ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
חיי שרה
חלק א
(בראשית כג א)
ויהיו חיי שרה וכו'. פירש"י ע"פ המדרש בת ק' כבת כ' לחטא בת כ' כבת ז' ליופי. והנה מה שבת כ' לא חטאה פירש"י משום שאינה בת עונשין. ובאמת יש לטעון על זה דמ"מ בב"ד של מטה מענישין מי"ג ואילך. ולולא דברי קדשו י"ל עפמ"מ בסוטה דנשים צדקניות לא היו בפתקא של חוה. והנה מה שבת ז' היא ליופי יותר מבת כ' פירש"י משום דאח"כ מתכמש יופי מפני צער דם נדות ובתולים ולידה. ולזה תפס בת ז' כי בדורות הראשונים היו מולידים בת ז' כמ"ש התוס' משא"כ שרה שלא היתה בפתקא של חוה ולא חל עליה הקללה של צער דם נדות לא נכחש יפיה והיתה בת עשרים כבת ז'. ושפיר הוכיח בת ק' כבת כ' לחטא כיון שבת כ' בודאי לא היה לה חטא כיון שלא היתה בפתקא של חוה וזה מוכיח מזה ממה שהיתה כבת ז' ליופי. והנה ביפ"ת הקשה מנ"ל על השנים יותר ממאה שלא חטאה אך הוא פשוט דכבר אמרו כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב לא יחטא וממילא שעמדה בצדקה יתר השנים ג"כ בזה יובן מ"ש במדרש ויהיו חיי שרה הה"ד יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים כי יקשה עדיין מנ"ל שמתה בזמנה דילמא היה לה עוד שנים לחיות רק נתקצרה שנתה במ"ש חמסי עליך כמ"ש בר"ה וא"כ י"ל שכשהיתה ק' שנים עדיין לא עברו רוב שנותיה ומנ"ל שהיתה צדקת אח"כ לז"א דכמו שהם תמימים כך שנותיהם תמימים ובודאי לא נפחתו שנותיה ולזה מסמיך שם לזה הדרש של בת ז' כבת כ' ליופי וכו'. ובמ"ש שמתה בשביל שאמרה לאברהם חמסי עליך י"ל שלעולם. חיתה כל שנים הראויות לה רק עפמ"ש בחגיגה גבי מרים מגדלא נשייא דיש נספה בלא משפש קודם הזמן ושנים היתרות של המת ניתן לצורבא מדרבנן דמעבר במילי וא"כ אם היתה שרה מעברת על מדותיה במעשה דהגר היו מוסיפים לה שנים ממתים הנספים בלא משפש קודם הזמן רק שעל ידי שאמרה חמסי עליך ולא ויתרה על מדותיה לא נתנה לה רק שני הדורות. והנה מה שכתוב אח"כ שני חיי שרה יובן במ"ש בקידושין את מספר ימיך אמלא מלמד שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ופי' במהרש"א כגון אם נולד באחד באלול מוכרח למות באחד באלול ולפ"ז היא באמת יותר ממנין השנים כי יום קודם לזה כבר נשלם השנה ובאחד באלול הוא יום א' בשנה הבאה ויום אחד בשנה חשוב שנה. וז"ש שני חיי שרה שכל השנים האלה הם שנים שלמות שחיתה בהם ולא ע"י יום בשנה שחשוב שנה דמצד זה חיתה קכ"ח שנים. וז"ש במדרש הנ"ל כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים שמשלימים מיום ליום. והנה ביפ"ת מקשה כיון דקרא לדרשא אתי מנלן שחיתה יותר מזה דילמא רק ק' שנה וקרא לדרשא. ונראה דבאמת שרה חיתה כמו אברהם רק דל מ"ח שנה קודם שהכיר אם בוראו שהם אינם נחשבים לחיים כשתוציאם משנות אברהם נשאר קכ"ז כשנות שרה ועז"א שני חיי שרה שהיו שנות חיים עד"ש ושנות חיים יוסיפו לך וכי יש שנים שאינם של חיים רק שנים שעובדים בהם את השי"ת הם שני חיים המוצלחים באמת וע"ז אמר המדרש הנ"ל כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים ודוק. ובמדרש אומר עוד יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשיה כהדא עגלא תמימתא ונחלתם לעולם תהיה שנא' ויהיו חיי שרה מה צריך שני חיי שרה באחרונה לומר לך שחביב חייהם של צדיקים בעוה"ז ובעוה"ב:
יבואר עפמ"ש במדרש פ' זו שבשעה שעקד אברהם את יצחק בשעת המעשה הודיעו ילידי הענק את שרה שראו מרחוק ויצאה נשמתה. והענין נראה שמצינו בדברי חז"ל שהשטן קטרג מאד ורצה שישחט יצחק וצריך ליתן לו נפש צדיק אחר. ועל ידי שמתה שרה נסתם הקטרוג. וז"ש המדרש להדא עגלא תמימתא. כי ידוע מדברי הזוה"ק פ' וירא (דף קי"ג) שענין עגלה הערופה הוא מפני שהשטן מקטרג על הנפש שלקחה הרוצח בלתי רשותו וידיעתו. לזה צריך עגלה ערופה עיי"ש באריכות. וזה היה גם בשרה שעל ידה נשתכך קטרוג השטן. ובאמת היא בעצמה מסרה עצמה למיתה בשביל להציל את בנה והוא בעצמו המבואר במקובלים שמסרה עצמה למיתה בסוד נפילת אפים. מ"ש ונחלתם לעולם תהיה עפמ"ש בכל יום ויום של הצדיק הוא מתעלה במעלה הרוחנית ונעשה עולם גדול וקדוש בפני עצמו והוא בעצמו שכר הצדיקים בעולמות שבראו וזה יודע ה' ימי תמימים והימים בעצמן נחלתם לעולם תהיה שהוא השכר שלהם:
חלק ב
(בראשית כג ב)
ותמת שרה בקרית ארבע. יל"פ דכמו שהאבות הן הן המרכבה כן הד' האמהות הן המרכבה של משה וזה בקרית ארבע:
חלק ג
(בראשית כג ב)
ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. העירו המפרשים דהיה לו לומר בהיפוך כיון דהדין הוא ג' ימים הראשונים לבכי ואחר כך להספד ומדוע הפך הסדר. וי"ל כי הטעם שבכי קודם כי הבכי הוא בשביל הנפש אשר צערה רב במה שנתפרדה החבילה ויצאה מהגוף ואחר כך ההספד הוא על הגוף להאי שופרא דבלי בארעא. והוא אחר שלשה ימים שאז מתחיל הגוף לרקב משא"כ צער הנפש הוא עיקר ששלשה ימים הראשונים שזוכרת חברת הגוף לזה בכי קודם להספד. והנה מ"ש בקרית ארבע פי' הקדמונים ע"י פירוד היסודות. ולי נראה בהיפך כי מיתת שרה לא היתה ע"י מלאך המות רק על ידי נשיקה כי כן כל מיתת הצדיקים. והנה מיתה הטבעית בא ע"י פירוד היסודות המתנגדים זה מול זה וא' גובר על חברו ויגוע וימת משא"כ מיתת נשיקה היא השתוקקות הנפש למקורה באהבה דבקה ומתפרדת מהגוף בשמחה וששון ואין לה שום צער פירוד כלל וזה אינו בא מצד התנגדות היסודות לזה אמר ותמת שרה בקרית ארבע. שבאמת היו הד' יסודות שלמים בהרכבתן איש את רעהו דבוקים וחשוקים רק הנפש חשקה מאד להתחבר במקורה הקדוש. והנה בטיפה של מלאך המות ממנו מת וממנו מסריח משא"כ מיתת נשיקה הגוף שלם וחסרון לא שלט בה. ולזה ויבוא אברהם לספוד לשרה מה שנוגע לשרה הוא הגוף כי אין שייך בזה טעם לאחר ההספד עד שיתחיל הגוף להתקלקל כי גוף קדוש כזה לא יקבל תמורה ושנוי ואח"כ לבכות על העדר הנפש כי אין להקדים הבכיה כי הנפש לא היה לה צער ופירוד. והנה במה שמבואר במדרש הנעלם שיצאה נפשה בק"ש יובן היטב במ"ש בר"ה שע"י שאמרה לאברהם חמסי עליך ויבוא אברהם לספוד לשרה. והענין כי התלונה שלה ע"י שהתפלל אברהם על עצמו ולא התפלל שיהיו לו בנים ממנה דוקא לא מאשה אחרת. ובאמת טעם אברהם היה עפמ"ש דעד העקדה היה ליצחק נפש מסטרא דנוקבא וכשמתה שרה בשעת העקדה ניתן לו נפש מסטרא דדוכרא וידוע מאן דאתקשר בנוקבא מותא אקדים לרגליה וא"כ לא היה יכול לחיות לזה לא רצה אברהם לבקש לנוכח אשתו שיהיה לו הבן משרה דוקא לבל יהיה מסטרא דנוקבא וממילא עי"כ הוכרחה למות בשעת העקדה להיות לו חיים מסטרא דדוכרא לזה מתה בק"ש שמסרה נפשה במ"נ ולהוריד נשמה חדשה ליצחק והוא בא ע"י הורדת מוחין חדשים בעולמות העליונים לצורך הולדת נשמות חדשות ולז"א בקרית ארבע הם ד' שמות שהוא ביחוד הגמור האבות והבנים וזה ג"כ מ"ש המקובלים שמתה בנפילת אפים בקרית ארבע ר"ת,,אגרא,,רמא,,בירא,,עמיקתא והבן:
חלק ד
(בראשית כג ג)
ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר וכו' גר ותושב אנכי עמכם. יל"פ עפמ"ש דשרה מתה על שמסרה דין על אברהם. והנה פי' מקצת המפ' שהיה טענתה שסברה ששחרר את הגר והיא היתה מנכסי מלוג שלה. ובאמת יש להקשות מה שנענשה על שמסרה דין עליו עפמ"ש דהמוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה בשיש לו דינא בארעא. והנה אמרו עמק שוה עמק המלך שכולם השוו וקבלו את אברהם למלך והמלך לא דנים אותו וא"כ אין עליו משפט בארעא ולמה נענשה. והנה חוק המלך ששדותיהם יקח ונתן לעבדיו ומכ"ש שכל הארץ לפניו שיקח לו מקום קבורה כטוב בעיניו ובפרט בנימוסי עכו"ם המלך אין ממחה בידו אך ע"י שקם מעל פני מתו וראה שאין לו דין מלך אמר גר ותושב אנכי עמכם ובקש מצד החנינה שיתנו לו. וע"ז השיבו לו נשיא אלהים אתה בתוכנו. ופי' המדרש מלך אתה עלינו נשיא אתה עלינו אלוה אתה עלינו. נראה שלא כוונו לאלהות ממש ח"ו כי כבר למדם אברהם לקרא תמיד בשם ה' רק מלשון אלהים לא תקלל. שפי' שופט וזה אלוה אתה עלינו ר"ל שופט וכוונתם דבאמת מלך אתה עלינו ומה שמתה שרה מפני ששופט אתה עלינו וכיון שהוא. דן דנים גם אותו כמ"ש בסנהדרין גבי מלכי ב"ד ולזה נענשה שרה משום דאית לה דינא בארעא ולמה שפירש"י ואם לא אטלנה מן הדין יש לפרש בהיפך שבאמת טענתה היתה מה שנשאה את הגר והיא אסורה משום שהיא מצרית ראשונה ולזה בקשה שיוציאנה אך י"ל שאברהם נשאה לפילגש אך פילגש אסורה להדיוט וכבר פי' במקנה בקידושין במה שפילגש מותרת למלך דווקא אם כל האמור בפ' מלך מלך מותר וכיון שיכול ליקח פילגשים בע"כ ע"כ הוא בלא קידושין דאין קידושין אלא מדעתה. אבל אם כל האמור בפרשת המלך מלך אסור בו כרב בסנהדרין (דף ק' ע"ב) אסורה פילגש למלך וז"ש שע"י שקם מעל פני מתו מוכרח שהיה מותר לקחתה לפילגש דכל דכתיב בפ' מלך מלך מותר בו לזה אמר אם לא תתנו לי אטלנה מן הדין:
חלק ה
(בראשית כג ד)
גר ותושב אנכי עמכם. ולפי מ"ש אם תרצה הריני גר עפמ"ש בסנהדרין בבני כנען שבאו לדין לפני אלכסנדר מוקדון וטען גביהה בן פסיסא שנח גזר עבד עבדים יהיה לאחיו עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי. אך באמת אברהם קיים את התורה עד שלא נתנה ומדין תורה אסור ליקח עבד מן הכנענים. וז"ש ממ"נ אם יבא לקיים כדין תורה מ"מ הקב"ה נתן לי את הארץ וקנאה אברהם בחזקה ואם יאמרו כי מדין תורה ב"נ אינו קונה בחזקה א"כ מדין ב"נ אתם עבדים לבני שם ודוק:
עוד יש לבאר דהנה זאת היה ידוע להם שהקב"ה הבטיח את הארץ לאברהם ורק אעפ"כ י"ל שמא יגרום החטא שאינו שלם אתה כמו בזמן ההבטחה וההבטחה מתאחרת. והנה יש טעם בסנהדרין דקבורת המת משום כפרה ושמא יאמרו ג"כ דשרה שהיא צדקת גמורה א"צ לכפרה וכמו שמקשים בגמ' שם. ולמה קוברים צדיקים ומשני כי אין צדיק בארץ ושמא יאמרו כי אברהם ושרה מבחר האנושי ונקיים מכל שמץ דופי וא"צ כפרה לזה ממ"נ צריך להתקיים הבטחת הארץ ואטלנה מן הדין:
חלק ו
(בראשית כג יג)
נתתי כסף השדה קח ממני. פירש"י הרי הוא כמו שנתתי יל"פ דקי"ל בב"ב דאין חזקה בנכסי נשיא וצריך לזהר בשטר. ועז"א הרי הוא כמו שנתתי קודם שלא היה עפרון עדיין נשיא עליהם:
חלק ז
(בראשית כד א)
ואברהם זקן וכו'. בב"ב (דף ט"ז ע"ב) ארשב"י מרגלית טובה היה תלוי בצוארו של אברהם שכל חולה הרואה אותו מיד נתרפא וכשמת תלאה הקב"ה בגלגל חמה והיינו דאמרי אינשי אדלי יומא אדלי קצירא. נראה באורו כי ידוע שכל חולי בא מפאת התנגדות היסודות הארבעה כי איש תם ויבש מים קר ולח ורוח ועפר הממציעים ביניהם רוח בלחות וחם ועפר בקרות ויבשות עפר היורד הוא למטה ואש הוא העולה על מוקדה למעלה ומים ורוח ממצעים ביניהם והממוצע מכל הצדדים הוא יסוד האויר שנוטה לאש בחמימות ובקלות ולמים בלחות וגם אינו קל לעלות
כמו יסוד האש והוא מדת אמת הממוצע בין חסד וגבורה ממזוג דין ורחמים וכן רוח הוא הממוצע באדם בין נפש שמשכנו בכבד לנשמה המשכלת אשר משכנה במוח וכל חיות האדם הוא ע"י רוח חיים הממוזג וממוצע ועושה שלום בין שני הצדדים וכשתתפרד החבילה והארבעה יסודות נלחמים איש באחיו מזה בא החולשה או האש גובר ושורף את הכל או בהיפך וכן הוא בהתנהגות העולם אי אפשר להתנהג לא בחשד שירד השפעה בלי צמצום והתלבשות ולא בגבורה הקופצת את ידה מתת לכ"א די מחסורו וצריך מדת התפארת אמת ליעקב המכריע ביניהם ויורד הטובה בדרך התלבשות באופן שיוכלו התחתונים להתנהג על ידה. וכן בהנהגת האדם אין טוב רק דרך הממוצע בכל המדות כמ"ש הרמב"ם בח' פרקים ובה' דעות ובענין הגוונים יחסו גוון הלובן לחשד כי מראה הלובן מפזר את העינים בלי צמצום כלל ומראה השחור הוא בהיפך שמצמצם אה הראות יותר מדאי עד שבלילה ואפלה תפסק כח הראות מכל וכל והיא המתיחסת למדת הדין אש אוכלה המיבש רסיסי טל השפע מכל וכל וגוון הירוק והתכלת הוא הממוצע ביניהם ומעמיד כח הראות בדרך הממוצע (וכן שמעתי ממו"ר הצדיק הטעם על שבמצות ציצית זוכים לב' אלפים ושמונה מאות עבדים שהוא נגד ה' פעמים מנצפ"ך בה' גבורות וה' פעמים בה' חסדים יו"ד פעמים פר עולה ב' אלפים ח' מאות). והוא מובן בהנ"ל כי ע"י מצות ציצית זוכה ליחד חסד וגבורה ולהעמידם על גוון תכלת שהוא הממוצע בין שניהם ועושה שלום במרומיו. ועיין בתוספות חולין (מ"ד ע"ב) ד"ה אלא שירוק ותכלת ענין אחד וע"ש וזה היה הטעם באברהם גבי מלחמת המלכים דכתיב וירק אש חניכיו. ואמר בנדרים שהוריקן באבנים טובות ומרגליות כדי שלא יתנו עיניהם בממון כי היה בענין מצות ציצית שהעמידן על מראה ירוק לילך בדרך הממוצע ובל יתנו עיניהם בממון ובעושר רב וע"ד מכסף ומזהב חן טוב כי כסף הוא מראה לבן וזהב הוא נראה אדום ושניהם אינם מובחרין והמובחר מהם הוא חן טוב הוא נראה ירוק שהוא נותן חן כמ"ש המחקרים הטבעים דטבע המרגלית לתת חן על הנושא אותה והוא גוון ירוק וע"ז אמרו אסתר ירקרקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה והנה אברהם התדבק במדת החסד ויטע אשל בבאר שבע וידוע מ"ש ותורה חסד על לשונה ללמוד על מנת ללמד זו תורת חסד. והענין כי הצד הגבורה דרכו לצמצם ואי אפשר להאציל מטובו לתלמידיו. וצריך לזה מדת החסד המשפיע לזה בא דרכת האהבה רבה בהיכל אהבה שהוא נגד ספירת החסד. ומ"מ הזכרנו שא"א בלי התמזגות כח הגבורה דאל"כ היה הלימוד בלי התלבשות. וכבר אמרו כבשים ללבושיך ואמרו חשוק שפתיך זו בזו וצריך כח הצמצום ג"כ פלס ומאזני משקל דהע"ה ששניהם כאחד לעשות רצונך אלהי חפצתי (הוא רצון צד מדת הדין) ועי"כ ותורתך בתוך מעי שלא גליתי אותם וגם בשרתי צדק בקהל רב ה' אתה ידעה שהוא מצד הרחמים וע"ז רמז הוצק חן בשפתותיך מדת המצוה המרומז בכח חן שהוא גוון ירוק. ועי"כ דרשו כאן ואברהם זקן שהיה יושב בישיבה. ובאמת אמרו בב"מ (דף פ"ז) ובסנהדרין (דף ק"ז) שהיה זקנה ממש ושניהם כאחד טובים כי הזקן מורה על הרחמים ע"ד לבושיה כתלג חוור אבל כיון שאומר לשון לבוש הוא מדת הדין ג"כ שהוא המשך המלבש בלבוש נאה וגאון כידוע כי הזקן מעורב בו כח אכזריות וע"ז אין מושיבים זקן בסנהדרין ולזה צדקו מה שאמרו שהיה יושב בישיבה כי בזקנתו זכה למדת התפארת ג"כ גופא דמלכא הכולל לכל שבעת ימי בראשית. ועז"א בא בימים כמבואר בזוה"ק וכן במדתו שהיה מזלו כח צדק הוא ג"כ גוון ירוק. ועז"א במלחמת המלכים שהיה ע"י כח צדק ע"ד מי העיר ממזרח צדק הריק אח חניכיו דווקא. וכוכב זה עם שממונה על הצדקות הוא ג"כ ממונה על המלחמה משבית מלכים כידוע וע"ז המליצו חכמינו הקדושים בדבריהם שהיה מרגלית טובה תלוי בצוארו והוא מאמר ר"ש שכל דבריו עד עתיק יומין מטא וענין שזכה למדת המצוע גוון ירוק מראה המרגלית והוא המכוון במ"ש וה' ברך את אברהם בכל הוא השלום הכולל לכל הקצוות הנקרא כל כידוע וכל חולה הרואה אותו מיד נתרפא כי כל חולי בא מפאת הנטיה לאחד מהקצוות כנ"ל אם לחם ויבש יסוד האש או לקר ולח יסוד המים ודומיהם וכאשר ראה אותו נתצמצם במדת המצוע ע"י יסוד האויר שהוא מדת אמת המתוך ועושה שלום ביניהם מיד נתרפא כי חזר לאיתנו ובריא אולם וכשמת תלאה בגלגל חמה כי ידוע שגלגל המה הוא נגד מדת תפארת מדת יעקב שנקרא שמש ע"ד כי בא השמש והוא המכריע בין ההפכים והתנגדות אשר הז' כוכבי לכת מחייבים ביסודות הארבעה השפלים השמש הוא המכריע ביניהם ולזה כאשר אדלי יומא אדלי קצירא והדברים מובנים למוצאי דעת:
במדרש ואברהם זקן כתיב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. ר"מ אזל לממלא ראה אותן שחורי הראש אמר להם תאמר ממשפחת בית עלי אתם דכתיב וכל מרבית ביתך ימותו אנשים. אמר לו רבי התפלל עלינו א"ל לכו והטפלו בצדקה ואתם זוכים לזקנה מ"ט עטרת תפארת שיבה והיכן הוא מצוי בדרך צדקה. ממי אתה למד מאברהם דכתיב ביה ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט זוכה לזקנה מאברהם עכ"ל המד'. נראה לבאר עפמ"ש וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה והענין כמ"ש כי כל ימינו פנו בעברתך כלינו שנינו כמו הגה כפי' רש"י כמו דבור הממהר לכלות כן ימי שנותינו בהם שבעים שנה. והענין כי כלל כלול מכל החכמים כי כל מורכב מתפרד ויותר שנתרבה ההרכבה הפירוד ממהר לבא והעליון אחוז בעקבה. והנה העולם נברא בעשרה מאמרות ובראשית נמי מאמר הוא ופי' רש"י כמחשבה. והנה במאמר הראשון כבר עמד כל דבר על תקונו והויתו רק שהיה כל הבריאה אחד מתכלית האחדות ולא היו שינוים וחליפות ותמורות כלל והקב"ה רצה להבראות עולם הפירוד הוכרח לסלק האור בכח הדין לברוא בעשרה מאמרות ונתגשם מעט מעט עד שנברא עולם העשיה הזה הגשמי בתכלית הפירוד והרכבה. והנה המתנהגים על פי מדת הרחמים והחסד הפשוט תרד להם שפע החיים מבלי ההרכבה רק. בתכלית האחדות לזה יבלו ימיהם ועוד ינובון בשיבה מה שאין כן על פי הדין תרד ההשפעות ובית חייהם על ידי כמה שינויים וחלופים מטי ולא מטי כאור הדועך וחוזר למקומו והחיים קצרים ולזה על ידי מדת הצדקה שמהפכת מדת הדין לרחמים וזהו לאורך ימים כי תמעט ההרכבה ולזה אמר כי כל ימינו פנו, בעברתך. ר"ל שימינו פונים ומחזירים פניהם למעלה כאור הדועך ונקפץ ממקום על ידי שיורדים בעברתך בכח הדין שמתחלק לעשרה מאמרות ומתרבה ההרכבה ועל ידי זה כלינו שנינו כמו הגה כדבור המשתלשל היו יורדים על ידי בראשית מאמר הראשון שהוא במחשבה והדבר עמוק מאוד ויובן לרואים בחכמת האר"י ז"ל ועל ידי כן ימי שנותינו בהם שבעים שנה וזה כיון במ"ש בהם ר"ל על ידי המאורות המתרבים מאוד ולזה צוה להם על מצות צדקה דווקא. ויובן בזה מ"ש אחר כך במדרש אצל זה עוז והדר לבושה של תורה וגו' ואימת הוא שוחק במתן שכרה לעתיד לבא ממי אתה למד מאברהם על ידי שכתוב בו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט זכה לזקנה עד כאן ואין לו הבנה כלל מה נלמד מאברהם לענין הנזכר ונראה. דהנה למ"ד ביבמות זכה מוסיפים לו איך יתכן הלא כבר נקצב קצב החיים משעת הבריאה אך באמת כל שבעולם התחתון הוא יום אחד מתעלה בעולם העליון להיות שנה שלמה וכל שבעולם התחתון הוא בקצב מפני שהוא עולם הגשמי כן מתעלה בעולם הרוחני בכמה מדרגות לאין מספר למשל הכוכב הנראה קטן לעינינו הוא כמה פעמים גדול מכדור הארץ לבד שאין אנחנו רואים מפני רב המרחק כן תדון בכל דבר שהוא רק צל קטן ודק מן העולם העליון וכשהאדם הולך נכוחו למעלה ראש וממשיך עליו שפע הרוחניות עד מצבו לארץ תגדל מכל יום שיש לו שנה תמימה וכן התורה עם שיורדת לעולם הזה בקצב ובלבוש לפי ערך העולם הגשמי כן היא מתעלת ומתרבת ונעלמת בכל עולם שלמעלה ממנו ובעולם הבא סר הלבוש וישיגו עוצם רבוי בנשמה הפנימית. והנה הקב"ה ברצונו הפשוט רצה לשלשל העולם והתורה ממדרגה למדרגה עד מדרגה התחתונה לעולם השפל שאנחנו בו שניתנה תורה בסיפורי מעשיות וכל דבר נתגשם ומושג בחמשה החושים החיצונים לתת שכר טוב לצדיקים המקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות ולזה אין מתן שכר בעולם הגשמי כי שכר עולם הבא ששם הוא רב למאוד עד אין חקר שירד לעולם הגשמי במדה וגבול. והיה קטן בערכי. ונמצאו הצדיקים מפסידים לזה אמרו למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך כי שם מיום שבעולם הזה הוא שנה בעולם העליון וכן יתרבה עוד יותר בעולם שלמעלה הימנו עד שיהיה רגע אחד לאלפים שנים. והנה אברהם על ידי שעשה צדקה ומשפט זכה להוריד מקור הרוחני ממקומו כמות שהוא ולא שישתנה בעולם הגשמי להתקטן כי היה מרכבה לרוחניות וז"ש ואברהם זקן בא בימים ר"ל שלא היה לו הזקנה על ידי שנים רק על ידי ימים העליונים שנעשו לו בכמותן ואיכותן כמו שהם בעולם הרוחני ויום לשנה נתגדל ונתרבה ועל זה אמר המדרש עוז והדר לבושה של תורה שהלבוש של תורה הנראה מצומצם בעולם הזה כן מתרבה בעוז והדר ויגדיל תורה וירבה על כל קוץ כמה עולמות המתוקנים לצדיקים לעולם הבא. ועל ידי זה אומות שותקות מ"ש לעיל והביא ראיה מאברהם שיום אחד באיכותו למעלה לשנה יחשב וכן בכמה עלוים לאין חקר. ועל דרך זה אמרו עולמך תראה בחייך שישיג מהעולם הרוחני כמות שהוא לא על ידי צמצום שאם כן יתמעט ונגרע מערכו משא"כ אם יראה בכמותו למעלה. מ"מ יהיה כמחסר טפה מן הים וישאר אחריתו לדור דורים ועל זה אמר ואחריתך לדור דורים ועל זה אנו מתפללים ונזכה ונחיה בחיים ארוכים ונראה השגה הרוחנית בכמותה למעלה ראש ואף על פי כן ונירש טובה וברכה לשני ימות המשיח דקדק לשנ"י ימו"ת כל שנה הוא רק יום אחד מעולם הזה יהיה שנה תמימה לימות המשיח שיתגלה ב"ב:
ועוד יש לפרש המדרש הנ"ל על פי מה שכתוב דחיים לאו בזכותא תליא אלא במזלא תליא. והנה כבר כתבו דכח המזל שהוא מזל המולד לפי מצב המערכה הוא כענין גזרה שנגזר חכם או טפש עני או עשיר אריכות ימים או להיפך והוא גזרה גזורה החולדה ומ"מ על פי זכות משתנה המזל כמו שעל פי זכות משתנה הגזרה עם שכבר נגזרה. והנה ידוע מ"ש בשבת. דגדול כח הצדקה לבטל הגזרה עיין שם באריכות. ולזה על ידי הצדקה בא לאורך ימים כי על ידי הצדקה מתבטלת גזירת המערכה וכח התולדה וכן בית עלי שכבר נגזרה הגזירה שיהיו כולם שחורי הראש ובעודם באבם קטפו וכן התנהג אצלם כח המילד שלהם ויוכל להשתנות על ידי הצדקה. ובזה יובן מה שאמרו ברב כהנא שהיה, מאריך בתפילתו ואמר הטעם מפני שבא מבית עלי והוא גם כן כי גם בתפלה יש כח לבטל הגזירה לז"א לו להתפלל עליהם והוא השיב שיש להם תקנה אחרת בצדקה ולזה אמר באברהם המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וכו' למען אשר יצוה וכו' כי מה שהודיע לאברהם היה כדי שיתפלל עליהם אם ימצא להם זכות ועל זה אמר כי ידעתי אשר יצוה להתנהג באוית צדקה ומשפט וא"כ יש כח בידו לבטל הגזירה ועל ידי כן זכה לזקנה אף על פי שהוא תלוי במזל התולדה ובאמת אף על פי שהגביהו הקב"ה למעלה מן המזל. מ"מ יש חילוק כשהוא מתנהג בדבר שהמערכה מנגדת אליו הוא נס למעלה מן הטבע ויש חשש שמא ינוכה לו מזכיותיו. אבל כשמבטל גזירת המזל באופן שכוכבי השמים וכסיליהם גם כן יעמדו לימינו ויסכימו על זה הוא כדרך הטבע ושכרו שלם ועל זה אמר ואברהם זקן בא בימים על פי הידוע כי כל הזמן הוא מן עולם הגלגלים ואילך אבל מעולם הגלגלים אין שום זמן כלל וז"ש בל יאמרו שזקנת אברהם היה למעלה מן הטבע בדרך נס דאם כן יש חשש ינוכה מזכיותיו לז"א שהזקנה בא מצד הימים והשתלשלות הזמן שהוא אחר המזל ועל זה אמר זקנה זה קנה שני עולמות ר"ל שלא ינכו מזכיותיו על ידי אורך ימים שלו. ובזה יובן על נכון המאמר השני עוז והדר לבושה של תורה על פי מ"ש בסוף פרק קמא דקדושין דר' יעקב סובר למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך וחכמים ס"ל בעולם הזה וזה שאמר עוז והדר לבושה. ויובן במ"ש בענין חלוקא דרבנן כי על ידי התורה שאדם לומד נעשה לבוש רוחני לנשמתה שמתלבש בו בעולם הגמול ומפני זה אי אפשר לקבל השכר בהאי עלמא כי עוז והדר לבושה של תורה ר"ל הלבוש והחלק שנעשה לו על ידי התורה הוא אור צח ומצוחצח זך ובהיר מאד עד שאין ביכלת בעולם הגשמי לסבול כלל לזה ותשחק ליום אחרון וכל קבלת השכר בעולם הבא כר' יעקב דסבר למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ומביאראיה מאברהם שלא זכה לזקנה רק על ידי ששמר צדקה ומשפט שמבטלים גזירת המזל כנ"ל ולולא זה אף על גב שקיים אברהם כל התורה עד שלא נתנה לא היה לו זקנה כי עיקר דיאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך:
חלק ח
(בראשית כד א)
וה' ברך את אברהם בכל. במסכת בבא בתרא למימרא דבת עדיפא כו' ומקשי תוס' למ"ד דבת היה לו לאברהם ובכל שמה מדוע לא השיאה ליצחק ונתקשו איך שייך הקושיא הכא לעיל הו"ל להקשות משום דאיתא במהרש"א וביפ"ת דמקשה איך נשאו השבטים אחיותיהם דעתידה תורה לאסור ומשני משום דב"נ נצטוו על פו"ר ומוטב לעבור על הך איסור שאין נאסר עתה מלעבור על איסור שאסור עתה ולפי זה ניחא מאד בל"ז לא קשה למה לא השיאה ליצחק כיון דאחותו עתידה לאסור לכך שלח את אליעזר שלא לעבור על דבר שעתידה תורה לאסור. אבל עתה מקשין תוס' שפיר דהא יש לחוש שלא יהיה לאברהם זכר מבני משפחתו להשיאו לבתו ועל זה נצטוה שלא לערב זרעו בכנענים וטוב שיעבור על איסור שלא נצטוה עדיין ובלשון זה לא קשה די"ל דבת אינה חשובה ולא נצטוה עליה שלא לערבה בכנענים. אבל השתא דקמפרש גמרא דבת עדיפא מבן ממילא נצטוה על בת שלא להתחתן כמו לבן ונשאר הקושיא במקומה מדוע לא השיאה ליצחק:
עי"ל במדרש וה' ברך את אברהם בכל. שהיה לו בת ומקשי ר"י הלא עיקרא של מלך לא כתיב בי' ברכה ופי' מתנות כהונה דקאי על יצחק אבל מקשין על זה הא כתיב כי ברך אברכך א' לבן וא' לאב עי"ש. ולפ"ז מבואר בשלמא בל"ז לא היה קשה מדוע לא השיא' ליצחק שהיה כדי שתתברך הבת בפני עצמה ואם תנשא ליצחק לא יתקיים רק ברכת יצחק לבדו אבל אם היא תנשא לאחר היא תתברך מחמת ברכה אברהם והוא מחמת ברכת עצמו אבל עתה דבת עדיפא מבן יקשה דלמא שוין הם וצ"ל דמזה מוכח כסברת המדרש משום דלבני אין כתיב שום ברכה ומוכרת דהיא עיקרא של מלך ולא יצחק אם כן קשה הא גם יצחק נתברך דכתיב כי ברך אברכך כנ"ל וצ"ל דלא קאי כלל על יצחק ושפיר מקשה מאי טעמא לא השיאה ליצחק כיון שבל"ז לא נתברך:
עיל"פ דתוס' מדייקים דווקא עמ"ש ובכל שמה דבל"ז י"ל דהשיא לעצמו דלמ"ד זה שמותר באחותו מותר גם בבתו ואף על גב דכתיב ויקח אשה ושמה קטורה. י"ל דהי' שמה קטורה אך למש"כ דבכל שמה ולא קטורה למה לא השיאה ליצחק (כד ב) ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו נראה על פי מש"כ במדרש את ה' אלהיך תירא כאברהם ויוסף ואיוב ובו תדבק זה המשיא בתו לתלמיד חכם אזי ובשמו תשבע ובלאו הכי אסור להשבע בשמו ואיך השביע אברהם לאליעזר לז"א ביומא (דף כח) המושל בכל אשר לו. שהיה אליעזר מחזיק ישיבה ודולה ומשקה מתורת אברהם לתלמידיו. ואם כן היה בעצמו תלמיד חכם ולעומת ירא אלהים כאברהם ויוסף אמר במדרש זקן ביתו שהיה זיו איקונין שלו דומה לאברהם. והענין הוא כי היראה נכרת על הפנים מקרא מלא בעבור תהיה יראתו על פניכם ואם כן זה הכוונה שהיה זיו איקונין שלו דומה לאברהם ביראת ה' החופפת על פניו ובזה היה י"ש גם כן כאיוב על פי מ"ש בסוטה נאמר באיוב ירא אלהים ונאמר ירא אלהים באברהם שהיו שניהם שוים ביראה עי"ש. ולעומת יראת יוסף ידוע שנשמת חנוך היה באליעזר ואחר כך נתגלגל ביוסף ולז"א במדרש המושל בכל אשר לו ששלם ביצרו כמותו כי יראת יוסף היה מה ששלט ביצרו ומה שהוציאה בלשון המושל בכל אשר לו יובן במ"ש הצדיקים לבן ברשותן ר"ל שמושלים ביצר הרע כמ"ש באברהם וכרות עמו הברית וזה מה שמושל בכל תשר לו ר"ל שמשל על עצמו שיהיה לבו ברשותו וכל האיברים סרים למשמעתו ביראת ה' כל היום על דרך טוב נקלה ועבד לו:
והנה מבואר במדרש שרבקה היתה מוכת עץ ואבדה בתוליה וחשדה יצחק באליעזר אמר הקב"ה במה יתודע שנחשד בחנם והכניסו חי לגן עדן. והוא חסר הבנה איך יתודע בזה שנחשד בחנם ונראה על פי מ"ש בכתובות גבי ריב"ל שרצה לישאר חי בגן עדן ואמר הקב"ה אם אתשל אשבועתא יהדר ואם לאו אל יהדר. וקשה על זה הא אין מתירין את השבועה אלא על ידי חרטה ואם כן איך יתירו לו שבועתו כיון שריב"ל בודאי לא יתחרט על שבועתו. ונראה כי ידוע דנדרים הם בסוד נ' שערי בינה נדרים ולזה התרת נדרים ביום הכפורי' ובינה נקראת עולם הבא כי הוא שכר הצדיקי' כמבואר ברוח הקדש בכמה מקומות ולזה אי אפשר לקבל השכר בעודו לבוש בגוף לא יוכל להתדבק גבוה מעל גבוה כסא כבוד מרום מראשון רק הנפש הוא בהיכלי מלך כי מיא נאצלת משם כידוע. אך ריב"ל גופו בהירות הנפש מקוטרת מור ולבונה עשן הקטורת א"ל הקב"ה אם לא עבר על שבועה אפי, שיתירה וא"כ לא פגם אפי' כל שהוא ודבק בחיים באימא עלאה בינה יוכל להשמר שם בחיים ואם לאו הוא מהנמנע ושפיר היה לזה לאבן בוחן באליעזר שחשדוהו שעבר על השבועה ובא אליו הראי' במה שנכנס חי לגן עדן ואם היה פוגם בשבועה לא היה אפשר זה כמו שהיה בריב"ל:
עוד יבואר מ"ש ביומא שהי' מחזיק ישיבה ע"פ מ"ש התוס' בשבועות (דף ל"ח) עי' מ"ש דצריך להשביע בס"ת והקשו התוס' אמאי השביע אברהם במילה ותרצו דת"ח שאני כמו דת"ח א"צ רק תפילין וז"ש להקדים תירוץ על שהשביעו במצות מילה לז"א שהיה זקן ביתו זה קנה חכמה המושל בכל אשר לו שמי' דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים לזה אמר שים ידך תחת ירכך כי די בזה ומה שלא השביעו בירך של אליעזר וכן יעקב מדוע לא אמר ליוסף שים ידך תחת ירכך י"ל משום דאשור להכניס ידו תחת אבנטו משא"כ אברהם ויעקב שאמרו בכתובות שלשה לא שלטו בהן יצר הרע אברהם יצחק ויעקב:
חלק ט
(בראשית כד א)
שים נא ידך תחת ירכי. מה שהשביעו במצות מילה דווקא י"ל דחשש פן יתירו לו השבועה אך נשבע ע"ד חבירו בשביל טובה שעשה לו אין לו התרה ואברהם הטיב עמו במה שהכניסו תתח כנפי השכינה. ובאמת בכל ז' מצות היו גם בני נח מצווים והטובה היה רק במצות מילה שלולא היה עבד אברהם לא היה צריך להמול ועל זה השביע בכח הטובה הזאת לבל יהיה לו התרה. ובמדרש אמר למה השביעו במצות מילה שנתנ' להם בצער לפיכך היא חביבה ואין נשבעין אלא בה. קשה דלפי זה למה השביע יעקב במצות מילה דאצלו לא ניתנה בצער כיון שנימול בן ח'. ונראה לפרש במה שתקשה הלא אברהם אבינו קיים את התורה ולמה המתין במצות מילה עד שנעשה בן צ"ט מעצמו ותירץ דגדול המצווה ועושה לזה המתין לצווי השי"ת והטעם דמצווה ועושה הוא גדול משאינו מצווה ועושה הוא משום דעל מצוה דהוא מצווה עליו היצר הרע מסיתו עליו מאד לעבור ויש לו צער גדול בעשייתה ולפום צערא אגרא. וזה כוונתם במדרש שהשביעו אברהם רק במצות מילה כי שאר מצות אף על פי שהוא מקיים אותם מכל מקום עשיתה שלא בצער כי היצר הרע לא היה מסית לעבור עליו רק מצות מילה שהיו מצוים ועושים ובזה הסתת היצר הרע והיתה חביבה להם:
חלק י
(בראשית כד ג)
מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. יל"פ מ"ש אנכי יושב עפמ"ש למעלה כי כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. ומצד הדין כל טוב ארץ כנען שייך לאברהם שהיה מבני שם מטעם מה שקנה עבד קנה רבו רק אברהם לא התנהג עפ"ז כי מצד דין תורה אסור ליקח עבד מן הכנענים. ולפ"ז מצד דין תורה אסור החיתון בהם. והנה אין מקום למצוה רק אחר שהיה קנין הארץ לאברהם ולזרעו ומאז התנוצץ מצות לא תחיה כל נשמה וכל שאר המצות שהזהירו על הכנענים אבל קודם שירש אברהם את הארץ לא שייך כל זה. אך באמת כבר נפלה הארץ בגורלו של אברהם וקנאה בחזקה והראיה דמפני טעם זה אמר לו הקב"ה לדור שם דווקא לז"א אשר אנכי יושב בקרבו דווקא. ויובן עוד כי עיקר הטעם מה שצוה המקום ב"ה ויתעלה לאברהם לצאת מבית אביו לדור בא"י הוא כי עיקר מסעות האבות וקביעת דירתם היא לטהר את הארץ ולהמשיך עליו שפע הקדושה ולזה בנה שם אברהם מזבחות בכ"מ להוריד השכינה לארץ. ולזה צוה לו הקב"ה לשבת בכנען דווקא כי לפי ערך הקדושה המזומנת לחול שם כן היה שם התגברות הטומאה ביותר וכח הקליפה גוברת מאד וכמ"ש שאין לך כל הר וגבעה שלא עבדו שם ע"ז ולזה לא קיימו האבות את התורה רק בא"י כמ"ש הרמב"ן כי שם היה צריך להרבות מצות מעשיות לטהר את הארץ ולהכינה על הזדמנות אור אלהי והתנוצצות הקודש והמקדש ומזה בעצמו ידע אברהם כי אנשים טמאים הם שקץ ותעוב ונכון מאד לימנע לקחת אשה לבנו מהם ולא מהמונם כי זוהמתם רבה מאד. לזה אמר לראיה אשר אנכי יושב בקרבו. ומזה הטעם בעצמו אמר אליעזר אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת דייקא. כי גם היא תדון הוכחה זאת כי ארץ טמאה היא כעת לא מטוהרה ולא תרצה לצאת בין אנשי שקוץ דמים ומרמה:
חלק יא
(בראשית כד ה)
אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת ההשב אשיב וגו' פן תשיב וגו'. י"ל א) מ"ש דוקא אל הארץ הזאת מאי נ"מ אם לארץ הזאת או לכל הארצות. ב) כפל ההשב אשיב. ג) פן תשיב לשון פן אינו שייך רק כשמחדש ריעותא וקלקול אחר אשר יצא מזה וכאן היה לו לומר השמר לך לבל תשיב בני. ד) לשון השבה אלא במי שהיה בארץ ויצא ממנה ושב לשם משא"כ יצחק כל לדתו בקדושה בארץ חפץ ומימיו לא נסתה כף רגלו הציג רגע בעיר נחור ואיך יצדק לשון השבה כי בשלמא ברישא יצדק לשון השבה לעומת אברהם שיצא משם משא"כ במ"ש פן תשיב את בני שיחד הדבור מיצחק והוא פלאי. ה) מ"ש אשר דבר לי ופירש"י בברית בין הבתרים מה ענינו לשימצא אשה לבנו. וביותר מה שהזכיר הבטחת הארץ אין ענינו לכאן. ונראה כי באמת מה שהקפיד אברהם שלא יצא יצחק לת"ל י"ל כי ידוע דהגרות ארבע מאות שנה התחיל מלידת יצחק. והנה אע"פ שהקב"ה א"ל כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וא"י היה שלהם כי כבר נתנו לו הקב"ה וקנאו בחזקה כמ"ש במס' בבא בתרא מפסוק קום התהלך בארץ פרשו המפ' במ"ש בארץ לא להם באורו הוא שאין של היושבים בה כמו ארץ מצרים שלא היה שייך למצרים רק לפרעה. (ובזה יובן מה שחרד יוסף החרדה להעביר את נחלת מצרים לפרעה היה מטעם זה) וא"כ שפיר סבלו גרות בא"י שלא היה של הכנענים כי נתנה לאברהם. ולזה לא רצה שיצא יצחק לח"ל ששם הארץ הוא של יושביו. ולא יתכן ארץ לא להם. ועז"א אליעזר אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת דייקא כי כל עניני אברהם מברית בין הבתרים. ושאר ההבטחות היה למשפחתו. (עיין רש"י בפסוק אחותנו את היי לאלפי רבבה) ובפרט כי בצאתו מחרן היה בן ע"ה וברית בין הבתרים היה חמש שנים אחרי כן. וא"כ חשש שמא לא תרצה רבקה ללכת לא"י דוקא כי שם תקבל עליו בהכרח עול גירות ומצד זה לא הניחום לישב בשלוה כמו שכתב גבי יעקב משא"כ בחרן לא תחול הגזירה כי הוא של יושביו ואינו ארץ לא להם ועז"א ההשב אשיב את בנך בכפל לשון כי בודאי ידע אליעזר שמן הנמנע שידור בחרן כי כבר נגזרה הגזירה ודבר ה' לא ישוב ריקם רק שאלתו אם יוכל שיצא יצחק לח"ל לקדש שם את רבקה ואחר כך הדין הוא דאם הבעל רוצה לעלות לא"י והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות ובודאי רבקה לא תעבור על משפט התורה כי לא ינוח שבט הרשע וכו' ובודאי זיווג יצחק היא צדקת כמותו. וז"ש ההשב אשיב אם יוכל להשיב לחרן באופן שישובו שנית לא"י ע"פ תחבולה הנ"ל ועז"א השמר לך פן תשיב את בני שמה כי אברהם חשב כי גזירת הגלות צריך להיות רצוף לא שיפסק בינתים דאע"ג דיעקב היה בינתים בח"ל היה יצחק במקומו אז בא"י משא"כ יצחק אם יצא לחרן אע"ג שיחזור יתבטל חשבון של הגרות למפרע. וז"ש השמר לך פן, עי"ז נחשב כאלו תשיב בנו שמה ר"ל כאלו שם נמצא ושם היה עד כאן. ועתה הוא השבה כמו שהיה במקום ויצא משם ושוב שב למקומו וע"ז הזכיר אח"כ ה' אלהי השמים אשר דבר לי בברית בין הבתרים בענין הגרות משנולד יצחק ואשר נשבע לי על מתנת הארץ וא"כ אין לי מקום מוכן שיהיה ארץ לא להם רק בא"י ששייך אלי לזה מוכרח שישלח מלאכו והיא תבוא לכאן:
עוד יבואר מ"ש פן תשיב את בני שמה כי הטעם שיצחק היה אסור לצאת לח"ל הוא כי ענין העקדה היה שיצחק הוא מדת הקשה וע"י העקדה כללו אברהם ברחמים ונכלל פחד יצחק במדת חסד ונקרא יצחק ע"י אברהם כי נכלל במדתו. והנה ידוע דא"י מתנהגת בשם הויה רחמים וח"ל מתנהגת בשם אלהים דין פחד יצחק ע"י אברהם ואם יצחק בח"ל מצא מין את מינו ונעור והיה מתעורר שנית במדת הדין הקשה והיה מתבטל כל
וכל כוונת העקדה וז"ש השמר מאד פן עי"ז תשיב את בני על מדתו כי בא"י אינו במדת עצמות ועתה תשיב. ומהו ההשבה את בני עצמותו בעצמו:
חלק יב
(בראשית כד י)
ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו. פירש"י שהן נכרים שהם של אברהם במה שהיה דרכן לצאת זמומין. נראה לפרש כי ידוע שבשעת העקדה נולדה רבקה ובשעה שנשאה יצחק היתה בת ג' שנים ויום אחד שהיא ראויה לביאה כמבואר במדרש. וא"כ היה ביוהכ"פ כי העקדה היה כיוה"כ ונשלם הזמן ג' שנים ויום אחד ביוה"כ ג"כ וכיון שבו יצא ובו ביום בא יצא ג"כ ביוה"כ וא"כ הדין הוא דאסור לבהמה לצאת בחסום שבפיהם לר"ה ואיך יצאו גמלי אברהם זמומין אך כי במדרש מקשה הלא חמורו של ר' פנחס בן יאיר לא רצה לאכול טבל ואיך יאכלו גמלי אברהם עיי"ש ועיין מ"ש בזה בפרשת לך באריכות. ולפ"ז י"ל שבאמת גמלי אברהם היו נמנעים מעצמן לאכול בשדות אחרים רק שאע"ה שיכולים לאכול ונמנעים מצד האיסור הוא להם לצער יותר לזה זמם פיהם שלא יוכלו לאכול. ולפ"ז כיון שהוא משום צער הבהמה מבואר בא"ח סי' ש"ה דמותרת לצאת בו וע"ז אמר מגמלי אדוניו מפני שהם גמלי אדוניו ובל"ז לא יאכל מן הגזל והיה צער אצלם מותר לצאת בחסום שבפיהם ולדעת רש"י בפ' במה בהמה דדבר שהבהמה רגילה לצאת בו בחול אע"ג שאינו משום שמירה היה תכשיט ומותרת לצאת בו גם כאן ניחא כיון שגמלי אברהם יהיו רגילים בכך בחול. לזה כתב רש"י לשיטתו שהיה דרכן לצאת זמומים:
ועל דרך הפלפול י"ל מ"ש וכל טוב אדוניו בידו וכי באמת מה שהוצרך לזמום הגמלים י"ל ע"פ עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים שראה הקב"ה שאינם מקיימים ז' מצות עמד והתיר ממונם לזה הוצרך לזמום. אך בע"ז אמר ראה ויתר גוים כיון שראה שאינם מקיימין ז' מצות עמד והתירן להם ומקשה אתגורי אתגור ומשני שאין מקבלים עליהם שכר כמצווה ועושה והוא כמ"ש בקידושין (דף ל"א ע"ב) דגדול מצווה ועושה משאינו מצווה ועושה משא"כ למה שעלה על דעת רב יוסף שם קודם ששמע מר' חנינא דשאינו מצווה גדול והנר שם אמר רב יוסף דתחלה שסבר דשאינו מצווה גדול יותר הוה אומר מאן דאמר ני סומא פטור מכל המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקידנא ועבידנא. והנה יש דעה דיצחק נעשה סומא בשעה העקדה. ובאמת מה שיצא אליעזר מן הארץ לח"ל משום דיוצאים מא"י לח"ל לישא אשה דמצות פו"ר מצוה רבה. אך יצחק היה סומא ופטור ממצוה זו ואם נאמר דאינו מצווה ועושה גדול עוד היא הנותנת דמצוה רבה היא. וידוע דכל המצות שקיים אאע"ה כל התורה היה אינו מצווה ועושה. וז"ש ע"י שהוכרח לזמום הגמלים אע"ג שהיה מגמלי אדוניו ולא היה להם להנות מן הגזל מוכרח דגזל גוי מותר ושאינו מצווה ועושה גדול יותר דכן היה השעה צריכה למען אברהם שלא היה מצווה ועושה. לזה אמר וכל טוב אדוניו בידו היה בטוח שטוב אדוניו בתורתו ובמצותו אע"ג שאינו מצווה ועושה וממילא עי"כ ג"כ הלך אל ארם נהרים אל עיר נחור אע"ג שיצא מא"י לח"ל ויצחק אינו מצווה ועושה כי סומא היה ודוק היטב:
חלק יג
(בראשית כד י)
ויקם וילך אל ארם נהרים. במדרש בו ביום בא לחרן. נראה שזה כוון ויקם וילך שלא הלך ברגליו רק עמד במקומו והארץ קפצה לקראתו וזה ויקם ויעמוד על עמדו ואעפ"כ וילך. והטעם מה שבא דוקא ביום הזה. ומ"ש דאז נעשית רבקה בת ג' שנים ויום אחד כמ"ש במדרש י"ל כי רבקה נעשית מוכת עץ כנ"ל ואבדה בתוליה. והנה אליעזר בודאי לא נחשד כ"כ כי היה עבדו זקן ביתו וגם נשבע לו ובפרט למ"ש לעיל שהכניסו הקב"ה עבור זה חי לג"ע ואם היה בא ביום שאח"ז היה יצחק חושדה שזנתה בביתה לזה בא תיכף ביום הזה ובודאי לא זנתה קודם לכן דהיו בתוליה חוזרין כי היתה פחותה מבת ג' ומעת שנעשית ג' שנים ביחד עם אליעזר ולא באת לידי חשד עי"כ ולפמ"ש שהיה אז יוהכ"פ יבואר בפשוט משום דהלא קיימו כל התורה ואיך יצא חוץ לחתום. לזה היה קפיצת הדרך דלא הלך כלל או שהלך למעלה מעשרה:
במדרש וכל טוב אדוניו בידו. ר' חלבו אמר זו דייתקי ויקם וילך אל ארם נהרים. ר' יצחק אמר בן יומו היה הוא דעתי' דר' יצחק ואבא היום אל העין היום יצאתי היום באתי. יל"פ דהנה היפ"ת כתב דייתקי שטר מתנה וכתב הרא"ם ולדעה זו מ"ש אח"כ ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק היינו שהחזיק בנכסיו קודם פטירתו והק' הרא"ם א"כ מה תועיל בשטר זה כיון שעדיין לא החזיק בנכסיו. וי"ל עפמ"ש בקידושין (דף ט') דשטר פסיקתא היינו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' הן הן הדברים הנקנים באמירה. ורש"י כתב שהיה השטר מתנה כדי שיקפצו וכו' והיה השטר פסיקתא דקנה באמירה ולא החזיק בנכסיו אח"כ אלא לתוספות חיזוק. אך התוס' כתבו בכתובות (דף ק"ט) דדוקא עמדו וקדשו מיד בתוך התנאים הן הן הדברים שנקנו באמירה ולא פי' כמה הוא מיד ואין שיעור לדבר. וי"ל למ"ש בקידושין בעי רבה חצייך בחצי פרוסה מונה והולך וכו' ואת"ל כל ביומא מונה והולך הוא הרי דבכל ביומא מונה והולך והוא מסקנא דמלתא אחר שהתחיל בתחלת היום וכן י"ל גבי שטר פסיקתא. וז"ש במדרש כל טוב אדוניו זה שטר מתנה ועי"כ היום יצאתי והיום באתי כדי שיהיה עדיין שטר פסיקתא דקנה באמירה אע"פ שאינו מחזיק בנכסיו. ועי"ל בזה כי אמר ואעפך לגוי גדול וא"כ אברהם היה כ"ג וכבר ידוע דהאבות מקיימים התורה עד שלא נתנה. וא"כ ביוה"כ בודאי היה מתכוון כל מעשה הכה"ג בכלליהם ופרטיהם אלא לחנם עשאו לכ"ג והנה כ"ג שאין לו אשה אסור לעבוד עבודת יום הכפורים דצריך וכפר בעדו ובעד ביתו ואברהם לא היה לו אשה. וי"ל דז"ש כל טוב אדוניו בידו שנתן הכהונה ליצחק שהוא ישמש תחתיו אך גם יצחק לא היה לו אשה לזה עשה הקב"ה מעשה נסים שבא לשם ביום ובו ביום קדשה כי אליעזר היה שליח לקדשה והיה מותר לעבוד עבודתו באותו יום והוא נכון:
חלק יד
(בראשית כד יא)
לעת ערב לעת צאת השאבת. במדרש אר"ה בשעת שהאדם הולך ליקח אשה ושמע קל כלביא מנבחי' איהו אצית מה אינון אמרין לעת ערב לעת צאת השאבת עכ"ל המדרש. והוא תמוה ונראה דידוע דאיש ואשה אם מתחברים בקדושה ובטהרה הם מיחדים יו"ד של הויה ברוך הוא וברוך שמו. ב"ה. א"ש יו"ד באיש. א"ש ה' באשה. והוא נגד חכמה ובינה כי י' חכמה וה"א בינה כידוע. ואם כן תיקון האשה הוא נגד הבינה ה"א ראשונה. והנה כתבו המקובלים הקדמונים כי בצנור השמאלי דבינה שדינין מתערין מינה יש אחיזה לקליפה שר הכלבים אשר ממנה נאחזים אלף ג' מאות וארבע כלבים עזי נפש אשר הוא גי' של כלב בכפל כ' פעם כ' ל' פעם ל' ב' פעם ב' עולה תתתק"ד כמובא בספר הקדוש קרנים מאמר י"ו וכתב שם שבטלים על ידי שם ס"ג שעולה תתר"ו בכפלו יו"ד פעם יו"ד ה"א פעם ה"א וכו' על דרך זה. וידוע דשם ס"ג הוא בבינה. ובזה מובן מה ששם זה הוא המבטלה כי כיון שאחיזתם הוא מגבורות חיצוני דבינה ימין ה' עושה חיל ומבטלם. וידוע דשם של ספירת בינה הוא אהיה דיודין העולה קס"א:
וזה נראה פי' מ"ש שם, א' כאשר בא לענפו אז נכנע מפני הקדושה מפני האש המרומז בו כי בינה הוא אשה עליונה אותיות האש וכאשר באים לענף בינה שהוא גבורה כבר הם בטלין ולזה ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו כי עשו הוא הכלב כידוע ואחיזתו בענף הגבורה ושם מהבטל ולזה כי ציד בפיו כי לבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. (וכן יל"פ כאשר בא לענפו הוא מדת המלכות שנקראת אשה שם נכנע מפני הקדושה כי כלב הוא גי' שם ב"ן דקדושה שהוא במלכות כידוע שהוא כלב דקדושה) ולזה היה יצחק נזהר במצות מעשר כמו שמבואר שם במאמר י"ב שזכות המעשר דוחה קליפה זאת ויעקב בשביל שלא קיים עשר תעשר נאבק עמו שר של עשו כמ"ש שם הק' ר' שמשון מאסטרלפיא ולזה עשו כי ציד בפיו איך מעשרין את התבן והדברים ארוכים אין כאן מקומו. והנה למ"ש דאליעזר עבד אברהם בא ביוהכ"פ שהוא מספירת בינה אמא עלאה כידוע בכוונת יוה"כ צריך להכניע קליפת שר הכלבים ואחיזתם לז"א ועשה חסד דייקא ועי' שם בקרנים ותבין לזה הזכיר לעת ערב לעת צאת השואבות גי' תתתק"ד שהם מנין הכלבים עזי נפש וקס"א שהוא שם אהיה שבבינה ותתר"ו שהוא ס"ג שבבינה המבטלים סך הכל גימט' ממש בשוה לעת ערב למה צאת השאב"ת וז"ש בשעה שאדם הולך לישא אשה שהוא כנגד ספירת בינה כנ"ל א"ש ה' ראשונה לחבר תרין רעין דלא מתפרשין שם עם ה' צריך לגרש את הכלבים על ידי שם ס"ג ואהיה שבבינה שמשם אחיזתם וישפע דאינון אמרין פסוק זה שמשם יניקתן ובסולם והבן על בוריו אז תחרץ ותתן תודה וזה גם כן מ"ש ויברך את הגמלים מחוץ לעיר עפמ"ש בזוהר הקדוש פרשת פקודי דף רל"ו בסוד ותפול מעל הגמל הוא נוקבא דס"א דהיה לו אחיזה בדינא קשה של יצחק שיצא לפנות ערב שאז זמן שליטת הדין מחוץ לעיר על דרך ולא אבוא בעיר בירושלים של מעלה בינה וירושלים של מטה כעיר שחוברה לה יחדו עקרת הבית ואם הבנים עין המים הוא ירושלים שלמטה כנ"ל בתקונים גם רומז למי החסד ושירת הגמול ה' ממרום ישאג וכו' על נוהו. וזה כי לי תכרע כל ברך ויברך והענין עמוק מאד:
דרך ב
יובן על פי פשוט. הנה אמרו שלש משמרו' הוי הלילה. משמורה ראשונה חמור נוער וכו'. והענין ידוע מ"ש הטבעים כי יש אנשים ירחיים שהם קרים בטבעם ומקבלים מזגם מטבע הירח כי לחות נזילת יסוד המים הוא מגלגל הלבנה הפועלת ביותר במים כנודע לטבעים ולזה יש ביס ו' שעות הנקרא (אב פאלהייט) הידוע למלחים שהמים של הים נמשכין ועולים לנגד גלגל הירח וכתבו הקדמונים כי מסגולת הירח למשוך אליו את המים כסגולת אבן השואבת בברזל והאנשים הירחיים הם קרים ולחים שלחה הלבנה גוברת מאד מאד עד שיתפעלו מאד בשינתם בחזיונות וחלומות הבלים הרבה ואמרו שהכלב הוא מזה המין כי בשנתו נובח תמיד כי מתפעל מאד מגלגל הירח שמשם מקבל מזגו ולזה קשה העיכול שכח העיכול בא מפאת החמימות ומי שהוא קר בטבע השינה גוברת עליו מאד ועז"א (ישעיה נו) צופיו עורים כולם שהם טפשים שהוא בא גם כן במי שהלבנה גוברת מאד והם ככלבים הוזים שוכבים אוהבים ואין בהם הבדי רק מה שאינ' יכולים לנבוח ככלבים והכלבים לא ידעו שבעה כי אין שביעה למי שיש לו חלישות באצטומכא והעכול רפה אצלו ומזה המין המה הנשים שהלחות מושלת בהם ועל ידי כן אינם חכמים כמו האנשים ויראו חלומות יותר מתפעלים בשינתן לדמיונות שמקבלים כחם מהירח רק שאינו כל כך ככלבים וכן החמור הוא מזה המין קר ולח בטבע ולזה חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה והוא הטפש בכל בעל חיים על דרך וחמור אבוס בעליו ולזה החמור מתפעל מאד במשמורה הראשונה מכח הירחי. והכלב בחצות הלילה שאז הכח רב מאד, והאשה בסוף הלילה. והנה הקדמוני' היו משתמשים הכל על פי נחוש ונמוסי הכוכבים וממשלתן מבואר במורה ובדרכי האמורי הנחשבים בתוספתא דשבת המצלחת לעדשים וכו' ודומיהן כי חשבו כל דבר לפי שרשו מעוננים בלטיהם והיו מעוננים בשאיבת המים בעונת שלמותו בממשל הלבנה שאז המים עולים לנגדה בכח המושך אשר לה. ולזה בחרו דוקא בנשים שואבות שהם מתיחסים גם כן לירח כי רצו שצבא השמים ישלימו אתם כל דבר במערכתו ולא יהיה מום לא נאמנו (ובאמת עד"ה הוא גם כן האשה היא מפאת הלחות המיוחס לצד צפון כח הגבורה והאיש הוא מצד החסד וקשה לזווגם כקריעת ים סוף שהיה חסד וגבורה ממוזגים יחד והוא קשה מאד). ומזה אליעזר אף על גב שאין ניחוש יש סימן ורצה למצוא הזווג הנכון על עין המים שהוא המתיחס עליהם מצד הטבע. וכבר אמרו כי לשיביט אדם הרבה במים תגבר עליו לחה הלבנה ושם חילוף כחם עובר יותר לז"א דאצית בקל כלביא מנבחין בשנתם על ידי כח הלחה הלבנה שגוברת בם מאד ואצית דאמרין לעת ערב לעת צאת השואבות שהוא גם כן כח הנשים במזגם וצריך לזהר מאד מאשת פתיות כי הוא מצוי מאד כסילות בלחה לבנה וכן עדה"ס כלבים אחיזתם בלבנה העליונה עלמא דנוקבא שם ב"ן גימט' כלב. אליהו בעיר שוחקים אליהו גימט' ב"ן. וכן נשים מעלמא דנוקבא הנקראת לעת ערב שהוא מקום הקרירות צד צפון ובהיפך מלאך המות בעיר בוכה כידוע בכיה מצד לחות כח דין שחוק מצד הרחמים וממזג החום בטבע מצא את מוצא:
חלק טו
(בראשית כד נה)
ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה וגו'. בכתובות פרק אף על פי נותנים לבתולה י"ב חודש מה"מ דא"ק תשב הנערה אתנו ימים או עשור מאי ימים אלימא תרי יומא משתעי אינשי הכי (פי' לומר תחלה זמן קטן ואחר כך זמן גדול) אלא מאי ימים שנה. ואיתא בילקוט תשב הנערה אתנו ימים אלו שבעה ימי אבלו של בתואל או עשור אלו י"ב חודש שנותנים לבתולה לפרנס עצמה. ותמוה במ"ש ימים ז' ימי אבל ק' משתעי אינשי הכי לומר תחלה ז' ימים ואחר כך י"ב חודש. ומ"ש או עשור י"ב חודש הוא תמיה בשלמא ימים שנה יליף בגמרא מימים תהיה גאלתו אבל זה לא שמענו. ונראה משום דזה נודע דיצחק נעקד ביוהכ"פ והיא נולדה אחר ביאת אברהם מהר המוריה והיה אז י"ג ימים לחודש תשרי ובמדרש מפורש שהיתה בת ג' שנים וג' ימים כשבא אליעזר אם כן זה היה ביום ראשון דסוכות עי' היטב. מ"מ דכיון דנולדה י"ג ימים לחודש תשרי כלתה השנה י"ב לחודש תשרי וזה נודע דאין אבילות במועד אם כן לזה אמר תשב הנערה אתנו ימים אלו ז' ימי אבלו דהיינו אחר יו"ט יתחיל ימי אבלו דבודאי ביו"ט אין חל אבילות ממילא יתעכב אליעזר י"ד ימים ז' ימי יו'יט וז' ימי אבילות. ואם כן ניחא במה שיש להקשות למה לא מק' בגמרא גם אם נאמר ימים על ז' ימי אבלו משתעי אינשי הכי והיה להם להוסיף רבותא בקושיא. דז"א דלפ"ז יהיה ימים י"ד ימים. ואם כן שייך אחר זה או עשור עשרה ימים לכן הוכרח הגמרא להקשות דלא מסתבר להו כלל לפרש על אבילות ואם כן ימים ב' ימים משתעי אינשי הכי וגם המדרש יבואר הכי בטוב לפ"מ דאיתא בתו' והובא ברא"ש פרק אלו מגלחין דבאבילות קרובים אסור לילך לשמחה כל שלשים ובאבילות אביו ואמו כל י"ב חדש י"מ דתוך י"ב חודש אפילו לישא אשה אסור ור"ת פ' אף על פי דאסרינן באביו ואמו תוך י"ב לבית השמחה. שרי לישא אשה משום דאיכא מצוה. לכך תשב הנערה ימים ימי אבלו וכיון שיחול אבילות ממילא יהיה אסו לישא עד אחר י"ב חדש ותתעכב רבקה י"ב חדש. ותוכל לפרנס עצמה י"ב חדש או תתעכב היינו ז' ימי הרגל ושלשה ימי הבכי דבפחות מג' ימי הבכי אי אפשר לו לנסוע רק אחר ג' ימי הבכי מותר לנסוע כמ"ש הפוסקים וממילא כיון שתחול אבילות כל דהו יהיה אסור לישא ותוכל לפרנס את עצמה בתכשיטין כל י"ב חודש ושפיר מוכח ודוק. ומזה מוכח שהיה אף בחזרה קפיצת הארץ שלהמפרשים לא מוכח שהיה קפיצת הארץ רק בהולכה לא בחזרה. אבל מהילקוט משמע אף בחזרה ואין שום ראי' לכאורה כלל. אכן להנ"ל יבואר דלעיל אמרינן שהיה רחוק י"ז ימים מחרן לבאר שבע אם כן אם תאמר שלא היה קפיצה בחזרה ממילא אף אליעזר הלך תיכף ברגל לביתו שהה בדרך י"ז ימים ובא עשרה ימים אחר הרגל ואם כן כבר חל האבילות ואיך כתיב ויביאה יצחק האהלה אלא ש"מ דקפצה הארץ. ובא קודם שחל האבילות. ותוס' פ' בכתובות (מז ע"א) ד"ה דמסר דנשואין בלא סעודה מותר ברגל גם י"ל במ"ש בכתובות (ד' סח) יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה מדעתה יכולה היא כשתגדיל להוציא מידם: ועז"א תשב הנערה ימים דאם היא גדולה מחויבת להתאבל כל שבעה. ואם היא קטנה תשב י"ב חודש ותקח לפרנסתה כיון שאחר כך יכולה בלא זה לתבוע. שנית ולא נרויח:
לקוטים מספר חוות יאיר
הדברים שאמרתי בפי' המקראות ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. פי' רש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה. ויל"ד מה בעי רש"י בזה וגם באמת בקרא גופיה מיותר קצת מה שסיים שני חיי שרה ותו ברש"י שאחר זה ותמת שרה בקרית ארבע ע"ש הזוגות ע"ש. ונראה דהני ב' דבורי רש"י מישך שייכי אהדדי והוא דרש"י כתב בת ק' כבת כ' לחטא ובת כ' כבת ז' ליופי. וקשת א"כ אנו אין לנו דרש רק על ק' שנה בהיותה בת מאה שנים היתה נקיה מן החטא ואכתי מנ"ל בהני כ"ז שנה הנוספים על ק' שנה שלא חטאה. ונראה דאמרינן יומא (ל"ח) כיון דעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא שנאמר רגלי חסידיו ישמור אם כן אחר דגלי קרא שלא חטאה בהיותה בת ק' שנה ממילא עבר עליה רוב שנותיה וממילא שוב לא חטאה אחר מאה שנה. אולם יש לדרוש אם מיתה מחמת חטא ובאמת ימיה הקצובות היו יותר מקכ"ז שנה אכתי אין למוד שלא חטאה אחר מאה שנה דאכתי אותו זמן לא עברו רוב שנותיה דפן נקצב לה יותר ממאתים שנה רק בהיותה קכ"ז שנה חטאה ע"י בחירה שלה ומתה קודם זמנה ואיתא בציוני ותמת שרה בקרית ארבע בשביל שקראה שם של ד, אותיות הוי"ה ב"ה ומסרה דין על אברהם יע"ש. הרי שמתה בעבור חטא זה. אך באמת לא דרש זה עיקר רק דקרית ארבע קאי על הזוגות שנקברו שמה דהנה קשיא מאי בעי קרא בזה דסיים שני חיי שרה אע"כ דהא גופי' קמ"ל בת ק' כבת כ' לחטא. וכ"ת מנ"ל דלא חטאה אחר ק' שנה ואי משום דעברו רוב שנותיה קשה דלמא נקצב לה מקודם לחיות יותר לכן הכתיב שני חיי שרה אותן קכ"ז שנה שאני אומר לך הן הן שני חיי שרה הקצובות לה. וז"כ רש"י דקרא קמ"ל בהאריכות הלשון שני חיי שרה להורות דכולן שוין לטובה אף אותן כ"ז לאחר המאה שנה רק קשה הלא נאמר בקרית ארבע שמתה בשביל שקראם שם של ארבע שמשמע מזה שלולא זאת היתה ח"ו יותר לזה סמיך רש"י וכ' בקרית ארבע קאי על הזוגות ארבעה.
דורשי רשומות כ' רמז בג' אז. אז תצליח אז תשכיל אז תישן. דישליש אדם שנותיו שליש בלמוד שליש במו"מ ושליש בשינה כ"א ח' שעה. וא"ז גמטריא ח' ואמר א"ז ח' שעות תשכיל בתורה א"ז ח' שעות תצליח במו"מ א"ז ח"ש תישן. והנה העקדה והרע"א בחלקם חלקי חיי האדם מונים לו מעשרים שנה ולמעלה כי עד עשרים אינו בר עונשין. ובזוהר מדמה אברהם להנשמה ושרה להגוף. וז"א ויהיו חיי שרה מאה שנה אם חיה תחיה מאה שנה (שיותר מזה עבר ובטל מן העולם כדאי' באבות) אפ"ה אין לך מהם רק כ"ז שנה זהו שני חיי שרה והיינו שליש מן שמונים שנה שחיה אחר עשרים שהגיע לכלל בר עונשין דהיינו שליש מה שעסק כל יום השליש בתורת ה' כאמור. ואומר כי ותמות שרה בשעת מיתתו בקרית ארבע בקריאותו אל ד' אוהבים שלו לא יועיל שום א' מהם רק היא חברון התורה לבד מתחברת והולכת עמו כאמור (משלי ה') בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך בקבר. בארץ כנען עד שאתה נתון מוכנע לעפר בארץ היא לבד התורה מגין בעדך ומתחברות אצלך והארכתי בדרושי. ואמר ויקם אברהם מעל פני מתו דבזוהר מדמה תואר שם אברהם להנשמה והגוף בתואר שם שרה. לכן אמר דתכליחו של האדם העיקר תורה ומע"ט כי המה מלוין לאדם לבית עולמו ולא כסף וזהב מיד מתעורר כח הנפש ויקם אברהם הנשמה נעורה משינת טרדת הבלי הזמן. מעל פני מתו שסר מעליו צלו הקדוש אשר היה על פניו פני ה' כנאמר לעיל בסר צלו מעליו נשאר הגוף כמת כדאיתא בברכות (דף י"ח) דרשעים בחייהם קרוים מתים לכן קמה הנשמה על פני מתו הגוף וידבר אל בני חת לאמר שהרי מבואר דתולדותים של צדיקים מעשים טובים. והנה מן התשובה נתהפכו העבירות לזכיות ונעשו תולדות היפות וטובות למראה וכבר מבואר דעיקר התשובה צו"ם קו"ל ממו"ן הני תלתא בגי' ת"ח וז"ש לבני ת"ח התולדות הטובות הנתהוות מן התשובה. גר ותושב אנכי עמכם דהיינו אם תרצו לחזור בתשובה אהיה גר בארץ ולא אצטרך לבוא בגלגול פעמים ושלש ואם לאו חלילה אהיה מוכרח לבוא בגלגול להיות תושב. תנו לי אחזת קבר לצמיתות עלמין שלא אצטרך לחזור ולבוא בגלגול שזו צער רב להנשמה כמבואר לעיל משם הזוהר ואח"ז מצאתי קצת מפי' זה דתנו לי אחוזת קבר שכתבתי. ולכן הוא אומר (תהלים כ"ז) כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני שבבוא קצי שיאשפני ה' הלא כל רעי בגדו בי ואפילו אבי ואמי עזבוני. לכן אוחיל לך הורגי ה' דרכך שהיא התורה דאקרי דרך כדאיתא במס' קידושין. ועי"ז נתני באורח מישור למען שוררי העונות של האדם הן הן נגעי ב"א השוררי' עליו תהי' התורה מגינה עלי ותהי' היא ההולכת עמי לקבר ותגן עלי. ע"כ מחוות יאיר: