אור ברסלב

ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק ב · סימן כו

סימן כה

סעיף א

ס"ק א

וה״ה אם יש לו שתיהם וי״ל אונס. יש לחקור אם יש לו שום אונס שאינו יכול להניח אלא תפלה אחת אם יניח של יד או ש״ר. ולכאורה נראה שיניח של יד דהא עמ״ש ביומא (דף ל״ג) אמר רבא ש״מ מדר״ל עבורי דרעא אטוטפתא אסור פי׳ רש״י לאחר תפילין שבזרוע בשביל תפילין שבראשו אסור דהא בזרוע פוגע תחלה וא״מ על המצות, והתוס׳ דחו פרש״י דהא זה ילפינן מקרא דש"י תחלה ופי׳ ר״ח משם רב האי דקאי לענין משמוש דצריך למשמש בש״י תחלה דבי׳ פגע ברישא, עכ״פ מבואר דבזרוע פוגע ברישא ושייך בי׳ א"מ וא״כ הגם שאין מניח אלא אחת יניח תפילין שבזרוע, דא"ל דלא אמרי׳ אין מעבירין עה״מ רק היכא שיש לפני׳ ב׳ מצות ורוצה לקיים שתיהם שאז צריך להקדים מצוה הבאה לפניו תחלה אבל אם אינו רוצה לקיים אלא א׳ לא שייך א״מ, ז״א דהא ביומא (דס"ח) הרואה פר ושעיר הנשרפין אינו רואה כ״ג כשהוא קורא לא מפני שאינו רשאי ובגמ' (דף ע׳) מאי לא מפני שאינו רשאי, מ״ד כדר״ל דאמר אין מעבירין עה״מ וכו', ויותר מזה מצאנו דאפי' במצוה אחת שייך אין מעבירין במקום שבא לפניו תחלה כמ״ש במנחות (דף ס"ד) מצות העומר להביא מן הקרוב ומפרש משום דאין מעבירין עה״מ, וכן שייך אין מעבירין בזמן הבא לפניו תחלה כמ"ש במגילה (דף ו׳) בשלמא לראב"י דסבר אין קורין את המגילה אלא באדר ראשון מסתבר טעמי׳ דאין מעבירין עה״מ אע״ג דבכל אלה הוא רק מצוה יחידית, וכן מצאנו דאסור להניח המצוה וליקח דבר הרשות משום אין מעבירין כמ"ש בפסחים (דף ס"ד) שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחברו וחברו לחברו מקבל את המלא ומחזיר את הריקן ודייק בגמ׳ אבל איפכא לא מסייע לי׳ לר״ל דאמר אין מעבירין עה״מ, מעתה ה"ה בנידון דידן שאינו רוצה להניח רק תפלה אחת יניח של יד משום דבזרוע פוגע תחלה ושייך אין מעבירין:

אולם י״ל בהפך שיש להניח של ראש תחלה ששל ראש קדושתו חמורה מש״י כמ"ש במנחות (דף ל"ד) שאין עושין מתפש״ר תפש״י משום שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. וא״כ י״ל דמקודש דוחה דאין מעבירין, ויש להכריח זה ממ״ש במנחות (דף ל״ו) כשהוא מניח מניח של יד תחלה ואח״כ ש״ר מ״ט דאמר קרא וקשרתם לאות והדר והיו לטוטפת. והשתא קשה ל״ל קרא תפ״ל דש״י תחלה משום דבזרוע פוגע תחלה ואין מעבירין עה״מ וע״כ דבלא קרא היינו מקדימין של ראש דמקודש טפי כ״כ בט״א במגילה, וכבר קדם קושיא זו בסה״ת (סי׳ רי״א) ודחה בזה דברי ר׳ אליהו:

עוד ראי׳ לזה דהא תדיר דומה למקודש כמ״ש הרמב"ם (פ"ח מה׳ תו״מ) דתדיר ומקודש שוים, ומצאנו דתדיר עדיף מאין מעבירין עה״מ, וכמ"ש הרמ״א לקמן (סי׳ תרפ״ד) בשם האבודרהם ה׳ ברכות, דאם טעה והתחיל לקרות של חנוכה מפסיק וקורא של ר״ח משום דתדיר הרי דמעביר עה״מ כדי לקיים מצות תדיר וה״ה דמעביר עה״מ כדי לקיים מצות מקודש. וז"ל האבודרהם מדקתני מעכבות משמע דאם הקדים תפש״ר לש״י לא יצא וצריך לסלקו דצריך להניח כסדר מצותן ומזה הוציא דבחנוכה ור"ח שצריך להקדים לקרות של ר״ח אם הקדים וקרא של חנוכה צריך להפסיק: והנה מ"ש מדקתני מעכבות כיון למ״ש בתוספתא דמנחות וז״ל תש״י וש"ר מעכבים זא״ז אם אין לו אלא אחת מניח וזה סותר לכאורה למסקנת הש״ס ופירשה הרד״א שמיירי במניח שתיהם שמעכבות זא"ז לענין קדימה שאם הקדים ש״ר צריך לסלקו ודוגמתו מצאנו (בריש פ׳ התכלת) דמוקי למתניתין דהתכלת אינה מעכבת את הלבן לענין קדימה שאם הקדים תכלת ללבן יצא אלא דלא עביד מצוה מן המובחר וכן פי׳ בהגהות בשמים ראש (סי' פ״ד). והט״ז (סי׳ תרפ"ד) השיג על הרד"א והשגותי׳ אין מכריחות דמה שהק׳ דא"כ מה מבע"ל בפ׳ כל התדיר בעבר ושחטי׳ לשאינו תדיר אם צריך להיות ממרס בדמו עד שישחט התדיר הא גם השחיטה פסול להרד"א. זה אינו קושיא דגם הרד"א מודה שאם כבר קרא של חנוכה עד סיומא א״צ לחזור ולקרות רק באם התחיל ס״ל דמפסיק אבל המעשה שכבר נעשה לא בטל גם להרד"א, וא"ל הא י״א (בסי' ק״מ) דצריך לחזור ולברך דהרד"א לשטתו דס״ל שם דא"צ לברך שנית על הס״ת, וכן הראי׳ שהביא הט"ז ממה דקיי״ל (בסי' רפ"ב) שאם הקדים תפלת מוסף לתפלת מנחה יצא אין ראי׳ דכיון שכבר התפלל מודה הרד"א כי הוא מיירי כשעדיין לא קרא כל פרשת חנוכה וא"ל דגם בש"ר כבר גמר המצוה ז"א דתפילין מצותן להיות מונחים עליו כל היום וכל היום עוסק בעשיית מצותן: אמנם מדברי הב"י נראה שס״ל דאין מעבירין עה״מ עדיף מתדיר שעמ״ש (בסי׳ כ"ה) שאם הגיעו התפילין לידו קודם הטלית יניח התפילין תחלה כתב הב"י אע״ג דאם פגע בש״ר תחלה יסלקנה ויניח של יד שאני התם דכתיב וקשרתם לאות והדר והיו לטוטפות אבל הכא דאין קדימה לציצית אלא מאסמכתא מוטב שתדחה אסמכתא זו משיעבור עה״מ והשתא הא מה שציצית קודם לתפילין הוא מטעם שציצית תדיר לגבי תפילין כמ"ש הב"י בשם הנ"י ומ״מ ס"ל דאין מעבירין עדיף, ואע"ג דלמאי דמספקא לי׳ בזבחי' (דצ"א) בקדם ושחטי׳ לשאינו תדיר אם צריך להיות ממרס בדמו עד שישחט את התדיר ממילא להאי צד דצריך להיות ממרס בדמו אע״ג שיעביר עה״מ מבואר שמעביר עה"מ כדי להקדים את התדיר מ"מ הא ממסקנת הגמ׳ ממ״ש דיקא נמי מבואר דא״צ להיות ממרס בדמו וכמו שפסק הרמב״ם (פ"ט מה׳ תו"מ) ממילא י"ל דלא דוקא בגוונא דמיירי התם דשחט לשאינו תדיר דהתם הטעם משום דזמנו של התדיר לא הגיע עדיין כלל שאין ראוי עדיין למצותיו וכמו שבאר בשו"ת שאגת ארי' (סי' י״ח וסי׳ כ׳) אלא אף בה״ג דנידון דידן ששני המצות הגיעו זמנם כמו בציצית ותפילין או בקה״ת של חנוכה ור״ח וכדומה שהגיע זמן התדיר ושניהם מוכנים לפנינו וכמאן דשחיטי תרווייהו דמי וכמ"ש בזבחים (שם) כיון דאתיא זמן מנחה כמאן דשחיטי תרווייהו דמיא אפ"ה אין מעבירין עה"מ כדי לקיים מצות תדיר. וכן מבואר מדברי התוס' יומא (דף ל״ג ד״ה אין) שהקשו עמ"ש בזבחים (דף נ"א) גבי שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי דכתיב אל יסוד מזבח העולה אשר פתח א"מ ההוא דפגע ברישא ומקשים ל״ל קרא תפ"ל דאין מעבירין עה״מ ותרצו דלא שייך אין מעבירין אלא היכא דבעינן למיעבד תרווייהו שיש להקדים ההוא דפגע בי׳ ברישא אבל הכא דלא עבדינן אלא חד לא גמרינן מיני׳ ונעביד לתדיר לחודי׳ ולא נעביד לשאינו תדיר עכ"ל ומבואר ממה שסיימו בדבריהם ונעביד לתדיר לחודי׳ שגם הם מודים שאף שאין כאן אלא מצוה אחת שייך אין מעבירין וכנ"ל אך ס״ל שזה דוקא אם אין כנגדו מעלת תדיר אבל אם יש מעלת תדיר כנגדו אז מעבירין עה״מ כדי לקיים מצות תדיר אחר שאין כאן אלא מצוה אחת ולזה צריך קרא דאל יסוד מזבח העולה דמן הסברה נאמר שישפוך השירים על יסוד דרומי שהוא תדיר דהא שירי הדם של עולה ואשם ושלמים וחטאת הנאכלות כולם שופך על יסוד דרומי ורק בחטאת הפנימית פוגע ביסוד מערבי ברישא וכמ"ש הרמב״ם (פ"ה מה׳ מעה"ק), (והא) [לוח התיקון: וה"א] דמעבירין עה"מ כדי לקיים מצות תדיר כיון דלא עבדינין תרווייהו כ״נ כוונת התוס׳ (דאין להק׳ ע״ז דא"כ לר"ש דאמר בזבחים (דף נ"ג) זה וזה יסוד דרומי ומפרש בזבחים שם דס״ל כולהו מזבח בצפון קאי או כולהו פתחא בדרום קאי ויסוד דרומי הוא נגד הפתח וא״כ ל״ל קרא דאל פתח א״מ הלא יסוד דרומי יש בו תרווייהו תדיר ואין מעבירין די"ל דר"ש לא דריש אל פתח ויסבור בו דרשא אחריתא, ובזה יש לישב מה שהתוס׳ במגילה (דף ו') מק׳ על פי׳ המפ׳ דדוקא אם יש שני מצות ולא חלקו משום דה״א דיסוד דרומי הוא תדיר כמ״ש ביומא דשם ס"ל דדרשא דאל פתח הוא אליבא דכ"ע ויקשה עדיין מר"ש) ועתה דוק מדבריהם מדהוצרכו לסברה כיון דלא עבדינן תרווייהו אז תדיר עדיף מבואר דהיכא דעבדינן תרווייהו מעבירין עה״מ כדי לקיים מצות תדיר. ואף שבמנחות (דף ס"ד ד״ה איבע"א) כתבו על קושייתם הנ"ל וז"ל דלא שייך אין מעבירן אלא כשיש שתי מצות לפניו כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה או מצות קרנות שאינו יודע היכן יתחיל וכן בהא דשמעתין שנוטל מן הקרוב אבל לקבוע מקום אשפיכת שירים לא קבעו מה״ט אי לא דגלי קרא בהדיא עכ״ל, וכ״כ בזבחים (דף נ"א ד"ה אשר) ולפ"ז לא מטעם תדיר אתי עלה, מ״מ מבואר שא"א לומר כלל שס״ל דלא שייך אין מעבירין אלא בשתי מצות דהא מצות העומר גופי׳ דמיירי בה הוא רק מצוה א' וכמו שדחו התוס׳ סברה זו במגילה שם. וכבר הוכחתי למעלה ששייך א"מ אפי׳ במצוה אחת. וע"כ הכי כוונתם, דלא שייך א״מ אלא בשתי מצות (שבזה שייך א"מ לעולם) או אפי׳ במצוה אחת שאינו יודע היכן יתחיל היינו שיכול להתחיל בכ״מ שרוצה וכל המקומות שוים ובזה שייך א״מ אפי׳ במצוה אחת אבל לקבוע מקום אשפיכת שירים (שיש בו ב׳ רעיתות שהיא מצוה אחת ויודע היכן יתחיל דהא כל השירים שופך על יסוד דרומי והוא תדיר) לא קבעו מה״ט דבזה תדיר קודם ולזה צריך קרא (וא״ל בזה ממ״ש בזבחים (דף נ"ג) ת"ר אל יסוד מזבח זה יסוד דרומי א"א אלא יסוד מערבי וילמד סתום מן המפורש, אמרת ילמד ירידתו מן הכבש ליציאתו מן ההיכל מה יציאתו מן ההיכל בסמוך לו וכו' וא"כ אם לא יכתוב אל פתח לא נדע ג״כ יסוד דרומי, ז"א דזה אחר שכתוב אל פתח שאז קשה ילמד סתום מן המפורש וצ״ל מה יציאתו וכו׳ אבל אם לא יכתב אל פתח נאמר מן הסברה שהוא ביסוד דרומי משום אין מעבירים וממילא נטעה דגם פנימים ביסוד דרומי שהוא תדיר ואין לחלק בזה שהלא מה שיסוד דרומי תדיר הוא ג״כ מטעם אין מעבירים ואיך תדחה אין מעבירין דיסוד מערבי שזה דוחק) מבואר דעת התוס׳ שלא כדעת הרד״א אלא שבשתי מצות אין מעבירים על המצוה כדי לקיים מצות תדיר: וראיתי בשו"ת ש"א (סי׳ כ') הביא ראי׳ דאם התחיל בשאינו תדיר פוסק ממ״ש התוס' (ריש פ׳ כל התדיר) עמ"ש התמידין קודמים למוספים דכתיב מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד והק׳ תוס׳ דל"ל קרא (בפ' תמיד נשחט) שלא היה דבר קודם לתמיד של שחר שנאמר העולה עולה ראשונה תפ״ל מהכא וקשה הא נ"מ דאי עבר והתחיל במוספים צריך להעביר ליקח התמיד ומוכרח דגם משום מצות תדיר לבד ג"כ יש לעשות כן עכ״ד. ומלבד שעדיין לא הועיל כלום דהא עדיין יש נ"מ באם עבר ושחט המוספים דבזה מצד מעלת תדיר א״צ להיות ממרס בדמו עד שישחט התדיר וכמו שפשיט בזבחים (דף צ״א) דכיון דשאינו תדיר שחוט ומוכן להקריב והתדיר אינו מוכן עדיין א״צ להיות ממרס בדמו עד שישחט התדיר. משא״כ אחר שכתוב קרא העולה עולה ראשונה גם בה"ג צריך להיות ממרס בדמו עד שישחט התמיד. עוד אני תמה הא מבואר בהתכל' (דף מ"ט) דגם מה שצריך שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר ג״כ אינו לעכובא וכבר כתבו התוס׳ בעירובין (דף ב׳) ובכ"מ דמה דאי' בתוספתא דפסחים (פ"ד) שאם שחט קרבן קודם התמיד פסול הוא רק מדרבנן וע״כ הק' ל״ל קרא דהעולה כמ"ש בהדיא בפסחים (דף נ"ט) וביומא (כ"ח) ובריש עירובין. וכן מבואר בירושלמי (פ״ב דיומא) דהוא רק למצוה לא לעכב ולא עוד אלא גם בשחט קודם לתמיד מוכרח דס"ל להתוס׳ דא״צ להיות ממרס בדמו דאל״כ מה הקשו ל״ל קרא הא צריך קרא להכי וכמו שבאר זה היטב במ"ל (פ"א מה׳ תו״מ ה״ב) עיי״ש מעתה אחר שבררנו דעת התוס׳ דאין מעבירין עה"מ אפי׳ נגד מעלת תדיר י״ל דליתא להאבודרהם מקמי דברי התוס׳ וא"כ בנידון דידן יש להניח תפש״י דבזרוע פגע ברישא אע״ג דש"ר קדיש טפי דכמו שאין מעבירין עה״מ בשביל תדיר כן א״מ בשביל מקודש:

אמנם למה שהוכחתי מדברי התוס׳ ביומא דס״ל דזה דוקא היכא שעושה ב׳ המצות אז א״מ עה"מ אפי׳ בשביל תדיר אבל אם אין עושה רק מצוה אחת תדיר עדיף וה"ה דמקודש עדיף דמקודש דומה לתדיר וממילא יש לחלק בנידון דידן בין אם יניח אח"כ גם התפלה האחרת או לא דאם דעתו להניח התפלה האחרת אח"כ אז יניח עתה תפלה ש"י משום אין מעבירין דאע"ג שאין שייך בזה הטעם דבעי לאות על ידך תחלה והדר לטוטפות כיון שלא יניח שניהם עתה עד לאחר כמה שעות מ״מ כיון שעכ"פ יעשה גם האחרת אח״כ שייך אין מעבירין דבשתי מצות שייך אין מעבירין גם אם אין עושה שניהם יחד. אבל אם אין דעתו להניח תפלה האחרת כלל בזה י"ל שיניח ש"ר דבזה מקודש עדיף מאין מעבירין כיון שאין עושה רק מצוה אחת. ויש לצדד דגם בה"ג אין מעבירין עה״מ אפי׳ כדי להקדים תדיר או מקודש דמ״ש התוס׳ ביומא דאם אין כאן רק מצוה אחת מקדימין התדיר הוא אם אין כאן לגמרי רק מצוה אחת ואינו יודע היכן יעשנה בזה אמרינן שיעשה אותה במקום הרגיל והתדיר. אבל אם יש שתי מצות אע"ג שאינו רוצה לעשות רק אחת מהנה י"ל דמצוה הבאה לידו אל יעבירנה אע"ג שהאחרת היא תדירה או מקודשת:

ומה שהקשיתי דא״כ ל״ל קרא דש"י קודם לשל ראש הא בל"ז נדע כיון שבזרוע פוגע תחלה וא"מ עה"מ אע״ג דש"ר מקודש טפי, לק"מ דאם לא כתב קרא (והי') [לוח התיקון: יהי'] הדין באם פגע בש"ר תחלה יניח ש"ר אחר שעתה יעבור בש"ר אין מעבירין משא״כ עתה שהו׳ גזרת הכתוב דש"י קודם ולא מטעם אין מעבירין ממילא גם אם פגע בש"ר תחלה צריך להעביר עליו ולהניח ש"י כמ"ש בש"ע (ס׳ כ"ה סע"ו) וא"ל הא גם אם לא כתב קרא דש"י קודם ורק מטעם א"מ יקדים ש״ר מ״מ יהיה ג״כ הדין כן דאף אם פגע בש"ר יסלקנו ויניח ש"י תחלה. דאחר שכבר חל עליו החיוב פעם אחד להניח ש"י תחלה מטעם א״מ גם עתה שבא הש"ר לידו לא נפקע חיוב זה כיון שחל עליו פעם אחת אש"י לא פקע תו. כמו שיל"ד כן מיומא (דף נ"ח) גבי הזאת קרנת מזבח הפנימי לאחר שהזה על הפרוכת אחת למעלה ושבע למטה התחיל מחטא ויורד. מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית דרומית דרומית מערבית ומקיף דרך שמאל לר״ע. ומק׳ בגמ׳ נהי דר"ע לא יליף פנים מחוץ דלבעי דרך ימין גם בפנים מ״מ אי בעי הכי נעבד ואי בעי הכי נעבד אמר לך ר"ע מדינא בהאי קרן דפגע בי' ברישא עביד ברישא דאמר ר"ל א"מ עה״מ ואמאי לא עביד דכתיב ויצא אל המזבח עד דנפיק מכל המזבח וכיון דיהיב בההוא קרן הדר אתי לההוא קרן דאתחייב למיתב בי' ברישא ע״כ, מבואר דאף שעתה אין המצוה עוד בידו דהא כבר עבר מקרן דרומית מערבית מ״מ כיון שתחלה היתה מצוה זו בידו שייך בי׳ אין מעבירין גם אחר שעבר ממנה וה"ה בנידון דידן אחר שכבר חל עליו להניח תש"י משום אין מעבירין גם אחר שפגע בש"ר לא פקע אין מעבירין הראשון וצריך לסלק ש"ר ולהניח ש"י ועי׳ בט״א דקדק כן מדברי הגמ׳ אולם אין זה דומה להא דיומא דשאני התם שעדיין אין מצוה אחרת לפניו דהא אחר שהזה על קרן מזרחית דרומית יש לפניו שני דרכים או לילך דרך ימין של קרן מזרחית צפונית או לחזור דרך שמאל אל קרן מערבית דרומית וע״כ אחר שס״ל לר״ע דלא ילפינן פנים מחוץ ואין חשיבות לדרך ימין ס״ל דטוב לחזור דרך שמאל מפני שכבר הי׳ אצל הקרן הזה ועבר ממנו ועדיין לא הגיע קרן אחר לידו ומזה נלמד לענין מי שהגיעו לידו התפילין קודם הטלית שהדין הוא שיניח התפילין תחלה משום א״מ ושוב הניח התפילין מידו ולא הניחם עדיין ועתה התפילין והטלית שניהם מוכנים לפניו בשוה בזה צריך לחזור ולהניח התפילין תחלה דאף שהניחם מידו הא כבר נתחייב להניחם וגם עתה אין מצוה אחרת בידו, אבל אם אחר שהניח התפילין מידו שוב בא הטלית לידו בזה פשיטא דצריך ללבוש הטלית תחלה דהא הטלית הוא עתה בידו ויעבור עליו עתה על א״מ ועל התפילין כבר עבר ועתה אינם בידו וכן מבואר מדברי התוס' זבחים (דף נ"ג) שעל הקושיא הנ"ל שהקשו ל״ל קרא דשירי הדם היה שופך על יסוד מערבי תפ"ל דאין מעבירין עה"מ תי׳ בשם ר' יהודה דאי לאו קרא ה"א אין מעבירין לכתחלה הא בדיעבד ש"ד ובודאי אין כוונתם בדיעבד שכבר שפך הדם על רוח אחרת דזה פשיטא דאינו מעכב גם אחר דכתיב קרא דהא שפיכת שירים אינו מעכב (דאין לומר דהיכא דשינה גרע טפי מאם לא שפך כלל וכמ״ש התוס׳ מנחות (דף י"ח ד״ה מקמיצה) דאע״ג דבלא בלל כלל כשר בלל זר גרע טפי, וכן בכמה דברים כמו דקיי״ל כר"א דעדי מסירה כרתי ובמזויף מתוכו פסול כמ"ש בח"מ (סי' נ"א), בשטר שליחות אם לא נכתב כשר ואם שינה פסול, דז״א דהא תניא בזבחים (דף ס״ג ע״ב) מיצה דמה בכ"מ במזבח כשרה שאם הזה ולא מיצה כשרה הרי דפה לא שייך סברה זאת) וע״כ דכוונת התוס׳ דאי לאו קרא ה"א דאם עבר מיסוד מערבי ובא לאחת מן הרוחות האחרות שאז כבר פגע במצוה אחרת ואי יעבור מרוח זה יעבור על המצוה שהיא עתה בידו בזה טוב יותר שיעבור על המצוה שאינה בידו עתה אף שהיתה בידו תחלה משיעבור על מצוה שהיא עתה בידו וע״כ צריך קרא שגזרת הכתוב הוא דצריך דוקא יסוד מערבי:

אמנם מן הסברה נראה שמ״ש התוס' ביומא דאם אין לפניו רק מצוה אחת יקדים התדיר כולל גם בנידון דידן שמן שני מצות אינו יכול לקיים רק אחת של יד או ש"ר דבזה אמרינן שיעשה המצוה החשובה יותר ולא שייך בזה אין מעבירין כמ"ש במנחות [דף מט] על צבור שאין להם תמידין ומוספים איזה מהם קודם ומוקי לה במוספים דהאידנא ותמידין דלמחר תדיר עדיף או מקודש עדיף אף על גב שיעבר על המצוה של יום, וע"כ שאנו דנים בזה שיעשה עם הכבשים המצוה החשובה יותר ואין משגיחים על א״מ כיון שא״א לעשות רק מצוה אחת יעשה המצוה המשובחת יותר וכמ״ש בשו"ת ח"צ (סי' ק״ו) לדחות דברי הרדב״ז מטעם זה וכן בכל כיוצא בזה כמו דאיבע"ל בשבת (דף כ"ג) נר חנוכה וקידוש היום איזה מהם עדיף תדיר עדיף או פרסומי נימא עדיף לא שייך למימר נ"ח עדיף משום אין מעבירין כי השאלה היא איזה מצוה חשובה יותר שבה יבחר ולא יעשה האחרת ולא תחול כלל ואחר דאמרינן שיקנה בעד המעות קידוש היום או שיקרב תמידין דלמחר שחשוב יותר לא חל המצוה האחרת ולא שייך שמעבירה שזה רק באם באה וחלה באיזה מקום או זמן והוא דוחה אותה המצוה בעצמו לזמן או מקום אחר מפני מצוה אחרת, וא״כ בה"ג דלא יניח גם אח"כ רק תפלה אחת יש להקדים של ראש דמקודש ולא שייך א״מ כלל, ודבר זה מוכרח דהא הרמב"ם פסק דאם שחט לשאינו תדיר תחלה זורק את דמו קודם להתדיר דס"ל דנפשטא האיבעיא בזבחים (דף צ״א) והרי שם רצה לפשוט מדתנן ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ר"ל דסובר כיון שקדש היום תחלה דמיא לשחט את שאינה תדיר ומשני כיון דאתיין כמאן דשחיטי תרווייהו דמיא, הרי דמי שזמנו תדיר ולא הגיע זמן השני דמיא כמאן דשחיט לשאינו תדיר וא״כ קשה בצבור שאין להם תמידין ומוספים הלא מוספים דהאידנא הגיע זמנם, וכן בנר חנוכה שזמנו קודם לקידוש היום ובזה דמיא

כקדים שחט וע״כ כמ״ש דכה״ג אין משגיחים על אין מעבירין כיון שאינו עושה רק מצוה אחת:

אמנם בנידון מי שטעה והניח ש"ר תחלה נראה לדעתי דהעיקר כדעת האבודרהם שיסלק ש"ר מעליו, ויניח ש"י קודם, אף אם נראה שבדין של חנוכה ושל ר"ח אין הלכה כוותי׳ וכפי מה שהוכחתי שהתוס' ס״ל דאין מעבירין עה"מ דוחה למעלת תדיר מ״מ בנידון זה עיקר כוונתו דיש לסלק תפש"ר דכמו שצריך לסלקה מידו קודם עשיית המצוה כן גם אחר שהניחה, וי״ל דבשלמא בהקדים שאינו תדיר לתדיר עכ"פ המצוה שעשה עשה כהוגן, אבל במה שהקדים תפש"ר עשה עבירה ועבר ע״מ דכ"ז שבין עיניך יהיו שתים ולכן צריך לתקן ולהניח כדינו, ודקדקתי כן מדברי הרמב״ם בפי' המשנה (פ"י דעירובין) שעמ״ש המוצא תפילין מכניסן זוג זוג פי׳ והוא שיניח של יד בידו וש"ר בראשו לפי שהוא סובר כי שבת זמן תפילין ור"ג אמר שבת לאו ז"ת וכו' ומפני זה מצילן שנים שנים, ר"ל שיקשר שנים של ראש בראשו ושל יד בידו, הנה דקדק שלת"ק דס"ל שבת זמן תפילין יניח ש"י קודם ש"ר ולר״ג דסובר שבת לאו ז״ת ישנה ויניח ש"ר קודם ש"י להורות שלא הניחם מפני מצותן שהדין הוא דש״י קודם, וראיתי בס' מעשה רוקח שעמ״ש הרמב״ם (פי"ט מה׳ שבת) המוצא תפילין בשבת וכו' כ׳ שיש נוסחא בדברי הרמב״ם מניח של ראש בראשו ושל יד בידו והוא כי אחר שס"ל דשבת לז״ת יהפך סדר הנחתן ולא יניחם כמצותן ש"י תחלה, הרי שבדקדוק כתב רבינו הגדול כן, ומבואר שבמה שמניח ש"ר תחלה לא עשה כמצותו, וכן במדרש שה״ש (על פסוק כמגדל ועל פסוק שיניך) אמר ולא נפקד ממנו איש שלא הקדים א׳ מהם תפש"ר לתש"י שאילו הקדים א׳ מהם תש"ר לתש"י היו נופלים במלחמת מדין ולא היו מצליחים וכן בירושלמי חגיגה (פ"ב) ופ׳ ד׳ מיתות מה חובה עביד הדין חסידא חס דלא עביד חובה מן יומא אלא פעם א׳ הקדים תש"י לתפש"ר ובירושלמי פ' [ה'] דמעשר אית תנויי תני כל המצות שבפרשה מעכב הוידוי אית תנויי כל מצות שבתורה מעכבת ר' אחא בר פפא קומי ר׳ זירא אפי׳ הקדים תש"ר תפש"י א"ל אף אנא סבר כן, מכ"ז מבואר שהוא איסור וצריך לתקן ולהניח כסדר בפרט שי"ל דכה"ג לא שייך א״מ

דהא כבר קיים מצות הנחה בש"ר:

סעיף ב

ס"ק ב

אם אינו מניח אלא של ראש לבד. בשו״ת שאגת ארי׳ (ס׳ ל"ז) נסתפק במי שאין לו זרוע אם יניח תפש"ר דאף שתפש״י אינה מעכבת את של ראש י״ל דלמאי דאמרינן בכ״מ דמה שאין ראוי לבילה בילה מעכבתו וכיון שאמרו כ"ז שבין עיניך יהיו שתים צריך עכ״פ שיהי׳ ראוי לזה, עיי"ש:

והנה לפמ״ש המגי׳ במ״ל (פ"ב מה׳ בכורים הי״ד) בשם מהרד"ך דלא אמרינן כל שאינו ראוי לבילה רק היכא דאתמר בגמ׳ יש לחלק ולומר אחר שבכל המקומות שנז׳ בגמ׳ כלל זה דכל הראוי לבילה וכולי לא נז׳ רק במצוה אחת שיש בה איזה תנאי ומצוה נוספת עלי׳ כמו בלילה דמנחה (מנחות י״ח: ק"ג:) כיסוי הדם בעפר למטה (חולין פ"ג) חליצה עם קריאה (יבמות ק״ד) בכורים עם קריאה (בב"ת פ"א: מכות יח:) הפרת נדרים ע״י שיהיו ראוי לשמיעה (נדרים ע״ג) טבילה ע״י שיהי׳ בית הסתרים ראוי לביאת מים (קדושין כ"ה נדה ס"ו:) וכן מה שדברו בו הפוסקים כמו שיהי׳ העד ראוי להגדה (תוס' פ׳ ד' אחין) ומה שהקשו התוס' (מנחות יח: ד״ה ואמר יבמות ק"ד ד"ה ואמר) שאם נקטע יד העדים יהיו פסול משום אין ראוי לבילה, וכן מ״ש הפוסקים דכשעומד בתפלה א״י לענות קדיש או קדושה משום א"ר לבילה ואינו כעונה. בכל אלה היא תנאי במצוה הזאת עצמה. משא״כ תפש"י וש״ר שהם שני מצות נפרדות. מנ"ל שנאמר דמשום דא״ר למצוה אחת לא יהיו ראוי למצוה השני׳. ואף לדעת הרמב"ם שחשב מצות קריאה והבאת בכורים לשני מצות, ואף למה שהקשו התוס׳ במנחות (דף ס"ב) ובכ"מ על הא דערל וטמא משלחין קרבנותהם שנאמר כיון שא"ר לבילה לסמוך תהיו סמיכה מעכבת הגם שהסמיכה היא מ״ע בפ"ע בכ"ז היא עכ"פ מצוה נטפלת אל הבאת הקרבן ולא תצויר בפ״ע וכן קריאה נטפלת אל הבאת בכורים ול״מ בפ״ע. אבל תש״י וש״ר שכ״א מצוה בפ״ע ויוכל לעשות זה בלא זה מנ"ל לחדש בזה הא דאין ראוי לבילה שלא מצאנו דוגמא לזה בגמ' ופוסקים, אך כבר ראינו דוגמא לזה בדברי הרמב"ן במלחמותו. שפי׳ הא דסדין בציצית ב"ש פוטרים משום דלא דרשו סמוכים להתיר כלאים בציצית והא דקתני פוטרים ולא קתני אוסרים משום דפטרי אפי׳ מלבן. דאף דהתכלת והלבן אין מעכבים זא״ז מ״מ בעי שיהי׳ ראוי לתכלת דהתורה אמרה ועשו להם ציצית ונתנו פתיל תכלת וכל שא״ר לתכלת א״ר גם ללבן מבואר שגם בשני מצות נפרדות שאין מעכבים זא״ז שייך הא דא"ר לבילה. וא"ל הא הרמב"ן לא כתב זה אלא לב״ש, וא״כ הרי ראי׳ להפך מב״ה דמחייבים אע״ג שאסרו תכלת משום כסות לילה ואין ראי׳ לתכלת מצד איסור דרבנן ואעפ"כ ראוי ללבן להרמב"ן. והרי בבב"ת (דף פ״ב) עמ"ש דבקונה שתי אילנות דמסופק אם קנה קרקע או לא צריך לשלחן ע״י שליח כדי שיפטר מקריאה ולא יביאם בעצמו דיתחייב בקריאה וא"ר לקרות וכל שא״ר לבילה בילה מעכבת בו. ומק׳ מכדי פסוקי נינהו ליקרי ומשני רב אשי משום דמחזי כשקרא, ורב משרשיא תי׳ דלמא אתי לאפקינהו מתו״מ, אע״ג שזה רק גזירה דרבנן מבואר דמה שא"ר מדרבנן ומדאו׳ ראוי מקרי אין ראוי לבילה. וא״כ סדין בציצית דא"ר לתכלת מדרבנן מדוע יטיל בו לבן וע״כ דלא אמרה הרמב״ן רק לב"ש, ז״א דהא כבר בארתי בארץ יהודה (סי׳ י״ג סק"א) שהרמב״ן אזיל לשטתו דס״ל בהשגותי׳ על הרמב"ם במנין המצות בשורש השני שדברי חכמים אינם אלומים לחשב כד"ת ממש. ויסבור כמ"ש בש"מ שם בשם תוספ׳ הרא״ש דהאי פרכא שמק' והא אין ראוי לבילה ליתא אלא לרב אשי שמפ׳ טעמא משום דמחזי כשקרא וזה א״ר מדאו׳ אבל לרב משרשי׳ דמפרש טעמא משום הפקעה דתו״מ מקרי ראוי לבילה דמה שא"ר מדרבנן אין מועיל מדאו' להרמב"ן, ולא עוד אלא שהנ״י והרז״ה פי׳ הא דסדין בציצית ב״ש פוטרים הוא מדרבנן משום גזירה דכסות לילה והא דלא קתני אוסרים משום דפטרי אפי' מלבן דכיון שאין ראוי לתכלת מדרבנן א"ר גם ללבן והלכה כב״ש בהא לשיטתייהו והם ס״ל דמה שא"ר לבילה מדרבנן מעכבת לדאו׳. עכ"פ ראינו שגם בשני מצות נפרדות שייך הא דא״ר לבילה. וכבר חקר בשו״ת (ש"א ס׳ ל״א) אם טו״א יכולים ללבוש סדין של פשתים עם ציצית לבן כיון שמחמת ספק א״ר לתכלת עי"ש. וכבר הוכיחו התוס׳ (בזבחים ע״ד: ד״ה והא מנחות ס״ב: ד"ה וכן) מדברי הגמ׳ בב״ת (דף פ״א) שגם כשא"ר מחמת ספק מקרי א"ר לבילה ולפ״ז י״ל שפיר גם בתש"י וש"ר הגם שהם שני מצות שייך בי׳ א"ר לבילה וגידם שא"ר לתש״י לא יניח גם של ראש:

והש״א הביא ראי׳ לחיוב ממ״ש בעירכין (דף ג') הכל חייבים בתפילין כהנים לוים וישראל ופריך פשיטא. ומשני כהנים אצטריך לי׳ סד"א הואיל וכתיב וקשרתם והיו לטוטפות כל היכא דאיתנייהו במצוה דיד איתא במצוה דראש והני כהנים הואיל וליתנייהו במצוה דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהי' דבר חוצץ, במצוה דראש נמי ליתנייהו קמ"ל דלא מעכבא אהדדי כדתנן תש״י א"מ את ש"ר. הרי דאע״ג דכהנים בעבודתם א"ר לתפילין דיד בכ״ז אינו מעכב עכ"ד. אולם יש לדחות ראי׳ זו דכהנים בעבודתם הם ראוים מצד עצמם רק שאיסור אחר מעכב עליהם שלא יהי׳ חציצה בין בגדי כהונה להתפילין. משא"כ גידם אינו בר אותה מצוה כלל. ואין להביא ראי' שאין חילוק לענין א״ר לבילה בין אם אינו ראוי מצד עצמו ובין אם אינו ראוי מצד איסור אחר דרביע עליה. ממ״ש בפרק כיסוי הדם (דף פ״ג ע"ב) מוקדשים מ״ט אין כיסוי נוהג בהם אילמא משום דר' זירא דאמר השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה והכא לא אפשר היכי ליעבד, ליתבי׳ ולבטלי׳ קמוסיף אבנין לא לבטלי׳ הוה חציצה. נהי דלמטה לא אפשר, למעלה אפשר למיעבד כיסוי. מי לא תניא ר׳ יונתן בן יוסף אומר שחט בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות׳ ומשני כר׳ זירא דאמר כל הראוי לבילה וכו'. וא״כ הרי שם ראוי לכיסוי מצד עצמו רק מצוה אחרת מעכבת שהוא מה שאסור להוסיף אבנין או להיות חציצה בין הדם למזבח ואעפ״כ מקרי א״ר לבילה, וה״ה דכהנים בעבודתם שמצוה אחרת מעכבתם מללבוש תפש״י שיהי׳ חציצה בין ב״כ לבשרו דומה לכיסוי במוקדשים דמקרי אין ראוי לבילה מצד שהעפר יהי׳ חציצה בין דם למזבח, כי יש לחלק דהעיכוב שגבי כיסוי הוא עיכוב תמידי שלעולם לא משכחת שיתן עפר למטה במקודשים מצד שיוסיף אבנין, או שיהי׳ חציצה, אבל גבי כהנים ראוים הם ללבוש תפש״י כשיניחו עבודתם, ובכל שעה יכולים שלא לעבוד ויתחייבו בתש"י וא"כ הוי ראוי לבילה, וראי׳ לזה ממ"ש ביומא (דף ז') שהקשה ר״ש לר״י (שס״ל דאם אין הציץ על מצחו אינו מרצה) שכ״ג ביוהכ״פ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה, והרי שם אומר דבנשבר הציץ גם ר״ש מודה שאינו מרצה דכתיב על מצחו ונשא ראוי למצח מרצה אינו ראוי על מצח אינו מרצה, ואעפ״כ ס"ל דכ"ג ביוהכ"פ מקרי ראוי למצח, וע״כ דכיון שהכ"ג יכול ללבוש שמנה בגדים כמ״ש (שם דף י״ב) אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו וכו׳ (רב פפא) [אביי] לובש שמונה ומהפך בצנורא מקרי [לוח התיקון: ראוי לבילה] וכ"כ הט"ז בא״ח (סימן ל״ב) לענין אם נמצא נגיעה בס״ת בשבת כיון שיכול לתקן רק (לוח התיקון: ראוי לבילה) איסור שבת רביע עלי׳ מקרי ראוי לבילה, וגם הש״א בעצמו כתב סברה זו בתשובה (סי׳ ו׳) וא"כ אין ראי' מגמ' דעירובין הנ"ל לענין גידם, אך יש להביא ראי' ממ"ש בירושלמי (פ' היו קורא) דר׳ יוחנן בסתוא דהוה חזיק רישי' לא לביש אלא דאדרעי הרי אף שהי' חולה ולא היו ראוי ללבוש תפש"ר מ״מ לבש תש״י:

ואחרי העיון ראיתי דלא שייך כאן הא דאין ראוים לבילה, כי לא אמרינן דכל שא"ר לבילה בילה מעכבתו רק אם עדיין מחויב במצוה הזאת רק שאין ראוי לה, כמו במביא מנחה של (כ"א) [לוח התיקון: ס"א] עשרונים בכלי אחד שמחויב לבלול וא״י, ובביאת מים בבית הסתרים שגם עתה צריך שיהיו ראוי לזה וכן בקריאה דחליצה שהקריאה שייכה למצות חליצה משא״כ בגידם שפטור מתש״י לגמרי ואין המצוה עליו כלל א״צ שיהי׳ ראוי לבילה דבמכות (דף י״ח) אומר ומי אמר ר״א הכי (דקריאה לא מעכבא) והאמר ר' אלעזר א״ר הושיעא הפריש בכוריו קודם לחג ועבר עליהם החג ירקבו מאי לאו משום דלא מצי למיקרא עלייהו ואי ס"ד קריאה לא מעכבא אמאי ירקבו, ומשני כר' זירא דאמר כל הראוי לבילה וכו׳, ובכ"ז הלא שנו במשנה (פ"א דבכורים) יש מביאים וקוראים הגר וכו׳ יש מביאים ולא קוראים ואלו מביאים וקוראים האפיטרופסים וכו' מן החג ועד החנוכה מביא ולא קורא והשתא כל אלה דאין ראוים לקריאה איך מביאים וע״כ דכיון דלא אתחייבו בקריאה כלל לא שייך הא דאין ראוים לבילה ורק אם הפריש קודם החג שכבר אתחייב בקריאה צריך שיהי׳ ראוי לקריאה, וה״ה בגידם אף שנקטע ידו אחר שנעשה בר מצוה בכ״ז אחר שלדעת הרמב״ם לילה ושבת לאו ז"ת וא"כ בכל בקר מתחיל חיוב חדש וכיון שבעת שנתחייב בתפילין בבקר לא חל עליו חיוב הנחת תש״י דומה כמפריש בכוריו אחר החג שמביא ואינו קורא דכיון שלא חל עליו חובת קריאה לא אמרינן כל שאינו ראוי לבילה ואל תשיבני דהתינח בגידם וכן מה שר׳ יוחנן לא הניח רק תפלה אחת משום שלא חל עליו מצות הנחת תפלה האחרת אחר שהי׳ חולה בראשו, אבל איך תפרנס ברייתא דעירכין דהכל חייבים בתפילין כהנים, ואם לבש הכהן בג״כ אחר שעלה ע"ה שכבר חל עליו מצות הנחת תפש״י בהאיר השחר ועתה אינו ראוי לבילה ה״ז דומה להפריש בכוריו קודם החג ועבר עליהם החג דירקבו דכיון דאתחייבו בקריאה צריך שיהי׳ ראוי לבילה וכן כאן שכבר נתחייב להניח שתים צריך שיהי' ראוי לכ"ז שבין עיניך יהיו שתים, ואף שכתבנו למעלה דכהנים בעבודתם כיון שראוים מצד עצמם ורק איסור אחר מעכבתם מקרי ראוי לבילה עדיין יקשה לפי מה שהביא בשבולי הלקט בשם ר״א ב״ר שלמה שמ״ש שמע ולא ענה יצא הוא דוקא היכא דראוי לענות אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא בשמיעה ודמי לדר' זירא דאמר כל שא״ר לבילה בילה מעכבתו, הרי ס"ל דגם בה"ג הו"ל א״ר לבילה, ע"ז אשיב לך דהנה ברייתא זו דעירכין שאומר דכהנים בעבודתם חייבים עכ״פ בתש"ר סותרת לברייתא דזבחים (דף י״ט) דשם אומר על מ״ש דכהנים בעבודתם אם הניחו תפילין חוצצת, והתניא שפטורים מן התפילין ואם הניחו אינה חוצצת, ומשני הא דראש הא דיד הרי שפטורים מן תש״ר רק שאם הניחו אינה חוצצת, וכבר התפלא בזה בשו״ת ש״א שם לדעת הר״ן וסייעתו שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפי׳ יכול לקיים שניהם איך אמר בעירכין דכהנים חייבים בתפילין ונדחק למצא שמ״ש בברייתא דעירכין דכהנים חייבים בתפילין מיירי בלובש הבגדים להקריב חטאת העוף הבא על הספק שא"א לו ללבוש תפש"י דדלמא קרבן גמור הוא והוה חציצה ומ״מ אינו פטור מתפש"ר דדלמא לאו קרבן הוא ולא הוה עוסק במצוה, והוא דוחק גדול דאחר שאמר ריב״י (בנזיר דף כ"ט) מנין לחטאת העוף הבא על הספק שאינה נאכלת ת"ל והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר וכו' א"כ מקיים בהקרבה זו מצוה דאו׳ ומקרי שפיר עוסק במצוה, אבל באמת לק"מ דמה שעוסק במצוה פטור מן המצוה הוא רק אם עוסק במצוה לא אם שוהה במצוה דא״כ הלובש ציצית יפטר מן התפילין, וא"כ אם לובש בגדי כהונה ואינו עוסק בעבודה פשיטא דחייב להניח תפש״ר ואינו פטור משום עוסק במצוה דהעסק אינו אלא בשעת הלבישה אבל אחר שלבשם אינו עוסק במצותם רק משהה המצוה עליו, ומ"ש בזבחים דכהנים בעבודתם פטורים גם מתש״ר היינו בעת עסק העבודה שא״צ להתבטל מן העבודה להניח תפש״ר, או א״צ לטרוח במצות תפילין לדעת הר״ן כיון שעוסק בעבודה, ומ"ש בעירכין דכהנים חייבים בתש״ר מדבר בכהנים שלובשים בגדי כהונה בכל יום לצורך הפייס כמ״ש הרמב״ם (פ"ד מה׳ תו״מ הא״ב) כל העבודות הללו שעושים בכל יום בפייס היו עושים אותם וכיצד היו עושים כל כהני בתי אבות של יום נכנסים ללשכת הגזית אחר שיעלה ע"ה ומלובשים הם בבג״כ והממונה על הפייסות וכו' ויוצאים לעבודה אנשים שעובדים בו ושאר הכהנים מוסרים אותם לחזנים ומפשיטים אותם את בגדי הקדש וכו', והם חייבים בתפש״ר כיון שאינם יודעים אם יפול עליהם הגורל לעבוד ויהיו עוסקים במצוה, וממילא לא קשה על ברייתא דעירכין דאיך חייבים בתפש״ר נאמר כיון שאין רשאים להניח תפש״י משום חציצה בילה מעכבת בו ופטורים גם מתפש״ר, ז״א דהא הפייס הזה שהי' להרמת הדשן הי׳ תיכף משעלה ע״ה כמ״ש ביומא (דף כ') מאימתי תורמין את המזבח בכל יום בע"ה וא״כ לבשו הבגדים קודם שעלה עמוד השחר שאז אין חייבים עדיין בתפילין ובעת שמגיע זמן הנחת תפש״ר בהאיר השחר לא חל חיוב דתפש״י כלל משום דכתיב ילבש על בשרו, ובזה לא שייך כל שאינו ראוי לבילה כמו במפריש בכורים אחר החג כנ״ל, משא״כ בזבחים מיירי שלובשם ביום לעבודה ולכן פטורים גם (מתש״י) [לוח התיקון: מתפש"ר] (ואין להקשות דא"כ פטורים אסורים מבע״ל כיון שאין ראוי לבילה להניח ש״י אין ראוי גם לתפש״ר דהא משני לה משום לוים וישראלי׳ ויוכרח לומר פטורים, ואין להקשות דהתינח לרב ששת ביומא (דף יט) שהיו מפסין בבגדי קדש אבל לרב נחמן דס"ל שם שהיו מפיסין בבגדי חול נופל התי' הנ״ל. ע"ז י"ל לפ"מ שכתבתי באר״י (ס׳ יח) דמ״ש הרמב"ם שאסור להכהן ללבוש את האבנט שלא בשעת עבודה משום כלאים. הוא לשטתו דס"ל טומאה דחויה בצבור וה״ה בכל האיסורים בשהותר איסור אצל דבר אחד הוא רק בדרך דחי׳ לא בדרך היתר כמ״ש הב״י בא״ח (סי׳ שכח) שלדעתו ה״ה שבת אצל חולה רק דחויה. וכמ"ש הרמב״ם דחויה שבת אצל חולה. וכ״כ (פ״ג מה׳ אבל) שטומאת כהן דחויה בקרובים ולכן לא אמרינן כיון דאשתרי אשתרי גם שלא בזמן מצותו אחר שגם בזמן מצותו לא הותרה רק נדחה מפני ההכרח אבל למ"ד טומאה הותרה בצבור וכן בכל האיסורים שהותרו אצל ד"א הותרו לגמרי (לדידן) [לוח התיקון: לדידי'] גם הרמב״ם מודה שמותר ללבוש האבנט אף שלא בשעת עבודה וכמ"ש בזבחים (דל"ב) מצורע היתרא הוא הואיל ואשתרי אשתרו טומאה דחוי׳ הוא להא אדחאי להא לא אדחאי. וא״כ רב נחמן לשטתו דס״ל ביומא (ד"ו) דטומאה הותרה בצבור ולדידי׳ מותר ללבוש בגדי כהונה כל היום דכיון דאשתרי אשתרי. וא״כ הגם שס"ל שהיו מפיסין בבגדי חול משום בעלי זרועות דחמסי ועבדי. מ״מ הכהנים שלא באו לפייס לבשו בגדי כהונה לפני ע"ה (כי לבישת ב״כ הוא מ"ע) ובהגיע ע"ה שאז ברכו ברכה אחת וקראו עשרת הדברות שמע והי' אם שמוע (כמ"ש בתמיד ובפ"ק דברכות) ובודאי לבשו אז תפילין דכל הקורא ק״ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר. ולא הניחו רק תפש״ר לא תפש״י משום חציצה. ולא קשה מדוע הניחו ש״ר הלא העוסק במצוה פטור מן המצוה דאז לא עסקו בעבודה וכן ל"ק הלא כל שאין ראוי לבילה דכ״ז שבין עיניך יהיו שתים הבילה מעכבתו דכיון שלבשו ב״כ קודם ע"ה לא חל חיוב הנחת תפש״י בבקר ולא שייך גבייהו כל שאין ראוי לבילה:

אולם עדיין י"ל דהתינח להרמב"ם שפוסק דלילה לז״ת אבל למאי דפסק בטוש״ע דלילה ז"ת נופל תירוץ הנ״ל. ואף למה שהזכרתי באר"י סי' כ"ה (סק״א) בשם הריטב״א שכתב דכיון דלילה ז״ת הלכה ואין מורין כן מפסקי לילות מימים וצל"ב עליהם בכל בקר אף למ"ד סוכה יום אחד. זה לענין ברכה אבל לענין שיוחשב כאלו אין כאן חיוב תפילין בלילה תליא בחקירה שחקרתי באר״י (סי׳ יג) אם מה שאין ראוי מדרבנן מקרי אינו ראוי מה״ת ע״ז יש לומר כיון שהוא פלוגתא דתנאי אם לילה ז"ת או לא י״ל דברייתא דעירובין אתיא כמ"ד לילה לאו ז״ת ולפ"ז יהיו נ״מ לדינא גם לדידן שמי שנקטעה ידיו אז קודם שבת הראשון פטור מתפש"ר כיון שבשבוע זו נתחייב בתש״י הוה כהפריש בכוריו קודם החג דאמרינן בי' כל שא״ר לבילה וראיתי בשו״ת בשמים ראש (סי' ק) כ' שמי שאין לו זרוע פטור מתפילין ש״ר והביא ראי' מלשון הברייתא אין לו זרוע פטור מן התפילין שמשמעות הלשון שפטור לגמרי גם מתש״ר. ולמ״ש אין ראי' מזה די"ל דברייתא זו אתיא כמ״ד דשבת ויו״ט זמן תפילין. ולדידי׳ בנקטע ידו אחר שנעשה בר מצוה קרינן בי׳ תמיד כל שאינו ראוי לבילה להניח ש"י אינו בוהי׳ לטוטפות. כיון דאתחייב בתש"י ולא היו שעת פטור בינתים. כי לילה ושבת זמן תפילין:

אמנם הרמב"ם רוח אחרת אתו שכתב (בפ"ד מה' בכורים הי״ג) הביא בכוריו מאחר חג הסוכות ועד חנוכה אעפ"י שהפרישן קודם החג מביא ואינו קורא. הרי ביאר דלא כסוגיא דמכות דאמר ר״א א״ר הושיעא דהמפריש בכורים קודם לחג והביאן אחר החג ירקבו. וכתב הכ"מ שדחה סוגי' דמכות מפני סוגיא דהשולח (דף מ"ז ע״ב) דאמר ריב"ח בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא. ולדברי ר׳ הושיעא הול"ל ירקבו כיון שנראו לקריאה הרי דפליג עליו עכ״ל. אולם הלא בתוס' בגיטין (שם ד"ה מביא) ובבב״ת (דף פ"ב ד״ה בצרן) הביאו בשם הירושלמי שחלק דמ״ש ריב"ח בצרן ושגרן ביד שליח מיירי שהי' בדעתו מתחלה לשגרן ביד שליח דלא נראה לקריאה ולא פליג עם ר׳ הושיעא. וכ״כ הרשב"א בבב"ת והר״ש והרא״ש בפי' בכורים. ולמה נטה הרמב״ם מדברי הירושלמי ועשה מחלוקת ביניהם בחנם. ועוד שהרמב"ם עצמו (שם פ״ב הכ״א) כתב המפריש בכוריו להעלות בידו לירושלים לא ישלחם ביד שליח ואם לקטם מתחלה ע״מ לשלחם ביד שליח ה"ז מותר לשלחם שהוא לכאורה חלוקו של הירושלמי שהביאו התוס׳ וסייעתם.

אולם אחרי העיון ראיתי שהרמב״ם הוציא דבריו מן הירושלמי עצמו. וז״ל הירושלמי (פ״א דבכורים) שליח. ר' יסא רשב״ל בשם ר׳ יוחנן כשלקטם לשלחם ביד אחר, אבל אם לקטן להביאם הוא לא ישלח ביד אחר ולא מחסל לה ר׳ יונה מחסל לה ר' זעירא ר' אמי רשב״ל בשם ר' הושיעא כשלקטם לשלחם ביד אחר אבל אם לקטם להביאם הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הבכורים שנראו ליתר בקריאה אין ניתרים אלא בקריאה. א״ר מנא אע"ג דלא אמר ר׳ יסא הדא מלתא אמר דכוותי׳ נהיראת כדאיתאמרת הדא דר׳ הושיעא ואריב"ח מתניתין פליגא הפריש בכוריו ואח״כ מכר שדהו מביא ואינו קורא. קיימוהו משנתן דעתו למכור משעה הראשונה. והתנינן יבש האילן נקצץ האילן. ביבש בשעה הראשונה. וקריאה מעכבת. אר"ש בר רב יצחק הראוי לקריאה אין קריאה מעכבת (פי׳ אבל הבלתי ראוי מעכב) לקטם לשלחם ביד אחר לא ישלחם ביד אחר שמא ימלך הוא להביאם. ר' אבוה בשם ר' יוחנן היורש מביא ואינו קורא. מה אנן קיימים אם יורש בחיי אביו שלוחו הוא וכולי אלא כי אנן קיימים כשהיו אביו חולה או מסוכן. עכ"ל והרמב״ם מלבד מה שלא פסק כר׳ הושיעא שהנראה לקריאה אין ניתר אלא בקריאה כנ"ל הנה כתב (פ"ד ה"ה) הפריש בכוריו ומכר שדהו מביא וא״ק ולא התנה שדוקא בשנתן דעתו למוכרה כמ״ש בירו'. ושם (הי״ב) הפריש בכוריו ויבש המעיין או שנקצץ האילן מביא וא״ק ולא התנה שהי׳ יבש בשעה הראשונה כמ״ש בירו׳. (ג) שם (ה״ח) הפריש בכוריו וחלה והרי הוא מסוכן זה שראוי ליורשו מביא וא״ק. שמבואר ג"כ דלא ס״ל כריב״ח דכל שנראו לקריאה אין ניתרים אלא בקריאה. אולם יפלא הלא דין זה הוציא מן הירושלמי שאמר כן ר״א בשם ר' יוחנן וא״כ הירו׳ סותר דברי עצמו. מכל זה מבואר שהרמב"ם דייק וגמיר פי׳ הירו׳ בדרך ישר ונכון. כי יש להבין מה ז"ש ר׳ יסא בשם ר' יוחנן ולא מחסל לה ר' יונה מחסל לה שא"ל ביאור מ״ש ר׳ מנא אע"ג דלא אמר ר' יסא הדא מלתא אמר דכוותי׳ מהו פירושו וזה ביאורו לדעת הרמב"ם ר' יסא שאמר בשם ר' יוחנן כשלקטן לשלחם ביד אחר אבל אם לקטן להביאם הוא עצמו לא ישלחם ביד אחר לא מחסל לה. פי' שלא סיים בה הטעם של ר' אושיעא שכל בכורים שנראים לקריאה אין ניתרים אלא בקריאה. שלפי הסיום של ר׳ אושיעא הדין הוא שאם שלחם ביד אחר ירקבו. ור׳ יסא לא ס"ל כן כי ס״ל כריב"ח בגיטין שחולק על ר׳ הושיעא. וכמ״ש הכ"מ. ומה שאמר שלא ישלחנו ביד אחר היא רק לכתחלה כדי לקיים מצות קריאה לא לפסול בדיעבד. אבל ר' יונה מחסל לה ר״ל סיים הטעם של ר' הושיעא וס״ל שפסול גם בדיעבד. וא״כ ר׳ יוחנן חולק על ר' אושיעא בזה. ואמר ר' מנא שאעפ״י שר׳ יסא לא אמר הדא מלתא אמר דכוותי'. שמשמעותו שסובר כר׳ הושיעא כי ר׳ זירא א״ל אם זוכר שבעת שאמר ר׳ הושיעא דבר זה חלק עליו ריב"ח והקשה עליו ממתניתין דהפריש בכוריו ואח"כ מכר שדהו וכן ממתניתין דיבש האילן ור' יסא השיב אז שקיים משניות אלה לשטת ר׳ הושיעא דמיירי שנתן דעתו מתחלה למכור ושיבש האילן תחלה שלא הי׳ ראוי לקריאה וע"ז שואל לר׳ הושיעא וכי קריאה מעכבתו והשיב לו שכל שא״ר לבילה בילה מעכבתו. ולפ"ז מבואר בירושלמי גופי' שר׳ יוחנן מחולק עם ר׳ הושיעא וכן ריב"ח מחולק עמו. וכדברי הכ"מ ולכן אמר ר׳ יוחנן לשטתו היורש מביא ומוקים לה בשהי' חולה או מסוכן כי ר׳ יוחנן לא ס"ל כר׳ אושיעא. ובזה מיושב מה שבירושלמי אמר לר׳ אושיעה לקטם לשלחם ביד אחר לא ישלחם ביד אחר (משום שמא ימלך להביאם בעצמו) והרמב"ם (סוף פ״ב) כתב להפך. משום שזה דוקא לר' אושיעה שלדידי׳ אם חשב להביאם בעצמו ושלחם ביד אחר ירקבו לכן חושש גם אם לקטם להביאם ביד שליח פן ימלך להביאם בעצמו אבל לריב״ח שפסק הרמב"ם כוותי' אין לחוש לזה כיון שכשר בדיעבד. ולכן לא הביא הרמב"ם כל הנאמר בירושלמי כנ"ל שכ״ז לר׳ אושיעה וריב"ח פליג עליו. ולפ״ז להרמב"ם גם אם נראו לקריאה לא אמרינן (בין) [בי'] כל שא״ר לבילה וכולי כיון שעתה פטור מקריאה ולא אמרן זאת רק בקונה שתי אלנות שיש ספק שמא גם עתה חייב בקריאה.

וא"כ בנידון שלפנינו מי שנקטעה ידו או שנעשה בו מכה על שאין ראוי להניח תפש"י לדעת התוס׳, באותו השבוע פטור מתפש״ר כיון דאתחייב בתש״י דלדידן לילה ז״ת אמרינן כל שאין ראוי לתש"י גם בש"ר אינו עד שלאחר שבת ויו״ט דכיון ששבת ויו״ט [לאו] זמן תפילין ואחר שבת כבר פטור מתש״י ולא אמרינן בי' כל שא״ר לבילה כנ"ל ולדעת הרמב"ם לא מבעי' ביום שאחריו בודאי חייב בתפש״ר דלהרמב"ם לילה לאו ז״ת אלא אף באותו יום חייב שלדעת הרמב"ם כיון שעתה אין עליו מצוה זו אף דאתחייב בה תחלה מ״מ לא שייך בי׳ כל שא"ר לבילה:

תוכן העניינים

ארץ יהודה על ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה