אור ברסלב

ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק ב · סימן כז

סימן כו

סעיף א

ס"ק א

גדם שאין לו יד רק זרוע יניח בלא ברכה. במנחות [ל"ו] ידך זו שמאל וכולי ור׳ יוסי החורם אומר מצינו ימין שקרוי יד. ר״נ אומר אינו צריך וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, וכיון דקשירה בימין הנחה בשמאל: ור"י החורם הנחה בשמאל מנ״ל, נפק מהיכא דנפק לר׳ נתן. רב אשי אמר ידכה ב"ה כהה: אמר לי' ר׳ אבא ואימא ידך שבכח מי כתוב ב"ח כתנאי ידכה ב"ה זו שמאל, אחרים אומרים, ידכה לרבות את הגדם תניא אידך אין לו זרוע פטור מן התפלין, אחרים אומרים ידכה לרבות את הגדם ע״כ וכתב בד״מ גדם פטור אע״פ שנשאר לו זרוע להניח שם, אך מדברי התוס׳ משמע דהלכה כמ״ד חייב והיינו שהתוס׳ כתבו על ברייתא השני׳, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ר"ל דת"ק מיירי שאין לו זרוע כלל, ואחרים מיירי שנשאר שם זרוע להניח שם, ובזה גם ת״ק מודה דחייב ועפ״ז פסק כאן דיניח בלא ברכה:

והנה דברי הרמ״א תמוהים, דהא גם לדברי התוס׳ דלא פליגי, ע״כ רק בברייתא שני׳ לא פליגי אהדדי אבל בברייתא ראשונה ע״כ פליגי, דמאן דס״ל ידכה אתא להנחה בשמאל לית לי' רבוי על גדם, דכן פרש״י כתנאי דאיכא תנא דיליף שמאל כרב אשי ואיכא דלא יליף, וזה מוכרח דאם גם בברייתא ראשונה מר א"ח ומר א״ח דידכה מרבה שמאל וגדם, א"כ מה זה שאומר כתנאי כיון דכ"ע דרשי יד כהה על שמאל ואף שי״ל שהרמ״א לשטתו דס״ל בסעיף ו׳ דאזלינן לענין אטר בתר כתיבה וממילא פוסק דיליף שמאל מוקשרתם וכתבתם ומיותר ידכה על גדם אך זה אינו דעדיין איך החליט שהתוס׳ ס״ל דהלכה כמ״ד חייב, הא י״ל שהתוס׳ פסקו כרב אשי וכדעה א׳ שבסעיף ו׳ דיליף שמאל מידכה וממילא גדם פטור ועוד מדוע פסק שיניח בלא ברכה מפני שבא״ז פסק שפטור הא י״ל דגם הא"ז ס״ל כדעת התוס׳, דתרי תנאי שבברייתא שני׳ לא פליגי אהדדי אך כיון שהם גם שניהם ס״ל דיליף תפילין בשמאל מוקשרתם וכתבתם, והא"ז פסק כרב אשי דהנחה בשמאל יליף מיד כהה, וממילא גדם פטור וא״כ להרמ"א שפסק דאזלינן בתר כתיבה הי' לו לפסוק דיניח ויברך.

ונראה עפמ"ש המרדכי ((בה"ג) [לוח התיקון: בה"ק]) ונראה לר״י דתרוייהו שמעינן מידך, ות"ק ס״ל דלא שמעינין גדם כיון שאין לו יד כלל וצריך להבין דלדבריו שת״ק ואחרים ס״ל דידכה יד כהה מורה על שמאל, ולא פליגי אלא לענין גדם א"כ איך אומר כתנאי, הא כ"ע דרשי יד כהה לשמאל וכבר מצאנו דוגמא לזה שיאמר כתנאי חד בברייתא דתיובתא וחד באידך ברייתא (כפ״ב דביצה ופרק כל כתבי) ובכ"מ כמ״ש הרמב"ן במלחמות (פ"ק דסוכה):

ולפ"ז לדעת התוס׳ שמפרשי דברייתא השני׳ מר א״ח ומר אמר חדא ולא פליגי בודאי כן פרשו גם בבריית׳ ראשונה ותרווייהו ס״ל דדרשינין שמאל וגדם מידכה וממילא י״ל שאף ר"נ דיליף שמאל מוקשרתם, ס״ל דיד כהה מורה עכ״פ על גידם, ושפיר כתב הרמ״א דלדעת התוס' גדם חייב בתפילין והא״ז דפסק דגדם פטור, ע"כ ס״ל דפליגו כמ״ש המרדכי, דת״ק סבר דלא שמעינין גדם, וי״ל דגריס ג״כ בבריייתא ב' כגרסת המרדכי ישן אין לו אלא זרוע, ופליגי גם בברייתא שני', ופסק כמ״ד פטור ולכן הכריע הרמ״א שיניח בלא ברכה:

אולם הגם כי בזה ישבנו דברי הרמ"א מ"מ האמת עד לעצמו שהתוס׳ רוח אחרת אתם ומ"ש דהני תנאי לא פליגי היינו רק בברייתא אחרונה דלמה נוציא דברי הגמרא מפשטי שאומר כתנאי דמשמע דברייתא זו שמביא נמצא פלוגתא דתנאי בהא מלתא כמו שהוא ברוב מקומות בסוגית הש״ס שימצאו המחלוקת בברייתא שמביא (ותרוצה) [לוח התיקון: לתרוצה].

ועוד בשלמא בברייתא אחרונה. דמר אמר בלשון. אין לו זרוע ומר אמר גדם, זה לחץ לבעל התו׳ להכנס בקיר הדוחק דלא פליגי וכמו שנבאר עוד מה שהכריח את התוס' להוציא הברייתא מפשטי׳ לומר דלא פליגי אבל בברייתא ראשונה למה יאמרו בזאת בלי שום הכרח והמררכי שכתב דתרווייהו שמעינין מידך בכל זה לא גזר אומר דהני תנאי לא פליגי דהא כתב דת"ק סבר גדם פטור כיון שאין לו יד וגם בברייתא אחריתי גרס המרדכי אין לו אלא זרוע כמו שהעיד המג״א וממילא פליגי אהדדי:

וכן נראה מרי״ף ורמב"ם וסמ״ג ורא״ש וכל הפוסקים שהשמיטו דין גדם ולא דברו ממנו כלל וע״כ דכולהי ס״ל דמאן דמרבה יד כהה לשמאל לית לי׳ רבוי׳ על גדם והרי"ף והרא"ש שפסקו בהדיא דהנחה בשמאל ילפינן מידך בה"א ממילא לדידה גדם פטור וכן יהי׳ דעת הרמב"ם ויתר הפוסקים דכולהו ס"ל כרב אשי וממילא גדם פטור ולית להו סברת המרדכי דתרווייהו שמעינן מידך: והשתא גם התוס׳ אחר דבברייתא ראשונה פליגי ותלוי זה בזה דאם ילפינין הנחה בשמאל מיד כהה גדם פטור ואם ילפינן מוקשרתם וכתבתם נשאר ידכה לגדם וגדם חייב ותלוי בשני הדעות המבוארים בסעיף ו', והשתא למה שאבאר בסעיף ו' דהעיקר כדעה הראשונה דלא אזלינן לענין אטר בתר היד שכותב בה דהנחה בשמאל יליף מיד כהה ממילא הלכה דגדם פטור וזה יהי׳ ג״כ דעת הא״ז שגם הוא לא נטה מדרך התוספת דבברייתא שני' לא פליגו ובברייתא א' פליג' ופוסק דיד כהה להנחה בשמאל וממילא גדם פטור.

ועתה נבאר איזה קרוי גדם לענין זה ואם יש איזה חילק בין אם נולד כך או נגדם אח״כ ובין אם נגדם הקנה ונשאר הקבורת או (שנקדם) [שנגדם] גם הקבורת שהאחרונים האריכו בזה והנה דברי התוס׳ שכתבו דמר אמר חדא ומר א״ח יש לפרש לכאורה דמפרשי מ״ש ת"ק אין לו זרוע היינו שאין לו זרוע כלל וזה הכריח אותם לפרש דמר אמר חדא ולא פליגו דאחר שלא נשאר מן הזרוע כלל על מה יניח תפילין ואיך יחייבוהו אחרי׳ ומוכרח דמ"ש לרבות את הגדם היינו שנשאר כל שהוא מן הזרוע ולפ״ז י"ל דאחרים מחייבים אפילו בנקטע גם הקבורת שיניח על הזרוע הנשאר אע״ג דאינו מקום תפילין דמרבי לי׳ מיד כהה, דאילו בנשאר הקבורת בזה אינו צריך ריבוי כלל ואפילו מאן דדריש ידכה להנחה בשמאל מודה דחייב דמה לו מה שנגדע הקנה הא מקום הנחת תפילין קיים ואע"ג דבסנהדרין (דף מ״ה ע״ב) אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור ושם מיירי אע"ג שנשאר עוד פרק הזרוע כולו, שהיא קרוי יד מן התורה כמ"ש בערכין (דף י״ט) מדאורייתא ידך זו קבורת, דהא שם מקשה ע״ז אלא מעתה עדים גדמים דמעיקרא הכי נמי דפסילי, שאני התם דכתיב יד העדים תהיה בו, יד העדים שהיתה כבר. הרי הטעם דבעינן שאותו היד בעצמו שהיו להם בשעה שראו העדות אותו יד תהיה בשעת מיתתו בלי שיחסר מן היד בתוך הזמן ההוא, מ"מ הא מבואר שם בהיו גדמים מעיקרא חייב, והיינו בהיו גדמים קודם שראו המעשה. ובתפילין הרי כל יום הוא חיוב אחר שנתחייב להניח תפילין, (והנה) [לוח התיקון: והוה] לענין יום החדש כהיו גדמים מעיקרא, ובזה אף למ״ד בעינן קרא כדכתיב. מקרא ידך, וא"צ ריבוי׳ שיתחייב בתפילין:

אמנם יש מקום לומר לפ"ז, שדבר זה יעבור תחת השבט, כפלוגתת הרמב"ם עם התוס׳ והרא״ש והרע"ב כי במה שכתב בנגעים (פרק י"ד) אין לו בוהן יד ובוהן רגל אין לו טהרה עולמית פי׳ שם הר״ש והרע"ב שזה דוקא אם נקטע הבהן משנזקק לטהרה וכן בתוס׳ סנהדרין (שם ד"ה) פי׳ דוקא נקטע אחר שנזקק לטומאה, והיינו שס״ל שדומה למ"ש בסנהדרין (שם) בהיו גדמים מעיקרא, קרינן לזה יד שלו. וה״ה במצורע קרינן לו בהן שלו. אבל הרמב"ם (פ"ה מהל׳ מח"כ השמיט חילוק זה, וכן בפ״ב מהל' סוטה ה״ב) כתב בהיתה הסוטה גדמית אינה שותה, ולא ביאר דבהיתה גדמית מעיקרא ה״ז שותה. וע״כ שזה דוקא לענין מיתת ב״ד דגלי קרא יד העדים שהיתה כבר (ויפרש בדרך זה דבגדמים מעיקרא קרינן לי' יד העדים שהיתה כבר דזו הוא יד שלו) אבל במצורע דכתיב סתם בהן ידו, ובסוטה ונתן על כפי׳. צריך שיהיה הבהן והכף שלמים ואף בנקטע מעיקרא פטור. וממילא לדעתו ה"ה בתפילין, דכתיב על ידך, צריך שיהי' היד שלם, ואם נקטע אף שנשאר הקבורת פטור.

מ"מ י"ל שגם הרמב"ם יודה בנידן דידן דמה שהשמיט חילק זה בהל׳ סוטה וכ״ה מח״כ. משום דבסוטה שאני. דכתיב ונתן על כפי׳, וכף מקרי (כף) [סוף] היד, וכל שנקטע אפי׳ מעיקרא, אין לה כף כלל, וכן במצורע כתיב בהן ידו, וכל שנקטע הבהן לא קרינן בי' בהן ידו.

אבל גבי עדים, דכתיב יד, וגם הקבורת קרוי יד כמ״ש בערכין (די״ט) ממילא בגדמים מעיקרא שפיר קרינן ביה יד העדים. וה״ה גבי תפילין. שדינו כגדמים מעיקרא. שפיר קרינן ביה ידכה כל שנשאר הקבורת, וא״צ שום ריבוי.

אחרי הבחינה הלום ראיתי כי נהפוך הוא, דאמר שבעדי מיתה. אנו דנים על עת שנעשו עדים וצריך שיהיה להם אותו היד שהיה להם בעת שנעשו עדים אע״ג דהי׳ באמצע עתים שלא הי׳ מחויבים להעיד כגון בלילה שאין דנים בלילה משבת ויו"ט, מ״מ בתר תחלת חיובם אזלינן. וכן במצורע אזלינן בתר השעה שנזקק לטומאה לדעת התוס׳ או משנזקק לטהרה לדעת הר״ש והרע״ב. וצריך שיהיה לו אותו הבהן שהיה לו בעת ההוא, כן בתפילין אף שלמ״ד לילה לאו ז"ת, מפסקי לילות מימים ומתחיל בכל יום חיוב חדש ועכ״פ בכל יום ראשון בשבוע מתחיל חיוב חדש דקיי"ל שבת לאו זמן תפילין מ"מ אזלינן בתר השעה שנתחייב בתפילין בפעם הראשון וצריך שיהי' אותו היד עצמו וכל שנקטע הקנה לא קרינן בי' ידך וצריך רבוי׳ וא"כ למאן דס״ל דידכה מורה על הנחה בשמאל דכן קיי״ל כנ"ל פטור מן התפילין ולפ"ז י״ל דאם נקטע הקנה שלו קודם שנעשה בר מצוה חייב דקרינן בי׳ ידך שהיתה כבר וכן עבד שנקטע ידו ואח״כ נשתחר׳ חייב:

ואם דברינו אלה מוכרחים בטעמים מבואר שדברי התוס׳ יתפרשו בדרך אחר והוא שמי שאומר אין לו זרוע פטר היינו אפי׳ נשאר הזרוע למעלה מן הקבורת מ״מ פטור ובזה כ"ע מודים דהא למעלה אין מקום תפילין. ואחרים שאומרים לרבות הגדם היינו אם נשאר הקבורת, דלולא הרבוי דידכה היינו פוטרים אותו משום דבעי ידו שהי' לו מעיקרא, בעת החיוב, ומרבי' לי׳ מיד כהה, ופי' זה מוכרח דאם איתא דמ"ש ת"ק אין לו זרוע מיירי שלא נשאר מן הזרוע מאומה מאי קמ״ל דפטור מן התפילין, פשיטא דפטור דהא אין לו מקום להניחם, וכיון שגם בזה צריך ריבוי, ממילא למאי דקיי״ל דיד כהה אתי להנחה בשמאל בה״ג פטור:

וראיתי בשו״ת חוות יאיר (סי׳ קס״ז) שהאריך בפרט זה. אי בעינן קרא כדכתיב אם לאו. והעביר בסך את דברי התי״ט (פי״ד דנגעים מ״ט) שלפי דבריו ופירושו שם בדברי הרמב"ם. יש לגמגם בהאי כללא דבעינן קרא כדכתיב טובא, ולסתור כל מה שדברנו בו לענין תפילין. ומפני שגם דברי התשובה הזאת אינם נקיים מכמה דברים שיש לגמגם בהם. אבאר הדבר בהחלט, שדעת הרמב"ם מבואר שס״ל להלכה דבעינן קרא כדכתיב.

א (פי"ד מהל׳ סנהדרין ה"ח) פסק נקטעה יד העדים פטור, שאומר בסנהדרין (מ"ה ע"ב) דשמואל ס״ל בעינן קרא כדכתיב:

ב (בפ״ב מהל׳ עכו״ם ה״ז) גבי עיר הנדחת פסק אם אין לה רחוב עושין לה רחוב דמסיק (שם) דכ"ע ר' ישמעאל ור"ע ס״ל בעינן קרא כדכתיב:

ג (בפ"ה מהל׳ מחוסרי כפרה ה״א) גבי מצורע, אין לו בהן יד ובהן רגל אין לו טהרה עולמית שאומר (שם) דס״ל דבעינן קרא כדכתיב.

ד (בפ"ב מהל׳ סוטה ה״ב וה״ג) אם היתה גדמת לא היתה שותה דכתיב ונתן על כפי׳ כרב אשי בסוטה (דף כ"ד) ופי׳ התוס׳ שם דס״ל דבעינן קרא כדכתיב.

ה (בפ״ט מ"ה רוצח ה״ב) השמיט הרמב״ם מ״ש במשנה דסוטה (דף מ״ה ע״ב) גבי נחל איתן אע״פ שאינו איתן כשר וכבר העיר הכ״מ שם בזה ולדעתי דעת הרמב״ם דמשנה זו ע״כ סברה כמ"ד לא בעינן קרא כדכתיב. וממילא למה שפסק הרמב"ם דבעינן קכ״ד אינה הלכה, ואון לדברי בירושלמי (שם) אע״פ שאינו איתן כשר, ודכוותו שאין הנחל כשר, תני רשב"י הורידו והורידו, אע״פ שאין הנחל כשר מבואר דלמה שכתב דאיתן לאו דוקא ה"ה נחל לאו דוקא, והם דברי רשב"י והוא אזיל לשטתו, דס"ל (בפי"ד דנגעים מ״ב) אם אין לו בהן ימין נותן על שמאל ודי׳ דס״ל דלא בעינן קרא כדכתיב, כמו שאמר בסנהדרין (מ״ה ע״ב), ולזה השמיט הרמב"ם:

וזה נראה כוונת הירושלמי שם, שאמר על דברי רשב"י הנ"ל וז"ל הדא דרשב"י מן אילון דהכין הכין דאמר ר׳ יוחנן כל אילן דרשב"י מן אילן דהכין הכין יחודים אינן ולא סמכינן עלייהו ומפרשי הירושלמי לא עמדו בסוד הדברים האלה ובאורם, ולפ״ד שהשיב על דברי ר״ש ב"י שהוא הולך לשטתו דס״ל דלא בעינן קרא כדכתיב כמו שמתבאר יחודים הם לגבי ר״ע ור"י דרבנן וב"ה, דס״ל דבעינן קכ"ד, ואין הלכה כמותו. וז"ש הדא דרשב"י מן אילן דהכין הכין דאר"י (ר״ל דבר זה של ר״ש הוא מן הדברים הדומים לאלה, שאמר ר״ש ב"י בשטה זו דלא בעינן קכ"ד, ואמרי עליהם ר׳ יוחנן) כל אילן דרשב"י מן אילן דהכין הכין יחודים הם ולא סמכינן עלייהו, דאנן פסקינן דבעינן קכ"ד, (הכין הכין פי׳ כהאי גוונא) ולשון הזה נמצא בירושלמי (שם פ״ט ה״ב) תני ר׳ יוסי ב"ר בון בשם ר׳ יוחנן נמצא עומד על מטתו והסכין תקועה בלבו אין עורפין (פי׳ דכ' נופל והאי לא נופל הוא) תני רשב"י הי׳ עורפים (והוא ג״כ מפני שהולך לשטתו דלא בעינן קרא כדכתיב) הדא דרשב"י מן אילן דהכין הכין דאמר ר״י וכו׳ ומבואר ג"כ כנ"ל.

ו (פ"ז מה׳ רוצח ה"ו) עיר שאין בה זקנים אינה קולטת דבעינן זקני העיר וליכא. והוא פלוגתת ר' אמי ור' אסי במכות (דף י׳ ע״ב ומשמע דתלוי ג"כ אי בעינן קכ"ד וכן בפלוגתת ר׳ אמי ור׳ אסי (שם) בעיר שאין בה ב"ד אין מביאין עגלה ערופה, הא באר (בפ״ט מהל׳ רוצח ה״ה) דאם נמצא קרוב לעיר שאין בה ב"ד מניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה ב"ד. ואף לתוס׳ שם (ד"ה אמר) שהקשו מסתם משנה בסוטה (דף מ״ד ע"ב) דאין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד, ותירץ דפלוגתייהו בשאין ב״ד בשום אחד מן העיירות, וא״כ הו״ל לרמב״ם לבאר דבכה״ג אין מביאין עגלה ערופה כלל. הנה תי׳ התוס׳ תמוה וסותר למה שכתב בגמרא (דף מ״ה ע״ב) עמ"ש במשנה נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד לא הי׳ עורפין. אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד ומק׳ בגמר׳ פשיטא כיון דתנא לעיר שאין בה ב״ד אנא ידענא דאין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד הא קמ״ל כדתניא שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד מניחים אותה ומודדים לעיר שיש בה ב"ד. שנאמר ולקחו זקני העיר ההוא מ״מ, והשתא קשה ליתני (סיפא לב"ד למאי) [לוח התיקון: רק סיפא לבד ומאי] קאמר ברישא נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד לא הי' עורפין במאי קא מיירי, אם מיירי שאין ב"ד בעיירות הסמוכות ומ״ש לא הי׳ עורפין היינו שאין בה ב"ד לא היתה עורפת, רק שמדדו מעיר שיש בה ב"ד, הא מסיפא שמעינן לה וע״כ דמה שכתב ברישא לא היו עורפים, היינו באין ב"ד בעירות הסמוכות לא הי׳ עורפין כלל, וסיפא קמ״ל דאם יש ב"ד בעירות הסמוכות מודדין לעיר שיש בה ב״ד, (לזה שלא כדברו) [לוח התיקון: וזה שלא כדברי] התוס׳, ולפ״ז הד"ק התוס׳ לדוכתא אך למ״ש שזה תלוי אם בעינן קרא כדכתיב בלא זה לא קשה קושיית התו׳ דהא מ"ד דאף שאין בה ב"ד הי׳ עורפין ס״ל דלא בעינן קרא כדכתיב. ובל״ז קשה עליו קושיית הגמ׳ בסנהדרין (דף מ"ה ע"ב) למ"ד דלא בעינין קכ"ד מר״י ור"ע גבי עיר הנדחת דס״ל דבעינן קרא כדכתיב, וממילא גם מסתם משנה דסוטה א״א להקשות עליו דנוקים לה כמ״ד בעינן קכ"ד. וכבר באר הרמב"ם במ״ש (בפ״ט מה׳ רוצח ה״ד) אין מודדים אלא לעיר שיש בה ב"ד. היינו דאם אין ב"ד בעיירות הסמוכות אין מודדין כלל, ושם (ה״ה) מניחים עיר שאין בה ב"ד ומודדים לעיר שיש בה ב"ד: ומה שהשמיט הרמב"ם (פ"ז מה׳ ממרים) הא דעיר שאין בה זקנים אין נעשה בן סורר ומורה כבר העיר במ"ל שם.

והנה במה שכתב בסנהדרין (דף קי״ג) ר' אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת, שנאמר ושרפת וכו' ואת כל שללה כליל. והיכא דאיכא מזוזה לא אפשר. ופי׳ בשו״ת חו״י (ש״ב) שטעמו של ר״א משום דבעינן קכ"ד. וא״כ יש לתמוה אמאי פסק הרמב"ם (פ״ד מה׳ עו״ג הי״ג) כתבי הקודש יגנזו. וי״ל דהרמב״ם יסבור דר׳ אליעזר יליף לה מכליל, והוא (שם ה״ט) הביא דרשת ר״ש במשנה שם, כליל ל"ה אלקיך, אם אתם עושין דין בעיר הנדחת מעלה אני עליכם כאילו אתם מקרובים עולה כליל לפני וממילא לא מוכח דרשת ר' אליעזר. אך למה שאבאר בסמוך דהרמב"ם גורס כגרסא שלפנינו בנגעים (פי״ד) דר"א אומר נותן על מקומו ודיו וס״ל לר״א לא בעינן קכ"ד. בל"ז אא״ל שטעמו של ר״א משום דבעינן קכ"ד:

ז (בפ"ח מ״ה נזירות ה"ה) פסק דנזיר ממורט אינו צריך להעביר תער על ראשו ואע״פ שאין לו שער או שאינן לו כפים ה"ז מקריב קרבנותיו. והנה בכ״מ (שם) העיר שהרמב"ם סותר לסוגיא דנזיר דף ([מ"ו] ע״ב) ומסיק דהרמב"ם פוסק כב"ה שם וכל״ק עיי״ש: ולפי דבריו יפסוק הרמב"ם כאן דלא בעינן קרא כדכתיב: דהא לגרסא זו דנזיר ס"ל לב"ה כן עיי״ש בסוגיא ומלבד מה שסותר א"ע למה שפסק בכ"מ דבעינן קרא כדכתיב ופסק ב"ה מח״כ דאין לו בהן יד ובהן רגל אין לו טהרה עולמות. המעיין בסוגיא בנזיר יראה שצריך להעביר על מקום תגלחתו ממש, וגם מ״ש החו"י (שם) אין דבריו עולים כהוגן מה שחלק בין מצורע דכתיב תהי׳. וגם דברי התוי״ט אין בם מקום בזה. גם דרך הלח״מ אין נוח לי שלפ״ד יפסוק הרמב"ם כב״ש נגד ב"ה עיי׳ עליהם, כי אין להאריך אמנם לדידי לק"מ דאם נרצה לפרש דברי הרמב"ם ע״פ הסוגיא דנזיר שם, העיקר בזה שהרמב"ם פסק כלשנא אחרינא דשם, וס"ל להלכה כר׳ אבינא דפליג אר׳ פדת ללשון זה, וס"ל לב"ה צריך ואין לו תקנה: ולפ״ז ב"ה סברי כר׳ אליעזר דמצורע שאין לו בהן אין לו טהרה עולמות, וכן דנזיר ממורט אין לו תקנה, וא״כ למ"ד תגלחת מעכבת אין לו תקנה. ולדידן דקיי״ל דאין תגלחת מעכבת, א״צ להעביר תער על מורטו כיון דזה לא מקרי גלוח לב"ה, ואינו מקיים המצוה. ושפיר פסק דא״צ להעביר תער על ראשו. והאמת עד לעצמו, שהרמב"ם אזיל בשטת הסוגיא דיומא דשם גריס בהיפוך נזיר ממורט, בש״א צריך, ובה"א א"צ וכן בפלוגתא דמצורע ש״ל בהן יד גריס ג"כ בהיפוך ת״ק סבר אין לו טהרה, ורא״א נותן על מקומו, ור׳ פדת אומר לב"ש צריך וי״ל תקנה, וס"ל כר"א דנותן על מקומו, ולב"ה צריך וא"ל תקנה, וס"ל כת״ק דגבי מצורע. ופליגא אדרבינא. ופסק הרמב"ם כר׳ פדת, וכב"ה וכת"ק דנגעים. ולזה לדידן דתגלחת אין מעכבת א"צ גלוח כלל וגרסא זו מוכרחת להלכה. שכן גריס במשנה דנגעים (פי״ד מ״ב) ובסנהדרין (דף מ"ה ע״ב) ובתוספתא, ובתו״כ ובירושלמי דנזיר דת״ק סבר אין לו תקנה ור״א סבר נותן על מקומו, (ובמלה) [לוח התיקון: ובטלה] סוגיא דנזיר (דף מ״ו) בששה מקומות שגורסים להיפוך וגם בפלוגתא דנזיר ממורט מבואר בירושלמי נזיר כגרסת הגמרא דיומא. ובזה נתישרו המעקשים, והיו הרכסים לבקעה, ועיין היטב כי לא הודעתי פה רק ראשי פרקים.

עתה נצא אל החוף. אל המקום אשר אליו כונתי למטרה. דאחר שההלכה מחוורת כשלמה דאמרינן (בב"מ) [לוח התיקון: בכ"מ] דבעינן קרא כדכתיב, ממילא ה"ה בנקטעה ידו אפי׳ למטה מן הקבורת לא מקרו ידך. ולמאן דיליף הנחה בשמאל מיד כהה דכוותי׳ קיי״ל כמו שאבאר אח"כ ואין לנו קרא על גדם ממילא פטור גם בהאי גוונא.

ואחרי העיון יש בזה דרך היותר מרוח, כי קשה לי מה שכתב בברייתא ראשונה ידך לרבות הגדם בלא ה'. ומשמע דמרבה (מידכה) [לוח התיקון: מידך], ובברייתא שני׳ מרבה גדם מידכה ב"ה, ולפ״ז בברייתא ראשונא ג"כ מר אמר חדא ומר א״ח, דהא ת״ק מרבה שמאל מידכה ב"ה, ואחרים מרבה גידם מידך בלא ה׳ וזה דבר תמוה. ובספרי (פ׳ ואתחנן פסקא ל״ה) ומכילתא (פ׳ בא ס׳ י״ז) איתא רי"א מצינו שאף ימין (קרא) [קרוי] יד א״כ מה ת"ל ידך (כצ״ל) להביא את הגדם שנותן בימין. מבואר דמרבה גידם שיתן בימין, היפך ממה דמשמע מפשטות דברי הגמ' דידן דמרבה לגידם שיתן בשמאל דאא״ל שמרבה לגודם שיתן בימין, דהא דריש לה מידכה ב"ה, דימין אינו כהה. ועוד אם איתי׳ דנותן בימין א"כ מנ״ל להתוס' דמר א״ח ומר אמר חדא ול"פ הא למ״ד ידך לרבות הגידם יש להיות הנחת הגידם בשמאל שהוא יד כהה. ולת״ק י״ל דאינו מרבה (מידך) [לוח התיקון: מידכה] ונותן בימין.

והנראה בזה, דזה תלוי בזה, דאם ימין קרוי יד ויליף להנחה בשמאל מידכה יד כהה, ממילא קשה למה (שנתנה) [שנתה] התורה לכתבה ג' פעמים ידך בלא ה׳ דמשמע ימין. ע״כ להביא את הגידם שיתן בימין, אבל מאן דס״ל דידך זו שמאל לדידי׳ מיותר ידכה ב"ה יד כהה, על גדם להורות דגדם מניח בשמאל, וזה כוונת הספרי מצינו ימין שקרוי יד ומה ת״ל ידך דמשמע ימין (דהנחת תפילין בשמאל יליף הספרי מידכה כהה, כנראה למעיין שם שאינו מביא דרשת ר' נתן עד לבסוף מבואר דר"י לא ס״ל כר״נ) ועז"א לרבות את הגידם שיתן בימין, דמן הסברא היינו אומרים שיתן בשמאל שהוא יד כהה:

ולפ״ז הגמרא שלנו והספרי כ"א אזלו לשטתם, דגמ׳ שלנו שאומר בברייתא שני׳ דידכה בה׳ לרבות את הגידם ע"כ יליף הנחה בשמאל ממק״א, דהיינו שס"ל דידך זו שמאל, או דיליף כר׳ נתן מוקשרתם וכתבתם וממילא מרבה גידם ליד כהה שיניח בשמאל. והספרי שאומר מצינו דימין קרוי יד ממילא לא מרבה הנחה בשמאל מידך, דס"ל ידך משמע דימין, (ואם מדרשת ר׳ נתן לא הזכיר עדיין עיי"ש) וע״כ דיליף הנחה בשמאל מידכה ב"ה וקשה למה שנתה תורה לכתוב ג׳ פעמים ידך בלא ה׳ דמשמע ימין, ואומר שבא לרבות הגידם שיתן בימין:

ולפ"ז נראה ברור לשיטת התוס׳ דגם מה שכתב בברייתא ראשונה ידכה בה׳ זו שמאל ואחרים אומרים ידך לרבות את הגידם. ג"כ מר א"ח ומר אמר חדא ול״פ, דשניהם סוברים כהספרי דימין קרוי יד ולז"א הת״ק דידכה בה׳ מורה דהנחה בשמאל, ואחרים אומרים דידך בלא ה׳ שכתוב ג׳ פעמים בא לרבות הגידם שיתן בימין:

מעתה מ״ש בגמרא כתנאי קאי על ב׳ הברייתות דברייתא ראשונה וברייתא השני׳ פליגי בדבר, דברייתא ראשונה ס״ל כרב אשי דידכה יד כהה להנחה בשמאל (וידך דמשמע ימין לרבות גידם שיתן בימין (בספרי זמכילתא) [לוח התיקון: כספרי ומכילתא]) וברייתא שני׳ ס"ל דידך סתם זו שמאל ומזה ידעינין דהנחה דבשמאל (או דס"ל כר׳ נתן) דידכה בה׳ לרבות הגידם שיתן ביד כהה דהיינו שמאל: ודינא עולה לפ״ז דלמ״ד דידך זו שמאל ומיני׳ ידעינין הנחה בשמאל (לכן) [וכן] לר׳ נתן דיליף הנחה בשמאל מוקשרתם וכתבתם מיותר ידכה ב"ה על גידם שיניח בשמאל שהוא היד כהה וכברייתא שני׳ אבל לרב אשי דס״ל דידכה בה׳ מורה על הנחה בשמאל. וע"כ דידך סתם משמע גם ימין כר' יוסי החורם ממילא מהא דשינה לכתוב ג"פ ידך [לוח התיקון: בלא ה'] בא להורות על גידם שיניח בימין כספרי ומכילתא וברייתא ראשונה:

והשתא למה שכתב הרמ״א בסע"ו דאזלינן בתר כתיבה, דתפס עיקר הטעם וקשרתם וכתבתם ממילא ידכה בה' לגידם וגידם מניח בשמאל:

סעיף ח

ס"ק ב

אורך רצועה ש״י. דעת ר' אליהו שצריך לקשור קשר של תפילין בכל יום. והתוס׳ מנחות [דף לו] חולין [דף ט] עירובין [דף צז] הקשו עליו ממ״ש בערובין דמ״ש ר׳ יהודה אוסר בחדשות היינו באין מקושרות ולדברי ר״א הלא יכול לעשות הקשר בשבת שאינו של קיימא. כיון שהוא קושרו בכל יום. ובהגהות מרדכי תי׳ (דמגוי) [לוח התיקון: דמגו] דהוה קשר לענין תפילין הוה קשר לענין שבת. וכמ״ש בסוכה (דף ז) (מגוי) [לוח התיקון: מגו] דהוה דופן לגבי סוכה הוה דופן לענין שבת. אבל ילה"ק מאי מק׳ שם ולענבינהו מיענב ותירץ אביי דר׳ יהודה לטעמי' דאמר עניבה קשירה מעלייתא הוא. ל"ל לומר דר"י לטעמי׳. וכן איך מתיר ר"מ בחדשות ע״י עניבה. הא י״ל (מגוי) [לוח התיקון: מגו] דהוה קשר לגבי תפילין הוה קשר לענין שבת. אולם יש לחלק דבשלמא קשר גמור שהוא קשר מצד עצמו רק משום שעומד להתיר בזה י״ל כיון דהוה קשר לענין תפילין הוה קשר גמור גם לענין שבת כיון שהקשר מצד עצמו טוב הוא ומה שמתירו אדעתא לקשרו חשיב שפיר קשר כאלו לא יתירו כלל אבל בעניבה שמצד עצמה לאו קשירה היא לא מהני (מגוי) [לוח התיקון: מגו]. (וכמ"ש) [ולמ"ש] התוס׳ (שם ד"ה אמר) דהמקשין הי׳ סבר דאפי׳ לר״י שריא עניבה דסתמא דעתו להתיר ולעשות קשר גמור בחול בזה ילה״ק הא כיון שהקשר מצד עצמו טוב הוא נאמר (מגוי) [לוח התיקון: מגו]. וי״ל דר׳ אליהו יסבור כתי׳ א׳ של תוס' שם ועי"ל דבשלמא מה שמתיר קשר גמור אינו מצד חסרון של הקשר אדרבה הוא כדי לחזור ולקשרו ולזה הקשר טוב כי באופן זה הוה קשר לגבי תפילין אבל מה שמתיר מצד שאין הקשר טוב אינו קשר מצד עצמו:

וכבר העירותי (בסי׳ יג) דלשטת ר' אליהו קשה מ"ש בפרק הנחנקין ואנו אין לנו אלא תפילין ואליבא דר"י דאמר עד דאיכא תורה (וי״ש) [וכו'] והא בתפילין משכחת לה שיבא ממחלקותן חיוב כרת דלדעת הג"מ שהתפלין טובים הוה קשר גם לענין שבת משום (מגוי) [לוח התיקון: מגו] ולדידהו שהתפילין פסולים לא הוה קשר כיון שעתיד להתירו. והנה מסוגיא דעירובין מבואר דאף לר״מ ור"י דסברי שבת ז״ת אסור לקשרן בשבת. ובהכרח לשטת ר׳ אליהו מה שאומר שצריך לקשר תפילין בכל יום הוא דוקא אם הפסיק שעת פטור בינתים. והוא אם לילה לאו ז״ת צריך (לקשרתם) [לוח התיקון: לקשרם] בבקר דמפסקי לילות מימים. ואפשר שר׳ אליהו ס"ל כן להלכה. או למ"ד לילה ז"ת ושבת לאו ז"ת מחויב לקשר בכל יום ראשון וא״כ בל"ז ל״ק מסוגיא דעירובין דכיון (שלר"י) [לוח התיקון: שלר"מ] ור״י שבת ז״ת א"צ לעשות הקשר בכל יום. והוה קשר של קיימא. אולם למ״שכ לקמן [ס׳ ל״א] דלשטת אביי בשבת [דף ס״ב] שה״ק לעולא שאמר נשים עם בפ״ע הם ממה דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג א׳ האיש וא׳ האשה וא"א נשים עם בפ״ע הם והא מ״ע שהז"ג הוא הרי ס"ל לאביי אליבא דר"מ ור״י דשבת לאו ז״ת: וא"כ עדיין קשה לאביי שאמר אפי׳ תימא ר״י [לוח התיקון: ר"י] לטעמי דאמר עניבה קשירה מעליית׳ הא אינו קשר של קיימא כיון שצרי׳ להתרן אחר השבת כי זמן פטור מפסיק בינתים וגם שלאביי אא״ל כסב' המרדכי (דמגוי) [לוח התיקון: דמגו] דהוה קשר לענין תפילין הוה קשר לענין שבת כיון דשבת לאו ז"ת ואין הקשר מועיל לענין תפילין דאחר השבת כשירצה ללבשן יצטרך לעשות קשר חדש. והיום אינו מועיל לגבי תפילין כיון שאינו ז״ת. וא"ל דכיון שקשר כזה העשוי ליום א׳ מועיל לגבי תפילין בחול חשיב קשר לגבי שבת כיון שקשר כזה מועיל בעלמא לגבי תפילין. עדיין יקשה דהא תינח להרמב"ם שמפ׳ מ״ש אביי סוף פ״ק דביצה הי׳ בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם דמיירי בחול וס״ל לילה לאו ז״ת אבל לשטת רש"י שפי׳ מלתא דאביי בשבת וס״ל לאביי דלילה ז״ת כמ״ש לקמן ס׳ לא. א״כ בחול לא משכחת קשר שעשוי להתירו למחר כי כשקושר ביום ראשון מימי השבוע א״צ לקשר עד אחר השבת שאין זמן פטור בינתים. ובפרט לדעת האומרים שקשר העומד לד׳ ימים הוה קשר של קיימא. א"כ הקשר שעושה בחול הוה של קיימא לאביי אבל מה שקושרים בשבת שצריך להתירו למחר אינו קשר ועי׳ בשו״ת בית יהודה ח"ב ובשו״ת בשמים ראש [סימן פה] שהאריכו בזה.

סעיף ט

ס"ק ג

עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס. מנחות [דף לו] תנא דבי מנשה בין עינך זה קדקד. היכא אמרי דבי ר׳ ינאי מקום שמוחו של תינוק רופס וכתבו התוס׳ מקום שמוחו של תינוק רופס ה״ה הסמוך למצח כדמוכח לקמן מקום הראוי לטמא בנגע אחד ואמרינן בעירובין מקום יש בראש להניח בו שני תפילין עכ״ל. מבואר מדבריהם דמקום שמוחו של תינוק רופס לאו היינו כל גובה הראש אלא מחצי גובה הראש ולמעלה אבל מחצי ולמטה עד התחלת עקרי השער לא ידעינן לה מהאי אלא מאידך דלקמן דאיתא התם גובה שבראש מנ״ל דת״ר בין עינך זו גובה שבראש או אינו אלא בין עינך ממש נאמר כאן וכו'. ר״י אומר א"צ אמרה תורה הנח תפילין ביד והנח תפילין בראש מה להלן מקום הראוי לטמא בנגע אחד אף כאן וכו׳. ובזה ניחא מה שיש להקשות לדידן דיליף גובה שביד מן ושמתם דצריך שיהי׳ שימה כנגד הלב כדרבי יצחק או מן והיה לך לאות. א"כ ל"ל גז"ש דקרחה על גובה שבראש הא כמו שיליף שם מעיקרא גובה שביד מן גובה שבראש כן יש לילף גובה שבראש מן גובה שביד לדידן דבשלמא על הברייתא בעצמה שאומר או אינו אלא בין עינך ממש די״ל שסברא דגובה שביד ילפינן מן גובה שבראש ממילא א״א למילף ראש מיד אבל לדידן קשה. ואין לומר (הן) [אין] ה״נ לדידן לא צריך גז״ש דקרחה. ז״א דא״כ מז"ש בקדושין (דף ל״ו) ואביי מ״ט לא אמר כרבא (ר״ל דיליף דנשים פטורות מקרחה מגז״ש דתפילין) תפילין גופייהו מהכא גמר לה מה להלן בגובה שבראש וכו׳ וקשה הא לדידן ידעינן גובה שבראש מן גובה שביד. ורבא עצמו שפסק בברכות (דף י״ג עב) כר״מ דא"צ כוונה בק״ש רק בפסוק ראשון. ע״כ סבר כמש״ש למעלה דושמתם את דברי אלה על לבבכם מבע״ל לכדר׳ יצחק שיהיה שימה כנגד הלב ובודאי גם אביי הכי ס״ל לגבי ק"ש עיי״ש בסוגיא. ולפ"ז ניחא דכיון שמקום הגובה שבראש הוא הקדקד והוא מקום שמוחו של תינוק רופס שהוא מחציו של גובה הראש ולמעלה ממילא אם נילף של ראש משל יד לענין גובה לא נודע אם למטה ממקום שמוחו של תינוק רופס שהוא מקום השער הסמוך לבין העינים כשר לתפילין וע"כ צריך גז"ש דקרחה:

ובזה מיושב מה שהק' המרדכי דמנ״ל דהשיעור עד מקום שמוחו של תינוק רופס דהא כתיב בין עיניך ומשמעותו הוא למטה סמוך לבין הענים ואף שיליף מקרחה עדיין כל שיכול להקריב השיעור לבין העינים יש לעשות שלא להוציא מפשטי׳ דקרא. ומה שתי׳ כיון שבל״ז מפקינין קרא מפשטי׳ י״ל דלא קפדינין על בין עינך הוא דחוק מאד. דהא בתוס׳ קדושין (דף ל״ו) הקשו כיון שילפינין מקרחה אמאי לא נימא דכל הראש כשר לתפילין ותי' דהא כתיב בין עיניך והשתא קשה ממ״נ כיון שע״כ צ״ל שיש לקרב השיעור אל בין העינים משום משמעותו דבין עיניך. דאל"כ יש להכשיר כל הראש כמו גבי קרחה. וא״כ מהיכן ידעינן עד מקום שמוחו של תינוק רופס ולמ״ש ידעינין זה מן גובה שביד דלמטה ממקום שמוחו של תינק רופס אינו מקום הגובה והשתא י"ל למ"ש בעירובין (דף צ״ה ע״ב) לימא בדרב שמואל בר׳ יצחק קמפלגי אם יש מקום בראש להניח שם שני תפילין ולמה שאבאר לקמן ס׳ לא די״ל שגם למסקנא ס"ל דפליגי בדרב שמואל בר׳ יצחק. והוא תמוה לכאורה כיון שמקום הנחת תפילין הוא עד מקום שמוחו של תינק רופס ור' שמואל בר״י שיער שיש שם הנחת ב׳ תפילין ואיך יפלגו במציאות. ולפ״ז י״ל דלמאן דיליף גובה שביד מושמתם או מן והיה לך לאות ממילא יליף של ראש משל יד לענין גובה שבראש שפיר ידעינין דמקום תפילין עד מקום שמוחו של תינוק רופס וס״ל דרב שמואל בר״י אבל למאן דיליף גובה שביד מן גובה שבראש ממילא ידעינן גובה שבראש רק מן קרחה י"ל דרק הסמוך לבין עינים הוא מקום תפילין שהוא מחציו של גובה הראש ולמטה שלא להוציא קרא מפשטי׳ ולית להו דרשב״י:

אבל הרמב״ם כתב (פ״ד מה׳ תפילין ה״א) מניחין אותה על הקדקד שהוא סוף השער שכנגד הפנים והוא המקום שמוחו של תינק רופס מבואר שס"ל שלמטה הוא מקום שרופס מוחו של תינוק. ולפי' הב' שכתב הב״י סובר הרמב"ם שבמקום הנחת שני התפילין רופס מוחו של תינוק וכן נראה שהוא דעת הסמ״ג שכתב ותפילין ש״ר מקום שמוחו של תינק רופס ויש שם מקום להניח שם שני התפילין עכ״ל והשתא תשוב הקושיא לאיתנה ל״ל גז״ש דקרחה הא יכול למילף של ראש מש״י לענין גובה שבראש וצריך לדחוק דשל ראש מש״י א״א למילף דהא כתיב בין עיניך ולא נוציא קרא מפשטי׳ אם לא בילפותא גמורה כהאי דקרחה. או דר"י מקום הראוי לטמא בנגע א'. ומ״מ השתא דכבר ידענו דקרחה דקרא אינו כמשמעותי' שפיר ילפי׳ גובה שבראש מן גובה שביד שכשר כ"מ שמוחו של תינוק רופס ויש מקום להניח בו ב' תפילין וממילא י"ל ג״כ לשטה זו דבזה תלוי הפלוגתא בדר׳ שמואל בר״י:

והנה למ״ש הכסף משנה (פ"ה מה' טומאות צרעת הט״ז) עמ"ש בקדושין (דף ל״ו) גבי קרחה מנין לרבות כל הראש ת״ל בראש לחייב על הראש כעל בין העינים. ופי׳ בין שקרח בין עיניו מן השער הנולד בפדחתו בין שקרח בראשו חייב והשתא כיון שתפילין יליף מקרחה. י״ל דבכה״ג מי ששערו גדלים על הפדחת כמו שיקרה באנשים שגדל להם שער על המצח הוא ג״כ ראוי לתפילין אך אם נוכל למילף ג"כ של ראש מש״י לענין גובה שבראש. ממילא בה"ג כיון שגידל השער הוא למטה ממקום שמוחו של תינוק רופס להרמב"ם אינו מקום תפילין וא״כ יהיה זה תלוי אם יליף גובה שביד מן ושמתם וגובה שבראש נוכל למילף מן גובה שביד או לא כנ"ל. אמנם רש״י בקדושין (שם) ומכות (דף כף) לא פי׳ כדברי הכ"מ. וכבר השיג התוי"ט (פ"י דנגעים משנה יוד):

תוכן העניינים

ארץ יהודה על ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה