ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
חלק ב · סימן ל
סעיף ב
ס"ק א
אסור להניח תפילין בלילה. דעת הש"ע ורוב הפוסקים דלילה זמן תפילין רק מדרבנן אסור להניח בלילה, לבד הרמב"ם כתב (בפ"ד מה׳ תפילין הלכה יוד וי״א) זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר מימים ימימה חוקה זו מצות תפילין וכו' וכל המניח תפילין לכתחלה אחר שתשקע החמה עובר בלאו שנאמר ושמרת את החוקה הזאת מימים ימימה וכ״כ הרא״ה בספר החינוך:
והוא פלוגתא דתנאי בברייתא (פרק הקומץ דף לו) דתניא ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וי״וט דברי ריה״ג רע״א לא נאמרה חוקה זו אלא לפסח בלבד ופסק הרמב"ם כריה"ג וכל הפוסקים פסקו כר״ע ותליא בחילוף הפירושים בסוגיא שם שית' ומ״ש שעובר בלאו הוא עפמש״ש א״ר אלעזר כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה ור' יוחנן אמר עובר בלאו והלכה כר׳ יוחנן לגבי ר׳ אלעזר:
ובראשית העיון הלא דעת הרמב״ם מוכרחת דהלכה כריה״ג דושמרת את החקה קאי על חוקת תפילין דאם כר"ע דקאי על חוקות הפסח א"כ יש בפסח עשה ולא תעשה והלא משנה מפורשת (ריש כריתות) הפסח והמילה מצות עשה (לכן אין (בס׳) [בהם] חטאת) ובפ״ג דמכות (דף יג) ודלמא אזהרה לקרבן דהא פסח ומילה דלי' בהו אזהרה לא מייתי קרבן ובפרק השוחט והמעלה (דף (כו) [לוח התיקון: ק"ו]) אמר רבא אי קשיא לי הא ק"ל דתנן פו"מ מ"ע תיתי בק"ו ממותר וכו' פו"מ שענש אינו דין שהזהיר מבואר דסתמות המשנה והתלמוד ס"ל בכ"מ דאין לאו בפסח כי ושמרת את החוקה מיירי בחוקות תפילין כריה"ג ולא כר״ע דנאמרה בחוקות הפסח דא"כ יש לאו בפסח דהלכה כר' יוחנן ואמר בגמ' (פ' הקומץ שם) דכ"ע (ר"י ור' אלעזר) אית להו דר' אבין דאמר כ"מ שאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ובהא קמפלגי ר׳ אלעזר סבר השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה ור' יוחנן סבר השמר דעשה נמי לאו הוא וא״כ לר״י דהלכה כוותי' כנ"ל יש לר' עקיבא לאו בפסח ואחר דסתמא בכ"מ שאין בפסח אלא מ"ע מוכרח כריה״ג וכשטת הרמב"ם:
אולם הפוסקים דלילה זמן תפילין יסברו כשטת התוס' שעמ"ש (פ"י דעירובין דף צו) ומאן שמעת לי' שבת זמן תפילין ר"ע דתניא ושמרת את החוקה הזאת וכו׳ רע״א לא נאמרה חוקה זו אלא לענין פסח בלבד ואלא הא דתנן הפסח והמילה מ"ע נימא דלא כר״ע דאי כר״ע כיון דמוקים לה בפסח לאו נמי איכא כדר' אבין אר״א דא' כ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל״ת אפ"ת ר"ע השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה וכתבו התוס׳ ד״ה השמר דאפי' לר' יוחנן דאמר בהקומץ השמר דעשה נמי לאו הוא להכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בל"ת מודה הוא שאם לא הניח ביום שאינו לוקה דלענין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לענין עשית הפסח דאמר הכא דהוה עשה משום דהוה קום עשה ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה קאמר ר"י דלאו הוא כמו השמר בנגע הצרעת דחשיב לי' לאו בשבת דף קלב דפי' השמר שלא תקוץ עכ"ד וא"כ כל המקומות שהבאתי דאמר דפסח אין בו אזהרה אתיא גם לר"ע דושמרת קאי על חוקות הפסח וגם לר"י דהשמר דעשה לאו הוא דשאני בפסח דפי' ושמרת לעשות פסח וזה הוה עשה גם לר"י:
אמנם הרמב"ם אינו מסכים לחלוקו של תוס' הנ״ז. שכתב (בפ״ח מה׳ בהב"ח הב') שמירת המקדש מצותיה כל הלילה ואם בטלו שמירה זו עברו בל"ת שנאמר ושמרתם את משמרת הקדש ולשון שמיר' אזהר' היא הא למד' ששמרתו מ"ע וביטול שמירתו מצות ל"ת וכבר הביא מהרח"א בספר דרך הקודש שהקשו עליו המהרי״ט והכנה״ג הא השמר דעשה עשה ועוד אם לאו הוא איך כתב דושמרו את משמרת הוה עשה ותי' הר"ב הנ"ל דהרמב"ם לשטתו שפוסק (בה׳ תפילין) כר׳ יוחנן דהשמר דעשה נמי לאו הוא וס״ל דקרא מזהיר בלשון זה לשמור העשה ואומר שבמניעת העשי׳ עובר הוא בל"ת ולפ״ז ה"ה גבי תפילין אם לא הניח ביום עובר בל״ת לר״י וכן יסבור ר״י אליבא דר"ע דסובר ושמרת קאי על חוקות הפסח יש בפסח עשה ול״ת והשתא לשטתו מ״ש בעירובין דף צו על מ"ש ר"ע לא נאמרה חוקה זו אלא לענין פסח ומק׳ לימא הא דתנן הפסח והמילה מצות עשה דלא כר"ע ומתרץ אפ"ת ר"ע השמר דעשה עשה לא תירץ רק לר' אלעזר דס"ל כן בפרק הקומץ אבל לר"י דס"ל השמר דעשה נמי לאו הוא יהי' באמת מתניתין דכריתות דלא כר"ע והשתא אחר שגם סתמא דגמ׳ מכות דף (מ״ג) [לוח התיקון: י"ג] וזבחים (כו') [לוח התיקון: ק"ו] אמר דפסח אין בו אזהרה. מבואר דלית הלכה כר"ע וכן הרא"ה שנמשך אחר שטת הרמב״ם וחשב (במצוה שצ"א) שמירת המקדש למצות ל"ת, נמשך ג"כ אחרי שטתו. וכתב (במצוה תכ״א) דהמניח תפילין בלילה עובר בל"ת. כי מוכרח מסתמא דתלמודא דאין הלכה כר״ע. אמנם יתר הפוסקים דסברי לילה זמן תפילין כר"ע, סוברים בהכרח כחילוק התוס׳ דלענין פסח וכן לענין מצות הנחת תפילין ביום. השמר דעשה עשה גם לר"י. וה״ה לענין שמירת המקדש, ותראה כי הסמ"ג במצות ל"ת השמיט שמירת המקדש ממנין הל״ת והגם שהרמב״ם בספר המצות והחינוך הביאו דברי הספרי ושמרו את משמרת א"מ אין לי אלא העשה בל"ת מנין ת״ל ושמרתם את משמרת הקודש יסבר הסמ"ג דהלא לשטת הספרי ה"ה שלר"ע דושמרת קאי על חוקת הפסח יהי' בל״ת וממילא אחר דכללא הוא דפסח אינו חייב חטאת מוכרח דס״ל דושמרת בחוקת תפילין מדבר או דיסבר דפסח חייב חטאת והוא דלא כהלכתא דקיי"ל לילה ז"ת ופסח מ"ע וע״כ דהשמר דעשה עשה ולא כהספרי ועי' מה שכתבתי בזה לקמן:
אולם אחרי העיון אאל״כ כלל דלפ"ז [לוח התיקון: ל]הרמב״ם מ"ש בעירובין אפ"ת ר"ע השמר דעשה עשה הוא רק לר"א אבל לר' יוחנן דהשמר דעשה לאו הוא סתמא דכריתות דלא כר"ע וז״א דהא בסנהדרין (דף סה וכריתות ג) אמר (כר׳) [לוח התיקון: דר'] יוחנן דאמר דלא תני ידעוני במשנה דכריתות משום דאוב וידעוני בלאו אחד נאמרו. לא אמר כר״ל משום דאין בו מעשה אמר לך מתניתין דכריתות ר"ע הוא דאמר לא בעינן מעשה הרי אמר ר"י בעצמו דמשנה דכריתות ר"ע הוא ויקשה לדידי' דס״ל השמר דעשה לאו הוא איך אמר לר"ע דפו״מ מ"ע וכבר הערו בזה התוס׳ בר״ה (דף ו' ד"ה תשמור):
וראיתי בשע"מ (פ"ד מה' תפילין) כתב לישב דעת הרמב״ם עפמ״ש במכות (דף י״ג) שמ"ק לר"ע דאמר חייבי מיתות אינם בכלל מלקות משום דכתיב כדי רשעתו משום רשעה א׳ אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות א"כ ח"כ נמי קבלה מני׳ רב שמואל בר' יצחק (פרש״י מר׳ אבא ב״מ והריטב״א פ״י מר׳ אבוה) כדי רשעתו ברשעה המסורה לסנהדרין הכתוב מדבר רבא אמר אתרו בי׳ לקטלא כ״ע לא פליגי דלא הי׳ לוקה ומת כי פליגי דאתרי בי' למלקות ר' ישמעאל סבר לאו שניתן לאזהרת מיתת סנהדרין לוקין עליו ור"ע סבר אין לוקין עליו ומק' ור״ע אי הכי חייבי כריתות נמי לאו שנתן לאזהרת כרת הוא אמר וכ' משמי׳ דרבא ח"כ ל״צ אזהרה וכ׳ ודלמא אזהרה לקרבן הרי פו"מ דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן התם לאו היינו טעמא אלא משום דהוקשה כל התורה לעבודת כוכבים מה עובדי כוכבים שוא"ת אף כל שוא״ת לאפוקי הני דקום ועשה נינהו רבינא אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא וכו' והקשו התוס' דא״כ מה מק׳ בעירובין שם לימא הפו"מ מ״ע דלא כר״ע דאי כר"ע לאו נמי איכא הא מ"ש הפו״מ מ״ע ע״כ פירושו דהוה שוא"ת לאו שאין בהם לאו דהא א"צ אזהרה לקרבן ותירוצו דדייק הלשון פו״מ מ״ע:
אמנם רש"י שפי׳ שם ואין חטאת באה אלא על לאו שיש בו מעשה משמ' דס"ל דרבינא פליג עם רבא וס״ל דקרבן צריך אזהרה וא"כ להרמב״ם קושית הגמ׳ בעירובין הוא אליבא דרבינא ואליבי' תי' השמר דעשה עשה ובכ"ז לא ק׳ לר׳ יוחנן דס״ל דהשמר דעשה נמי לאו הוא די״ל דסובר כרבא דקרבן ל"צ אזהרה ומ"ש פו"מ מ״ע פי׳ שהוא שוא"ת עכ"ד:
ויש להוסיף מלח ותבלין (לוח התיקון: מ"מ) דזה מוכרח דקושית הגמ׳ בעירובין שם לא חלה כלל לר״י כי נודע לנו שדעת ר״י כרבא דקרבן א״צ אזהרה (א) ממ"ש בפרק כלל גדול (דף ס״ט) ורבנן שגגה במאי ר׳ יוחנן היה אומר כיון ששגג בכרת אע״פ שהזיד בלאו ורבנן דהתם הם ר״ע שחולק (אם) [לוח התיקון: עם] מונבז הרי ס״ל דחטאת לא בעי לאו לר״ע וכמ״ש התוס׳ שם ד"ה כגון דטעמא דר״י משום דלא כתב לאו בהקישא דר' יהושע ב"ל. (ב) ממ״ש בשבת דף קנד אמר ר' יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום וכ' בלאו נמי לא מחייב דהוה לי׳ לאו שניתן לאזהרת ב"ד וא"ל עליו וזה כרבא דאף היכי שאין שם חיוב מיתה אין לוקין דלמ"ד משום שתי רשעיות לוקה כמ״ש התו׳ במכות דף י״ג:
ג ממ"ש בכריתות (דף ז׳) עמ״ש במשנה וחכ״א אף המגדף מאי אף המגדף רבנן שמעו לר״ע דלא תני ידעוני משום שאין בו מעשה. א"ל אף מגדף אב״מ. וכתבו התו״י דלר' יוחנן שאמר דלא תני ידעוני הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו יפרש דחכמים אומרים כמו דפסח ומילה פטורים משום שאין בה מעשה כן מגדף פטור. לפ״ז מבואר דלר״י לא צריך לאו לר״ע דאם יסבור דצריך לאו א"כ מ״ש הפו״מ מ״ע פ״י שאין בם לאו. ומנ"ל לחכמים לדון מזה לפטור מגדף שאין בו מעשה: (ד) דבפרק החולץ (דף (א) [לוח התיקון: ל"ו]) אמר רבא הלכה כר״י בר מתלת, וא"א שס״ל לר"י דקרבן בעי לאו לא הי' רבא אומר דקרבן א"צ אזהרה. ואחר שהכרחנו דר״י ס״ל דקרבן לא בעי לאו. ממילא מ"ש בעירובין (שם) א"כ האי דתנן הפו״מ מ״ע דלא כר״ע דאי כר״ע לאו נמי איכא. אא״ל כלל שמקשה לר׳ יוחנן. דהא לדידי׳ שקרבן א"צ לאו ע״כ מ"ש פו״מ מ״ע. היינו שהוא שוא"ת ומוכרח שמקשה לשטת רבינא דס״ל כר' אבוה שקבל מיני׳ רב שמואל ב״י (לפי׳ הריטב״א) דטעם ר״ע משום כדי רשעתו. אבל לאו שניתן לאזהרת מיתה או קרבן לוקין עליו. ולדידהו קרבן צריך אזהרה לר״ע, וכן משמע דר"ל דאמר בשבת (דף סט) לר״ע עד שישגוג בלאו וכרת ס"ל ג"כ דקרבן צריך אזהרה לר"ע. ואליבייהו מקשה שפיר לימא הא דתנן הפו״מ מ״ע דלא כר״ע. כי לדידהו מ"ש הפו״מ מ"ע פי' שאין בו לאו. ושפיר משני השמר דעשה עשה. כי ר"ל אמר כן בפי׳ ביומא דהשמר דעשה עשה. וכן ר׳ אבוה ס״ל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה כמ״ש בירושלמי (פ״ב דברכות) וה"ה רבינא יסבור כן:
אך מה שבנה יסודו דרבינא במכות (שם) פליג עם רבא וס״ל דקרבן בעי אזהרה לא כן כתב הריטב״א שם בחידושיו. וז"ל והא דרבינא לאו משום דלית ליה דרבא דלעיל. אלא דלרוחא דמילתא שני הכי ותדע דסוגיין דעלמא כרבא וכן פסקו הגאונים דכל לאו שניתן לאזהרת מב"ד אין לוקין עלי׳ ואפי׳ היכא דלית בי׳ מב"ד וכ' ויש לי להביא ראיה דגם רבינא ור׳ אבוה ס״ל הא דרבא. שעל מה דתנינין. (בפ״ג דמכות) יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין וכ׳ ושביעית ביו״ט כתב רש״י ז״ל בפסחים (דף מז) ושבת לא קא חשיב משום דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מב״ד ואין לוקין עליו. וזה כרבא דאף אם הותרו בו למלקות לבד ג״כ אין לוקין. ובמכות (דף כב) מתקיף לה ר׳ אבוה ולחשב נמי הקוצץ בהרתו. מתקיף לה רבינא ולחשוב נמי הקוצץ אילנות טובות. וא"א דר' אבוה ורבינא פליגי עם רבא ולדידהו היכא דאתרו בו למלקות לוקין על לאו שניתן (לאו) [לוח התיקון: לאזהרת] מב"ד היה להם להקשות בפשוט דלחשוב שחרש בשבת ויו"ט ועוד דהא אומר בשבת (דף סח ע״ב) ורבנן (הוא ר"ע שחולק על מונבז) תורה אחת מאי עבדי ליה מבע"ל לכדמקרי ליה ריב״ל לבריה תורה אחת וכ' הוקשו כולם לעבודת כוכבים מה להלן דבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת וכו'. וכבר הכריחו התוס׳ ביבמות (דף ט) וביומא דף ס"ה דלרבנן דילפי׳ מהקישא לא בעי לאו כיון דבהאי קרא לא כתיב לאו רק כרת כמו דלא בעי שיהיה זדונו סקילה כמו עבודת כוכבים כיון דלא כתיב בהאי קרא. והכרח זה מוכרח גם לרבינא ור' אבוה ואיך נאמר דיסברו אליבא דר״ע דבעי לאו וכרת. וממ״ש רש״י בעירובין (דף צו) ובמשנה (ריש כריתות) דאין חטאת באה אלא על לאו אין ראי' כמו שית׳ לקמן:
וכן אין להביא ראיה ממ"ש רש״י בסנהדרין (דף ט) עמש״ש רב אשי דאתרו בי' מלקות ולא אתרו ביה קטלא. וז"ל וקסבר לאו שניתן לא' לאזהרת מב"ד היה לוקה עליו כי אתרו בי' מלקות ולא קטלא, שמשמע לכאורה שזה דעת ר׳ אבוה ורבינא אליבא דר״ע, אין ראיה די״ל שזה כרבא אליבא דר׳ ישמעאל. לבד בתוס׳ פסחים (דף צ״ה ד"ה חייב) ובב"ק (דף ק"ה ע"ב ד"ה מאי לאו) ובשבועות (דף י"ח ע״ב ד"ה ל"ת) כתבו דפו״מ אין בם חטאת דאין מתחייב חטאת אם אין בו לאו. ובזבחים (דף ק״ו ע״ב ד"ה אי קשיא) כתבו שרבינא חולק עם רבא וכדברי השע"מ:
וצ״ל לשטת התוס׳ דרבינא יסבור אליבא דר"ע דהאי תורה אחת מבע"ל למה שדריש לרבי (ביבמות דף ט) לפי שמצינו שחלק הכתוב בין יחידים למרובים וכ' ושאין חייב חטאת אלא על דבר שזדונו כרת יליף מג"ש דעלי׳. וכבר כתבו התוס' שם דלרבי שמקיש לאחות אשה בעי לאו וכרת וה״ה לר״ע. וכבר הביא בתוס׳ הרא״ש ביבמות בשם י״מ דר"ע יליף דאחות אשה לא מיבמה מן ולקח ולקחה כרבי. והרא״ש דחה דבריו מסוגיא דשבת ולפמ"ש יש קיום לדבריו במקצת אליבא דרבינא ור' אבוה והסוגיא דשבת (גם) [לוח התיקון: שם] לר' יוחנן דמפרש הסוגיא שם שס״ל כרבא. ובזה יש מקום לתרוצי של (הש״ס) [השעה"מ] שסוגיית הגמ' דעירובין קאי לרבינא שס"ל דקרבן בעי אזהרה:
והגם כי סקלנו את הדרך מאבני נגף. אנחנו במסלה נעלה ואומר שעם העיון אין קושי' כלל. כי לפמ"ש למעלה הלא יפלא מאוד. דר' יוחנן בעצמו אומר (בכריתות ג') (וסנהדרין ס״ה) דלא תני ידעוני הואיל ושניהם בלאו א' נאמרו. ומזה מבואר דס״ל אליבא דר״ע דבעי לאו וכרת. דאל״כ מה בכך ששניהם בלאו א׳ נאמרו הלא גם אם לא היה כתוב אף לאו א' היה מתחייב חטאת על אוב לבד ועל ידעוני לבד. כיון דכתב כרת בכלל. וא״צ לאו כלל. ושם מוקים לה כר"ע. וזה הפך מכל שבררתי למעלה בראיות מוכרחות דר"י ס״ל אליבא דר״ע דלא בעי לאו לחטאת. וע' בתוס׳ סנהדרין (ס״ה ד״ה הואיל) ותרוצם אינם מועיל אל תמיהתינו:
אבל באמת הדברים נכונים מאוד. דבכריתות (דף ג) אומר עמ״ש במשנה הבא על הזכר. תנא במאי קא חשיב אי בגברי קא חשיב דל אשה הנרבעת ובצרי לה חדא. ואי בנשי קחשיב וכו'. אמר ר׳ יוחנן לעולם תנא גברא קא חשיב ותני הבא על הזכר והביא זכר עליו ור' ישמעאל הוא דאמר חייב שתים. והא מדקתני מגדף בסיפא ומוקמי' לה כר״ע רישא נמי ר״ע. וכי תימא ר״ע הוא וברישא ס״ל כר' ישמעאל והאמר ר״א וכו'. אלא רישא ר' ישמעאל ובמגדף ס"ל כר״ע. ר' אלעזר משמי' דרב אמר תנא תנא ל"ג כריתות ותנא שלש כריתות לסיימינהו בכריתות וכו'. הנה הדבר מפורש יוצא דר׳ יוחנן מוקי מתניתין דכריתות דלא כר״ע דהא חשיב הבא על הזכר והביא זכר עליו בתרתי. ולר"ע א"מ אלא אחת. רק מוקי לה כר"י ובמגדף ס״ל כר״ע. ומוכרח לפ״ז שמ"ש (שם ע״ב) ור' יוחנן מ"ט לא אמר כר״ע קסבר מאן תנא כריתות ר״ע הוא דאמר לא בעינן מעשה. ר"ל כיון דתנא כריתות ר' ישמעאל הוא וס"ל במגדף כר״ע דלא בעו מעשה. ופי' ר"ע הוא בדין מגדף, אבל כללות המשנה אתי' כר' ישמעאל. ושפיר אמר ר״י לשטתו דלא תני ידעוני הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו. דהא מה דס״ל לר״י כרבא במכות (דף י״ג) דחטאת לא בעי לאו. הוא רק לר"ע דס״ל לאו שניתן לאמב"ד אין לוקין עליו. וק׳ חייבי כריתות נמי נמי הא בעי אזהרה לקרבן וצ"ל דקרבן לא בעי אזהרה. אבל לר׳ ישמעאל גם רבא ור"י ס״ל דקרבן בעי אזהרה דהוא ס"ל לאו שניתן לאזהרה לוקין עליו. וכן מטעם זה כתב רש"י ז"ל שם במשנה ואין חטאת בא אלא על לאו. שהוא לשטת ר' יוחנן דאוקי סתם משנה דכריתות כר׳ ישמעאל: עכ״פ העלינו דלר"י אתיא סתם משנה דכריתות דלא כר״ע. אמנם לר' אלעזר משמי׳ דרב דאמר דתנא ל"ג כריתות לסיימינהו לכריתות. הוא מוקי לכל המשנה כר"ע דהא לא חשיב הבא על הזכר והביא זכר עליו בתרתי כר"י רק לאחת כר״ע:
והשתא מה שמקשה בעירובין (דף צו) לימא הא דתנן הפו"מ מ"ע דלא כר״ע דאי כר"ע לאו נמי איכא לאו מקשה לר׳ יוחנן כלל דהא ר"י אוקי באמת משנה זו דלא כר"ע רק כר' ישמעאל. רק מקשה לר׳ אלעזר משמי' דרב דאמר דתנא ל״ג כריתות לסיימינהו לכריתות ומוקי למשנה זו כר"ע. ואקשי אליבי׳ דא"כ איך אמר שם הפו"מ מ"ע הא לר"ע דושמרת קאי על חוקת הפסח יש לאו. ומשני שפיר השמר דעשה עשה. ור"ל הא ר׳ אלעזר דאוקי לס״מ דכריתות כר״ע הולך לשטתו דס״ל במנחות (דף ל"ו) דהשמר דעשה עשה [לוח התיקון: ו]מ״ש התוס' בר״ה (דף ו׳ ד״ה השמר) דאא"ל דלר׳ יוחנן מתניתין דכריתות דלא כר"ע דהא אמר מתניתין דכריתות ר"ע הוא צע"ג. דבאמת ר"י ס״ל דמשנה דכריתות ר' ישמעאל הוא:
ומבואר כי מה דפליגי ר"י ור״א במנחות (דף לו) דר״י ס״ל דהמניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו. ור״א ס״ל דעובר בעשה. תלוי בפלוגתא דפליגי בכריתות (דף ג) דר"י מוקי למשנה דכריתות כר״י. ור״א מוקי לה כר"ע. דלר״א דס״ל דס״מ דכריתות כר"ע מוכרח לומר דהשמר דעשה עשה. מדאמר ר"ע הפו"מ מ"ע אע"ג דושמרת קאי לר״ע על חוקת הפסח ולר"י דס"ל דסתמא דכריתות ר"י הוא אין הכרח ממשנה דכריתות דהשמר דעשה עשה ואדרבה י״ל הכרח דהשמר דעשה נמי לאו הוא (א) מברייתא שהובאה בר״ה (דף ו') מוצא שפתיך תשמור זו מל"ת ומוכרח דהשמר דעשה נמי לאו הוא ששם אומר ועשית כאשר נדרת כמ"ש התוס' שם (ב) מברייתא דספרי שהבאתי למעלה שאמר דושמרת את משמרת א״מ הוא מל"ת כנ"ל אבל ר"א לשטתו דמשנה דכריתות ר"ע הוא ומוכרח דר"ע ס"ל השמר דעשה עשה והלכה כר״ע מחביריו ובזה יובן מ״ש בכריתות (ג' ע"ב) דר״ל דאמר דלא תני ידעוני משום דאב"מ לא אמר כר״י דאמר משום דשניהם בלאו א' נאמרו משום דחלוקים הם במיתות כי ר״ל לשטתו דאמר ביומא דהשמר דעשה עשה. וע"כ ס"ל כר׳ אלעזר אמר רב (במתניתין) [לוח התיקון: דמתניתין] דכריתות ר"ע הוא דלדידי' יש הכרח דר״ע ס"ל השמר דעשה עשה ולכן חולק על שני הברייתות דס״ל דהשמר דעשה נמי לאו הוא כנ"ל וא"כ לא יכול לומר דלא תני ידעוני הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו דהא לר"ע לא בעי לאו לחטאת כנ״ל ור"י דמוקי למתניתן כר"י וס"ל כר"ע במגדף לא יכול לומר כר"ל דלא תני ידעוני הואיל ואב״מ ושמגדף חייב משום דהוא מעשה זוטא דהא ר״י ס״ל במכות דלאו שאב״מ לוקין עליו ולדידי' א"צ מעשה ללאו וכ"ש לחטאת:
ובזה יבא על נכון מה שילה"ק בסנהדרין דף ס"ג אר"נ אמר רבה בא' אמר רב כיון שא״ל אלי אתה חייב. ומקשה למאי וכולי אלא לקרבן, ואפי' לרבנן והתניא אינו חייב אלא על דבר שיב"מ כגון זבוח וקטור ונסוך והשתחויה. ואר"ל הא מני ר״ע הוא דאמר לא בעינן מעשה. מכלל דרבנן סברי בעינן מעשה כי קאמר רב לר"ע וכולי. וקשה אמאי לא אמר דרב כר׳ יוחנן דאמר דגם לרבנן השתחויה הוה מעשה ועי' בתוס' שם הק׳ כן ולפ״ז י"ל דרב לשטתו בכריתו׳ דמוקי למתני׳ כר"ע ואא"ל הואיל ושניהם בלאו א' נאמרו, ובודאי קאי בשטת ר"ל:
ובזה מיושב מה שתמהו כולם על הרמב"ם שפסק (בפ"א מה' שגגות) בעל אוב בעל ידעוני במעשה חייב. ופסק (שם פ״ד) דאם עשאם כולם בהעלם אחת חייב מ"ג חטאת. וקשה הא ר"י אמר דפטור הואיל ושניהם בלאו א׳ נאמרו, ואיך פסק כר״ל לגבי ר"י. ולפ"ז ניחא כי ר"י לא אמרה רק לפרש המשנה דמוקי לה כר' ישמעאל ולר״י צריך לאו לחטאת. אבל הלא כבר בארנו שר"י בפ״ע ס״ל כר"ע דחטאת א״צ לאו וכרבא במכות וממילא חלוקה דמיתה שמה חלוקה. וע"כ חייב שתיים. ומה דבעי מעשה משום דפסק במגדף דלא כר"ע (כמ״ש שם בהלכה א'):
ועתה הלא לאלקים פתרונים ליישב הפליאה שהתפלאו התוס' בזבחים (דף ק״ו ד״ה אזהרה) והקשו דרבא אדרבא, דמכות (דף י"ג) אמר רבא דקרבן לא בעי אזהרה. ופסח ומילה להכי לא מייתי קרבן משום דהם שוא״ת. ובזבחים (שם ע"ב) אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי. הא דתנן הפו״מ מ״ע ותי' מק״ו ממותר. מה מותר שלא ענש הזהיר. פו"מ שענש אינו דין שהזהיר. הרי ס"ל דמ"ש פו"מ מ"ע היינו שאין בם לאו. ולפמ"ש הכל על נכון. דבזבחים הקשה רבא על המשנה דכריתות דתנן פו"מ מ"ע, ורבא בוודאי כר׳ יוחנן ס"ל דאוקי למשנה זו כר' ישמעאל. וכבר בארנו דלר״י צריך לאו לקרבן. ולכן לא תני ידעוני שא״ב לאו מיוחד, וע״ז מקשה וליתי בק"ו מנותיר כו'. אבל במכות תני אליבא דר"ע ולר"ע א"צ לאו, ולק"מ:
ועפ"י הדברים האלה תמצא ישוב נכון לדברי הרי"ף שהביא (בפ"ק דשבת) המשנה דשם לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה, ולא הביא מ״ש בגמ' (שם דף ) דס״ל לרבא דלא גזרו בע"ש גזרה לגזרה ומ"ש לא יצא החייט במחטו הוא רק בנקוט לה בידי' אבל בתחובה בבגדו מותר כיון דאף אם יצא בה לר״ה אינו חייב חטאת. ותירץ הרבינו ירוחם דכיון שהביא הא דתני דבי ר' ישמעאל יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשכה כיון דאמר רבב"ה חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה מדכר דכיר להו. ומזה מוכרח דלית הלכתא כרבא, דלרבא ל"ל הטעם דמדכר דכיר (תפיל׳) [לוח התיקון: תפ"ל] דאף אם יצא בהם לר"ה אינו חייב חטאת כמ"ש בפרק במה אשה (דף ט) ואין גוזרין גל"ג. וכבר התפלאו עליו הב"ח והט"ז (בס' רל"ב). דלפ״ז הל"ל להגמ' להקשות על רבא מהך ברייתא. ואיך נוכל לדחות דברי רבא ע״י קושיא. ולפ"ז ניחא דלרבא דלשטתו ל״ק מהך ברייתא דתנא דבי ר׳ ישמעאל. דהא בארנו דרבא ס״ל כר"י דמתניתין דכריתות ר' ישמעאל דלכן הקשה בזבחים (ק"ו) עמ"ש הפו"מ מ"ע תיתי ק״ו ממותר. והשתא אחר שאמר ר' ישמעאל דפו"מ מ"ע היינו שאין בם לאו ע״כ ס״ל דושמרת קאי על חוקת תפילין. דאם קאי על פסח יש לאו בפסח לרבא דס"ל בהכרח כר' יוחנן דהשמר דעשה לאו הוא כנ"ל. ושפיר הוצרך לאמר דיוצא בתפילין מטעמא דמדכר דכיר להו. כי לשטתו יש חיוב חטאת אם יצא בתפילין כמו שאומר בעירובין (דף צו) דלמ"ד שבת לאו ז"ת אתא איסור בל תוסיף ומשוי עליו כמשוי וחייב חטאת. כן לר' ישמעאל אתי איסור ושמרת ומשוי עלי' כמשוי. ולק"מ על רבא לשיטתו אליבא דר׳ ישמעאל. אבל לדידן יסבר הרי"ף כסתמא דעירובין (דף צו) דסתמא דכריתות ר״ע הוא. וכר׳ אלעזר משמי' דרב׳. ואין הכרח דר"י ס"ל ושמרת קאי על חוקת תפילין. ואדרבה מסתמא סובר כהלכתא דלילה ז״ת. וממילא ממ״ש דיצא בתפילין מטעמא דמדכיר דכיר הא לא"ה היה אסור לצאת אע״ג דאין בו חיוב חטאת. מבואר דס"ל דגזרינין גזרה לגזרה ודלא כרבא. והוא כפתור ופרח:
ועוד צריך לבאר לדעת הרמב״ם דפסק דהשמר דעשה עשה. ולדעתו גם מי שאין מניח תפילין ביום עובר בל״ת. ולמה פסק דנשים פטורות דהוה מ״ע שהז"ג הא יש בו לאו והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה. ולכאורה י״ל בזה במ״ש בס' יבין שמועה (סוף דין לאו הנ״לע) דבלאו שאין בו מעשה לא אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש. אבל ז״א דבאמת הנשים חייבות בכל הלאוין אף שאין בם מעשה. כמו לאו דמותיר מבשר הפסח. (חינוך מצוה ח') שלא להאכיל מן הפסח למומר (מצוה י״ג) לגר ותושב (מצוה י"ד) וגר לא תונה ולא תלחצנו (מצות ס"ג ס"ד) לא תהיה לו כנושה (מ׳ ס״ד) לא תלך רכיל (מצוה רל"ו) לא תעמוד על דם רעך (מ׳ רל״ז) לא תשנא את אחיך. לא תשא עליו חטא. לא תקום לא תטור (מצוה רל"ח ר"מ רמ"א רמ"ב) שלא לשנות הקדשים (מצוה ש"מ). וכל אלה אין בם מעשה ונוהגים בנשים וכן תראה (שם במצוה) שפ"ז ת״ז, תט״ז, תכ"ד, תכ"ו, תנ"ו, תנ"ז, תנ"ט, ת"ס, תס״א תע״ה ת"פ, ת״ק, תקס״ג תקפ״ו, ומ"ש בספר יבין שמועה שכן משמע לפי גרסא אחת. נראה כוונתו לפי׳ גירסת רש"י בתמורה (דף ב׳ ע״ב) עמש"ש ל"ל קרא דתמורה נוהגים בנשים תפ"ל דאמר ר״י אמר רב השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה. ומשני ל״ג רש״י הנ"מ בלאו שיש בו מעשה. אבל תמורה שאב"מ (הא) [לוח התיקון: ה"א] אשה נמי [לוח התיקון: כי] עבדא לא לקיא. הנה ע״כ צ״ל דאחר שמצאנו בתמורה דרביא הכתוב לאשה יליף מיני' לכ״מ דאין חילוק וגם לאו שאב"מ נשים שוים לאנשים:
ונראה שהרמב"ם יסבר כמ״ש הרמב״ן בחדושיו פ״ק דקדושין דף לד לתרץ קו' התוס׳ עמ״ש איזהו מ״ע שלא הז״ג אבדה מעקה ושלוח הקן והק׳ והא בכולם יש לאו עם העשה לא תוכל להתעלם לא תשים דמים בביתך לא תקח האם על הבנים ותי' כיון דעקרו הוא העשה והלאו לא בא רק לחזק העשה נשים פטורות גם מן הלאו אם הי׳ מ״ע שהז"ג ודעת התוס' שם ד"ה מעקה אינו כן עי״ש:
וכבר בארתי במק״א בעשה הבא לחזק הלאו דעת הרמב״ן שחייבות גם בעשה אע"ג שהוא מ״ע שהז״ג. ודעת התו׳ שפטורות מהעשה וה״ה בלאו הבא לחזק העשה להריב"ן דינו כהעשה עצמה ושם (בראתי) [בארתי] שדעת הרמב״ם כהרמב"ן וה״ה שדעתו כן בלאו הבא לחזק העשה ולכן נשים פטורות מתפילין אף לר״י שיש בו לאו כיון שלא בא הלאו רק לחזק העשה שוב בינותי בספרים ומצאתי שכ״כ בספר המקנה בקדושין שם וראיתי בש"ות הגאון רע״א האריך לפלפל שמ״ש דתפילין מ״ע שהז״ג הוא רק לר״א אבל לר׳ יוחנן שעובר בלאו נשים חייבות בתפילין עי"ש ודברי הרמב"ם הוא תיובתי' שפסק דעובר בלאו כר״י ופסק דנשים פטורות מתפילין וכן [לוח התיקון: רש"י] ז"ל כתוב בפי' התורה פרשת משפטים ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו כל שמירה שבתורה אזהרה הוא ס"ל כר"י דהשמר דעשה נמי לאו הוא ובכ"ז כתב בקדושין (דף לד) עמ״ש איזה מ״ע שהז״ג תפילין פי׳ למ"ד תפילין א"נ בלילה או בשבת ויו״ט עכ״ד והרי למ"ד תפילין א״נ בלילה עובר בל"ת לשטתו ואיך יהי' מ"ע שהז"ג הא יש בו לאו וע״כ כמ״ש שהרמב"ם ורש״י אזיל בשטת הרמב״ן ולשטת התו' שחולקים על הרמב"ם ל״ק דלדידהו באינו מניח תפילין ביום הוה עשה גם לר' יוחנן כנ״ל אבל העיקר נראה שהגם שמדברי התוס' עירובין צו (ד"ה השמר) נראה דושמרת בא להזהיר גם על הנחת תפילין ביום להרמב״ם ע״כ ס״ל דלא קאי רק על שלא יניח תפילין בלילה דאל"כ הל״ל דמי שאינו מניח תפילין ביום עובר בל"ת. וכן הריטב"א בחדושי עירובין שם כתב וז"ל דכל דדרשינן בחוקות הפסח בא הכתוב לזרז על העשה עצמו שיעשה הפסח בזמנו אבל כל היכא דדרשינן בחוקות תפילין כוונת הכתוב לזרז שלא להניחם אלא בזמנו:
והנה בשו"ת ש"א סמ״ג תמה מדוע לא חשוב הרמב״ם לאו זה במנין הלוקין פי"ט מה' סנהדרין ומתוך קושי' זו נדחקו בש״ות הרדב"ז ח"ג ס' תק"נ והמביט בקרית ספר והרמ״ע מפאנו בשו״ת ס׳ ק״ח שהוא אסמכתא ונראה כיון שעיקר לאו זה נאמר על הנחת היום שישמרו להניח ביום ובזה לא משכחת מלקות שהיא בשוא״ת וממילא נשמע שלא יניחם בלילה לזה אף שעובר בל״ת אינו לוקה כיון שעקרו לא נאמר ללקות עליו רק לחזק העשה ומדיוקא אסרינן לילות (דלמא) [לוח התיקון: דומה] בזה בלאו הבא מכלל עשה דנהי שהוא בא מכלל לאו כיון שנאמר בלשון לאו הלא עקרו בא לחזק העשה של הנחה ביום:
והנה במנחות דף לו אמר עד מתי מניחין עד שתשקע החמה רי״ע אמר עד שתכלה רגל מן (השנוק) [השוק] וחכ"א עד זמן שינה ומודים חכמים ורי״ע שאם חלצם משתשקע החמה שוב אינו חוזר ומניחין ודעת הרמב"ן כפרש"י שמ"פ דכולהו תנאי ס״ל דלילה לאו ז"ת ולכן מודים דאם חלצם אינו חוזר ומניחן, ופליגי לענין חליצה דלת״ק אסור להשהותם עליו ולרי"ע וחכמים מה שלילה לז"ת הוא רק לענין הנחה אבל להשהותם עליו מותר. ולשטתו עולה דכולהו תנאי דברייתא וכן ר״נ (ש"א) [לוח התיקון: שאמר] הלכה כרי״ע ס"ל לילה לז״ת. אבל הפוסקים יפרשו כפירוש התוספ׳ דרי"ע וחכמים ס"ל לילה ז"ת ומה שאין חוזר ומניחם משתשקע החמה היינו מדרבנן. ולפ״ז עולה דרוב תנאים ואמוראים ס"ל לילה ז"ת וע' לקמן ס׳ ל"א הארכתי שהתוס' לשטתם דס"ל דמ"ש רב בשבת דף ס"ד דכל מקום (שאמרו) [שאסרו] חכמים לצאת (פי׳) [בו] לר״ה אסור גם בחצר היינו אף בבית אסור לא יכלו לפרש כפי׳ רש"י עי״ש באורך:
והנה בסה״ת ובשו״ת ש״א הוקשו לשיטת התוס׳ דלמ״ד לילה לאו ז"ת אסור להשהות עליו מדאורייתא א״כ קשה עמ"ש בגמ' (א״ר) [לוח התיקון: א"ד] אמר ר׳ נחמן אין הלכה כרי״ע והלא ר"ח ורבב"ה מצלי בהן באורתא ההוא פליגא. ומי אמר רבב״ה הכי והא אמר רבב״ה ספק חשיכה ספק אינה חשיכה לא חולץ ולא מניח הא ודאי חשיכה חולץ. והשתא הקו' ומי אמר רבה בר בר הונה הכי פי׳ לשטת התוס'. מי אמר דלילה ז"ת דלכן מצלי בהו באורתא. והא (מד״א) [לוח התיקון: מדא'] ודאי חשיכה חולץ ס״ל דלילה לז"ת, והשתא הא שטת התוספת למ"ד לילה לאו ז"ת אין חילוק בין חליצה להנחה דשתיהן אסורים מדאורייתא שהרי פי' אהא דבני מערבא דמברכין בתר דמסלקי תפילייהו לשמור חוקיו דדוקא כשמסלקין סמוך לשקיעת החמה דדרשינן ימים ולא לילות ומחויב לסלקו מדאו' ואם כן עדיין קשה מדוע ספק חשיכה לא חולץ [לוח התיקון: הא] הוא ספק איסור דאורייתא דעובר על ושמרת דבשלמא לשטת הרמב"ם ורש״י דגם למ"ד לילה לז״ת יש חילוק בין חליצה להנחה יש לומר דחליצה גם לתנא קמא אינה אסורה אלא מדרבנן לזה ספק חשכה לא חולץ דלא אחמרי רבנן בספיקא ודאי חשיכה חולץ מדרבנן אבל לשטת התוס׳ קשה. ונראה דהתו' אזלי לשטתם שכתבו בכריתות (דף יז): ד"ה מדסיפא דספיקא דעיולי יומי לא מקרי אקבע אסורו ודעתם דספק מותר מה"ת היכא דלא אקבע אסורו לזה ספק חשיכה לא חולץ כיון שלענין העש׳ של תפילין כל שעדיין לבוש בהן יש עליו חזקת חיוב ואם כן ספיקו מחויב מדאו׳ אבל לענין איסור ושמרת עדיין לא אקבע איסורו ואין בו איסור מדאוריי' רק לענין הנחה שכבר יצא מצות תפילין ובא לחייב א״ע מחדש העמידו ספקם בשו״ת:
ורש״י ורמב"ם אזלי לשטתם שדעת רש"י ז״ל בשבת דף צ״ה דהעושה מלאכה בה״ש חייב קרבן דספיקא של בה״ש של ע״ש מקרי אקבע איסורו וכן דעת הרמב"ם פ״ח מה׳ שגגות (ומ״ש) [לוח התיקון: כמ"ש] הלח״מ שם וע״כ לא יכלו לפרש כשטת התו׳ דיקשה מדוע ס״ח לא חולץ כיון שיש ספק איסור דאו׳ דעובר על ושמרתם וספיקו של בה״ש אקבע איסורו ואסור מדאו׳:
ובזה יש לישב במעשה דר' אליעזר סנהדרין דף ס״ח שהיה גוסס ע״ש עם חשיכה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו וזה היה סמוך לספק חשיכה וק׳ הלא ס"ח לא חולץ. אך הלא כבר הקשו בתו' (נדה) דאיך הניח ר׳ אליעזר תפילין והא (במו"ק דף ט״ו) מבע״ל אם מנודה חייב בתפילין אם לא ונשאר בתיקו ועל זה השיבו האחרוני׳ די״ל דגם ר״א ספוקי מספקא לי' בזה והניח תפילין מחמת ספק ולכן לדידי׳ בספק חשיכה חולץ כי אין בו חזקת חיוב בתפילין אחר שהי׳ לו ספק אם חייב בתפילין: