ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
תולדות
חלק א
(בראשית כה יט)
ואלה תולדות יצחק בן אברהם. במדרש גיל יגיל אבי צדיק גילה אחר גילה בזמן שהצדיק נולד. יש לפרש במ"ש מפני מה תלמידי חכמים אין מצוין לצאת מבניהם ת"ח מפני שלא ברכו בתורה תחלה. הענין כי ראינו זוהמא של תרח היה קשור לבוד באברהם ומצד זה הוכרח להוליד את ישמעאל ממותרות הזוהמא והפסולת ונתברר יצחק עולה כליל קודש לה' וגם על יצחק אמר כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק להוציא את עשו שהיה ממותר השמרים שהיו תוספין עדיין בין הטוב של יצחק ונתברר עשו לקליפת הפסולת ויעקב פרי חמד לב מובחר זך ומזוכך עד שהיה מטתו שלמה ובאמת לולא כח אברהם שהיה כח גדול לסנן את השמרים לא היה עדיין הזוהמא מבוררת ולא היה באפשר שיהיה מטת יעקב שלמה וע"ז כי ביצחק יקרא לך זרע. לך דייקא שמצדך שיצחק צדיק בן צדיק שוב יהיה זרעו נקרא קודש הלולים לה' ולא יהיה פסול במטתו. ועל זה אמר מפני מה ת"ח אין מצוין לצאת מבניהם ת"ח כי מה שנמצא שבני הת"ח בעצמם אינם ת"ח אינו מן התמיה כי עדיין לא נתבררה הזוהמא המסוכה מצד אבי הת"ח שהיה ע"ה. אבל בן הת"ח שבו צריך שיהיה הבירור הראוי על ידי כח האבן למה אין בניו תלמידי חכמים ועל זה אמר מפני שלא ברכו בתורה כי אור הגנוז גנזו הקב"ה בתורה ועל ידי כן אמרו המאור שבה מחזירו למוטב כן שמעתי בשם החסיד מו"ה משה ליב מסאסוב נפשו בצל החיים שר"ל שאור הגנוז בתורה מאור שנברא בששת ימי בראשית הוא מתעוררת בכחה נוגה כאור תהיה לגרש כח הרע לצרף ולברר וללבן ועל ידי שלא ברכו בתורה לעורר אור העליון הגנוז בתוכה לא נתבררו הסיגים וזה שאמר גילה אחר גילה בזמן שהצדיק נולד גילה מצד עצמו ושמחה כפולה שבו תכנע הרע אל הקדושה ובניו יהיו כשתילי זיתים שמן משחת קדש. וז"ש אלה תולדות יצחק שהיו תולדות מנגדים בכרס אחד. וזה היה לס' על גמר הבירור כמ"ש ברי לבב זה בא על ידי מה שאברהם הוליד את יצחק ועל ידי כן היה הבירור הראוי צדיק בן צדיק. ובזה מ"ש במדרש אצל זה ויהי בימי אחז אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון כל העולמים ווי שמלך אחז אמר להם בן יותם הוא ואביו צדיק ואינו יכול לפשוט את ידו בו יבואר במ"ש במדרש כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא ניצול אברהם אבינו מאור כשדים רק בזכות של יעקב עפמ"ש במדרש פרשת צו דאהרן ניצל בשביל בניו ומביא מזית ותאנה פסולים למערכה שבניהם מצילים אותם והכוונה דמדת הדין רצה באמת שלא ינצל אברהם מצד שראה שעדיין לא נתברר הכל ועתיד ישמעאל ועשו לצאת לזה לא היה יכול להנצל בשביל שעדיין עשו עתיד לצאת ולא היה יכול להנצל רק מצד שעתיד לצאת ממנו זרע קודש מטה שלמה וסוף כל סוף יוגמר התיקון באחדות גמור. וזה פי' המדרש אלה תולדות יצחק על ידי הולדות יצחק שהוא יעקב שהוא עיקר התולדה שעיקר הוא הפרי ולא הקליפה על ידי זה אברהם הוליד את יצחק ואם לא כן היה ניצול מאור כשדים ולא היה יצחק בעולם וזה שאמר שהשיב הקב"ה כיון שאביו צדיק בודאי בו גמר הזוהמא ומוכרח שיהיה לו בן צדיק כי נשאר הכח בתולדה כמו שהיה חזקיה משיח ה' ודוק:
עוד יבואר במ"ש תולדותיהן של צדיקים תורה ומעשים טובים. ובאור הדברים כי עיקר הלידה הוא על אצילות הנפש. והנה בהיות הצדיק עולה במדרגות שליבת הסולם מוליד את עצמו וקונה לו נשמה יתירה ונפש גבוה מעל גבוה שהוא הלידה האמתית כמ"ש בזוהר הקדוש כד אתיליד יהבין ליה נפשא זכה יתיר יהבין ליה רוחא זכה יתיר יהבין ליה נשמתא וכו' הרי בכל עת ועונה מוליד את עצמו על דרך אלה תולדות נח נח בעצמו. וזה שאמר אלה תולדות יצחק היה זה בעצמו מה שאברהם הוליד את יצחק בבחינה זו היה גם כן תולדות יצחק להוליד את עצמו על כנפי רוח ונשמה ועל דרך מבוא הפנימה לברי לבב ולמתק הענין מאד על פי מ"ש בזוהר הקדוש דא"ל אחר אסתרס ולא עביד פרין והכוונה כי הלידה בא על ידי מוח הדעת המכריע בין שני הקצות ולסט"א חסר מהם מוח הדעת כמו שידוע בשנים אנשים מרגלים לזה לא עביד פרין. והנה מבואר בין חכמי האמת כי לולא שנעקד יצחק על הר המוריה לא היה ראוי להוליד כי היה דין הקשה והלידה מן הנמנע זולת מצד מוח הדעת המכריע וכל עיקר העקידה היה שכללו אברהם במדתו כמ"ש וילכו שניהם יחדו ואי אפשר להכלל גבורה בחסד רק על ידי קו האמצעי ע"ש החיים המכריע ביניהם הוא מדת יעקב המכריע בין שני הקצות ומאז הוליד נשמת יעקב בכח ההכרעה שהוא אמת ליעקב ועל זה אמר שאברהם הוליד את יצחק שעל ידי העקידה נתן בו כח הלידה על ידי מוח הדעת. ולזה אז נתבשר לו שנולדה בת זוגו והוא תולדות יצחק מדת יעקב שנולדה אז וז"ש אלה תולדות היה בעצמו מה שאברהם הולידו שבשעת העקידה נולד אמת ליעקב שהוא תולדות יצחק:
חלק ב
(בראשית כה יט)
אברהם הוליד את יצחק. ברש"י לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה שינה הקב"ה קלסתר פניו דומה לאברהם והיו הכל אומרים אברהם הוליד את יצחק. יל"ד הא עיקר מניעת הלידה היתה משרה כמ"ש אין לה ולד אפילו בית ולד לא היה לה ואברהם באמת הוליד עוד מקודם את ישמעאל ואם כן מה ראוי לומר מאבימלך נתעברה שרה אחר שכל הלידה היה על פי נס לא עביד רחמנא ניסא לשקרא ואברהם ידע שהיה ראוי להוליד ונפרש במ"ש במדרש יבש חציר נבל ציץ זה אבימלך וה' עצר כל רחם לבית אבימלך ודבר אלהינו יקום לעולם וה' פקד את שרה. מה שייך זה לזה וי"ל כי באמת כבר הבטיח הקב"ה על ידי המלאכים שאברהם יוליד בן בשנה ההיא. אך עתה שנלקחה לבית אבימלך יש לדון שהבטחת הקב"ה לא נתקיימה רק מה שהולידה היא משום כיון שנחשדה מאבימלך כתיב ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת לזה נפקדה ולא יאמר שנתקיימה ההבטחה גם זולת החשד לזה אומר יבש חציר זה אבימלך וה' עצר כל רחם ומבואר שם דאפילו נקבים של שכבת זרע נסתמו ואם כן בלא זה אין חשד שבא עליה ועל כן מה שהולידה היה על ידי הבטחת הקב"ה וז"ש ודבר אלהינו יקום לעולם וה' פקד את שרה כאשר דבר דוקא לא על ידי החשד ודוק. ומה שכתב שבאמת ליצני הדור לא היו חושדין את שרה הצדקת גם אי אפשר להתלוצץ כן מטעם הנ"ל רק שהם אומרים שלא נתעברה על ידי הבטחת הקב"ה רק על ידי שנלקחה לבית אבימלך ומחמת חשד של אבימלך נתעברה שרה נתעברה כטעם ונקתה ונזרעה זרע אם היתה עקרה ויצאה הדומה בקלסתר פני אברהם האדם הגדול בענקים ודוק:
חלק ג
(בראשית כה כ)
ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו וכו': יש לפרש הטעם מה שמהר יצחק לקחת את רבקה עם שעדיין היתה קטנה והי' צריך להמתין ג' שנים שתהא ראויה לביאה. ובאמת אמרו המשחקים בתינוקות וכו'. יש לומר שחשש יצחק פן על ידי שתהיה בבית אחיה הרמאי תלמד ממעשיו אך באמת עונת הפעוטות לשתהיה בת דעת ללמוד ממעשיו הוא כבת שש ושבע ולמה מהר מבת ג' ויש לומר ממה שאמרו גבי אליעזר בו ביום יצא ובו ביום בא. ויש לומר הטעם כי בתואל בלילה ההוא מת ואם היה בא ביום שלאחריו אי אפשר לקדשה קידושין גמורים מדאורייתא כי קטנה מקדשה אמה ואחיה מדעתה יוצאה במיאון לזה עשה הקב"ה וקצר לפניו את הדרך שיבוא בו ביום. ומה שלא המתין עד שתגדיל ותקדש את עצמה הוא שלא תלמוד ממעשי אחיה הרשע. וזה שאמר הכתוב ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה אף על פי שהיתה קטנה לזה אמר שלא רצה להמתין עד היותה כבת שש ושבע עם שלא שייך הטעם שמא תלמוד ממעשיהם משום שהיתה בת בתואל והגיעה עתה למות בעונה ההוא ומה שלא המתין עד שתגדיל מפני שהיא אחות לבן ותלמוד ממעשיו ומה שלא נשא אשה אחרת גדולה בשנים לא שיקח קטנה בת ג' שנים לזה אמר לו לאשה שהיא היתה בת זוגו המיוחדת לו מארבעים יום קודם יצירת הולד:
חלק ד
(בראשית כה כא)
ויעתר לו ה'. פירש"י ולא לה. לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן רשע שהוא פחות ונראה דבאמת גם רבקה נענית. אך עפמ"ש דכל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים. וא"כ רבקה הוכרחה לתלות בזכות עצמה ותלי לה בזכות יצחק ויצחק שהיה בן צדיק תלי בזכות אביו ותלי לי' בזכות עצמו ועז"א שאינו דומה וכו' שצדיק בן צדיק מקטין עצמו בתפלתו ותולה בזכות אחרים:
חלק ה
(בראשית כה כב)
אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה'. ע"ד הדרוש יל"פ עפמ"ש כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש והטעם כי הלא מוזהרים על השתוף ואסור וליכא דבר אחר זולתו יתב"ש עד שבא ר"ע ודרש לרבות ת"ח. והנה לולא שדרשה ר"ע יש ח"ו פ"פ למינים לטעות על השתוף. והנה ב"נ אינם מוזהרים על השתוף אבל ישראל במ"ש אנכי ה' אלהיך פתח להם שמי השמים וכל אשר בהם שאין אחר בלעדיו והוזהרו על השתוף וז"ש כאשר ראתה רבקה שע"פ בית הכנסת וכן על פתח ע"ז הולד מפרכס לצאת והיא לא ידעה כי תאומים בבטנה סברה שילד אחד הוא ויעבוד בשתוף. ועז"א למה זה אנכי ה' אלהיך שהוזהרו ישראל על השתוף לטעות ח"ו והוא בדרך הלצי:
חלק ו
(בראשית כה לג)
וימכר את בכרתו ליעקב. בברכות חזו מה בין בני לבן חמי דאלו בן חמי אע"ג דמדעתיה זבנה לבכורתא כתיב בי' וישטם עשו וכו'. נראה לפרש לשון דמדעתי' עפמ"ש האר"י בדרוש הקליפות במ"ש בזוה"ק דא"ל אחר אסתרם ולא עביד פרין כי לס"א אין להם א"פ לזכר רק שני מוחין חכמה ובינה וחסר מהם מוח הדעת עיי"ש בשנים אנשים מרגלים. ונראה דזה כוונת חז"ל שאמרו אם יאמר לך אדם אין חכמה באדום אל תאמין אין בינה באדום אל תאמין אין דעה באדום תאמין כי חסר מוח הדעת ואין רק מוחי חו"ב והוא ברור. והנה ענין הבכורה היה להקריב קרבן יסוד הקרבן מבואר בזוה"ק קרב נ' לקרב נ' שערי בינה אל צד החסד. וידוע כי א"א יוחד זה רק ע"י מוח הדעת המכריע וכל כתבי האר"י מלאים מזה וא"כ לעשו שהיה חסר ממנו מוח הדעת כי עשו הוא אדום למה זה לי בכורה וז"ש דמדעתי' דוקא (ר"ל ע"י שחסר ממנו מוח הדעת עי"ז) זכתה לבכורתא והוא נכון בעזה"ש:
חלק ז
(בראשית כז א)
ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. יל"ד תיבות מראות מיותר ונראה שרמוז למ"ש שנעשה סומא כדי שלא יראה ויבא יעקב ויטול את הברכות וזה ותכהין עיניו בכוונה שלא יראה את יעקב. וע"ד הרמז ירמוז למ"ש דע"י שהציץ יצחק בשכינה בשעת העקדה נתחייב מיתה כי לא יראני אדם וחי ונתלה לו עד זקנתו שאז כהו עיניו וסומא חשוב כמת וז"ש ותכהין עיניו מראות ולמה מראות ע"י שראה והציץ בשכינה:
חלק ח
(בראשית כז א)
וירח את ריח בגדיו ויברכהו.יל"פ כי הברכות היו בעבור האוכל שנתן לו ודבר זה מבואר בדרשות מהר"י מינץ דע"י שנהנה ממנה הוא בחשקו לפשוט מן הגשמיות והוא כעין שוחד לגוף וכענין זה היה מה שהיו הנביאים מקבלים תשורה. אך הלא בודאי יצחק אוכל חולין בטהרה היה ולא ידע מי המביא ואיך אכלם שמא אינו נזהר בטהרות. אך בסוף סוטה אמר דטהרה נטלה את הריח וע"י רוח הקודש דמרח ריחא דחמנאנא עי"ש. ועז"א וירח ריח בגדיו וידע דנזהר בטהרה ויברכהו:
חלק ט
(בראשית כז א)
ראה ריח בני כריח שדה וגו'. אמרו בתענית כריח שדה של תפוחין והתוס' כתבו זה אחרוגין. נראה כי יעקב היה בכור במחשבה ועשו בכור במעשה. וידוע דסוף מעשה במחשבה תחלה ובצלאל היה מעולם המעשה וסוף מעשה במחשבה תחלה וע"ז עשה משכן תחלה ואחר כך כלים שהיה ראשון במחשבה ועז"א לי' בצל אל היית דוקא בעולם המעשה שהוא צל לעולם המחשבה. ולפ"ז לפי העולם המעשה צריך להיות עשו הוא הבכור שהוא סוף וראשון למעשה. אמנם אמרו בשבת מה תפוח זה פריו קודם לעלין כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע ר"ל כי השמיעה היא ראשית המעשה והעשיה הוא סוף המעשה ובמעשה צריך להיות השמיעה קודם. אמנם בעולם העליון שהוא עולם המחשבה עושי דברו ואחר כך לשמוע בקול דברו דסוף מעשה במחשבה תחלה וישראל שרצו אז להיות כמלאכי השרת ובטל יצה"ר מלבם הקדימו נעשה לנשמע. וזה הענין היה בתפוח שפריו שהוא סוף המעשה הוא קודם לעליו וראש המחשבה הוא ראש גם במעשה ותוס' פירשו שם מה תפוח פריו קודם לעליו זה אתרוג. (וי"ל משום שדר משנה לשנה ובשנה הבאה העלין נשרו אבל הפרי ישנה והפרי קודם לעלין של שנה הבאה) וע"ז פרשו התוס' גם כאן שדה של תפוחיו היינו אתרוגין. וזה היה כוונת יצחק שכיון שיעקב רוצה לקבל את הבכורה וצריך שגם שיהיה ראשון במחשבה ויהיה גם ראשון במעשה כי הבכורה תלוי בזה. הנה הוא דומה בזה לריח שדה של תפוחין שפריו קודם לעליו ודוק:
חלק י
(בראשית כז כח)
ויתן לך האלהים. במדרש זש"ה (איוב כ"ט) שרשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי אמר יעקב ע"י שהייתי עוסק בתורה שנמשלה למים זכיתי להתברך בטל. לך בזכותך וכו'. ויתן יתן ויחזור ויתן. נראה לפרש עפמ"ש מתחלה נקראת תורת ה' ומשעמל בה נקראת תורתו. והנה אמרו כל העוסק בתורה טל תורה מחיהו נראה בזה כי קודם שעמל בה התורה נדמית לגשם שפוסק ואחר שעמל בה אינו פוסק כמ"ש הגיע לפרשת דרכים ניצול מכולם זה ת"ח דסלקא לי' שמעתתא אליבא דהלכתא ואז נמשל לטל והתורה ניתנת לו במתנה ואינו שוכח כמ"ש דמשה היה לומד ושוכח עד שנתנה לו הקב"ה במתנה. והנה התוס' בקידושין נתנו סימן על יניקה כל שיונק מן האילן הענף הופך פניו מן האילן ואח"כ מחזיר פניו עיי"ש לענין ערלה דמאן דאכיל דלאו דיליה בעית לאסתכולי באפיה אבל מי שהתורה היא שלו במתנה שרשו פתוח אל התורה ואינו מחזיר פניו ונהנה בלא בושה וז"ש ע"י שהייתי עוסק בתורה שנמשלה למים זכיתי להתברך בטל היינו שנתנה לו התורה במתנה. וע"ז דייק הפסוק שרשי פתוח אלי מים שאין הענף הופך פניו ממקום יניקתו. והנה אמרו בברכות שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מן הצדקה חד אמר שכל העולם ניזונים בזכותן והם נזונים בזרוע וחד אמר שהם אפילו בזכות עצמן אינם נזונים. וי"ל דמי שהתורה נתנה לו שפיר יוכל לקבל בזכות עצמו. ומ"ש שאינם נזונים בזכות עצמן הוא כדמיון המשפיע שכל השפע שמקבל יפלוט לחוץ ואין בו מקום מחזיק וא"א שיקבל פעם אחרת רק בשביל עצמו וז"ש במדרש הנ"ל לך בזכותך. אך איך אפשר והלא יפליט לאחרים ועל זה אמר ויתן יתן ויחזור ויתן:
חלק יא
(בראשית כז לו)
את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי. יל"פ מפני כי נאמר ורב יעבוד צעיר. והנה בברכה אמר לו הוה גביר לאחיך וז"ש ממ"נ כיון שלקח בכורתי א"כ הוא הבכור וצריך להיות עבד לו כי רב יעבוד צעיר וא"כ למה לקח ברכתי. דרך ב' לא יהיה לכהנים הלוים חלק ונחלה עם אחיו משא"כ לעתיד יטלו חלק בארץ. והנה הברכות היו משמני הארץ וז"ש כיון שהוא בכור וצריך לעבוד ככהן ואין לו חלק ונחלה בירושת הארץ ולמה לקח ברכתי. וא"ת והלא לעתיד לבא יהיה לו חלק לז"א ועתה דייקא מדוע לקח ברכתי שעדיין אינם ימות המשיח:
שייך להפטרת תולדות
מאמר אהבתי אתכם אמר ה'
(מלאכי א' ב') אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלוא אח עשו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב. (תהלים קל"ג) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. האהבה ג' מדרגות. א) בשוים אח לאחיו. ריע לריעו. אם הוא אהבה עצמית. לא בעבור תקות דבר. ע"ד (שמואל ב' א' כ"ו) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. שהוא בעבור אהבת עצמו. ע"ד ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. עד"ז אהבתי אתכם אמר ה', אתכם דייקא, עצמכם ולא אהבה חוזרת. ואמרתם במה ? אמנם אהבה העצמיית תהיה ע"י הפוכו. שיאהבו איש מופלא בחכמה אחת. או מלאכה אחת בעבור שיראו פחות ממנו. עז"א הלא אח עשו ליעקב: אהבה העצמיית. בשאין אחד צריך לחברו. אבל אם ילוה אל זה עוד שמקבל גם טובה מחברו. תגדל האהבה בשוים עצמיית וחוזרת. וזה אהבת הטוב והערב. אך לעומת זה כיון שאחד משפיע ואחד מקבל אינם שוים. וזה מגרע כח האהבה. אבל אם שניהם משפיעים ומקבלים דין מן דין כמו חכם ועשיר תהיה האהבה בשלמות:
שלש אהבות אלו ישנם בין ישראל למקום. א) שוים. מצד שחלק ה' עמו. ע"ד (שה"ש ז' י"א) אני לדודי ועלי תשוקתו וכו'. ב) מצד שהשם משפיע והוא כאב לישראל. ג) שהוא מקבל מאתנו כמ"ש במדרש משל לנשיא שהוא מהלך וכו' ע"ד דר"י הוא צריך לכבודנו. ע"ד תנו עוז לאלהים. ע"ד צור ילדך תשי. ע"ד אין כאל ומי כאל (בקמ"ץ) ישורון רוכב שמים הנעת הגלגלים בעזרך. ע"ד צור ישראל קומה בעזרת ישראל. עז"א במדרש מצינו פסוק כולל כל התורה ואהבת לרעך כמוך, הוא האהבה מצד השווי כמו שפירש"י בשבת פ' ב"מ באותו גר. רעך זה הקב"ה שנפשנו חלק אלוה. ומצאנו פסוק כולל יותר שמע ישראל ה' אלהינו המשפיע לנו כל טוב ושמו נקרא עלינו ומצד זה ואהבת גם אהבה החוזרת. בן עזאי אומר מצאנו פסוק כולל יותר. את הכבש האחד תעשה בבקר, כי זה טעם הקרבנות שמראה כאלו גם הוא צריך אלינו בשיהיה מקבל מאתנו גם כן. ע"ד ויהי מקץ ימים ויבא קין. עז"א צו את בני ישראל את קרבני לחמי אבל הוא רק לאשי. אך הוא ריח ניחוחי שאמרתי ונעשה רצוני לזה תשמרו להקריב במועדו. ע"ד המשל מלך שצוה לעבדו להביא לו תפוח בכל יום שעה ו' שהוא רק לעשות רצונו וצריך לכוין העת. ואמרת להם לראיה זה האשה וכו' שנים ליום, ומה נחשב הוא ולא עוד אלא את הכבש וכו' כמ"ש בפסיקתא. וזה האהבה היותר גדולה ששניהם משפיעים ומקבלים דין מן דין. עז"א מצאנו בפסוק כולל יותר. על הא' אמר חביב האדם שנברא בצלם ומצד זה שוים. על הב' חביבים שנקראו בנים ומקבלים מהשם (חבה יתירה נודעת ע"ד הבן יקיר לי כי האב אין מראה אהבתו לבנו בפניו) אך זה בילד שעשועים. אבל בבן יקיר שאביו מתכבד מראה אהבתו גם בפניו זכור אזכרנו. עז"א חבה יתירה מה שנודעת להם בעצמם שנקראו בנים שנאמר בנים אתם. על הג' שגם הוא מקבל מאתנו שהנהגת העולם על ידינו אומד חביבים שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. עז"א (שה"ש ח' א') מי יתנך כאח לי אהבה בשוים. (אמצאך בחוץ כי האהבה הנכרת לכל כן תגדל באיכותה), על הב' אנהגך אביאך תלמדני אהיה אני המקבל. על הג' אשקך מיין הרקח שתהיה גם אתה המקבל:
על הכוונה הזאת הוא מה שאמרו חז"ל ברכות (דף ו') מנין שהקב"ה מניח תפילין. כי תפילין חותם ההכנעה וההשתעבדות והקב"ה צריך לישראל. עז"א בימינו ימין הנהגה למעלה מן הטבע א"צ אלינו ובזרוע שמאל הנהגה בטבע צריך לישראל. וזה עוז לישראל. וראו כי שם ה' נקרא עליך היינו על ידך. עז"א הני תפילין דמארי עלמא מה כתיב בה ומי כעמך ישראל. עז"א (שה"ש שם ג') שמאלו הנהגה טבעית תחת לראשי. וימין ה' רוממה תחבקני. בזה א"צ אלי. כן בכל דבר תגדל האהבה אם שניהם משפיעים ומקבלים ע"ז חלק ה' לומדים ועשירים. ואין אדם זוכה לשתי שלחנות כדי שיהיה כל אחד מקבל מזולתו. על זה אמר (במס' ברכות דף ז') אני בריה וחברי בריה עז"א אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה. אומר למי שהיה עשיר וירד מנכסיו ונעשה חכם כי לא מחכמה שאלת על זה. כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. על דרך שאמר ר"א עמי הארצות אינן חיים לע"ל והשיב בעושים פרגמטיא לת"ח. וזמ"ש רבב"ח א"ל האי טעיא סוחר שחלק עמו כשמעון אחי עזריה ורבב"ח עסק בתורה. שהתירה שלמות הנפשי שהיא מתולדות השמים. והעושר שלמות הגוף תולדות הארץ. ע"ד יקרא אל השמים מעל בפ' חלק נשמה וגוף. עז"א תא אחוי לך על ידי וידך נשקי ארעא ורקיע אהדדי חזינא דעביד כוי כוי. עד"ש שבעה שערים בנפש לקבל ולהשפיע. הפה משפיע. האזנים מקבלים. ורבב"ח רצה למשוך פרנסתו מצד המזל וכו' גלדלא דרקיע הוא דהדר. עז"א מה טוב ומה נעים טוב וערב שבת אחים אהבה בשוים גם יחד אם שניהם צריכים זה לזה. יאמר שפע החכמה היורד מן החכם להעשיר הוא כשמן היורד על הראש במשיחת אהרן שעיקר הכוונה היה למשוח הראש וירד גם על הזקן. כן בנמשל. ומצד שפע העושר כטל חרמון שהוא הר גבוה שיורד על הררי ציון. אבל החילוק שפע החכמה יורד בעצמות עבור החכם אבל שפע העושר יורד בעצמית עבור החכם המקבל עז"א כי שם בהר ציון צוה ה' את הברכה גם ע"י החכמה חיים עד העולם טל תורה מחייהן: