ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
שמות
חלק א
(שמות א א)
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב. הנה אמרו יעקב אבינו לא מת והוא הטעם שהיו ישראל בגלות מצרים כדי להגין עליהם ולא נסתלק נפשו מבניו לזה אמר שהזכיר בפרשה הקודמת מיתת יעקב וכל הענין חוזר ומספר שאעפ"כ יעקב אבינו לא מת ושב עם בניו למצרים ועז"א הבאים לשון הוה שעכשיו באו למצרים פעם שנית עם יעקב ומבואר בזוה"ק הטעם שבחר דוקא בגלות מצרים ולא בשאר ארצות משום שחשש פן יתערבו בגויי הארצות ולא יהיה אפשרות לגאלם דהגאולה היתה בזכות שלא שינו את שמם ושלא נתערבו בין המצרים לזה בחר דוקא שיגלו למצרים שהיו עם קשה עורף ונמוסיהם מבוזים ומגועלים וימאסו ישראל להתחסן בם וז"ש לתת טעם למה גלו למצרים דוקא שהוא משום שיהיה בטוח שלא ישנו את שמם ולא יתערבו בין המצרים. לז"א ואלה שמות בני ישראל מחמת שיתקיימו השמות שלהם לזה הם הבאים מצרימה דוקא והטעם השני איש וביתו באו שיהיו שמורים איש וביתו בקדושה בלי תערובות בת אל נכר:
בתנחומא ואלה שמות זש"ה (תהלים מח) כשמך אלהים כן תהלתך וגו' מלך בשר ודם מקלסין אוחו שהוא גבור והוא חלש מקלסין אותו נאה והוא כעור מקלסין אותו רחמני והוא אכזרי והקב"ה בכל מה שמקלסין אותו הוא יותר האל הגדול הגבור והנורא וכן אמר דוד (שם קו) מי ימלל גבורות ה' וגו' וכן איוב אמר (איוב לז) היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבולע באו אנשי כנה"ג ואמרו ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה (נחמיה ט') ע"כ לשו! המדרש. נראה לבאר כי המבקרים נתנו כלל גדול כי כל השבחים הנאמרים על הבורא ית' כולם אין צריך להם כי במה שהוא אלוה נודע ממילא שאין חסרון בעצמותו ושיש לו כל השלמות כי מי שאינו שלם לא יכונה בשם אלוה וממילא שמו העצמי מורה על כל שבחיו ותאריו ותהלותיו. וז"ש כי במלך ב"ו אין שמו העצמי מורה שבח אחר כי עדיין יכול להיות שהוא חלש ואכזרי וכדומה כל החסרונות אבל הקב"ה שמו העצמי די וז"ש מלך ב"ו מקלסין אותו שהוא גבור ר"ל צריך לקלס אותו בכך יען כי יכול להיות שהוא חלש וכן כולם, אבל הקב"ה בשמו העצמי נכלל כל תהלותיו. וז"ש כל מה שמשבחין אותו הוא יותר ר"ל שהוא מיותר כי בשמו העצמי שהוא אלוה נכלל הכלל. וז"ש כי כשמך כן תהלתך ר"ל בשמך העצמי לבד נכלל כל התהלות והשבחים והתארים וז"ש מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו ר"ל מי שימלל אחד מן גבורותיו כזה ישמיע כולם כי כולם נכללים באחד כי כל שבח שאומרים על הבורא ית"ש אינו דבר זולתו רק הוא:
חקירה פלסופית
אמר המו"ל מצאתי בין כתבי המחבר זצ"ל מאמר מעין הדברים הנ"ל ראיתי להדפיס כאן.
[הנביאים היו מכנים להשם בכמה מדות ובא ישעיה והעמידן על שלש. ה' שופטנו וכו', ובא מלאכי והעמידן על אחת. זכרו תורת משה עבדי] *הרמב"ם מנה י"ג עקרים הידועים והר"י אלבו חלקם לשלשה כי במציאות ה' נכלל האחדות ושאינו גוף והקדמות והארכתי לבאר כל פרט עפמ"ש המדרש תנחומא ריש פ' שמות ב"ו משבחים אותו שהוא חכם והוא טפש וכו' אבל הקב"ה כל מה שמשבחים אותו הוא יותר ר"ל ריבוי התארים אשר אצל הבורא וכן כל התהלות והתשבחות כולם מיותרים. כי באמרנו שהוא אלהים. נכלל כל השבחים והתארים כמו באמרנו על האדם שהוא אדם. א"צ לבאר שהוא חי. ושהוא מרגיש. ושיש לו לב וכליות ופה ולשון. כי כל זה נכלל בגדר אדם:
ובזה פרשתי [מ"ש במד' מלך בשר ודם משבחים אותו בכמה שבחים אבל השם משבחים אותו שהוא אלהים]. ר"ל ששבח זה כולל הכל. רק בשר ודם צריך לשבח אותו שהוא חכם יען והוא טפש ר"ל שיכול להיות טפש ואין זה בגדר אדם. שיהיה חכם או גבור וכו'. וכן פרשתי המד' מלך בשר ודם משבחים אותו שהוא חכם והוא אינו חכם משבחים אותו שהוא קדוש והוא אינו קדוש אבל הקב"ה משבחים אותו שהוא חכם והוא חכם וכו' הה"ד אין קדוש כה' כי אין בלתך וכו' ר"ל הקדושה אינו דבר זולתך כי אתה עצם הקדושה:
ופרשתי המד' א"ר ישמעאל בשעה שהחכם יושב ודורש בדברי הגדה והעם שומעים ועונים אחריו איש"ר מברך באותה שעה הקב"ה שמח ואומר למה"ש ראו בריה שבראתי בעולמי איך הם משבחים אותם באותה שעה מלבישים הוד והדר עד כאן דבריו כי כל דברי הגדה המרבים בשבחי הבורא ומתארים אותו בכמה תארים בכמה ענינים מושאלים מן החומר לשבר את האוזן. וזה מפני שבני אדם אין מכירים ענין מופשט מהחומר. וצריך לצייר להם בדבר חומר אבל בכל צריך לדעת כי השם מרומם מכל ברכה ותהלה וע"ז עונים יהא שמיה רבא מברך ר"ל שלעתיד שיופשטו בגדיהם החומרים יכירו את ה' באופן יותר נשגב לעילא מכל ברכתא ושירתא דאמירן בעוה"ז. אז השם אומר למלאכי השרת כי המלאכים אין יודעים מאומה מכל השבחים האלה הנאמרים בעולם התחתון על הבורא. כי הם אין מבינים דבר גשם והשם מראה כי נמצא עולם גשמי. והאדם אשר עליו אך הם משבחים אותו בשבחים חדשים שבאמת אינם במציאות כלל בערך אלה. ועז"א ראו בריה וכו' איך הם משבחים אותו ? עז"א באותה שעה מלבישים הוד והדר כי כל השבחים וכל הפעולות שאנו מכירים בהם את הבורא הם רק לבושים שהלבוש אינו עצם המתלבש רק מתעטף בו ומתכסה בו ומתראה על ידו וישעיה העמיד כל העיקרים על שלשה. שהם מציאות ה' ותורה מן השמים שכר ועונש עז"א א) ה' שופטנו ב) מחוקקנו ג) מלכנו לגמול ולעונש:
אולם בעיקר האמצעי שהוא תורה מן השמים תלוים כל העיקרים. כי אם יש תורה יש נותן התורה וזה עדות על מציאות ה'. וממילא מוכרח שיש שכר ועונש דאל"כ אין מציאות לתורה. וז"ש שמלאכי העמידן על אחת זכרו תורת משה עבדי. ונבאר עיקר תורה מן השמים. מדוע דבר ה' בעצמו עשרת הדברים ולא ע"י שליח ? ב' מדוע לא נתנה התורה לאבות אברהם יצחק יעקב ? ג' חקירת העיקרים. אם מותר לבעל דת לחקור אחרי אמונתו. ואם אסור ? מדוע לא ישוו כל בעלי אמונה בשכר ? ואם מותר לחקור קשה ממ"נ אם יסמוך על החקירה להחליף אמונתו אינה אמונה ? ואם לא יסמוך על חקירתו למה יחקור ? עי' בעיקרים באורך:
והנה העיקרים כתב כי המברר הדבר יש שלשה ענינים. למשל המברר שיודע לעשות התריאק הבלתי מזויף יש יברר שיעשהו לענינו. ונראה כל חלק בפ"ע שאינו מזויף וזה הבירור האמתי ויש יברר ע"י סגולתו שירפא בו כל ארס וזה ג"כ ברור טוב. אבל יש יברר ע"י שיעשה מופתים שיבא באש ובמים וזה אינו בירור כלל כי מה ענין זה לזה. כן המברר שהוא שליח ליתן דת ע"י מופתים אינו בירור וכן משה לא האמינו בו מפני האותות עד שראו עין בעין. עכ"ד:
ובזה פרשתי מ"ש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ועתה למה נמות כי תאכלנו האש. עד כאן מצאתי:
חלק ב
(שמות א ה)
ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש. מבואר בדברי האר"י ז''ל בספר הגלגולים בענין התחלקות הנשמות בשרשיהן שאי אפשר להיות פחות מתרי"ג שרשים. וביאר שם כי נשמת אה"ר נתחלק לג' אבות ואח"כ לשבעים נפש והשבעים נפש היו שרשים גדולים שבהם נכללים כל נשמות של אה"ר ואח"כ נתחלק עוד לתרי"ג שרשים עיי"ש ועוד כתב שכל שרש מתחלק בחיצוניות לשלש בחינות בשר וגידין ועצמות. וידוע דהפנימיות הם חמש בחינות נפש רוח נשמה חיה יחידה. ולפ"ז יש בכל שרש שמונה בחינות ולפ"ז נראה שבענין זה היה כבר כל התרי"ג בהשבעים נפש כי ידוע שכל אחד היה כלול מכלם חשוב שבעים פעמים שבעים הם ד' אלפים תשע מאות. שמונה פעמים תרי"ג הם ג"כ ד' אלפים תשע מאות ועוד ארבעה. לפ"ז בהשבעים נפש שכל אחד היה כלול מכלם היה ד' אלפים תשע מאות וחוץ מזה להשלים הארבעה וידוע שיעקב כולל נשמות הג' אבות מדת תפארת הכולל חסד וגבורה ויוסף שהיה במצרים ובזה מה מתקו מדבש דברי תוה"ק שמרמז זה במ"ש ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ר"ל שכל נפש מיוצאי ירך יעקב היה בעצמה כוללת שבעים נפש והיו שבעים פעם שבעים וחוץ מזה ויוסף שהיה במצרים:
גם ירמוז ויהי כל נפש שבשבעים נפש היו כלולים כל נפשות של אה"ר שיבואו לעולם ויבואר עוד במ"ש שהיה שבעים נפש נגד שבעים שרים והענין ידוע שנפשות ישראל משבעה ימי הבנין שכ"א כלול מעשר הם שבעים ונפשות או"ה לעומת זה משבעים שרים וידוע כי נגע בכף ירך יעקב ששם הוא עומד נגדו ומתנגדו ועז"א כל נפש יוצאי ירך יעקב דוקא והנה שר של מצרים הוא נקבה כי הוא נקרא ערות הארץ שהוא נגד מדת יסוד שבקדושה שהוא מדתו של יוסף לז"א ויוסף היה במצרים שהוא המכוון בקדושה ממש לעומת שרש של מצרים לזה למצרים ירד בראשונה לגרשם וקצרתי:
חלק ג
(שמות א ז)
ובני ישראל פרו וגו' נראה הכפל דהיות נפש הצומחת והחיונית ונפש המדברת ועל כל אלה נפש המשכלת. ועז"א בכולם היו שלמים ביתר עוז פרו בנפש הצומחת כעץ נושא פריו וישרצו כשרצים שלהם לבדם נפש החיונית וירבו בנפש המדברת המיוחד למין האדם שהוא רב ושליט על סוגי החיים ויעצמו בנפש הישראלי עד"ש בפסיקתא כי עצום עושי דברו אלו הצדיקים:
חלק ד
(שמות א ז)
ותמלא הארץ אותם. ידוע שארץ העליונה היא מדת כ"י אלהים באלפין גי' ארץ ומלואה אלף רי"ש צד"י גימ' תל"ד הם ה' פעמים אלהים ה' עלין תקיפין הסובבים לשושנה והדל"ת היא ה"א אחרונה שהוא בצורת דל"ת ומשם בא כח הלידה למה נקרא שמה אפריון שהיא פרין ורבין של ישראל וזה ותמלא הארץ שנמלאה במלואה:
חלק ה
(שמות א ח)
ויקם מלך חדש על מצרים במדרש יש שהורידוהו מכסאו ג' חדשים עד שהסכים עמהם והנה מפשטות הכתוב נראה שפרעה היה המתחיל בעצה תחלה כמ"ש במס' סוטה (דף טז) ונראה ע"פ המבואר בדברי הקדמונים שכל ענין יוסף ששקד מאד שיהיה הוא המוציא והמביא והמשביר לכל עם הארץ הוא כי כל אומה מקבל שפעה ע"י השר שלה והמלך הוא המרכבה להשר לקבל השפע בראשונה והנה כשישראל בגלות גם המה נתונים תחת שפע האומה וניזונים מהתמצית ומצרים היתה ערות הארץ וגם מלאה גלולים ואם היו ישראל מקבלים השפע ע"י השר ח"ו לא היתה להם תקומה לזה סבב מסבב הסבות שיהיה יוסף המשביר וכל השפע הלך ע"י באמצעות השכינה שהיה יוסף מרכבה אליה וגם מלך מצרים קבל השפע ע"י יוסף והיה כל השפע באמצעות השכינה ולזה כאשר ראה שישראל פרים ורבים שלא כדרך הטבע ידע שאין זה רק מצד שמקבלים שפעם ע"י השכינה למעלה מן המזל כי גם פרעה היה נתון תחת יד ישראל לקבל השפע על ידם לזה העבירו אותו מכסאו להסיר הממלכה הראשונה שהלכה השפע על יד יוסף והקימו אותו מחדש ואחר שהיה בכאן הויה חדשה חזר דינו לקבל השפע מהשר שלו לא על יד יוסף וז"ש ויקם מלך חדש על מצרים שיקבל השפע באמצעות שר של מצרים וז"ש אשר לא ידע את יוסף כי ידוע דקבלת השפע מהמשפיע להנשפע הוא בדרך זיווג וחיבור ע"ד וידע אדם את חוה אשתו (גם מבואר בזוה"ק שכח מצרים היה מסוגי הדעת והמבין יבין). ולפ"ז שב הענין שישראל יקבלו התמצית משפע של פרעה ע"י השר וכאשר ראה שאעפ"כ פרים ורבים אמר עתה אנכי הרואה שהנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו ר"ל ממנו ועל ידי שפעי הוא גם כן רב ועצום אע"פ שיקבל שפעו ממנו דייקא:
דרך ב' ידוע שכל גליות מצרים היתה להוציא יקר מזולל ר"ב ניצוצית שהיו מובלעים בקליפת מצרים וזה הוא הרכוש גדול וכמ"ש האריז"ל על פסוק וגם ערב רב עלה אתם וז"ש שראה באצטגנינות שעם בני ישראל הם הגרים ר"ב דייקא ועצום ממנו ע"י שיוציאו הגרים ועשאוה כמצולה שאין בה דגים וידוע דכל בירור הניצוצות הוא ע"י כח החכמה כמ"ש כולהו במחשבה איתברירו ה"ל חכמה מוחא היא מחשבה מלגאו, וכן בהיפוך חכמה הארורה של הסט"א ר"ל חכמים המה להרע לעשוק אהב נפשות העשוקות לצודד נפשות לפורחות, ועז"א הבה נתחכמה לו להגביר חכמת מצרים על חכמת הקדושה והבן היטב:
וע"ד המוסר יבואר פרעה לא פחד מישראל מעוצם רבוים כי כבר ידע שמזל מצרים גורם ששום עבד לא יוכל לצאת ממנה ולא יהיה לו שום נשיאת ראש אך את אשר המיס את לבבו הוא מצד שראה גודל קדושת ישראל ומעלתם שעמדו בנסיונם והיו מצוינים שם שלא התערבו עמהם ולא למדו ממעשיהם, ונודע שהעובד את ה' אינו נתון תחת המזל רק השגחת אלהי חופף עליו כל היום ואמרו חז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו ר"ל כי כל גבור לא יוכל להראות כחו לחוץ רק ע"י אחרים שלוחם עמהם ומתגבר עליהם אך הגבורה האמתית מי שיוכל להתגבר על עצמו ולמשול ברוחו לכבוש תאותו. ויצדק הלשון לומר עליו שהוא תקיף ועצום ממנו בעצמו שמתגבר על עצמו, וז"ש הנה עם בני ישראל שהם גוי אחד מצויינים לבדם עם לבדד ישכון, והוא רב ועצום ממנו בעצמו שמתגברים על עצמם לכבוש תאותם, וידוע שתכלית העבודה להכניס החיצונים לתוך הקדושה ע"ד שמתפללים וכוף את יצרנו להשתעבד לך וממילא גם המקבלים כחם מהרע נכנעים לפני הקדושה לז"א והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו פי' כי תקראנה מלחמה היא מלחמת מצוה של היצר הרע שקראם בחוה"ל שבת מן המלחמה הגדולה וכמ"ש בזוה"ק על כי תצא למלחמה על אויביך ואזי ונוסף גם הוא היינו היצה"ר להתחבר אל שונאינו ע"ד מ"ש באברהם וכרות עמו הברית וממילא ונלחם בנו ועלה מן הארץ:
וע"ד הרמז מ"ש ונלחם בנו ועלה מן הארץ יבואר במה שכתב האריז"ל בביאור עשר מכות שמכת דם בא ע"י שם של אהיה ברבוע גי' דם שיצא ממלכות דקדושה ומחץ לכתר דקליפה, והענין כי שם זה הוא בסתר וידוע דארץ בכל מקום היא מדת מלכות אלהים באלפין כנ"ל, ובזה יובן איך יצא ממנה מכת דם שאמצעות של ארץ במלואה אלף ריש צדי הם למד יוד דלת גי' דם שהוא אהיה ברבוע המוחצת לכתר שבטומאה וז"ש ועלה מן הארץ שיעלה האותיות שבתוך ארץ שמשם התחלת המכות ותחלת השליחות בשם זה:
חלק ו
(שמות א י)
הבה נתחכמה לו. במס' סוטה (דף יא ע"א) גרסינן הבה נתחכמה לו בואו ונחכם למושיען של ישראל וכו' נדונו באש וכו' עד איוב ששתק נידון ביסורין. עי' במהרש"א שהאריך, ונראה דשם א' ר"י גופיה זה אבל ראו מושיען במים לוקה הרי הגזירה רק משום שכך ראו דבמים נופל לא משום שא"א באש, אבל לק"מ דקאמר גמ' לעיל ג' גזירות גזר עיי"ש וא"כ גזירה ב' שהיתה רק מטעם פן ירבה צ"ל שלא יכלו לגזור באש ונכון, אבל קשה מנ"ל שהיו ג' גזירות כמו שמקשה המהרש"א ז"ל. ונראה משום דאי' בסוטה לקמן ארץ אוכלת יושביה וגו' איוב נח נפשיה וא"כ אז במרגלים מת איוב בשנה שניה שיצאו ממצרים ואיוב נידון ביסורין אמר העצה וחיה אחר היסורין ק"מ שנים וא"כ אא"ל שהיתה העצה הכל בעת שנולד משה כי משה בן פ' בעמדו לפני פרעה כנ"ל וע"כ דהיה גזירה אחת הרבה שנים קודם ודוק:
חלק ז
(שמות א יא)
וישימו עליו שרי מסים. ואי' במדרש ובסוטה שמו מלבן בצוארו של פרעה והיה עובד ביניהם ונראה הענין כי היה יודע באצטגנינות כי עבדים ימשלו ויגברו על מצרים ולזה חשב ג"כ אברהם על אליעזר עבדו שהוא ירש אותו והקב"ה גלה לו שלא כן הוא רק בניו יהיו עבדים למצרים ואח"כ ימשלו עליהם ולזה רצו לקיים גזירת המערכה ע"י פרעה ששמו עליו שרי מסים שיהיה הוא עבד עליהם ויעבוד עבודתם והוא ג"כ מלך עליהם כדי שיתקים הוראת המערכה שעבד ימלוך עליהם:
חלק ח
(שמות א יא)
ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתום ואת רעמסס. ענין בנין הערים האלה היה כענין בנין המגדל שבנו בארץ שנער (למה נקרא שמו שנער שמנוערים מן תר"ך מצות תרי"ג מצות וז' מצות ב"נ והם נגד תר"ך אורות המתנוצצות מכתר העליון שהוא נגד דיבור הראשון של אנכי ה' אלהיך שרצו דור הפלגה לבטלו) וידוע שדור הפלגה נתגלגלו למצרים וישראל התחילו לתקנם ופרעה רצה לעורר ענין המגדל ולבנותו מחדש ולא יכול לבנותו רק ע"י ישראל שלא שינו את לשונם והיו מדברים בלה"ק כי כל הבנין היה ע"י צירופי שמות כמ"ש ונעשה לנו שם לזה כאשר בלל לשונם פסק בנין המגדל, ולזה גם המצרים רצו לבטל דיבור זה של אנכי, ולזה אמרו חז"ל למה נקרא שמה פתם שראשון ראשון פי תהום בלעו למה נקרא שמו רעמסס שראשון ראשון מתרוסס שכן היה ג"כ במגדל שליש נבלע ושליש נשרף, והנה אמרו בסנהדרין אויר מגדל משכח את התלמוד וידוע בכוונת האר"י ז"ל בהבדלה למוצאי שבת שיש שר הממונה על השכחה נקרא שמו מ"ס וכן פוט"ה גי' מ"ס ממונים על השכחה ומיכאל ממונה על הזכרון ולזה אינו דומה שונה פרק ק' פעמים (מס גי' מאה) לשונה מאה ואחד (גי' מיכאל) ומ"ם במילואה מ"ם סמ"ך הם שני פעמים מ"ם רביע אלהים שמשם יונק ומקבל ועז"א וישימו עליו שרי מסים ב' פעמים מ"ם שאויר מגדל משכח והנה מבואר בספר ציוני שדור הפלגה רצו לבנות רל"ו פרסאות כמנין קומה של מעלה גדול אדונינו ור"ב כ"ח עכ"ד ויובן היטב כי מבואר בספרי המקובלים שהיה כל כוונתם להמשיך מדת מלכות לתוך הסט"א להשתמש פה כחפצם ועי' בי"ר באריכות ופגמו בשם אדני ששם זה הוא במלכות וכתב במג"ע דלזה קראם בני אדם בני דאדם קדמאה שאדם פגע באלף של אדני שהיה צורת יו"ד ואו יו"ד ועשה ממנו צורת יוד ואו דלת והיה ג"כ פגם בשיעור קומה חשוב יו"י פעם יו"י עולה רל"ו והנה מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות נמצא רל"ו אלפים פרסאות הוא מהלך ס"ד שנים שלמים שכל שנה שס"ה ימים ועוד ג' רביע שעה צא וחשוב ותמצא החשבון מכוון הוא נגד שם של אדנ"י שמספרו ס"ה שנים (ה' בהיכל קדשו ה"ס) ומפני שרצו לפגום האלף שהיה מספרו כ"ו ועשו צורת יו"ד ואו דלת שמספרו כ"ף לזה מהלך שנה הס"ה לא השלימו לערך רביע כמו שחסרו רביע ממספר האל"ף. וכ' האר"י ז"ל שם אדנ"י במילואו גי' תרע"א כי מדת מלכות הוא השער לה' בזאת יבא אהרן אל הקודש ונראה שכן מלכות במילואה עולה ג"כ תרע"א מזה הטעם ומפני שרצו להמשיך שם אדנ"י ומדת המלכות לחלק החיצון לז"א ויבן ערי מסכנות לפרעה מסכנו"ת גימ' מדת מלכות ושם אלהים שהוא דינא דמלכותא כנודע וחוץ מזה יש במלכות עוד ה' פעמים אלהים בסוד קוצותיו תלתלים ה' עלין תקיפין הסובבים לשושנה כמבואר בזוה"ק בראשית שהם ה' תבות שיש מאלהים תנינא עד אלהים תליתאה במעשה בראשית, וכן רעמסס עולה גימ' ת"ל ה"פ אלהים ופתם ג' מגדל עז שם ה' לפרעה פתם ואת רעמסס עולה מגדל עז שם ד' בו ירוץ צדיק ונשגב ותבת שטן שרצו להכניס פסוק זה לתוך הטומאה והמ"י בהצטרף י"ו של אלף של אדני הנחלק לב' בתיקון ובהעדר י"ו רמוז לפרעה את פתם וכ' פסוק הנ"ל ועולה תשכח פקד קדמת כנודע בזוה"ק פ' מקץ ורמוז שאויר מגדל משכח:
חלק ט
(שמות א יב)
וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ. מבואר במפרשים הטעם שלא היו במצרים רק רד"ו שנה והלא הגזירה היתה על ארבע מאות שנה ותירצו דריבוי עם השלים המנין, והנה כל עיקר הגלות היה כדי למרק החומר להעצים כח הנפש להסיר חלאת זוהמת הנחש שיהיו ראוין למעמד הנבחר וממילא כל שהיה העינוי ביתר שאת היה צריך לקצר זמן השעבוד כי נתמרק חומרם מהרה לזה כן ירבה וכן יפרץ כדי שיושלם זמן השעבוד ע"י ריבוי עם וזה היה חשש פרעה שלא רצה שישראל ירבו שידע שמתוך כך ידלג על הקץ וז"ש הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא ר"ל גם ריבוי עם שיתוסף על המנין, ויל"פ ג"כ ע"פ מ"ש בפרקי דר"א שהקב"ה השלים המנין משום אנכי עמו בצרה ועז"א ונוסף גם הוא שהקב"ה ישלים המנין:
חלק י
(שמות א יג)
ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. יש להבין למה מתחלה לא הזכיר רק שעבדו לפרעה שבנו לו ערי מסכנות ועתה הזכיר דבר חדש שעבדו גם למצרים, ונראה ע"פ מ"ש הטעם שלא סבלו גלות בא"י ולמה נכנסו למצרים הוא משום דהקב"ה אמר לאברהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וא"י היתה של ישראל כי כבר קנאה אברהם אבינו בחזקה כמ"ש בב"ב על פסוק קום התהלך בארץ לזה הוכרח ירידתם למצרים. והנה למדנו להועיל בפר"ד שזה דוקא אם נאמר דקודם מ"ת כבר יצאו מכלל ב"נ וישראל קונה בחזקה משא"כ אם היו עדיין בכלל ב"נ לא קנה אברהם עדיין את א"י בחזקה כי ב"נ אינו קונה רק בכסף, ולפ"ז הדק"ל מדוע לא סבלו גירות בא"י אך יש פירוש אחד דמ"ש בארץ לא להם פי' שאינו שייך אל היושבים בה כמו ארץ מצרים שלא היה שייך למצרים רק לפרעה כי פרעה קנה אדמתם כמ"ש בפרשת ויגש ושפיר היה מן הנמנע שיהיו גרים בארץ ישראל שהיה שייך אל הכנענים כיון שאברהם אבינו ע"ה עדיין לא קנה את א"י ואינה ארץ לא להם, והנה פרעה סבר תחלה שהם עדיין בכלל ב"נ וא"כ ע"כ פירושו של מ"ש בארץ לא להם היינו של היושבים בה כמו מצרים ולזה הוכרחו לירד למצרים, והוא רצה שאף בארץ מצרים לא יחשב להם עדיין זמן ארבע מאות שנה לזה לא העבידם להמון עם של מצרים דא"כ יתקיים שפיר בארץ לא להם ויפרעו השט"ח שזהו הגלות ולא עבדו רק לפרעה בעבודת המלך ופרעה היה בארץ שלו שכל ארץ מצרים היתה שייך לפרעה ולא יוכלו לקיים השט"ח. אבל אחר שראה שכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, והנה מחיוב הטבע הוא דמי שהוא מעונה בעבודת פרך יתמעט אצלו כח ההולדה ולפ"ז ראה שישראל מתנהגים בהנהגה למעלה מחק הטבע, וכבר נודע דסגולה זו שיהיה למעלה מהטבע הוא דוקא כאשר הם בכלל ישראל לז"א ויקוצו מפני בני ישראל דוקא וא"כ כיון שהם בכלל ישראל הפירוש בארץ לא להם הוא כפשוטו שאינו של ישראל לזה התחילו גם מצרים לעבוד בהם כיון שאין נ"מ בזה
חלק יא
(שמות א טז)
וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו. בל"ש מביא מדרש אם תמיתון אותו הרי טוב ואם לאו אני אמית אתכם. וצריך לדעת מה חדש בזה פשיטא דהעובר דבר המלך חייב מיתה, ונראה ע"פ מ"ש המפ' שהיתה העצה להם שימיתו אותם במעי אמן וישראל אינו חייב מיתה על העוברים אך כבר אמרנו שאין זו עצה מתוקנת דהא בישראל שחייב למסור נפשו על קדושת השם א"כ בעבירה של שפיכת דמים גם אביזרייהו דידהו חייב ליהרג ואל יעבור כאשר אכתוב לקמן בפסוק י"ז ולא עשו וגו', ודעת הרא"ם דאפי' באיסור דרבנן של ג' עבירות אלו יהרג ואל יעבור, לכן נראה בהיפוך דפרעה דן דינם כבני נח ולזה דוקא למילדות אלו שהם יוכבד ומרים והפסוק דייק להזהיר שמותם אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה דמשמע שהיה זה בכוונה מיוחדת לקרא דוקא למילדות אלו, אך היה מטעם הנ"ל כי עמרם נשא יוכבד דודתו וע"כ ס"ל שיש להם דין ב"נ וב"נ אינו מצווה אקדושת השם ונקדשתי בתוך בני ישראל כתיב ולפ"ז יהיו מוכרחים לשמוע אליו, אך מה שצוה להם להרגם בבטן אמם כמ"ש וראיתן על האבנים משום דבסנהדרין (דף נו) איתא רבי ישמעאל אומר ב"נ חייב מיתה על העוברים שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך ומפרש דם האדם שהוא באדם אחר זה העוברים, ור' מנשה ס"ל דהפסוק בא לרבות שמיתת ב"נ הוא בחנק ודריש הכי שופך דם האדם אזי באדם דמו ישפך מיתת חנק שדמו נשפך בתוכו וס"ל דב"נ פטור על העוברים ואנן קיי"ל דמיתת ב"נ הוא בסייף וחייב על העוברים ופרעה רצה להוכיח להם דמיתת ב"נ הוא בחנק ולפ"ז הדין יוצא דב"נ פטור על העוברים ולזה אמר להם אם תמיתו אותם הרי טוב ואם לאו אני אמית אתכם וכל מיתה האמורה בתורה סתם ידוע שהיא מיתת חנק ובזה גילה שמיתת ב"נ הוא בחנק ולפ"ז ממילא שפטור על העוברים ויכולין לקיים דבריו בדרך היתר:
חלק יב
(שמות א יז)
ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים וגו', יל"ד מ"ש כאשר בכ"ף הדמיון וגם בקיצור הול"ל ולא עשו כן ותחיין את הילדים, ונראה עפמ"ש במד' למה צוה להרוג אותם ע"י המילדות כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהם, ובאמת אכן קיי"ל אין שליח לדבר עבירה משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אך פרעה ידע שישראל מצווים על קידוש השם ובג' עבירות אלו יהרג ואל יעבור ואף למ"ש מקצת המפרשים שצוה להרגם בעודם במעי אמם שאין ישראל חייב ע"ז מיתה מ"מ גם אביזרייהו דג' עבירות יהרג ואל יעבור כמבואר ביו"ד (סי' קנ"ו) וא"כ אין שליח לדבר עבירה, והנה מזה הטעם בעצמו הוכיחו המילדות שמן הדין אין להם לשמוע אליו דאם היו מוכרחים לשמוע לו אין נפקותא מה שדבר אליהן דוקא כי יש שליח בדבר זה וז"ש ולא עשו מחמת כאשר דבר אליהן מלך מצרים מדבריו למדו לשקר באמונתו:
חלק יג
(שמות א יז)
כאשר דבר אליהן מלך מצרים במדרש שתבען להזדקק לו ואע"פ דגבי אסתר תירצו דקרקע עולם היא וא"צ למסור נפשו מ"מ הכא שאני דשעת הגזירה היתה ורצה להעבירן על דת ואפי' לשנויי ערקתא דמסאני אסור ולזה מזה הטעם בעצמו ותחיין את הילדים במים ומזון כמו שפרש"י דבשעת הגזירה צריך למסור נפשו גם על מ"ע, ובזה יובן התשובה אשר השיבו לו כי לא כנשים המצריות העבריות וגו' וקשה הא תינח על מה שלא המיתו את הזכרים תשובתן עולה כהוגן שלא היה סיפוק בידם אבל עדיין נשאר שאלת פרעה למה החיו את הילדים בסיפוק מים ומזון, אך זה תוכן תשובתן שישראל יצאו מכלל ב"נ ולא כנשים המצריות העבריות והראיה שמתנהגים למעלה מן הטבע בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו וזו הסגולה לא ימצא רק בישראל עם קדוש וישראל מצווה על קדושת השם כאשר כתבתי לעיל בדיבור שלפני זה או יבואר עפ"י שאלת המין לר"ע אם אלהיכם אוהב עניים למה אינו מפרנסן משל למלך שכעס על עבדו ובא אמר ופרנסו חייב ראשו למלך וזה היה ג"כ שאלת פרעה והשיבו שישראל נקראים בנים למקום, והנה כתיב בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ר"ל כי מה שישראל נקראו בנים הוא מצד אצילות נשמתם מעץ החיים מדת תפארת אשר בתוך הגן וכמבואר בזוה"ק זכה יתר יהבין ליה נפשא מסטרא דזעיר ואקרא בן לקוב"ה ולזה ישראל קרויים חיים אפי' במיתתם משום שנשמתם מעץ החיים ואכל וחי לעולם וזה ידוע ליודעים ולזה אמר בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו על מת כי אפי' במיתתן קרויים חיים, ועז"א כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיו"ת הנה ר"ל שנשמתם מעץ החיים שעי"ז הם קרוים תמיד חיים וא"כ הם בנים למקום ומשל למלך שכעס על בנו ובא אחר ופרנסו וכו' כתשובת ר"ע להמין:
חלק יד
(שמות א יז)
ותחיין את הילדים פרש"י שהיומספקין להם מים ומזון. ונראה דחדא באידך תליא, דהנה מה שעשו עוד מעשה בידים להחיותם במים ומזון מוכרח מזה שלא כדעת הר"ן בפרק במה טומנין שסובר דאפי' בשעת הגזירה אין למסור נפשו בשביל מ"ע, רק כמ"ש הכ"מ בפ"ה מה' יסודי התורה שאפי' על מ"ע צריך למסור נפשו מן הדין בשעת הגזירה וצדקה היא מ"ע כמו שכתבתי בדיבור שלפני זה, אך כ"ז לישראל משא"כ ב"נ לא נצטוו על הצדקה שתהיה להם מ"ע וז"ש כיון שלא עשו כאשר דבר אליהן משום שסברו שהם בכלל ישראל לזה ותחיין במים ומזון:
חלק טו
(שמות ב ג)
ולא יכלה עוד הצפינו פרש"י בחומש כי משה נולד לז' מקוטעים, הנה המהרש"א בגמ' מקשה מנלן דלכך החזירה עמרם ליוכבד בשביל שאמרה בתו גזירתך קשה משל פרעה דלמא החזירה דנתנבאה עתידה אמי שתלד מושיע, ותירץ המהרש"א כיון שהיתה מעוברת ג' חדשים מקודם שהוכר העובר ולמה החזירה וע"כ בשביל ישראל, וא"כ לפ"ז קשה איך רש"י ז"ל מזכי שטרא לבי תרי כיון דרש"י ז"ל כתב שנולד למקוטעין לכך הצפינו ג' חדשים א"כ אם היתה מעוברת ג' חדשים מקודם יכלה להצפינו ששה חדשים אלא ע"כ דלא היתה מעוברת מקודם ונשאר קושית מהרש"א, וצ"ל כיון דאחר שנולד המושיע ונתמלא הבית אורה וידע שהוא המושיע ולמה לא גרשה וע"כ טעם הגמ' ובזה י"ל המשך ברש"י שנתמלא הבית אורה ומיד פירש"י שנולד למקוטעין כמ"ש ואין להאריך ודוק:
חלק טז
(שמות ב ו)
ותאמר מילדי העברים זה. בסוטה (דף י"ב ע"ב) גרסינן זה אמר ר' יוחנן שנתנבאה שלא מדעתה זה נופל ואין אחר נופל וכו' ע"ש פירש"י והיינו דאמר רבי חמא בר חנינא מאי דכתיב המה מי מריבה וגו' המה שראו אצטגניני פרעה וטעו וכו' אמר להן משה לישראל בשבילי נצלתם כולכם ע"ש בגמ' גם עיין שם לפני זה (בע"א) ואמר רבי יוסי ב"ר חנינא שלש גזירות גזר בתחלה אם בן הוא והמיתן אותו ולבסוף כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולבסוף אף על עמו גזר, ונראה לחבר שני המאמרים דזה נופל ואין אחר נופל למאמר בשבילי נצלתם, דהנה בתוס' מקשין אדרבה בשבילו נגזרה הגזירה שראו איצטגניני פרעה, ונל"ב דהנה במהרש"א מקשה אחר שנתבטל גזירה השלישית כשראו שמושיען נלקה במים למה נתבטל גזירה השניה שהיתה משום פן ירבה כדאמר הכא זה נופל ואין אחר נופל, די"ל כיון דראו דנלקה מושיעם לא חשו עוד לפן ירבה כיון דלא יהיה להם מושיע דבשלמא תחילה לא ידעי שצריכים למושיע, ממילא שפיר קאמר משה בשבילי נצצהם כולכם דע"י זה שראו שצריכים מושיע ושנלקה מושיען נתבטל גזירה השניה:
ונעלם מעיני הרב בספר בית יהודה סוגיא דהכא דמקשה במס' ב"ב (דף טו) אימא משעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שעה שיצאו ופירש"י דכתיב (איוב מב) ויוסף ה' לאיוב למשנה וגו' למדנו שהיה ע' שנה כשבאו יסורין עליו וא"כ חי רד"ו שנה עי"ש והקשה הבית יהודה הלא דברי רש"י בתורה סתרי אהדדי בפ' מי מריבה פי' ראו איצטגניני פרעה וטעו גם בפ' איתן מושבך עמנו היית באותה עצה א"כ סבר שלשה היו באותה עצה איוב ששתק נידון ביסורין והיה אז בן ע' שנה ואחר היסורין חי מאה וארבעים שנה ורש"י פי' סר צלם מעליהם שמת איוב וזה היה בשנה שנית ליצ"מ ואיך אפשר והא הגזירה כל הבן הילוד היתה בשביל משה ומשה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה ומרגלים היו בשנת ב' ליצ"מ ואיוב היה צריך להיות ק"מ אחר היסורין ע"ש, ונעלם ממנו סוגיא דכאן דג' גזירות גזרו וגזירה הראשונה היתה זמן רב מקודם ע' ודוק ותמצא כן בבירור, ובמד' וילקוט ויחי א"ר לוי ס' רבוא תינוקות נולדו בכל לילה וכולן השליכם ליאור ממילא שפיר אמר משה בשבילי נצלתם שהיה הראשון שהושלך ליאור באותו יום וצדקו דברי תוספות ונסתלק קושית מהרש"א:
חלק יז
(שמות ב יב)
ויפן כה וכה וגו' פי' רש"י ראה מה עשה לו בבית פי' שאנס את אשתו, יבורר ע"פ מ"ש המקובלים דהמצרי היה גלנול קין שהרג את הבל ומשה היה גלגול הבל, ולזה בגלגול הרג הוא את המצרי שהיה נפש של קין ומבואר בזוה"ק בראשית דמ"א דעיקר חטא קין היה על תאומה יתירה של הבל שלקחה ולז"א אם תטיב שאת מאי שאת דא אשת הכא רמיז דעבר קין על ואל אשת עמיתך לא תתן וכו' דאתא על תאומתו של הבל דא הוא ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו בא על תאומתו ובתר קטיל לבעלה, ובהריגת הבל מבואר בזוה"ק שלא היה החטא גדול כ"כ כי הבל היה חייב מיתה כמ"ש במק"א, וכן המצרי עשה ג"כ מעשה קין שמתחלה בא על אשתו ואח"כ הכה אותו וראה משה מזה שהוא גלגול קין ואחז מעשה אבות בידיו ולזה הרגו:
חלק יח
(שמות ב יב)
וירא כי אין איש. במד' אבל מלאכים ראה ונמלך עמהם ואמר חייב זה הריגה א"ל הן מיד ויך את המצרי, ובילקוט תהלים מוסיף תבות והרגו בדין, וזה תמוה מדוע נמלך במלאכים דוקא, ונראה עפמ"ש בסנהדרין עו"ג שהכה לישראל חייב מיתה שנאמר ויך את המצרי, והרמב"ם בה' מלכים כתב שחייב מיתה בדיני שמים אבל לא בדיני אדם, וא"כ עדיין קשה איך הרגו, ועז"א דנמלך במלאכים ובדיני שמים חייב מיתה:
חלק יט
(שמות ב יד)
ויאמר אליו מי שמך לאיש שר ושופט עלינו במד' הלא בנה של יוכבד אתה ונתגדלת בבית פרעה. נראה עפ"י מ"ש במג"ע הטעם שלא נכנס משה רבינו עליו השלום לארץ מפני שעמרם נשא דודתו והיה זה פגם למשה והנה זה דוקא אם היו בכלל ישראל. וידוע בתוספתא הובאה בהגהמי"י פ"ה מה' מלכים דאין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה (הבאתיו כבר בפרשת וישב) וז"ש מי שמך לשר ושופט הלא בנה של יוכבד אתה ורק נתנדלת בבית פרעה ואם כן אתה פסול להיות מלך ואם תאמר שאנחנו בדין ב"נ ואם כן היתה הריגת מצרי בחנם דבסנהדרין יליף דכותי שהכה לישראל שחייב מיתה ממשה שהכה את המצרי וזה דוקא אם היו בכלל ישראל ואם כן הלהרגני בחנם אתה אומר כאשר הרגת את המצרי בחנם:
חלק כ
(שמות ב יט)
ותאמרן איש מצרי הצילנו. במדרש וכי מצרי היה אלא איש שהרג את המצרי. א"ל ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם אמרו חז"ל וישא אחת מכם מבואר במ"ש המקובלים דיתרו היה נשמת קין וקרח רוח קין והמצרי נפש קין ועל זה נתן צפורה למשה לתקן תאומה שגזל ממנו דגזילה אין תקנה אלא להשיבה כמ"ש והשיב את הגזילה ויש לרמוז זה במ"ש בפרשת יתרו ויקח יתרו חותן משה וגו' אחר שלוחיה ר"ל אחר שלוחיה בגלגול הקדום ששלחה ולקחה קין ועל זה כאשר אמרו איש מצרי שהרג את המצרי וממילא ידע כיון שהמצרי גלגול קין ומשה הרגו ממילא משה נשמת הבל וצריך להחזיר לו הגזילה (כיון דיתרו היה גם כן נשמת קין) לזה אמר קראן לו ויאכל לחם וישא אחת מכם בודאי כי היא שלו מגלגול הקדום והבן:
חלק כא
(שמות ב כ)
קראן לו ויאכל לחם בסנהדרין (דף קד) אר"י גדולה לגימא שמקרבת את הרחוקים שבשכר שאמר ויאכל לחם זכו בניו לישב בלשכת הגזית. נראה להבין מאי זו מדה כנגד מדה. ונראה ע"פ מ"ש במדרש פרשת ויצא ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה אם זכה הגר יוצאים ממנו כהנים גדולים שאוכלים לחם הפנים שנאמר ואלעזר לקח לו מבנות פוטיאל ותלד את פנחס ואם כן בשכר שנתן לו לחם אכלו בניו לחם הפנים ועל זה אמר בלשכת הגזית כי לשכת הגזית היתה חציו בקודש וחציו בחול ובחציו שבקדש אכלו לחם הפנים ועל זה אמר לישב בלשכת הגזית כמ"ש התוס' בכ"מ דאף על גב דאין ישיבה בעזרה לאכילת קדשים הותרו לישב:
ובזה מיושב קושית מהרש"א הלא אמרו בסוטה דבשכר שברח מעצת פרעה זכה לישב בלשכת הגזית אך שם מיירי מה שהיו סנהדרין מבניו וישבו בחציו שבחול:
חלק כב
(שמות ב כה)
וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים במדרש וירא שעתידים להקדים נעשה לנשמע וידע שעתידים לעשות העגל. יל"פ דעל ידי שאמרו נעשה ונשמע ופקע יצר הרע וצריך באמת בחירה לזה עשו עגל וחזר יצר הרע. ונ"מ שיכלו לעשות תשובה הבאה. והנה על העגל היה תירוץ דאנכי ה' אלהיך למשה נאמר ולא לישראל וי"ל דמזה בעצמו א"ל הקב"ה בלשון יחיד שיהיה תילוץ לישראל. וז"ש כיון דהשיב משה את דברי העם אל ה' ידע שמזה יסחבב חטא העגל אמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך ויהיה תירוץ להם שלא נצטוה רק משה:
אמר המו"ל, אף שכבר נדפס בהתורה והמצוה באריכות דברי המחבר זצ"ל על מראה הסנה עכ"ז ראיתי להדפיס כאן מה שמצאתי בתוך כתבי ידו מזה כי אין מדרש בלא חידוש:
חלק כג
(שמות ג ב)
וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וכו'. הדקדוקים רבו ובמדרש הה"ד פתי יאמין לכל דבר מאי פתי נער שכן בערבי וכו' עד סופו תמוה. הנה חמשה חלוקים יש בין נבואת משה לשאר נביאים. חשבם הרמב"ם בהל' יסודי התורה (פ' יד) וז"ל מיסודי הדת שהאל מנבא בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהיה יצרו מתגבר עליו וכו' ובעת שיתנבא יתהפך למעלת המלאכים הנקראים אישים (ב) הנביאים מעלות מעלות הן. א) וכולם אין רואין הנבואה אלא בחלום חזיון לילה או ביום אחר שתפול עליהם תרדמה כמו שנאמר במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, ב) וכולם כשמתנבאים איבריהם מזדעזעים וכח דגוף כשל ועשתונותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שרואה כמ"ש אימה חשכה גדולה ובדניאל ולא עצרת כח ג) הדברים שמודיעים לנביא דרך משל מודיעין לו, כמו סולם יעקב. וחיות יחזקאל סיר נפוח ומקל שקד בירמיה. יש אומרים הפתרון ויש שלא אמרו. ד) כל הנביאים אין מתנבאים בעת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים עד שתנח עליהם הרוח כמ"ש ( ש"א י ה) תוף וחליל כו' מתנבאים ה) אילו שהם מבקשים להתנבאות נקראים בני הנביאים:
אבל הפרש בין נבואת משה להם (א) שנבא והוא ער ועומד (ב) כל הנביאים על ידי מלאך הוא והוא על ידי הקב"ה (ג) שלא ראה דרך משל וחידה. כמ"ש במראה ולא בחירות. (ד) שלא נתבהל כמ"ש פנים אל פנים. כאדם שאין מתבהל לשמוע דברי חברו. (ה) שנתנבא בכל עת שירצה שנאמר עמדו ואשמעה. הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לבתיהם ולנשותיהם אבל משה נתקדש כמש"ה קרן עור פניו. כי נקשרה דעתו לצור העולמים:
במדרש איתא מה בין נבואת משה לנבואת בלעם. משה לא היה יודע מי מדבר עמו. בלעם היה יודע, יבואר על פי מ"ש בסוף החולץ מנשה לישעי' מידן דייני' וכו'. ואלא קשיא. הא באספקלריא המאירה ופי' הרמב"ן דעל ידי אספקלריא שמסך המבדיל רואה דמיון ותמונה אבל שלא באספקלריא משיג עצם הכבוד שאין לו דמות ותמונה ופי' בזה אוי לי כי נדמיתי ועל זה משה לא היה יודע אבל בלעם שראה באספקלריא שאינה מאירה היה יודע. הנה המשיג באספקלריא המאירה כמו נבואת משה יהיה לו כל החמשה תנאים שהיה בנבואת משה אבל המשיג באספקלריא שאינה מאירה לא ובזוהר איתא וארא אל אברהם וכו' באספקלריא המאירה כתב בה ידיעה באספקלריא שאינה מאירה כתב ידיעה. תא חזי תוקפי' דמשה בשרותא דנביאותיה לא נח רוחי' בהאי אתר דהא ידע דהא דרגא אחרא עלאה זמין ליה דכתיב וידבר אלהים אל משה. דא אספקלריא דלא נהרא מיד ויאמר אליו אני ה' ר"ל כי אספקלריא דלא נהרא נמשך על ידי השתלשלות מלאכיו ושמותיו העשרה המורים על מדותיו אבל באספקלריא המאירה נמשך משם העצם. דביה כתיב ידיעה לבד כי אין בו ראיה רק השגה ועל זה אמר תחלה וידבר אלהים מיד אמר אליו אני ה' שראה באספקלריא המאירה. בזה יבואר מראות הסולם שיעקב ראה באספקלריא שאין מאירה והראשון (א) ויחלום. שהיה נבואתו על ידי חלום לא בהקיץ כנבואת משה (ב) שראה והנה סולם מוצב ארצה שהיה בדרך משל וחידה (ג) והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים כיון שראה מלאכים ממילא השיג ע"י השתלשלות המלאכים. (ד) והנה ה' נצב עליו. כי באמת לא שייך לאמר על השם שמתקומם במקום רק אם רואה באספקלריא שאינ' מאירה. אבל אם משיג עצם הכבוד לא שיך שנצב במקום ועל זה וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן אני רואה כי יש ב במקום הזה (א) יש ה' שראה איזה ישות ודמיון (ב) במקום הזה שמתקומם זה סימן ואנכי לא ידעתי אין לי ידיעה רק ראיה דמיונית כמ"ש וארא:
והנה אמרו כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר. שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו. וק' הא מצאנו כמה נבואות שאמר משה בכה. כה אמר ה' כחצות כה אמר א' ה' עברו ושובו. אמרתי נבואת משה היה לפי ערך ישראל ובעת העגל גם נבואתו היתה במדרגה קטנה בזה יתורץ מ"ש דכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא שרתה שכינ' על משה והיינו שלא הית' נבואתו בזה הדבר שתשרה שכינה עליו בעצמו לדבר מתוך גרונו. בזה יתורץ מש"כ מדה שיצאה מפי הקב"ה אפילו על תנאי לא חזר בו. וסותר למ"ש בדף ד' עד יעבור עמך ה' אמנם כי יש חילוק בין נבואת ה' על ידי עצמו לבין על ידי נביא. אם הנביא מתנבא לטוב מוכרח לבוא ופרשתי ההיטב חרה לך ממילא בנבואה של זה הדבר שהיה שכינה מדברת בעצמה מגרונו יכול לחזור. והנה הנביא הוא שליח המקום ועל זה נביא שהוסיף על נבואתו חייב מיתה. כדין שליח ששינה מדעת משלחו וק' הא מצאנו שמשה הוסיף גם כן מדעתו והסכים השם על ידו אמנם כיון שהקב"ה עצמו דבר מפיו לא היה במדרגת שליח. אך שהמלך בעצמו הולך עמו. ויכול להוסיף. בזה יל"פ כה תאמר אל בית יעקב במכילתא שלא תפחות ולא תוסיף. כי בנבואת כה דין שליח יש לו ובאר בית יעקב הקטנים בכה אבל תגיד לבני ישראל אם שמוע תשמעו בקולי אז אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל בזה יבואר חטא מי מריבה שלא רצה משה לשנות להכות סלע אחר מפני שחשבם למורים. בזה יבואר מחלוקת קרח שטען כי כל העדה כלם קדושים חשב כי כולם מתנבאים באספקלריא המאירה ובתוכם ר"ל דייקא הויה ועל זה אמר חכם גדול היה קרח ומטועני הארון היה כי מן הארון היה לו לדעת דמעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה: והנה הם סברו כי כיון שנבואת משה בזה הדבר יכול לשנות ולעשות מעצמו שא"ל דין שליח ועל זה אמר בזאת תדעו כי ה' שלחני. דייקא אם בריאה יברא שעדיין לא נסתם פי הארץ:
ואם היה משה נכנס לארץ היה כן והיה הנבוא' מתמדת בשם הויה ובאספקלריא המאירה. ובזה הדבר. וז"ש ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר שיהיה נאמר בעת ההיא שם הויה ועל זה השיב אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה שתהיה הנבואה בזה הדבר והביא ראיה כי לעתיד יהיה נחלה בלי מצרים אבל עתה עלה ראש הפסגה וראה צפונה וימה וכו' שעדיין יש מצרים ואתה תראה בעיניך כי לא תעבור הירדן הזה כי עדיין לא הגיע הזמן:
דרך ב להנ"ל שטען רב לכם כי יש הרבה בידכם על ידי שכל העדה כולם קדושים ונבואתכם בזה הדבר ואם כן מדוע תתנשאו מלבכם כי לא צוה ה' אתכם ובזה יל"פ מה שעלו חמה ולבנה לזבול היינו שלפי זה יהיה חמה ולבנה משתמשים בכתר אחד. או שאין צריך לחמה ולבנה. כי לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם:
חלק כד
א והנה יש נבואה טבעית ונבואה על ידי הכנה. יש מי שמוכן בטבע לנבואה כענין בטרם אצרך בבטן ידעתיך. ויש מי שצריך הכנה ועל ידי הלימוד והתל בא לנבואה כענין בני' הנביאים:
חלק כה
ב יש חילוק ביניהם נבואה טבעית מתמדת תמיד אפילו כשאינו מכין את עצמו לנבואה כמו שהיה במשה אבל נבואה על ידי הכנה צריך להכין את עצמו אל הנבואה כמו שעשו הנביאים על פי הרוב וממילא אין הנבואה מתמדת תמיד:
חלק כו
ג לפ"ז נראה כי למשה היה שני מיני נבואות נבואה של כה היה אצלו נבואה טבעית והראיה שנבואה זו לא סרה ממנו בשום זמן אבל נבואה של זה הדבר היה על ידי הכנה וע"כ לא היתה מתמדת תמיד וכל ארבעים שנה שהיו ישראל נזופים לא נבא בזה הדבר:
חלק כז
ד יש חילוק בין נבואה טבעית ובין נבואה על ידי הכנה. נבואה טבעית יכול להאציל מנבואתו לזולתו. כמו שהיה במשה שכל הנביאים נתנבאו על ידי משה אבל נבואה הכנית כיון שגם אליו אין הנבואה בא רק על ידי הבנתו איך תחול על אחרים הבלתי מוכנים אליה:
חלק כח
ה לפ"ז נמצא במשה חילוק שנבואה של כה שהיה טבעית היה יכול להשפיע לזולתו ולא היה צריך אליה שום הכנה אבל נבואה של זה הדבר היה צריך אליה הכנה. וגם לא היה יכול להשפיעה לזולתו בזה יבואר מ"ש ותדבר מרים ואהרן במשה כי משה פירש מן האשה משום הכנה לנבואה. אך בנבואה טבעית אין צריך הכנה וכו' הרק אך. אם יהיה נביאכם וכו': נחזור למראות הסנה הנה מראה ראשונה של משה היתה באספקלריא שאינה מאירה (ועז"א בגמרא כשרציתי לא רצית (שאז היה יכול לראות דמיון) עכשיו שאתה רוצה ר"ל כיון שאתה רוצה עכשיו. שכבר בא למדרגה אספקלריא המאירה איני רוצה). וכמ"ש בזהר שתחלה וידבר אל משה ועז"א (א) וירא מלאך ה' אליו. ר"ל שהיתה הנבואה על ידי מלאך. וזאת שנית שראה דמיון. זאת שלישית שראה הדמיון בלבת אש מחזה נורא ומבהלת שאין זה מגדר נבואת משה. רביעית מתוך הסנה. שהוא מקום שפל מאד שערך מקום גילוי הנבואה הוא לפי ערך איכות הנבואה חמישית וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל שהוא מראה שאין לה פתרון שאין זה מגדר נבואת משה (וגם התנאי שכל הנביאים לא נתנבאו עד אחר התבודדות היה גם כאן שלא היה הנבואה עד שבא אל הר האלהים חורבה ששם התבודד את עצמו והכין את עצמו לנבואה והנה נשלמו כל התנאים הנופלים בנבואה הנראית באספקלריא שאינה מאירה:
ויאמר אסורה נא ואראה. הנה באמת כיון שנבואת משה היה טבעית לא היה צריך שום הכנה לנבואה אבל זה דוקא לנבואה של כה. אבל לנבואה של זה הדבר היה צריך הכנה כנ"ל וההכנה על ידי שפושט את נפשו מחמרו. להיות נפש בלי גויה. ובזה יוכל לעלות מעלה להשיג המראה באספקלריא המאירה. ובמדרש אומר אסורה נא ה' פסיעות פסע משה באותה שעה. כי יש ה' מדרגות נפש ר"נ חיה וכולם פסע משה שהפשיט אותם והבדילם מחומרו למען ישיג מראה הבחירה וז"ש אסורה נא שיסור ממדרגתו זאת עודו קשור בחומר ואראה את המראה מה פתרון של המחזה מדוע לא יבער הסנה ?:
עד כאן נמצא בין כתבי יד המחבר זצ"ל:
אמר המו"ל מצאתי בין כתבי יד המחבר זצ"ל דברים מענין הנ"ל ראיתי להדפיסם כאן.
המורה החליט כי מי שהוכן כחו הדמיוני והשכלי ומדותיו והכנותיו בשלימות על אופן הראוי לנבואה ולא ינבא הוא על צד הפלא כהנעת ידו של ירבעם. וכדומה ודברים האלה זרים אצלי. כי יש הבדל בין הדברים הטבעים ובין הדברים התלוים ברצון רוצה למשל המים טבעם לירד במורד, ואם לא ירדו זה היפך הטבע. וכן ידו של אדם טבעה שיוכל להניעה ברצונו ואם רצה ולא יכול להניעה זה היפוך הטבע. או הזורע בארץ צומחת ואם נשלמו כל הסיבות ולא צמחה זה נגד הטבע. אבל לא כן דברים התלוים ברצון רוצה. למשל התלמיד מוכן ללמוד ולקבל אם המלמד רוצה ללמדו ואם התלמיד מוכן וחד השכל ואין המלמד רוצה ללמדו ולא למד אין זה נגד הטבע. אם לא כמו שיאמר הרמב"ם שהנבואה ענין תלוי באדם בעצמו אם הוכן בשיעור הראוי יראה בחוש הנבואי בטבע כמו שיראה בחוש הראות בטבע ובאמת זה אינו. והכתוב אומר (איכה ג) גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. אולם נראה דברי המורה סובבים על כללים אלה: ה' הוא שלם בתכלית השלימות ומטבע השלם להשלים לזולתו בכל מה שיהיה. החומר מוכן לקבל השלימות: והנבואה היא שלימות בחק הנביא שע"י ישיג מציאות ה' וכל ידיעות השונות בעין חזיוני. ובהכרח כשהוא מוכן לזה שלא יעצור ה' בפניו ואם לא ינבא הוא נגד טבע האלקית אולם בזה יש לפקפק הרבה כי הנראה שהנבואה הוא לא להשלים הנביא רק להשלים הדור ולשליחות וכדומה והכתוב אומר נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ואינו תלוי בשלימות הנביא כי לא לשלימותו נשלח רק לצורך הדור ואמרו כל ארבעים שנה שהיו ישראל נזופים לא שרתה שכינה על משה. והרי זה דומה ככנור המוכן לנגן וישנם כן המנגן רק שאין בעלי הסעודה אשר לפניהם ינגן. ע"ד והיה כנגן המנגן ותהי עליו וגו'. ועל זה אמר ה' אלהים נתן לי לשון למודים וגם יעיר בבקר. ר"ל יש לי הכנה טבעיית וגם הרגליות בבקר בבקר אבל יעיר לי אזן לשמוע רק כלמודים כפי ערך המקבלים:
ולענין מ"ש בענין מתן תורה להרמב"ם דעת אחרת שלדעתו לא שמעו ישראל רק הקול כמו קול דברים אתם שומעים בלי חיתוך אותיות ורק משה הגיד להם עשרת הדברים. ולדעתו גם אנכי ולא יהיה לך לא שמעו רק הקול. אמנם דעת החכמים הנאמנים לא כן הוא רק שמעו עשרת הדברים או שתי דברות הראשונות לכ"א כדאית ליה בחיתוך הדברים ובנבואה ממש. וכבר כתבתי שלא יסתור הכלל שנתן הרמב"ם שזה מן הנמנע שינבא מי שאינו מוכן בטבעו אל הנבואה.
אמנם בעיון היטב גם כלל זה אינו מסכים עמו בהחלט והדמיון שלו שכתב שאי אפשר שינבא מי שאינו מוכן בנבואה כמו שלא ינבא השור והחמור אינו עולה יפה. לפמ"ש בעצמו שתנאי הכנת הנבואה שיהיה כחו הדמיוני בתכלית השלימות ושכלו ומדותיו. ובזה לא יבדל הנביא מיתר בני אדם כהבדל המדבר מן החי. רק ברב ומעט כי הנבואה ישיג אותה האדם. גם על ידי הכנה הרגליות. והראיה מבני הנביאים ועל ידי קדושה וטהרה ובהכרח יש לכל אדם כח דמיוני ושכלי רק מי שאין הדמיוני שלו חזק על שיעור הראוי א"א שינבא כמו שאי אפשר שמי ששכלו גס ישיג מושכל גדול ומכל מקום נמצא לו קצת שכל רק שאינו על שיעור שישיג המושכל ההוא הגדול ומכל מקום אם ירצה ה' וישפיע שפע הנבואה על האיש הזה אינה בריאה יש מאין. רק בריאה יש מיש בדרך נסיי. כמו שהיה בעניו הנסים שאלישע מלא הכלים שמן מן המעט שמן אשר באסוך ואליהו בכד הקמח שכבר לא היה יש מאין רק יש מיש שעל מעט השמן חל הברכה ויפרץ לרוב. וכן על הכח הדמיוני והשכלי הרפה אם ישפיע ה' שפע גדול נבואי והגם שהוא דרך נס מכל מקום אינה בריאה יש מאין ובענין זה היתה נבואת כל ישראל במתן תורה דרך נסיי לעת הצורך. כן אפשר על דרך נס שינבא גם מי שלא הוכן אל הנבואה. ומכל מקום אינה בריאה יש מאין. ובענין זה היתה נבואת כל ישראל במתן תורה דרך נסיי לעת הצורך ככל הנסים שנעשו להם במדבר [ובזה שטתי מובדלת מן המורה בשתים א) שלדעתו אם לא ינבא מי שראוי לזה הוא נס. ולדעתי אינו נס. ולדעתו שינבא מי שאינו ראוי הוא מן הנמנעות ולדעתי היא מן האפשרות בדרך נס] [ובזה נדחה מ"ש המורה בענין פתיחת פי האתון שהיה רק בחלום כי באמת היה ולא היה יש מאין אחר שיש פה כלי הדיבור גם ליתר בעלי חיים וקצת כח דמיוני רק שלא נשלם ונשלם לפי שעה בדרך נס]: ע"כ.
חלק כט
(שמות ג ד)
וירא ה' כי סר לראות במד' כמה פסיעות פסע משה רבי אומר ה' פסיעות. ונל"ב דאיתא במדרש דמשה היה סבר דעמרם נראה אליו בלבת אש וא"ל הקב"ה של נעלך משום דעמרם מת ואסור בנו בנעילת הסנדל ואם כן לפי הגמ' דב"ק (דף ס"א ע"ב) דמרחיקין אש מכל דבר המזיק כדרך ר"ה שהוא י"ו אמה אם כן לפי סברת משה שהיה אביו ממילא עמרם גדול הדור היה הרחיק מן הצאן כשיעור י"ו אמה וזולת זה לא היה משה מסתפק שיהיה זה אביו ומבואר בפרק הרואה דמשה גבהו משר ופסיעה היא שליש קומת האיש כמ"ש בחדושי כ"פ ממילא עשר אמות הוא ג' פסיעות של משה ד' פסיעות הוא י"ג אמות ושליש והכא היה י"ו אמה בודאי לא פסע יותר מה' פסיעות וק"ל:
חלק ל
(שמות ג יב)
כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים וגו' יל"פ שאמר ליה כי, אהיה עמך היינו כמ"ד אני את דכא ובסוטה אומר מסתברא דאני את דכא שהרי ירד קב"ה על הר סיני ולא הגביה הר סיני אצלו ועז"א וזה לך האות תעבדון את האלהים על ההר הזה. עוד יבואר ע"פ מ"ש שאם היו בכלל ישראל לא היה למשה דין מלך משום דעמרם נשא דודתו והנה מבואר במדרש שאם היתה הגאולה בזמנה היתה הגאולה ע"י הקב"ה בעצמו. וידוע דאם היו בכלל ב"נ לא היתה א"י של האבות כי ב"נ אינו קונה בחזקה וממילא התחיל השעבוד מלידת יצחק כי היתה ארץ לא להם משא"כ אם היו בכלל ישראל צ"ל שיצאו קודם הזמן. ועז"א ממ"נ אם הם בכלל ישראל מי אנכי כי אלך הא אינני ראוי למלכות. ואם הם בכלל ב"נ אם כן כבר נשלם הזמן וצריך להיות הגאולה על ידך ואם כן וכי אפשר שאוצי"א אנ"י את ישרא"ל ממצרים דאם הם בכלל ישראל לא אנכי המוציא כי אינני ראוי למלכות ואם הם בכלל ב"נ הלא הגאולה צריכה להיות על ידך והשיב אמת שצ"ל ע"י הקב"ה אבל כי אהיה עמך ולמ"ש שאינך ראוי למלכות בהוציאך את העם תעבדון שאז תקבלו התורה ועתה עדיין לא נתנה תורה שתפסול עבור זה למלוכה. ובזה מבואר מ"ש ויאמר פרעה למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו ודרש במדרש אתם למה לדבריכם למה ר"ל שבא בממ"נ אם הם בכלל ב"נ ונשלם הזמן אתם למה הלא צריכה להיות הגאולה ע"י הקב"ה ואם לאו דבריכם למה איך יבואו קודם הזמן:
דרך ב' שאמר אם בכלל ישראל אתם למה ר"ל אחר שאתם באתם ע"כ הם בכלל ישראל ולא נשלם הזמן ובודאי לא יצאו ואם בכלל ב"נ דבריכם למה שאתם רוצים להשביתם ממלאכתם הלא עו"ג ששבת יום ולילה בלא מלאכה חייב וע"ז ולכו גם אתם לסבלותיכם בל תשבתו ממלאכה:
בהנ"ל יבואר ההפטרה הבאים ישרש יעקב ר"ל אם היו בכלל ב"נ שהם בחי' יעקב לא היה צריך רק השרש ולא היה צריך רבוי עם וקושי השעבוד אך אם היו בכלל ישראל צ"ל כדעת המפרשים דרבוי עם השלים המנין או דקושי השעבוד השלים ועז"א יציץ ופרח מה שהיה צריך שירבו ויפרו ע"י שהם בכלל ישראל. וגם הכמכת מכהו ר"ל וכי כמכה אשר נגזר על ישראל הכהו פרעה לישראל הלא הכם ושעבד אותם יותר מהגזירה אם כהרג הרוגיו הרג וכי הרג פרעה אותם כהרג שהיה נגזר עליהם הלא הרבה המדה. וע"ז בסאסאה בשלחה תריבנה ר"ל שמדה זו של קושי השעבוד רבה עמו בעת השליחות כמו שכתבו הרמב"ן והראב"ד דעונש המצרים היה על ששעבדו הם יותר מגירה הנגזרה וז"ש משה למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני ר"ל שאחר שהרעות להם בקושי השעבוד ע"כ שע"י כן נשלם הזמן למה זה שלחתני ואין אתה בעצמך הגואל כנ"ל:
ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי וגו'. ענין העשר מכות שע"י בא לגלות שלשה עקרים א) מציאות ה' כי פרעה כפר במציאותו כמ"ש לא ידעתי את ה'. ב) שהוא משגיח בארץ ג) להתיר אמונות השניות להאמין באחדות. ובזה נבדלו בס' דצ"ך עד"ש במכת דם אמר בזאת תדע כי אני ה' מציאות ה' וע"ז הורו הג' מכות הראשונות כי הפשוט לא ישונה ומים הוא מן הד' יסודות וא"א לשנותם אלא ע"י בריאה חדשה וכן צפרדע וכנים היה בבריאה חדשה. וזה מורה שיש מהוה וממציא יש מאין וג' מכות עד"ש אמר בזאת תדע כי אני ה' בקרב הארץ כי בשלשה אלה כתיב ושמתי פדות בין עמי ובין עמך שלא היו בארץ גושן וזה מורה השגחה פרטית. וד' מכות באח"ב הורו כי אין כמוהו להסיר אמונות השניות כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי וכו' למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ ר"ל המכות אשר בפעם הזאת תכלית שתדע שאין שני לי כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ואז ותכחד מן הארץ. ואולם אחרי שבעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי לכן עודך מסתולל בעמי כי לתכלית זה הקשה את לבבו. כדי שיוסיף להכותו ויתגלה כי ה' הוא השליט לעשות כחפצו. ולא יקשה איך הכביד לבו והסיר ממנו הבחירה או אחר שהכביד את לבו הלא לא חטא ולמה הוסיף להכותו על אלה מכה רבה והתשובה כי הוא היה ראוי לכליון חרוץ מקדם בעד קושי השעבוד. ולכן הקשה לבבו לקבל עונש הראוי עליו מקדם באופן שלא היו המכות בעבור שהקשה לבבו רק הוא הקשה לבו ברצון ה' בעבור החטא העבר כדי שיקבל עונשו בשלימות כמ"ש בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו משני הטעמים א) למען אשית אותותי אלה (על חטא העבר) ב) למען תספר באזני בנך ועי"כ וידעתם כי אני ה':
ומבואר במורה כי המצרים עע"ז היו מאמינים שיש שני התחלות א' הפועלת טוב וא' הפועלת רע. כי חשבו שא"א שמהתחלה אחת יצאו טוב ורע במציאות ובזה בארתי ענין המופת הראשון של המטה שנתהפך לנחש הלא כתוב אצלי במהד"ק. ובזה יל"פ מ"ש בפ' בא מי ומי ההולכים ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך וכו' כי לעבודת הפועל טוב לא היו מקריבים קרבנות רק היו מהקבצים כולם גדולים וטף לכבודו להללו ולשבחו. ולעבודת פועל הרע היו מקריבים זבחים לרצותו בדם אשר הוא תאות נפשו לשפוך דם כי כלל הקרבנות של עובדי האליל היה לתת שחד לפועל הרע הרוצה לשפוך דם ואליו לעבודתו לא היו מביאים הטף פן יונקים בם כידוע. ופרעה שלא היה מאמין בהתחלה אחת חשב או שיהיה עבודתם לפועל הטוב או לאוהב הרע ורצה לדעת זה ממ"ש מי ומי ההולכים ומשה השיב בבנינו ובבנותינו וגם בצאננו ובבקרנו נלך והם לפי דעת פרעה דברים סותרים עז"א יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם אחר שאתם לוקחים צאן ובקר לזבוח מבואר שאתם הולכים לרצות פועל הרע לא אוכל לשלח הטף כי הלא רעה נגד פניכם מפועל הרע ואליו אל תביאו הטף רק לכו נא הגברים. ואח"כ במכת חשך שראה פרעה שבעבור שלא שלח הטף הוכה עוד במכה אחת חשב בהיפוך כי עיקר עבודתם יהיה לפועל הטוב. ע"כ אמר התנאי האחד רק צאנכם ובקרכם יוצג. ואז גם טפכם ילך עמכם. כי עפ"ז אינכם צריכים לקרבנות. והשיב משה גם אתה תתן בידינו וכו' כי ואנחנו לא נדע מה נעבוד וכו' ועל הספק נקח הטף והצאן והבקר:
חלק לא
(שמות ג כד)
ויהי בדרך במלון וגו'. במס' נדרים (דף לב) רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה שלא נתלה למשה אפי' שעה א' תניא א"ר יהושע בן קרחה גדולה מילה שכל זכיות לא הועילו למשה אפי' שעה א' תניא א"ר יהושע בן קרחה גדולה מילה שכל זכיות לא הועילו למשה בשעה שנתרשל מן המילה רי"א ח"ו אלא כך אמר משה אמול ואצא סכנה אלא מפני שנתעסק במלון תחלה דכתיב ויהי בדרך במלון פרש"י ואותו מלון היה סמוך למצרים דליכא שום סכנה ואותו תינוק לא היה באותה שעה רק שמונת ימים ע"כ כל המפרשים תמהו ולא העלו בזה. ונבאר דבספר שמע שלמה מקשה איך אמר ריב"ק שרק נתרשל מלא שעה הא לפי ברייתא נתרשל כמה ימים ותירץ דריב"ק הדר לגבי ר' יוסי וסבר כר"י דמתניתין משום שנתעסק במלון תחלה והוי שפיר כמלא שעה ולכך לא תני במתני' ג"כ סברת ר"י משום דריב"ק הדר לגבי דר"י וסבר באמת כר"י דברייתא ויל"ד כיון דאותו מלון היה סמוך למצרים למה לא הלך מיד למצרים. ונראה דאי' ריש פסחים לעולם יכנס אדם בכי טוב פרש"י בעוד שהחמה זורחת ולכך לא הלך דהיה שקיעת החמה אבל קשה הא ריב"ק סבר שלא נתלה למשה אפי' כמלא שעה שנתעסק במלון לפי ערך שעה ולא נתלה לו ממילא בא המלאך אחר שעה מעת ביאת משה להמלון. ואי' בספר כנסת יחזקאל דמשקיעת החמה עד הלילה ד' מיל וכבר הבאתי דד' מיל הוא שעה וא"כ כיון דבא בשקיעת החמה אמר שעה הוא לילה ואיך מל הלא מילה פסולה בלילה לז"פ דבן שמונת ימים היה ואם כן בלילה הוה יותר מח' ימים ויסבור דמילה שלא בזמנה כשרה בלילה. ועפ"ז יבואר קושיא עצומה למה לא אמר משה לצפורה להיות היא המוהלה והוא יתעסק במלון אף דבע"ז (דף קז) איתא דמשה גמרה מ"מ לא אשמעינן לפי משמעות הפשטות אבל להנ"ל יבואר משום דתוס' במגילה מקשה ל"ל אותו ולא אותה תיפוק ליה דהוה מ"ע שהז"ג דפסול בלילה ותירץ דאיצטריך לרשב"א דס"ל מילה שלא בזמנה כשרה בלילה. ועוד דבמילה ה"א דחייבת אף דהוה מ"ע שהז"ג משום דנכרתו עליה י"ג בריתות אם כן לפ"ז ליכא משום מיעוט לפטור לאשה ע"מ שלא בזמנה די"ל דאצטריך על בזמנו כתי' ב' של תוס' ולעולם שלא בזמנה גם האשה חייבת דהוה מ"ע שלא הז"ג. והשתא דבעת ביאתם למלון שהיה בזמנו דהיה בן ח' היה מוטל על משה אבל אח"כ גם צפורה בכלל החיוב כיון דהי' של"ב. ועוד יל"פ לפי דבס' אור יקרות מוכח דאייר היה ביום א' משום דאב היה ביום ה' חל דמשום דמשה נתכסה ג' חדשים ממילא נולד בן משה (לפי פירש"י והר"ן דאותו מלון סמוך למצרים היה) מחצה שעה קודם ליל שבת בספק ביה"ש כמבואר בפוסקים דשעה ומחצה קודם לילה הוה הספק ואסור למול ביום השבת ממילא כיון דהיה בעת העסקה במלון באותה שעה בן ח' ימים ואחר השעה נעשה התחלת ט' ימים ואי' בב"ח דצריך להוסיף על שבת שעה לפניה ושעה לאחריה ממילא לכך לא מל משה את התינוק באותה שעה שהיה שייך לשבת והוא בה"ש. אבל לאחר שעה שפיר נימול והמלאך ידע בבירור שהתינוק נולד בשבת ושפיר הותר אף למול בשבת:
חלק לב
(שמות ה א)
ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה במשנה דעדיות משפט דור המבול יב"ח ומשפט מצרים יב"ח ונל"ב דאי' בראב"ד דמשה בא לפני פרעה באייר אבל יש דעה שבא בתשרי כמ"ש הגמרא דבתשרי בטלה עבודה אבל יש ראיה להראב"ד דכתיב ואהרן בן שלש ושמונים שנה בעמדו לפני פרעה ואהרן ג"כ נולד באב מדמת באב דהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים כו' אם כן אם עמדו לפני פרעה בתשרי אם כן כשיצאו ממצרים אח"ז בניסן ובאב אח"ז כלתה שנת פ"ג משום דזה היה בתחלת פ"ג לאהרן וישראל היו במדבר רק מ' שנה ולא יותר ובמשה כתיב ויהי בי"א הואיל משה באר את התורה במ' שנה וא"כ אותו אב לא היה לאהרן רק קכ"ב שנה משום שאז עדיין היה חצי שנה ויותר עד ניסן למלאות מ' שנה ואם כן איך כתיב בפ' מסעי ואהרן בן קכ"ג שנה ש"מ דבאייר עמדו לפני פרעה וממילא באב קודם יצ"מ היה מתחיל פ"ד ושפיר היה קכ"ג:
אבל דלמא בתשרי עמדו ואז היה פ"ד שנים ולא חשוב רק פ"ג משום דעדיין לא היה רק שני חדשים לא חשוב לי' לשנה. אבל ז"א דהא שלשים יום בשנה חשוב שנה ומוכח מהמבול כדאי' בר"ה דמביא ראיה דכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה וכו' בראשון באחד לחדש כו' מדיום א' בחדש חשוב חדש ש"מ דל' יום בשנה חשוב שנה ומפ' הגמרא מכלל דתרווייהו ס"ל בניסן נברא העולם ופי' תוס' דדייק מהא דא"א דבתשרי נברא העולם דלמא האי ראשון הוא ניסן משום דהוא ראש לחדשים ועמד המבול שנה ומחצה ותו לא תידוק לר"מ דיום א' בשנה חשוב שנה אם כן מוכח דיום א' בשנה חשוב שנה ואם כן כיון שיום א' חשוב שנה ש"מ דהיה רק פ"ג לאהרן וא"כ מוכח דעמידהו לפני פרעה היתה באייר כנ"ל והשתא יבואר מפני שהיה משפט דור המבול י"ב חדש לא שנה ומחצה כה"א של התוס' מוכח דעמידת אהרן היתה באייר ואם כן היה משפט מצרים י"ב חדש דאי מתשרי ליכא רק וא"ו חדשים משא"כ מאייר ודוק: