' כה"ג מהני דעתו וכ"כ במג"א ק"צ סק"ז, וכ"מ ברא"ש פ' כיצד מברכין סוס"י כ"ט והובאו דבריו להלכה בשו"ע סי' קע"ד סוף סעי' ז', דהרוצה להסתלק מן הס' [אם לברך על המים שבתוך סעודתו בכל פעם משום נמלך] ישב קודם נטילה במקום סעודתו ויברך ע"ד לשתות בתוך סעודתו, הנה דאם דעתו בפי' לפטור ל"ח נמלך וכ"כ להדי' בב"י שם, ולכאו' צ"ע דמה בכך דדעתו בפי' לפטור סו"ס הלב מסופק בכל פעם אם ישתה עוד דלדיעה זו דחשיב נמלך בכל פעם אטו נשתנה טבעו מחמת שבירך קודם סעודה:

שוב נזכרתי מהמשנה פיאה סוף פ"ו אם אמר הריני קוצר ע"מ מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה וכ' הר"ב משום דמתנה עמשכ"ב ורעק"א נתקשה בזה אך בשנות אליהו כ' דס"ד דכיון דאמר מתחלה הוי כאילו לא שכח כלל עיי"ש, והיינו דשכחה הוא שלילת הדעת וכיון דנתן מעיקרא דעתו ע"ז והתנה חשיב כאלו ידע גם אח"כ דכמו דמהני אמירה אלאחר ל' כמ"כ מהני ידיעה אלאחר ל' ובמ"א הארכתי, וזה סמך לדברי השו"ע סי' קע"ד ס"ז דמה שדעתו בפי' לפטור מסלק ממנו דין נמלך ודוק, ומ"מ גם מש"כ נשמע מזה דמהני כוונתו נגד ידיעת הלב דכאן ג"כ הלב באמת מסופק כמה ישתה וגם עתה בשעת ברכה מסופק בזה מ"מ כשמכוון בפי' מועיל, ומ"מ צריכין לבוא גם להמשנה פיאה דאל"כ אף דעכשיו מכוון מ"מ כששותה כוס א' וסובר שלא ישתה עוד אז הוי נמלך וע"כ דכוונתו דמעיקרא מועיל ותרתי ש"מ ודו"ק, וגדולה מזו דבב"ת (קמ"ב.) דהיכא דרפויי מרפיא בידי' ל"ח כוונה לקנין אף שאמר בפי' שכוון לקנות מ"מ כיון דאנו יודעין שבלבו הדבר מרופה ל"ח כוונה, וכן מבואר בתוס' גיטין (כ"ב:) דכותב גט שלא בצווי הבעל חשיב שלא לשמה משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת הנה דאפי' צווח שכותב לשמה ל"מ דאנן סהדי שאין ברור אצלו וע' תוס' גיטין (פ"ד:), כש"כ כאן דהוא יודע בבירור בלי ס' שאינו מצו' איך יועיל כוונתו למצו' ע"כ חשיב בשעת עשיי' שלא לשמה ממילא אח"כ כשהוכשר פסול מדאורייתא משום שלא נעשה לשמה, משא"כ גבי סוכה דל"ב סיכוך לשמה כב"ה סוכה (ט'.) ע"כ כשנסתלק הפסול דרבנן כשר לגמרי, והשתא דאתית להכי דכל הפסול בציצית שאין בהם כשיעור בשעת עשיי' מצד שלא לשמה א"כ צדקו דברי הט"ז דאם הי' כשיעור בשעת עשיי' ואח"כ נפסקו שפיר מהני קשירה דכאן לא משום שלל"ש איכא ולא משום תולמ"ה איכא כיון דהוי רק פסול דרבנן:

והנה בתוס' סוכה (י"א.) ד"ה פסיקתן זו היא עשייתן גרע מעשאה מן הקוצין דאע"פ שעושין אח"כ הציצית לגמרי ל"ח לי' עשייתן משום דבעינן תליי' לשם מצו' עכ"ל והנה מדברי התוס' אלו יש לי סייעתא ותיובתא, סייעתא שהרי כתבו דבתולמ"ה סגי בגמר גרידא שיהי' בהכשר ע' אבני נזר או"ח סי' ט', והכ"נ סגי כשקושר ומשלים לכשיעור אז הוי עשיי' בהכשר, אף שבתחלתו ל"ה בו כשיעור, ותיובתא דלפמש"כ לעיל כל שיש פסול בעשיי' חשיב שלל"ש וה"נ כיון דפסול משום תולמ"ה ממש חשיב ג"כ שלל"ש ושוב יופסל דהרי לענין לשמה כתבו דבעינן מתחלה וע"ס:

עוד יש לי לדון דפסול דרבנן לעולם ל"ח פסולו בגופו לפמ"ש האחרונים דאיסור דרבנן ל"ח איסור חפצא רק איסור גברא וסמך לזה שמעתי מח"א מש"ס ריש סוכה וריש עירובין דמבוי דרבנן לא תני פסולא רק תקנתא ויפה העיר, ע"כ ל"ח פסולו בגופו ולפי כללא דכייל המג"א סי' כ"ג דאם בשעת עשיי' הי' בהכשר ואח"כ נולד פסול מחמת ד"א ל"ח תולמ"ה ה"נ יכול לקשור לאחר שנפסל כיון דבשעת עשיי' הי' בהם כשיעור:

ואיני כדאי להכריע בדבר הלכה נגד השע"ת והפמ"ג ולב"ש מ"מ נלע"ד היכא דנפסקו כל הציצית ונשתייר בהם כדי עניבה דמצד עיקר ההלכה כשר בזה דעיקר כדיעה ראשונה דסי' י"ב ס"א דבכל הציצית כשר כשנשאר כ"ע, אך דהמנהג להחמיר כסברא האחרונה שהוא דעת ר"ת כמ"ש הרמ"א וכ"כ הרב ז"ל ומ"מ סיים הרב ז"ל דכשאין ציצית מצויים יש לסמוך על סברא הראשונה כי כן עיקר עיי"ש בזה נלע"ד לא מיבעי' דכשאין ציצית מצויין ונפסקו הציצית ונשתייר בכלן כ"ע יחזור ויקשור אף בהיותו מחוברין בבגד דכיון דעיקר הלכה דכשר לגמרי רק המנהג כר"ת יחזור ויקשור ויהי' כשר גם אליבא דרש"י, רק אפילו כשציצית מצויין נלע"ד לסמוך ע"ז כיון דאינו רק חומרא בעלמא לחוש לר"ת ומעיקר הדין הלכה כרש"י כמ"ש הרז"ל נלע"ד דיש לסמוך על דברינו לקשור בשעה שמחוברין ואי"צ לחזור ולהתירן כדעת הבה"ט דתפס לשון ראשון של הט"ז:

ועוד נראה דגם אם לא נשתייר כדי עניבה מן הענף רק מן הגדיל דקימ"ל בסוס"י י"ב דבשעה"ד שאינו מוצא ציצית אחרים יש לסמוך על הר"י דכשר אז יש לקשור ג"כ לאחר עשיי' ויהי' כשר גם לרש"י ומהיות טוב וכו', ובעיקר דברי המג"א דאף אחר שנעשה בהכשר ונפסל פוסל בו תולמ"ה הב"י סי' ט"ו כ' מפורש להיפך בנקרע כנף הבגד ל"ש תולמ"ה כיון דנעשה בהכשר, ואף שהביא שם בשם הנמ"י דהטעם משום תולמ"ה היינו משום דכתי' על כנפי בגדיה' ולגבי בגד השני חשיב תחלת עשייתו בפסול כמ"ש המג"א עצמו סי' ט"ו סק"ג עיי"ש בפמ"ג ולבו"ש שביארו כן דבריו, אך יש לדחות דשם ג"כ ל"ח פסולו בגופו רק מחמת הטלית, אמנם עיקר ראיית המג"א סי' כ"ג הוא מסימן י' ס"ו דדעת הרמב"ם בהטיל למוטלת חשיב תולמ"ה אף שתחלת עשייתו בהכשר, אבל הרי לא קימ"ל התם כרמב"ם רק כרש"י והרא"ש כמו שפ' הרמ"א לעיל שם, דאפי' חתך הראשונים השניים כשרים, וכ' רש"י והרא"ש טעמא דכיון דעובר על בל תוסיף בשעת הטלת השניים ל"ח מעשה בפסול ממילא חשיב עיקר המעשה בסוף בשעה שחותך את הראשונות עיי"ש, ואף שאינו עושה מעשה בגוף השניות רק בראשונות מ"מ כיון דלא עשה מעשה בפסול בשניות סגי בזה, ודוקא כשעושה מעשה בפסול והוכשר אח"כ ל"מ דלא קי"ל קציצתן זו עשייתן ע' סוכה (י"א) אבל בלא עשה מעשה כלל חשיב מה שהוכשרו אח"כ כמעשה בהכשר ואף של"ה מעשה בגופן, וא"כ כש"כ בנ"ד שהי' מעיקרא עשויי' בהכשר ואח"כ נפסלו ממילא וא"כ עכ"פ ליכא מעשה בפסול דהפסול ל"ה ע"י מעשה כלל רק ממילא [גם ל"ה בשעת מעשה הטלת הציצית דודאי עיקר הוא אותה מעשה הטלת הציצית] ואם הוכשר אח"כ חשיב המעשה אז, וז"ב מאוד ולכן לולא דמסתפינא נלע"ד דגם להמג"א כשר בנ"ד דדוקא בסי' כ"ג דמיירי שקשר הציצית בידים וזה חשיב כמעשה פסול בידים ודומה להטיל למוטלת להרמב"ם דעשה מעשה פסול בידים, משא"כ בנ"ד שנפסקו הציצית מעצמן דמי לגמרי לד' רש"י והרא"ש בהטיל למו למוטלת דהיכא דל"ה מעשה פסול [דבל תוסיף ל"ח מעשה] מעיקרא ל"ח תולמ"ה, הכ"נ הרי ליכא מעשה פסול כלל, עוד יש לי טעם לחילוק זה בהקדם לבאר דברי המג"א דיש חילוק בין פסולו בגופו אם פסול מחמת ד"א דלכאו' אין טעם לחילוק זה דא"ת דפסול מחמת ד"א ל"ח עשויי' בפסול א"כ אפי' יהי' עשוי' מעיקרו בפסול לא יחשב תולמ"ה ובאמת הרמ"א ז"ל ס"ל כן בסי' תרכ"ו ס"ב אך המג"א עצמו שם סי' תרכ"ו סק"ז כ' להחמיר וכן משמע במג"א סי' כ"ג הנ"ל דדוקא משום דעשוי מעיקרו בהכשר מכשיר בכה"ג כשאין פסולו בגופו ומה טעם לחילוק זה ולכאו' הוא פשרה בעלמא, אמנם נלע"ד ביאורו דכיון שעושה אח"כ מעשה לפסול מבטל מעשה ראשונה שעשה בהכשר והרי יש דיעות דגט שנכתב לשמה יכולין לבטלו ואף להדיעות דא"י לבטלו היינו משום דלא אתי דיבור גרידא ומבטל מעשה כתיבה לשמה, אבל כשעושה מעשה לפסול אתי מעשה ומבטל הלשמה של מעשה ראשונה וחשיב כאלו עשוי בפסול מעיקרו, ע"כ היי"ד בעושה פסול בגופו אבל כשעושה פסול בד"א ל"ח מעשה לגבי עצם הציצית ול"מ מבטל עשיי' ראשונה שהי' בהכשר. ולפ"ז בנ"ד דנפסקו מאליו בלא מעשה ודאי כשר ול"ח תולמ"ה] אמנם יש להעיר שלא יועיל קשירה בחוט להאריכו כשיעור י"ב אגודלין משום דהו"ל תרתי דסתרי דהרי מצוותה שיהי' ד' חוטין וצריך לפסקן קודם עשיי' כדאי' סוכה (י"א.) והרי כל הציצית קשורים יחד בקש"ק דחשיב חיבור בכה"ג וא"כ ליכא רק חוט א' רק דבהכי הכשירה תורה וצ"ל דכאן ל"ח הקשר חיבור ואם יחבר חוט א' ע"י קשר יחשב תרתי דסתרי, וכעי"ז כ' אבני נזר סי' תמ"ד לענין תר"ת בנשימה אחת עייש"ה, ועי' אבני נזר או"ח סי' יו"ד סוף סק"י דהא דהצריכה תורה קשר עליון בציצית אינו לחבר הציצית יחד רק לחבר הציצית עם הבגד עיי"ש ונלע"ד הכרח לזה דהרי המצו' שיהי' דוקא ד' חיטין וא"כ אא"ל דצריך קשר כדי לחברן יחד דא"כ יחשבו כלן כחוט א' וליכא ד' חיטין וע"כ דרצון התורה דקשר יהי' רק לחבר הציצית עם הבגד ולא לחבר עצם הציצית, ואף דממילא מתחברין גם הציצית עצמן ובכה"ת קשירה חיבור צ"ל דכאן בהכי הכשירה התורה ול"ח חיבור לגבי הציצית עצמן רק לגבי הבגד:

ובההוא ענינא ק"ל לדעת התוס' מנחות והטו"ז סי' ט"ו פסק כן להלכה דאם עשה ציצית בבגד פחות מכשיעור פסול אפי' אם הוסיף אח"כ לכשיעור טלית משום תעשה ולא מן העשוי בפסול וק' לי מסוכה (ט"ז.) בחוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה, ואמר ר"ה ל"ש אלא שאין בה טפח גובה ברוחב ז' אבל אם יש בה טפח ברוחב ז' על ז' כשר פרש"י דכיון דליכא חסרון בסכך רק בדפנות שאין בהם כשיעור גובה י"ט לית לן בה דבדפנות ל"ש תעשה ולמ"ה וא"כ ה"נ דליכא פסול בציצית רק בטלית והטלית אינו כלל מן המצו' ול"ש בי' תולמ"ה בפסול ומ"ש טלית מדפנות הסוכה, וניחא לי דשאני סוכה דגם הדפנות מן המצו' וכיון דהמצו' על שניהם על הסכך ועל הדפנות אין נפ"מ במה מתחיל בסכך או בדפנות וכמו דל"ש לפסול במתחיל לסכך ועדיין חמתה מרובה מצילתה ואח"כ מוסיף לכשיעור ומ"מ גם מקצת סכך קמא מצטרף ול"ח תולמ"ה כיון דעושה הסיכוך כסדר ודרך הכשירו בכך כמו כן אין לפסול בעושה הסכך ואח"כ הדפנות דזה חלק מצו' וזה חלק מצו' ודרך הכשירו שיעשה בזאח"ז ואין נפ"מ איזה מהם מוקדם ואיזהו מאוחר אך בליכא גובה טפח אין שם סכך עליו וזהו פסולו אבל לא בשביל חסרון דפנות] וכל שיש גובה טפח דליכא חסרון זה שוב כשר ועשיי' מעלייתא חשיב אף דליכא דפנות [אך אם הי' שייך בדפנות תולמ"ה הי' פסול משום דבשעה שהניח הגדיש ל"ה שם דפנות עליו כיון שאין בתוכו חלל דכמו דאין שייך שם סכך רק לחלל טפח כמו כן אין שם דפנות רק לחלל שביניהם כמ"ש רש"י עירובין (פ"ו.) בד"ה קורה ארבעה דמחיצה העשוי' לפחות מחלל ד' אינה מחיצה עכ"ל וכש"כ כאן דליכא חלל כלל ואח"כ כשעושה החלל ע"י שחוטט בגדיש אז אין עושה מעשה במחיצות רק עומדים מאליהם ע"כ הוכרח רש"י ז"ל לפרש דבדפנות ליכא פיסולא דתולמ"ה], אבל בציצית דאין הטלית מן המצוה כלל רק הציצית ל"ש כלל לעשות הציצית קודם הטלית כיון דהציצית להתיר הטלית קאתי וכל זמן דליכא טלית בת חיובא ל"ש פיטורא דציצית [כעין זה אין מתירין נדר עד שיחול, אין מפרישין מן החיוב על הפטור וכמו התורם חלה מן הקב דאינו חלה משום דאכתי לא נתחייב בחלה ודומה לזה] ע"כ שפיר קרי לי' עשוי בפסול כשעשה ציצית קודם שהי' בו שיעור חיוב בטלית וק"ל וז"ב:

ודעת הנמק"י דאם עשה ציצית בטלית פחות מכשיעור ואח"כ הוסיף בטלית לכשיעור כשר ובש"ע הרב ז"ל סי' ט"ו בקו"א סק"ב כ' דכן דעת השו"ע להלכה נלע"ד טעמם כנ"ל בסוכה דכיון דבטלית ל"ש בי' פסולא דתולמ"ה דומה לחוטט בגדיש שיש בו גובה טפח דל"ח תולמ"ה:

אך ק' לי לפמ"ש הרמב"ם בה' גירושין בכותב גט לאשה דעלמא לכשאכנסנה אגרשנה פסול משום דל"ח לשם גירושין כיון דאינו ראוי לגרשה עתה ה"נ בציצית דבעי' תליי' לשם מצו' וכיון דעתה א"א לקיים בו המצו' כיון שאין בטלית כשיעור יחשב שלא לשמה ויש לחלק דכיון דבידו להוסיף לטלית לכשיעור וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וחשיב ראוי לקיים בו המצו' מיד, כעי"ז כ' הפמ"ג בעושה ציצית בלילה אע"ג דלילה לאו זמן ציצית מ"מ חשוב לשמה כיון דזמן ממילא קאתי ל"ח דשלב"ל וה"נ היכא דבידו ל"ח דשלב"ל וחשיב לשמה:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה