ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
חלק ב · סימן כח
סעיף א
ס"ק א
חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה. הרא״ש כתב (בפ׳ מי שמתו) וא"ת איך שינת עראי מותר בתפילין והא אסור להסיח דעתו מהם ובשעה שמתנמנם מסיח דעתו. והיה אומר רבינו יונה מתוך דברי רבינו משה למדנו תירץ לדבר זה בודאי הסח הדעת לא הוה אלא שחוק וקלות ראש אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אעפ"י שמתעסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהם ממש אין זה הסח הדעת דאלת״ה איך יכול אדם להניח תפילין כל היום. וכן נמי נתנמנם אין כאן הסח הדעת כי הוא שוכח הבלי עולם ואין כאן קלות ראש. וכ״כ הר׳ ירוחם:
והרמב״ם (פ"ד מה׳ תפילין הי״ד) כתב חייב אדם למשמש בתפילין כ"ז שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפי׳ רגע אחד שקדושתן גדולה (מוקדשת) [לוח התיקון: מקדושת] הציץ שהציץ אין בו אלא שם א׳ ואלו יש בהם כ"א שמות וכו׳. ושם (בהי״ג) כתב מצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהם. מבואר שחולק עם הר״י והרא"ש דהא המצטער אינו עומד בשחוק וקלות ראש אדרבה הם מוכנעים ומודכאים ואפ״ה פטור משום הסח הדעת וכבר העיר בזה בשו״ת שאגת ארי׳ (סי׳ ל״ט) וכתב שגם הרמב"ן בתורת האדם (מובא בטור יור"ד סי׳ שפח) שכתב ומבעי׳ לי׳ לאבל לאותבי דעתא ומכוין להו לתפילין שלא יסיח דעתו מהם הלכך מניח להו בישוב דעתו אבל בשעת בכי והספד לא מנח להו. דעתו כשטת הרמב״ם ותמה על הטור שביו״ד (שם) הביא דברי הרמב״ן ובא"ח ס' ל"ח הביא דברי הרמב״ם לענין מצטער. ואעפ״כ העתיק ((כ"מ) [בס'] מד) את דברי הר״י והרא"ש והם דברים סותרים זה את זה:
אמנם לפ"ז יקשה על הרמב"ם ודעמי' איך שינת עראי מות׳ בתפילין. ובשו"ת ש״א (סי׳ מם) האריך לתרץ עפמ״ש הר״ן (פ׳ לולב וערבה) על הא דרבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי בהו מברכי לשמור את התפילין מהסח הדעת ותימה למה השמטוה פוסקי הלכות ואפשר דאינהו הוה קים להו בשעורא אימת חייב למשמש בהם ואנן לא ידענא שעורא ודלמא נברך לבטלה. ולכן מותר שינת עראי שהוא בתוך השיעור דעדיין לא הוה הסח הדעת עכ"ד. ולא הועיל בזה לדעת הרמב"ם שמלבד שהרמב"ם לא פי׳ הא דרבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי בהו מברכי כפי הר"ן כמ״ש הכ"מ (פ"ד ה"ז) וא"כ אין הכרח לדברי הר"ן זולת זה הלא הרמב"ם כתב בפי׳ שלא יסיח דעתו מהם אפי׳ רגע אחד א"כ לא נתן שיעור להסח הדעת והפליאה נשגבה דא"כ איך ישן שינת עראי שמסיח דעתו רגעים רבים:
אולם אחרי העיון נראה שהרמב"ם אזיל לשיטתו. והר"י והרא״ש לשטתיהו. כי אחרי מה שהביא (בפ"ד מה׳ תפילין הלכה יד) שלא יסיח דעתו מהם אפי׳ רגע כמו שהעתקתי לשונו למעלה כתב תפילין צריכים גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כ"ז שהם עליו לפיכך אסור לישן בהם לא שנת קבע ולא שנת עראי כ"ז שהם עליו אא"כ הניח עליהם סודר ולא היתה עמו אשה ישן בהם שנת עראי וכיצד יעשה יניח ראשו בין ברכיו. והוא עפמ״ש בפרק הישן (דף כ״ו) תנא חדא ישן אדם בתפילין שנת עראי אבל לא שנת קבע ותניא אידך בין קבע בין עראי ותנא אידך לא קבע ולא עראי ל״ק הא דנקט לי׳ בידי' הא דמנח ברישי׳ הא דפריס סודרי׳ עליוהו. ומפרש הרמב"ם (כפי מה שבאר בהגמי״י ובכ״מ) דאם מנחי ברישי׳ לא ישן לא קבע ולא עראי ואם כסה עליהם בסודר ישן שנת עראי אף כשהם בראשו. ולפ"ז לא התיר הרמב"ם שנת עראי רק ע״י פריסת סודר ולכן לא שייך לאסור משום הסח הדעת שכבר הקשו התו׳ יומא (דף ח') עמ״ש חייב אדם למשמש בתפילין מק״ו מציץ. הא שאני ציץ שהשם בגלוי אבל תפילין מחופים עור וכן הקשה בס' יראים (מצוה טז) דהא לענין אזכרות שמבפנים מהני חיפוי העור ומה שאסור לכנס לבהכ"ס הוא רק מפני השין ודעתם שהוא רק מדרבנן. אבל הרמב"ם ס"ל שהוא ק״ו גמור וס"ל דכיסוי הבתים על התפילין אינו מועיל לענין הסח הדעת דהא הבית מן המצוה וכן מצותו. דאם יניח הפרשיות על ראשו בלא הבתים אין בם שום מצוה. ולכן אינו חוצץ לענין הסח הדעת שהגם שלענין שיכנס בם לבהכ"ס אומר בשבת (דף סא) והרי תפילין דמחופין עור ומשני משום שין משום דבבהכ"ס הוא בזיון הבא מבחוץ והבית חוצץ ומכסה על פרשיותיו לא כן מה שהוזהר שלא יסיח דעתו היא מצוה של הלובש ואצלו הבית שייך אל קדושת התפילין ואינו מחפה את שמותי׳ לגבי הלובש אדרבה זה קדושתן ומצותן אצלו וע״כ דומה לגבי הלובש כאלו השם מגולה. אבל אם מכסה אותם בסודר אין שייך הסח הדעת. ומבואר שם שאז היה מותר גם בשנת קבע רק שבקבע יש איסור אחר משום שמא יפיח בהם. ובזה תראה שמ״ש הרמב״ם לפיכך אסור לישן בהם לא שנת קבע ולא שנת עראי כל זמן שהם עליו אלא א״כ הניח עליהם סודר ישן בהם שינת עראי וכיצד עושה מניח ראשו בין ברכיו האי לפיכך הוא נמשך על שני הלכות הקודמות שאמר בהלכה י״ד שאסורים בהסח הדעת. ובהלכה ט״ו שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה. לפיכך (ר"ל מפני שני טעמים אלה) אסור לישן בהם שנת קבע לגמרי (אף ע"י סודר שאין שייך הסח הדעת) שמא יפיח ולא שנת עראי אף שאין בו חשש הפחה משום הסח הדעת אא״כ הניח עליהם סודר שאז אין שייך איסור הסח הדעת ולפ״ז כשהתפילין מגולים שאסורים בהסח הדעת לא התיר הרמב"ם אף שנת עראי:
והרי״ו והרא"ש לשטתיהו שהם פירשו מ״ש בגמ׳ הא דמנחא ברישי׳ וכו' כפרש״י דאם מנח ברישי׳ ישן בהם שנת עראי ומ"ש הא דפריס סודרא עלייהו היינו אם הניחם תחת מראשותיו ופרס עליהם בגד ישן גם שנת קבע וכן פי׳ הר' ירוחם ולדידהו מותר שנת עראי בלא פריסת סודר ושפיר הוכיחו שאין אסור בהסח הדעת רק שחוק וק״ר. (ואין להקשות דא"כ מה זה שאומר ביומא (דף זיין ע"ב) אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה הא בעי מינים ומעיל לבה״כ ולדעת הרמב"ם הא יכול לכסות הציץ במטפחת שאז אין אסור בהסח הדעת די"ל דהא אסור לתת דבר על הציץ משום יתור בגדים כמבואר בזבחים (דף י"ח) דבמקום בגדים הוה יתור בגדים. וא״כ לפי דברי הירושלמי שאביא אח"כ שאין הציץ מרצה רק (אם) [עם] יתר בג"כ אסור לתת עליו שום דבר ואף למה שמשמע בתו׳ קדושין (דף סו) שהיה לובש הציץ לבדו והי׳ מרצה בכ"ז אם מכסהו עד שאין שייך בו הסח הדעת מבטל מצותו ודומה כמונח בזויות ואינו מרצה) ותראה שגם הכלבו והא״ח (שהמתיקו) [שהעתיקו] דברי הרמב"ם גבי הסח הדעת שלא יסיח דעתו רגע ושהמצטער לא יניח תפילין משום הסח הדעת תפסו גם שטתו גבי שינה שאסור לישן שינת עראי בלא פריסת סודר. ורש"י ז״ל שלפי פירושו מ״ש הא דמנחי ברישי׳ היינו כשהם על ראשו מותר שינת עראי אף בלא פריסת סודר. מפרש מ״ש ישן אדם בתפילין שנת עראי ולא קבע משום שמא יפיח בהם והש"א (שם) תמה עליו מדוע לא פי׳ משום הסח הדעת ולמ"ש לא יכול לפרש כן כי אם יש איסור בשינה משום הסה"ד יש לאסור גם שינת עראי כי אין שיעור להסח הדעת. וס״ל כשטת הרא״ש דאין הסח הדעת בשינה כי הסח הדעת לא הוה אלא שחוק וק"ר ואין איסור בשינה רק משום שמא יפיח. וכן מבואר מדברי התו׳ שם (ד״ה אבל) שכתבו לאביי דשינה גופא אינה אסורה רק משום שמא יפיח:
והנה הרי״ו והרא״ש (פ׳ מי שמתו) כתבו אבל כשהם בראשו מותר לישן בהם שינת עראי כדאמרינן בסוכה (דף כו) הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח. ודייק הב״י (סי׳ מד) דס״ל דלא קיי"ל כברייתא דקתני ישן בהם שינת עראי ולא קבע שיפרש שהוא שיעור מאה אמה. רק כברייתא דתניא הנכנס לישן ביום רצה מניח ופרש״י לפי שביום אין דרכו לישן עם אשתו ולא ישן קבע ופירשו מותר לישן בהם שינת עראי דהיינו שינת יום דכל שינת יום שינת עראי הוא. והטעם שפסקו כברייתא זו משום דר׳ יוסי סבר הכי והלכתא כוותי' דנמוקו עמו. והשתא להרמב״ם שס"ל ששייך הסח הדעת בשינה יקשה מברייתא זו דמשמע שהנכנס לישן ביום
מניח אף בלא פריסת סודר:
ע״ז אמינא אחת משתים. או די״ל שהרמב״ם מפרש מ״ש הנכנס לישן ביום מניח ר״ל לישן שינת עראי ע"י פריסת סודר ולא יפליג על ברייתא דלעיל. או אם ס״ל כהב"י שחולק על ברייתא הקודמת י״ל דר׳ יוסי לשטתו כי מה שס״ל להרמב״ם שלא יסיח דעתו רגע ושאין שיעור להסח הדעת הולך לשיטתו דפסק (בפ״ה מה' תומ' ה״ד) גבי לה״פ כשמסלקו מעל השלחן אלו מושכי' ואלו מניחים טפחו של זה בצד טפחו שלזה שנאמ׳ לחם הפנים לפני תמיד הרי ס״ל דכ״מ שנאמר תמיד צריך להיות בלא הפסק. וה"ה מ"ש בציץ והי׳ על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו הוא אף רגע אבל לר׳ יוסי דס״ל בפרק שתי הלחם (דף צט) דאפילו סלק את הישינה שחרית וסדר את החדשה ערבית מקרי תמיד לדידי׳ ה״ה לענין תמיד שנאמר גבי הסח הדעת כל שמחשב בהם מעת לעת מקרי תמיד ואם ישן בהם ומחשב בהם קודם ואחר השינה מקרי תמיד ואין להקשות דא״כ רבא ואביי (לר') [ור'] יוחנן בסוכה שם דאזלו לתרוצי דברייתא דישן בהם שינת עראי ולא חיישינן שמא ירדם עם ברייתא דאין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה שמא ירדם וע״כ דלא ס"ל כברייתא דר׳ יוסי דהנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח דא״כ לא הי' מקשה ליחוש שמא ירדם דהא לר׳ יוסי אף אם ירדם ס״ל דכל שינת יום מותר והשתא הא שם במנחות א״ר יוחנן משום רשב״י מדבריו של ר' יוסי (דס"ל דאפי׳ סלק הישנה שחרית וכו' מיקרי תמיד) נלמד דאפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימיש. ואביי ורבא שם קיימו כוותי' דרשב"י הרי ס״ל לר׳ יוחנן ואביי ורבא כרשב״י דס״ל כר׳ יוסי, ולדידי׳ אפילו שינת קבע מקרי תמיד ומאי מק' ליחוש שמא ירדם זה לא קשה דהא לענין ת״ת פסק הרמב״ם כרשב"י כמ״ש הלח״מ (פ' מהל׳ ת״ת) וס"ל דדברי רשב״י עולים אף לרבנן דר׳ יוסי וה"ה שי״ל שרי׳ ואביי ורבא יסברו ג"כ כרבנן דר׳ יוסי:
ובזה יש לישב דברי הרי"ף שהשמיט כל הני ברייתות הנשנים גבי שינת עראי. והרז״ה השיג עליו דהא כל הני הלכתא נינהו והראב"ד חתר לישבו ולפ״ז י״ל שהרי״ף הי׳ מפרש כפרש״י שמ"ש עראי ולא קבע כדמנחי ברישי׳ וק״ל הא אסור משום הסח הדעת וס״ל דברייתא זו סוברת כר׳ יוסי בלה״פ דגם כשמפסיק ביניהם נקרא תמיד וס״ל שמ"ש דהנכנס לישן ביום רצה מניח ר"ל וישן שנת עראי. וכן רבא ואביי ור״י שפלפלו לתרץ ברייתא זו עם ברייתא דאין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה אזלי לשיטתם במנחות דס"ל כרשב"י שסובר כר׳ יוסי אחר שהוציא מדבריו שגם בפרק א׳ שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש והרי״ף יסבור להלכה כרבנן דר׳ יוסי שזה לא מקרו תמיד דאף שסתם משנה במגלה (דף כף) כר׳ יוסי. הנה סתם משנה דחגיגה (דף כו) הזהרו שלא תגעו בשלחן ובמנורה ומ״פ בגמ׳ בשלמא שולחן כתיב בי׳ תמיד וזה שלא כר׳ יוסי דלר׳ יוסי הי׳ יכול לטבול השולחן בשבת (דאין שבות במקדש וטומאה דרבנן א"צ הערב שמש) וכן מסוגיא דשבת (דף קל״ג ע״ב) משמע דלא כר׳ יוסי. ולכן השמיט ברייתות אלה שאינם כהלכה:
ועוד יש לישב דברי הרמב״ם עפמ"ש באר״י (ס׳ יז) לישב דברי הרמב״ם הסותרים זא״ז שפוסק דטומאה דחוי׳ בצבור. ופוסק דציץ אינו מרצה רק כשהוא על מצחו. והוא נגד הגמ׳ ביומא דר״י סובר דאינו על מצחו אינו מרצה וא״ל ר״ש כ״ג ביוהכ״פ יוכיח שאינו ע״מ ומרצה א"ל הנח לכ״ג ביוה״כ שטומאה הותרה בציבור מכלל דר״ש סבר טומאה דחוי׳ בציבור ואחר שפסק טומאה דחוי׳ בצבור קשה כ״ג ביוהכ״פ יוכיח ומוכרח שאף שאינו ע"מ מרצה ואמרתי שהרמב״ם לשטתו שס״ל שדם קדשים אינו מקבל טומאה ואינו מכשיר וכן משקה בי מטבחיא אין מכשירין וחבת הקדש דרבנן ולדידי׳ לא משכחת טומאה ביוהכ״פ כלל ר״ש שמקשה כ"ג ביוהכ״פ יוכיח אזיל לשיטתו שבפסחים (דף יז ע"ב) א״ל רבינא לרב אשי והא ר"ש קאמר טומאת משקין דאורייתא דתניא ר׳ יוסי ור"ש אומרים לכלים טהורים לאוכלים טמאים מבואר שס״ל לר״ש דמשקא בי מטבחיא טמא ושפיר מקשה כ״ג ביוהכ״פ יוכיח מה שלהרמב"ם לשטתו ל"ק עי״ש והשתא הא מבואר שם ממילא שגם לר׳ יוסי משקה בי מטבחיא טמא ור׳ יוסי ס״ל טומאה דחוי׳ בצבור כמו שמסיק ביומא (דף ח) ובפסחים ואי ס״ד ס״ל לר' יוסי טומאה הותרה בצבור ל״ל הזי׳ כלל עיי״ש ולדידי׳ קשה כ״ג ביוהכ״פ יוכיח ויוכרח דס״ל דבין שישנו ע״מ ובין שאינו על מצחו מרצה וא"כ ס"ל דמ״ש והיה על מצחו תמיד אתי להורות דתמיד מרצה ואין לו קרא לאסור הסח הדעת בציץ ובתפילין לכן אמר הנכנס לישן ביום רצה מניח ומתיר לישן בהם בלא סודר כיון שאין הסח הדעת אסור לשטתי' ובזה יתישבו ג״כ דברי הרי״ף שהשמיט ברייתות הנ"ל שי״ל שהוא ס״ל כדעת הרמב״ם דטומאה דחוי׳ בצבור והוא ס"ל ג״כ דמ״ש והיה על מצחו תמיד בא להורות שלא יסיח דעתו ממנו כדרבה בר״ה דהא הביא הא דרבב״ה (בה׳ תפילין ובפ"ק דשבת (מבואר שס״ל דהלכתא היא וממילא סובר דציץ אינו מרצה רק על מצחו כי א״א לדרוש והי׳ ע״מ תמיד דתמיד מרצה כיון שנדרש להסח הדעת וכמבואר בגמ' וכדי שלא יקשה לשטתו כ״ג ביוהכ״פ יוכיח מוכרח לומר דס"ל כמ״ש לשטת הרמב״ם דלדידן דחבת הקדש דרבנן ודם קדשים אינו מכשיר לא משכחת טומאה ביוהכ״פ והוא היה מפרש מ"ש בפ׳ הישן הא דמנחי ברישי' כפרש"י שאם מונחים על ראשו ישן בהם שנת עראי בלא פריסת סודר וע״כ שברייתא זו סוברת שהסח הדעת אין אסור בתפילין דהברייתא אזלא כר׳ שמעון דקרא דוהי׳ על מצחו תמיד בא ללמד שתמיד מרצה ולית לן קרא על שלא יסי׳ דעתו ממנו וכמו שכן מוכר׳ לר׳ יוסי דאמ' הנכנס לישן ביום רצה מניח דר' יוסי לשטתו כמ״ש לשטת הרמב"ם ולכן דחאה מהלכה דלדידן דקיי״ל כרבב״ה דתמיד אתי להסח הדעת אסור לישן שנת עראי בתפילין משום הסח הדעת. ולכן השמיט ברייתות אלה כי הברייתא דלא קבע ולא עראי דמיירי בנקיט להו בידי׳ כבר הביא בפ' מי שמתו ובה׳ תפילין והברייתא דבין קבע ובין עראי שמיירי (לשיטת רש"י) בהניחם תחת מראשותיו הביא ג״כ בשני המקומות האלה:
והגם שהגמ׳ מקשה מברייתא זו על הא דאין ישנים שנת עראי בסוכה ואמוראי מפלפלי ומתרצי לה הוא לתרץ אליבא דהך ברייתא לא שהלכה כמותה. ובזה ניחא מה שבסוכה מתרץ רבא אין קבע לשינה ופרש״י לשמא ירדם לא חיישנין הלכך בתפילין שרי וכו' ובפרק במה טומנים (דף מט) עמ״ש ר׳ ינאי תפילין צריכים גוף נקי כאלישע. מ"ט אמר רבא שמא ישן בהם אלמא שרבא אוסר כל שינה אפי' שינת עראי דא"ל שמא ישן קבע דהא אף בישן עראי אמר רבא שלא חיישינין שמא ירדום בקבע וכ"ש בשאינו (פוסק) [עוסק] בשינה כלל ולפי האמור ניחא שבפרק הישן אמר זאת לתרץ אליבא דהך ברייתא דס"ל דמותר בשינת עראי ואינו חושש להסח הדעת ובשבת אמר כפי ההלכה דקיי״ל כרבב״ה דאוסר הסח הדעת מק"ו מציץ ואוסר אפילו שינת עראי ולכן אמר שמא ישן בהם:
והנה על שיטת הר״י והרא״ש דהסח הדעת אינו אלא שחוק וק״ר יקשה מאד דא״כ ל"ל קרא לאסור הסח הדעת בציץ הכי ס״ד שינהוג קלות ראש במקדש הא צריך להיות מוראו של מקדש עליו כמ״ש ביבמות (דף ואו) ובפ׳ הרואה אמר שלא יקל ראשו כנגד שער המזרח אף כי במקדש עצמו ובשעת עבודה. וכבר התפלא בזה בש"ות ש"א בסימנים הנ״ל. ועלה במחשבה לפני שבאמת גם להר״י והרא״ש קרא דאתי לציץ שלא יסיח דעתו ממנו הוא לכל הסח הדעת דעל שחוק וק״ר א״צ קרא, אך מה שדורש תמיד דציץ שלא יסיח דעתו הוא רק למ"ד דהציץ אינו מרצה רק בשישנו על מצחו שכן פסק הרמב״ם כנ״ל. והר״י והרא״ש יסבור להלכה שהציץ מרצה אף כשאינו ע"מ אחר דקיי"ל להלכה שטומאה דחויה בצבור קשה כ״ג ביוהכ"פ יוכיח שאינו ע"מ ומרצו ומוכרח שמרצה תמיד ולא יסברו כשטת הרמב״ם שהרכיב דעת ר״י ור״ש ולא חש לקושיית הגמ׳ שכבר התפלאו עליו כל חכמי חרשים. וגם שמ"ש לישב דעת הרמב״ם לשטתו ס״ל חבת הקדש דרבנן ושדם קדשים אינו מכשיר. י״ל שהר״י והרא״ש יסברו כדעת הראב״ד בהשגה (ספ״י מה׳ ט"א) שס"ל שחבת הקדש דאו' וגם יסברו שדם קדשים מכשיר ומשכחת טומאה ביהכ״פ וא״כ קרא דוהי׳ ע״מ תמיד אתי להורות דתמיד מרצה וליכא קרא על הסח הדעת ואין הסח הדעת אסור רק שחוק וק״ר שאסור מסברא:
ואם נאמר כתי׳ הראשון של התוס׳ ביומא (דף ואו) שמ״ש אביי ורבא זאת אומרת טומאה הותרה בצבור ס״ל כן להלכה. ומ״ש אביי ורבא בזבחים דטומאה דחוי׳ בצבור הוא רק גבי קרבן פסח שהוא קרבן יחיד נוכל לישב קושיות הש״א ממ״ש רבא יומא (דף ל״ג) ש״מ מדר״ל עבורא דרעא אטוטפתא אסור ופי׳ ר׳ אליהו דמיירי לענין מושמוש שימשמש בשל יד תחלה ולמה ממשמיש אחר שאין אסור רק שחוק וק"ר ולפ"ז י״ל שרבא לשטתו שס״ל דטומאה הותרה בצבור ולדידיה הציץ אינו מרצה רק על מצחו כי אין להוכיח מכ״ג ביוהכ״פ שטומאה הותרה בצבור. ומיותר על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו ולדידי׳ כל הסח הדעת אסור בתפילין מק״ו מציץ. וכן יש לישב לפ"ז מ״ש בסוכה (דף מו) דרבנן דבי אשי כל אימת דמשמשי בהו מברכי שמזה מוכח שכל הסח הדעת אסור די״ל דרב אשי לשטתו דאמר בפסחים (דף לה) והבשר לרבות עצים ולבונה מעלה בעלמא. שלפי פשוטו פי׳ שאינו אלא מדרבנן (דלא כפי׳ התו' שם) וכיון שחבת הקדש דרבנן ל״ק כ״ג ביוהכ"פ יוכיח ולא משכחת טומאה ביוהכ״פ כנ״ל לשטת הרמב״ם:
אולם כ״ז לפלפולא ובאמת לק״מ כי מה שצריך קרא לר׳ יהודה לאסור הסח הדעת שהוא שחוק וקלות ראש להר״י והרא״ש. הוא דוקא לשטת ר׳ יהודה שס״ל שהציץ אינו מרצה רק על מצחו שלשטתו הי׳ הכ״ג לובש את הציץ גם שלא בשעת עבודה וגם חוץ למקדש וכמ"ש בירושלמי (פ״א דיומא וחגיגה. וביצה) ר״י בר בון בשם ריב״ל כ״ג מתלבש בכליו בכל יום ר׳ עקיבא בשם ריב״ל לא היה עושה כן אלא בשבתות ויו״ט אית תנויי תני הציץ מרצה ע״מ. אית תנויי תני אפילו בזויות. מ״ד הציץ מרצה ע״מ והיה ע"מ תמיד למ״ד אפי׳ בזויות מהדא דיוהכ״פ מ״ד הציץ מרצה על מצחו מסייעי׳ לי' לריב״ל מ"ד אפי׳ בזויות מסייע לי׳ למר עוקבא מבואר שלמ"ד שהציץ אינו מרצה רק ע"מ לדידי' הי׳ מתלבש בכליו תמיד ומבואר שהי׳ מתהלך בהם אף חוץ למקדש וכמ"ש התוס' בקדושין (דף סו) דגבי מעשה ינאי המלך. ובזה צריך קרא לאסור הסח הדעת שהוא שחוק וקלות ראש כיון שהיה חוץ למקדש ולר"ש שס״ל שמרצה תמיד אפילו שאינו ע״מ ולדידי׳ לא לבש הציץ חוץ למקדש. ולדידי׳ לשטתו לא צריך קרא לאסור הסח הדעת בציץ והי׳ ע״מ תמיד אתי להורות שתמיד מרצה. ומה שהקשה בש״א להר״י והרא״ש למה אמר שצריך למשמש בתפילין אחר שלא נאסר רק שחוק וק״ר זה ל"ק דצריך למשמש שיזכר בהם ולא ישכח וינהג ק״ר ושחוק וכמ״ש בריש פ׳ אין עומדים חזיא לר׳ זירא דהוה בדח טובא א״ל בכל עצב יהי׳ מותר כתיב א״ל אנא תפילין קא מנחניא ר"ל כיון שאני מניח תפילין בודאי אני זוכר בהם ואינו שחוק של ק״ר כי שחוק שאינו של ק״ר לא נאסר כמ״ש במו״ק: