אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

פתיחה

הקדמה

מאמר שאמרתי [שהחלותי] על חגיגת התורה כ"ח סיון תרח"ץ לפ"ק ביח"ל דבר משנה יומית גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם (הושע ח') אי תני כלהו עתה אקבצם (בב"ת ח'.)

יש לפרש לשון כלהו בב' אופנים, א' כל עם ישראל, שנית שילמדו כל אחד כל המשניות שהוא כל תושבע"פ, ויש לזה סמך בזו"ח רות דא' מתקוני התשובה ללמוד כל התורה, וי"ל טעם לזה דהנה באור החיים כ' דכל מצוה יש לה סגולה מיוחדת להוושע באיזה דבר, ואם רוצים בשמים לשלוח איזה ישועה לאדם מזמינין לו מצוה שיש לה שייכות לישועה זו שהוא צריך, ועי"ז נושע, ובכח דברי חז"ל שאמרו ד"ת עושין פירות, ובאבות שומע ומוסיף, ארשה לי להוסיף משהו דגם בתורה כן הוא, דתורה הוא אור של המצוה כמ"ש נר מצוה ותורה אור [בפרט משנה נקרא בלשון חז"ל (ברכות ה'.) "מצוה" שדרשו שם תורה זו מקרא והמצוה זו משנה, א"כ בודאי יש לה סגולת מצוה] דכל מקום מהתורה יש לה סגולה מיוחדת לאיזה ישועה פרטיות, אמנם הגאולה הוא ישועה כלליות שכולל כל ישועות הפרסיות ע"כ צריך לזה לעבור בכל מקומות שבתורה כדי לעבור בכל ישועות הפרסיות, ועי"ז יכולין לבוא לישועה הכלליות, וע"כ דוקא אי תני כלהו, [בב' הפירושים הנ"ל] עתה אקבצם.

וזה תועלת של משנה יומית, שכל בר ישראל כקטן כגדול, כלמדן כאיש פשוט, כעשיר הלומד בהרחבה כסוחר מוטרד מאוד להמציא פרנסתו, כולם כאחד יוכלו לקחת חבל במצוה הגדולה והחביבה של ת"ת דרבים כלל ישראל, ולסיים כל תורה שבע"פ באופן קל מאוד במשך ז' שנים, ובתוך אחים יחלקו נחלה, וע' רע"מ פ' בלק וי"ג:

דא' המרבה ואחר הממעיט קאי על לימוד שית סדרי משנה, וי"ר שיקוים בנו בקרוב אי תני כלהו עתה אקבצם.

ומבואר במג"א סי' תרפ"ז סק"ג ומחה"ש שם דאפי' כשאין לומדין במקום א' חשיב ת"ת דרבים עיי"ש, וכש"כ כשלומדים בחיות דחיותם מחברם אפילו כשאינם במקום א'. לשון המאירי שבת דף ס"ה: בד"ה ממה שכתבנו, לענין מים חיים עיי"ש.

וגם לפי פירוש הפשוט י"ל כנ"ל בהקדם מה דאיתא (בחגיגה ה':) כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך בטול תורה גדול מזה, ובארנו במק"א דכלל ישראל חשוב תורה, כמו שאומרים ותן חלקנו בתורתך ובספר חסל"א אזולאי שיש ששים רבוא פירושים לתורה נגד ששים רבוא נשמות ישראל, וי"ל דכמו שכ"מ מן התורה יש לו סגולה מיוחדת כמו"כ כל פירוש והשגה בתורה של כ"א מישראל שכ"א משיג באופן אחר, יש לו סגולה מיוחדת לישועה פרטית, ע"כ להגאולה שהוא ישועה כללית צריך שכולם אחב"י ילמדו כל המשניות שהוא תושבע"פ ועי"ז מעוררין כל הישועות הפרסיות, וע"כ זה סיבה לגאולה, וע"כ אי תני כלהו כפירוש הפשוט עתה אקבצם.

היות אני חושב עצמי היום קצת לבעל שמחה מחמת היום המשנה יומית, ואומרים בשם צדיקים דבעל שמחה יש לו כח לברך, ובכחי זה הנני לברך את הנאספים שנקהלו פה לכבד התורה ולהיות מתמכין דאורייתא, וללומדי משנה יומית בפרט, שהם מוכנים לישועה כמ"ש לעיל, ברוך אשר יקום את התורה הזאת, שיתברכו בז' הברכות שנכללו בברכת כהנים כמ"ש בספר חסל"א אזולאי כי בברכת כהנים נכללו ז' ברכות שחשבם בסי"צ חיים, שלום, חכמה, עושר חן. זרע, ממשלה.

וכלפי שכתוב בתנד"א פתחו לפני פתח בד"ת שהוא פתח גדול מכל הפתחים, הנני העני לפתוח לכל אחד מהברכות הנ"ל פתח בד"ת שהם שייכים לכל הנאספים שהם תמכין דאורייתא, [החילותי בעושר מחמת שישועה זו נצרכה היום ביותר לאחב"י כי מצוקת הפרנסה רבים מאוד ר"ל כידוע וכו' ה' ירחם] ואח"כ ממשלה שהוא היפך עבדות כדאיתא בסי"צ שהוא ישועה משעבוד מלכיות.

א). עושר. הנה בסוף קדושין ארשב"א מעולם לא ראיתי צבי קיץ וארי סבל ושועל חנוני והם מתפרנסים שלא בצער והם לא נבראו אלא לשמשני, ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני הם מתפרנסים שלא בצער אני שנבראתי לשמש את קוני אעכו"כ, אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, ואפר אני תחת רגלי חכמי הש"ס הקדושים, הנני ברשותם שאמרו בפ"ד דסנהדרין הכל מלמדין זכות, והפה הקדוש שאמר מאמר הנ"ל בקדושין הוא הפה הקדוש שאמר הכל מלמדין זכות, וגם על יסוד דברי דמ"ע מפאני ז"ל שכתב דכל ס"ד שבש"ס הוא אמת ובשם הגאון הקדוש החידושי הרי"מ זצ"ל שמעתי, שהגיד דבגלות עיקר קיומנו הוא מהס"ד שבש"ס, דכל הגלות הוא רק ס"ד, דמסקנא תהיה גאולה עכדה"ק, ובעתים הללו שהגיע מרירות הגלות וקושי השעבוד עד מרום קוצו יש לנו שייכות ביותר לס"ד שבגמ', גם כ' באור החיים הק' בהקדמה דבאגדה הרשות נתונה לומר באופן אחר מהנאמר בגמ', עכ"ז תמכתי יסדותי והנני דן בקרקע בדברי הגמ' הנ"ל באימה וביראה, די"ל דהקו"ח של הגמ' בס"ד הוא אמת, בהקדם ירושלמי רפ"ק דמגילה כרך שחרב ונעשה של גוים בסמוך לו קורין בו מבעיא, ופירש הריטב"א דבסמוך לו פשיטא דקורין אע"ג דעיקר קדושתו מפאת היותו סמוך לכרך והכרך עצמו הרי בטל מעלתו, מ"מ בסמוך לו קורין כיון שבו ליכא שום שנוי כלל וכיון דבסמוך לו קורין בו מבעיא. וכעין סברא זו יש (בשבת קט"ז.) וברש"י שם עש"ה.

והנה גם בגמ' קדושין הנ"ל נרמז סברא זו, דהרי לכאורה קשה כיון דכל העולם לא נברא אלא לשמשני וזה עיקר מעלת כל הנבראים וכיון דהאדם עצמו הרע את מעשיו ואבד מעלתו עד שעי"ז קפחו את פרנסתו למה יהי' חיה ועוף מתפרנסים שלא בצער, וצ"ל דהגמרא נחית לסברא הנ"ל דאף דעיקר מעלתם מצד האדם, ובאדם יש חסרון, מ"מ כיון דבחי' ועוף עצמם ליכא שום גרעון ושנוי בעצמותן נשארו במעלתם והם מתפרנסים שלא בצער, ועל יסוד זה י"ל דהקו"ח טוב ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער אני שנבראתי לשמש את קוני אעכו"כ, ומה דפרכי' עלה בגמ' אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, לא תברא כהא דירושלמי ריש מגילה בסמוך לו קורין בו מבעיא.

ויש להוסיף דאפילו לפי המסקנא מ"מ לתמכין דאורייתא שייך הקו"ח כהס"ד דהש"ס בהקדם הגמ' (שבת קט"ז.) גליונין מצילין אותן מפני הדליקה או לא, מקום הכתב לא קמיבעיא לי דכי קדיש אגב כתב הוא קדיש אזיל כתב אזיל קדושתה, כי קמיבעיא לי למעלה ולמטה ובין שיטה לשיטה, פירש"י דכיון דשם ליכא שינוי אפשר דאף דמקום הכתב נמחק לא פקע קדושתן, הנה כאן מבואר ג"כ בסברא הירוש' דאע"ג דעיקר קדושת הגוילין הוא שמשתמשין למקום הכתב מ"מ אע"ג דמקום הכתב נמחק הגוילין אפשר שישארו במעלתן.

אך קשה דא"כ הול"ל ג"כ קו"ח כיון דגליונין קדשי מקום הכתב מבעיא כעין בסמוך לו קורין בו מבעיא, וצ"ל כמ"ש בספרי שיח השדה, דשאני בהא דמגילה דגם גוף הכרך יש לו מעלת הסמוך, כמ"ש רש"י (בכורות ס'.) אין לך סמוך יותר מגופו, וע"כ שפיר שייך קו"ח, ואע"ג דנשתנה גופו מ"מ כיון דאותו מעלה שבסמוך יש גם בכרך אמרינן בסמוך לו קורין בו מבעיא, משא"כ בהא (דשבת קט"ז.) דמקום הכתב אין לו מעלת גליון אע"ג דהוא שורש הקדושה ל"א קו"ח, לפ"ז בנ"ד אותן תמכין דאורייתא שמשמשין לת"ח ע"ד כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה יש להם ג"כ מעלת חיה ועוף שנבראו לשמש להצדיק העובד את ד' אע"ג שהרעו את מעשיהם מ"מ שפיר שייך קו"ח כיון דיש להם אותו מעלה שיש לחיה ועוף, ומגיע להם מן הדין, דין קו"ח הנ"ל שיתפנסו שלא בצער, ואחלה מכל הצדיקים וגדולים הנאספים פה שיסכימו לזה, ויענו כל העם ואמרו אמן כי"ר.

ב). ממשלה. בסי"צ ממשלה תמורת עבדות דהנה (בר"ה י"ז.) אחר שחשב כל מדרגות הרשעים בגיהנם, חשב בסוף אבל המינין והמסורת והאפקורסין יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות וכו', וכ"כ למה שפשפו ידיהן בזבול, פירש"י שגרמו בעונותם להחריב המקדש, וזה חידוש עצום מאד, דרשעים אלו שיש להם עונות חמודות, מ"מ כל החומד של עונש גיהנם הוא דק בעבוד שגרמו שיחרב ביהמ"ק בעונם, אמנם לכאורה קשה ע"ז דא"כ כל הרשעים שמזמן חרבן ביהמ"ק עד עכשיו למה מגיע להם גיהנם הרי לא נחרב המקדש בעונם, וצריך לומר דכיון דכל מי שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאלו נחרב בימיו, וכיון שהם עושין עברות הנ"ל שבכחם לגרום חרבן ביהמ"ק, כש"כ שגורם שלא יבנה בהמ"ק, וזה חשוב כאלו נחרב בעונם, ע"כ מגיע להם גיהנם ג"כ.

והנה במדרש דנקרא זבולון משום דכתיב בנה בניתי בית זבול לך, ביאר כ"ק אדומו"ר הגדול זצוקל"ה מסאכסשוב דע"י שזבולן הי' מבטל עצמו ליששכר וחשב את עצמו כלא נגדו, מזה נצמח אוד המקדש עכד"ק. נמצא שהנדיבי עם שבכספם מהנים להת"ח, וכל הנאספים לפה למטרה זו להיות תמכין דאורייתא גורמים שיבנה חלקם לבהמ"ק וא"כ הוא תיקון להעבירות היותר חמודות שעיקר חומר שבהם הוא שפשטו ידיהם בזבול, דהיינו שיחרב בהמ"ק, וזה תשובת המשקל לפגם זה, נמצא דכל תמכין דאורי' ראוי שינצלו מדינה של גיהנם, וה"ה שינצלו משעבוד מלכיות שהוא במקום גיהנם, ותמורת עבדות ממשלה.

עוי"ל דהנה ברש"י סו"פ קדושים ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, אם אתם מובדלים הרי אתם לי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצד וחביריו, הנה דהם דברים מקבילים, ומצינו בפרשת קרח בקר ויודע ד' את אשר לו ואת הקדוש וגו' הנה דיש ב' סוגים את אשר לו, ואת הקדוש וגו', ולוי נקרא אשר לו ובחולין (כ"ד:) דשם לוי הוא ע"ש וילוו עליך וישרתיך, הנה דזה צורת הלוי שישרת לכה"ג צדיק הדור, וזה נקרא אשר לו, הנה דכל מחזיקי הת"ח ועובדי השי"ת נקראים אשר לו, ממילא אינם של נבוכדנצר וחביריו ואין לאוה"ע שליטה עליהם.

ונציע מענינא שכתב רש"י דאם אין מובדלים מאומות במאכא"ס הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו [וכ"מ בזה"ק ח"ג (קצ"ח.) דעיקר ויתערבו בגוים בא ע"י אכילה ושתי' שלא כדת של תורה]. משמע דכל שליטת האומות על ישראל וגזרות רעות ר"ל, הכל הוא בסיבת מאכא"ס ע"כ הנני להציע לפני הרבנים שכל אחד יתקן בעירו שעל סעודת מצוה סעודת חתונה וסעודת ברית מילה, לא יאכלו בשר. כי אחר גזרות השחיטה שרבו מאוד המכשולות בדין הי' לגזור על עצמינו שלא לאכול בשר, אך שהוא גזרה שאין רוב צבור יכולין לעמוד בה, אמנם יש חילוק כי בשר שאדם. משתמש לצורך סעודת ביתו הוא דבר מועט ועדיין אפשר בו ההשגחה ואם לפעמים לא יוטב בעיניו איכות הכשרות יוכל לצוות שלא יאכלו היום בשר בביתו, לא כן כשעושה שמחה שצריך בשר הרבה יותר מהרגיל וקשה ההשגחה ביותר, וגם אם לא יסב בעיניו הכשרות לא יכול להמנע מקחת בשר והשוחד יעור, ע"כ ראוי לע"ד לעשות תקנה שבשמחה של מצוה סעודת נשואין וסעודת ברית מילה, לא יאכלו בשר ויקבלו שכד על הפרישה.

עוי"ל דהנה בפ"ק דברכות כיון דתקינו רבנן לומר השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא ואינו מובן בשלמא מה דאמרי' שם אחר הנ"ל כיון דתקינו רבנן לומר ד' שפתי תפתח כתפלה אריכתא דמיא לא ק' דסו"ס גם זה תפלה אך שאינו מכלל השמו"ע וכיון דתקינו רבנן למימר חשיב זה ג"כ כחלק מן השמו"ע אבל איך חשוב השכיבנו כגאולה אריכתא וגם מה הלשון כיון דתקינו רבנן השכיבנו ממנ"פ אם יש בו שייכות לגאולה א"כ אפילו אי לא הוי תקינו רבנן, גאולה הוא.

וי"ל לפ"מ דאי' בסופ"ק (דמגילה י"ב) במתניתא תנא לא מאסתיך בימי כשדים שהעמדת להם דניאל חמו"ע, ולא געלתים בימי יונים שהעמדת להם שם שמעון הצדיק, לכלותם בימי המן, שהעמדת להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי אתם, בימי פרסיים, שהעמדת להם של בית דבי וחכמי הדודות, כי אני ד' אלקיהם לעת"ל, ומדאמר טעם כי אני ד' אלקיהם על כל הנך משמע דכל בית רבי וחכמי הדודות הם ממשיכים הארה מעין לעתיד לבוא שאז יקוים כי אני ד' אלקיהם לעתיד לבוא וכיון דתקינו רבנן השכיבנו ואיש הישראלי ציית לדבריהם ועי"ז יש לו אחיזה בחכמי הדורות שממשיכין הארה מן לע"ל שאז יהי' זמן הגאולה, בזה עצמו יש לו אחיזה, ע"י אמירה זו דהשכבינו בגאולה, וע"כ כגאולה אריכתא דמיא.

וממוצא דבר אתה למד דזבולן שמבטל עצמו ליששכר דהיינו לחכמי הדודות ממשיך אני ד' אלקיהם מן העתיד לבא, ויוצא משעבוד לגאולה, וזה בכלל ברכת ממשלה לצאת מעבדות, כדברי סי"צ, תמורת ממשלה עבדות.

ג). חיים. קבלתי מרבותי דעיקר חיים הוא שמחה, ואקדים הפסוק השיבה לי ששון ישעך, וקשה מה השיבה לי, וכי פקדונו הוא שרוצה שישיבו לו, ותו מה ששון ישעך, הול"ל השיבה לי ישעך, שמעתי הפירוש דיש אדם שיש לו פרנסה בהרחבה ומ"מ אינו נהנה מזה מחמת שיש לו עג"נ מדבדים אחרים שמשברים את לבו, וע"ז הי' טענת המשורר דכיון דהשפיע לו טובה ש"מ שמגיע לו בדין. וכיון שאינו מוצא נח"ר בעשרו מאומה לא נשא בעמלו, וע"כ ביקש השיבה לי ששון ישעך דגוף הישועה כבר יש לו רק שרוצה גם הששון מהישועה, ועל כן כתיב השיבה לי.

והנה דבר זה אנו רואין הרבה פעמים מאד, שאדם יש לו מצד אחד טובה ורחבה, אך שאינו מוצא נח"ר בעשרו, עי' (שבת כ"ה:) וקשה באמת הנ"ל, כיון שמגיע לו למה יש לו עג"נ לעשוק ממנו הנח"ר וששון הישועה, גם קשה על מה שכ' בזוה"ק פרשת וישב דמאדם בעל בחירה א"א להנצל, וקשה הלא איתא במדרש אפילו עופא בלא שמיא לא מתציד, ואף שהוא ע"י אדם בעל בחירה, גם אמרו בספ"ג דיומא במקומך יושיבוך ובשמך יקראוך ואין אדם נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא, הנה דאפילו אדם בעל בחירה א"א לו ליגע במה שמוכן לחבירו, והנה בודאי יש הרבה דרכים בזה בהדי כבשי דרחמנא שאין לנו ידיעה עד מה, מ"מ נבאר אופן אחד דרך אפשר, ואקדים מה שהקשה הרמב"ם דמי שהרג את חבירו למה חייב מיתה הלא מסתמא נגזר על זה ליהרג ומאי קעביד, ואקדים מה דילפינן כל חיוב מלקות בלאו מלאו דחסימה, ובעי שיהי' דמי ללאו דחסימה סרפ"ג דמלקות, ולמה כתיב דוקא סמוך ללאו דחסימה חיוב מלקות, ולא דבר ריק הוא, ונלע"ד בהקדם ליישב קושיא הנ"ל, ואענה חלקי אני עני דבאמת מי שהוא מושגח מהשי"ת, ובר"ה נדון לטוב ההוא א"א לשום אדם לעשקו ממנו, אך יש מי שנעזב למקרים ח"ו, וגם בזה אלפי אלפים מדריגות, עיין בהקדמת ספר אור החיים להחסיד יעב"ץ ז"ל, ואז אפשר שהטוב שיש לו הוא במקרה, אז יוכל האדם לעשוק ממנו, ויוסף הצדיק אע"ג דודאי הי' בכלל עיני ד' אל יראיו, מ"מ לענין מכירת יוסף והשלכתו לבור שהי' גז"ד. אפשר שהיה הגז"ד גם לענין זה רק לעוזבו אל המקרה, ע"כ כתב בזוה"ק דמבעל בחירה קשה להנצל.

ועתה נבא לענין מלקות, נראה דעיקר עונש מלקות אינו על פגם של החטא למעלה דע"ז לא הוי מספיק עונש למטה, אך עיקר העונש מחמת שע"י החטא גורם לסתום צנורות השפע, וזה פגם למטה, ע"כ נענש במלקות למטה, וראי' לזה מש"ס (שבת ל"א.) דבכל עבירה יש בה פגם בואהבת לרעך כמוך, ולפמ"ש יובן.

אמנם נראה, דכמו דאין אדם נוגע במוכן לחבירו במה שמגיע ע"פ השגחה פרטיות, ה"ה שע"י החטא לא יוכל הוא לקלקל השפע שמגיע לחבירו ושניתן לו בדין בר"ה, כמ"ש, אך עיקר הקלקול הוא לאותן שאין להם מצד השגחה הפרטיות רק מצד המקרה, וזה יוכל לקלקל בסיבת חטא כמו שיוכל לקלקל בפועל ממש אך לכאורה יש מקום להקשות דבשלמא אם הי' מגיע השפע לחבירו ע"פ דין ראוי לו להענש על שמקלקל השפע, משא"כ מה שאין מגיע לחבירו רק ע"ד מקרה יש לו למה יחשב מזיק ולמה יענש ע"ז, וע"ז סמך מלקות ללאו דלא תחסום שור דרוב הראשונים ז"ל כתבו דעיקר השגחה פרטיות הוא לאדם ולא לבע"ח, כמ"ש הרמב"ם בהמורה ובספר החינוך [ואע"ג דמצינו אפילו צפור בלא שמיא לא מתציד זה ג"כ מצד האדם דכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, כמו שיתבאר לקמן בדברינו] וא"כ כל מזונותיו ופרנסתו הוא רק ע"ד מקרה ומ"מ איכא לאו דלא תחסום, ודון מינה דאפילו לעשוק דבר שאינו מגיע לחבירו רק ע"פ מקרה ג"כ אסור, וע"כ שייך עונש מלקות, ומשום הכי סמוך מלקות ללאו דחסימה.

וכן נראה לע"ד לענין הנ"ל, דיש לפעמים לאדם עשירות ואין לו נח"ר בעשרו, זהו מי שהעושר לו דרך מקרה, אבל מי שבא לו העושר בהשגחה פרטיות ע"ז נאמר ברכת ד' הוא תעשיר ולא תוסיף עצב עמו. ועל זה אמרינן (שבת כ"ה:) איזה עשיר כל שיש לו נחת רוח בעשרו.

והנה ברמב"ן פרשה לך דהשגחה פרטיות הוא רק לצדיקים כמ"ש עין ד' אל יראיו, אמנם יש דיעות בזה כמ"ש בספר החינוך, ונלע"ד דכיון דכל העולם לא נברא אלא לצוות להצדיק ע"כ לפעמים גם הם בכלל השגחה מפאת הצדיק, וקרוב לזה כתיב בספר יד הקטנה, ונלע"ד סמך לזה ממ"ש בילקוט שמעוני פ' ראה כתוב אחד אומר עין ד' אל יראיו וכתוב אחד אומר עיני ד' משוטטות בכל הארץ, ומתרץ מתוך שעיני ד' אל יראיו ע"כ הם משוטטות בכל הארץ, הנה כמעט מפורש כנ"ל, דבאמצעות הצדיק הם משוטטות בכל הארץ, ולהנ"ל יובן היטב, ומצאתי עוד דאי' גלוי' לזה בקהלת ט' פסוק א' אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלקים, וכיון דכל העולם נברא לצוות להצדיק חשיבי הכל בכלל עבדיהם, והם ביד האלקים היינו השגחתו ית' כמו הצדיק עצמו.

אמנם האדם הוא בעל בחירה וכשרוצה להיות לצוות להצדיק ולשמש ולעשות צרכיו, כמ"ש ברע"מ פרשת צו דימי החול משמשין להשבת, כן ראוי לשמש להת"ח. אז הוא כמוהו, ומושגח בהשגחה פרטיות וכל שפע פרנסתו בא בהשגחה לא בדרך מקרה, וע"כ מוצא קורת רוח בעשרו, ומתקיים בו כמ"ש בקהלת דמי שטוב לפני האלקים נותנים לו לאכול ולשתות ולשמוח בעמלו, וזהו עיקר החיים כנ"ל דעיקר חיים הוא שמחה, נמצא דכל תומכי תודה שמבטלין עצמו להת"ח יש להם חיים, וזולת זה הדבר מפורש להדיא בסוף כתובות, דמצד עצמם אין חיים רק לתלמידי חכמים מכל מקום מצאו להם רפואה מן התורה על ידי שמהנים לתלמידי חכמים מנכסיהם יש להם חיים, עיי"ש.

ואציע מענינא מה שמצינו שהצדיקים תלמידי בעש"ט זצ"ל בטלו התעניות וסגופים, ואינני כדאי לדבר בדברים כאלה, אך תמכתי יתדותי על המשנה פ"ד דסנהדרין שהבאנו בראש דברנו הכל מלמדין זכות ואקדים הפסוק שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעונך, דלכאו' ק' על מה שכ' הראשונים ז"ל לעשות תעניות וסגופים תשובת המשקל על ההנאה שנהנה מן העבירה. דלפי אמונת ההשגחה שא"א לאדם לקחת לעצמו משהו כבוד או תענוג יותר מן הנגזר עליו בר"ה, ואין אדם נוגע במוכן לחברו ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא, וברמב"ן דהגזרה אמת והחריצות שקר, ואפי' הנאת העבירה א"א לאדם לקחת לעצמו רק אם הי' מוכן עבורו הנאה כזו בהיתר, וכן שמענו בשם הרה"ק הרר"ב מפשיסחא ז"ל דאם הגנב הי' ממתין מעט דבר זה עצמו שרוצה לגנוב עתה הי' לו אח"כ בהיתר עכד"ק.

וכאשר זה דרכי אני עני המתגעגע להיות אסקופה נדרסת תחת דגלי הצדיקים להביא מקור לדברי צדיקים מן הגמ' נלע"ד מקור לדברי הה"ק ז"ל הנ"ל מגמ' (מנחות מ"ד.) אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, הנה להדיא וללמדנו בא דכל מה שהי' לו בחירה מעיקרא להנות באמצעות עבירה הי' רק בעבור שאותה הנאה עצמה היתה מוכנת לו בהיתר כאשר עיננו הרואות וסוף מעשה הוכיח על תחלתו ולולא זאת לא הי' אפשר לו להנות באיסור וא"כ למה יחשב נהנה בסבת העבירה כיון דגם לולא העבירה הי' לו הנאה זו. וכעין זה בתוס' ורא"ש (בב"ק כ'.) בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר חשיב זה לא נהנה וזה חסר, ואע"ג שעתה נהנה מחצר זה מ"מ כיון דגם אם לא הי' חצר זה הי' נהנה הנאה זו ממש מחצר אחרת חשוב לא נהנה, ה"נ לא יחשב נהנה מן העבירה ולמה יצטרך תשובת המשקל.

אמנם התירוץ לזה לפמ"ש בתקו"ז תיקון כ"ב דכל המ"ע ענפי אנכי ה' אלקיך וכל ל"ת ענפי לא יהי' לך. ואמונת ההשגחה הוא בכלל אנכי ד' אלקיך והיפך לזה לא יהי' לך הוא כפירה בהשגחה ר"ל, וא"כ זה החוטא לשיטתו ולשטותו שבמעשה החטא עובר על לא יהי' לך אלהים אחרים שזה כפירה בהשגחה וכאלו ח"ו יוכל לקחת לעצמו הנאה נגד רצון שמים ע"כ צריך תעניות וסגופים, אמנם כאשר שב על פגם אנכי ד' אלקיך דפתיך בה בהעבירה ממילא לא צריך תשובת המשקל כלל דאגלאי למפרע שלא נהנה כלל מן העבירה, וז"פ שובה ישראל עד ד' אלקיך היינו על פגם אנכי ד' אלקיך, ואז יתברר למפרע כי כשלת בעונך חיינו שהי' מקח טעות, כי כל כוונתו בהעבירה הי' כדי להשיג הנאה, ואם הי' יודע שא"א לאדם לקחת לעצמו הנאת משהו רק מה שנגזר עליו, ומה שנגזר עליו סופו לבא אף בלי עבירה, לא היה עושה העבירה.

ומי שדבוק בצדיקים ויש לו אמונת צדיקים ממילא בא ג"כ דאמונת אנכי ד' אלקיך כידוע דשניהם אחד כמ"ש ויאמינו בד' ובמשה עבדו, ע"כ מי שדבוק לצדיקי אמת אי"צ לתעניות וסגופים, ובזה יל"פ הגמ' בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה, דאע"ג דמי שחטא אין ראוי לו חיים מ"מ ע"י אמונה זוכה לחיים, ובזה יובן הא דסוף כתובות הנ"ל דע"ה אע"ג דאין לו חיים ומבואר בזוה"ק יתרו (דף פ"ט:) דע"ה היינו מאן דחביל אורחי' דזה הוי כאושיד דמין סגיאין כבזוה"ק, ובמד"ר משפטים דהשופך דם אין לו חיים. מ"מ אם דבוק לת"ח יש לו חיים, ולהאמור יובן.

ד). שלום. הנה בהגדה, אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התודה דיינו, וידוע שהדבר פלא, ונראה דהנה עוד יל"ד דהול"ל קרבנו להר סיני ולא לפני הר סיני, ע"כ נראה ע"פ הגמרא (חגיגה ה':) כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך בטול תודה גדול מזה, ביאור הדבר ע"פ דברי זוה"ק תולדות (קמ"ה:) דהנהגת השי"ת בעולם חשיב תורה וכשישראל בא"י אז הם תחת השגחת השי"ת ומונהגים ע"י ית' ע"כ חשוב תורה, אבל כשגלו, דהדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלקי, משום שנעזבו למקרים ממילא ל"ח הנהגתם תורה, ע"כ כי גלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה, וגלות הוא פירוד, כמ"ש מהר"ל ז"ל החילוק בין גלה לגאל דה' מרמז פירוד ואלף מרמז אחדות, ואקדים דכתיב בפרשת ויחי האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים פירש"י שביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו, ובזוה"ק דסתים וגלי.

ונלע"ד הביאור עפ"ד מהר"ל ז"ל דגאולה הוא חבור ישראל וגלות הוא פירוד. וזה גילה להם שאם יתאספו יחד להיות באהבה ואחוה אז אגידה (לשון המשכה כידוע] לכם את [מן] אשר יקרה וגו' באחרית הימים, דע"י התחברות יחד ימשיכו אור החוזר מן הגאולה העתידה לתוך הגלות וזה סתים וגלי היינו דאע"ג שלא פירש הקץ עצמו מ"מ זאת גלי מ"ש לעיל, וכמו דגלו ישראל ממקומן חשוב ביטול תורה לעומת זה התקרבות ישראל יחד להיות כאיש אחד בלב אחד זה חשיב תורה, שזה גורם להמשיך אור החוזר מן הגאולה להיות מושגחים מהשי"ת שזה חשיב תודה כנ"ל, וע"כ אלו קרבנו [דהיינו שקירב את ישראל כאיש אחד בלב אחד כמו שהיה לפני מ"ת] דפני הד סיני [זה מרמז למ"ש המהרש"א (ערכין) דעיקר שלום ואחדות בא ע"י הכנעה וענוה עיי"ש, וסיני מרמז על הכנעה כידוע] דיינו, דקירוב של ישראל חשיב ג"כ כמו תודה.

ובזה יל"פ הגמ' (נדה ל"ד.) ויאסף כל ישראל כאיש אחד חברים. הכתוב עשאן כלם חברים ברגל פירש"י דבזמן שישראל נאספין חשיבי כלם חברים, ולהנ"ל יובן דבשעה שנאספין יחד הרי הם חשובין תודה, וכ"א מהם נחשב חלק מהתורה, ע"כ דינו אז כמו חבר הלומד תודה שדינו ג"כ כתורה (כקידושין ל"ג.) עיי"ש, ע"כ ע"י התחברות והתבטלות של זבולון ליששכר שמתחבר לת"ח זוכה להיות גם הוא עצמו נחשב בצד מה כחבר ות"ח שע"י אסיפה נחשבו כלם חברים ע"כ ע"י דבוק לת"ח זוכה לשלום דת"ח מרבים שלום בעולם.

וגם בפשוטו א"ש דתודה נקרא שלום כמ"ש רש"י (ברכות ח'.) בד"ה פדה בשלום, זה שעסוק בדברי שלום דהיינו תודה דכתיב וכל נתיבותי' שלום ע"כ ע"י דבוקו לת"ח שהוא נעשה עי"ז דבוק לתורה זוכה לשלום:

עוי"ל דשלום קאי על רפואה כמ"ש אין שלום בעצמי וגו' דהנה בשלהי מלקות כמה טפשאי הני בבלאי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דכתיב ארבעים יכנו ואתי רבנן ובצרי חדא, ולכאו' קשה דיש כמה דרשות כהנה שהם נגד משמעות הפשוט ומ"ש דנקט זה, נראה דהנה (בסוכה מ"ו:) ארשב"י יכולני לפטור העולם כולו מן הדין וכו' ולכאו' ק' דא"כ למה לא פטרן, אמנם התי' דצריך לבטל עצמו להצדיק ואז יוכל לעשות לאדם טובה ולהצילו מן הדין, ובמדרש מה שושנה זו לא נברא אלא לריח כך צדיקים לא נבראו אלא לישועתן של ישראל, ודון מינה דכמו שא"א להרגיש ריח השושנה רק מי שרוצה להתקרב אלי' אבל לא לעומד מרחוק כך א"א לקבל ישועה וטובה מן הצדיק רק למי שרוצה להתדבק וצהתקדב אליו, ועיקר הדביקות בת"ח הוא ע"י שמבסל עצמו אליו ומהנה אותו מנכסיו כדאי' שלהי כתובות, וזה ג"כ ענין ביטול להת"ח כמ"ש במק"א מלשון המשנה (פ"ק דפיאה) הכל לפי דוב הענו' פירש הד"ב לפי מה שהוא ותרן, ובמשנה קורהו ענו', הנה דעיקר מעלת הנתינת בדקה הוא שיהי' בביטול והכנעה שיחשוב שנותן לאדם גדול ממנו ואתייקרי מתייקר בו בהמקבל ממנו, וקו"ח שראוי שיהי' כן בשעה שמהנה לת"ח, ועיין בסוף דבדינו מש"כ מהרא"ש (פ"ה דזבים) דעיקר חיבור להת"ח הוא ע"י שבטל אליו.

ובזה נבא לדברי הגמ' מלקות דמה דכתיב ארבעים יכנו ואתי רבנן ובצרי חדא בזה נרמז שיש כח בחכמי הדורות להסיר כל חולי וכל מכה מאנשים הדבוקים בהם, וכיון דעיקר הדביקות הוא ע"י הכנעה וביטול א"כ כמה טפשאי הני בבלאי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה שאין רוצין לבטל עצמן אליו, שעי"ז אין כח בהת"ח להצילו ולרפאותו ממחץ מכתו, נמצא דאותן שתומכין ת"ח ומכספם שחדו בעדם זה מביא להם רפואה ושלום.

ה). חכמה. (בשבת ל"א) חכמה זה סדר קדשים. י"ל ע"ד רמז דהיינו קדש עצמך במותר לך כי בתנדב"א (פט"ו) מבואר דכל ענין קדושה באכילה יש לאדם כח לזה מחמת שנמצא בעולם קדשים שהיא אכילה בקדושה, וזה משפיע בכל האכילות שבעולם שיהי' אפשר לאכול בקדושה דוק ותשכח. ודבר זה נקרא חכמה דהיינו שמגביר השכל על תאות החומד, ולהיפוך מי שאוכל כזולל וסובא ואינו מקדש עצמו כלל מגביר החומד על השכל וכבהמה נדמה

והנה (בחולין ק"ה.) נט"י בחולין משום סרך תרומה. ועוד מצוה, מה מצוה, מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך וכו', ולכאורה יפלא דעיקר מצוה משום טעמו של ר"א בן ערך כדאיתא התם ולמ"ל לומר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך. יש ללמוד מזה (דהנה נט"י ילפינן מוהתקדשתם משמע דזה פועל דמיוני וסגולה לקדש עצמו בשעת אכילה) דבאמת קדש עצמך במותר לך הוא מדרגה ול"ש דק בגדולי הצדיקים, ואיש פשוט אין לו כח לזה, אך בכח שמבטל עצמו להצדיק ונוטל ידיו משום מצוה לשמוע דברי חכמים דהיינו ד"א בן ערך עי"ז יוכל לבא למדרגה זו, לקיים קדש עצמך במותר לך, וכתבה הגמרא ב' הטעמים לנט"י אחד משום סרך תרומה, היינו כמ"ש לעיל בשם תנדב"א דמחמת שנמצא אכילת קדשים ותרומה, עי"ז יכולין לבא לאכול בקדושה גם חולין, שנית משום מצוה לשמוע דברי ד"א בן ערך דהיינו בכח ביטול לצדיקים, נמצא דע"י שזבולן מבטל עצמו ליששכר יוכל לבא לחכמה שהוא קדש עצמך במותר לך.

ובזה יתבאר מש"כ תוס' ישנים (יבמות כ"א.) דשניות היא משום סיג ועירובין ונט"י הוא חכמה ואינו מובן דכיון שאינו לסיג מה תועלת הי' בגזרה זו וגם מהו החכמה, ולהנ"ל א"ש דהתועלת הוא לבוא עי"ז לקדש עצמך במותר לך שיוכל לקדש עצמו בשעת אכילה וזה נקרא חכמה כנ"ל חכמה זה סדר קדשים, ועירובין פירשנו במק"א ואכ"מ, וביבמות (דף כ') איסור קדושה שניות מד"ס ואמאי קרי לי' איסור קדושה אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש אמר לי' דבא וכל שאינו מקיים ד"ח קדוש הוא דלא מיקרי רשע נמי לא מיקרי אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לך, ולהנ"ל י"ל דשניהם א' דהמקיים ד"ח בא לידי קדש עצמך במותר לך וע"כ נקרא קדוש, ובזה א"ש הא דהוסיף משה יום א' מדעתו והק' התוס' כיון דדריש היום כמחר למה חשוב מדעתו ותירצו דלאו דרשה גמורה היא, וא"כ למה דריש, ולהנ"ל יתכן דכל פרישה הוא ענין קדש עצמך במותר לך ולזה באין ע"י מצוה לשמוע דברי חכמים ע"כ הוכרח שיהי' ההוספה מדעתו דוקא שאז יקיימו מצוה לשמוע דברי חכמים ויהי' סגולה לקדש עצמך במותר לך.

ומענין לענין אציע בהא דבטלו' לטבילותא ומ"מ אי' בכל הסה"ק אזהרות גדולות ונוראות לקיים תקנת עזרא, וא"כ למה בטלו' ונראה דכיון דתקנת עזרא הוא לצורך קדש עצמך במותר לך ראו חז"ל בחכמתם שטוב יותר לבטל התקנה ויקיימו' מעצמן, שזה גופא הוא ענין קדש עצמך במותר לך ותהי' הטבילה סגולה יותר לקיים קדש עצמך במותר לך.

עוי"ל דעיקר חכמה היא חי"ת, ובעירובין (י"ב:) למה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שהם נוחין ועלובין ומקדימין דברי ב"ש לדבריהם, ונלע"ד דהנה אמרי' כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני, אמנם מאין נדע מי הוא התלמיד ותיק שחידושים שלו אמתים ונאמרו למשה מסיני, ונראה דזה יש ללמוד מפירש"י (ברכות דף ט':) ותיקין ענוים ומחבבי מצות, הנה מזה יש ללמוד דזה חשוב תלמיד ותיק ואלו הם סימני טהרה של תלמיד ותיק, עניו וחובב מצות [ובאמת נראה דשניהם א' כי בשע"ת לר"י דעיקר ענוה שיעשה מצות ומע"ט ולא יחשוב בעצמו שעושה מאומה, וכל מה שעושה יהי' נחשב אצלו כלא, ואיש אשר אלה לו בודאי מחבב מצות בכל לבו ונפשו, הוא אוהב מצות ולא ישבע מצות] וי"ל עוד טעם בזה דהנה ברש"י פ' נח על יקטן מתוך שהקטין עצמו זכה להעמיד כל תולדות אלו ואיתא בסה"ק דפו"ר בתורה הם חי"ת, [ונלע"ד סמך לזה בתרי"ג מצות מצוה ראשונה הוא פו"ר ומצוה אחרונה כתיבת ס"ת ונעוץ סופה בתחלתה לקיים מצות פו"ר בתורה וזה ואתם כתבו לכם וגו' שימה בפיהם לעשות מתושב"כ תושבע"פ והיינו ע"י הי"ת שזה עיקר תושבע"פ של כ"א מישראל] וכמו דבכח ענוה ושפלות זוכה לפו"ר בגשמיית כמ"כ זוכה עי"ז לפו"ר בתורה ע"כ מי שהוא עניו ומחבב מצות זוכה לחדש חי"ת ישרים ואמתים ומשיג חלקו שנאמר למשה מסיני, ע"כ מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני, ועיקר ענוה הוא להכנע לפני צדיקים ועובדי ד' ע"כ מי שמבטל עצמו לצדיקים זוכה לחדש חי' תורה ישרים וזוכה לברכת חכמה.

ו). חן, כתיב ולענוים יתן חן, ובס' שע"ת לר"י כתב דתכלית ענוה הוא לעשות מצות ומע"ט ולא יחזיק לעצמו טובה כלל ולא יתפעל מאומה ולא ירגיש שעושה עיי"ש, וזה תכלית הצנע לכת כמו שפירש בספר הקדוש נועם אלימלך בסופו שיהיה הצנע לכת אפילו מעצמו, וזה כנ"ל שלא ירגיש שעושה מאומה, ובמק"א כתבנו במה דפליגי הזוה"ק והפוסקים. הפוסקים ס"ל דגם שמונה עשרה בריך להשמיע לאזני עצמו, ומצות תפלה בלחש היינו שלא ישמיע לאחרים, ובזוה"ק משמע דאפי' לעצמו לא ישמיע. דזה הם ב' דרגין של עובדי ד' דמצות תפלה בלחש מרמז על הצנע לכת והפוסקים ס"ל דלא ישמיע לאחרים דזה פשיטו של הצנע לכת ליזהר מפניות והראות מעשיו לאחדים, וזה דרך הפוסקים, אמנם דרך זוה"ק יותר נעלה שאפילו לאזני עצמו לא ישמיע זה כדברי נועם אלימלך הנ"ל, שיהיה הצנע לכת אפי' מעצמו:

ובזבחים (מ"ח:) אותה בצפון ואין חטאת נחשון בצפון מה"ד הואיל ואתרבי לסמיכה אתרבי לצפון קמ"ל, וזה מדרש פליאה לכאורה דמה ענין סמיכה לצפון שיהי' ס"ד הואיל ואתרבי לסמיכה אתרבי לצפון, ונלע"ד דענין צפון מרמז על הצנע לכת וזה רמז דק"ק שחיטתן בצפון, אמנם זה לא אפשר רק לגדולי הצדיקים, אמנם מצות סמיכה בקרבן הרמז דכיון דחיה ועוף לא נבראו אלא לשמשנו. והוא ע"ד כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, אחד מגדרי השימוש הוא ג"כ זה שיקבל עליו עונשו ושישחט תמורת האדם שחייב עונש זה, וכעין שכתב מהר"ל ז"ל על אין אשתו של אדם מתה אלא בעון נדרים, אמנם כמו דחיה ובהמה נבראו רק לשמש לאדם, כמו"כ באדם עצמו הגוף הנדמה לבהמה כמ"ש בס' החינוך מצוה ת"ל משמש להשכל, אמנם כשחטא ומכניע השכל תחת הגוף אין לו כפרה עד שישוב על פגם זה, ולקבל על עצמו מהיום והלאה להכניע הגוף חלק הבהמה שלו תחת ממשלת הנשמה ועי"ז יש לו כפרה בקרבן בהמה שנבראת ג"כ לשמש לאדם. והנה בדע"מ פרשת נשא דע"ה צריך להיות כפוף לת"ח כסוסיא דרכיב עלי' מריה, הנה בזה תכלית הכפיפות והביטול ובגמ' דסמיכה שבות כמו אין רוכבין ע"ג בהמה הנה במה שהבעל קרבן סומך על הבהמה בכל כחו שוה מעין רכיבה ומראה דבהמה משועבדת לו ונכנעת תחתיו כסוסיא דרכיב עלי' מרי' וע"כ יש לו כפרה בקרבן בהמה כנ"ל.

אמנם א"א לבוא לזה עד שיקדם שהוא יקבל על עצמו להכניע גופו לשכלו, וכן בכלל שהוא יכנע לצדיקים ע"ד כל עורם לא נברא אלא לצוות לזה, אז גם הבהמה נכנעת לו ע"ד אלו לא נבראו אלא לשמשנו ולא זולת, ומי שיכנע עצמו לצדיקים יוכל לבוא למעלת הצדיקים להיות הצנע לכת, ע"כ סד"א כיון דאתרבי לסמיכה אתרבי נמי לצפון. הנה דע"י דיבוק לתלמידי חכמים יוכל לבוא למעלת הצנע לכת שזה תכלית ענוה כדברי שע"ת לר"י הנ"ל ולענוים יתן חן.

ואציע מענינא דהנה במשנה (חגיגה ט"ז.) יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך יוסף בן יוחנן אומר לסמוך וכו' הראשונים היו נשיאים שניים להם אב"ד נלפע"ד לפמ"ש במק"א מה דפלוגתא הראשונה הי' בענין סמיכה משום דאיתא בתקו"ז דכל מחלוקת וספיקות בתורה נצמח מחטא מי מריבה וכתיב במי מריבה שמעו נא המורים. סרבנים, שלא היה להם ביטול למרע"ה. ומצינו דאין סומכין משום שהוא בכלל שבות דאין רוכבין ע"ג בהמה, הנה דסמיכה בכלל רכיבה, ובזוה"ק (פ' נשא) דצריך להיות בטל וכפוף לת"ח כסוסיא דרכיב עלי' מרי', וטעם סמיכה בקרבן משום דחי' ועוף לא נבראו אלא לשמשני וזה ג"כ השימוש שמה שאדם חייב מיתה והוצאת דמו יהיה נעשה בהבע"ח בעבורו וכעי"ז כ' מהר"ל ז"ל על אין אשתו של אדם מתה אלא בעון נדרים וזה ג"כ בכלל עזר כנגדו שתקבל על עצמה עונש המגיע להבעל, וכיון שישראל פגמו בזה בחטא מי מריבה שלא רצו לבטל עצמם למרע"ה שזה היפך ענין הסמיכה ע"כ מחלוקת הראשונה [שבא מחמת חטא מי מריבה] הי' בסמיכה כיון שהפגם שייך במצות סמיכה יותר מבשאר דיני התודה ע"כ שלט בי' הענין מחלוקת קודם לכל ואח"כ כשרבו תלמידי הלל ושמאי שלא שמשו כל צרכן ונתפשט הפגם ביותר התפשט העונש של מחלוקת ביותר והתחיל ענין מחלוקת נם בשאר דינים.

וי"ל דמשום זה מסיים בסיפא הראשונים היו נשיאים ושניים להם אב ב"ד לרמוז ד"א שהנשיא ראוי לו תמיד להמשך בענין זה [בכ"מ שיש לצדד לכאן ולכאן] להקל. ולמעט חיוב הביטול של שאר העם נגדו ע"ר דאמרי' בקידושין (ל"ג.) מנין לזקן שלא יטריח ע"כ היו הנשיאים נוטים תמיד שלא לסמוך, ואב"ד שהוא יותר סמוך לעם הי' תמיד אומר לסמוך היינו שבטל עצמו לפני הנשיא כי כך נאה וכך יאה שהנשיא יאמר שלא יסמוך והעם יאמרו לסמוך.

ות"א הק' דהא בסיפא שמאי אומר לסמוך הלל אומר שלא לסמוך אע"ג דשמאי נשיא י"ל דהנה בעירובין (י"ג) למה זכו, ב"ה לקבוע הלכה כמותן לפי שהם נוחין ועלובין וכו' וכיון שהלכה כמותן. י"ל שהי' גדול משמאי ומ"מ ל"ה נשיא כי הוא היה למעלה מענין זה וכעי"ז אי' שאמר הרה"ק רד"ב ממעזריטש ז"ל על הה"ק ר' זושא מהאניפאליע שלא ינהיג עדה שהוא כבר למעלה מענין זה, וסו"ס היה הוא הת"ח שבדור ועיקר חיוב ביטול היה אליו ע"כ הוא היה נוטה שלא לסמוך ויהי רצון שלא יאמר פי דבר שלא כרצונו ית' וית'.

עוי"ל דסמיכה הוא פועל דמיוני להכנע לשמים בעשיית מצות ומעש"ט ולא יחזיק טובה לעצמו וכדאי' באבות במ"ח דברים שהתורה ניקנית בהם ואינו מחזיק טובה לעצמו, וזה תכלית הביטול והכנעה להשי"ת כדברי שע"ת לר"י הנ"ל וזה נלמוד מסמיכה שסומך על הבהמה להורות שהבהמה נכנעת תחתיו כסוסיא דרכיב עלה מרה כנ"ל שאין כוונתו לעצמו כלל רק לתועלת הארון, וקו"ח שהוא יכנע לשמים באופן כזה להיות נאמן [טריי] לשמים שלא יחשוב טובת עצמו רק לעשות רצון קונו ית' ומזה זוכה שההשפעות שישפיעו לו משמים יהיו במאור פנים, ובזה ימצא נח"ר בעשרו, וכתיב וצפונך תמלא בטנם גם דקדקנו לעיל בפסוק השיבה לי ששון ישעך דהול"ל השיבה לי ישעך.

יל"פ בהקדם מה שאומרים בזמר לכה דודי ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה יל"פ לפמ"ש הגר"א ז"ל החילוק בין ששון לשמחה דששון הוא רגש השמחה בלב ושמחה הוא התפשטות והתגלות השמחה בחצונות, ומשוש חתן על כלה הוא עיקר בפנימיות הלב ולא בחיצונות מצד צניעות כמובן, ויש מי שנותנין לו השפעות ומ"מ אינו מוצא נח"ר בהם כאמור לעיל וחסר לו הפנימיות מן ההשפעות וזה נקרא ששון כנ"ל ע"כ כתיב השיבה לי ששון ישעך, וזה ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה שינתן לו במאור פנים ואז ימצא נח"ר בעשרו וזה נקרא צפון. צפונך תמלא בטנם, היינו הפנימיות מן ההשפעות, ובאבות עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, ע"כ ע"י סמיכה שמרמז על בטול לשמים ברצון שלם ויחוד המעשה ברעותא דלבא שלים עי"ז זוכה לצפון.

ובההוא ענינא כתבנו במק"א ליישב קו' ראב"ע על לאו דלא תחמוד דמה שייך לאו בזה ואיזה עצה יש לזה להסיר חמדת הלב, ונראה לנעוץ סוף עשרת הדברות בתחלתן ובהקדם דברי הגמ' ברכות (דף ד:) כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג' פעמים מובטח לו שהוא בן עה"ב וכו' משום דאית בי' אלף בית ואית בי' נמי פותח את ידיך פירש"י שהוא שבח הכנת מזון לכל חי והק' מהרש"א למה לא נקיט פ' המוקדם עיני כל וגו' ואתה נותן להם את אכלם בעתו, ונראה דהנה באדר"נ פ' ל"ח שנים אוכלין מקערה א' זה טועם לפי מעשיו וזה טועם לפי מעשיו הנה דמלבד עצם המזונות שמשפיעין לאדם בר"ה יש עוד דין כמה נח"ר והנאה יהי' לו מן המאכל ודבר זה הוא יותר עיקר. ונראה דלעומת זה כל הצמחים ותבואות צריכין טל וגשם, נראה דגשם הוא נותן בתבואה גשמיות המאכל להיות נזון בגשמיות, וטל נותן בו כח השמחה ונח"ר שיש לו לאדם מן המאכל וראי' לדברינו [מדברי הפייט בתפלת טל שאמר שם שיתנו ברכה בדיצך] מדברי הזוה"ק פ' תולדות שכ' דכל הברכות שנתברך יעקב הם נגד הקללות שנתקלל אדה"ר וחושב שם כלם ברכה לעומת קללה, ולעומת בעצבון תאכלנה חושב ויתן לך אלקים מטל השמים. הנה דטל הוא שמחה היפך עצבון, ונגד זה הם ב' הפסוקים עיני כל וכו' ואתה נותן להם את אכלם בעתו זה קאי על עצם המאכל ומשביע לכל חי רצון זה קאי על נח"ר ושמחה שנצמח מכח המאכל שזה נרמז בפ' הנ"ל השיבה לי ששון ישעך. ודבר זה יותר עיקר כמובן וע"כ נקיט הגמ' משום דאית בי' פותח את ידיך ולא נקט הפסוק המוקדם דדבר זה שבח יותר.

והנה המאמין באנכי ד' אלקיך שהוא אמונת ההשגחה פרטיית בקל יוכל להנצל מלא תחמוד כי עיקר מה שאדם חומד בחפץ נאה של חבירו הוא כדי שעי"ז ישבע רצון וימצא בזה נח"ר, אבל המאמין בהשגחה וכדברי אדר"נ הנ"ל (פל"ח) שנים אוכלין מקערה א' זה טועם כפי מעשיו וזה טועם לפי מעשיו וא"כ אפי' ישיג החפץ הזה שחומד עדיין אינו בטוח שישבע רצון וימצא נח"ר מזה כי אף שהאדם משיג החפץ הנכסף יש דין בשמים מסת הנאה ועונג ונח"ר שישבע מזה וא"א לקחת לעצמו משהו הנאה או תענוג יותר על הנגזר עליו ואם יהי' רצון שמים יוכל להתענג ולמצוא נח"ר באותו חפץ שיש לו, הרבה יותר ממה שיהי' לו כאשר ישיג חפץ הנחמד בעיניו וא"כ מה בצע בהשיגו חפץ זה כיון דסו"ס הדבר מסור לרצון שמים כמה עונג ומלוי רצון יהיה לו, והמתבונן היסב בחשבון זה, הנקל בעיניו להנצל מלא תחמוד, ובזה נעוץ סופו של עשרת הדברות בתחלתו כי לפי מסת שאדם מאמין באנכי ד' אלקיך לפיהו ינצל מלא תחמוד.

ומענין לענין באותו ענין, הנה המהר"ל ז"ל בס' באר הגולה הביא מה שתמהו על משאחז"ל דיאוש באבידה קונה וכיון דאמר וי לחסרון כים יוצא מרשותו, ולמה זה, ואענה חלקי אני עני לפ"מ שהק' שם המהר"ל ז"ל דאיזה קישור יש לאדם בחפצים שלו שיהי' לו קנין בהם, בשלמא ידו ורגלו מחובר עם האדם משא"כ בקנין נפרד ממנו. ונלענ"ד לפ"מ שכ' בעש"ט ז"ל עה"פ רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף דנור"נ של האדם מעוטף במאכלים ומשקים שלו וכן בכל החפצים שלו, וע"י שאוכל ושותה ומשתמש בהם עי"ז מוציא חלקי נפשו עכדה"ק. ובזה מובן היטב קנין האדם בחפצים שלו כיון שחלקי נפשו מעוטפים בהם אין לך חבור גדול מזה, ויש להוסיף דזה לבד ל"ה מספיק ואין להם חבור עם האדם רק בשעה שמשתמש ונהנה מהחפיצים שלו וכעין שבת (מ"ח:) דל"ח חבור רק בשעת מלאכה אך בהיות דעיקר הנאה של מאכל ומשקה ושאר תשמישים אינו עצם האכילה ושתי' לבד רק עיקר הוא המלוי רצון ונח"ר שמגיע לו עי"ז כאמור.

וזה י"ל גם לפני התשמיש בחפץ כמ"ש הרא"ש (נדרים ל"ד.) דאדם נהנה ממה שיש לו מאכל ואם ירצה יהנה ממנו ע"כ חשוב שתמיד חפצים שלו משמשים אותו וממציאים לו עונג וקורת רוח וחשיב תמיד כמו בשעת מלאכה ע"כ יש לאדם חבור עמהם וזהו עיקר הקנין של אדם בממונו, וכ"ז כשיודע שנמצא אתו אבל כשאומר וי לחסרון כים ומתייאש וסובר שכבר אבד סברו ממנו וא"כ אינו מקבל הנאה ונח"ר מן החפץ שלו שוב אין לו חבור עם ממונו ופקע קנינו כנלע"ד בזה.

ז). זרע. ברש"י פרשת נח בזכות שהקטין עצמו זכה להעמיד כל התולדות האלו ועיקר הכנעה להכנע לפני השי"ת ולפני ת"ח ועובדי ד' וכן נראה מדברי שע"ת לר"י הנ"ל, ע"כ מי שמכניע עצמו לת"ח זוכה לזרע ברך ד' ועיין בגמ' (שבת כ"ב:).

ונציע מענינא מה שאמרו חז"ל שכ"א צריך לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, הגיד הרר"ב מפרשיסחא ז"ל דאין הפירוש שירצה להיות גדול כמו האבות, כי זה מעשה טפש לחשוב כן, אך יבקש שיהי' לו נגיעה עכ"פ במעשי אבות, וז"פ מתי יגיעו מעשי למעשי אבות עכד"ק, נלע"ד דמי שבטל להאבות וכן מי שבטל לצדיקים זה חשיב יש לו נגיעה במעשיהם ובתורתם ועבודתם, ומנא אמינא לה מד' הרא"ש (פ"ה דזבים משנה א') דאפי' אדם לבוש כמה בגדים חשיב אפילו בגד העליון נוגע בגוף, דבגד בטל לאדם הלובשו עיי"ש. הנה דבטול חשיב כנוגע, ומזה יש ללמוד דמי שבטל לתלמידי חכמים יש לו נגיעה בתורתם, וזוכה אתו עמו.

וכל המאמר הנ"ל יש לו שייכות לסיום המשנה יומית שהוא במס' עוקצין, כי כל מסכת עוקצין נוסדה על דין דיד מיטמא ומטמא ושומר מיטמא ומטמא ומצטרף, וא"כ יש ללמוד בקו"ח למדה טובה מרובה, דפי שהוא יד ושומר לת"ח ולעובדי ד' מיטהר ומטהר ומצטרף עמהם, ויל"פ דרך רמז הדרן עלך מסכת עוקצין וסליקא לה כל מסכייתי דהש"ס דהנה בס"ח כתב דמסכת הוא מלשון אריגה כמו עם המסכת דכתיב גבי שמשון, ויל"פ דהנה יש חילוק בין תושב"כ לתושבע"פ, דתושכ"כ נכתב על קלף של בהמה טהורה, ותושבע"פ איני נכתב על הקלף דאדם הוא הקלף, וסמך לזה מירושלמי (במס' מגילה) וזכרם הא יסיף מזרעם מלמד שקבעו לה חכמים מסכת ואין מובן הדרש, ולהנ"ל א"ש דלא יסיף מזרעם קאי דוקא על מסכת של תושבע"פ שיש לו חבור עם האדם, וזה בא ע"י שיגע בתורה ומשמש לתורה עי"ז מתאחד עם התורה וזה כעין חבור זבולן עם יששכר, וזה פירוש מסכת לשון אריגה שנארג עם האדם להיות לאחדים עמו.

ועוד רמז שכל ישראל נארגים יחד תומכי התורה עם הת"ח, זבולן עם יששכר, וזה נלמד ממס' עוקצין כאמור, וזה סליקו לה מסכת עוקצין, ועי"ז סליקו לה כל מסכייתי דהש"ס היינו כל מיני אריגות שבאים ע"י הש"ס, אחד אריגת המשנה עם הלומד אותה. ואריגת מחזיקי תורה עם הת"ח.

ובזה יש לנעוץ סוף הש"ס בתחלתה דברפ"ק דברכות מאימתי קורין שמע בערבין משעה שכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. וצריך להבין השייכות, וי"ל דהנה בק"ש שמע ישראל וגו' ד' אחד, ובזה נכלל יחוד המעשה (כדאמרי' בר"ה ל"ב: אחד זה מלכות) שבנה נכלל הצנע לכת דלעיל (אות ו',) גם נרמז בזה קדש עצמך במותר לך שזה נכלל בפסוק בכל דרכיך דעהו לייחד כל מעשיו אפי' הנאות של דברי הרשות שיהי' הכל לצורך שמים וגם נכלל בזה אמונת השגחה פרטיית הנזכר לעיל (אות ג',) ומדריגות אלו א"א לאדם להגיע אליהם אם לא ע"י בטול לצדיקים כנ"ל.

גם יש בפ' ציצית יצי"מ ובמק"א כתבנו משום דכתיב אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. הנה זה חלק ממ"ע דאנכי ה' אלקיך שהוציאנו ממצרים, ומצות ק"ש הוא לקבל ע"ע מצות אנכי ד' אלקיך כמ"ש ברמב"ן (פ' יתרו) ובמד"ר ע"כ תקנו חז"ל יצי"מ בק"ש שהוא חלק המצו' ממצוה דאנכי ד' אלקיך, ויצי"מ הוא ממשלה תמורת עבדות שא"א לבוא לזה רק ע"י בטול לצדיקים כמש"ל (אות ב'), וזה נרמז באכילת תרומה כמ"ש בספורנו דמצות תרומה הוא כעין יששכר וזבולן דהכהן בבחי' יששכר וישראל העובד אדמתו כדי להנאות לכהן נחשב כמו זבולן.

וזה נרמז במשנה מאימתי קורין את שמע בערבין [מי שהוא בחשכות הבלי הזמן במה יזכה נער את ארחו לבוא לקבל על עצמו ד' אחר כראוי] משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ובאמצעות זה שהכהן עובד ד' אוכל תרומתו של זה אף ההולכים בחושך יראו אור גדול ויוכלו לקבל עליהם עומ"ש ויחוד המעשה בין בעבוה"ב בין בהנאת גשמיות שיהי' הכל כלול בלתי לד' לבדו, שוה עיקר תכלית אמירת ק"ש, ושיהיו מושגחים בהשגחה פרטיית הנרמז בד' אחד.

דרך אגב הנני מציע לפני חברים מקשיבים לקולי שכל מי שאפשר לו ילמוד ב' המשניות היומית שיהיו שגורים אצלו בע"פ, הלא מצער הוא ותחי נפשו, כי זה עיקר מצות תושבע"פ ואז חשוב הוא קלף להתורה ומתאחד עם התורה, ויש לו קנין בהתורה, וע"ז נאמר באבות קנה לו ד"ת קנה לו חיי עוה"ב, ועכ"פ יראה ללמוד מקצת משניות בע"פ ועי' זה"ק בלק (רנ"ג:) דא' המרבה וא' הממעיט קאי על לימוד משניות, וידוע מה דאיתא בסה"ק דמי שיודע המשניות בע"פ אינו רואה פני גיהנם, ומה טוב לנהוג ללמוד ב' המשניות בכל סעודה מסעודת היום ותהי' מצוה גוררת מצוה ללמוד בשעת סעודה שהחמירו בזה רז"ל באבות ובזוה"ק פ' תרומה.

יהי רצון שיתקיינו כל הז' ברכות: חיים, שלום, חכמה, עושר, חן, זרע, ממשלה, לכל תמכין דאורייתא בכלל, וללומדי משנה יומית בפרט, מחמת שאותן ז' ברכות כוללין כל הטובות והישועות כמ"ש בספר הסל"א אזולאי שאין בעולם עוד ברכה זולת אלו, וע"י לימוד כל המשניות שעוברין כל המקומות שבתורה [בפרט כשהוא בכח ת"ת דרבים זוכין לכל הישועות כאמור בפתח דברינו, אכי"ר.

ארץ צבי

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה