ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
פנחס
חלק א
(במדבר כה יא)
פינחס בן אלעזר השיב את חמתי. במדרש אמר הקב"ה בדין הוא שיטול את שכרו. ונראה פירושו עפמ"ש כל העושין לו נס מנכין לו מזכיותיו והענין מבואר במ"ש כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, כי באדם המעלה החיצונים מתקנאים מאד ומתגרים בו להחטיאו. וכל שנעשה לו נס לשדד מערכת הטבע בשבילו מתקנאים מאד במעלתו שנעלה על כל המערכה ומתגרים בו עד שיחטיאו אותו ועבירה מכבה מצוה ומנכה לו מזכיותיו ולזה באברהם אחר מלחמת המלכים שנתירא פן ע"י שנעשה לו נס למעלה מן הטבע יתגברו עליו להחטיאו א"ל הקב"ה אל תירא אברם אנכי מגן לך מן החטא להגין ולהציל ומצד זה שכרך הרבה מאד שלא ינוכה מזכיותיו. והנה בשבת (דף נג ע"ב) מעשה באחד שלא היה לו שכר מניקה לתת ונעשה לו נס ונפתחו לו דדים כשני דדי אשה אמר רב יוסף כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס גדול כזה וח"א כמה גרוע אדם זה שנעשה לו נס ולפמ"ש לא פליגי דמר אמר על התחלת הנס שבודאי לא יעשה נס לאדם שאינו ראוי לשדד המערכה בשבילו ומר אמר דעתה אחר שנעשה לו הנס כמה גרוע הוא דמנכין לו מזכיותיו:
אך יש עצה לזה אם יזכה את הרבים. וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. וא"כ יהיה בטוח מחטא ולא ינוכה לו מזכיותיו. וז"ש בל יאמרו שאין מגיע שכר לפינחס כי עשרה נסים נעשו לו במעמד ונוכו זכיותיו, אך הא במעשה זה זכה את הרבים ויכפר על בני ישראל וז"ש פינחס בן אלעזר השיב את חמתי ובדין הוא שיטול שכרו:
חלק ב
(במדבר שם יב)
הנני נותן לו את בריתי שלום. ג' שלומות הן, בינו לבין עצמו בעיון ובמעשה, שיסכים העיון עם המעשה, המחשבה והדבור והמעשה, העיון עם האמת, והמעשה עם הטוב, זה השלום מצד הנפש המשכלת, שיסכים עם התורה האלהית, זה מצד נפש הישראלית, שיסכימו חלקי טבעו ומדותיו בל יתנגדו זה מצד רוח החיים נפש הטבעיית, שיסכימו הארבעה היסודות המורכבים בבריאות הגוף זה מצד נפש הצומחת, ועז"א בריתי היתה אתו החיים והשלום הנני נותן לו את בריתי שלום, השלום הב' בינו לבין בני ביתו, והשלום הג' בינו לבין בני מדינתו, וכמ"ש וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל, אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום עז"א יהי שלום בחילך המדיני שלוה בארמנותיך שלום הביתי אדברה נא שלום בך הגופיי. אין פרץ בגוף. אין יוצאת בבית. אין צוחה במדינה:
חלק ג
(במדבר כו נב)
לאלה תחלק הארץ. במדרש שה"ש (דף י"א ע"ב) נאוו לחייך בתורים וכו' בחרוזים ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא אמר אילו פרשיותיה של תורה שהם חרוזים זל"ז, א"ר פנחס כגון הדין לאלה תחלק הארץ בנחלה מה כתיב תמן ותקרבנה בנות צלפחד וכתיב בתרי' עלה אל הר העברים הזה הר נבו וכי מה ענין זל"ז כיון דאתפלג ארעא באו בנות צלפחד ליטול חלקן ממשה ונסתלק משה מדינן הה"ד ויקרב משה את משפטן לפני ה' א"נ הקב"ה משה מדינן של בנות צלפחד אתה מסתלק ומלפני אין אתה מסתלק, עלה אל הר העברים, ע"כ והוא תמוה לרואה. ונראה דאי' בב"ב יודע היה משה דבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה או לא ומק' הא א"י מוחזקת היא ומה היה מסופק. וי"ל דלפי המדרש ופרש"י בנות צעדה עלי שור ראה יעקב אבינו שבנות צלפחד מכאן ומכאן א"כ לזה נסתפק משה בודאי א"י מוחזקת אבל נסתפק על חלק בכורה שהיה בעבר הירדן מכאן אם שייך לא' ממילא הוה מוחזקת כא"י או אין שייך ואינה מוחזקת. ואי' בשל"ה דלכך נסתלק מדין בנות צלפחד דהוא סבר שאין מגיע
להם חלק בכורה ויהיו סבורים שמפני שנאתו הוא עושה מפני שהוא חטא במדבר. והשתא יבואר דאי' ברש"י ומד' ילקוט פנחס ויאמר ה' עלה אל הר העברים בשעה שנכנס משה לארץ בני ראובן וגד אמר כמדומה לי שהותר הנדר והשתא א"ל הקב"ה ממ"נ כיון דס"ל שהותר הנדר די"ל דין א"י א"כ למה אתה מסתלק מדינם, הלא מוחזקת היא ויש להם חלק בכורה:
ובזה יבואר קושיא עצומה בדף ק"ח דב"ב. אר"י אמר שמואל בנות צלפחד הותרו לבוא זב"ז להנשא לכל השבטים דכתיב לטוב בעיניהם תהיינה לנשים ופירש הרשב"ם אעפ"י שבת יורשת נחלה נאסרה בדור הזה להם הותרה אך עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו רק להגון להם. והקשו כולם למה התיר לבנות צלפחד יותר מלשאר השבטים ונראה דאי' ברא"ם בשם הרמב"ן טעם הזהרה זו דוקא באותו הדור ולא בשאר דורות מפני שעדיין לא חלקו הארץ. ואם היתה נשאת בת היורשת נחלה לשאר השבטים היו התחומין של השבטים קודם חלוקה מתערבין זו בזו אבל בשאר הדורות שכבר נתחלקה הארץ לא הקפיד וא"כ ניחא כיון שבנות צלפחד כבר חלקו בני מנשה חלק בעבר הירדן מזה לא הקפיד שכבר הוברר הנחלה וא"ל א"כ גם לשאר בנות בני גד ובני ראובן כבר הותר אז. ז"א כיון שיעקב אמר בנבואה רק בנות צלפחד יטלו חלק משני עבריהן ש"מ ששום אחרת לא נטלה ודוק:
חלק ד
(במדבר כח י)
עלת שבת בשבתו. בפסחים (דף ס"ד ע"א) דרשינן דפסח דוחה את השבת מדכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ש"מ דאתי להורות כמו דתמיד הוא בכל יום כמו כן הוא בשבת עיי"ש ברש"י ובתוספות שכתבו דלימוד זה הוא למאן דאית לי' דלא דרשינן משמעותא דבמועדו דדוחה שבת דלמ"ד זה לא צריך ללמוד מעולת שבת בשבתו. ולכאורה קשה למ"ד זה מיותר קרא דעולת שבת בשבתו, ונ"ל דבמס' שבת דרשינן מקרא דעולת שבת בשבתו דחלבי שבת זה קרבים בשבת אחרת לר"י קאי על יוה"כ ולר"ע על יו"ט משום דס"ל נדרים ונדבות אין קריבים ביו"ט וצריך קרא דחלבי שבת קרבים ביו"ט. והטעם לחלק ביניהם מבואר דנדרים ונדבות אפשר להקריבם אחר יו"ט. משא"כ חלבי שבת אם לא יקריבו ביו"ט יפסלו בלינה. ולכאורה למ"ד אין לינה פוסלת בראשו של מזבח א"כ גם חלבי שבת אפשר להקריבם אחר יו"ט דכי מלין להו אמזבח אפילו עשרה ימים כשרים כדמוכח מסוגיא דזבחים. אמנם קיי"ל כל כמה דלא מתקטרי אימורין לא מתאכלי בשר. לפ"ז התירה התורה להקריבם ביו"ט כדי שיאכל הבשר לערב, ולפ"ז י"ל הא דכתיב על עולת התמיד אתי להורות דגם התמיד מקריב בשבת אחרת דשם ליכא טעמא דלא אפשר דהא אפשר להלין בראשו של מזבח דהתם כולו כליל וה"א דמלין להו קמ"ל קרא דעכ"פ נקרבים ביו"ט שלאחריו או מגז"ה או מטעמא אחרינא. עפ"י הנ"ל נראה לבאר הא דאקשינן לרב. כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח. לבוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין. הא כתיב עולת שבת בשבתו וכו' ולא עולת חול ביו"ט א"ל כבר אקשי' לרב ושני הכא ביו"ט שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבים ביו"ט, א"ל משום דחלבי שבת קרבים ביו"ט נוקי לקרא בי"ד שחל בשבת א"ל שבקיה לקרא דדחיק ומקי אנפשי'. ויל"ד חדא למה הקשה דוקא לרב והדברים כפולים בכפל למעיין. ונראה לי דהנה הקשיתי זה ימים רבים למ"ש התוס' במסכת יומא דאף דעולת חול אינה קריבה ביו"ט הנ"מ בהחלת הלילה דלא נתנה לדחות אצל שום קרבן, משא"כ סמוך לבוקר כי מסדר מערכה דיומא רשאי להקריב חלבי חול ביו"ט עיי"ש בסוף פרק ד', וא"כ לא קשה מידי. ושפיר מיתוקם קרא בערב פסח שחל בחול וקאמר קרא לא ילין לבוקר וכל הלילה ילין ויקריב האימורין סמוך לבוקר, אמנם ההכרח לחילוק זה הוא מקרא דלעיל, ומקרא דכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים, דקשיא להתוס' למאי קאי למאו"פ דחול הא לא קרבי בשבת ויו"ט, ולמשרי או"פ דשבת מוכח מעולת שבח בשבתו, ולכאורה י"ל לאו"פ של שבת דהוה אמינא דלא דחיא שבת הואיל ואפשר להקטיר בחול קמ"ל כר"ש לומר חביבה מצוה בשעתה ורשאי להקריב בשבת.. וזה לא מוכח מעולת שבת בשבתו דשם אם לא יקריב בשבת אחר יפסלו האברים בלינה. ועיין בפ"י במסכת שבת (דף ע') שכתב ג"כ כן. אמנם למ"ד אין לינה פוסלת בראש המזבח שפיר מוכח מעולת שבת בשבתו דלא אמרינן לעלות ע"ג המזבח. ואף שיש תקנה זו. ע"כ דחשיב ג"כ מצוה בשעתה עדיף, ומכ"ש להקריב האברים של שבת בשבת שלו. וע"כ צריכים לחילוק התוספות הנ"ל. כי מסדר המערכה דיומא שרי גם אברי חול. וע' ביומא (דף למ"ד) דשם כתבו מהא דאמר רב אשם שנתק לרעיה כשר לעולה, מוכח דס"ל לרב לינה פסול בראש המזבח. לפ"ז י"ל להכי אקשי לרב בשטתו דלא צריכים לחלק בין תחלת הלילה לסמוך לאור הבוקר. א"כ קשה לבוקר הוא דלא ילין וכו' והא לא עולת חול ביו"ט וכו' ודוק:
ולכאורה קושיא מעיקרא ליתא למ"ש בתוספות בביצה דדין זה כל כמה דלא מתקטרי אימורים לא מתאכיל בשר הוא בכל הזבחים. דלכאורה אמינא זה דוקא בחטאת הנאכל לכהנים כמשמעות הכתוב והיה החזה לאהרן ולבניו ולפ"ז א"א לומר דמקריב אמורי פסח סמוך לבוקר. א"כ איך יאכל הבשר דאינו נאכל אלא עד מצות. אמנם זה ליתא למ"ש דהא דמקשה ולא עולת. חול ביו"ט הוא לר"ע דס"ל עולת שבת וגו' למד על חלבי שבת שקרבים ביו"ט עיי"ש. ור"ע ס"ל הפסח נאכל כל הלילה. ולכאורה קשה טובא, אם הקושיא רק לר"ע היכא קאמר שבקי' לקרא דדחיק ומוקי אנפשי'. קשה ל"ל למדחק ולומר דעל יו"ט קאי לימא על יוה"כ והדיוק ולא עולת חול ביוה"כ. וביו"ט גם עולת חול קריבה. בל"ז ל"ק מידי על ר"ע דלא מוקי כר' ישמעאל הואיל ואפשר לאוקמי להתיר ביו"ט דקל ולא ביוה"כ דחמיר. משא"כ השתא דלמה לאוקמינן ביו"ט וליקשי קרא דלא ילין ונדחוק א"ע בע"פ שחל בשבת. הלא יותר טוב לאוקמי ליוה"כ והדיוק ולא עולת חול ביוה"כ ובחול קריבה. עפ"ז נראה לפרש המימרא דהקשה ליה וכי משום דחלבי שבת. וכו' נוקי לקרא ביו"ט ולא מוקמינן ביוה"כ ושפיר יש לאוקמי גם בע"פ שחל בחול. וע"ז שני ליה שבקי' לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה י"ל דקשיא ליה ל"ל עולת תמיד למאן דדריש ממשמעות הכתוב דבמועדו. והוא ר"ע דקאמר בגמרא לר"ש עקרת מ"ש בתורה במועדו עיי"ש דמשמע דס"ל משמעות דבמועדו, וע"כ צ"ל דאתי להורות דגם תמיד יקרב בשבת שאחריו דה"א דוקא אברי מוספים התירו. משום דא"א להלינם משום שלא יאכל הבשר. והשתא מוכח דקרא ביו"ט קאי דאי ס"ד ביוה"כ א"כ גם אברי מוספים יכול להלין בראשו של מזבח. ול"ל ביוה"כ א"א להלין משום שיהא הבשר נאכל דהא יוה"כ אסור אפי' באכילת קדשים כמבואר במנחות. כל זה אמרתי בדרך דרוש ודוק: