אור ברסלב

ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

קרח

שלח

חלק א

(במדבר טז ג)
רב לכם בני לוי כי כל העדה כלם קדושים. פרש"י אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ילה"ק מה בכך הא אח"כ אמרו דבר אתה עמנו ולא יכלו לשמוע. ואף שי"ל הא קרח כפר בכלל יתר התורה, ולענין מה שהודה בו שמעו בעצמו מפי הגבורה ז"א הא עשרת הדברות ג"כ לא שמעו מפי הגבורה רק אנכי ולא יהיה לך. והרי דיש למשה במה להתנשא עליהם:

הרמב"ם ז"ל בהל' ע"ז כתב דבימי דור אנוש טעו טעות גדול. שחשבו אחר שהקב"ה מסר את העולם להנהגת הכוכבים והמזלות יש להשתחוות להם ולעבדם כמלך שחלק מכבודו לשריו ועבדיו, וזה היה נוהג עד אברהם אע"ה כמ"ש מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו אדון עד שבא אברהם וקראו אדון. כי שם הוי"ה ב"ה וב"ש מורה על היותו ב"ה הי"ה הו"ה ויהי"ה וקודם שברא הקב"ה עולמו לא היה אלא הוא ושמו בלבד ואחר בריאת העולם נודע בין הבריות בשם אדון, מלך חנון ורחום ויתר הכנוים שכולם עפ"י הנהגתו עם בריותיו, ובדור אנוש ששללו ההשגחה ממנו ית"ש וחשבו שמסר הכל תחת המערכה ממילא

לא יוצדק לקרוא אותו ית"ש בשם אדון ומלך שלטון ויתר הכנוים. ובזה יבואר מ"ש אז הוחל לקרוא בשם ה' ורש"י נדחק ובפשוט כאשר שתו מי ראש הדעה הנפסדה הנזכרת החלו לקרוא להקב"ה רק בשם הוי"ה שמורה על היותו היה הוה ויהיה וכל יתר הכנוים שללו שלא לקרוא בהם, ורם על כל גוים ה' דייקא שם הוי"ה ולא יתר הכנוים כי אומרים שרק על השמים כבודו ואין משגיח בעולם, ועז"א מי כה' אלהינו שנמצא אצלו שתי מדות דין ורחמים לשכר ועונש וממילא שיש השגחה ומשפילי לראות ולהשגיח את דכא ושפל רוח, וע"ז בעשרת הדברות אמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אחר שהוא על פני שעיני ה' המה משוטטים בכל הארץ וממילא לא שייך טעות דור אנוש, ועז"א לא תעשה פסל וכו' לומר שחולק מכבודו לגרמים השמימים כי אני ה' אלהיך דוקא ב' מדות דין ורחמים, אל קנא להעניש ועושה חסד ליתן שכר, וא"כ מלכותו בכל משלה, ואין לחלוק כבוד לנבראים צבא השמים, וע"ז אמרו כל השומר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, כי שבת עם היותו מורה על החידוש הוא מורה עוד יותר על ההשגחה כי לפי הריסת דעת דור אנוש לא שייך לחלוק כבוד לשבת אדרבה יש בו פחיתות, כי בכל הימים היה בריאה והויה חדשה, הוא צוה ויעמוד, ובשבת שבתה המלאכה ולא היה בו שום הויה, ופחיתות הוא ולא חשיבות, אך כך הוא הענין כי בבריאת העולם ברא הקב"ה הכל שיתנהג עפ"י חוקי הטבע ונימוסי המערכות ולפי הליכו' העתים והזמנים ואלהים בגימ' הטבע כי כן חפץ דלזה היה בריאת הטבע ויצירת העולם. רק ידענו שיש הנהגה למעלה מן הטבע, ואז צריך הקב"ה לבטל הנהגת הטבע ולדרוס הליכות המערכות ולהשבית מלכת חוק הסדר אשר סדר בששה ימים, וזה המעשה נעשה ביום השבת שאמרו חז"ל שברא בו מנוחה, הוא, כי גבל יום שביתה מבריאת הטבע, כי לפעמים צריך לבטל ולהניח מנהגה זו, כמו שמש בגבעון, ומי ים סוף קפאו כמו נד עמדו. והנהגה זו ברא בשבת ועז"א כי בו שבת מכל מלאכתו, וממילא בשבת הוא עיקר הבריאה שלא יהיה העולם מסור ביד הטבע וכח הטבע והמערכה מסור ביד הקב"ה כגרזן ביד החוצב בו ולזה ברך ויקדש אותו. וזה היה הענין כאשר שאלו ישראל להם מלך אמר ה' לשמואל כי לא אותך מאסו כי אם אותי מאסו ממלוך עליהם. וזה היה טענת קרח כי כל העדה כולם קדושים ששמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך שאין לחלוק כבוד לשום נברא מטעם על פני שה' משגיח עליהם בהשגחה הפרטית וזה שאומר ובתוכם ה' שההשגחה הניסיית חופפת על כולם ומדוע תתנשאו. אך באמת יש חילוק דלענין שיהיה אמצעי בענין קבלת השפע א"צ לישראל כי כולם מושגחים מסוככים בצל שדי, אך השגת הנבואה לראות באספקלריא המאירה לא זכה רק משה כמבואר לעיל בפ' שמות במאמר מראה הסנה:

ומה שלקח קרח ר"נ איש י"ל שקרח חשב שכל העדה כולם קדושים ושהגיע שעת התיקון שאז יהיה ישראל לעומת החיות הנושאות את הכסא, וכעת יאמר ליעקב מה פעל אל, כי יהיו הם מרכבה לשכינה. והנה במאתים וחמשים ושש מכניפות כסא, ד' חיות וכל א' כלול מד' הם י"ו ולכ"א ד' פנים הם ס"ד, ולכל פנים ארבע כנפים הם רנ"ו כנפים. ובזה נראה מה שהתפלל משה ע"ה תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן כי ידי אדם מתחת כנפיהם לקבל שבים ולקבל תפלות ב"פ רנ"ו הם תקי"ב ידים ולמעלה יש ימין ה' עושה חיל, ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל הם תקט"ו וכן תפלה שירה בגימ' תקט"ו מהלך חמש מאות וחמש עשרה רגל ישרה לכסא. וקרח לא רצה שיהיה כ"ג אחד רק שיהיה בדוגמא של מעלה שרנ"ו כנפים סוככים על הכסא לזה לקח ר"נ איש וקרח דתן ואבירם און ב"פ משה ואהרן שבודאי גם הם לא ידחו את הרנ"ו אנשים להיות סוככים בכנפיהם על פני הכסא. והנה אמרו בשעה שאמר דוד זמירות היו לי חקיך בבית מגורי (תהלים קי"ט) א"ל הקב"ה התורה שכתוב בה התעיף עיניך בו ואיננו (משלי כ"ג ה') אתה עושה אותה זמירות חייך אני מכשילך בדבר שאפי' תינוקות של בית רבן יודעים אותו שנאמר (שמואל ב' ו' ג') וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה (ובזהר פ' זו ויקח קרח הה"ד הנחמדים מזהב ומפז רב, כמה עילאין אינון מילין דאורייתא כמה יקירין אינון תאבין, אינון לעילא תאבין אינון לכולא ע"כ. הענין כי יש פשט, דרש, רמז, סוד, אמון פדגוג, אמון רבתי, אמון מכוסה, אמון מוצנע, נגד אצילה, בריאה, יצירה, עשיה הוי"ה, ועוד נגד שם הוי"ה נגד חבת"ם ודרך הסוד הוא מתפשט בעולם האצילות ועז"א כמה עילאין מילין דאורייתא, גבוה מעל גבוה שומר, ודרך הרמז הוא מתפשט בעולם הבריאה שהוא עלמא דכורסיא. ועז"א במה יקירין אינון עפמ"ש במדרש עשרה דברים נקראים יקר וחשיב בינייהו כסא הכבוד. ומצינו שכתבו אלמלא יצה"ר חדותא דשמעתתא לא משתכח וזה דוקא בדרך פשט, ודרש שהוא מתפשט בעולם היצירה ובעולם העשיה כי שם עץ הדעת טו"ר כי נחמד העץ להשכיל וצריך לתת כח לס"א וללמד בשמחה משא"כ רמז וסוד שהוא מעולמות העליונים שאין שם שמץ רע ויצה"ר כלל צריך ללמוד ביראה ברתת ובזיע ואין שם חדותא דשמעתתא (וזה היה שאמרו ישראל נעשה ונשמע שע"י שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם ונתעקר חטא אה"ר שאכל מעץ הדעת טו"ר ושב כולו לטוב, וע"ז רצו לקבל תורת עולם האצילות לכנוס בהיכלו של מלך בסוד ה' ליראיו שהוא נגד ספירת חכמה יו"ד של הוי"ה ב"ה, וידוע שיש עין אזן ח"פ, ועין נגד חכמה ששם אין השגה בשמיעה רק בראיה רוחניית מלב המזוכך עין הבדולח לחזות בנועם ה' וזה ענין הנבואה שנקראת חזון, ובזה הענין קיים א"א ע"ה התורה עד שלא נתנה כי השיג הכל בהשגה רוחניית שהיא קודמת לשמיעה וז"ש נעשה תחלה ע"י שנשיג כל התורה בענין חזיון השגה טהורה ואח"כ נשמע וזמ"ש בשבת בהאי צדוקי דקאמר לרבא דהוה מייץ אצבעתיה דמא עמא פזיזא דקדמיהו פומייכו לאודנייכו, כי רבא היה מעיין בסודות התורה שצריך ללמדם ביראה ולהיות מופשט מחומר מכל עבודת עבודה ממשיגי הגוף, וז"ש עמא פזיזא לשון פז, כי למ"ש בזהר זהב נגד רמז ופז נגד סוד ודוק כי קצרתי). וע"ז נגד דרש אמר תאבין אינון לעילא תאבין דייקא שיש בה יצה"ר וחדותא דשמעהתא מעץ הדעת טוב ורע אשר מתהפך ממטה לנחש ומנחש למטה בסוד ט"ט של מטטרון שה"פ ואמר לעילא כי הוא בעולם היצירה, ונגד פשט שהוא דבר השוה לכל נפש אמר תאבין אינון לכולא, כללא דמילתא פשוטי ודרושי התורה מותר ללמוד בשמחה מתוך הרחבת הלב, אבל סודות ורמזי התורה שהם מתנהגים בעולמות העליונים ששם הקב"ה נוהג במה"ד כמ"ש בע"ז תורה דכתיב בה אמת אין הקב"ה עושה בה לפנים משורת הדין, ושם מקור היראה צריך ללמוד ביראה מפני להט החרב הדין המתהפך כי שם אין בה חדותא דשמעתא. והנה הארון היה מסך ומלבוש לתורה העליונ' שם סודות התורה הנקראים אמון מכוסה אמון מוצנע וכבר אמרו במדרש בראשית איני יודע אם התורה קדמה לכה"כ ואם כסא הכבוד קדמה לתורה ת"ל מפעליו מאז שהתורה קדמה לכה"כ שנאמר בו נכון כסאך מאז, והתורה שהיתה קודם לכה"כ ולבריאת העולם היא תורת האצילות נשמת התורה אשר שכנה בארון. והנה כמו בכה"כ בחיות הנושאות את הכסא נראות נושאות ומנושאות עם כסא שהכסא נושא את נושאיו. כן היה הארון נושא את נושאיו מפני שהוא משכן להעולם התורה אשר על השמים כבודה וכנשר תעוף בשמים, לז"א בברכות ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו. כי התורה ענינה היא בעפיפה על כנפי רוח החכמה הנעלמה בעולם האצילות, ומביא מפסוק התעיף ר"ל התורה המעופפת שהוא דרך הסוד שבתורה שמעופפת תמיד לחביון מקורה למעלה ראש עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה כנפים כנשר יעוף בשמים, וא"כ אחר שהתורה זו ר"ל דרך הסוד הוא מתולדות השמים ממילא א"א ללמדה בשמחה שיוצאת ממקום הדין. וז"ש כיון דאמר דוד זמירות היו לי חקיך בבית מגורי חקיך דייקא, כי ידוע שיש מצות וחוקים, מצות שכליית הניתנות להפשט ולהדרש בדרך הפשט ויש בהם זמירות וחדותא דשמעתתא, משא"כ החוקים שהם נעלמים וכל מעשיהם גבוהים ורמים ישכנו בדרך הסוד צריך ללמדם באימה ורתת. ואח"כ שאמר דוד היו לי חקיך שגם החקים היה לומד בזמירות וחדוחא דשמעתתא אמר הקב"ה התורה שכתוב בה התעיף עיניך ר"ל חלק הסוד וחקי התורה שעליהם נאמר התעיף עיניך שענינם בעפיפה למעלה מפני שהם רוחנים תולדות עולמות הנעלמים, ואתה עושה אותם זמירות לזה הכשילו בהרכבת הארון על העגלה, שכבר כתבנו כי הארון היה נרתק לתורה הנעלמת והיא התורה שקדמה לבריאת העולם. ולזה היה צריך לשאת אותו בכתף מפני שהיה מעופף על הנושאים אותו ונושאיו נושא וזמ"ש כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו שהם היו מנושאים מן הארון ועוף יעופף על פני השמים. ואח"כ שדוד חשב שגם החקים ופנימיות נתן להם מהלכים על הארץ, ואין מתנשאים להחשב מתולדות שמים העליונים ממילא לא היה צריך לשאת הארון בכתף, ובזה יבואר מ"ש במדרש חכם גדול היה קרח ומטועני הארון היה כיון שאמר משה ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת לקח ר"נ אנשים והלבישם טליחות שכולו תכלת וכו'. וי"ל מאי נ"מ זה שמטועני הארון היה, מה היה הכונה בטליתות שכולו תכלת. ויבואר במ"ש כי לעתיד יהיו ישראל בעצמם לעומת החיות הנושאות את הכסא כמ"ש ולכבוד אהיה בתוכם שהוא יהיה כסא הכבוד. וכתיב לעת"ל והיה הנכשל בהם כדוד ובית דוד כאלהים. כי דוד הוא רגל הרביעי שבמרכבה והוא מארבע חיות הנושאות את הכסא ולעתיד יהיה המלך המשיח כאלהים צדיק מושל ביראת אלהים כענין וישב שלמה על כסא ה' למלך וישראל יהיו החיות הנושאות את הכסא ע"ד מ"ש (תהלים כ"ו) נאם ה' לאדוני שב לימיני שמלך המשיח ישב לימין הקב"ה על כסא ה' למלך וישראל יהיו הנושאים את הכסא כמו שדוד עתה רגל רביעי לכסא המרכבה (כמש"כ האר"י ז"ל בפסוק ירום ונשא וגבה מאד ירום מיצירה ונשא מבריאה יגבה מאצילות מאד זה אדם קדמון ע' בע"ח. והנה בעה"ז שסודות התורה נעלמים ומגביהים עוף להסתתר במקורם מצד שעה"ז כלול מעץ הדעת טו"ר היה צריך הארון להיות נרתק אמון מכוסה ומוצנע אל סודות התורה משא"כ לעת"ל שתמלא הארץ דעה את ה' ויפתחו שערי החכמה העליונה לעין כל לא יהיה צריך להארון להיות נרתק לסודות התורה רק המלך המשיח הוא יהיה במקום הארון ונחה עליו רוח ה' רוח חו"ב וכו' כי יהיה גבוה מאד עדי עד ראש המחשבה ויתגלה כבוד מלכותו מלכות שמים וסודות התורה למיני השמש. וזמ"ש בירמיה (ג ט"ז) והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההם לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב. כי ידוע דיש ששים רבוא אותיות לתורה וששים רבוא נשמות לישראל, כ"א יש לו אחיזה באות א' מן התורה. והנה אעפ"י שיש יותר מס' רבוא ישראל יש שרשים וענפים והשרשים הם אינם רק ששים רבוא. והנה לעת"ל שיתחילו לירד נשמות חדשות אז תתגלה לעין כל התורה כולה דאצילות וזו התורה היא החבויה והגנוזה אור צח ומצוחצח בצל האצילות, ועי"כ יהיו ישראל רבים מאד בימים האלה כי יתרבו אותיות התורה דאצילות אשר בהם תתאחזנה הנשמות החדשות, ועז"א כאשר תרבו ופריתם בארץ בימים האלה שהוא יהיה ע"י שתתגלה התורה דאצילות ממילא לא יהיה צריך לארון להיות נרתק לסודות התורה. והנה קרח רצה שיהיה כמו לעת"ל שמשה יהיה כמו המלך המשיח והוא יהיה במקום הארון והם יהיו הנושאים את הארון וסוככים אותו ברנ"ו כנפים כמו החיות הסוככים את הכסא. והנה מספר בני קהת שהיו נושאים את הארון היו ב' אלפים שבע מאות וחמשים. נראה כי כבר אמרנו כי ענין נשיאת הארון היה כמו נשיאת כסא הכבוד ורנ"ו כנפים מכניפות כסא וכן צריך לנשיאת הארון. והנה ר"נ כנפים הם הפרט וששה הנותרים הם הכלל הכולל את כולם והם לעומת ו' אותיות שיש בכל שטה של שם מ"ב בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף והם ג"כ ו' אותיות של בשכמל"ו ושל שמע וכ"ז ידוע בכונת האר"י ז"ל. והנה ר"נ כנפים ידוע כי בקדושה כל דבר כלול מעשר והם ב' אלפים חמש מאות ולזה בחר קרח שני מאות וחמשים איש שרי עשרות שהיו תחתיהם ב' אלפים חמש מאות אנשים, וששה הכוללים שהם כנגד שם של מ"ב, ידוע דהפרט נמצא בהכלל כ"א כלול ממ"ב ו' פעמים מ"ב הם רנ"ב סה"כ ב' אלפים שבע מאות נ"ב וכן היה מספר בני קהת עם משה ואהרן, ולעומתם בחר קרח עוד ששה אנשים אשר נקבו בשמות כנ"ל, ורצה שיהיה כמו לעת"ל שלא יאמרו עוד ארון ברית ה', רק המלך יהיה במקום הארון, וז"ש שקרח מטועני הארון היה, וראה שאהרן מעופף על כתף נושאיו. והנה מצות ציצית ארבע כנפות, כי תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. ומפני שכעת אין התיקון בשלימות אין מצות ציצית אלא בד' כנפות נגד ההשגחה צינור השפע היורד מכסא הכבוד מד' כנפות העולם משא"כ לעת"ל יהיה הכסא למטה כמ"ש והתהלכתי בתוככם, וקרח שרצה שהם יהיו הנושאות את הכסא סבר שבגד שכולה תכלת פטור מציצת והבן. וז"ש במדרש שהתרעם קרח על מה שאהרן לוקח כ"ד מתנות ועל מתנות לויה, כי מאחר שרצה שהם יהיו נגד הארון והכסא הוא הארון נושא את נושאיו ולא יתכן שיהיו הם הנושאים אותם ומספיקים להם צרכיהם וז"ש כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' שהם בעצמם החיות הנושאות הכסא וא"כ מדוע תתנשאו על קהל ה' לזה היו הם הנושאים אתכם ומהראוי שאתם תשאו אותם כמו הארון נשא את נושאיו, ובזה יובן פי' הפסוקים מ"ש בזאת תדעון כי ה' שלחני וכו' אם כמות כל האדם וכו' לא ה' שלחני ואם בריאה יברא ה' וכו'. ויובן במ"ש דע"י שאמר משה שלח נא ביד תשלח לא זכה להכנס לארץ. והענין דבאמת אם היה משה נכנס לארץ מבואר במג"ע שהיה הוא המלך המשיח והיה תיקון העולם. והנה הנביא הוא שליח מה' לכל אשר יצוה כמ"ש שלחתיך אל הגוים ודומיהם הרבה משא"כ המלך המשיח הוא לא יהיה במדרגת שליח כי יהיה רוח ה' תקוע' בו בעצמו ונחה עליו רוח ה' והוא מקום גבוה ממדרגת הנבואה שהוא מעשר הספירות שמלך המשיח יהיה גבוה מאד מאד ולא יצדק עליו שם שליח, ואם היה משה נכנס לארץ היה גם כן במשה, וע"י שאמר שלח נא ביד תשלח שיהיה במדרגת שליח ממילא לא זכה להכנס לארץ. והנה ידוע דפה הארץ הוא צד צפון הפתוח אשר הניחו הקב"ה דכל שיאמר שהוא אלוה יבוא ויגמרנו ולעתיד לבוא יסתום צד צפון ולא יהיה פה לארץ. וז"ש בזאת תדעון כי ה' שלחני רק במדרגת שליח לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי ר"ל שאיני בענין כזה שאוכל לומר מלבי כמו שיהיה המלך המשיח. ועז"א אם כמות כל האדם ימותון אלה. וזה באמת יכול משה לעשות אף אם יהיה עדת קרח צדיקים בטענותיהם יכול ליתן עיניו בהם ויעשו גל של עצמות. שפיר יוכלו לומר שאעפ"כ לא ה' שלחני שאיני במדרגת שליח רק במדרגה גדולה מזו שאוכל לומר דברים מלבי. אך הסימן לזה אם בריאה יברא ה’ ופצתה האדמה את פיה. א"כ אם כדבריכם כן הוא שהגיע שעת התיקון מי שם פה לארץ הלא אז יסתם צד צפון ע"ד מ"ם סתימה של למרבה המשרה, ועז"א אם בריאה יברא כי צד צפון באמת לא נגמר ומי שאומר שהוא אלוה יבוא ויגמרנו וא"כ יש להקב"ה עדיין לברוא בריאה בעולמו בריאה של צד צפון. משא"כ לפי דברי עדת קרח כבר השלים הבריאה וצד צפון סתום. לז"א אם בריאה יברא ה' שיראה שיש לו עדיין בריאה לברוא לעתיד לבוא והוא ע"י שתפתח הארץ את פיה, אז תדעו כי נאצו האנשים את ה' והבל טענותיו, שקר ואין בם מועיל:

חלק ב

(במדבר טז ט)
המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל. יל"פ כי שבט לוי היה המועט מכל השבטים מפני שהיה הארון מכלה בהם, וז"ש המעט מכם מה שאתם המעט מכל השבטים הוא מפני כי הבדיל ואיך תבקשו גם כהונה הלא תתמעטו יותר עוד. וע"ד זה יל"פ מ"ש רב לכם כי כל העדה כלם קדושים עפמ"ש לך רד מגדולתך. כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו' וז"ש רב מה שאתה בריבוי יתירה והגעתם למדרגה היותר גדולה הוא מפני שכל העדה קדושים ולפי ערך קדושת העם עוד החכם גדול ביתר שאת, וא"כ מדוע תתנשאו עליהם אחר שכל גדולתכם באה מצדם:

חלק ג

(במדבר טז כח)
ויאמר משה בזאת תדעון. יל"פ ע"ד שהקשו כתיב פוקד עון אבות וכתיב איש בחטאו יומתו ותירץ האר"י ז"ל דעון מזיד פוקד על בנים אבל לא שוגג (ושמעתי הלצה האי צורבא מרבק דמרחמי ליה בני מתא הקטנים על דלא מוכיח והם שוגגים. ועז"א הצרפתית לאליהו מה לי ולך איש האלהים כי באת אלי להזכיר את עוני ולעשותי מזיד ע"י התוכחה ועי"כ ולהמית את בני) ובמדרש אומר חכם גדול היה קרח ומטועני' הארון היה וכיון ששמע ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת לקח ר"נ ראשי סנהדראות וגו'. ונראה דכבר ידוע דקרח סבר שכולם במדרגה אחת ועז"א כי כל העדה כלם קדושים ועז"א טלית שכולה תכלת אין צריך ראש ומושל חוט הזכירה, אך אמרו מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ויליף לה ממ"ש ודברתי אתך מעל הכפרת ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה ופי' הקדמונים שקאי על עשרה מחיצות המפסיקות בראית הנביאים ונקרא אספקלריא דאינה מאירה כמ"ש הרמב"ם במדע אך נבואת משה היה באספקלריא המאירה וא"כ ממה שהיה קרח מטועני הארון היה לו לידע שנבואת משה עולה על כולם כי חכם גדול היה והיה לו להזכיר ולהבין ואעפ"כ חלק ולפ"ז היה מזיד אך היה מקום לישראל לדונו לזכות ששוגג הוא, ועז"א הסימן אם ימותו גם בניהם ידעו שמזיד הוא ועז"א אם כמות כל האדם ימותון ופקודת כל האדם יפקד ודרשו בנדרים (דף נ"ח) ככל האדם שמניחים צוואה וירושה לבניהם ובניהם ישארו בחיים א"כ כל עיקר חטאם היה שסברו שלא ה' שלחני וסברו שאין חילוק בינם למשה ושוגגים היו אבל אם בריאה וכו' ובלעה אותם ואת כל אשר להם.גם בניהם וידעתם כי נאצו ה' במזיד ובמעל:

בנדרים (דף ו') אמר רבא כתיב (במדבר ט"ז ל') אם בריאה יברא ה' אם בריאה מוטב ואם לאו יברא ה' והא אין כל חדש תחת השמש. יל"ד מדוע לא מקשה בל"ז. נראה זה דלפעמים כדי לברר האמונה עושים נס. למעלה מן הטבע אך כיון שאמר בריאה מוטב הרי שמשה לא הקפיד לברר האמונה דייקא ע"י הבריאה החדשה ושפיר מקשה והא אין כל חדש תחת השמש:

בד"א יבואר המדרש הנ"ל חכם גדול היה קרח עפמ"ש במדרש ויקרא (פ' א') ירד זה משה ולמה נקרא שמו ירד ר"ח ב"פ אמר על שם שהוריד את התורה למטה ד"א ירד שהוריד את השכינה למטה ר' סימון אמר אין ירד אלא לשון מלוכה כד"א כי הוא רודה בכל עבר הנהר וא"כ לר' סימון מוכרח שמשה הוא המלך ממה שנקרא ירד. ובזה יל"פ מ"ש כי כל העדה כלם קדושים ופרש"י ששמעו מסיני אנכי ולא יהיה לך וא"כ יל"פ ירד שהוריד את התורה ובתוכם ה' ויל"פ שהוריד השכינה ולא מוכח לשון מלוכה ומדוע תתנשאו. וז"ש דע"י שמטועני הארון היה וראה שהוריד התורה למטה וגם שמע פ' ציצית דכתיב בה וראיתם אותו דייקא ודריש במנחות שזוכים לקבל פני השכינה לזה חלק:

במדרש חכמות נשים בנתה ביתה זו אשתו של און בן פלת ואולת בידיה תהרסנה זו אשתו של קרח יל"פ דחדא באידך תליא דע"י שנשאר און בן פלת נבלע קרח ואם היה גם און בין החולקים היה מוכרח קרח להנצל כיון שעתיד שמואל לצאת ממנו (פירוש הדברים שרש"י מביא שקרח שמע מפי משה שאחד מהם ניצול חשב שהוא ינצל מפני שעתיד שמואל לצאת ממנו ובאמת היה האחד און בן פלת נמצא דאלו לא היתה אשתו של און בן פלת גורמת שיסתלק מהמחלוקת והיו ג' בהמחלוקת היה האחד שניצל קרח בזכות שמואל:

בד"א יבואר המדרש הנ"ל כי מחלוקת קרח היה על נשיאותו של אלצפן דסבר דהגדולה מגיע להבכור אך הוא מטועני הארון היה והארון שהוא המשא הנבחר עבודת הקדש נתנו לבני קהת ולא לבני גרשון שהיה הבכור. אולם למ"ש דבכ"מ האמצעי משובח עד שאמרו כן גם במדות כנזכר בח' פרקים וה' דעות להרמב"ם ובעקידה כתב כי זה ענין מראה התכלת שנבחר בציצית להורות לבחור האמצעי כי התכלת מצמצם הראות על האמצעי וע"ז כיון שאמר ונתנו על ציצית מצא מקום לחלוק:

בנדרים (דף ל"ו) שמש ירח עמד זבולה מלמד שעלו חמה ולבנה לזבול ואמרו אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא אמר להם הקב"ה בכבודי לא מחיתם בכבוד ב"ו מחיתם. ויל"ד מאי איכפת להו בכבוד משה ולמה בזבול דוקא הלא מקומם ברקיע השני. ונראה ע"פ מ"ש בחגיגה זבול בו בהמ"ק בנוי ומיכאל עומד ומקריב נשמותיהן של צדיקים על גבי המזבח. ובביאור הדבר נאמר כי הנפש כ"ז שהיתה עדיין במקורה העליון בעולם האצילות אכלה נהמא דכסופא דמאן דאכיל דלאו דידיה בעית לאסתכולי באפי' ואחר שירדה בחומר העב ועשתה עמו מלחמה עדי עלותה לעליון בלבושי אור לאור באור פני מלך מתענגת מזיו השכינה כמ"ש לענין מ"ש (ויקרא יט כ"ד) ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו שמפני שמניע עצמו על פי דבר ה' מליהנות מפרי הנטע אשר נטע ועמל בה ארבע שנים רצופות יצוה ה' ברכתו בהנטע הזאת, ובגליא רזא איתא דמשה היה תלוי בקנה של אדם הראשון ולא נהנה מאכילת עץ הדעת ולפ"ז היה בטבעו נוטה לטוב ולא היה לו מלחמה עם היצר הבא ע"י אכילה מעץ הדעה וע"ז נאמר ותרא אותו כי טוב הוא וכו' וזה היה מחלוקת קרח שידעו שצדקת משה למעלה ראש מכולם, רק סברו שמעשיו בלי יצה"ר וממילא אכיל דלאו דידיה כיון שאינו נלחם מלחמת היצה"ר, ועז"א כי כל העדה כולם קדושים וידוע דכל הבא דבר עבירה לידו וניצול ממנה מקרי קדוש, וזה לא שייך במשה שאין דבר עבירה בא לידו כיין שאין לו יצה"ר וע"ז כולם, ובתוכם ה' דייקא שנהנים מזיו השכינה, וא"כ אחר שאתם ע"כ במדרגה פחותה ומדוע תתנשאו, כיון שאתם כמו במה"ש אשר בשתים יכסה פניו:

והנה בספרי פ' האזינו אומר אמר הקב"ה הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שלא שינו את מדתם, או שמא חמה אינה עולה מן המזרח ומאיר לכל העולם ולא עוד אלא ששמח בשליחות שנאמר והוא כחתן וכו' והאזיני ארץ הסתכלו בארץ וכו' וכן לענין הים אשר שמתי חול גבול לים שמא שינה ועלה והציף. ולא עוד אלא שמצטער ואינו יכול לעשות. נראה מ"ש שהחמה שמחה וכן תקנו בברכת הלבנה ששים ושמחים לעשות רצון קונם ובים אמר שמצטער כי שמים שנבראו לעשות רצון קונם על צד ההכרח והטבע ואין בהם בחירה גם תולדותיהם כיוצא בהם. והחמה יוצאה בשמחה משא"כ הארץ ניתן בידה כח הבחירה והים ברצונו לשטוף מצטער מכח הגבול המעכבו:

והנה כאשר שמעו חמה ולבנה מחלוקת קרח, שסבר שכח הבחירה ועובד להכניע היצר עדיף יותר עלו לזבול דוקא ששם מיכאל עומד ומקריב ע"ג המזבח נשמותיהן של צדיקים, והוא שע"י שבעה"ז לחמו מלחמת היצר נתעלו במעלה על מה שהיו מקודם בהיותן בחביון עוזם קודם רדתן לעולם השפל. ומזה הבחינו שהעבודה שע"י הבחירה היא טובה ייתר ורצו גם הם שיהיה עבודתם ג"כ בבחירה ורצון ולא בהכרח, ועז"א אם אתה עושה דין לבן עמרם ובזה תראה שגם עבודה בלא בחירה טובה היא בעיני אדוניה, נצא, ואם לאו, אלא שטוב יותר מי שיש בידו הבחירה לעשות או לחדול לא נצא ר"ל שרוצים אנו שיהיה בידינו שלא לצאת. ואף שבאמת נצא יהיה זה על צד הבחירה. וכמו הארץ שמצטערת במעשיה, ועז"א הקב"ה בכבודי לא מחיתם בכבוד ב"ו מחיתם עפמ"ש בע"ז ששאל האי מינא כיון שעובדים לחמה וללבנה יבטלו אלא עולם כמנהגו נוהג, ר"ל כיון דעובדים כו"מ צריך להתנהג דוקא ע"י כח הבחירה, דאם יתבטלו ע"י עבודת כו"ם יהיו מוכרחים שלא לעבוד כדי שלא יתבטל העולם תיכף, ולא יהיה בחירה. ועז"א אחר שבכבודי לא מחיתם ואעפ"י שעובדי ע"ז לחמה וללבנה אתם מאירים לארץ ולדרים ואינכם מתבטלים ע"כ משום שצריך להתנהג העולם בדרך בחירה ואיך בכבוד ב"ו מחיתם וחרה לכם על מה שקרח טען שצריך כח הבחירה הלא גם אתם הראיתם כי כן הוא. דאל"כ מדוע בכבודי לא מחיתם:

דרך ב
יבואר עפמ"ש דמחלוקת קרח היתה שרצה שיהיה ב' כ"ג א' מצד החסד וא' מצד הגבורה. ובאמת כן יהיה לעת"ל כמבואר במ"ע, וגם תפלת משה היה זה שיהיו שני מנהיגים, [ובזה יל"פ מ"ש ברב בשר להם ברב בשרהו. ודוק]. אך בעוה"ז א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד והחמה ולבנה איך ישתמשו וע"ז מעט את הירח. והנה מה שהלבנה טענה א"א לב' מלכים לשמש בכתר א' והחמה לא טענה כן, משום דהלבנה מצד ישראל ואינה רוצה לשמש בכתר יחד עם או"ה שהם נגד ממשלת החמה, משא"כ האו"ה רוצים בכך כמ"ש במדרש על פסוק נסעה ונלכה שרצה שישמשו שניהם בשוה, ולזה גם עתה בזבול רק מיכאל כ"ג מצד החסד ולעתיד יהיה גם גבריאל כ"ג מצד הגבורה, וע"ז כיון ששמעו שקרח רוצה שיהיו שני כ"ג עלו לזבול דוקא וראו שרק מיכאל כ"ג ועז"א אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו ממילא טענת קרח צודקת ואפשר לב' מלכים לשמש בכתר אחד לא נצא עד שיהיה הלבנה כאור החמה: והשיב הקב"ה דא"כ למה בכבודי לא מחיתם דידוע דמעשה העגל היה ג"כ ע"ז והכונה היה שרצו ישראל שיהיו שני מנהיגים ועשו את העגל מצד שור שבמרכבה כמ"ש במ"ק ומדוע לא מחיתם אז מטענה זו:

דרך ג
במ"ש חז"ל דלעת"ל יתבטלו שמש וירח כמ"ש וחפרה הלבנה ובושה החמה והטעם דכשם שנפרעים מן העובדים כך נפרעים מן הנעבדים אך השמש והירח שיוצאים בשמחה שסוברים כיון דשמים שמים לה' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אך לפמ"ש למעלה על המד' קרח מטועני הארון היה שקרח לא סבר הא דילפי דלא ירדה שכינה למטה מעשרה משום דשמים שמים לה' ממילא יכולים לאסרם ועז"א שאם אין עושה דין לבן עמרם לא יצאו, אך בחולין (דף מ') פרש"י דמה שאוסר בעבודת השמש משום שהם תלושים והתוס' חלקו עליו שהם מחוברים וא"כ אם נאמר שהם מחוברים בל"ז אין נאסרים, וע"ז עלו לזבול לגלגל שלמעלה מהם להורות שהם תלושים ושפיר יש להם חששא כנ"ל:

בענין מה שחלק קרח בפ' ציצית דוקא יבואר עוד במ"ש המקובלים דמשה רחק את קרח מפני שהיה גלגול קין ומשה גלגול הבל, וע"ז נבלע בארץ כמו שנבלעו דמי הבל וכתב בע"ח דע"י תכלת שבציצית מתקרבין העבדים מסטרא דקין אל הקדושה. ועיין מ"ש מזה בפרשת בראשית כי קין והבל הם כלאים. וע"ז חלק דוקא בפ' ציצית:

חלק ד

(במדבר יח ז)
ולמבית לפרוכת ועבדתם עבודת מתנה וכו'. במדרש כי לא אויב יחרפני זה קרח שהוא משלי, בבית אלהים נהלך ברגש זה שוחט ומקריב, ופי' מתנות כהונה מקריב דהיינו קבלת דם שהיה קרח מקבל דם ומקריב למזבח ואהרן זורק, ישיא מות עלימו שהביא מיתה עליו ע"כ. הדברים צריכים באור אך קודם נתרץ מה שילה"ק בזבחים דף ד' אשכחן זביחה שצריך לשמה שאר עבודות מנלן וכי תימא דיליף מזביחה מה לזביחה שכן נפסלת שלא לשם אוכלין בפסח אלא אמר קרא המקריב את דם השלמים שיהיה קבלה לשם שלמים וכו'. זריקה מנ"ל, וכי תימא נילף מהני מה להני שכן טעונות צפון אלא א"ק הזורק את דם השלמים. ולכתוב רחמנא גבי זריקה וניליף מיניה משום דאיכא למיפרך מה לזריקה שכן חייב עליה זר מיתה ופרש"י אבל שחיטה כשרה בזר וקבלה והולכה אע"פ שפסולים בזר אין חייב עליה מיתה כדאמרן בסדר יומא (דף כ"ד) ארבע עבודות זר חייב עליה מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים והיין דכתיב והזר הקרב יומת ועבדתם עבודת מתנה ודרשינן עבודה תמה לא שיש אחריה עבודה, ותוספות ד"ה מה לזביחה הקשה נילף זריקה שתפסול שלא לשם אוכלין נמי מק"ו דשחיטה שאינה פוסלת בשנוי בעלים ואפ"ה פוסלת בשנוי אוכלין כ"ש זריקה. וי"ל דהכא לא ילפינן מזביחה אלא קבלה והולכה. ובתוס' ד"ה מה לזריקה שכן זר חייב עליה מיתה מק' וא"ת ונילף קבלה והולכה משחיטה וזריקה בצד השוה, וי"ל מה להנך שכן חייבים בחוץ וכו'. וילה"ק למ"ש התוס' דמה דאמרינן שאר עבודות מנין קאי רק על קבלה והולכה לא על זריקה א"כ היה להגמ' לתרץ מה לזביחה שכן חייבים עליה בחוץ משא"כ קבלה והולכה, כיון שאינו רוצה עתה למילף זריקה. ונראה משום דלקמן (דף ק"ז) אמר הגמ' על שחיטת חוץ דרבי הכתוב גבי זריקה בחוץ שחייב כדי שלא נילף במה הצד שאר עבודות שאינן מפורשים בפ' עיין ברש"י ולפ"ז י"ל דלמא גם הולכה חייב בחוץ והאי דכתיב בזריקה ולא בהולכה דלמא בהולכה סמך התורה על ק"ו מזריקה שא"צ צפון ואפ"ה חייב בחוץ מכש"כ הולכה שטעונה צפון כדלקמן, ולזה לא יכול הגמ' לתרץ מה לזביחה שכן חייב בחוץ דדלמא גם קבלה חייב בחוץ אבל התוספות שפיר משני דהם מקשי ל"ל קרא על הולכה ושפיר משני איצטריך דיש פירכא שכן חייב בחוץ גבי זריקה וא"ל נילף מק"ו על חוץ ז"א דזה בעצמו גלה לנו התורה קרא יתירה על שלא לשמה וגלה שלא נילף זריקה ושחיטה מבינייהו כדי פלא נילף חוץ ג"כ מבינייהו ודוק. ועפ"ז יבואר המדרש הנ"ל משום דהא האמת דאי לא כתיב עבודת מתנה ה"א והזר הקרב יומת קאי על כל עבודות כמ"ש תוספות ישנים ביומא, וזה הפסוק נאמר אחר מעשה קרח כמבואר בקרא ולפ"ז קרח שהיה זר ושוחט ומקריב דהיינו קבלת דם וקשה מנ"ל הא עדיין לא כתיב עבודת מתנה וצ"ל בל"ז מוכח דאין מיתה לזר על קבלה דקשה ל"ל קרא על קבלה והולכה שלא לשמו נילף מזריקה וצ"ל כתירוץ הגמרא שכן חייב מיתה בזר ואקבלה לא חייב זר מיתה ולכך היה מקבל דם ומקריב שהוא הולכה אל המזבח אבל קשה דלמא לכך הוכרח קרא לכתוב בפ"ע בהולכה לגבי שלא לשמה כדי שלא תילף ג"כ לענין חוץ מזריקה וכנ"ל. וצ"ל דבלא"ה אי אפשר לחייב על קבלה והולכה בחוץ לפי מאי דאי' לקמן (דף קמ"ו ע"ב) אשר יעלה עולה או זבח מה העלאה שהיא גמר עבודה חייבים בחוץ ופרש"י דאתי לרבויי קטרת שחייב אם מקטיר בחוץ וא"כ הולכה ממועט בלא"ה דלאו גמר עבודה ומוכח שאין זר חייב מיתה על קבלה והולכה לזה הקריב קרח, ולפ"ז מוכח שקרח למד חוץ מהעלאה דאינו חייב רק בגמר עבודה אבל ממילא הוא חייב מיתה על הקטרת שהקטיר בחוץ ושפיר חייב מיתה ממ"נ או על קטרת שהקטיר בחוץ שלא על מזבח הפנימי. או על הולכה דאם נאמר דקבלה נתמעט לענין חוץ דלא ילפינן מבינייהו כמבואר בדף ק"ז מדכתב זריקה בחוץ ולא מאשר יעלה ולפי זה גם קטרת בחוץ פטור, אבל א"כ אין ההכרח הנ"ל שלא יהיה זר חייב מיתה על קבלה כנ"ל ודוק היטב והפוך בה כי קצרתי:

חלק ה

(במדבר יח ז)
והזר הקרב יומת. ביומא (דף כד ע"ב) אמר רב ארבע עבודות זר חייב מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים והיין ולוי אמר אף תרומת הדשן וכו' עד אלא מעתה זר שסידר מערכה לחייב איכא שני גזרי עצים ומקשו התוספות לא ידענא למאן פריך ומאי אא"ב יש כאן גם תי' תוס' אינו מיושב היטב עמ"ש, ונראה דלקמן יש פלוגתא אי סידור שני גזרי עצים הוה עבודה תמה דאף שיש סידור אברים אחריה פרש"י סידור אברים סידור אחר הוא, ורב סבר שם סידור אחד הוא ולא עבודה תמה, ולפ"ז י"ל לכך לא מק' אלא מעתה מערכה שסידר זר חייב בל"ז הילכך פטור משום דשם סידור אחד הוא, ויש אחריו סידור מנורה ונקרא עבודה שיש אחריה עבודה, ועל מנורה ל"ק לחייב משום דלפי ה"א דעבודה תמה בהיכל פטור כפי' מהרש"א. א"כ שפיר פטור ג"כ אסידור מערכה משום דאין עבודה תמה, אבל ז"א א"כ מדוע לחייב אדישון מזבח החיצון הא יש אחריו דישון מזבח הפנימי והמנורה ושם דישון חד לפי אותו הו"א אלא ש"מ דצריך שיהיה עבודה תמה. דאותה עבודה גופא אף שיש דבר הדומה שפיר נקרא עבודה תמה משום דבמזבח החיצון עבודה תמה היא, א"כ סידור מערכה ג"כ על מזבח החיצון עבודה תמה אף דיש סידור מנורה וסידור שולחן במזבח הפנימי, וי"ל דלעולם שם סידור אחד רק דישון מזבח הפנימי והמנורה לאו עבודה נקרא כלל כמו שפי' תוס' לקמן באמת א"כ ל"ק בל"ז, אבל השתא דפי' רבא דכתיב ולמבית לפרוכת ועבדתם אל מבית לפרוכת היא דעבודת מתנה ולא עבודת סילוק הא בחוץ אפי' עבודת סילוק, ממילא מוכח דהוה עבודה רק שהתור' פטרה ושפיר מק' אלא מעתה זר שסדר מערכה לחייב, ואי משום דיש אחריו סידור מנורה א"כ על דישון מזבח החיצון ג"כ לפטור דהא יש אחריו דישון המזבח והמנורה ונקרא יש אחריו עבודה דכתיב ולמבית ודוק: וא"ל אם הדלקה לאו עבודה היא, א"כ לחייב על נתינת שמן. כיון שאין אחריו עבודה, דהדלקה לאו עבודה נקרא. וי"ל דהדלקה לאו עבודה רק לענין שיחייב זר אבל מ"מ נקרא עבודה שצריך כהן כמש"פ תוספות ישנים לקמן (דף כ"ז) ד"ה וכי יש לך עבודה עיי"ש ולפ"ז יסולק קו' התוס' שמק' בשם הר' יוסף תימא כיון דהדלקה לאו עבודה אמאי כתיב כהן דכהיב בהעלותך ולהנ"ל נקרא עבודה באמת. גם הצתת אליתא היה חייב מיתה אי לא דיש אחריו שני גזרי עצים. והוה עבודה שאחריו עבודה ודוק:

תוכן העניינים

ארץ חמדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה