ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
סימן א
ליישב מנהג ההמון שלובשין ט"ק פחותין מכשיעור המבואר בשו"ע סי' ט"ז דלכאו' אין מקיימין מצות ציצית כלל וכבר צווחו כמה גדולים ע"ז כמ"ש הט"ז סו"ס ט"ז והציצית בשבת חשובים משא כמו היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה, גם לימוד זכות על אורך הציצית שאי"ב י"ב אגודלין אצל הרבה מן ההמון:
הנה הפמ"ג סי' י"ג בא"א אות ב' כ' דטלית קטן שאין בו כשיעור אסור לצאת בו לרה"ר בשבת דהציצית חשיבי ולא בטלי כשבת (קל"ט:) ביוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה. וכעין שכ' בשו"ע סי' יו"ד ס"ז בטלית שחצי' סתום וחצי' פתוח מטילין אותו לחומרא וחייב בציצית ואין יוצאין בו בשבת עכ"ד. ויען ההמון אין נזהרין בזה כידוע שלובשין ט"ק הקטנים מכשיעור גם בש"ק וכן מוכח בשו"ת רמ"א סי' ק"י דהי' מנהג רוב העולם ללבוש ט"ק כאלו וכ' שם דטוב לילך בהם מלילך בלא ציצית עיי"ש ומדלא הזהיר שלא ללובשם בש"ק מוכח להדי' דגם בשבת טוב לילך בהם ע"כ חפשתי ללמוד עליהם זכות (י"ל דכיון דמי שלובש הט"ק סובר שהוא מצו' דעיקר לבישתו הוא לשם מצוה ולפי מחשבתו שהוא מצוה אינו משא רק תכשיט, אף דבאמת אינו מצוה והוא משא הוי מתעסק כמו נתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר הכ"נ נתכוון למלבוש ונמצא משא ודו"ק]. ולענ"ד הקלושה אין כאן בית מיחוש. והנה לכאו' דברי השו"ע הנ"ל בטלית שחצי' סתום וחצי' פתוח דאסור לצאת בציצית שבו לרה"ר תמוהין טובא דכיון דבגד זה מחוייב בציצית מס' ואסור ללובשו בלא ציצית א"כ הוא צורך הבגד ובלעדו א"א לו ללבוש הבגד ולמה לא יחשב תכשיט, וע' ר"ן פ' יוהכ"פ לענין מנעל של שעם וגמי דאע"ג דל"ח מנעל מ"מ ביוהכ"פ דאסור לצאת במנעל של עור חשוב זה דרך לבישה, הנה דמחמת איסור חשוב דרך לבישה [וע' בב"מ ט'. אלא מעתה הגבי' ארנקי בשבת ה"נ דלא קני דאין דרך בנ"א להגבי' ארנקי בשבת הנה מדמה דבר שאין דרכו בכך מחמת איסור לדבר שאין דרכו בטבע וה"ה להיפוך למשוי דרך לבישה דידיעת ההפכים א' ודו"ק, וכזה יש בפסחים (צ"ג) דפריך למ"ד דרך רחוקה כל שא"י לכנוס כל שעת שחיטה אמאי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ הא א"י לכנוס כל שעת שחיטה ויחשב דרך רחוקה] וה"נ כיון שא"י ללבוש הבגד בלא ציצית יחשבו הציצית תכשיט, וכמו דמותר לצאת בכל טלית המצוייצת כהלכתה דחשיבי הציצית תכשיט מצד המצו', וגדולה מזו ברמב"ם פי"ט מה"ש ה"כ דטלית מצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה גם בלילה דנוי הבגד הוא והובא במג"א סי' י"ג סק"א, ונלע"ד ראי' לזה דהנה בזבחים (י"ט) דלמ"ד לילה לאו זמן תפלין חייצי תפלין גם ביום מדבלילה חייצי ביום נמי חייצי וכ' רש"י משום דא"א שיהי' עבודות לילה חמור מעבודת היום עיי"ש וה"נ אי נימא דאסור לצאת בציצית בלילה הי' אסור לצאת גם ביום ש"ק דא"א שיהי' ליל ש"ק חמיר מיממא וידוע מזה"ק ומאר"י ז"ל דקדושת יום ש"ק עדיף מדליליא, וכ"ת דזה ל"ח חומרא כיון דביום יש טעם שאיני בלילה שאז זמן מצוה משא"כ בלילה א"כ גם בזבחים (י"ט.) לענין תפלין כן הוא דיום זמן תפלין ולא בלילה ומ"מ אמרי' דא"א דעבודת היום יהי' חמור מלילה וה"נ דכוותה אע"כ גם בלילה ל"ח משוי ומטעם שכ' הרמב"ם ז"ל דהוי נוי הבגד, שוב מצאתי מקור נאמן להרמב"ם מש"ס שבת (ס"א.) דמפורש שם שאפי' למ"ד שבת לאו זמן תפלין מ"מ ל"ח התפלין בשבת משא דדרך מלבוש עבידא הנה דכיון דבחול הוי מלבוש גמור מצד המצו' מועיל שיחשב גם בשבת מלבוש וה"ה גבי ציצית בלילה וז"ב, וכש"כ כאן דא"א לו ללובשו בלעדי הציצית, ואף להמבואר בתוס' חולין (פ"ד:) דמצד ספיקא דאורייתא לחומרא ל"ח צורך היום ול"א מתוך [והשאג"א סי' ק"ז חולק ע"ז עיי"ש] שא"ה שאין לו צורך להמעשה רק מצד המצו' והרי אפשר שפטור וליכא צורך משא"כ כאן הרי צריך לו לגוף הלבישה וכל שאין בו ציצית אסור ללובשו מצד ספד"א א"כ הציצית הם צורך גמור אל הלבישה ודו"ק, עוד ק' לי טובא דבש"ס שבת (קל"ט:) מתעטף אדם בכילה ובכסכסי' ויוצא לרה"ר בשבת ואינו חושש מ"ש מדר"ה דאר"ה היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי הני לא חשיבי ומבואר בתוס' דע קר חשיבות הציצית הוא מצד המצו' ואע"ג דעכשיו אין בהם מצו' מ"מ סופו שיעשה ציצה רביעית ויהי' כלן מצו', ומה"ט כ' בט"ז רסי' י"ג דאם כל הציצית פסולין שלא נשאר בהם כדי עניבה מותר לצאת בהם בשבת דאין סופן להיות מצו' עיי"ש וא"כ כאן בבגד ס' מחוייב בציצית ממנ"פ אינם משא אם הוא מחוייב בציצית א"כ הוא מצוייצת כהלכתה ואינו משא ואם אינה בת חיובא א"כ אינו מצוה כלל ואין סופן להיות מצוה דישארו כך תלויים בבגד זה שפטור לפי האמת וא"כ ל"ח ובטלי כמו ציצית פסולים וצע"ג:
וליישב דברי מאורן של ישראל רבינו הב"י ז"ל נראה לפמש"כ המרדכי דבשבת אין איסור ללבוש בגד בלא ציצית דלא כתיב בתורה אל תלבש בגד בלא ציצית רק אם תלבש בגד תעשה ציצית ובשבת שא"י לעשות פטור, לפ"ז יש ליישב ב' קושיות הנ"ל כחדא וחדא קו' מתורצת בחברתה, דאפשר לעולם שאין טלית זה מחוייב בציצית ומ"מ בחול יש עליהם חשיבות גמור כיון דבלעדי הציצית א"א ללבוש הבגד וכנ"ל, אמנם בשבת דאין הכרח כלל להלבישה שיהי' בו ציצית דאפי' בלא ציצית מותר ללובשו היום ע"כ היום חשיב משא ומ"מ יש להם חשיבות מחמת סופו דלמחר בחול יהיו הכרח אל הבגד ודומה ממש ליוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה דעיקר החשיבות מחמת סופו ועדיף מינה בצד דהתם לא יבא החשיבות אל הציצית עד שיעשה מעשה ויטיל בה ציצה ד' משא"כ כאן שמשא ממילא ערבא ועבידא דאתי חשיבות הציצית בלא מעשה, [ולכאו' עדיין יש לדון. דכמ"ש הרמב"ם דמותר לצאת בטלית מצוייצת בלילה אע"ג דעתה לאו זמן ציצית מ"מ כיון דביום זמן ציצית הוו גם עתה נוי הבגד ה"נ כיון דבחול הם צריכין לבגד יחשבו גם עתה נוי הבגד, וי"ל לפמש"כ רש"י קדושין (נ"א:) דאע"ג דקני את וחמור לא קני מ"מ מקדש אחת מב' אחיות עם אשה אחרת אותה אחרת מקודשת ואע"ג דא' מב' אחיות אינה מקודשת משום דהוי קדושין שאמס"ל מ"מ כיון דהא דל"ה קדושין הוא רק מצד ס' ואף שחזר להיות דין ודאי שאינה מקודשת מצד קשאמס"ל מ"מ כיון שסיבת שלילת הקדושין הוא ספק ע"כ דיו להפקיע א"ע ולא לבטל קדושי האחרת שנתקדשה עמה יחד וכ"כ הרשב"א שם בשם ראב"ד ז"ל עיי"ש, וכעי"ז כ' הריטב"א יבמות (י"א) לענין ס' סוטה דאין פוטרת צרתה ואע"ג דס' סוטה כודאי מ"מ כיון שאינו אלא מצד ס' א"י לגרור צרתה ע"ש ה"נ מה דהציצית צריכין לבגד אינם רק בסיבת ס' אין בכחם לגרור את יום השבת שיחשב גם בש"ק נוי הבגד], ובשלמא בטלית מצוייצת כהלכתה מותר לצאת בשבת אף לדעת המרדכי דמותר לצאת בש"ק בבגד בלא ציצית מ"מ אם יש בהם ציצית בודאי מקיים מ"ע דאורייתא גם בש"ק דהרי מברכין גם בש"ק להתעטף בציצית ע"כ הוי נוי הבגד, משא"כ בנ"ד דלענין קיום מצוה הוי ספיקא דאורייתא ואפשר שאינו מקיים מצוה כלל בציצית אלו רק עיקר קושייתי הי' דמ"מ הוא הכרח ללבישת הבגד ובזה ליכא ספק כלל וע"ז א"ש התי' דבשבת אין הכרח לבגד כלל אליבא דהמרדכי והוא עצה עמוקה בס"ד:
ולפי"ז א"ש מנהג רוב ההמון ללבוש ט"ק פחותים מכשיעור ולצאת בהם בש"ק דכאן שוב ל"ח משא כלל כיון דאי"ב כשיעור ואין בהם מצוה א"כ ל"ח כלל ובטלי דאין סופן להיות מצוה יותר ממה שהם עתה ודומה לדברי הט"ז סי' י"ג דיוצא בציצית פסולין ל"ח משא וז"ב לענ"ד:
**(
ויען הבאתי דברי המרדכי אציע מענינא מש"כ בחי' לה' ציצית וזה לשוני בב"י ה' ציצית סימן יו"ד כ' וז"ל ויש לדקדק במלבושים שלנו שהם פתוחים מלפניהם מלמעלה למטה שהרי יש להם ד', כנפות שנים סמוך לצואר ושנים למטה סמוך לארץ למה אין מטילין בהם ציצית ומיהו במלבושים שלמטה יש לדחוק ולומר דכיון שאנו חוגרים אותם הו"ל כסתומים משם ולמעלה ודמי לקיטא וגנילא שכ' הרשב"א ורבינו שמחה שהם פטורין וכו' וכמדומה לי שעל מלבוש ההוא נתכוין הספרא שהביא מהרי"ק וכו', וכיון שמתפרש הספרא יפה במלבוש בתואר זה יש לסמוך על הספרא לפוטרו אבל הני גלימות שלנו שאנו מביאין למעלה מכל הבגדים שהם פתוחין מלמעלה למטה ונמצא שיש להם ד' כנפות למה אנו פוטרין אותה וכו'. ולי נראה שהטעם שלא נהגו להטיל בו ציצית משום דלא מיקרי כסות אלא הבא להגן על האדם מפני החום והקור והגלימא אין לובשין אותה להגן אלא לכבוד וכו', והדרכי משה תמה ע"ז דגם טליתות מצוה שלנו אין עשויין להגן, עוד כ' בב"י תי' שני וגם ע"ז תמה הד"מ, והד"מ תי' עוד תי' שלישי והוא דחוק מאד, כאשר יראה המעיין:
ולענ"ד הקלושה נראה ע"ד שכ' הב"י משום דבגד זה עשוי לכבוד אך לא מטעמי' דלעולם גם העשוי לכבוד חשוב הנאת לבישה כמ"ש התוס' רי"ד ב"ק ק"ב. לענין שעטנז דאם לובש להתנאות אות הוי ג"כ הנאת לבישה עיי"ש, וזה טעם חיוב טליתות שלנו בציצית משום דמנהג ישראל ללבוש אותו בשעת תפלה הוי כמו להתנאות דבשעת תפלה מתנאה בלבישתו, וגם כדי לקיים המצוה מכוון להתנאות ע"ד דאי' פסחים (מ"ו:) משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית וכו', [עוי"ל קצת ע"ד דאיתא בנזיר (ב:) מידי דעבירה וקרי לי' נאה בתמיהא עיי"ש, וכיון דמידי דעבירה ל"ח נאה, מינה דמידי דמצוה חשוב נאה מה שמתנאה במצוות, דידיעת ההפכים א', ע"כ טלית של מצוה חשוב תמיד להתנאות], אמנם בגלימא שדרך ללובשה על כל הבגדים ולילך בה ברה"ר וכיון דבציצית בעי' הנאת לבישה כמ"ש התוס' נדה (ס':) וכאן עיקר הנאת לבישה שעשוי לכבוד כמ"ש הב"י ואם יעשו בו ציצית יהי' מתבייש ללבוש אותו בשווקים ורחובות, כידוע, ויתבטל ממנו עיקר הנאת לבישה שלו, וא"כ לא יקיים כלל המצוה כיון דלענין המצוה בעינן הנאת לבישה וע"י עשיית ציצית לא יהי' עשוי לכבוד דהיינו לילך בו ברה"ר דזה עיקר עשייתו וכבודו וכיון דא"א לקיים בו מצות ציצית ממילא מותר ללובשו בלא ציצית כמ"ש המרדכי לענין שבת דמותר ללבוש בו בגד בלא ציצית דלא כתיב בתורה אל תלבש בגד בלא ציצית, רק אם תלבש בגד של ד' כנפות תעשה בו ציצית, ובשבת שא"א לעשות ציצית מותר ללבוש בלא ציצית, ה"נ דכוותה דא"א לקיים בו מצות ציצית דא"כ יתבטל עיקר תכלית המכוון והנאת לבישה של הבגד דהיינו שעשוי לכבוד לילך בו החוצה לרה"ר ממילא מותר ללובשו בלא ציצית אף דעתה יש בו הנאת לבישה שעשה לכבוד, וק"ל:
והנה במנחות (מ.) סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין ופירש"י טעם ב"ש דלא דרשי סמוכין להתיר כלאים בציצית, והא דנקטו פוטרין ולא אוסרין משום דס"ל כלי קופסא חייבין בציצית, וק' לכאו' דא"כ סדין בציצית ליחייב בציצית בכלי קופסא כיון דלית בי' איסור כלאים כשאינו דרך לבישה ואי"צ לדחות הלאו, א"כ אף דלא דרשי סמוכין להתיר כלאים בציצית מ"מ בכלי קופסא דליכא איסור כלאים ליחייב, וכאן ע"כ קאי אכלי קופסא מדתני פוטרין ולא אוסרין, ונראה דאף דכלי קופסא חייבין בציצית היי"ד בבגד דכנפי בגדיהם כתי' וכיון דכלאים בציצית לא הותר לב"ש אם יעשה ציצית של צמר בסדין לא יהי' שם בגד עליו כיון דאסור בלבישה, וגדולה מזו ביבמות (ק"ד:) בנעל של חליצה דאם ל"ה עשוי להלוך בו אין שם נעל עליו ופסול לחליצה, וכש"כ כאן בבגד של כלאים דאסור ללובשו וכיון דאם יעשה בו ציצית לא יקיים מצוה ממילא פטור מציצית אע"ג דעכשיו שם בגד עליו דכ"ז שאינו עושה בו ציצית של כלאים מותר בלבישה, מ"מ כיון דא"א לקיים בו מצות ציצית פטור מציצית כעין דברי המרדכי בשבת והוא סייעתא לדברינו הנ"ל, ונכון מאד בס"ד:)**
עוד נלע"ד דשאני הא דשו"ע סי' יו"ד סעי' ז' הנ"ל דטלית שפטור מציצית ועושה בו ציצית אסור לצאת בו לרה"ר דהתם אינו לובש הבגד בשביל הציצית רק לצרכו ודרך לבישה הוא והציצית אינו עושה רק מספק שמא חייב בציצית ואם אינו חייב לפי האמת הוי משא, משא"כ טליתות קטנים של ההמון דעיקר תכלית לבישתם הוא בעבור הציצית ואל"כ ל"ה לובשין אותו כלל כידוע וא"כ עיקר דרך לבישה שלהם הוא רק בסיבת הציצית ואם לא יעשו בו ציצית אין בו דרך לבישה כלל כמובן א"כ שפיר הציצית נוי ותכשיט אפי' נימא דאין בו מצו' כלל מ"מ לפי דעתם עיקר סיבת לבישת הבגד הוא רק בשביל הציצית, ויש להוסיף נופך דהנה בתוס' נדה (ס':) דבגד שאין בו הנאת לבישה פטור מציצית כמו בכלאים עיי"ש והנה בכלאים מצינו בגמ' ב' מיני הנאות לבישה, בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ובתוס' רי"ד כ' דגם הנאת נוי חשוב הנאת לבישה בכלאים, והנה בט"ק דידן ודאי ליכא לא הגנה מפני החמה ולא מפני הגשמים וע' ד"מ או"ח סי' י' דאפי' בטלית גדול ליכא הנאות אלו רק הנאת נוי שעשוי לכבוד, דזה נוי ותפארת לכל בר ישראל ללבוש בגד שיהי' בו ציצית [סמך לזה בנזיר דף (ב:) דפריך מידי דעבירה וקרי לה נאה, ומינה דמידי דמצוה חשוב נאה דידיעת ההפכים א'], או בפשיטות דכיון דא"א שיתחייב בציצית רק אם יהי' עשוי לנוי מסתמא כוונתו לכך כעין פסחים (מ"ז:) משום הפסד ממונו גמר בלבו וכו' וכעין דברי הרא"ש פ"ק דקידושין לענין טבעת שאולה, וגם בפשיטות כיון שכן דרך כל איש ישראל ללבוש ט"ק ובודאי בושה הוא למי אשר בשם ישראל יכונה לילך בלא ט"ק ממילא חשוב הנאת נוי וזה כל סיבת חיוב הטלית בציצית, וא"כ כיון שרצונם לקיים בו מצות ציצית וצריך שיהי' שם מלבוש עליו, ועיקר שם מלבוש הוא מחמת הנאת נוי, וידוע דיותר בושה ללבוש ט"ק בלא ציצית משלא ללבוש ט"ק כלל וכיון דעיקר שם מלבוש שלו הוא הנאת נוי משום שבושה לילך בלא ט"ק והרי עיקר הנוי הם הציצית דט"ק בלא ציצית אינו נוי כלל ע"כ הדבר ברור לענ"ד דציצית של ט"ק שפיר חשיבי נוי ותכשיט דעיקר דרך לבישה של גוף הט"ק הוא רק בסיבת הציצית וק"ל:
אמנם בעיקר המנהג של רוב ההמון ללבוש טליתות קטנים פחותים מכשיעור דלכאו' לא מקיימי המצוה כלל וכל עמלם לריק ח"ו ובודאי לא ניחא למרייהו דנימא הכי, ובשו"ת הרמ"א סי' ק"י כ' דטוב ללבוש ט"ק פחותים מכשיעור מלילך בלא ציצית, משמע ג"כ דקצת מצוה איכא דאל"כ מה נפ"מ בין ציצית אלו למי שאינו לובש כלל ציצית ובדרכי משה סי' ח' כ' דמש"ה מברכין על ט"ק על מצות ציצית ולא להתעטף או ללבוש בלמד משום דיש ט"ק פחותין מכשיעור ואם הי' מברך ללבוש הי' משמע דנצטו' על ט"ק זה ומקיים המצוה כהוגן ע"כ מברך על מצות ציצית היינו שמודים להשי"ת על שנתן לנו מצות ציצית עיי"ש והעתיקו הט"ז סי' ח' סק"ז, ולכאורה תמו' דאטו מותר לברך על מצות ציצית לבטלה בשעה שאינו מקיים מצוה ואם אין בט"ק כשיעור לא יברך כלל ואם יש בו כשיעור יברך בלמד, מכ"ז נראה דס"ל לאביהם של ישראל הרמ"א ז"ל דגם בט"ק מקיימין קצת מצוה אך לא מצוה גמורה כמו בטלית כשיעור, ודבריו ז"ל הרהיבוני לעיין בזה וליישב מנהגן של ישראל, וי"ל דכמ"ש התוס' חולין פ' כל הבשר וכ"כ המג"א סי' ח' להלכה דאף דטלית שאולה פטור מציצית מ"מ אם לובש טלית שאולה מצוייצת מקיים מצוה ויכול לברך עלי' כמו נשים במ"ע שהזמ"ג, ה"נ י"ל בטלית פחות מכשיעור אף דפטור מציצית מ"מ אם עושה בו ציצית מקיים מצוה, וא"ש דברי הרמ"א דשפיר יכול לברך עליו, וא"ש מנהג כל ישראל שלובשין אותו ויוצאין בו בש"ק לרה"ר דכיון דמקיים מצוה שפיר הוי נוי לטלית וזה תי' נכון בס"ד:
עוד נראה ע"ד פלפול דהנה הברכ"י חקר במי שאין לו בליל פסח כזית מצה רק חצי זית אם מצו' עכ"פ לאכול חצ"ש כעין באיסורין דח"ש אסור מה"ת משום חזי לאיצטרופי ודעת איזה אחרונים דמצו' לאכול חצי שיעור וכן נראה דעת מאור הגולה כ"ק מרנא ורבנא זצ"ל בספר הטהור אבני נזר או"ח ח"ב סי' שפ"ג (בהגה) ע"ש וא"כ י"ל דה"ה בט"ק פחות מכשיעור. עור. איברא דיש לחלק דשאני מצו' מחוייבת שכבר חל עליו חיוב גמור לאכול מצה אך שאין לו אז מחוייב עכ"פ לאכול ח"ש, אבל ציצית דאינה מצו' מחוייבת רק כשיש שיעור בבגד חל חיובא אבל באין בו שיעור י"ל דלא מצי חייל חיוב כלל:
אמנם לפנינו ית' שכ"מ בירושלמי פ"ד דחלה דאפי' לענין שיחול עליו חיוב מועיל סברת חזי לאצטרופי וקצת ראי' לדין הנ"ל ולפ"ז יהי' ראי' גם לנ"ד דהנה בחולין ר"פ אותו ואת בנו דלמ"ד שה אפי' מקצת שה חייב במתנות ואסור משום או"ב וכן בצבי אפי' מקצת צבי חייב בכיסוי. הנה דאף שאין בו רק מקצת איכות חיוב חייב. וכ"ת שא"ה דאפי' צבי קטן חייב בכיסוי וכן שה קטן חייב באו"ב ואין לו שיעור לגדלו ע"כ לא דמי לח"ש. ז"א דהנה בש"ס שבת (צ"ג:) למ"ד ב' שעשאו חייב פליגי אי שיעור א' לכלן או שיעור לכל א' וא' מייתי ראי' מצבי שנכנס לבית ונעלו שניהם חייבים ואמאי ליבעי שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה עיי"ש ולכאו' ק' דהתם ליכא שיעור כמה יהי' גדול הבע"ח שצד אותו ואפי' בבע"ח קטן מאד יש בו מלאכת צידה א"כ בצבי יש בו הרבה שיעורים. וע"כ צ"ל דכיון דמלאכת צידה הוא רק בבע"ח ע"כ בעינן בע"ח שלם שיש בו חיות שלם וזה שיעורו ופחות מזה הוי ח"ש אפי' יהי' גדול כמה כיון דמ"מ אין בו רק חיות א' וחצי חיות הוי ח"ש וה"נ בכיסוי דלא משכחת לה לחיוב זה רק בבע"ח כל שאינו בע"ח שלם הוי רק חצ"ש:
עוד קצת ראי' לזה ממקרא בפ' קדושים גבי שפחה חרופה שהוא חצי' שפחה וחצי' ב"ח המאורסת לע"ע כתי' לא ימותו כי לא חופשה פירש"י ואין קדושי' גמורים ולכאו' ק' דמ"מ חלק ב"ח שבה מקודשת קדושין גמורין והרי מצינו בפ"ב דשבועות שהי' לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה וחייב קרבן ע"ז ומסתמא במזיד חייב כרת ע"ז וכן בחייבי מיתות חייב מיתה על ביאה כזו ואף שאין כל המעשה באיסור ואמאי בש"ח פטור ממיתה וע"כ דכיון דהבא על המתה פטור ועי' חולין (קכ"א:) וצריך לזה דוקא בע"ח כל שאין כולה בת חיובא חשובא רק בח"ש איסור וה"נ בנ"ד. **(
ואציע בזה מש"כ בענין זה בחי' עה"ת וזה לשוני. בפ' קדושים ואיש כי ישכב את אשה נחרפת לאיש וגו' פרש"י בחצי' שפחה וחב"ח המאורסת לעבד עברי הכ' מדבר בקורת תהי' לא יומתו כי לא חפשה פרש"י בקורת תהי' היא לוקה יש לב"ד לבקר על הדבר שלא להמיתה שאין קידושי' גמורים, דחק לבאר למה כתוב לשון בקורת שלא נמצא כן בשום דין מדיני התורה שיהא צריך לבקר על הדבר משמע דתליא בעומק הסברא לברר זה שחייבת מלקות ולא מיתה ומה היא הענין ז ונלע"ד דלכאו' ק' דכיון דחלק חב"ח קדושי' גמורין למה לא יתחייב על חלק זה לבד מיתה, ונ"ל דהנה בשבת (צ"ד ע"ב) איבעי' שיעור לזה ושיעור לזה או שיעור אחד לכולן ופשיט מלידת צבי אם לא יכול א' לנעלו ונעלו שנים חייבין והא ליכא שיעור לזה ולזה ולכאו' תמי' טובא דלמה ליכא שיעור צידה לזה ולזה הרי שיעור כל מלאכת שבת באוכלין כגרוגרת וכאן בצבי כמה גרוגרת יש בו ותו דאם הי' הצבי קטן ממה שהוא אפי' בחציו אטו לא הי' בו שיעור צידה וצ"ל דכיון דמלאכת צידה ל"ש רק בבע"ח צריך בע"ח שלם וחצי ממנו הוי ח"ש וא"כ ביאה דצריך ג"כ בע"ח דהבא על המתה פטור ע' חולין (קכ"א:) ע"כ חצי ממנו הוי בגדר ח"ש, אך לפ"ז יקשה דא"כ גם מלקות לא תתחייב וכן הוא באשם לא יתחייב דעל ח"ש פטור מכלום [אדרבא אפי' לר"ש דכ"ש למלקות מודה לענין קרבן דבעי' שיעור שלם] וי"ל דהנה בתוס' חולין (ע"ט.) ד"ה מה"ד אתי צד דסוס)** ומדאמרי' צבי אפי' מקצת צבי חייב בכיסוי. הנה דאפי' על ח"ש חל חיוב ומינה ראי' גם לנ"ד דאפי' על ח"ש חל חיוב חדש ודו"ק:
והא דבמנחות (מ"א.) מבואר דטלית קטן פחות מכשיעור פטור מציצית י"ל דהגמ' קאי למ"ד כלי קופסא חייבין בציצית ולא תלי' בלבישה ע"כ ל"ש בי' ח"ש כיון דלית בי' מעשה כמ"ש החו"צ (סי' פ"ו) לענין בל יראה שאין בו איסור ח"ש משום דאין בו מעשה ול"ש אחשבי' והסכים לדבריו הרב ז"ל מלאדי (בסי' תמ"ו) בקו"א עיי"ש אבל לדידן דקימ"ל דציצית חו"ג ותליא בלבישה י"ל דשייך בו חצ"ש כמו בכזית מצה, ודומה לכיסוי דתלוי נמי במעשה השחיטה כמ"ש הרא"ש פ' כיסוי הדם בשם בה"ג, [או י"ל דהש"ס מנחות קאי למ"ד ל"א שה ואפי' מקצת שה אבל להלכה דשה אפי' מקצת שה ה"ה דחצ"ש יש בו מני']
והנה השבו"י (סי' ל"י) כ' בשם הש"ך דאתרוג המורכב כשר דאמרי' אתרוג ואפי' מקצת אתרוג כמו דאמרי' שה אפי' מקצת שה והשבו"י חולק עליו, אמנם אפי' להחולקים שם היינו דהוא נתחייב ליקח אתרוג שלם וזה ל"ח רק מקצת אתרוג ע' חת"ס (סי' ר"ז), ואה"נ דאם אין לו אתרוג אחר רק מורכב יהי' מחוייב ליטלו כמו באין לו רק ח"ז מצה, אבל לפטור עצמו מחיוב שלם במקצת אתרוג ל"מ, אבל בנ"ד י"ל לכו"ע דבגד אפי' מקצת בגד חייב בציצית והוא כעין החילוק שכ' הריב"ש (סי' שמ"ז) בין טלית השותפין לסוכת השותפין וז"ל ואני אומר דהתם אמר רחמנא שלא ישתמש אדם בטלית שהוא שלו אלא בהטיל בה ציצית ואפשר שיחייבוהו בשל שותפות כיון דקצתה שלו וכו' אבל בסוכה אאל"כ דכיון שחייבתו תורה לישב בסוכה שלו ואין כאן אלא חצי סוכה כשירה וכו' עיי"ש והדברים עתיקין:
אך דבריי לא יועילו רק ליישב המנהג שלא יהי' נסתר מגמ' מפורשת במנחות (מ"א.), אך מ"מ הם נגד דברי השו"ע (סי' ט"ז) שכ' דטלית פחות מכשיעור פטור **(משתמש בצד דחמור וכו' ק"ל דלא דמי לחצי עבד וחב"ח דאסור בחצ"ש וחב"ח וכו' ע"ש ותי' התשב"ץ דשאני התם דהוי הרכבה מזגיית משא"כ חצ"ע וחב"ח הוי הרכבה שכוניית וכל אחד לחודא קאי, ונלע"ד להוסיף נופך בזה משום דא' מן ההבדלות הוא בין קודש לחול וכש"ס גיטין (ל"ח:) מקדיש עבדו יצא לחרות דלהוי עם קדוש קאמר דעבד קדוש וכיון דמבדיל בין קודש לחול אין מניחין אותו להתערב ע"כ כל א' לחודא, קאי ואולי הוא ג"כ בכלל המבדיל בין ישראל לעמים דעבד אית בי' ג"כ משום לא תחנם להרמב"ן פ"ד דגיטין הנה דדומה עדיין לנכרי וההבדלה אינה מנחת אותו להתערב:
וילה"ר לזה ממ"ר פ' תבא (פ' ז' סי' ג') ד"א מה השמן הזה אינו יכול להתערב במשקין אחרים אף ישראל אינן יכולין להתערב באוה"ע מניין שנא' ואבדיל אתכם וגו' הנה דהבדלה אינה מנוחה להתערב עם אוה"ע וברמב"ן במלחמות ב"ק (ל"ג) דבגוף אחד ל"א האי כולא עביד ולא האי פלגא עביד על חלק אחד מגוף רק בב' גופין עיי"ש ע"כ בחצי סוס וחצי חמור חשוב כ"א חצי ועל חצי לבד א"א לומר דעביד מעשה כמלחמות הנ"ל ע"כ צריך אתה לדון על כולו יחד שעשה מעשה וכולו יחד הלא מב"מ עם השני משא"כ בחצ"ע וחב"ח חשוב כ"א בפ"ע כגוף שלם דלא מערבי מצד ההבדלה וכ"א לחודא קאי ע"כ שפיר יש לדון על כל חלק דעביד מעשה וחלקו עבדות לבדו ל"ח מב"מ עם חלק ב"ח אשר בה, וא"כ י"ל גם בנידון דידן דמהות ב"ח שבה כיון דלחודא קא לא חשוב ח"ש כיון דיש לה מהות בפ"ע ושם בפ"ע יש לכאו' קו' דא"כ תתחייב מיתה וי"ל דהבא על א"א הוא) ג"כ מחייבי כריתות דענין כרת שנכרת מקדושת ישראל וא"כ אי נימא דחייבת כרת א"כ ברגע ביאה נסתלק ממנה קדושת ישראל ואינה בכלל הבדלה דבין קודש לחול או בין ישראל לעמים ומתערבי ב' המהותים יחד ושוב חשוב רק ח"ש כיון דאין מהות ב"ח עומד לעצמה אך אם נימא דאין חיוב כרת רק מלקות גרידא עדיין לא פקע קדושת ישראל ושפיר הוי בכלל הבדלה וחייבת מלקות דלא הוי חצי שיעור וזה"פ בקורת תהי' ל' בקור והבדלה כמ"ש הראב"ע ביאור תיבת ערב ובקר ערב היינו עירוב צורות ובקר היינו ביקור הצורות והבדלתן ה"נ ל' בקורת הייני שמובדל צד חירות לעצמה ע"כ לא הוי בגדר ח"ש שפיר חייבת מלקות וע"ז נרמז בה חיוב מלקות בל' בקורת תהי' דעיקר חיוב מלקות הוא בסיבת ההבדל והביקור בין חול לקודש וגם ל' רש"י מיושב דצריך הב"ד לבקר על הדבר ולעיין היטב שלא יהי' בו חיוב מיתה דחוזר חלילה דאם נימא דחייבת מיתה א"כ נכרתו מקדושת ישראל שוב אינן בכלל הבדלה והוא דבר הדורש עומק עיון ובקורת:
ובזה יש לבאר גם פי' הב' דרש"י דבקורת תהי' אתא לומר שקורין בשעת מלקות והפלה ה' את מכותך ולכאו' יפלא למה לא נרמז דין זה דקריאה בשעת מלקות בכל הלאוין שיש בהם מלקות רק בזה, והלא ברמב"ם ז סוף פי"ט מה' סנהדרין חשיב כ"ז לוקים, ובכולם לא נאמר דין זה דקריאה רק בבא על שפ"ח, ונראה דהנה בסנהדרין (י'.) דמלקות במקום מיתה עומדת והי' מקום לומר דכ"ז שלא לקה חייב מיתה, ומיתה היא ג"כ כעין כריתה מהשורש לשעתו, אך דהמלקות פטרו אח"כ ודומה לחייבי חטאות דכ"ז שלא הביאו קרבנם חייבים כרת כמבואר בתוס' זבחים (ק"ח:) וכיון דבשעת החטא חייב כרת ונבדל מעדת ישראל ושוב ל"ה חלק ישראל שבה קודש וליכא הבדלה ושוב הוי כגוף א' ובגוף א' לא שייך האי כולה עביד וגם לא פלגא עביד כמ"ש המלחמות ב"ק (נ"ג) וא"כ א"ש לחייבה מלקות לכאו' דחוזר חלילה וע"כ רמז הכ' כאן דחייב לקרות בשעת מלקות והפלה ה', וביאור ענין הקריאה בשעת מלקות נראה דהנה הביט בתורה וברא העולם (ובזוה"ק פ' ויקהל דף ר'. באור) וכן כל התנהגות העולם לכל פרט ופרט הכל הוא באמצעות התורה ואפי' היסורין שבאין על האדם כשהם בהשגחה [לא דרך הסתר פנים ועזיבה למקרים] הכל הוא ע"פ התורה, וכ"ז כשהוא בהשגחה אבל מי שנעזב ח"ו למקרה אינו בכלל זה שהנהגתו אינה ע"פ הש"י, וזה ענין הקריאה של מלקות להורות נתן שאינו בגדר עונש בהסתר פנים כי זה נחשב ח"ו ככריתה מן המקום כאילו הוא כעין עונש הבא בהשגחה שהוא ממקור הרחמים הגמורים ובגדר את אשר יאהב ה' יוכיח וכיון שאינו בגדר כריתה מן המקור אפי' בעודנו חייב מלקות שפיר יש לחייבה מלקות דאכתי שייך הבדלה בין קודש לחול דאע"פ שחטא ישראל הוא ושפיר הוי כגוף שלם בפ"ע, [וכעין דאי' מלקות (כ"ג) לענין פסוהמ"ק דחשוב שני גופין חלק הקודש וחלק החול עיי"ש והוא ג"כ מטעם הנ"ל, דיש הבדלה בין קודש לחול והבדלה משוי אותן לשני גופין וכיון דכאן עיקר חיוב מלקות תלוי בזה ע"כ רמז קריאת הפסוק והפלה ה' וגו' אך בשפ"ח ולא בשאר לאוין אף דהדין נוהג בכל חייבי מלקות ודו"ק:)** מציצית, הנה דאפי' לדידן דציצית חו"ג מ"מ ט"ק שא"ב כשיעור פטור מציצית, ונראה ליישב המנהג גם מן השו"ע ונו"כ ושו"ע הרב ז"ל וסידור דה"ח שהעתיקו דין זה ומ"מ לא יהי' סתירה להמנהג, ואומר דס"ל להפוסקים ז"ל דלענין דבר שהוא מתיר ל"מ חצ"ש וראי' לזה ממה דקימ"ל פ"ד דחלה דהנוטל מן הקב חלה אינו חלה והלכה רווחת דהלש פחות משיעור חלה פטור מן החלה ול"א שיתחייב מצד חצי שיעור וע"כ דא"א שיחול חיוב על ח"ש, והיינו משום דחלה אינו מצו' רק מתיר כמ"ש מג"א סי' ח' וכיון דח"ש אינו טבל ומותר ועומד הוא ל"ש חלות הפרשה שבא רק להתיר ול"ד להא דאמרי' צבי אפי' מקצת צבי חייב בכיסוי דהתם אינו מתיר רק אם שחט חייב לכסות ע"כ חל חיוב גם על ח"ש משא"כ בזה, והאחרונים ז"ל הנ"ל לא כתבו רק במצו' מחוייבת שכבר חל החיוב אז גם ח"ש יש שם מצו' עלה, ומש"ה באין לו רק ח"ז מצה צריך לאכול מה שיש לו, אמנם בציצית יש ב' ענינים, מתיר ומצו', א' שמתיר הבגד כמו שחיטה שמתיר הבשר וכמו תרומה שמתיר השירים, גם יש בו קצת מצו' עצמיית נוסף על שחיטה והפרשת תרומה, ומפורש במג"א רס"י ח' לחלק בין ציצית להפרשת חלה דהפרשת חלה מתיר ע"כ ברכתו מיושב משא"כ טלית מצוה ע"כ ברכתו מעומד, גם מפורש בהג"א סופ"ג דר"ה דברכת ציצית דינו כברכת המצוות ואע"פ שיצא מוציא, ואילו ברכת השחיטה וברכה על הפרשת תרומה חשיב כברכת הנהנין ע' ש"ך וטו"ז יו"ד סוס"י א', ומפורש במנחות דבעידן ריתחא ענשינן אעשה דציצית ולא מצינו כן בשאר מצוות שהם מתיר כגון על שחיטה והפרשת תרומה ע' רש"י גיטין (מ"ז:) דאם אינו רוצה לאכול א"צ להפריש, או מי שיש לו כלים חדשים לא מצינו שיהי' מצו' להטבילן כדי לקיים מצו' רק אם צריך להשתמש בהם, וגדולה מזו בפסחים (קי"ג:) שבעה מנודין לשמים וכו' ומי שאין לו ציצית בבגדו ובתוס' שם ד"ה ואין לו מוכח דאפי' אינו לבוש בבגד של ד' כנפות רק משום שאינו מכניס עצמו לידי חיוב, וכן מוכח להדי' בס' אור צדיקים בעמוד התורה פרק י"ז וז"ל ד' שלא לילך ד' אמות בלא ציצית ח"ו כי הוא א' מח' דברים שהוא מנודה לשמים עכ"ל ואי נימא דקאי בלבוש בגד של ד' כנפות בלא ציצית מה איריא ד' אמות אטו היושב במקומו מותר ללבוש בגד ד"כ בלא ציצית אע"כ קאי באינו לבוש בגד של ד' כנפות ומ"מ כיון שהולך ד"א בלא ציצית הוא מנודה לשמים וכ"מ להדי' בראשית חכמה שער הקדושה פ"ו, שוב מצאתי בשל"ה ריש מסכת חולין בד"ה ענין הציצית שהוכיח ג"כ מדברי התוס' דאפי' אינו לבוש בבגד של ד' כנפות ג"כ מנודה לשמים, ובאמת כן מבואר בקרא להדי' בטעם ציצית כדי לזכור כל מצות ה' לעשותם וכן אי' בשו"ע סי' ח' ס"ח, ואטו מי שאין לו בגד של ד' כנפות א"צ זכירה, וכעי"ז אמרי' בספ"ק דקדושין אטו גברי בעי חיי נשי ל"ב חיי ומה"ט ילפי' דנשים חייבות במזוזה וה"נ בנ"ד, וע"כ דהוא מצו' עצמיית. עוד הביא שם בר"ח כמה מאמרי חז"ל דמוכח דציצית הוא מצו' עצמיית, עוד ראי' מהמג"א סי' י' סקי"ב שאין לעשות בט"ק אפי' קרסים שאין נכפפין מפני מראית עין עיי"ש שכ' הרב ז"ל שם והיינו שיסברו דהקרסים משוי כסתום ופטור מציצית, וקשי' מה בכך דפטור ודוחק לומר דקאי על שבת דיסברו שפטור נמצא שחשיבי הציצית משא] הרי כל הלבישה בט"ק אינו חיוב כלל רק מידת חסידות להכניס עצמו לכלל חיוב ולמה נחוש בזה למראית עין, וע"כ דחיוב גמור לילך כל היום בט"ק ואל"כ נקרא עבריין ע"כ שפיר חשו בזה למראית עין, שיסברו שמבטל כל היום מצ"ע דציצית כיון שהט"ק בר פטור הוא והציצית שבו כליתא דמיין:
עוד הבאתי ראי' לזה דציצית עצם מצו' ג"כ משבת (קל"ג:) ואנוהו התנאה לפניו במצוות ס"ת נאה טלית נאה [לפנינו ליתא טלית נאה בשבת (קל"ג:) אך רש"י ב"ק (ט':) העתיק כן עיי"ש] ציצית נאה, וברש"י יומא (ע'.) ד"ה להראות לא העתיק טלית נאה ובכלי יקר פ' נח בפ' ויקח וגו' את השמלה, דבזכות זה זכו בניו לטלית של ציצית והק' הרא"ם דהרי אמרו ז"ל דבזכות מחוט ועד שרוך נעל זכו לחוט ציצית ותי' הכלי יקר דבזכות חוט זכו לחוט ציצית ובזכות את השמלה זכו להטלית של ציצית ומזה מוכח דגם הטלית מן המצו', ולכאו' ק' טובא דמה ענין הטלית אל המצו' הרי המצו' רק בציצית שאם יש לו בגד של ד"כ חייב בציצית והטלית דומה לבית שדר בו שצריך לקבוע בו מזוזה מ"מ אין הבית החפץ מצו' רק המזוזה, ולא מצינו שיהי' מצו' לקנות בית נאה כדי לקבוע בו מזוזה, [ות"א תי' דשאני בית דגם לולא מצות מזוזה הי' דר בבית, משא"כ טלית מנהג העולם היום שקונין טלית כדי לקיים בו מצות ציצית ולולא המצוה ל"ה לובשין טלית כלל ע"כ היום גם הטלית מן המצו' ומה"ט כ' רש"י טלית נאה משום דגם בימי רש"י ז"ל הי' המנהג בזה כמו בזמננו ובימי הגמ' ל"ה המנהג כן רק שהי' לובשין בלא"ה טליתות כאלו שהם למצו' וזה הי' דרך לבישה אפי' אצל נכרים [דהרי העיטוף כעטיפת ישמעאלים] ול"ה עיקר לבישת הטלית מחמת המצו' ע"כ בגמ' שבת (קל"ג:) ליתא טלית נאה כי אז בימי הגמ' לפי מנהגם ל"ה הטלית מן המצו' ויפה אמר ונלע"ד להוסיף לפ"מ דאי' בסוכה (כ"ו.) דתגרי תפלין פטורין מן המצו' וכ' רש"י שכוונת התגר להמציאן להצריכין משמע דאם עיקר כוונתו למצו' אף שמשתכר בזה ג"כ מ"מ חשיב עוסק במצו' וה"נ אם עיקר לבישת הבגד הוא כדי לקיים מצות ציצית אף שנהנה ג"כ בהנאת לבישה מ"מ חשיב הלבישה מצו', וכ"ז בציצית דמשכח"ל בגדים הפטורים מציצית דהיינו כשאין להם ד' כנפות וגם לפי האמת לכל אדם דיש לו בגדים הרבה הפטורים מציצית משא"כ בסוכה לא משכח"ל דירה שתהי' פטורה ממזוזה, וע"כ אא"ל דהדירה בכלל יחשב מצו' משום מזוזה, דאפי' בלא המצו' הוא מוכרח לדור בדירה ואין לומר כלל בזה דעיקר כוונת הדירה הוא לשם מצות מזוזה ע"כ ל"ח הדירה מצו' ול"ש בזה ואנוהו וע' יו"ד סי' קל"ט סי"ג דתכשיטי הכהני' לע"ז לא יעשו מהם טליתות למצו' משום דמאיסי ע"ש, הנה דטלית חשיב חפץ מצו'], וע"כ דשאני מזוזה דאינו מצו' מחוייבת רק אם יש לו בית חייב במזוזה ע"כ אין לבית שייכות להמצו' משא"כ ציצית מצו' להכניס עצמו בחיוב ציצית וכיון דא"א לקיים מצות ציצית רק בצירוף בגד ע"כ גם הבגד מן המצו' כעין שכ' הר"ן רפ"ב דקידושין דכיון שא"א לאיש לקיים מצות פו"ר בלעדי האשה ע"כ גם האשה בכלל המצו' [לדברי הר"ן אלו העירני גם בני כמר אברהם דוד נ"י]:
עוד נלע"ד ראי' לזה דהנה בזה"ק פ' שלח דהקורא ק"ש בלא ציצית כאילו מעיד עדות שקר בעצמו ואקדים מה ששמעתי מפקפקין על מנהג העולם לקרות ק"ש בבוקר בלא תפלין דהוי כקורא ק"ש בלא תפלין דמעיד עדות שקר בעצמו ולענ"ד אין כאן בית מיחוש דלכאו' ק' למה לא מצינו כן בלימוד מצו' אחרת כגון הלומד ה' לולב בסכות ואינו אוחז לולב בידו יחשב כמעיד שקר בעצמו או הלומד ה' ק"ש בערב קודם שקרא ק"ש יחשב כמעיד שקר או הלומד ה' קידוש בש"ק קודם קידוש וכדומה הרבה, אך התי' פשוט דבכל אלו אין החיוב כלל לעשות כל היום דלולב מדאגבי' נפיק בי' וכן ק"ש סגי פ"א ע"כ ל"ח עדות שקר דהמצו' רק פ"א וזה יקיים אח"כ משא"כ תפלין בזמן הגמ' הי' חיוב לילך כל היום וכל רגע מבטל מ"ע כמ"ש הפמ"ג בכ"מ וכ"מ בתוס' שבועות (כ"ה:) ד"ה מי איתא בלא אניח ודוק, ע"כ כשקורא ק"ש בלא תפלין חשיב עדות שקר דהמצו' גם ברגע זו והוא אינו מקיים המצו' ברגע זו, וכ"ז בזמן הש"ס אבל היום שנפסק הדין בשו"ע סי' ל"ח שאין לנו גוף נקי ואי"צ לילך בתפלין רק בשעת תפלה פ"א ביום, שוב אין איסור כלל לקרות ק"ש בבוקר בלי תפלין ול"ח עדות שקר כיון דאין חיוב רק פ"א ביום וזה יקיים אח"כ כנלע"ד ברור בס"ד, וא"כ מדכ' הזה"ק דהקורא ק"ש בלא ציצית כמעיד עדות שקר ע"כ דזה עצם חיוב לילך כל היום בציצית דאל"כ למה לא מצינו זה בשאר מצוות דהקורא ואינו מקיים אז יחשב כמעיד עדות שקר, ומש"ה אם אמנם מפאת חלק המתיר אשר במצו' זו אין מקום כלל לחייב חצ"ש בציצית וע"כ איתא בגמ' ופוסקים דבגד פחות מכשיעור פטור מציצית דלא חייל חיובא על הבגד מ"מ מפאת חלק המצו' אשר בציצית שייך חיוב גם בבגד פחות מכשיעור ונפ"מ אם לא ימצא לקנות טלית גדול כשיעור יהי' צריך לעשות ציצית בפחות מכשיעור כדי לקיים חובת גברא להתעטף בציצית אבל אין החיוב על בגד זה דוקא, וזה החילוק בין בגד גדול כשיעור לבגד קטן, דבגד גדול החיוב מצד אותו הבגד ואם לבוש באותו בגד בלא ציצית אפי' ילבוש כמה מלבושים עם ציצית מ"מ עובר בעשה מחמת אותו הבגד, אבל בגד שאין בו כשיעור אין החיוב מחמת אותו בגד רק מחמת קצת מצו' דרמי אקרקפתא דגברי וא"כ אם ילבוש בגד אחר בציצית פטור, ועוד אפי' אם לא ילבש שום בגד עם ציצית מ"מ אין עובר מחמת לבישת בגד זה דאפי' לא ילבש כלל בגד של ד' כנפות יעבור על קצת חיוב זה שמצו' ללבוש בגד של ד"כ כדי לקיים מצות ציצית ואין נפ"מ בין מי שלובש בגד זה בלא ציצית או מי שאינו לובש כלל בגד של ד' כנפות ומ"מ אם עושה בו ציצית מקיים קצת מצו' כמו אוכל ח"ז מצה בליל פסח, וא"ש מנהג העולם אף שלובשים ט"ק פחותים מכשיעור מ"מ אין יגיעתם לריק דמקיימים קצת מצו' וממילא מותר לילך בהם בשבת דחשיב נוי ותכשיט לבגד מצד המצו', ופלטי נמי מהא דאמרי' פ' התכלת דבעידן ריתחא ענשינן אעשה דציצית, ולענ"ד הקלושה הלובשים ט"ק פחותים מכשיעור מחמת דוחק פרנסה] לא מיבעי' דלא מיענשי אלא אדרבא דבר זה מעורר רחמים וחסדים, ומנא אמינא לה דהנה בברכות (כ':) אמרו מלה"ש לפני הקב"ה רבש"ע כתי' בתורתיך אשר לא ישא פנים וגו' והלא אתה נושא פנים לישראל דכתי' ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקין על עצמן עד כזית עד כביצה, וראיתי מקשים דמ"ש דנקיט דב"ז יותר מכל מצוות דרבנן, ובעזהי"ת מצאתי במדרש פ' נשא וז"ל ישא ה' פניו אליך וכי הקב"ה נושא פנים והלא כתי' אשר לא ישא פנים אמר הקב"ה כשם שהם נושאין לי פנים אף אני נושא להם פנים כיצד כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת ואדם יושב וכו' ואין לפניהם כדי שביעה והם נושאין לי פנים ומברכין וכו' משמע דעיקר הרבותא בזה משום דאין להם לחם לשובע וא"כ הי' להם להתרעם ע"ז והם לא די שאין להם תרעומת רק אדרבא מודים ומשבחים עבור מקצת זה שיש להם וזה עיקר הרבותא וא"כ לק"מ משאר מצוות דרבנן וז"ב, וא"כ גם בנ"ד מה שהרבה מהמון עם אין מקיימין המצו' כתקנה הוא מחמת דוחק פרנסה כידוע שקשה לקנות לכ"א מב"ב ט"ק כשיעור ומ"מ מקיימין המצו' בט"ק פחות מכשיעור וא"כ לא די שאין זה מעורר ריתחא רק אדרבא מעורר רחמים וחסדים ונשיאת פנים לישראל כמו בבהמ"ז על כזית וכביצה:
והנה בפ"ד דחלה משנה ד' פליגו בנוטל חלה מן הקב רעק"א חלה וחכ"א אינו חלה ויש שם סתירה בירושלמי בטעמו של רע"ק שם במקומו מסיק בטעמו דרע"ק דהוי כאומר פירות תרומה זו מחוברין יהיו תרומה לכשיתלשו ונתלשו דדבריו קיימין, ואילו בפ"ב דחלה בירושלמי מבואר דטעמו של רע"ק משום דהוי כתרם מדבר שלא נגמרה מלאכתו דחל בדיעבד, וראיתי ברי"ט אלגזי סוף ה' חלה דף (נ"ה.) מדה"ס כ' דזה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל לר"י דח"ש אסור מה"ת דחזי לאיצטרופי ה"ה דח"ש מצו' שם מצו' עליו ואם אין לו בפסח רק ח"ז מצה צריך לאכול, ולפ"ז גם מח"ש חלה מועיל הפרשה בדיעבד ומש"ה מדמי לה לתורם מדבר שלא נגמרה מלאכתו דהוי ג"כ חצ"ש באיכות, ולר"ל דחצ"ש מותר מה"ת ע"כ אין לדמותן רק לפירות מחוברין יהיו תרומה לכשיתלשו, הנה מבואר בדבריו ז"ל כמ"ש דכמו דח"ש שם מצו' עלה ה"ה בנוטל מקב לה שם חלה עלה, והכ"נ אם עושה ציצית בפחות מכשיעור בגד שם מצו' עליהם, ומה דחכמים חולקים על רע"ק משום דשאני חלה דל"ה מצו' רק מתיר כמ"ש המג"א סי' ח' משא"כ ציצית כמש"ל [ולקמן יתבאר שיש עוד חילוקים בין ציצית להפרשת חלה לענין פחות מכשיעור] והנה זה סמוכין לדבריי:
הן אמת דהרי"ט הק' על דבריו הנ"ל מירושלמי רפ"ג דחלה עלה דמתני' כיון שנותנת את המים מגבהת חלתה וז"ל ר"מ בשם ר"ל דרע"ק הוא דתני' תמן הנוטל מן הקב חלה רעק"א חלה וחכ"א אינה חלה אר"י ד"ה הוא כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם וכו' ואי אמרת דלר"ל דח"ש מותר מה"ת א"א לדמותן לפירות שלא נגמרה מלאכתן וא"כ ע"כ כוונת ר"ל לדמותן לאומר פירות מחוברין אלו יהיו תרומה לכשיתלשו וה"נ הוי כאומר שיהי' חלה לאחר גלגול ובשניהם אין החלות חל עד אחר שישלם לכשיעור וכאן אחר שיתגלגל דאילו טעם חצ"ש ל"ש כאן בקודם גלגול דאין החסרון מצד קטנות השיעור וא"כ למה משיב לו ר' יוחנן ד"ה הוא וכו' משמע דבעיקר הדבר מודה לר"ל דאפשר לתלות דין זה בפלוגתא דרע"ק ורבנן ואיככה הא לר' יוחנן לשיטתו א"כ פלוגתא דהתם מצד חצ"ש משא"כ כאן ל"ש הטעם כיון דאינו מחמת קטנות השיעור את"ד אם שאי"ז לשונו ממש, והנה מש"כ דכאן ל"ש ענין ח"ש כיון שאין החסרון מחמת קטנות השיעור הנה ברמב"ם פ"ז מה' מא"ס דחוטין וקרומין אסורין מה"ת כמו ח"ש היינו שיש להם קצת מהות חלב ומ"מ חלב גמור ל"ה, הנה דאף ח"ש באיכות הוי ח"ש, וכעי"ז כ' הרמב"ן בס' המצות סי' שנ"ג לענין קריבה בעריות דאפשר שאסור מה"ת כמו חצי שיעור והוא ג"כ ח"ש באיכות לענין ביאה וה"נ בנתינת המים לתוך הקמח הוי קצת חיבור העיסה ולא חיבור גמור עד אחר גלגול ע"כ הוי עתה כעין חצ"ש לענין חיבור העיסה המוכרח לענין חיוב חלה והוא ח"ש באיכות החיבור וע' ריטב"א קדושין (מ"ז:) שדימה פירות שלא נגמרה מלאכתן לענין תרומה לנתינת מים לתוך הקמח לענין חלה עיי"ש הנה דשניהם שוין ושקולין, וע' פ"ב דמע"ש מ"ג ד' לענין תרומת תלתן וכרשינין דהוי ח"ש באיכות אוכל עייש"ה, ומש"כ דר"ל ע"כ לאו מצד ח"ש קאתי עלה דר"ל ס"ל ח"ש מותר מה"ת גם זה יש ליישב דבירושלמי פ"ז דתרומות מודה ר"ל בעתיד להשלים דח"ש אסור מה"ת, וה"נ מסתמא עומד להשלים גלגול העיסה ובודאי לא יאכלנה כמו שהיא שלא כדרך אכילה וא"כ מודה ר"ל בזה:
עוד י"ל לפמש"כ החכ"צ סי' ע"ו דאיסור ח"ש מטעם אחשבי' והסכים לדבריו הגאון הקדוש ז"ל מלאדי בשו"ע סי' תמ"ו בקו"א לפ"ז י"ל דר"ל לית לי' בזה אחשבי' כעין סברת הר"ן פ"ק דקדושין דל"ש לדידי שוי לי רק בדבר שיש עליו תורת כסף דהיינו שו"פ רק שאין בו שיעור ה' סלעים אז מועיל לדידי שוי לי לעשות מפחות יותר אבל דבר שאינו שו"פ אא"ל לדידי שוי לי לעשות דבר שאינו ישנו עיי"ש והכ"נ פחות מכזית אי"ב שיעור אכילה כלל ע"כ ל"א אחשבי' למשוי דבר שאינו אוכל אוכל וע' שבת (קמ"ג.) דפירורין שאין בהם כזית חשיבי מאכל בהמה הנה דאין עליו תורת אוכל לאדם, וכ"ז בפחות מכזית אבל כאן לענין שיעור חלה בעושה עיסתו קב אע"ג דאי"ב שיעור תלה מ"מ כיון דיש בו כזית שוב מועיל אחשבי' שיחשב כאלו הי' בו שיעור חלה דזה דמי לשו"פ דמהני לדידי שוי לי למשוי כאלו הי' שו' ה' סלעים ע"כ בזה גם ר"ל מודה, וכיון שנסתלק דחיית הגז"ל שוב י"ל כמ"ש מעיקרא דטעמו של רע"ק דהנוטל מקב תלה הרי הוא חלה הטעם הוא מצד ח"ש, ושכן כוונת הירושלמי בפ"ב דתלה במה שדימהו לפירות שלא נגמרה מלאכתן, ולא עוד אלא שלענ"ד ב' מימרות הירושלמי שחשבן הרי"ט לסותרות זא"ז [דלמסקנת הירושלמי פ"ד דחלה דטעמו של רע"ק משום דהוי כאומר פירות ערוגה זו מחוברין יהי' תרומה לכשיתלשו לית לי' הסברא דח"ש, ולפ"ז אין התרומה חל עד שיתוסף העיסה לשיעור חלה דהוי כאומר לכשישתלם השיעור, ואילו לירושלמי פ"ב דחלה דטעמו מצד ת"ש תל החלה תיכף ולפ"ז הק' שם הגאון ז"ל איך אזיל הירושלמי פ"ב דחלה לפי הס"ד ולא לפי המסקנא עיי"ש]:
ולענ"ד ב' המימרות אין סותרות זא"ז כלל לענין דינא ואפי' למסקנא דירושלמי פ"ד דחלה דמדמה לה לפירות מחוברין לכשיתלשו ג"כ החלה חל תיכף ומטעם חצ"ש ומה דחזר הירושלמי מהדמיון לפירות שלא נגמרה מלאכתן הוא משום דס"ל דפירות שלא נגמרה מלאכתן גרעו מח"ש והא דחל תרומתן הוא מגזה"כ כמ"ש הר"ש סופ"ב דתרומות אך בהא דנוטל מקב תלה הטעם מצד ח"ש ומטעם חזי לאיצטרופי, אך דלכאו' ק' כיון דקודם הפרשה אינו טבל רק ההפרשה חל ולענין הפרשה ל"ש חזי לאיצטרופי דאפי' יוסיף אח"כ לכשיעור לא יועיל הפרשה זו כמו לרבנן דרע"ק דאפי' מוסיף אח"כ לכשיעור ל"מ כמפורש במשנה פ"ד דחלה נמצא חומרו קולו עיי"ש ול"ד לח"ז מצה דבשעת אכילה אכתי חזי לאיצטרופי אם יאכל עוד ח"ז בתוך כא"פ משא"כ כאן, ואף דלרע"ק באמת אפי' מוסיף אח"כ לכשיעור מועיל הפרשה דמעיקרא היינו אליבא דאמת דקימ"ל דמועיל הפרשה דמעיקרא אבל אנן אהא גופא מקשינן למה יועיל הפרשה דהשתא מצד חזי לאיצטרופי הרי אם לא יועיל הפרשתו גם חזי לאיצטרופי ל"ש ואיך עושין מערכה על הדרוש דמשום חזי לאיצטרופי מועיל הפרשתו כיון דאם לא יועיל הפרשתו גם חזי לאיצטרופי לא יהי' שייך, ומשום הך קושיא מדמה לה הירושלמי לאומר פירות אלו מחוברין יהי' תרומה לכשיתלשו וה"נ בידו לומר בשעת הפרשה שיחול ההפרשה לכשיוסיף לכשיעור וכל משך תוכ"ד להפרשתו עדיין בידו לומר כן ע"כ חשיב מחמת זה חזי לאיצטרופי דאם יאמר כן יהי' חזי לאיצטרופי אבל לעולם חל הפרשתו תיכף, גם י"ל דמסקנת הירושלמי הוא אליבא דר"ל דח"ש מותר מה"ת כמ"ש הרי"ט עצמו אך כלפי שאמר בירושלמי פ"ז דתרומות מודה ר"ל בעתיד להשלים ע"כ חזר ודימהו לאומר לכשיתלשו וא"כ הוי עי"ז כעתיד להשלים ושוב גם לר"ל מועיל ח"ש בזה ולר"י אי"צ לזה, וסו"ס לכו"ע חל הפרשתו תיכף ומצד חצ"ש ואין שום סתירה בירושלמי והכל שריר וקים, וראי' לזה דהרי מטונך ממקום שבאת באומר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה לכו"ע אינו תרומה ולא מפרשינן דהי' כוונתו לכשיתלשו וכאן מפרשים דבריו לכשישלים לכשיעור, ותו דבר"ן נדרים (פ"ה.) דאפי' למ"ד אדם מקדיש דבר שלבל"ע הנ"מ כשמפרש שיחול אח"כ אבל באומר סתם לא מפרשינן שיחול לאחר זמן וכיון דהשתא לא חייל בתר הכי נמי לא חייל וה"נ דכוותה ולפמ"ש א"ש דכאן אין הכוונה שמפרשים דבריו כן רק דהוי כאומר כן והיינו משום דבידו לומר כן מש"ה שייך בי' חזי לאיצטרופי [אך לתי' הב' דמסקנת הירושלמי אליבא דר"ל לא יצדק זה וע' אבני נזר יו"ד סי' ת"ח סק"ח ט'] וע' בריט"א שם אות כ"ג שהק' קו' עצומה לפי מסקנת הירושלמי דאין התרומה חל עד שישלים לכשיעור ואסיק בקושי' ולפמ"ש א"ש וא"כ זה ראי' ברורה לדבריי כדי שלא תקשה קו' רי"ט העצומה:
ואחרי שזכינו דטעמו של רע"ק הוא מצד חצ"ש דחזי לאיצטרופי ועי"ז חל שם תלה עלי' א"כ ה"ה אם תולה ציצית בבגד פחות מכשיעור חל שם ציצית עליהם ומקיים מצו' וכאן שייך חזי לאיצטרופי גם לאתר שתלאן בבגד פחות מכשיעור דאם ישלים אח"כ הבגד לכשיעור יהי' אותן ציצית שתלאן מעיקרא כשרים גם אח"כ כדעת הנימוק"י שהביא הב"י סי' ט"ו דאפי' נקרע חתיכת בגד שאין בה שיעור טלית ויש בה ציצית כל שיש בה שיעור כנף אינה נפסלת בכך ובשו"ע הרב ז"ל שם בקו"א סק"ב כ' דדעת השו"ע כנ"י ואף הרב ז"ל פ' שם סעי' י"א בשעה"ד כדיעה זו משמע דס"ל להלכה כן וא"כ אף דלענין תלה ביארתי דבעי' דוקא שיהי' חזי בשעת הפרשה דהיינו אם יאמר לכשישלים השיעור [ובציצית ל"ש זה דהוי תולמ"ה] מ"מ בציצית אי"צ לזה דבלא"ה חזי לאחר תליי' ואפי' לדעת הטו"ז שפ' כהתוס' דאם מוסיף אח"כ לכשיעור פסול כל של"ה כשיעור טלית מעיקרא דהוי תולמ"ה מ"מ י"ל דכוונת הירושלמי כפי' השני שכתבתי ליישב גם אליבא דר"ל דלית לי' חזי לאיצטרופי ע"כ אמר דדומה לאומר פירות אלו מחוברין יהי' תרומה לכשיתלשו שיחשב דעתו להשלים, אבל לר"י דאית לי' סברת חזי לאיצטרופי אי"צ לזה דכיון דאית בי' ח"ש ממילא בדיעבד שם מצו' עלי', אך לדעת הט"ז יש להקשות להיפך כיון דגם בטלית פחות מכשיעור אם תולה בהם ציצית שם מצו' עליהם א"כ אף כשמוסיף אח"כ לכשיעור למה צריך להתיר הציצית ולחזור ולקושרם משום תולמ"ה בפסול, הרי גם מעיקרא הי' שם ציצית עליהם ולמה יחשב עשוי בפסול, וע"ז י"ל דהנה בירושלמי סוף פ' הזורק דאם אמר חצי גרוגרות אני קוצר וקצר כגרוגרות חשיב ג"כ מתעסק ואע"ג דרש"י שבת (ע"ד.) כ' דבמלאכת שבת חצ"ש אסור מה"ת ולמה יחשב מתעסק כיון דגם ח"ש אסור מה"ת הרי נתכוון לאיסורא והנה בש"ס דילן שבת (ע"ג.) נתכוון לזרוק ב' וזרק ד' רבא אמר פטור דלא מכוון לזריקה דארבע אין ראי' לנ"ד דפחות מד"א לכו"ע לית בי' איסורא מה"ת כמבואר ר"פ מי שהחשיך וגדולה מזו ברשב"א וריטב"א שבת (ט'.) דאפי' איסור דרבנן ליכא עיי"ש אך בירושלמי מבואר כן] וע"כ צ"ל דאע"ג דגם ת"ש אסור מה"ת מ"מ ח"ש לגבי שיעור שלם כמאן דליתא דמי' וחשיב כמו מתעסק [לכאו' ק' ע"ז מכותב שם משמעון דחייב אף דלפי מחשבתו הוא רק ח"ש חצי תיבה משמעון מ"מ כיון דלפי האמת הוי שיעור חייב, אך לק"מ דהתם הוא בעצמו יודע דשם הוא שיעור שלם רק דהוא צריך לשמעון משא"כ בנדון הירושלמי סבור לקצור חצי גרוגרות וקצר כגרוגרות נמצא הוא לא ידע דבקצירה זו יש כשיעור וז"פ] וה"נ בנ"ד אע"ג דגם בטלית פחות מכשיעור מקיים מצו' מ"מ לגבי שיעור שלם שיש בו חיוב גמור חשיב כליתא ואית בה משום תולמ"ה וק"ל, וע' תוס' ר"ה (כ"ח:) דאם נתכוון לתקוע פחות משיעור תקיעה ועלתה בידו כשיעור חשיב מתעסק ואינו יוצא אפי' למ"ד מצאצ"כ עיי"ש ואע"ג דכ' הברכ"י דגם ח"ש מצו' שם מצו' עלה ומקיים קצת מצו' וע"כ צ"ל כנ"ל, הנה נתבאר דטעמו של רע"ק דמפריש מן הקב חלה מהני מדין ח"ש, ומה דחכמים פליגי עליו משום דחלה ל"ה רק מתיר כמ"ש רש"י גיטין (מ"ז:) ומג"א סי' ח' וא"כ כל שאין העיסה טבל ובלא"ה מותר ועומד ל"ש מתיר דשרגא בטיהרא למאי אהני משא"כ ציצית דהוי מצו' כנ"ל [ותו דבס' אבני נזר יו"ד סי' שפ"א סק"ג בשם התוספי הרא"ש דציצית ל"ח מתיר משום דמותר ללבוש הבגד בלא ציצית רק אח"כ חל החיוב ע"כ הוי מצו' ולא מתיר ולפ"ז ציצית דומה ממש לכיסוי הדם דאמרי' בש"ס צבי אפי' מקצת צבי חייב בכיסוי אע"ג דאינו מצו' מחוייבת מ"מ כיון שאינו מתיר רק מצו' בעלמא אם שחט חייב בכיסוי ע"כ גם בח"ש באיכות חל החיוב וה"נ בציצית, ואף דבשו"ע סי' ט"ז פ' דטלית פחות משיעור פטור מציצית י"ל משום דבימי הב"י עדיין לא נתגלה ס' תוספי הרא"ש על יבמות ומה"ט מבואר מכל הפוסקים האחרונים ז"ל דציצית הוי מתיר כמ"ש באבני נזר שם אבל בימינו אלה שנתגלה ס' תוספי הרא"ש ובודאי אלו ראו אותו רבותינו האחרונים ז"ל הי' מורים כוותי' ולדידי' ז"ל טלית פחות מכשיעור חייב בציצית, ומהגמ' מנחות (מ"א.) כבר כתבתי דאין סתירה די"ל דהגמ' קאי למ"ד חובת טלית]:
וי"ל עוד בלשון אחרת דבציצית שהוא מצו' י"ל דאף בטלית פחות מכשיעור שאין בו חיוב ציצית מ"מ אם עושה מקיים מצו' כמו אינו מצוו' ועושה כמו נשים במ"ע שהזמ"ג דמקיימי מצו' ויכולות לברך לר"ת ז"ל כעין זה כתב המג"א סי' י"ד ס"ק ה' לענין טלית שאולה דאע"ג דפטור מציצית מכ"מ המברך לא הפסיד כמו נשים במ"ע שהז"ג עיי"ש וסמוכין לזה דהרי גם קטנות הוא מהשיעורין שהם הללמ"ס כמ"ש בשו"ת הרא"ש ומ"מ איתא בסנהדרין (נ"ה:) דקטן ב"ח ורחמנא הוא דחס עליו ובשו"ת מהר"ם שיק סי' רס"ט דקטן העושה מצו' הוי עכ"פ כאינו מצוו' ועושה ומקיים מצו' דאורייתא וכן נלע"ד דהרי מלא בש"ס ומדרש וזה"ק דהעולם עומד על הבל פיהם של תינוקת של בית רבן שאין בו חטא ואע"ג דקטן אינו מצוו' וע"כ דאע"ג דאינו מצוו' מ"מ אם עושה מקיים מ"ע דאורייתא, וכמו דקטן שהוא ח"ש בשנות החיוב מ"מ אם עושה מקיים מצו', ה"נ בח"ש בחפץ מצו' אע"ג דאינו מצוו' עליו מ"מ אם עושה מקיים מצו', וכ"ז בציצית שהוא מצו' שייך אינו מצוו' ועושה משא"כ חלה שאינו מצו' רק מתיר ובמתיר ל"ש אינו מצוו' ועושה כעין שכ' המהר"ל ז"ל בתפארת ישראל פ' כ' דבל"ת ל"ש איני מצוו' ועושה כיון דאינו תוס' מעלה רק שלילת חסרון ומי שאינו מצוו' אף שעובר ג"כ מושלל מחסרון עיי"ש וה"נ ממש במתיר ודו"ק:
עוד יש לחלק בין חלה לציצית לפמ"ש המנ"ח מצוה תקמ"ג בשם משנת חכמים דאיסור ח"ש ל"ש רק בדבר שכתי' בתורה סתם רק השיעור הוא מהללמ"ס אז גם ח"ש אסור מה"ת אבל דבר שמפורש בתורה שיעורו ח"ש מותר ע"ש, ובחלה כתיב עריסותיכם דהיינו כדי עיסת מדבר שהוא עשרון ע"כ פחות מזה אין בו חיוב כלל משא"כ בציצית לא כתי' שיעור כלל בתורה כמה יהי' אורך הבגד ולשון בגד לא משמע כלל שיהי' גדול כ"כ דאפי' חתיכה של גע"ג חשיב בגד, ותו דלענין שעטנז אפי' בגד קטן שיש בו שעטנז אסור ללובשו, וע"כ דלענין ציצית הוא מכלל השיעורין שהם הללמ"ס שיהי' קטן יכול להתעטף בו ראשו ורובו וכיון דבתורה נאמר סתם בגד שפיר י"ל דגם ח"ש שם מצו' עלה:
עוד יש לחלק בין חלה לציצית לפמ"ש בס' אגלי טל מלאכת לש ס"ק כ"ג בשם רמב"ן דבגיבול מורסן אף שהוא מה"ת מותר לגבל על יד על יד דהיינו פחות מכשיעור וק' מ"ש מכל מלאכת שבת דח"ש אסור מה"ת וכ' וז"ל וי"ל דחילוק יש בין מלאכת לישה לשאר מלאכות כיון שענין לישה הוא לחבר כל הקמח יחד להיות גוש א' ואם גיבל ב' חצאי שיעור כ"א בפ"ע עדיין מחוסר חיבור ח"ש זה עם ח"ש זה ואף דכל ח"ש בפ"ע נתגבל מ"מ הרי לא נתחבר יחד קמח כשיעור ול"ד לשאר מלאכות כגון אפיי' והוצאה וכדומה שאם אפה ב' חצאי שיעור הרי עשה מלאכה שלימה בשיעור שלם וכן אם הוציא ב' חצאי שיעור בזאח"ז וכו' עיי"ש והיינו דל"ש איסור ח"ש רק במקום דליכא אלא חסרון כמות אבל אותו ח"ש עצמו אין בו חסרין כמו האופה חצ"ש דאין נפ"מ כלל לענין אותו ח"ש שאפה בין יאפה עוד חצ"ש או לא דמ"מ ח"ש זה נאפה בשלימות גמור בלי חסרון מאומה משא"כ לענין לש דעיקר ענין לישה הוא חיבור העיסה ואם לש פחות מכשיעור אין כאן חסרון כמות לבד אך גם חסרון באיכות המלאכה של אותו ח"ש שאין בו חיבור שלם דהיינו חיבור של גרוגרות ע"כ שני' מלאכה זו מכל המלאכות, וככה ממש י"ל בנ"ד ל"ש ח"ש דעיקר חיוב חלה הוא ע"י לישה דהיינו חיבור הקמח ובח"ש ליכא חיבור שלם:
ולענ"ד יש להוסיף נופך ליישב דברי רמב"ן ז"ל הנ"ל דהנה בשבת (פ'.) הוציא חצי גרוגרות וחזר והוציא ח"ג וכו' בהעלם א' לרשות א' חייב לב' רשויות פטור ובתוד"ה בהעלם וכו' הק' ר"ת דאמרי' בהבונה כ' אות א' בטברי' ואות א' בצפורי חייב וכו' ואור"י דודאי גבי כתיבה אית לן למימר מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי אבל הוצאה לא הוי עד דמייתי תרווייהו לרשות א' עכ"ל והיינו דבהוצאה דכל המלאכה אינה רק קריבה דליכא שום שינוי בהחפץ שמוציא רק שמשנה מקומו וא"כ כל פעולת ההוצאה אינה רק קריבה ל"ש לומר מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי', וז"פ, וה"נ לענין מלאכת לישה דעיקר ענינה הוא החיבור והצירוף ל"ש לומר חזי לאיצטרופי' כיון דכל המלאכה אינה רק צירוף ע"כ חסרון הצירוף כמחוסר מעשה דמי ודוקא בשאר מלאכות או באיסורי מאכלות דאין עיקר האיסור הצירוף אמרי' דגם ח"ש אסור משום חזי לאיצטרופי ואף דעדיין חסר הצירוף לית לן בה ולאו כמחו"מ דמי, משא"כ בלישה דכל האיסור הוא הצירוף חסרון צירוף כמחו"מ דמי וק"ל וה"ה והוא הטעם לענין הפרשת חלה מח"ש ל"ש בו חזי לאיצטרופי כיון דעיקר סיבת חיוב חלה הוא הגלגול והלישה דהיינו צירוף העיסה וע' תוס' זבחים (ק"ה:) ודוק:
ובזה יבוארו דברי ירושלמי רפ"ג דחלה על המשנה כיון שנותנת את המים מגבהת חלתה וז"ל ר' מתניא בשם רשב"ל דרע"ק הוא דתני' תמן הנוטל מן הקב חלה רעק"א חלה וחכ"א אינו חלה אר"י ד"ה הוא מכיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם עיי"ש ולכאו' אין מובן כ"כ מה שדימה ר"ל דב"ז לנוטל מן הקב חלה ולהנ"ל א"ש היטב דהנה טעמן של חכמים דנוטל מן הקב חלה אינו חלה ול"א בזה חזי לאיצטרופי דעיקר חיוב חלה הוא מצד צירוף כאמור, אמנם רע"ק ס"ל דהן אמת דחיוב חלה הוא מחמת צירוף אבל לא מחמת צירוף כל העיסה רק מחמת צירוף הקמח עם המים ולא מצד צירוף כל שיעור חלה יחד ע"כ שפיר שייך חזי לאיצטרופי, והנה באגלי טל מלאכת לש ס"ק ט' אות י"ב כ' לענין מלאכת לש יש ג"כ ב' דברים הנ"ל א' חיבור הקמח עם המים הב' חיבור כל הקמח יחד וכ' שם להוכיח מרמב"ם במס' חלה דבנתינת המים לתוך הקמח עדיין ליכא חיבור כל העיסה רק חיבור הקמח עם המים ואח"כ ע"י גלגול נעשה חיבור לכל העיסה עיי"ש מעתה לחכמים דהנוטל מקב חלה אינו חלה ע"כ דבעי' צירוף העיסה יחד כנ"ל וא"כ לדידהו ליכא חיוב חלה בנתינת המים לתוך הקמח דאז עדיין ליכא חיבור העיסה אך רע"ק לשיטתו דנוטל חלה מן הקב חל ומטעם חזי לאיצטרופי וע"כ דל"ב צירוף כל העיסה בעצמה יחד רק חיבור הקמח והמים וזה נעשה תיכף בנתינת המים לתוך הקמח ור"י ס"ל דכיון דכתי' ראשית עריסותיכם היינו התחלת חיבור העיסה ע"כ מועיל גם בשעת נתינת מים לקמח וא"ש ומ"מ עיקר חיוב חלה הוא רק אחר גלגול, ונתינת קמח למים הוא כעין פירות שלא נגמרה מלאכתן כמ"ש הריטב"א ז"ל קידושין (מ"ז:) ומש"ה לרבנן ל"ש כאן חזי לאיצטרופי כדאמרן:
ולפי האמור יש מקום לומר דהא דמהני תרומה בפירות שלא נגמרה מלאכתן הוא ג"כ מצד ח"ש באיכות דכאן כיון דאין סיבת החיוב מצד צירוף שוב אמרי' חזי לאיצטרופי וראי' לדבריי מדברי רבינו אפרים שבתוס' מנחות (ס"ז:) ד"ה כדי דאע"ג דאסור לאכול אכילת קבע קודם מירוח היי"ד כשיכול לבוא לידי חיוב עוד אבל בהכניסה במוץ שלה דתו א"א לה לבוא לידי חיוב מותר לאכול קבע עיי"ש ולהנ"ל הסברא נכונה מאד דהא דאסור לאכול קבע קודם מירוח משום דבדיעבד חל אז הפרשה שויוהו רבנן כטבל והא דבדיעבד חל הפרשה הוא כעין ח"ש ומצד חזי לאיצטרופי וכ"ז כשעדיין אפשר לה לבוא לידי חיוב אבל בהכניסה במוץ שלה דא"א לה לבוא לידי חיוב ותו ל"ש חזי לאיצטרופי גם בדיעבד ל"מ הפרשה ע"כ מותר לאכול קבע. שוב מצאתי ראי' ברורה לדבריי מריטב"א יומא (י'.) ד"ה אלא דמבואר להדי' כן דאם הכניסה במוץ אפילו בדיעבד ל"מ הפרשה, הובאו דבריו באבני נזר יו"ד סי' תכ"ד סק"ב ועיי"ש באבני נזר ואתה תחזה סמוכין גדולים לכל דבריי:
והנה בריטב"א קידושין (מ"ז:) כ' דכמו שיש ג' חילוקי דינים בתרומה, במחובר ל"מ תרומה אף דיעבד, וקודם מרוח אין חיוב תרומה לכתחילה ובדיעבד אם תרם תרומתו תרומה, ואחר מרוח מצו' לכתחלה ככה יש בחלה ג' חלוקי דינים, קודם שנתן המים לקמח ל"מ הפרשת חלה כלל, ואחר נתינת המים קודם גלגול חל בדיעבד ואחר גלגול מצו' לכתחלה עיי"ש. ולכאו' ק' לפמ"ש בבעלי התוס' עה"ת פ' בחקותי דהא דחל תרומה קודם מרוח ילפי' מדגלי רחמנא דמע"ר שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה ש"מ דבדיעבד חל הפרשה, וא"כ התינח בתרומה דגלי קרא אבל מנלן למילף מזה חלה קודם גלגול ואין לומר דילפינן במה מצינו, דא"כ נילף נמי תרומה גופא קודם קצירה מקודם מרוח ותו דא"כ נילף נמי לחלה קודם נתינת המים, אשר ע"כ נראה דהריטב"א לשיטתי' ביומא (י"א), הנ"ל שהוכחנו מדבריו דטעם דחל תרומה קודם מרוח הוא משום דהוי ח"ש באיכות של גמר מלאכתו והיינו נמי טעמא דחלה דבנתינה למים מתחיל מלאכת הלישה שגורם חיוב חלה ע"כ כל שנתן המים הוי נמי ח"ש באיכות גמר מלאכת העיסה ודמי' שפיר לתרומה קודם מרוח ודברי הריטב"א אלו עם דברי ריטב"א יומא עולין בקנה א':
**(ועפ"ד ריטב"א הנ"ל יש ליישב קו' רעק"א בריש פ"ב בנדרים כחלת אהרן ותרומתו מותר וכ' הרא"ש דפיו לא אסר אלא התיר השירים והק' רעק"א בתורם דבר שלא נגמרה מלאכתו דאינו טבל ומ"מ חל התרומה בדיעבד שוב יחשב דבר הנדור כיון דמעיקרא הי' כולו מותר עיי"ש והוא קו' עצומה ולהנ"ל י"ל כיון דהא דמהני הפרשה בלא נגמר מלאכתו משום שיכול לבוא לידי חיוב כשתגמר מלאכתו נמצא דכל חלות התרומה הוא משום שראוי לבוא לידי טבל חשוב כאלו כבר הוא טבל וראי' לדבריי מצאתי באבני נזר או"ח סי' רע"ז סק"ג וז"ל בענין טעם דמהני ראוי לנעול הראב"ן בספרו כ' להדי' בזה"ל כיון דראוי לנעול כמאן דנטילי דמיא והוא כעין סברת הש"ס כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת עכ"ל הנה דענין ראוי לבילה משום דחשבינן לי' כאלו הי' בילה, וכיון שאנו רואין אותו כאלו הוא טבל שפיר שייך גם בזה פיו לא אסר אלא התיר כיון דכל עיקר חלותו הוא רק משום דחשוב כאלו כבר הוא טבל, וכעי"ז כ' בחי' הר"ן ב"מ (דף י'.) בשם ר"ת ז"ל לענין הממלא מים לחברו הרי הן כרגלי הממלא דהטעם משום דהא דמגבי' מציאה לחברו קנה חברו הוא רק מצד מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' אנו רואין כאלו זכה מקודם לנפשי' ע"כ הוי כרגלי הממלא עיי"ש הנה דכיון דכל החלות הוא משום הראויות לזכות לנפשי' אנו רואין כאלו הי' כן בפועל וה"נ דכוותה ודו"ק היטב:)**
ולפי האמור יש ליישב קו' הר"ש סופ"ק דתרומות שהק' מ"ש תורם שלא נגמרה מלאכתו דחל בדיעבד והפריש חלתו קמח אינו חלה ולהנ"ל א"ש דהמפריש חלתו קמח ל"ש בי' חזי לאיצטרופי כיון דכל סיבת החיוב הוא הצירוף כנ"ל משא"כ בתרומה אמרי' חזי לאיצטרופי וק"ל:
והנה מצינו עוד ח"ש במצו' בפ"ב דמע"ש משנה ג' וד' לענין תרומת תלתן וכרשינין דהוי ח"ש באיכות תרומה משום דאינו אוכל גמור רק קצת אוכל וכמו דמהות אוכל אשר לו הוא ח"ש באיכות כמו כן מהות תרומה הוא רק ח"ש באיכות וקיל משאר תרומה כמבואר שם לך נא ראה. עוד מצינו חצי איכות חיוב במצו' בקידושין (ס'.) לר' יוחנן דאמר דהמקדש מעכשיו ולאחר ל' ובא אחר וקידשה מעכשיו ולאחר כ' קדושי כלן תופסין בה דשויו' כשרגא דליבני ופריך מדתני' מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט מת חולצת ולא מתייבמת ופריך גיטא דמשייר בה ולאו כלום הוא ומשני רבא גט להוציא ומיתה להוציא מה ששייר גט גמרתו מיתה עיי"ש וא"כ חשוב דהגט והמיתה יחד פעלו אצלה ההוצאה מרשות בעלה ומש"ה חולצת ולא מתייבמת דמצד הוצאת הגט פטורה מיבום ומצד הוצאת המיתה חייבת ביבום וא"כ איכא רק קצת חיוב יבום ע"כ חולצת ולא מתייבמת [והיינו דהתם איכא איסור אשת אח ע"כ א"א להתיר יבום במקום מקצת חיוב דמקצת הפטור גורם שיהי' איסור אשת אח ע"כ חולצת] ועוד משכחת לה במקדש אשה מעכשיו ולאחר ל' ומת קודם ל' דזקוקה ליבום כמבואר בפשיטות בירושלמי המובא ברשב"א ור"ן ר"פ האומר דע"כ לא נסתפק הירושלמי רק בקידשוה ב' אחין מעכשיו ולאחר זמן אבל אם קידשה א' פשיטא דזקוקה ליבום וכ"מ להדי' ברשב"א ור"ן בשם רמב"ן שכ' דלר"י משכחת לה אשת ב' מתים מה"ת עיי"ש ואף דהוי קידושין בשיור ואינם שלמים, וע' חמ"ח סי' מ"ד סעי' י"ב ובאב"מ שם, גם הבאתי לעיל מר"פ או"ב דצבי ואפי' מקצת צבי חייב בכיסוי וכה"ג הוי ח"ש כמבואר בשבת (ק"ד:) לענין צידת צבי דמידי דתלוי בבע"ח כל שאין הפעולה מקפת בע"ח שלם חשוב רק ח"ש אפי' יהי' גדול כמה, ומכל הלין יש סמוכין לדברי האחרונים דגם חצי זית מצה שם מצו' עלה, וה"ה בנ"ד בעושה ציצית לבגד פחות מכשיעור שם מצו' עלה וממילא מותר לצאת בהם בשבת:
:)****(אך ילה"ע מהא דמבואר בש"ס בכ"מ דאין האשה נאסרת על בעלה דרך איברים וכן לענין תרומה עי' כתובות (ל"ו:) וכי מפני שמיעך לה בין דדי' פסלה מן הכהונה ולרמב"ן מל"ת שנ"ג דכל קריבה אסור משום ח"ש דהוי ח"ש מביאה א"כ תאסר לתרומה ולבעלה כמו ח"ש וע"כ צ"ל דל"ש ח"ש לחדש איסור וה"נ ל"ש ח"ש לחדש חיוב:)**ה
והשתא דאתינא להכי יש ללמוד עוד זכות על המון עם שאין הציצית גדולים אצלם כשיעור י"ב אגודלין, ולהנ"ל יש ליישב דכיון דטליתות שלהם ג"כ פחותין מכשיעור וא"כ אין בהם חיוב ציצית רק אם עושה מקיים מצו' כעין חצ"ש וא"כ ה"ה כשהציצית פחותין מכשיעור ג"כ מקיים מצו' מצד ח"ש וזה דומה ממש לחצי זית מצה בשלמא כשהטלית יש בו כשיעור והוא עושה ציצית קטנים ל"ש תי' הנ"ל דאע"ג דח"ש ג"כ יש בו קצת מצו' מ"מ איך מותר לו לבטל מצות ציצית דהרי יש עליו חיוב לעשות ציצית כשיעור ומוטב שלא ללבוש הבגד כלל שלא לבטל מצות ציצית ול"ד כלל לח"ז מצה דהתם מוטב עכ"פ לאכול חצי זית מלבטל המצו' לגמרי משא"כ כאן אם לא ילבוש הבגד כלל לא יבטל מ"ע ואם ילבש הבגד בלא ציצית גמורין כשיעור עובר על מ"ע בידים, וזה דומה למי שאין לו רק ציצה א' בבגדו דפשיטא דאסור ללובשו אף למ"ד במנחות (ל"ז:) דד' ציצית ד' מצוות הם וכל ציצה היא מצו' שלימה בפ"ע מ"מ אסור ללובשו משום ביטול שאר ג' ציצית וז"פ וכבר תמהו על הב"ח סי' י"ג שמבואר מדבריו להיפך, וה"ה בח"ש אף דיש בו קצת מצו' מ"מ אסור ללובשו משום ביטול מצות ציצית שחייב לעשות בבגד זה וכ"ז בבגד גדול כשיעור אבל ט"ק דידהו שקטנים משיעור ומותר ללובשם בלא ציצית אם ירצו כמשנ"ת שפיר דמי לעשות בהם ציצית קטנים מכשיעור ומקיימין עכ"פ קצת מצו' כמו בח"ש מצה, אך זה תליא בפלוגתת האחרונים מהו הפי' חזי לאיצטרופי אם הפי' דעדיין חזי לאיצטרופי כשאכל ח"ש יכול להוסיף ולאכול בכא"פ עוד חצי, או הפי' דמעיקרא הי' חזי לאיצטרופי, ולפי' קמא ל"ש כאן חזי לאיצטרופי דאחר שתלאן בבגד ל"מ צירוף לכשיעור משום תולמ"ה אך לפי' השני גם כאן שייך חזי לאיצטרופי, ואע"ג דהגאון שאג"א סי' פ"א כ' דבבל יראה ל"ש חזי לאיצטרופי דאם יוסיף אח"כ לכזית לא יועיל כלל בשהיית ח"ז קמא, אבל הח"צ סי' פ"ו כ' טעם אחר אהא דאין ח"ש אסור בבל יראה משום דלית בה מעשה ול"ש אחשבי' והעתיק דבריו הגאון הקדוש זצ"ל מלאדי בשו"ע סי' תמ"ב בקו"א סקי"ז, זולת זה דעת צל"ח ופי"נ פ"ק דביצה (ז':) כ' בפשיטות דגם בב"י ח"ש אסור מה"ת והח"צ סי' פ"ו כ' דגם דעת הרמב"ם ושו"ע כן הוא, ומדברי כלם נלמד דלית להו הא דשאג"א:
ולבר מכל דין נראה לפמש"כ הלבוש סי' י"א והסכימו לדבריו הא"ר והפמ"ג במ"ז שם סק"ג דשיעור אורך הציצית הוא דרבנן ומדאורייתא סגי במשהו גדיל ומשהו ענף ולענ"ד הקלושה נראה ראי' לדבריהם מלשון זה"ק פנחס (רכ"ח:) ד"ה אדהכי הא רעי' מהימנא וכו' ושיעור ארכה דציצית דתקינו אורך כל הציצית תרין עשר אצבען בגודל, לשין דתקינו מוכח להדי' דתקנתא דרבנן הוא, וא"כ היי"ד בבגד שיש בו שיעור חיוב אמור רבנן שיעשה ציצית כשיעור ואם אינו עושה כשיעור שקצבו חז"ל גם מה"ת אינו יוצא כתוס' סוכה (ג'.) והדברים עתיקין אבל בט"ק שאין בו כשיעור ואין בו חיוב ציצית כלל לא מה"ת ולא מדרבנן רק אם עושה מקיים מצו' בזה ודאי סגי בשיעור דאורייתא משהו גדיל ומשהו ענף דע"ז לא תקנו חז"ל שיעור כלל כיון דמדינא פטור לגמרי וז"ב ופשוט:
ובעיקר שיעור הציצית כ' בשו"ע סימן י"א ס"ד ב' דיעות דיעה א' דשיעורו ד' אגודלין וי"א י"ב גודלים וכן נוהגין, וכ' הפמ"ג דלא יפה עושין המוכרים שמצמצמים במדת ארכן וקרוב הדבר להיות ברכה לבטלה כי אף דמה"ת די בכ"ש מדרבנן בעינן שיהי' י"ב גודלין מלבד מה שמונח על קרן הבגד עיי"ש ונלע"ד ללמוד זכות דכל שיש ד' גודלין ל"ח ברכה לבטלה דכיון דשיעור הציצית דרבנן ומדאורייתא סגי בכ"ש וכיון שיש ב' דיעות הוי סד"ר ולקולא, ואע"ג דלענין ברכה ס' ברכות לקולא כבר כ' הפמ"ג עצמו לקמן סי' ק"ס דהנוטל ידיו בס' נטילה מותר לברך ג"כ דכיון דסד"ר לקולא חשוב כמקיים מצו' בודאי והסכים לזה באבני נזר יו"ד סי' שס"ח סק"ד, ונלע"ד ראי' מפורשת לזה מתוס' מנחות (ס"ו.) דמותר לספור ספירת העומר ביהש"מ ולברך משום דספירה בזה"ז דרבנן וסד"ר להקל הנה מפורש דמותר גם לברך עיי"ש. עוד ראי' לזה מש"ס ר"פ תפלת השחר לענין זמן תפלת מנחה וערבית דפליגי ר"י ורבנן ואמרי' דעביד כמר עביד וכמר עביד והיינו משום דתפלה דרבנן וסד"ר לקולא, ואע"ג דכל השמו"ע ברכות הן וס' ברכות להקל, וע"כ דמצד סד"ר לקולא חשוב כודאי מצו' ול"ח ס' ברכה לבטלה:
ולכאו' ק' לענין מנחה איך מותר לו להתפלל אחר פלג המנחה אדרבא כיון דסד"ר לקולא א"כ הר כעבר זמן מנחה בודאי ופטור כמ"ש הר"ן סוכה (מ"ז:) דאם לא נטל לולב כל היום מיום שני ואילך שהוא דרבנן ואתרמי לי' אתרוג ביהש"מ פטור כיון דהוא ס' לילה וסד"ר לקולא הנה דבס' אם עבר הזמן מצו' אמרי' ג"כ סד"ר לקולא וה"נ דכוותה. אמנם נראה דשא"ה שעבר הזמן מעצמו, אבל כאן דבכוונה ממתין עד אחר פלג מנחה ומשום סד"ר דרבנן לקולא מותר לו לסמוך על ת"ק דר"י וא"כ אא"ל אח"כ סד"ר לקולא דהוי תרתי דסתרי דמעיקרא הקלת עליו להמתין מחמת ס' הלכתא כת"ק ועכשיו תפטרנו מס' שמא הלכה כר"י ע"כ בזה שפיר חייב לקיים המצו' גם מס' ויוצא מצד סד"ר לקולא [ולפ"ז יש לימוד זכות על העולם שמתפללין מנחה ביהש"מ וכן מה שהרבה מהמון שולחין משלוח מנות ביהש"מ כידוע דכיון דבכוונה מאחרין הזמן ל"ש סד"ר לקולא ואדרבא מותר להם להמתין לכתחלה עד ביהש"מ מצד סד"ר לקולא כמו דמותר להמתין במנחה עד אחר פלג המנחה דהוי ג"כ ס' דרבנן ונתיישב ג"כ מנהג העולם להדליק נ"ח כל הלילה ולברך עליו אע"ג דהוי סד"ר ע' מג"א סי' תער"ב סק"ו] ולפ"ז ה"ה דעל ציצית בנות ד' אגודלין מותר לברך מצד סד"ר לקולא, אמנם זה כתבתי ליישב מנהג העולם אבל הירא את דבר ה' לא יסמוך ע"ז ויהדר אחר ציצית כשיעור י"ב אגודלין שכ' השו"ע שכן נוהגין וכן פ' הלבוש. וכן פ' הרב ז"ל ולא העתיק כלל דיעה ראשונה של ד' גודלין. וגם בזה"ק פנחס (רכ"ח:) אי' בהדי' דשיעורן י"ב אגודלין:
ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד עוד לימוד זכות על ט"ק שאין בהם כשיעור דהנה בש"ס שבת (קמ"ז:) אר"ח ב"א אר"י האליירין מביאין בלרי נשים לבי בני סדינים שהנשים מסתפגים בהם מביאין דרך מלבוש לבית המרחץ, רש"י] ובלבד שיתכסה בהם ראשן ורובן, הנה דדבר שאינו מלבוש גמור אף שלובשו דרך מלבוש בעינן דוקא שיתכסה בו ראשו ורובו. והב"י סי' ש"א מייתי בשם רמב"ם דגם סודר דינו כסדין אך שחידש שם הב"י דגם בסדין לא בעינן עיטוף ממש ראשו ורובו רק שיהי' ראוי לעיטוף ראשו ורובו עיי"ש והיינו משום דסודר ג"כ ל"ח מלבוש גמור שהיא חתיכה א' מרובעת וכעי"ז כ' בשו"ע סי' ש"א סעיף ל"א לענין יוצא בטלית שאינה מקופלת דחייב דהיינו דוקא טלית שהיא חתיכה א' מרובעת ול"ח מלבוש גמור עיי"ש ולפ"ז מצינו טוב טעם להא דאי' בגמ' שיעור לטלית שיהי' הקטן מתכסה בו ראשו ורובו משום דסתם טלית של מצוה היא חתיכה אחת מרובעת כמו טליתים דידן וכן הי' גם בימי הגמ' כמו שפי' הב"י הא דיוצא בטלית מקופלת השנוי בגמ' דהיינו בטלית כעין דידן שהיא חתיכה א' מרובעת וכה"ג ל"ח דרך לבישה רק כשיש בו שיעור לכסות בו ראשו ורובו. ובציצית של מצוה שיערו בקטן בן ט' שמתחיל אצלו חיוב ציצית אז כמ"ש רש"י מגילה (י"ט:) קטן שהגיע לחינוך מצוות כבר תשע כבר עשר כדאמרי' פ' יוהכ"פ לענין תענית [ותוס' ערכין ב': הק' דהא ביומא שם אמרי' דבריא כבר תשע וכחוש בר עשר וכ"ז לענין תענית י"ל דלא החמירו על הכחוש. אבל לענין חינוך מצוות אם נבוא לדמותו לשם ראוי שיהי' בכלם השיעור בן תשע. ולענ"ד לא קשה דלא רצו להטיל עול מצוות על תינוק כחוש דעצם העול גורם חולשא כמבואר בפ' השוכר את הפועלים גבי ר"ל הוי סחי בירדנא דתיכף כשקיבל עליו עול תורה אף שעדיין לא למד סר כוחו וחל עליו חולשא עיי"ש] ונתנו שיעור שוה לכל אנשים כדי שלא ליתן תורת כאו"א בידו [או אולי מעיקר הדין גם לענין שבת סגי בשיעור עיטוף לקטן בן ט' ולענין שבת החמירו דבדידי' משערין] ע"כ בפחות מזה אינו חייב בציצית וכ"ז בטלית גדול שהוא כעין סדין וסודר ע"כ צריך שיעור הנ"ל משא"כ בטלית קטן דידן שהוא דרך מלבוש גמיר שיש לו בית ראש וכ"ש של ההמון שיש בהם גם קרסים לחברם והוא דרך מלבוש גמור א"צ שיעור הנ"ל כמו דמותר לצאת בשבת במלבושים קצרים אף שאין בהם שיעור לכסות ראשו ורובו אף דסודר אסור לצאת בו להרמב"ם עד שיהי' בו שיעור הנ"ל וא"ש וזה נכון מאד כפתור ופרח בעזהי"ת:
[וראי' לזה דהרי חזינן דלענין טומאה סגי בג' על ג' ע' שבת (כ"ו:) וכן לענין יתור בגדים בבגדי כהונה שיעורו ג' על ג', ולמה לא יהי' שיעור זה גם לענין חיוב ציצית ואף דכתיב אשר תכסה בה, הלא כתיב קרא אחרינא ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם ושם ל"כ אשר תכסה בה ולהנ"ל א"ש דבבגד שיש לו צורת בגד אה"נ דשיעורו גע"ג. ואך דאכתי ק' דהרי לענין טומאה אפי' חתיכה פשוטה ג"כ שיעורה בג' על ג', י"ל דשאני טומאה דא"צ להיות לבוש בהבגד בשעת קבלת טומאה ע"כ כל גע"ג יש עליו תורת בגד משא"כ בציצית דקי"ל ציצית חו"ג ואין החיוב רק בלבישה. ובחתיכה פשוטה אין שם לבישה בפחות מראשו ורובו ואף דשם בגד עלה בגע"ג מ"מ לענין שיחשב לבישה בעי רו"ר. אך לפ"ז יש לדחות כל הראי' דיש לחלק בין שם בגד לשם לבישה. אך עדיין לא א"ש דהרי יתור בגדים בעי' נמי לבישה ומ"מ שיעורו ג"כ ג' על ג']:
וכן מבואר בפע"ח שער הציצית שער ב' וז"ל אמנם הט"ג הוא וכו' ואז שיעור הטלית "הזה" הוא כדי לכסות ראשו ורובו וכו' ע"ש מבואר להדיא דאבל הט"ק אין לו שיעור זה לכסות רו"ר. ומתוך הדברים האלו עלה בידי בעזהשי"ת לבאר שיטת הגאונים שהביא הב"י סי' ח' דמצות ציצית דוקא בעטיפה ומש"ה נוסח הברכה להתעטף בציצית. והפוסקים הקשו ע"ז טובא דעטיפא היכא רמיזה בתורה ע' ב"י סי' ח' גם תמוה מנהג העולם שאין נוהגין בעטיפה רק בטלית גדול ולא בטלית קטן ולפי דעת הגאונים ז"ל אין חילוק וכ"כ הב"י סי' ח' בשם תרומת הדשן. וכ"כ בשו"ע שם ס"ג וכ"כ הרב ז"ל בסידור דגם ט"ק צריך עטיפה אבל אין המנהג כן ופוק חזי מה עמא דבר. וכ"מ בפע"ח שער הציצית פ"ב דט"ק אין בו עיטוף מעיקר הדין, ולפי הנ"ל מצאתי טוב טעם דהגאונים ז"ל ס"ל כפירוש הפשוט בגמ' שבת (קמ"ז:) הנ"ל דבלרי נשים כיון שאינו דרך מלבוש בעינן דוקא שיתכסה בו ראשו ורובו בפועל ולא סגי בראוי. וכן פסק בש"ע הרב ז"ל סי' ש"א סעי' י"א להדיא. עוד שם בסעיף מ"א לענין לבדין הרכין שאם רוצה להוציאם דרך מלבוש צריך דוקא להתעטף בהם ראשו ורובו עיי"ש ע"כ ס"ל להגאונים ז"ל דטליתות כיון שהם חתיכה א' מרובעת ל"ח דרך מלבוש ודומה לבלרי נשים ולסודר הנ"ל ע"כ בטלית של מצוה שגם בזמן הגמ' הי' עשוי חתיכה א' מרובעת כנ"ל ע"כ ס"ל דבעינן עיטוף ראשו ורובו ואל"כ אין שם לבישה עלי' להתחייב בציצית וכ"ז בטלית גדול אבל טלית קטן שיש לו בית ראש ואינו חתיכה פשוטה מרובעת כמו ט"ג שוב הוי דרך מלבוש גם בלא עיטוף וא"ש מנהג העולם:
ולפ"ז יצמח דצריך להתעטף בטלית דוקא ראשו ורובו של גוף. ובשו"ע לא מצינו זה ואדרבא בסידור הרב ז"ל דסגי בעיטוף מלפניו ומלאחריו עד החזה עי"ש וזה ל"ה רוב הגוף:
אמנם בפע"ח שער הציצית פ"ב וז"ל נמצא כי הטלית אינו מלבוש רק עד השליש של ת"ח שהוא ראשו [צמח צ"ל רובו] של הגוף אדם עד החזה ע"כ מבואר מזה דעד החזה חשוב רובו של הגוף [ולפני זה כ' שם ואז שיעור הטלית הזה כדי לכסות בו ראשו ורובו עי עיי"ש] ונלענ"ד דמהאי מילתא ש"מ תלת א' דבכ"מ שנא' ראשו ורובו אין הפי' רובו לבד מראשו רק ראשו בכלל רובו. שנית דהרגלים אינם בחשבון האורך וא"צ רק רוב הראש והגוף לבד וסמך לזה לפ"מ שלמד הרמב"ן פ' תשא ל' י"ט מס"י כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו דצורת האדם שיהי' ידיו למעלה כדי שיהי' ברית הלשון בין עשר אצבעות ידיו. וא"כ אף אנו נאמר ונלמוד מסיפא דס"י ובין עשר אצבעות רגליו דהרגלים צורתם להיות כפופים כאדם שיושב ע"ג קרקע] כדי שיהי' בריתו בין עשר אצבעות רגליו [ואע"ג דרמב"ן כ' שם לענין הרגלים באו"א ע' פנים לתורה] וגם דעד החזה פירושו עד ועד בכלל וכ"כ בסי' הרב ז"ל ואם נצרף כל שומן החזה כשיעורו בחולין מ"ה. יהי' רוב אורך הגוף דוק ותשכח. ובזה מיושב קו' הרש"ש רפ"ק דסוכה בהא דשיעור סוכה ז' על ז' כדי ראשו ורובו ושלחנו ואיך יכיל שיעור כזה ראשו ורובו ותי' דלא היו מסובין בשכיבה לגמרי רק קצת בזקיפה באלכסון עיי"ש ועדיין תמוה איך יכיל רו"ר אפי באופן כזה ולפמ"ש א"ש וק"ל. וזה כלל גדול לכל דיני התורה שכתוב בהם ראשו ורובו דהחשבון הוא עד סוף שומן החזה ונקיט האי כללא בידך:
שוב הראני ת"א בשפת אמת שבת י"א הוכיח במישור מדברי התוס' שם ד"ה לא יעמוד דראשו ורובו דהתם היינו בלא הרגלים ושראשו בכלל רובו וזה ראיה גדולה לדברינו, גם מצאתי בדרישה יו"ד סי' שס"ד לענין ראשו ורובו במת מצוה דראשו בכלל רובו וברוך שכוונתי לדעת קדושים אך ק' ע"ז דהרי בגמ' נתנו שיעור הטלית כדי שיתעטף בו הקטן ראשו ורובו וא"כ אין בו כדי עיטוף ראשו ורובו של גדול ואיך חייב בציצית להגאונים וצ"ל דזה רק מדרבנן אבל מדאורייתא בעינן עטיפה רו"ר. ונ"ל ראי' דשיעור זה דרבנן לפ"מ שביאר הט"ז רסי' ט"ז דעת הרמב"ם והשו"ע דעיקר תלי' בקטן מתכסה בו ראשו ורובו ולא בגדול יוצא בו עראי. וטעם שתלו בקטן מבואר במה שכתב הב"ח בשם סמ"ק דהיינו קטן שהגיע לכלל חינוך מצות ציצית וכ"כ הרב ז"ל בשו"ע, ומשמע דטעמא מש"ה כיון דלגבי קטן שהגיע לחינוך שם בגד עליו לענין ציצית לא פלוג רבנן בבגד כזה וחייבוהו בציצית לכל מי שלובשו, וכיון דקטן שהגיע לחינוך מדרבנן הוא דמחייב מינה דכל שיעור זה רק מדרבנן, דמדאורייתא אין טעם כלל לתלות בקטן שהגיע לחינוך:
ונראה לע"ד עוד דאפי' להפוסקים החולקים על הרמב"ם בסי' ש"א דסודר ל"ב שיתכסה בו ראשו ורובו מ"מ א"ש בנ"ד דהנה לכאו' ק' לפמש"כ תוס' נדה (ס':) דלענין ציצית בעינן ג"כ הנאת לבישה כמו בשעטנז עיי"ש א"כ טליתות שלנו שאין עשויין להגן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים דזה הוי הנאת לבישה גבי שעטנז כמבואר בגמ' גבי מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים א"כ טליתות שלנו יפטרו מן הציצית וקצת העיר בזה בד"מ סי' יוד, והתוס' רי"ד בב"ק (ק"ב.) כ' גבי שעטנז דגם הנאת נוי חשיב הנאה, וטליתות שלנו אין עשויין גם לנוי כידוע רק למצו' ומלל"נ וא"כ ליכא הנאת לבישה, ונראה דהנה בתוס' נדה (ס':) הנ"ל בשם רשב"ם מבואר להדי' דבציצית לא צריך הנאת לבישה, ואפי' התוס' שחולקים שם על רשב"ם דגם בציצית בעי' הנאת לבישה מ"מ אפושי פלוגתא לא מפשינן כמו דכיילי לן הפוסקים ע"כ נראה דאפי' לדידהו היי"ד לענין תכריכי המת דל"ה דרך לבישה ממש במת כמו בחי וגם הנאת לבישה ליכא אז ל"ח לבישה כלל אבל מידי דהוי דרך לבישה אף שאין בו הנאת לבישה חייב בציצית וכזה ממש מצינו לענין הוצאה בשבת בשו"ע או"ח סי' ש"א סי"ג וי"ד דדבר שאינו דרך מלבוש ממש ל"ח מלבוש רק אם מגין על גופה שלא יכאב לה אבל כשהוא לאצולי טינוף ל"ח מלבוש אבל דבר שהוא דרך לבישה אף שאינה לובשתה להגנה רק לאצולי טינוף חשיב לבישה ומותר לצאת בו בשבת מצד תכשיט עיי"ש והוא ממש כנ"ד, ודעת הב"י ביו"ד סי' ש"א דגם לענין שעטנז הדין כן דהיכא דהוי דרך לבישה גמור לא בעי' הנאה שכ' ליישב סתירת פסקי הרמב"ם שפ' מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה וכו' ופ' ג"כ דאסור ללבוש כלאים אפי' לגנוב בו את המכס ותי' הב"י דשאני במוכרי כסות שאין לובשין דרך לבישה ממש משא"כ בלגנוב בו את המכס דע"כ לובשו כדרך לבישה ממש כדי שיפטר מן המכס עיי"ש והוא ממש כדברינו, והט"ז והש"ך תמהו עליו ביו"ד שם דמ"מ הוי דבר שאינו מתכוון עיי"ש ולע"ד הקלושה מקור דברי הב"י הם מהא דשו"ע או"ח סי' ש"א הנ"ל סעיף י"ג וי"ד דהיכא דהוי דרך לבישה לא בעינן הנאת לבישה, ואף להט"ז וש"ך שחולקין שם על הב"י מ"מ היי"ד לענין שעטנז דמפורש בגמ' פ"ק דיבמות דבעינן לבישה דאית בה הנאה אבל בציצית דלא מצינו כן להדי' בגמ' וברשב"ם נדה (ס':) מפורש דל"ב הנאה לענין ציצית שפיר י"ל דדינו כמו לענין הוצאת שבת דכל שהוא דרך מלבוש לא בעי' הנאת לבישה, וכעי"ז לענין לאו דלא ילבש גבר שמלת אשה לא מצינו שיצטרך לבישה דאית בה הנאה, והפוסקים הזהירו שלא לשנות בפורים ללבוש בגדי אשה מחמת שמחה משום לא ילבש מוכח דאפי' אינו מכוון להנאה אסור ע' ברמ"א או"ח סי' תרצ"ו ס"ח ב' דיעות בזה, ובס' יראים סי' צ"ו כ' להדי' דאסור עיי"ש, ואם הי' צריך לבישה דאית בה הנאה הי' מותר כמו במוכרי כסות, ובעירובין (ק"ג:) ל"ש אלא גמי אבל צלצול הוי יתור בגדים ורי"א ל"א יתור בגדים אלא במקום בגדים, וק' תיפ"ל דאינו מכוון להנאת לבישה ל"ח לבישה כמו בכלאים הנה דלאו כללא הוא דכל שאינו מכוון להנאה לא חשיב לבישה, אך למש"כ לעיל מהשו"ע סי' ש"א סי"ג וי"ד דדבר המגין על גופה שלא יכאב לה חשיב הנאת לבישה א"כ ה"ה רטיי' דכוותה. אך בזבחים (י"ט.) תפלין מהו שיחוצו פירש"י משום יתור בגדים ואע"ג שאינו מכוון להנאת לבישה רק למצו'. ע"כ בטליתות דידן דלית בהו הנאת לבישה בעינן דוקא דרך לבישה ובטלית שהיא חתיכה א' מרובעת ל"ח דרך לבישה רק ע"י עיטוף ראשו ורובו כדעת הפוסקים גבי בלרי נשים ול"ד לסודר דעשוי להגן כשאר מלבוש והנאת לבישה יש בו משא"כ טלית מצו' שאינו עשוי להנאה [ויש לומר דאפי' הי' בו הנאת לבישה מ"מ כיון שאינו עשוי להנאה פטור מציצית כמו דכסות העשוי ללילה פטור מציצית אף ביום וכעין דאיתא בשו"ע או"ח סי' י' סעי' י' דמצנפת פטורה אע"פ שמתכסה בה ראשה ורובה כיון שעיקרו לכסות הראש דכסותך אמר רחמנא ולא כסות הראש וה"נ כיון שאינו עשוי להנאת לבישה אף אם יאונה שיהי' לו הנאה פטורה] ובעינן דוקא דרך לבישה. וכ"ז טלית גדול שאינו עשוי להנאת לבישה וגם אינו מלבוש גמור ע"כ דומה לסדין דבעינן דוקא עיטוף וכעין שפ' בשו"ע הרז"ל סי' ש"א סי"א וסמ"א משא"כ בט"ק שהוא דרך מלבוש גמור שיש לו בית ראש והיכא דהוי דרך מלבוש גמור לא בעינן עיטוף ראשו ורובו וא"ש מנהג ישראל בס"ד: