ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
שלח
חלק א
(במדבר יג ב)
שלח לך אנשים. ברש"י שלח לך לדעתך אני איני מצוה אותך אם תרצה שלח. יל"פ כי אחד מן הטעמים שנאמרו בשליחות המרגלים היה למען יראו אם נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם וזה יוכר מצד שיראו שנים עשר אנשים יחידים מהלכים את כל הארץ כאדם ההולך בשדהו ואין מוחה בידם. זה יהיה ראיה עצומה שלבבם נמם ונמק והארץ נכבשה לפניהם. והנה מבואר בפסחים דשלוחי מצוה אינם נזוקים לא בהליכתן ולא בחזירתן וא"כ אם היה הקב"ה מצוה בשליחות המרגלים מדעתו הרי בזה הם מקיימים מצות עשה פקודת ה' יתב' וא"כ אע"פ שלא יוזקו בא"י לא יהיה ראיה מזה כי נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם כי יש לומר כי מפני שהיו שלוחי מצוה לזה לא נזוקו לז"א הקב"ה אני איני מצוה אותך אם תרצה שלח והיה שליחות זו דבר הרשות, ואעפ"כ לא נזוקו ונודע כי נמוג לב יושבי הארץ:
ובמדרש איתא שישראל בקשו לשלוח מרגלים כי כששמעו הכנענים שישראל יכנסו לארץ טמנו מטמוניות וילכו המרגלים לפניהם לעמוד על המטמוניות שנאמר ויחפרו לנו ילכו ויעמדו על מטמוניות שחפרו בארץ. והוא פלא. איך יניחו לחפש בבתיהם ובחדרי משכיתם אחר המטמוניות זה נמנע מדעת. ונראה כי ידוע שלעתיד כתב ונחתי לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרים שיתגלו כל האוצרות למלך המשיח. והנה או"ה פשיטא שלא ידעו אם יהיה זה הגאולה האמתית אם לאו. והבחינה בזה כי בגאולה העתידה לא יהיו צריכים לריבוי מם ואסיפת מחנות בטכסיסי מלחמה כי לה' התשועה ויצא ונלחם בגוים ביום קרב. וא"כ כאשר ראו האו"ה שי"ב אנשים מלאו את לבם לעצור את הארץ באין מעצור וכל מי שהיה אומר אלו מרגלים של ישראל הם מיד נתרז כמשרש"י ממילא דמו שהוא הגאולה העתידה ויהיה המלחמה ע"י הקב"ה וממילא שוב לא יטמינו המשכיות והמטמוניות אחר שיתגלו מעצמם למשיח ה':
חלק ב
(במדבר יג ב)
ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל. הנה שליחות המרגלים היה כדי שיחזיקו בא"י כמו שתרגם יונתן והתחזקתם ותעבדון חזקתא, ודין חזקה היא אם דייש אמצרי קנה וכן אכילת פירות הוא ראש בדיני חזקה ועז"א ולקחתם מפרי הארץ, ומבואר ברמב"ם פ"י מהלכות בית הבחירה הטעם דקדושת עזרא קדשה לשעתה וקדשה לעת"ל, וקדושה ראשונה של יהושע קדשה לשעתה ולא קדשה לעת"ל כי יהושע החזיק בארץ ע"י הכבוש וכשנלקח הארץ מישראל בטל הכיבוש ובטלה הקדושה משא"כ קדושת עזרא היה ע"י החזקה והוא קדושה עולמית. והנה לפ"ז אם היו המרגלים קונים את א"י ע"י חזקה ממילא גם לקדושה זו לא היה לה הפסק עולמית, וז"ש ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, ר"ל שעי"כ יחשב להם מתנה עולמית וקדושה שאין לה הפסק:
חלק ג
(במדבר יג ב)
איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו. מבואר בדברי האר"י ז"ל כי נשמת השבטים נתלבשו במרגלים כ"א בנשיא שלו, ונשמת לוי נתלבש ביהושע כי לוי לא שלח מרגל בפועל. ועז"א איש אחד למטה אבותיו דוקא כי האבות הם השבטים נתלבשו בהם. ואומר ראשי בני ישראל המה הראשים הנצבים לראש פנה שבטי יה לישראל עדות. וענין השליחות מבואר שם במ"ש וישאוהו במוט בשנים. כי שלח אותם ליחד מ"ט אותיות של שמע ובשכ"מ כי א"י הוא סוד היחוד ליחד אותה בשרשה. והם גרמו פירוד וקיצוץ בנטיעות וצרפו שני פעמים מ"ט צ"ח קללות שבמשנה תורה. והנה הראשון ליחוד זה תיו השבטים שאמרו ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד כן בלבנו אלא אחד והזקן אמר בשכמל"ו ועז"א איש אחד איש אחד הם שני יחודים של שמע ובשכ"מ מעילא לתתא ומתתא לעילא למטה אבותיו שהאבות הם החלו ביחוד זה אותם תשלחו. והנה מהראוי היה שגם נשמת יעקב תלך עמהם ומשה ילך בעצמו במקום יעקב כי משה מלגו ויעקב מלבר בעץ החיים אשר בתוך הגן. אך כבר בקש יעקב ע"ז בסודם אל תבא נפשי זה מעשה מרגלים בל תתלבש נפשי להיות מרגל ועז"א שלח לך אנשים בשבילך ואתה במקומך תעמוד. ועז"א וייטב בעיני הדבר ר"ל שאני בעצמי רציתי בזה לילך במקום יעקב אך מדקדוק בעיני ולא בעיני המקום כמו שפי' רש"י ולזה ואקח מכם שנים עשר אנשים:
וראה דבר פלא כי בכולם כתיב למטה ראובן למטה שמעון בזקף קטן וכן כולם חוץ למטה אפרים כתיב בטפחא. והוא מבואר במ"ש האר"י ז"ל כי ביהושע נתלבש נשמת לוי שאינו משבטו וע"ז הטעם מפסיק לומר שלא אפרים בעצמו הלך כמו בשאר השבטים רק שהיה הנשיא ממטה אפרים וההולך היה נשמת לוי רק במנשה הלך יוסף מצד שבטו וע"ז כתיב למטה יוסף למטה מנשה:
חלק ד
(במדבר יג ב)
ויתורו את ארץ כנען וגו'. הנה הקושיא הנופל בזה הוא דאחר שמעשה הזה לשלוח אנשים לראות אם דבר ה' אמת. אשר הבטיחם כי יכבוש את הארץ לפניהם. והיתה ארץ זבת חלב ודבש. הוא מפני קוצר האמונה. שאין לבם סמוך עד שיראו בעצמם. וכמ"ש ע"ז ועד אנה לא יאמינו בי. א"כ איך הרשה ה' ללכת. וצוה שיהיו המרגלים אנשים ראשי אלפי ישראל. והלא ראוי הוא שלדבר כזה הממרה עיני כבודו יבחר אנשים בני בלי שם שאין מדקדקים במעשיהם כ"כ. ובמדרש אומר למה הד"ד לעשיר שהיה לו כרם. כשהיה רואה שהיין יפה היה אומר הכניסו היין לביתי וכשהיה רואה שהיין רע היה אומר הכניסוהו לתוך בתיכם אף כאן וכו'. בני אדם גדולים ולבסוף נהפכו שנאמר כי דור תהפוכות המה. וגם זה חסר הבנה. דאם תחלה בני אדם צדיקים היו. איך יחס השליחות למשה באמרו שלח לך. ואם ראה שעתידים להתקלקל איך אמר וישלח אותם עפ"י ה'. ולבאר הענין נראה עפמ"ש במדרש. וז"ל בעוה"ז ע"י שהיו שלוחי בו"ד נגזר עליהם שלא יכנום לארץ אבל לעוה"ב אני שולח לכם מלאכי פתאם שנאמר הנה אנכי שולח מלאכי ופנה דרך לפני. כי באמת אז היו ראוים ישראל לכנוס תיכף לארץ עם משה עבד ה' (כמבואר אצלי בכ"מ) דהיה אז הגאולה העתידה. ומשה היה בונה המקדש ולא היה נחרב לעולם רק אחר שחטאו ומת משה בח"ל היה הגאולה לפי שעה. באופן שהיו עתידים עדיין לגלות והמקדש ליחרב. וכמ"ש על ויבכו העם בלילה ההוא שגרמו בכיה לדורות: והשתא אם היו ראוים אז להגאל גאולה שלמה. היה שליחות המרגלים ע"י הקב"ה ולא ע"ד לתור את הארץ הטובה היא אם רעה. רק כמו שישולח אליהו הנביא לעתיד. שהוא יפנה בעצמו הדרך לפני ישראל. ויכבוש כל המון הגוים מבלי חרב ומלחמה, כן היו המרגלים בלכתם דרך הארץ כל מקום אשר דרכה כף רגלם היו כובשים אותו לגרש מפניהם גוים ולהנחילו לבני ישראל. עד שאמר יהונתן לנושא כליו כי אין מעצור להם להושיע ברב או במעט. ועד"ז צוה ה' שיבחרו אנשים צדיקים ואחד מכל שבט. באופן שכל אחד יהיה שקול כנגד כל השבט, והיה נחשב כאילו כל שבטו הולך עמו. באשר הוא נגד כולם עד"ש אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא וקאי על משה. הרי נמצא אחד שוקל כנגד כולם. ממילא היה שליחות זה לא לתור אך לכבוש את הארץ. ובזה היה השליחות מתיחס אל ה' כמו לעת"ל. אולם האנשים האלה לא עמדו בצדקתם. כי תיכף אחרי שנבחרו נתנו בדעתם מחשבת פיגול. שהולכים לתור את הארץ ולראות אם דבר ה' אמת. וזה שרש המרי והכפירה. ומיד נקראו בשמותם אשר כתובים פה שכולם מורים לרע כמ"ש בסוטה. דבשמותם ע"ש מעשיהם נקראו. וממילא נתיחס השליחות ע"ש משה כי ראה את היין רע ונשחת כחומץ. וז"ש שלח לך אנשים יען שהבחירה חפשית ביד האדם. ויוכלו להיות שני צדדי האפשר. או שיעמדו בצדקתם ויבטחו בה' בכל לב ויהיה הליכתם רק כשלוחי ה' המלך הגדול לכבוש את הארץ. ובזה יהיה השליחות מיוחס ע"ש ה' ית'. או שיתהפכו לרע ללכת לתור את הארץ ויפלו במעלתם ובצד זה תהיה השליחות מתיחסת למשה. לז"א לישנא דמשתמע לתרי אפי על הכונה הא' אמר שלח בלשון צווי שהוא מצוה על השליחות. ועל האופן השני אמר לך שבאם ירעו מעשיהם תהיה מתיחסת השליחות לך לבדך. ויהיו שלוחי בו"ד. ומפרש כי בשליחות זו יעלה בידם אחד משני פנים או ויתורו את ארץ כנען ר"ל באם ימעלו מעל ללכת ע"מ לתור את הארץ אז לא די שלא יהיו הם הכובשים לגרש גוים ולהפיל בחבל נחלה. אבל עוד יגרמו שלא יכנסו ישראל לארץ כמו שהיה אח"כ באמת. ובצד זה יוצדק לומר שיתורו את ארץ כנען לא את ארץ ישראל. כי עדן תשאר ביד הכנענים עד סוף ארבעים שנה. או אשר אני נותן לבני ישראל באם יעמדו בצדקתם ובאמונתם לא למרגלים יחשבו. רק יגרמו בהליכתם אשר אני נותן את הארץ עתה בעת תדרוך כף רגלם בה לבני ישראל. ויהיו הם הכובשים אותה. ועתה חוזר לפרט שני הצדדים. או איש אחד איש אחד ר"ל באם ילכו על הענין הראשון לתור את ארץ כנען. כי אז לא יאמר עליהם שכל אחד כלול מכל שבטו. עד שכל אחד יחשב כאילו כל שבטו מהלך עמו וכובש את חלקו. רק יחשבו כאנשים יחידים ההולכים אשר חפץ אין במו. ועז"א איש אחד איש אחד. כל איש מהם לא יחשב רק לאיש אחד לא יותר. או למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם. באם יתאמצו בכח ה' על הכונה הטובה שבאופן זה יהיו הם הכובשים את הארץ. אז יחשב כל אחד כאילו תשלחו כל מטה אבותיו. כאילו כל שבטו הולך עמו, כי באופן זה יהיה כל אחד נשיא בהם נשיא שבטו וכולל את כולם. וירמז בזה ג"כ מ"ש האר"י ז"ל כי נשמות שבטי ישראל נתלבשו במרגלים. כל אחד במרגלו הנשלח משבטו. וזה היה בעת נבחרו על אופן אם היו מטיבים מעשיהם. שבזה תשלחו גם מטה אבותיו נשמת אבות השבטים שהלכו עמהם אבל כשקלקלו מעשיהם פרחו להם. והלכו המרגלים יחידים איש אחד איש אחד [ובזה יש לרמז מ"ש בפ' מקץ כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים שנצנצה בהם רוח הקודש שעתידים בעתיד להתלבש במרגלי הארץ רק בעבר לא היינו מרגלים]:
חלק ה
(במדבר יג ג)
וישלח אותם משה וגו'. מספר שכן היה באמת כי בשעה שנבחרו מפי ה' בשליחות היו כולם צדיקים גמורים. והיו ראוים להיות שלוחי ה' ושתכבש הארץ על ידם וכל שבטם היה כלול בם. וז"ש וישלח אותם משה ממדבר פארן. בשעה ששלחם בעת היותם עדיין במדבר פארן טרם הניעו ללכת שאז היה ראוי לומר שהיה השליחות עפ"י ה' שיהיו שלוחי המקום ויהיו כולם אנשים צדיקים וכל אחד כלול מאנשים הרבה מכל שבטו, באופן שראשי אלפי ישראל המה, אלפי ישראל היו כלולים בהם:
חלק ו
(במדבר יג ד)
ואלה שמותם. יבואר. כי תיכף אחר שנבחרו דור תהפוכות המה. ותיכף צץ בלבם פרח הזדון למרוד בה' ויקראו תיכף בשמותם האלה שכולם מורים לרע כמ"ש חז"ל בסוטה ובמדרש רבה שכל שמותיהם לרע נקראו:
חלק ז
(במדבר יג טז)
אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור וגו'. ר"ל בל תאמר כי השמות האלו היה להם מתחלתם. לזה אמר שלא כן הוא. כי בתחלה בעת שנבחרו שהיה השליחות מיוחס לשם ה' היו כולם צדיקים ולא נקראו בשמות האלו שמורים לרשע. רק אלה שמות האנשים שנקראו בהם אחרי אשר שלח משה בעת שנהפכו לרע ונתיחס השליחות ע"ש משה שאז נתנו להם השמות האלו לרוע מעשיהם, ומפרש הטעם שקראום אח"כ בשמות האלו כי לתור הארץ שמצד זה שהיה השליחות ע"ש משה הלכו לתור את הארץ הטובה היא אם רעה. וזה אך רע בעיני ה' ונאצות גדולות שלא האמינו בדבריו. וכיון שהרגיש משה שנתהפכו כקשת רמיה אז ויקרא משה להושע בן נון יהושע. והתפלל עליו שלא יתפס בעצת המרגלים:
ובת"י איתא כד חמא משה ענותנותו קרא שמי' דהושע בר נון יהושע. (וכבר פרשתי בחידושי בכמה אופנים בדרך דרוש ע"ש). ולפי ענינו יבואר דכיון שראה משה ששם הושע אינו מורה לרע כי זה שמו אשר נקרא לו מקדם. עדיין יש תקוה שיהושע בעצמו בכח צדקתו יעשה כל אלה לכבוש את הארץ כמו שיעשה אליהו בעצמו לעת"ל כמ"ש הנה אנכי שולח מלאכי. אמנם כי חשש מצד ענות יהושע שלא יערב לבו על הענין הגדול הזה. כי יחשב בלבו מי אנכי לרשת גוים גדולים ועצומים. וצריך לזה התנשאות לומר כי הן האדם האחד בעצמו הוא ככל המון בית ישראל בהיטיבו את מעשיו. ע"ד ויגבה לבו בדרכי ה' וכמו שמבואר אצלנו במק"א וע"ז התפלל עליו שה' יהיה בעזרו עד"ש היונתן ימות וכו' כי עם אלהים עשה היום הזה. כי ישועה גדולה כזאת המרוממה מכל דרכי הטבע. שאיש אחד יכבוש המון לאומים הוא כח אלהי פרטי. ושכינת עוזו המתלבשת בהאיש העושה זאת. ומצד זה מנעו ממנו עונש מיתה באשר ה' אתו. ועד"ז אמר אברהם בכבשו בעצמו ארבעה המלכים הרימותי ידי אל ה' אל עליון כי אופן זה מהניצוח לא יהיה רק ע"י ה' לבדו, וכמ"ש מי העיר ממזרח צדק וכו' מי פעל ועשה וכו' (ישעיה מ"א). עוד יש לבאר דברי הת"י הנ"ל עפמ"ש בעירובין מאי תקנתי' שלא יספר לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו. והנה בהיותם מהלכים בדרך אי אפשר להם לעסוק בתורה כמ"ש אל תרגזו בדרך אל תתעסקו בדבר הלכה. א"כ לכל הנשיאים לא היה תקנה שלא יספרו לה"ר. רק יהושע שראה בו שעניו הוא וא"כ ידע שיש לו עזר להעזר מחטא זה התפלל עליו שיושע מעצת מרגלים (עוד י"ל במ"ש במדרש דעצת המרגלים היתה בשביל שסברו שלא הגיע הזמן עדיין לגאולה משום דהיה צריך ארבע מאות שנה וכמ"ש בתנחומא. אך הלא הקב"ה נגלה בסנה להורות דעמו אנכי בצרה והוא השלים המנין כמ"ש במקום אחר באריכות..ולזה לא הוצרך להתפלל על שאר מרגלים אך ביהושע שהיה עניו. ויש לומר כהמפרשים שנגלה להורות ענוות לזה התפלל יה יושיעך מה שהקב"ה השלים המנין יושיעך). והנה במ"ר פ' לך איתא דיו"ד שנטלה משרה היתה פורחת באויר עד שנתנה הקב"ה ליהושע ונראה שזה מ"ש בסוטה כד פתח יהושע משתעי אמרו דין ריש קטיע ימלל. ופרש"י מי שאין לו בנים ימלל דלא איכפת לי' כיון שלא נטל חלק בארץ. ובערוך פי' מי ששמו מתחיל ביו"ד ימלל. ופי' הערוך תמוה מה בכך ששמו מתחיל ביו"ד ומה גנאי הוא זה. ולפי הנ"ל מובן דכיון דהוא היו"ד הנטלה משרה א"כ כיון שאצל שרה גרמה היו"ד שלא תוליד כך אצל יהושע. ופי' הערוך הוא אחד עם פי' רש"י דע"י ששמו מתחיל ביו"ד ממילא אין לו בנים ולא נטל חלק בארץ. ובעירובין (דף ס"ג) אומר מאן דמותיב מלה קמא רביה אזיל לשאול בלא ולד מנ"ל מיהושע דאמר אדוני משה כלאם ולא היו לו בנים וח"א מורידין אותו מגדולתו מנ"ל מאליעזר. ובזה יבואר היטב דבר התרגום יונתן הנ"ל כי יש לתמוה על משה שנתן ליהושע אות יו"ד משרה שזה יגרום לו שלא יהיו לו בנים וגרם רעה לו. אך שמשה ידע ברוח קדשו שבל"ז לא יהיו לו בנים מצד שהותיב מלה קמא רביה ולא יפסיד בשם זה. אך הא י"ל שעונש של יהושע יהיה מה שמורידין אותו מגדולתו. לז"א כד חמא משה ענותנותיה שיהושע היה עניו ומבואר בדברי חז"ל דכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. וא"כ א"א להוריד אותו מגדולתו ע"כ יהיה עונשו שלא יהיו לו בנים ושפיר קרא שמו יהושע. ומה שהוסיף ליהושע אות על שמו והתפלל עליו משא"כ על כלב יל"ב עפ"י דברי האר"י ז"ל שנשמות השבטים נתלבשו במרגלים וביהושע נתלבש נשמת לוי ומשה הוסיף לו יו"ד להיות בשמו שם יו"ד ה"א שבטי יה עדות לישראל שלא שנו את שמם ולשונם ולא היה בהם דלטוריא ועי"ז ניצול מלה"ר משא"כ כלב שהיה בו נשמת יהודה שנמצא בל"ז בשמו שם יה לא הוצרך להוסיף לו אות בשמו כמ"ש רש"י בפ' פנחס דבימנה לא הוצרך לומר משפחת הימיני לפי שהשם קבוע בו יו"ד בראש וה' בסוף. (עוד יבואר במ"ש במדרש דהוסיף לו יו"ד שנטל שכר עשרה מרגלים וידוע בחגיגה גבי יש נספה בלא משפט דנותנים השנים לצורבא דרבנן דמוותר במיליה וכן בזה ליתן ליהושע מה שמגיע למרגלים ע"י שהיה מעביר על מדותיו והיה עניו: עוד יבואר כונת הת"י הנ"ל עפמ"ש בזהר הקדוש דהיה מן הנמנע שמשה יכניס את ישראל לארץ משום דפני משה כפני חמה וא"י היא סיהרא ואין אור ללבנה בשעה שהחמה זורחת. וכל זמן שהיה משה קיים לא יצויר שיהיה קדושת א"י שופע וזורח לכן הכניס יהושע שפני יהושע כפני לבנה ומבואר במדרש מהיכן זכה משה לקרני הוד מן הדיו שנשתייר בקולמוס במה שכתב והאיש משה ענו מאד בלא יו"ד שהוא מורה שהוא עניו יותר מדאי מש"ה זכה לקרני הוד להיות פניו כפני חמה ואחר שזכה לקרני הוד להיות פניו כפני חמה ממילא לא היה אפשר לו לכנוס לא"י ששם פני לבנה רק שיהיה יהושע המכניס ועז"א כד חמא משה ענותנותו היינו ענוה שלו בעצמו שנכתב ענו בלא יו"ד ומש"ה זכה לקרני הוד על היותו שפל מאד וממילא ידע שיהושע יכניס לזה התפלל עליו:
חלק ח
(במדבר יג יז)
וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען. הנה אחר שהחל רוח העון לפעם בעדת המרגלים מבלי יכלו למלאות שליחות השם על הענין הגדול הנזכר שילך אליהו לפני בוא יום ה' הגדול. עדן היה כונת משה בשליחות זו על ענין גדול קרוב לזה כמו שנבאר. כי באמת כבר עמדו המפרשים אחר שדבר ה' לאברהם אע"ה בברית בין הבתרים ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי ממילא הדור הזה לא יכלו לבוא עדיין לא"י שהם היו הדור השלישי מבאי מצרים מעת הוחל השעבוד מימי קהת עמרם עד משה. ואיך רצה ה' להביאם בעת ההיא, אמנם נוכל לומר בזה אחת משתי אלה. או שהחשבון מתחיל מלוי שגם הוא בא מצרימה והוו דור רביעי או כי יש במציאות להביאם אל הארץ גם בדור שלישי. כי ביאתם לארץ יוכל להיות בשני אופנים. או ע"י צדקת ישראל, אשר כביר מצאו כח במעשיהם לרשת ארץ צבי צבאות גוים. או ע"י רשעת הגוים שקאה הארץ אותם. וכמ"ש אל תאמר בלבבך וכו' בצדקתי הביאני ה' וכו' וברשעת הגוים וכו'. וההבדל ביניהם הוא דאם יביאם שמה ע"י רשעת הגוים שנתמלא סאתם. צריך להמתין עד דור הרביעי שאז שלם עון האמורי ונתמלא המדה להומם ולאבדם, ואז יבואו ישראל שמה אעפ"י שאינם כדאים מצד השבועה שנשבע ה' לאברהם להביאם בעת ההיא. אמנם אם יביאון שמה ע"י צדקת ישראל יוכלו לבוא גם בדור קודם אף שלא נתמלא רשעת האמורים. והנה כשצוה ה' למשה לשלוח מרגלים יען שהגיע העת שיכנסו לארץ היה נסתפק בזה אם כבר הגיע דור הרביעי הנחשב מלוי ושלם עון האמורי וא"צ לצדקת ישראל לזה, או שעדיין לא הגיע דור הרביעי רק שכביר מצאו חיל ע"י צדקתם לכנוס קודם הזמן ע"ד אני ה' בעתה אחישנה ודרשו זכו אחישנה וכו':
חלק ט
(במדבר יג יז)
ויאמר אליהם עלו זה בנגב. י"ל מפני שהוצאת דבה שלהם היה במ"ש ארץ אוכלת יושביה היא לזה צוה להם לדבק בנגב הוא צד הימין הרוצה שיחכים ידרים וכתיב ארך ימים בימינה וממילא אין להם לחוש לזה כלל:
חלק י
(במדבר יג יז)
וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה וגו'. נראה כי גבולות חלק הקב"ה לכל עם ועם תחת ממשלת מזל וכוכב כמ"ש אשר חלק ה' אלהיך לכל העמים. וכן הגביל ארץ מיוחד לכל עם כפי כח מזלם אשר ישים משטרו בארץ ההיא. למשל ארץ הודו נתון תחת מזל שבתאי ובבל תחת ממשלת לבנה ואדום תחת ממשלת צדק כמ"ש בסודי רזא. לפ"ז גם העמים השוכנים על הארצות האלו מושכים כח שפע כוכב ההוא והוא המזל המיוחד להם, ועבור זה גם אם יהיה כח העם חלוש בטבעם או בחנית המזל המערכה רפויה להם מ"מ יתחייב כי ישבו לבטח בארצם כיין על שמריו כי לא הורק מכלי אל כלי וכחם לפי משטר מזלם מחייב ישיבתם בארץ ההיא המתייחס להם לפי הכח ההוא. אכל אם ישבו עם אחד בארץ לא להם כגון בני בבל אם יגלו מארצם לארץ הודו אזי אף אם יהיה כח מזלם במערכה טובה וחזקה מ"מ יהיו נכנעים מוכים וחלשים בהיות כח הארץ מתנגד אליהם וכח הכוכב המיוחד לא יוכל להשפיע להם טובו בארץ לא לו. והבחינה ע"ז לפלס בצדק על עם יושב הארץ, אם היא ארץ מיוחד להם לפי כח מזלם אם לאו הוא אם נראה שכח הארץ הוא במערכה טובה מאד לגדל גבורים ולהרבות אוכלוסין ואעפי"כ נמצא ביושבים עליה ההיפוך שהם חלשים ומעטים זה ראיה נצחת שכוכב מיוחד אינו מיוחד אליהם וע"כ יתן פניו אליהם לרעה ואדרבה כל עוד שיעמוד כח הארץ במערכה בצורה בשמים יוסיף אומץ לכלות ולהתם עם נכרי היושב עליה וכפי רוב כחו יחשוף זרועו להלחם עמהם ולשלחם מעל פניו משא"כ אם יהיה כח הארץ חלוש במערכתו ולעומת זה כח העם גדול וחזק בטבעו לא יוכל לפעול בהם ההתנגדות כ"כ ועתה כאשר ראה נראה עם נכרי היושב בארץ אחרת המתנגד לכח משטר מזלם וידענו כי כח העם חזק ואמיץ מאד וראוים לרבוי ולגבורה מצד עצמם ואעפי"כ תגבר עליהם כח הארץ לאבד ולכלות אותם ולהחלישם זה אות גדול על כח הארץ כי גדול ביתר שאת על שידו העליונה על כח הגוי החזק והעריץ ג"כ:
ועתה בין תבין את אשר לפניך כי זה בעצמו הוא הסימן שנתן מרע"ה למרגלים על כח ארץ הקדושה כי רב הוא. בהיות ידוע שא"י מטבעה ותולדותיה וכח קדושתה לא נבראה אלא לישראל בלבד וכמ"ש במדרש לא ברא הקב"ה את א"י אלא לישראל ואין לשום אומה ולשון מבוא והתיחסות אליה והרי היא מטבעה מקיאה ומכלה ואוכלת את האומות יושבים עליה, כמו שהיה בכותים שהתישבו בשומרון. וכמ"ש כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם ולא לחנם אמרו המרגלים ארץ אוכלת יושביה היא כי כח קדושת הארץ וגם טבעה היתה מקיאה הזרים היושבים עליה כאשר יקיא האיצטומכא דבר הבלתי נאות אל טבעו אשר כח המחזיק לא יחזיקנו. אך אם היו האמוריים יושבי הארץ גם מטבעם חלשים ונכונים למקרה ופגע לא היה כזה אות ומופת על גודל כח הארץ. אבל בהיות עדות הכתוב נאמנה ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ועם היות כחם רב ועצום מ"מ גבר עליהם כח הארץ לשכלם ולכלוחם זה ראיה על גודל מעלת הארץ, וז"ש וראיתם את הארץ מה היא. ואת העם היושב עליה שמן כח העם היושב עליה תדעו נאמנה כח הארץ. ועז"א החזק הוא הרפה. שתראו אם כח העם חזק מצד עצמו. המעט הוא אם רב ר"ל מיד
שתראו שהארץ ממעטת ואוכלת יושביה תראו אם הוא מצד שטבע העם הוא להיות מעטים ואין מזה ראיה על כח הארץ או שטבע העם ומערכתם מחייב להיותם רבים ואעפי"כ הם מועטים זה ראיה על כח הארץ כמו שהיא האמת ועז"א שתראו שכן הוא המעט הוא שהם מועטים אם רב ר"ל אעפ"י שצריכים להיות מרובים מצד עצם טבעם ומה הערים וכו' הבמחנים. אם במבצרים שתראו שאעפ"י שיושבים במבצרים מ"מ הם כאילו ישבו במחנים שאין המבצר מגין עליהם כי הארץ מתנגדת אליהם ותשובת המרגלים היה. אפס כי עז העם היושב בארץ שע"י ישיבת הארץ הם עזים כי הארץ נוטה לטבעם וכן אמרו וזה פריה כשם שפריה משונה כך אנשיה משונים וכח אנשיה תלוי בפריה ואין הארץ מתנגדת להם:
חלק יא
(במדבר יג כ)
ומה הארץ השמנה היא אם רזה. מבואר עפ"י המבואר בכתובות פרק הנושא דבזמן שאין ישראל יושבים על אדמתם אין הארץ נותנת פירותיה ואוספת אותן אליה ולא תתן כחה לעם נכר. א"כ אעפ"י שנראה את הארץ רזה אז ונעדרת שום עץ עושה פרי מ"מ שמנה היא מצד עצמה רק שאוגרת כח וקופצת ידה מליתן לזרים חילה וכחה לנכרים. וז"ש שתראו השמנה היא אם רזה שאעפ"י שהיא רזה ולפי ההשקפה המוחשית שמנה היא בעצם וכן היש בה עץ אם אין שאעפ"י שנראה שאין בה עץ פרי מ"מ יש בה בעצם טבעה רק שאוגרת כחה וכפי המבואר. ועז"א והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ כי באמת עתה בזמן שהכנענים עליה פרי הארץ דל ורזה מאד אבל העצה היעוצה לזה והתחזקתם כתרגומו ותעבדון חזקתא שהחזיקו בארץ מדין חזקה ואחר שתקנו את הארץ בחזקה ממילא תתן כחה אחר שתרגיש כי לישראל יהיו הפירות האלה. ואז ולקחתם מפרי הארץ שבודאי יהיו פירות הארץ שלמים ככחה האמתי. ובל יהיה לפלא איך בזמן מועט מעת החזקה עד עת לקיחת הפירות שהיה רק עשרים יום לערך תשתנה להוציא פירות מובחרים לז"א והימים ימי בכורי ענבים שאז היה זמן הביכור וגמר בישול הפירות וא"כ שפיר כאשר הוציאה כחה נגמר הבישול באופן היותר שלם פרי חמד מארץ זבח חלב ודבש:
בסוטה (דף י"א ע"א) בתוס' ד"ה מרים המתינה למשה שעה אחת. לאו דוקא נקט שעה אחת אלא שליש שעה או רביע דקתני בתוספתא מדה טובה מרובה ממדת פורענות על אחת חמש מאות. אבל קשה לרבי והא במרגלים נפרע מהם יום לשנה. א"כ היתה מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים (וצ"ע בדברי התוס') ועוד בפרק קמא דחגיגא (דף ה' ע"ב) איתא דרש ר' יוחנן ואותי יום יום ידרושון שכל העוסק בתורה אפילו יום אחד כאילו עוסק כל השנה כולה. וכן במדת פורענות כתיב (במדבר י"ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ מ' יום וגו' אלמא דכי הדדי נינהו ע"כ דברי התוס', ונראה לקרב דבר זה דכל העוסק בתורה יום א' בשנה חשיב כשנה שהוא עפ"י החשבון דמדה טובה מרובה ממדת פורענות ת"ק פעמים וכי הוא זה. דהנה המרגלים היו צריכים לילך ד' פעמים ארבעים יום משום דא"י היא ת' פרסה על ת' פרסה ומהלך אדם בינוני עשרה פ' והם הלכו לאורך ורוחב כמין גם כמו שפרש"י שהיא ת"ת פרסאות בהליכה ובחזרה. והקב"ה חס עליהם והלכו רק מ' יום. ממילא נחשב כל יום כד' ימים. והם הלכו רק ביום ולא בלילה. חשוב ד' פעמים י"ב שעות עולה מ"ח, וי' מרגלים חוטאים היו. י' פעמים מ"ח יעלה ת"פ שעות. וממדבר פארן מקום שילוח המרגלים עד גבול א"י היה מהלך ד' ימים כי הרמב"ן כתב שממצרים עד א"י הוא מהלך ז' ימים ומשה אמר לפרעה דרך ג' ימים נלך במדבר שכוון על הר סיני שאליו היה מהלך ג' ימים. ואיתא שה' שמות נקרא הר סיני ואחד מהם הר פארן והמרגלים שהלכו ממדבר פארן היה להם לילך עד גבול א"י ד' ימים בהליכה וד' בחזרה הרי ח' ימים ובכל יום הלכו י"ב שעות ח' פעמים י"ב הרי צ"ו ולעשרה מרגלים עולה תתק"ס חלוק אותם על מ' חלקים ותן כל חלק על כל יום אחד מהארבעים יום שהלכו, ויעלה כל חלק כ"ד שעות ובהצטרפם עם ת"פ שעות שהם נחשבים לכל יום מהמ' יום הנ"ל יעלה תק"ד לכל יום והעונש על תק"ד שעות שחטאו היה שנה אחת נמצא ששנה נחשב כתק"ד שעות. ואיתא במס' ברכות דחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים שעה ושוהים אחר התפלה ג"כ ש"א נמצא לג' תפלות ט' שעות. ושעה שקודם תה"ש הוא קודם היום כן גם השעה שאחר ת"ע הוא בלילה נמצא דשבע שעות ביום הוא לעסק התפלה ואך ה' שעות ביום נשאר ללמוד תורה. ובעירובין איתא דד' פעמים צריך הרב ללמוד עם התלמידים ופעם החמישי ילמוד התלמיד בעצמו ועיקר שכר הלימוד הוא על פעם החמישי שהוא רק שעה אחת דשכר הד' פעמים שלומד עם הרב נחשב השכר אל הרב המלמדו. וכבר נלמד ממרגלים שהשנה נחשב ליום והיום לתק"ד שעות ומדה טובה מרובה תק"ד פעמים שמרים המתינה רק כשלים שעה וישראל המתינו עליה ז' ימים ובכל יום יש ע"ב שלישי שעה וז' פעמים ע"ב היא תק"ד א"כ נמצא דהלומד שעה הוא כאילו לומד תק"ד כחשבון היום שהוא תק"ד שעות ותק"ד שעות נחשב כשנה כנ"ל. (ועי' במהרש"א דאותי יום יום ידרשון אתי למעט לילה) ואיתא בספר ברית שלום פ' תשא דכל החשבונות והמדות נצרך להוסיף אחד לכ"ד שכן נלמד ממאי דקיי"ל שערלה בטלה במאתים מקרא מן הצאן מן המאתים ועל פי החשבון עולה רק קצ"ב ורק כשנוסיף ח' שהוא א' על כל כ"ד אזי יהיה מאתים. ולפי זה יעלה בכאן החשבון עוד יותר פשוט שלא נצרך להוסיף מספר שעות מח' יום, שהלכו עד גבול א"י כנ"ל רק שהחשבון עולה כך ת"פ שעות כנ"ל נוסיף על כל כ"ד שבת"פ ויעלה ההוספה עשרים ובס"ה יהיה ת"פ עם הכ' הוא ת"ק:
חלק יב
(במדבר טו לא)
הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. בפ' חלק (דף צ"א ע"ב) אמר רבי אלעזר ב"י בדבר זה זייפתי דברי הצדוקים שהיו אומרים אין תחית המתים מן התורה, אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום שאתם אומרים אין תחה"מ מה"ת הרי הוא אומר הכרת תכרת בעוה"ז עונה בה לאימת לאו לעוה"ב. והנה דבר כזה נאמר בלשונו בפ' אלו נאמרים. אר"א אר"י בדבר זה זייפתם ספרי כותים וכו' והמהרש"א כ' זייפתם דרשה דאשר נשבעתי לאבותיכם לתת להם שאנו דורשים דקאי על תחה"מ והם רצו לכתוב לתת לכם אך בריש אלו נאמרין שנזכר שם לענין אחר לא שייך לומר זה ונל"ב דאי' בילקוט עונה בה לרבות אוב וידעוני שחייבים כרת ומקשה בס' זית רענן הא גבי אוב וידעוני כבר נאמר בו כרת אל תפנו ונכרתה ע"ש, ונראה דאי' במסכת כריתות דר"ע סבר מגדף חייב קרבן חטאת. וחכ"א אף מגדף אינו בכלל קרבן, ומפרש גמרא דרבנן שמעו לר"ע דלא תני ידעוני במתניתין משום דבאמת אינו מביא קרבן מחמת שאין בו מעשה ושפיר אמרו אף מגדף אין מביא משום דאין בו מעשה, ור"ע סבר מגדף מביא קרבן משום דכתבה תורה כרת דיליף במקום קרבן ולא בעלמא. ומדכתיב גבי חטאת ש"מ דמביא קרבן חטאת, ורבנן סברי דמגדף דהכא הוא עובד ע"ז שיש בו מעשה ומש"ה כתיב גבי קרבן ולא מקלל ה'. ומקלל ה' כתיב במקום אחר כרת דילי' ונשא חטאו (ויקרא כ"ד ט"ו) וגבי פסח כתיב (במדבר ט' י"ג) חטאו ישא, מה התם כרת אף כאן כרת. ע"כ דברי הגמרא בשינוי לשון קצת. וא"כ לפ"ז י"ל לכך כתיב הכא שוב כרת לרבות אוב וידעוני כדי שיהיה במקום קרבן לחייב קרבן לאוב וידעוני אף שהוא אב"מ כסברת ר"ע לענין מברך השם, ועפ"ז יובן הדבר דהם סברי דאין לתחה"מ שום רמז והא דכתיב עונה בה איצטריך משום אוב לומר דחייב קרבן אף שאב"מ, וא"ל מנלן דבר זה מסתברא לומר שחייב קרבן על דבר שאין בו מעשה מלומר על תחה"מ, וצ"ל דהם סברי מגדף היינו מברך השם כר"ע וא"כ אין בו מעשה. ואעפ"כ חייב קרבן ממילא יוכל להיות שחייב קרבן על אוב וידעוני, אבל ק' מנ"ל דקאי על מקלל השם. וצ"ל דאל"כ איך מצינו כרת גבי מברך השם, אבל ק' הא יש גז"ש וצ"ל דהם לא סברי גז"ש למילף מפסח א"כ ש"מ דס"ל דהכא כתיב כרת במקום קרבן כסברת ר"ע. ומעתה מ"ש כאן זייפתם תורתכם וכן מ"ש כזה באלו נאמרין הוא דבר אחד. דהכי איתא שם. תניא אר"א בר' יוסי בדבר זה זייפתי ספרי כותים אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום שאתם אמרתם אלוני מורה הוא שכם אף אנו מודים שאלוני מורה הוא שכם אנו למדים בגז"ש אתם במה למדתם ע"כ מאתר שאתם אינכם סוברים גז"ש, ומאין אתם יודעים שהמקום הנבחר הוא שכם:
במדרש שם ר' ברכיה אומר מפרשה של מעלה יצא דתמן תנינן לחם הפנים אינו נאכל לא פחות מט' ולא יותר מי"א וכי דרכו של מלך לאכול פת צונן. ונל"ב דכבר פרשתי בדברי הרמב"ם במק"א דלפי דברי התוס' בחגיגה היה בהכרח להיות הפת בתנור עד למחר שיהיה חם ולעולם התנור אינו מקדש ולכך לא נפסל בלינה ומה שלא היה בתנור של חול בכדי שיוכל לרדות הפת למחר אע"ג דרדית הפת היא שבות דאין שבות במקדש ולכך אמר המגדף כיון שלא היה נאכל פחות מט' ע"כ היה נאפה מע"ש דאל"כ היה רק ח' וקשה הא נפסל בלינה וצ"ל התנור אינו מקדש וא"צ רק שיהיה חם והיה כדי שיהיה מותר לרדות א"כ לא היה חם בנס, וממילא שאח"כ היה צונן כיון שאין בו נס ולזה יצא. וגם מדלא היה יותר מי"א מוכח ג"כ שלא היה נס. דרש"י ז"ל סוף שתי הלחם מקשה הא יש יותר מי"א דהיינו אם חל ר"ה ביום ה' ממילא חל יום הכפורים בשבת ונאכל למוצ"ש והוה י"ב ותירץ תוספות דאם חל ביום ה' ובאו עדים קודם המנחה אז היה יום ו' חול ואפו לחם אחר ואותו לחם שנאפה ביום ד' נפדה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה אז יום ו' העיקר והיה יום הכפורים ביום א' ואכלו הלחם המסולק בשבת שקודם יוהכ"פ: